ועדת אונסקו"פ

ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) - הייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, בעקבות בקשתה של ממשלת בריטניה לחוות דעת של האו"ם, לאחר שלא הושגה הסכמה על הפתרון העדיף.

Chaim Weizmann UNSCOP
חיים ויצמן נואם בפני הוועדה
Unscop22
חברי הוועדה בעת פגישה עם נציגים יהודים במלון עדן בירושלים
חברי ועדת אונסקופ מבקרים בנמל חיפה ( 18.7.1947) יושב ראש הועדה הנציג השבדי -PHG-1025052
ועדת אונסקו"פ מבקרת בנמל חיפה ב 18/7/1947 - יום גירוש מעפילי יציאת אירופה תש"ז (אקסודוס)

רקע

בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי שואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש, בעוד התנועה הציונית עושה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה.

בריטניה לא הייתה מרוצה מהמצב ששרר באותה עת בארץ ישראל. לבקשת שר החוץ הבריטי ארנסט בווין מונתה ב-1946 ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל אך מסקנותיה לא תאמו את ציפיות הבריטים ובתגובה להן בריטניה הציעה את תוכנית מוריסון גריידי, שנדחתה הן על ידי הצד היהודי, הן על ידי הצד הערבי והן על ידי נשיא ארצות הברית, הארי טרומן.

לאחר דחיית התוכנית, בריטניה ביקשה מהאו"ם ליעץ לה כיצד לנהוג, כהצהרת שר המושבות הבריטי דאז קריץ ג'ונס:

אין אנו באים אל האו"ם, כדי למסור לידיו את המנדט. אנו הולכים לאו"ם, כדי לבאר לו את הבעיות ולבקש עצה מפיו, כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע. אם אי אפשר לקיימו כצורתו עכשיו אנו מבקשים לשאול, כיצד לתקנו

שר המושבות הבריטי קריץ ג'ונס[1]

חלק מההיסטוריונים סבורים שמטרת בריטניה בפנייתה לאו"ם הייתה לקבל לגיטימציה להפעלת כוחות דיכוי גדולים כנגד ניסיונות ההתמרדות של הארגונים היהודים.

ב-14 במאי 1947 התכנסה העצרת הכללית של האו"ם לישיבה מיוחדת לשם דיון בסוגיית המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בישיבה זו הוחלט על הקמת ועדת חקירה שתגיש מסקנות לעצרת הכללית.

החלטת העצרת הכללית לבחון מחדש את שאלת ארץ ישראל, ועבודת הוועדה שמונתה לשם כך, התרחשו על רקע התפתחויות ואירועים בארץ ישראל עצמה ובזירה הבינלאומית.
יוקרתה של בריטניה נפגעה מאוד בעקבות הפרשות השונות שבהן הסתבכו השלטונות הבריטיים בארץ, אשר גרמו לסערה בעולם כולו והשפיעו על עבודת הוועדה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי, בין הבריטים שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.
בנוסף נחלשה בריטניה בעקבות מלחמת העולם השנייה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.

עבודת הוועדה

כדי להקנות להחלטות אופי נייטרלי, אף אחת מהמעצמות הגדולות לא הייתה מיוצגת בוועדה. 11 המדינות שיוצגו בוועדה הן: (בסוגריים שם הנציג) אוסטרליה (ג'. ד. ל. הוד), אורוגוואי (אנריקה רודריגס פברגט), איראן (נסרולה אנטזאם), גואטמלה (חורחה גרסיה גרנדוס), הודו (ע. רחמן), הולנד (נ. בלום), יוגוסלביה (ולדימיר סימיץ'), פרו (גארסיה סאלאזר), צ'כוסלובקיה (קארל ליסיצקי), קנדה (איוון ראנד) ושוודיה (אמיל סנדסטרום, שהיה יושב ראש הוועדה וסגנו פאול מוהן, משרטט מפת החלטה 181).

הוועדה שמעה עדויות בארץ ישראל (אליה הגיעה ב-16 ביוני 1947), במדינות האזור הערביות, בניו יורק וגם במחנות העקורים באירופה. הוועדה נפגשה בארץ ישראל עם נציגי היישוב היהודי, על פלגיו השונים. את הקשר היהודי עם הוועדה ריכז ולטר איתן. את הסוכנות היהודית ייצג משה שרת[2] יחד עם אבא אבן ומשה טוב והיא הסתייעה במומחים שונים דוגמת שמחה בלאס אשר טענו בפני הוועדה בזכות יכולת היהודים לפתח את הארץ. בתחילת יולי 1947 הופיע בפניה דוד בן-גוריון, ששאל את חבריה: "מי מוכן ומסוגל לערוב לנו, שמה שקרה אותנו באירופה לא יקרה שוב?... ישנה אך ערובת־ביטחון אחת: מולדת ומדינה".[3] ב-8 ביולי 1947 העיד בפניה חיים ויצמן. הוא דרש שהחלוקה הטריטוריאלית תיעשה על פי המלצות ועדת פיל מ-1937, בתוספת הנגב, כשטח המינימלי הדרוש לקיומה של המדינה היהודית. ויצמן גם אירח את חברי הוועדה בביתו ברחובות.[4] הוועדה נפגשה גם עם נציגי האצ"ל, מנחם בגין, שמואל כץ וחיים לנדאו שהיו אז במחתרת ואף עם נציג הקומוניסטים העבריים, אליעזר פרמינגר[5]. הכומר ג'ון סטנלי גראוול העיד בפני חברי הוועדה על שקרה באוניית המעפילים אקסודוס. הוא העיד כי לא היה נשק בספינה במהלך הקרב מול הבריטים. עדותו, כאיש דת נוצרי, הייתה משמעותית ביכולתה לשכנע את חברי הוועדה.[6]

הנהגת ערביי ארץ ישראל סירבה לשתף פעולה עם הוועדה ונציגיה לא הסכימו להעיד בפני הוועדה או להיפגש עם חבריה באופן רשמי. לפיכך יצאה הוועדה לסבב פגישות בעבר הירדן, בסוריה ובלבנון. הוועד הערבי העליון החרים רשמית את הוועדה, אולם מוסא אל-עלמי, ראש "המשרד הערבי" (סוכנות התעמולה הערבית הפלסטינית), יחד עם ססיל חוראני, מזכיר "המשרד הערבי" בוושינגטון, הגישו לה "באופן עצמאי" תזכיר שהציג את העמדה הערבית.[7]

המלצות הוועדה

מפת תוכנית הרוב שהגישה ועדת אונסקופ
מפת "תוכנית הרוב" של ועדת אונסקו"פ ששרטט הדיפלומט השוודי פאול מוהן. המדינה היהודית בירוק. ועדת אד הוק גרעה משטח המדינה היהודית 7% נוספים המשיקים לגבול עם מצרים במערב הנגב והחלטתה היא שהתקבלה על ידי העצרת הכללית כגבולות החלוקה

הוועדה חתמה על מסקנותיה ב-31 באוגוסט 1947 בבית קדימה בירושלים והעבירה אותן כהמלצות לדיון בעצרת הכללית של האו"ם.

חלק מההמלצות התקבלו בוועדה פה אחד, בהן ההמלצות לסיים את המנדט בארץ ישראל בהקדם האפשרי, ולהעניק לארץ עצמאות לאחר תקופת מעבר שבה תופקד האחריות לשלטון בידי האו"ם. כמו כן, כל הנציגים הסכימו לכך שהארץ כולה צריכה להישאר אזור כלכלי אחד (כלומר, גם לאחר הענקת העצמאות יישאר שטח המנדט אזור מכס אחד, ישמש בו מטבע אחד וכדומה).

חברי הוועדה התפלגו בשאלת אופי השלטון בארץ לאחר מתן העצמאות, לדעת רוב ולדעת מיעוט.

המלצת הרוב הייתה כי הארץ תחולק בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם (corpus separatum). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן.

היישוב היהודי רשם לעצמו הישג בהכללת הנגב בשטח המדינה היהודית, וזאת לאחר התרשמות הוועדה מן ההתיישבות בנגב ובכלל זה קו המים (שהוקם בעקבות עלייתן לקרקע של 11 הנקודות במוצאי יום הכיפורים תש"ז), אשר שימש הן את היהודים והן את הבדואים.

ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית.

שלושה נציגים (של הודו, איראן ויוגוסלביה) תמכו בהצעה להקמת מדינה אחת פדרלית, נציג אוסטרליה נמנע, ונציגי שאר המדינות בוועדה תמכו בהצעת החלוקה לשתי מדינות עצמאיות עם מערכת כלכלית משותפת.

היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית[8].

מסקנות הוועדה עברו לדיון בעצרת הכללית של האו"ם, ואחרי דיון בוועדה נוספת ("ועדה אד-הוק" שבה השתתפו נציגי כל המדינות החברות באו"ם) גובשה תוכנית החלוקה הסופית, על בסיס דעת הרוב של ועדת אונסקו"פ תוך שינויים מסוימים והבולט בהם - גריעת 7% משטח המדינה היהודית בנגב המשיקים לגבול עם מצרים וסיפוחו לשטח המדינה הערבית כך שיחס חלוקת השטח השתנה מ-62:38 לטובת המדינה היהודית ל-55:45 לטובת המדינה היהודית[9]. ההמלצות הסופיות התקבלו ברוב קולות כהחלטה רשמית מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. יום קבלת תוכנית החלוקה ידוע בישראל כיום כ"ט בנובמבר.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרוייקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 89
  2. ^ נעמה לנסקי, ‏אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה..., באתר ישראל היום, 24 נובמבר 2017
  3. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כח, עמ' 575.
  4. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק כ, עמ' 266.
  5. ^ עדות האיגוד הקומוניסטי, דבר, 18 ביולי 1947
  6. ^ García Granados, Jorge (1948). HathiTrust Digital Library, ed. The birth of Israel : the drama as I saw it. babel.hathitrust.org (New York, NY, USA: Alfred A. Knopf). עמ' 173–187. בדיקה אחרונה ב-24 באוגוסט 2015. Testimony of Grauel before UNSCOP
  7. ^ בני מוריס, קורבנות, פרק חמישי, עמ' 177.
  8. ^ לפי פרשנותו של אלכסנדר יעקובסון בעמדות תומכי החלוקה, עמ' 56, סרבנות הערבים לחלופת המדינה הדו-לאומית סללה את הדרך לגיבוש הרוב הנדרש לקבלת החלטה 181 בעצרת הכללית
  9. ^ מפת הצעת הרוב של ועידת אונסקו"פ מול מפת הצעת החלוקה שגיבשה ועדת האד-הוק ואושרה בעצרת האו"ם, בתוך רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 - החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה, הוצאת מרכז מציל"ה, עמ' 339
אקסודוס (אוניית מעפילים)

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז היא של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

בית קדימה

בית קדימה הוא מבנה ברחוב הרב ברלין 30 שבשכונת קריית שמואל בירושלים, בו גובשו בחודש אוגוסט 1947 המלצות ועדת אונסקו"פ להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אשר אושרו לאחר מכן בהחלטת כ"ט בנובמבר באו"ם.

הליגה לשחרור לאומי

הליגה לשחרור לאומי בפלסטין (בערבית: عصبة التحرر الوطني في فلسطين) הייתה מפלגה קומוניסטית ערבית שפעלה בפלשתינה-א"י בתקופת המנדט הבריטי, בין השנים 1943–1948.

המתחים הלאומיים בתוך המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) בין היהודים לערבים הגיעו לידי פיצוץ בשנת 1943 וכתוצאה מכך המפלגה התפצלה, כאשר החברים הערבים פרשו והקימו את הליגה לשחרור לאומי בעוד החברים היהודים נותרו בפק"פ. בין מייסדי הליגה נמנו אמיל תומא, תופיק טובי, אמיל חביבי, פואד נסאר, חנא נאקרה ובולוס פרח.

כשם שהפק"פ התקרב לציונות כך גם הליגה התקרבה ללאומנות הערבית. האסיפות של הליגה קושטו בדגלים ערביים, ודובריה דרשו את הפסקת העלייה ומכירת קרקע ליהודים. נציגים של הליגה צורפו לחזית הערבית בחיפה ולחזית ביפו. עם זאת, הליגה תמכה בשיתוף פעולה עם יהודים אנטי ציוניים והתנגדה מסיבות פרקטיות לחרם על תוצרת יהודית. אנשי הליגה קיימו קשרים עם אנשי המופתי אמין אל-חוסייני.

תחילה שללה הליגה את תוכנית החלוקה, אולם קראה למשא ומתן עם היהודים להקמת מדינה דו-לאומית פדרלית על בסיס דו"ח המיעוט של ועדת אונסקו"פ, כדי למנוע שפיכות דמים.

לאחר שברית המועצות הביעה תמיכה בתוכנית החלוקה שינתה הליגה את עמדתה ותמכה בתוכנית. בטרם המלחמה כבר נקטה עמדה נגד הוועד הערבי העליון וקראה לערבים להשלים עם היהודים ולא להילחם בהם, ובמהלך המלחמה שיתפו אנשיה פעולה עם ישראל במסירת מידע ואף התנדבו לבצע פעולות חתרנות וחבלה מעבר לקווים. בוועדות הלאומיות שהוקמו עם פרוץ מלחמת העצמאות לא שולבו חברי הליגה.

עם כיבוש נצרת התירה ישראל הקמת סניף של הליגה בעיר ונמסרה בידיה ארגון של לשכת העבודה בעיר. אנשי הליגה המשיכו במהלך ההפוגה השנייה לקרוא להסגת חיילי צבאות ערב מארץ ישראל והקמת המדינה הערבית לצד המדינה היהודית, בהתאם לתכנת החלוקה.

לאחר מלחמת העצמאות חברי הליגה שנשארו בישראל התאחדו עם חברי הפק"פ והקומוניסטים העבריים, והקימו את המפלגה הקומוניסטית הישראלית. חברי הליגה שנשארו ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הירדנית. אנשי הליגה התנגדו ליזמה של המלך עבדאללה לסיפוח יהודה ושומרון לירדן, כמו רבים בעולם הערבי. פעולותיהם הראשונות לאחר מלחמת 1948 התבטאו בארגון הפגנות כנגד כוונת הסיפוח לירדן.

במהלך שנות החמישים התנועה הריצה מספר אישים כמועמדים בבחירות המקומיות ביהודה ושומרון, ובשיא כוחה בשנים 1957-1956, הצליחה אף להוביל למינוי של בעל בריתה עבד אל-קאדר אל-צלאח, כשר החקלאות בשלטון הירדני. עם זאת, בתגובה לאתגר שהציבו בפני הממשל הירדני, ביום 25.4.1957 הכריז חוסיין, מלך ירדן, על הוצאת כלל המפלגות הפוליטיות מחוץ לחוק, וביניהן המפלגה הקומוניסטית. בעקבות הצו הופסקה פעילותה הגלויה של המפלגה בשטחי יהודה ושומרון, עד לאחר מלחמת ששת הימים.

הסכם קהיר (1969)

הסכם קהיר נחתם בקהיר ב-3 בנובמבר 1969, כהסכם חשאי בין אש"ף לבין ממשלת לבנון. ההסכם העניק לאש"ף את הזכות לפעול מאדמת לבנון. לבנון יוצגה בהסכם באמצעות משלחת ששלח נשיא לבנון דאז שארל חילו ובראשה עמד ראש הממשלה דאז רשיד כראמי. מטעם אש"ף חתם על ההסכם יאסר ערפאת, ושר ההגנה המצרי מוחמד פאוזי שימש כמשקיף מטעמו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר.

נוסח ההסכם לא פורסם באופן רשמי, אך העתק שלו הגיע למערכת העיתון הלבנוני אל-נהאר שפרסמה אותו ב-20 באפריל 1970. ההסכם העניק תוקף חוקי לנוכחות הפלסטינית בלבנון ולפעולותיה על אדמתה. כמו כן ניתן לאש"ף חופש פעולה מדיני וצבאי, ואישור להוציא לפועל פעולות טרור נגד ישראל מתוך לבנון. ההסכם העניק לפלסטינים הגנה מפני ניסיונות לפרקם מנשקם, אף שהסעיף זה עומד בסתירה למדיניות ממשלת לבנון ובניגוד לחוק הלבנוני. ישראל ראתה בהסכם זה הפרה של הסכם הפסקת האש שלה עם לבנון משנת 1949. למרות זאת זכה ההסכם לאשרור של המנהיגות הלבנונית, ולהגברת הפעילות הפלסטינית בלבנון במהלך שנות השבעים. תמיכת לבנון בהסכם הפסיקה עם פלישת ישראל ללבנון בשנת 1982, אך ההנהגה הפלסטינית ובראשה יאסר ערפאת המשיכה לדבוק בו.

ועדות חקירה לארץ ישראל

ועדות חקירה לארץ ישראל הן מספר ועדות שנשלחו על ידי ממשלת בריטניה לארץ ישראל כדי לבחון את הבעיה היהודית ערבית באזור ולהגיש המלצות לביצוע לממשלת בריטניה.

הראשונה בהן הייתה ועדת פאלין שנשלחה לארץ ב-1920 על מנת לחקור את אירועי ירושלים במאורעות תר"פ. השנייה הייתה ועדת שו, אשר הגיעה ארצה בעקבות מאורעות תרפ"ט. המלצותיה הביאו לפרסום הספר הלבן השני ב-1930. לאחר מאורעות 1936 נשלחה לארץ ישראל ועדת פיל אשר עליה הוטל תפקיד רחב יותר של מציאת פתרון לבעיית הסכסוך והמנדט בארץ. הוועדה הייתה הראשונה להעלות את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות. בעקבות הסערה וההתנגדות הערבית למסקנות הוועדה, שלחה בריטניה את ועדת וודהד ב-1938, גם ועדה זו לא נחלה הצלחה. הממשלה הבריטית זימנה ללונדון את נציגי היהודים והערבים תחת ועידת השולחן העגול, אולם זו נכשלה חרוצות. בעקבות מסקנותיה של ועדת וודהד, בעיקר על הגבלות העלייה וההתיישבות היהודית, פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי. ב-1946, בעקבות לחץ למציאת פתרון לבעיית העקורים מצד ארצות הברית, הגיעה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בריטניה לא שבעה נחת מהמלצות הוועדה, ובעקבותיה הועלתה תוכנית מוריסון גריידי. לאחר דחייתה מצד היהודים והערבים, הועברה שאלת ארץ ישראל אל האו"ם. ב-1947 ביקרה בארץ ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל) מטעם האו"ם אשר רוב חבריה הציע חלוקה לשתי מדינות תוך שיתוף פעולה כלכלי ביניהן. המלצות הוועדה היוו בסיס לתוכנית החלוקה שאישר האו"ם בנובמבר 1947.

ועדת הייקראפט

ועדת הייקראפט(באנגלית:Haycraft Commission of Inquiry) הייתה ועדת חקירה שהוקמה ביוזמת הבריטים ב-1921, בעקבות מאורעות תרפ"א, ומטרתה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. בראש הוועדה עמד השופט סר תומאס הייקראפט, שעמד בראש בית המשפט העליון של ארץ ישראל שתוארו Chief Justice (במינוח העברי של אותם ימים "זקן השופטים").

ועדת וודהד

ועדת וודהד (באנגלית: Woodhead Comission) אשר שמה הרשמי היה הוועדה לחלוקת ארץ ישראל (Palestine Partition Comission), הוקמה כהמשך לוועדת פיל. הוועדה קבעה שמסקנות ועדת פיל אינן מעשיות והציעה חלוקה אחרת בה המדינה היהודית המוצעת קטנה בהרבה.

ועדת שו

ועדת שׁוֹ (באנגלית: Shaw Commission) שכינויה הרשמי היה "הוועדה למהומות של אוגוסט 1929 בארץ ישראל" (Commission on the Palestine Disturbances of August, 1929) הייתה ועדת חקירה בראשות השופט סר וולטר שו (Walter Shaw) , שמונתה על ידי משרד המושבות הבריטי. הוועדה הגיעה ארצה ב-24 באוקטובר 1929 על מנת לחקור את מאורעות תרפ"ט, ובכדי להגיש המלצות למניעת חזרתן בהמשך. עבודתה כללה שמיעת עדויות מעשרות בריטים, יהודים וערבים המלווים בעורכי דין. במרץ 1930 פורסמו מסקנות הוועדה.

יחסי גואטמלה–ישראל

בין גואטמלה וישראל מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים. לגואטמלה יש שגרירות בירושלים, ולישראל יש שגרירות בעיר גואטמלה סיטי, המואמנת גם על הונדורס.

שגרירות גואטמלה שכנה רוב השנים בהרצליה, אך בעקבות הכרזת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, הועברה גם שגרירות גואטמלה ב-1 במאי 2018.

יחסי האו"ם–ישראל

מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לאומות המאוחדות ולמדינת ישראל מערכת יחסים מורכבת. ראשיתה בוועידת סן פרנסיסקו (1945) בה השפיעו הסוכנות היהודית וארגונים ציונים נוספים, ממעמד של משקיפים, על ניסוח סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, המשכה באימוץ המלצת ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל על ידי העצרת הכללית בשנת 1947 - אחת מההחלטות המוקדמות החשובות של האו"ם, ושיאה בקבלת מדינת ישראל כחברה מן המניין באו"ם בשנת 1949. מאז, האו"ם שמר על תפקיד מרכזי באזורנו.

רוב המחלוקות או"ם-ישראל נוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם.

האו"ם גם נמנה עם נותני החסות למשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על מפת הדרכים. העצרת הכללית קיבלה גם את החלטה 3379 ב-1975 שקבעה כי "ציונות היא גזענות" עד שבוטלה בשנת 1991.

ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו.

בשנים 1961–2000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה לקבלתה. בשנת 2000 היא קיבלה חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG). ב-1 בנובמבר 2005 אימצה העצרת הכללית של האו"ם בפעם הראשונה בהיסטוריה הצעת החלטה ביוזמה ובהובלה ישראלית. מדובר בהחלטה הקובעת יום זיכרון בינלאומי לשואה. ההחלטה אומצה ללא הצבעה, כולל בתמיכה של איראן. לאחריה אומצה בשנת 2007 על ידי העצרת החלטה נוספת המעודדת מדינות וארגונים לפתח טכנולוגיות חקלאיות לשם ביטחון המזון בעולם, ובשנת 2012 אימצה העצרת החלטה העוסקת ביזמות וחדשנות לפיתוח.

מכתב הסטטוס קוו

מכתב הסטטוס קוו (או מסמך הסטטוט קוו) הוא מכתב ששלח בשנת 1947 דוד בן-גוריון, אז ראש הסוכנות היהודית, לאגודת ישראל ובו נקבע ה"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה במדינה שבדרך.

המכתב נשלח במטרה ליצור הבנה עם אגודת ישראל כדי שזו תסייע להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בעדותה בפני ועדת אונסקו"פ - ועדת האו"ם שהמליצה בסופו של דבר על החלטת החלוקה ושבקרה באותם ימים בארץ. המכתב ציין את חובתה של המדינה שתקום להבטחת חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה וכי לא תהיה מדינה תאוקרטית. הוא לא הכיל התחייבות לגבי החוקה של המדינה שתקום והסביר את עמדת הסוכנות בארבעה נושאים הקשורים לדת ויחסיה עם המדינה שתקום:

שבת - "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת", ובני דתות אחרות יוכלו לשבות בחג השבועי שלהם.

כשרות - "יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה אוכל כשר".

דיני אישות - "ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים".

חינוך - "תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך", והמדינה תקבע את "המינימום של לימודי חובה" במקצועות כגון עברית, היסטוריה ומדעים.על המכתב, שנחתם ב-19 ביוני 1947, חתמו גם הרב יהודה לייב פישמן ויצחק גרינבוים, שהיו באותה עת חברי הנהלת הסוכנות היהודית.

מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל

מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל היה מפקד האוכלוסין השני של שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל והוא נערך ב-18 בנובמבר 1931, בניהולו של מייג'ור א' מילס. המפקד הקודם היה מפקד 1922 של ארץ ישראל, ולא נערך מפקד נוסף בארץ-ישראל על ידי הממשל הבריטי. לאחר קום המדינה נערכו מפקדי אוכלוסין בישראל.

על בסיס נתוני מפקד 1931 נערך סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל עבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שפעלה בתחילת שנת 1946. הנתונים חושבו ליום 1 באפריל 1945 ופורסמו לאחר מכן ושימשו גם את ועדת אונסקו"פ שפעלה בשנת 1947.

במפקד נמצא כי בארץ ישראל הייתה קיימת אוכלוסייה של 1,035,821 (1,033,314 בניכוי מספרם של הכוחות המזוינים של בריטניה) - עלייה של 36.8% מאז 1922. האוכלוסייה היהודית גדלה ב-108.4%, בעקבות גלי העלייה.

האוכלוסייה חולקה לפי דת: 759,717 מוסלמים, 174,610 יהודים, 91,398 נוצרים, 9,148 דרוזים, 350 בהאים, 182 שומרונים ו-421 "חסרי דת". בעיה מיוחדת נוצרה בספירת הבדואים הנוודים שבדרום, שלא ששו לשתף פעולה. האומדנים של כל שבט נעשו על ידי קצינים של הממשל המחוזי, על פי תצפית מקומית. מתוך 759,717 המוסלמים, 66,553 אנשים נמנו בשיטה זו. מספר הכוחות הבריטיים הזרים שהוצבו בארץ-ישראל ב-1931 הסתכם בכ-2,500.

מצפה רביבים

מצפה רביבים (נקרא גם תל צופים) הוא אחד משלושת המצפים בנגב שהוקמו בשנת 1943.

סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל

סקר הכפרים 1945 (באנגלית: Village statistics 1945) הוא סקר שהוכן בעבודה משותפת של מחלקת הסטטיסטיקות (Government Office of Statistics) ומחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט הבריטי, עבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שפעלה בתחילת שנת 1946. הנתונים חושבו ליום 1 באפריל 1945 ופורסמו לאחר מכן ושימשו גם את ועדת אונסקו"פ שפעלה בשנת 1947.

הסקר כולל נתונים על בעלות הקרקעות ושימושיו, נתוני אוכלוסייה ונתונים על תשלומי מיסים. נתוני הקרקעות התבססו על עבודה שנעשתה עבור ועדת פיל ועודכנה על ידי מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט. נתוני האוכלוסייה התבססו על נתוני מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל, תוך עדכון על פי מפקדים חלקיים שונים שנעשו בעיקר במגזר היהודי, נתוני הגירה ונתוני ריבוי טבעי. הנתונים לכל ארץ ישראל נחשבים אמינים יותר מאשר נתוני הנפות והיישובים. עורכי הסקר הבהירו שלא ניתן לראות בו יותר מהערכה גסה של האוכלוסייה בפועל.

קדימה

האם התכוונתם ל...

רביבים

קיבוץ רְבִיבִים ממוקם במועצה אזורית רמת הנגב, בין באר שבע למצפה רמון.

תוכנית אלפא

תוכנית "אלפא" היא יוזמה להסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי שהגישו שני פקידים בכירים מבריטניה ומארצות הברית בשנת 1955.

תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".

הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.

קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה.

תוכנית מוריסון גריידי

תוכנית מוריסון-גריידי (באנגלית: Morrison Grady Plan) הייתה תוכנית שהוצגה על ידי סגן ראש הממשלה הבריטי הרברט מוריסון, לוועדת הקבינט האמריקאית לענייני ארץ ישראל, בראשות השגריר האמריקאי הנרי גריידי, שהגיעה ללונדון למשא ומתן בעניין המצב בארץ ישראל ובקשתו של הנשיא הארי טרומן להעלאת 100,000 יהודים. גריידי וועדתו הביעו הסכמה לתוכנית, ועל כן היא קיבלה את הכינוי תוכנית מוריסון-גריידי.

תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פ • תוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.