ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלאנגלית: Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה.

את ההצעה להקמתה העלה שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בהודעה שמסר בבית הנבחרים ב-13 בנובמבר 1945.[1] הוועדה פעלה בשנת 1946.

Ben-Gurion at Anglo-American Committee
דוד בן-גוריון מעיד בפני הוועדה
Magnes and Buber testifying before the Anglo-American Committee of Inquiry
יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר מעידים בפני הוועדה

ההודעה על הקמת הוועדה

ההודעה שמסר בווין קבעה, בין היתר, שממשלת בריטניה "אינה יכולה לקבל את ההשקפה, שיש לגרש את היהודים מאירופה או שלא יורשו לשוב ולחיות באותן הארצות ללא אפליה ולהקדיש את חריצותם וכשרונם לקימום שגשוגה של אירופה". בהודעה הוזכר גם שבעיית ארץ ישראל מעסיקה את כל העולם הערבי וגם את 90 מיליון המוסלמים בהודו. במסיבת העיתונאים לאחר מסירת הצהרתו, אמר בווין כי תוכניות הציונים להגדיל את כושר הקליטה של ארץ ישראל הם "שמונים אחוז תעמולה ועשרים אחוז מציאות". הוא הסביר כי "לא כל היהודים ציונים" וטען כי הוא חרד מאד "שמא ידגישו היהודים הנמצאים באירופה הדגשת־יתר את מוצאם הגזעי... אם היהודים, שסבלו רבות כל־כך, יבקשו להידחק יותר מדי אל ראש התור, נשקפת סכנה לתגובה אנטישמית חדשה בכל אירופה". בעקבות הודעתו של בווין ודבריו אחריה, פרצו בארץ ישראל הפגנות סוערות. חיים ויצמן הגדיר את התבטאותו "ברוטלית" ו"גסה".[1] ב-28 בנובמבר נשא בן-גוריון בפני אספת הנבחרים נאום "תשובה לבווין", בו אמר: "עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת־המולדת...הנשפך בידי עושי דברו של בווין וחבריו". את נאומו סיים באזהרה לממשלת בריטניה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים... אנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו".[2]

הרכב הוועדה

על פי ההצעה הורכבה הוועדה משישה חברים בריטים ומשישה נציגי ארצות הברית. עם נציגי ארצות הברית נמנו ג'יימס מקדונלד (לימים השגריר הראשון של ארצות הברית במדינת ישראל) ובארטלי קראם, עורך דין שעתיד היה להתגלות בדיוני הוועדה ולאחריהם כידיד הציונות. עם הנציגים הבריטיים נמנה ריצ'רד קרוסמן, איש האגף השמאלי של מפלגת הלייבור, שנחשב כ"איש של בווין" בוועדה, ועתיד היה להנחיל לבווין אכזבה רבה בהתגלותו בדיוני הוועדה כאוהד העניין הציוני.

נושאי החקירה

על הוועדה היה לבחון את הנושאים הבאים:

  1. שאלת א"י והשלכותיה של העלייה היהודית מבחינה כלכלית, חברתית ומדינית על הארץ.
  2. מצב היהודים באירופה, האם ישנה אפשרות להמשך קיום בארצות אלה.
  3. שאיפת היהודים והעקורים, להגר מארצות אירופה ולעלות לא"י.

מסעות הוועדה

הוועדה החלה לפעול בוושינגטון הבירה ב-5 בינואר 1946, ולאחר מכן יצאה ללונדון על מנת להתרשם ממקור ראשון מן העמדה האמריקאית והעמדה הבריטית. כשנודע שהוועדה תסייר במחנות העקורים בגרמניה, נסע לשם בן-גוריון, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם.[3] הוועדה המשיכה במסעה לווינה על מנת לבקר במחנות העקורים ולהתרשם ממצבם. בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל.[3] משם המשיכה הוועדה לקהיר כדי לעמוד על עמדת הערבים. חברי הוועדה ביקרו גם בריאד, שם אמר להם המלך אבן סעוד: "היהודים הם אויבינו בכל מקום... אנחנו גירשנו את הרומאים מארץ ישראל... כיצד, אחרי הקורבן הזה, יבוא סוחר [כלומר יהודי] וייקח את ארץ ישראל מידינו בעבור כסף?". לאחר מכן הגיש לכל אחד מהם פגיון מזהב וגלימה וכיסוי ראש ערביים, הראה להם את הרמונו ואף הציע אשה לשופט סינגלטון.[4] ב-6 במרץ 1946 הגיעה הוועדה לירושלים, והשתכנה בבניין ימק"א.

חברי הוועדה התרשמו כי האנטישמיות באירופה עדיין קיימת גם לאחר מלחמת העולם השנייה, וכי היא מונעת את קליטת העקורים הן במקומות מושבם והן במקומות מוצאם. לרגל בואה לארץ ישראל, מותנו פעולותיה של תנועת המרי, אולם ניסיונות ההגנה להביא לארץ ספינות מעפילים נמשכו גם בזמן שהותה בארץ. כמה מחברי הוועדה ביקרו במפעלים וביישובים יהודים והביעו את התפעלותם מהם.[5]

חברי הוועדה התארחו לסעודה חגיגית בביתה של קטי אנטוניוס וסיירו ברחבי הארץ. ההבדל הקיצוני בין ההוויה הציונית לזו הערבית, הותיר בהם רושם עמוק. קרוסמן כתב על קיבוץ משמר העמק: "מימי ובשום מקום לא ראיתי קהילה יפה יותר". לעומת זאת, במרחק מאתיים מטר משם עמד אבו שושה, "הכפר הערבי המצחין ביותר שביקרתי אי־פעם". מאוחר יותר כתב איידלוט: "יצאתי מוושינגטון אנטי־ציוני מובהק... אבל כאשר אתה רואה במו עיניך מה היהודים האלה עשו בארץ ישראל... הערבים אינם מגיעים לקרסוליהם והיו רוצים להרוס את כל מה שהיהודים עשו".[6]

דיוני הוועדה בירושלים

Herzog To Anglo-American Committee of Inquiry.pdf
עדותו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בפני ועדת החקירה
Survey of Palestine Volume I full document.djvu
סקר פלשתינה

בראש המשלחת של ערביי ארץ ישראל, שהופיעה בפני הוועדה בירושלים, עמד ממלא מקום ראש הוועד הערבי העליון ג'מאל אל-חוסייני. בעדותו אמר כי היהודים הם מהגרים זרים שנכפו על ערביי הארץ, ועל אף שהם מיעוט הם רוצים להקים מדינה יהודית בארץ ערבית. הערבים שאלו מדוע הם נדרשים לשלם עבור פשעי הנאצים, ותבעו להקים מדינה ערבית בכל שטח ארץ ישראל. בנוסף העיד בפני הוועדה הארכיבישוף היווני קתולי ג'ורג' חכים, שעל אף שהיה ראש עדה קטנה, הציג את עצמו כנציגם של כל הערבים הנוצרים בגליל, כיוון שהיה הנציג הכנסייתי הערבי הבכיר ביותר.[7] "המשרד הערבי" (סוכנות התעמולה הערבית הפלסטינית), שבראשו עמד מוסא אל-עלמי, הגיש לוועדה סקר בן שלושה כרכים שנקרא "שאלת פלשתינה", שהזהיר את הוועדה שלא תשקיף על "התיישבות היהודית בפלשתינה ועל ההתנגדות הערבית לה במונחים של התיישבות הלבנים בצפון אמריקה ובאוסטרליה והתנגדות העמים הילידים שם", ואמר גם כי השגשוג הכלכלי שאולי תביא הציונות לפלשתינה בכפייה, לא ישכנע את הערבים להפסיק את התנגדותם לתנועה זו, שחותרת לנשל אותם.[8] דובר נוסף מטעם הצד הערבי פיליפ חתי, היסטוריון של האסלאם, טען שאין ישות בשם "פלשתינה" ומעולם לא הייתה כזאת. לטענתו השטח שנקרא פלשתינה היה באופן היסטורי חלק מסוריה ושהצגת מפות של ארץ ישראל בפני התלמידים בבתי ספר דתיים נתנה להם את הרושם המוטעה שיש קשר בין היהודים וארץ ישראל. בנוסף טען שהציונות כופה על הערבים דרך חיים זרה להם, לה הם מתנגדים ואשר הם לעולם לא יקבלו.

העד המרכזי מטעם התנועה הציונית היה ד"ר חיים ויצמן, שהופיע בפני הוועדה ב-8 במרץ ודיבר במשך שעתיים.[9] ויצמן ביקש מחברי הוועדה שלא להכריע בין צדק לעוול, אלא "בין עוול גדול ובין עוול קטן". לדבריו, אי אפשר למנוע עוול בכלל, ויש להחליט מה עדיף; לעשות עוול ליהודים או לערבים. לדעתו, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל תגרום לעוול קטן יותר לערבים, מאשר העוול שייגרם לעם היהודי מאי הקמתה. ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות.[9] לאחר זמן ציין ריצ'רד קרוסמן כי הצגת הדברים בצורה זאת על ידי ד"ר ויצמן עזרה לו להתגבר על בעיית תביעותיהם הסותרות של שני הצדדים. לדבריו: "הייתה כאן ברירה בין שתי עוולות ועלינו היה להחליט היכן תופסים את הרע במיעוטו".

ב-11 במרץ הופיע דוד בן-גוריון בפני הוועדה מטעם הנהלת הסוכנות היהודית. הופעתו הייתה מרשימה במיוחד, וקיימת הערכה שהיא הכריעה את הכף במסקנות הוועדה. בין היתר אמר: "מדוע מניחים אתם, שאין אנו כמוכם? גם לנו יש דברים, היקרים לנו מחיינו. בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפי יהודים אשר ימסרו נפשם – אם יהיה צורך בכך – למען ציון ולמען המדינה היהודית". מתוך חשש שהשלטונות הבריטיים מתכוונים לפרק את הסוכנות היהודית, ומשום שהודאה בקשר בינה לבין "ההגנה" עלולה הייתה לשמש עילה לחיסולה, טען בן-גוריון בפני הוועדה כי אינו מכיר ארגון בשם זה.[10]

בפני הוועדה הופיעו גם נציגי הועד הלאומי, הספרדים ואגודת ישראל. תנועת המרי העברי והשומר הצעיר הגישו לוועדה תזכירים בכתב. הוועדה קיימה את ישיבותיה בארץ עד 26 במרץ 1946.

חברי הוועדה נעזרו לצורך החלטותיהם בנתוני סקר כפרים 1945 שהוכנו על ידי ממשלת המנדט, וכן בנתוני סקר פלשתינה (A survey of Palestine), שהוכן בדצמבר 1945 - ינואר 1946.[11]

שר החוץ הבריטי בווין הדריך את הוועדה שהיהודים אינם אומה אלא עדה דתית וכי רובם מתנגדים לציונות. אולם בוועדה נתברר כי הנחה זו מבוססת על הערכה מוטעית. נציגי קבוצות יהודיות לא-ציוניות (בעיקר באמריקה), שלהערכת ממשלת בריטניה היו אמורות למסור חוות דעת אנטי-ציונית, הצטרפו לתביעה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל לפני העקורים. הערבים ניסו להפריך את הטענה הציונית כי מסירת הארץ לשלטון ערבי תגרום לחורבן היישוב היהודי, ואף נעזרו בעדויותיהם המאולצות של באי-כוחן של הקהילות היהודיות בסוריה ובעיראק, שהוזמנו על ידי שלטונות מדינותיהם כדי להשמיע עמדה אנטי-ציונית. העדים הציונים, לעומתם, הרבו לדבר על מצבם העגום של היהודים בארצות ערב, והצביעו על תופעות ההשפלה והרדיפות, ובעיקר על טבח יהודי טריפולי בנובמבר 1945, כמה שעלול להתרחש גם בארץ ישראל "אם תוסגר לידיים ערביות". הסוכנות הדגישה את תמיכת הערבים בגרמניה הנאצית בזמן המלחמה ומסמכיה בנושא השאירו רושם עז. הנציגים הערבים הביעו את נאמנותם לאמין אל-חוסייני וניסו לטשטש את קשריו עם גרמניה הנאצית. העדה המארונית בלבנון ושרידי האשורים שדוכאו בעיראק, כתבו תזכירים בהם טענו כי אין עתיד לנוצרים במזרח, אלא אם תוקם מדינה יהודית חזקה, שהיא "עניין חיוני לכל המיעוטים הנתונים למרות המוסלמים". הסוכנות תיארה באמצעות תזכירים את הצלחת היהודים להפריח את המדבר בארץ ולצורך כך נעזרה בנתונים סטטיסטיים ובהם טבלאות שהעידו על עליית רמת החיים של הערבים.[5]

המלצות הוועדה

למרות חילוקי הדעות הצליחו חברי הוועדה להגיע להמלצות משותפת, שפורסמו ב-30 באפריל 1946:

  • בשל השנאה בין שני העמים, ארץ ישראל לא תהיה מדינה יהודית ולא מדינה ערבית, ויש לעשות הכול שלא יהודים ולא ערבים ישתלטו על הארץ, דבר העלול להביא למלחמת אזרחים. ממשלת המנדט תמשיך לשלוט בא"י עד אשר יהיה הסכם נאמנות בפיקוח האו"ם, כך תקל על עלייה יהודית בהבטיחה שזכויותיהם ומעמדם של חלקי האוכלוסייה האחרים לא ייפגעו.
  • המלצה לאשר רישיונות עלייה ל-100,000 נפש מתוך ה"עקורים" עוד בשנת 1946. קביעה כי יש לפתור את בעיית "העקורים", וכי א"י לא תוכל לפתור את הבעיה, ולכן יש למצוא להם מקלט במדינות נוספות.
  • המלצה לבטל את תקנות הספר הלבן ואת תקנות העברת קרקעות ולאשר חופש מכירת קרקעות ללא הבדל גזע, עדה או אמונה אך תוך הגנה על הפלאח והאריס הערבי.
  • על פי דרישת שלטונות המנדט כללו ההמלצות גם המלצה לפרוק את כל ארגוני המחתרת מנשקם.

כמה מהמלצות הוועדה ביקרו את היישוב היהודי ואף האשימו אותו בהקניית "חינוך לאומני" לילדיו.[12]

הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בארץ ישראל. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את המלצות הוועדה. כדי למשוך זמן בריטניה הציעה לארצות הברית את תוכנית מוריסון גריידי.

בווין ואטלי נסוגו מהבטחתם לבצע את מסקנות הוועדה אם תתקבלנה פה־אחד. אטלי טען כי ביצוע העברת הפליטים היהודים יחייב שליחת דיוויזיה בריטית נוספת לארץ ישראל, וכתנאי מוקדם לכך, תבע את פירוק ארגוני המחתרת היהודיים ומסירת נשקם. בווין הוסיף כי עליית 100 אלף יהודים תגביר את הרגשות האנטישמיים בצבא הבריטי. בעקבות זאת, הורה בן-גוריון מפריז על חידוש פעולותיה של תנועת המרי העברי.[13]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • עזריאל קרליבך (מלבה“ד), ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית לענייני ארץ־ישראל (Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe), ב-2 כרכים:
    • כרך 1: מבוא, תולדות מנוי הוועדה, ישיבות הוועדה בוושינגטון, לונדון, קהיר וירושלים, סיורים, באירופה ובארץ־ישראל, תל אביב: לינמן, 1946
    • כרך 2: עדוית, פרקי היסטוריה, פרוטוקולים, מיסמכים, תזכירים, הדין והחשבון צילומים, מפות ודיאגרמות, תל אביב: לינמן, 1946

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כו, עמ' 534–535.
  2. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כו, עמ' 537–538.
  3. ^ 3.0 3.1 אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 122.
  4. ^ בני מוריס, 1948, פרק 1, עמ' 49.
  5. ^ 5.0 5.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק 13: חקירה ומרי, 1945 - 1946, עמ' 309–310
  6. ^ בני מוריס, 1948, פרק 1, עמ' 49–50.
  7. ^ יעקב שמעוני, "הערבים הנוצרים בא"י", בתוך: ערביי ארץ ישראל, עם עובד, תש"ז, עמ' 110–131
  8. ^ בני מוריס, קורבנות, פרק חמישי, עמ' 172–173; 1948, פרק 1, עמ' 48–49.
  9. ^ 9.0 9.1 נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 256.
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 540–541.
  11. ^ ורד בר-און, שימוש בתוכנות מחשב ככלי עזר בניתוח גאוגרפי היסטורי בהדגמה על "סקר הכפרים" 1945 (עבודת מוסמך), אוניברסיטת חיפה, 2006, עמ' 3
  12. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק 13: חקירה ומרי, 1945 - 1946, עמ' 312
  13. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 542.
1946 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1946 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

איגרת הבזק של היידריך

איגרת הבזק (בגרמנית: Schnellbrief) היא איגרת ששלח ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ריינהרד היידריך אל ראשי האיינזצגרופן שהיו ממוקמים בפולין הכבושה. האיגרת נשלחה ב-21 בספטמבר 1939, שלושה שבועות לאחר כניסת הכוחות הגרמניים לפולין ופתיחתה של מלחמת העולם השנייה.

באיגרת כתב היידריך את ההוראות הראשונות בנושא יהודי פולין. צוין בה כי:

יש לשמור על האמצעים המתוכננים כסוד כמוס;

יש להבדיל בין: המטרה הסופית, Endziel, (שמחייבת זמן רב יותר) ובין: שלבים בביצוע המטרה הסופית (שיש להוציאם לפועל בפרקי זמן קצרים).

התוכניות מצריכות הכנה יסודית, טכנית וכלכלית.

אל נלך כצאן לטבח!

"אל נלך כצאן לטבח!" (במקור ביידיש: לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה) הוא כרוז שפורסם על ידי אבא קובנר בליל השנה החדשה 1942 (31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942) בגטו וילנה לקריאה למרד יהודי בשואה.

בארטלי קראם

בארטלי קראם (באנגלית: Bartley Cavanaugh Crum; ‏1900 - 9 בדצמבר 1959), עורך דין אמריקאי, חבר ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, ידיד הציונות ומדינת ישראל. הגן על עשרה ידוענים מאנשי תעשיית הקולנוע האמריקאית מהוליווד שהואשמו על ידי ועדת החקירה של הסנטור ג'וזף מקארתי בפעילות קומוניסטית "אנטי אמריקאית".

בור הריגה

בור הריגה (בגרמנית: Tötung Grube) הוא שיטת רצח המונים, שבוצעה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, והייתה שכיחה בעיקר בשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה ובשטחי מזרח אירופה, באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (שכללו את מזרחה של פולין, המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה). בין שאר אתרי בורות הירי ידועים באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה; פונאר, שבו נרצחו יהודי וילנה; והפורט התשיעי בקובנה. בתקופת השואה נרצחו כמיליון וחצי יהודים בשיטה זו.

האנציקלופדיה של השואה

האנציקלופדיה של השואה, בעריכת פרופ' ישראל גוטמן, יצאה לאור בשנת 1990 בהוצאת יד ושם, ידיעות ספרים וספרית פועלים בשתי מהדורות במקביל - בעברית ובאנגלית. למהדורה העברית שישה כרכים ולאנגלית ארבעה.

האנציקלופדיה כוללת מאות ערכים, איורים, מפות ורשימות ביבליוגרפיות. כן כוללת האנציקלופדיה מפתח מונחים. במהדורה העברית המפתח (בסוף כרך שש) מכיל רשימות דו-לשוניות של שמות אנשים, מקומות וארגונים. לאנציקלופדיה מצורפים נספחים שונים, ביניהם: נספח כרונולוגי, נספח סטטיסטי של קורבנות השואה, רשימת דרגות צבא ואס אס, רשימת ראשי תיבות וקיצורים לועזיים.

השפעות השואה

לשואה הייתה השפעה עמוקה על החברה באירופה ובשאר העולם. השפעתה ניכרת בדיונים תאולוגיים, באמנות, בתרבות ובפוליטיקה.

ועדות חקירה לארץ ישראל

ועדות חקירה לארץ ישראל הן מספר ועדות שנשלחו על ידי ממשלת בריטניה לארץ ישראל כדי לבחון את הבעיה היהודית ערבית באזור ולהגיש המלצות לביצוע לממשלת בריטניה.

הראשונה בהן הייתה ועדת פאלין שנשלחה לארץ ב-1920 על מנת לחקור את אירועי ירושלים במאורעות תר"פ. השנייה הייתה ועדת שו, אשר הגיעה ארצה בעקבות מאורעות תרפ"ט. המלצותיה הביאו לפרסום הספר הלבן השני ב-1930. לאחר מאורעות 1936 נשלחה לארץ ישראל ועדת פיל אשר עליה הוטל תפקיד רחב יותר של מציאת פתרון לבעיית הסכסוך והמנדט בארץ. הוועדה הייתה הראשונה להעלות את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות. בעקבות הסערה וההתנגדות הערבית למסקנות הוועדה, שלחה בריטניה את ועדת וודהד ב-1938, גם ועדה זו לא נחלה הצלחה. הממשלה הבריטית זימנה ללונדון את נציגי היהודים והערבים תחת ועידת השולחן העגול, אולם זו נכשלה חרוצות. בעקבות מסקנותיה של ועדת וודהד, בעיקר על הגבלות העלייה וההתיישבות היהודית, פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי. ב-1946, בעקבות לחץ למציאת פתרון לבעיית העקורים מצד ארצות הברית, הגיעה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בריטניה לא שבעה נחת מהמלצות הוועדה, ובעקבותיה הועלתה תוכנית מוריסון גריידי. לאחר דחייתה מצד היהודים והערבים, הועברה שאלת ארץ ישראל אל האו"ם. ב-1947 ביקרה בארץ ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל) מטעם האו"ם אשר רוב חבריה הציע חלוקה לשתי מדינות תוך שיתוף פעולה כלכלי ביניהן. המלצות הוועדה היוו בסיס לתוכנית החלוקה שאישר האו"ם בנובמבר 1947.

חלומות (יצירת מחול)

חלומות היא יצירת מחול שבאה כתגובה של אנה סוקולוב לזוועות השואה, כפי שצפו ועלו במהלך משפט אייכמן. היצירה הועלתה לראשונה בניו יורק בשנת 1961, ומאוחר יותר הועלתה בישראל על ידי התיאטרון הלירי בביצוע להקת בת שבע ולהקת קול ודממה.ביצירה זו משתמשת סוקולוב באמצעים שונים, כגון: גבר שרץ מבלי לברוח; הושטת יד מבלי לגעת; משחק נטול רגש; זעקה ללא קול; 6-8 רקדנים לבושים בבגדים אפורים ופשוטים; רקדנית שמטפסת מעל ראשי הגברים הצועדים; בחורים קפואי מבט ורגש; בחורים שפוסעים מירכתי הבמה עד לקדמתה כשאישה צועדת מעליהם ודורכת על כתפיהם כחולמת להגיע רחוק; שלוש נערות שהגרמנים לקחו את גופן אבל לא את נשמתן, המסומלת באמצעות פרח קטן ואדום החבוי באגרופיהן הקמוצים; ילדה הלבושה בשמלה לבנה מאוד פשוטה שמרימה את ראשה מעלה ואת ידיה לצדדים ומתמוטטת אל זרועות האימה. בקטעים מסוימים נעשה שימוש גם במוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך, אנטון וברן, תיאו מסרו.

מחנה עבודה

מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל

מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל היה מפקד האוכלוסין השני של שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל והוא נערך ב-18 בנובמבר 1931, בניהולו של מייג'ור א' מילס. המפקד הקודם היה מפקד 1922 של ארץ ישראל, ולא נערך מפקד נוסף בארץ-ישראל על ידי הממשל הבריטי. לאחר קום המדינה נערכו מפקדי אוכלוסין בישראל.

על בסיס נתוני מפקד 1931 נערך סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל עבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שפעלה בתחילת שנת 1946. הנתונים חושבו ליום 1 באפריל 1945 ופורסמו לאחר מכן ושימשו גם את ועדת אונסקו"פ שפעלה בשנת 1947.

במפקד נמצא כי בארץ ישראל הייתה קיימת אוכלוסייה של 1,035,821 (1,033,314 בניכוי מספרם של הכוחות המזוינים של בריטניה) - עלייה של 36.8% מאז 1922. האוכלוסייה היהודית גדלה ב-108.4%, בעקבות גלי העלייה.

האוכלוסייה חולקה לפי דת: 759,717 מוסלמים, 174,610 יהודים, 91,398 נוצרים, 9,148 דרוזים, 350 בהאים, 182 שומרונים ו-421 "חסרי דת". בעיה מיוחדת נוצרה בספירת הבדואים הנוודים שבדרום, שלא ששו לשתף פעולה. האומדנים של כל שבט נעשו על ידי קצינים של הממשל המחוזי, על פי תצפית מקומית. מתוך 759,717 המוסלמים, 66,553 אנשים נמנו בשיטה זו. מספר הכוחות הבריטיים הזרים שהוצבו בארץ-ישראל ב-1931 הסתכם בכ-2,500.

מפקד קהילות הונגריה

מפקד קהילות הונגריה היה מעין מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1944 בידי המועצה המרכזית של יהודי הונגריה, לאחר פלישת גרמניה הנאצית להונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה ובתחילת שואת יהודי הונגריה. המפקד נועד למפות את מקומם ומספרם של היהודים החיים בהונגריה באותה עת. המפקד נערך על ידי שליחת שאלון לקהילות, ומלמד רבות את חוקרי התקופה, עד כמה היה מצבם של הקהילות היהודיות בכי רע.

משאית גז

משאיות גז (בגרמנית: Gaswagen) היוו אחד מאמצעי ההשמדה של היהודים על ידי הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי".

סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל

סקר הכפרים 1945 (באנגלית: Village statistics 1945) הוא סקר שהוכן בעבודה משותפת של מחלקת הסטטיסטיקות (Government Office of Statistics) ומחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט הבריטי, עבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שפעלה בתחילת שנת 1946. הנתונים חושבו ליום 1 באפריל 1945 ופורסמו לאחר מכן ושימשו גם את ועדת אונסקו"פ שפעלה בשנת 1947.

הסקר כולל נתונים על בעלות הקרקעות ושימושיו, נתוני אוכלוסייה ונתונים על תשלומי מיסים. נתוני הקרקעות התבססו על עבודה שנעשתה עבור ועדת פיל ועודכנה על ידי מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט. נתוני האוכלוסייה התבססו על נתוני מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל, תוך עדכון על פי מפקדים חלקיים שונים שנעשו בעיקר במגזר היהודי, נתוני הגירה ונתוני ריבוי טבעי. הנתונים לכל ארץ ישראל נחשבים אמינים יותר מאשר נתוני הנפות והיישובים. עורכי הסקר הבהירו שלא ניתן לראות בו יותר מהערכה גסה של האוכלוסייה בפועל.

עדות

עדות היא מסירת תיאור של מאורע או נושא מסוים, על ידי מי שחווה אותם בצורה קרובה. עדות נמסרת במקרים אחדים:

במשטרה, במסגרת חקירה של אירוע.

בבית המשפט, כניסיון לבירור האמת במסגרת ההליך המשפטי.

במחקר היסטורי, לשם תיעוד המאורעות הנחקרים.

קאפו

קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השלטון הנאצי שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז.

שואת יהודי צרפת

שואת יהודי צרפת היא ריכוזם של עשרות אלפי יהודים צרפתיים במחנות ריכוז בצרפת וגירושם על ידי שלטונות צרפת ואנשי אס אס גרמניים למחנות השמדה במזרח אירופה כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה.

תא גזים

תא גזים הוא מבנה או מתקן אטום אשר אליו מחובר מנגנון להזרמת גזים רעילים לצורך המתה של בני אדם או בעלי חיים.

תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית • תוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.