וסאל

וסאל (Vasall) היה אדם שנכנס בעסקת מחויבות ושבועת אמונים הדדית עם אדון פיאודלי. במסגרת המחויבות העניק האדון לווסאל נחלה קרקעית, כסף או כיבוד אחר, ובתמורה התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים מסוימים, לרוב צבאיים.

בתקופה המרובינגית פירוש המילה ווסאל היה עבד וכך גם התייחס החוק הסאלי אל המונח. במהלך המאה ה-8 התחילו להשתמש במונח וסאל גם כלפי אנשים חופשיים שהיו תלויים באדון.

היסטוריה

יצירת הקשר שבין וסאל לאדון בוצעה בימי הביניים המאוחרים יותר בדרך כלל באמצעות טקס שבועת אמונים או "קומנדטיו" חגיגי, שהיה מורכב משני חלקים: שבועת הומגיום בה כרע הווסאל לפני האדון בתנוחת כניעה, כשהוא גלוי ראש; ושבועת פידליטס, שבה נשבע על שריד קדוש או אביזר דתי אחר שלא להפר את שבועתו ולהיוותר נאמן לאדון[1].

מעמד הווסאלים התפתח בחברת ימי הביניים מן הנהגים החברתיים שהיו מקובלים בשבטים הגרמאנים. בשבטים אלו היו שליטי השבט, וחבורת הלוחמים, קשורים זה לזה בחובת נאמנות, גפולגה (gefolge). תיאור זה מופיע ב"גרמאניה" של טקיטוס ואחר כך גם בפואמה מן המאה השמינית "ביאוולף". שם, מתואר המנהיג הטוב כמי שמעניק מתנות לנאמניו, ובתמורה הם באים לעזרתו ברצון כאשר הם נדרשים לכך (שורות 20-25).

במאה השביעית, אחרי נפילת האימפריה הרומית היו הווסאלים כנופיות של אנשים משוחררים שכפפו עצמם מרצונם לסמכותו של מנהיג, שהוביל אותם למסעות ביזה ושוד. הווסאל נמדד בכנופיות אלו רק ביכולת הלחימה שלו ובנאמנותו, ותפקידו היה לשמור על אדונו מכל רע.

בתקופת השליטים המרובינגים במאה השביעית זכה הווסאל, שומר הראש המלכותי, לתואר הכבוד antrustiones, ולעיתים נדירות גם קיבל אדמות בתמורה לשירותיו הנאמנים, אך בתקופה זו נותר עדיין המלך במובנים רבים מנהיג של כנופיית לוחמים ואלו נותרו ברובם לצידו.

המונח וסאל החל לצבור את משמעותו המאוחרת רק בתקופת קרל הגדול, שיצר את הקישור בין וסאלים להענקת אדמות מתוך נחלות השליט. המוסדות, החוק והסחר שחרבו עם נפילת האימפריה הרומית והומרו בשלטון כנופיות מלכותיות, מנעו אפשרות לקיום שלטון ריכוזי ויעיל בממלכה. קרל הגדול עצמו נאלץ לנדוד ממקום למקום, שכן שום מקום ברחבי האימפריה שלו לא יכול היה להזין אותו ואת חצר לוחמיו לאורך זמן רב.

כדי להתמודד עם בעיה זו, החלו השליטים הקרולינגים להעניק לנתינים הנאמנים קרקעות מתוך אדמות המלך. קרקעות אלו ניתנו כתמורה על שירות נאמן ובאופן מותנה, שכן הן נותרו באופן רשמי בחזקתו של השליט. מקבלי האדמות נדרשו לשבועה מיוחדת, שתבטיח כי יבואו לעזרתו של זה או יספקו לו לוחמים כאשר יידרשו לכך.

מענקים אלו של השליט, שכונו תחילה "בנפיקיום" והחל מהמאה התשיעית "פייף", גרמו להחלשתו של השליט, גם משום שהאדמות שחולקו לנתיניו, הווסאלים שלו, הפכו בפועל לאדמתם, ועברו בירושה לבניהם אחריהם, וגם משום שהענקתן הקטינה את הרכוש הקרקעי שהיה בידי המלך. הנוהג הרווח של וסאליות-משנה (הענקת חלקים מהפייף לווסאלים אחרים), הנוהג הרווח לא פחות של הענקת שבועות אמונים למספר אדונים בו זמנית, וכן ניגוד האינטרסים הטבעי שנוצר בין הווסאל שכבר קיבל את התמורה עבור שירותיו, ובין האדון שהתמורה (אספקת כוח צבאי) ניתנה לו לשיעורין בעת הצורך, החלישה עוד יותר את כוחו של השלטון המרכזי. בהיעדר אפשרות לעליית שליט ריכוזי אחר במקום השליט הקיים, שכן הכלכלה של ראשית ימי הביניים לא הייתה מסוגלת לתמוך בזה או בזה, התפוררו מדינות מערב אירופה בהדרגה לשורה ארוכה של אחוזות מבודדות ומנותקות זו מזו שבראשן עמדו וסאלים.

אטימולוגיה

המונח וסאל שורשו במילה הקלטית gwas שמשמעה "נער", צעיר שאינו חופשי. בתצורתה הלטינית הפכה המילה ל-vassus. המילים "אביר" (משורש cniht, קניכט) באנגלית עתיקה ו-cognates בפריזית והולנדית שמשמעותם גם "נער צעיר".

בנוסף קיים גם המונח "וָוָסוֹר" (מצרפתית עתיקה: vavasour או vavasor) הוא מונח המציין וסאל או חוכר (אריס) של אדון פיאודלי בימי הביניים—אדם שיש לו חכירה תחת הברון ושיש חוכרים תחתיו. המילה מבוססת ככל הנראה על המונח vassus vassorum, וסאל של וסאלים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • פרנסואה ל' גאנסהוף, פיאודליזם בתרגום אהרן אמיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, תל אביב, 1985

הערות שוליים

  1. ^ גאנסהוף, עמ' 23
איוואן שישמן, קיסר בולגריה

איוואן שישמן (בבולגרית Иван Шишман) (נולד ב-1350 נערף ב-3 ביוני 1395) היה קיסר של האימפריה הבולגרית השנייה בין השנים 1371 ל-1395 בעיר טרנובו.

אנטרוסטיונס

אנטרוסטיונס (בלטינית: antrustiones, בריבוי אנטרוסיו (antrusio), מגרמנית עתיקה: trosgt) היו חברי המשמר האישי של המלכים המרובינגים ושימשו רק את המלך או המלכה. אנטרוסיונס היו אמנם רק בממלכה המרובינגית, אבל רעיון המשמר האישי הגיע מהזיפה הגרמאני וקבוצת הקומיטטוס.

האנטרוסטיונס היו אנשים חופשיים, צעירים נושאי נשק, רובם בני אריסטוקרטיה, רובם ממוצא פרנקי שהיוו בני לוויה ומשמר אישי של המלך, סעדו על שולחנו והיו מוגנים על ידי סעיפים מיוחדים בחוק הסאלי. על מנת להתקבל כחבר במשמר היה על המועמד להגיע עם נשקו אל חצר המלך, להניח את ידיו בידי המלך (in manus nostra ובגרמנית Handgebärde) ולהשבע אמונים (פידליטאס), שבועה נוספת על זו שהיה חייב בה כל מי שהיה חלק מחצר המלך. כאשר שבועתו התקבלה היה האדם מתקבל כחלק מ- truste dominica או Antrustio Dominicus כלומר אחד מחברי המלך.

החובות שנוצרו על ידי טקס ההומאז' ושבועת-האמונים נשארו בתוקפן למשך ימי-חייהם של הצדדים לחוזה. הן פקעו עם פטירת אחד מהם.

על פי החוק הסאלי אנטרוסיו נהנו מדמי כופר נפש (wergeld) משולשים, כלומר אם היה אדם הורג בן אנטרוסיונס, היה ההורג מחויב בתשלום הגבוה פי 3 מאשר תשלום על הריגת אדם חופשי אחר. גם אדם שמוצאו לא היה מהאריסטוקרטיה, אם הצטרף לחבורת האנטרוסיו, זכה מיד במעמד המקנה דמי כופר נפש משולשים. צעירים ממוצא גאלו-רומי שהצטרפו לאנטרוסיו כונו convivae regis וכופר הנפש עבורם היה פי 3 מאשר של אדם גאלו-רומי אחר, אולם פחות מאשר של אנטרוסיו ממוצא פרנקי, היות שאצל הגאלו רומים לא היה צריך בכופר נפש למניעת נקמה אלא רק כפיצוי.

אחד מנוסחי הטקסט של מרקולפוסמתייחס לטקס זה.

עם התפתחות הפיאודליזם, קם מעמד הווסאלים ומעמד האנטרוסיו איבד את חשיבתו, אבל אין זהות בין וסאל לאנטרוסיונס. לאנטרוסיונס היה תפקיד צבאי, הם שימשו אך ורק מלכים ואילו וסאל היה מעמד חברתי-כלכלי ולא תמיד בעל משמעות צבאית.

אנרי השני, רוזן שמפאן

אנרי הראשון, מלך ירושלים ידוע גם כאנרי השני, רוזן שמפאן (Henri II de Champagne, ‏29 ביולי 1166 - 10 בספטמבר 1197) היה אציל צרפתי, וסאל של מלך צרפת, הוא השתתף במסע הצלב השלישי ושימש כמפקד המצור על עכו עד לבואם של המלכים האירופאים. לאחר נישואיו לאיזבל הראשונה, מלכת ירושלים הוא הפך לשליט דה פקטו של ממלכת ירושלים אף על פי שמעולם לא נטל את התואר "מלך ירושלים". מקורות היסטוריים מאוחרים הצמידו לאנרי את התואר אנרי הראשון, מלך ירושלים שהוא מעולם לא התהדר בו.

אריסות

אריסות היא הסכם בין בעלי הקרקע לבין המעבד את הקרקע. גם מעמד האיכרים במשטר הפיאודלי היה מכונה "אריסות".

לפי ההסכם, הבעלים מעסיק אדם אחר שיעבד את הקרקע עבורו למשך תקופה, ובתמורה מעניק לו אחוזים קבועים מתנובת שדהו. כך, גם אם תנובת השדה היא נמוכה, האריס משלם את האחוזים הקבועים שלו, לעומת שוכר למשל, שנאלץ להשלים מכיסו את הסך שאותו הוא חייב לבעלים.גובה דמי האריסות היה תלוי באיכות הקרקע, בעוני התושבים, ובכמות הגשמים. ונע בדרך כלל בין שליש לחמישית מתנובת הקרקע.

המלכים הנורמנים

שושלת הנורמנים היא שושלת מלכים אשר שלטו בממלכת אנגליה משנת 1066 ועד 1154, ואשר מלכי הממלכה המאוחדת עד ימינו הם צאצאים שלה.

וחטנג השישי

וחטנג השישי (בגאורגית: ვახტანგ VI, בפרסית: חוסיין קולי חאן; 15 בספטמבר 1675 - 26 במרץ 1737) הידוע גם כוחטנג המלומד או וחטנג המחוקק משושלת בגרטיוני היה הוואלי של הממלכה המזרח גאורגית, ממלכת כארתלי, וסאל להלכה של השאה הפרסי בין השנים 1716-1724.

באופן מסורתי הוא נחשב כמלך ממלכת כארתלי. הוא היה מדינאי מוכשר, החשוב והבולט בקווקז של תחילת המאה ה-18. הוא נודע גם כמחוקק בולט, מלומד, מבקר, מתרגם ומשורר. תקופת שלטונו הסתיימה בעקבות פלישת האימפריה העות'מאנית לממלכתו, שהכריחה את וחטנג לצאת לגלות ברוסיה. בתקופת גלותו, לא הצליח לקבל את תמיכתו של הצאר לטובת ממלכתו, והוא נפטר כאיש רצוץ באסטרחן.

ויינטיאן

ויינטיאן או ויאנג צ'אן (בלאית: ວຽງຈັນ, פירוש: עיר עץ אַלְגֹּם,ויינטיאן הוא שיבוש צרפתי של שם העיר) היא עיר הבירה של הרפובליקה של לאוס. היא ממוקמת על גדות נהר המקונג. בעיר עצמה חיים 200,000 תושבים, יחד עם פרבריה מוערך מספר התושבים ב-760,000 (2015), המהווים כשמינית מכלל תושבי המדינה.

ויליאם הראשון, מלך סקוטלנד

ויליאם הראשון (באנגלית: William I, בגאלית סקוטית: ויליאם מק-אנריק - Uilliam mac Eanric באיות עתיק, Uilleam mac Eanraig באיות מודרני, כלומר "ויליאם בנו של הנרי";‏ 1142 או 1143 - 4 בדצמבר 1214) היה מלך סקוטלנד.

ויליאם הוכתר למלך ב-24 בדצמבר 1165 בעקבות מותו של אחיו, מלקולם הרביעי ב-9 בדצמבר 1165, ומלך עד מותו.

תקופת מלכותו של ויליאם הייתה השנייה באורכה בהיסטוריה של ממלכת סקוטלנד (שקדמה לאיחוד הממלכות עם ממלכת אנגליה בשנת 1707 (מלכותו של ג'יימס השישי הייתה ארוכה יותר ונמשכה בין 1567–1625).

ויליאם, בניגוד לאחיו - מלקולם הרביעי, שהיה חולני ועדין, היה חזק, כריזמטי ועקשן. ויליאם היה שליט יעיל וחזק, אולם ניסיונותיו הכושלים להשתלט על נורת'מבריה שפכו אור שלילי על תקופת מלכותו.

הכינוי "הארי" מתאר היטב את אופיו ואת שלטונו, אולם מדובר בכינוי מאוחר, ולא נעשה בו שימוש בתקופת מלכותו. למעשה, הכינוי ניתן לו בשל דגלו - עליו ניצב אריה אדום. לימים הפך דגל זה לדגל סקוטלנד.

ויליאם ירש את התואר רוזן נורת'מבריה בשנת 1152, אולם נאלץ לוותר על התואר להנרי השני, מלך אנגליה בשנת 1157. אבדן זה הביא למאמציו הרבים, לכל אורך תקופת מלכותו, לזכות מחדש באזור.

ויליאם תמך במרד כנגד הנרי השני, ובשנת 1174 בקרב אלנוויק יצא בעצמו בראש הכוחות כנגד הכוחות האנגליים, ונתפס על ידי צבאו של הנרי השני (שבראשו עמד ראנולף דה גלנוויל. ויליאם השבוי הועבר לניוקסל בשלשלאות, ולאחר מכן לנורת'האמפטון, ולפאלייס בנורמנדי שבצרפת, ואילו הנרי שלח צבא לסקוטלנד וכבש אותה. רק לאחר שוויליאם הסכים להיות וסאל של הנרי, ולשלם לו מיסים על מנת לכסות את עלויות כיבוש סקוטלנד נחתם הסכם פאלייס לפיו שוחרר ויליאם ושב לסקוטלנד. בהתאם להסכם, בשנת 1175 נשבע ויליאם אמונים להנרי השני בטירת יורק.

הסכם שלום זה נשאר בתוקף למשך חמש עשרה השנים הבאות, עד שריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, שהיה זקוק למזומנים על מנת לממן את מסע הצלב השלישי הסכים לבטל את תנאיו (ולוותר על המיסים שסקוטלנד שלמה) בתמורה לתשלום של 10,000 מארקים מכסף.

על פי תנאי הסכם השלום, בחר הנרי השני את כלתו של ויליאם - וכתוצאה מההסכם נשא ויליאם לאישה את ארמנגרד דה בומון, נכדתו של המלך הנרי הראשון. החתונה נערכה בארמון וודסטוק בשנת 1186. הנדוניה שניתנה לאמרנגרד הייתה טירת אדינבורו.

לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים:

מרגרט מסקוטלנד, רוזנת קנט (1193–1259), שנשאה ליוברט דה בורג, רוזן קנט.

איזבלה מסקוטלנד (1195–1253), שנישאה לרוג'ר ביגוד, רוזן נורפוק.

אלכסנדר, לימים אלכסנדר השני, מלך סקוטלנד (1198–1249).

מרג'ורי מסקוטלנד (1200–1244), שנשאה לגילברט מרשל, רוזן פמברוק.על פי המסורת ויליאם ייסד את מנזר ארברות'.

ויליאם נפטר בסטירלינג בשנת 1214 ונקבר במנזר ארברות'.

חוזה פריז (1259)

חוזה פריז (ידוע גם כחוזה אלבוויל) נחתם ב-4 בדצמבר 1259 בין הנרי השלישי מלך אנגליה לבין לואי התשיעי מלך צרפת. בחוזה זה הכיר הנרי באובדן רוב נחלותיו בצרפת - נורמנדי, מיין, פואטו ואנז'ו. חבלי ארץ אלו אבדו לאנגליה בתקופת מלכותו של המלך ג'ון. הנרי שמר בידיו חלקים מאקיטן ואת גסקוני, אך זאת רק בתור וסאל של לואי התשיעי. בתמורה הסיר לואי את תמיכתו מהמורדים האנגלים.

טקס שבועת אמונים

טקס שבועת אמונים (בלטינית: commendatio, מילולית: התמסרות) הוא הטקס הרשמי שהתפתח בראשית ימי הביניים ליצירת קשר הנאמנות שבין שני אנשים חופשיים (בני חורין), האדון והווסאל שלו. הטקס המוכר הראשון נערך בצרפת במאה השביעית, אך שורשיו קודמים לכך, כטקס שבו הילד (מקורה של המילה "וסאל" במילה הקלטית gwas) הופך ממשועבד למשוחרר.

טקס שבועת האמונים ייצג הסכם דו-צדדי, מונדיום בין אדם החסר יכולת לקיים עצמו או להגן על עצמו, לבין אדם חזק ממנו שהוא מסר את עצמו לחסותו. בתום הטקס הפך אדם מסוים לווסאל של האדון. הטקס כלל שלושה חלקים של שבועת אמונים, בהם הומגיום ופידליטס.

המוסר עצמו התחייב לשירות וצייתנות לכל ימי חייו (servitium et obsequium) והאדון או האפוטרופוס התחייב למתן הגנה משפטית וקיום חומרי לבן החסות. מי שמסר עצמו הדגיש כי הוא עושה זאת בתור אדם חופשי ומערכת היחסים החדשה לא סותרת עובדה זו. עיקר החשיבות של אדם חופשי הייתה הגנת ה"זיפה" (Sippe), המשפחה הגרמאנית והיכולת להגיע למערכת החוק של האנשים החופשיים. בפועל, עקב החלשות המשפחות ומאחר והמוסר עצמו לא היה יכול להשתחרר ממערכת היחסים, החופש שלו היה מוגבל.

היו מקרים בהם לאדם שמסר עצמו היו אדמות משל עצמו. כמו אדמות חקלאות, במקרה כזה האדם ויתר על הבעלות אבל שמר לעצמו את היבול במהלך חייו וחיי אשתו. (זכות אכילת פירות – usufructus). אלו שלא הייתה להם קרקע או שהקרקע שבידם לא הספיקה להם קיבלו קרקע של האדון, מתנת קרקע או פרקריה (precaria).

ירים-לים הראשון

יַרים-לים הראשון (נכתב גם כ"ירימלים"; מלך בין השנים 1780–1764 לפנה"ס לערך, על פי הכרונולוגיה התיכונה) היה המלך השני בממלכת ימחד האמורית, שמרכזה שכן בעיר חלב שבסוריה. אשתו, המלכה גַשֵרַה, הייתה אמם של בתו שיבתו ובנו ויורשו חמורבי הראשון.

מלכי נורת'מבריה

מקורה של ממלכת נורת'מבריה באיחוד של שתי הממלכות האנגליות ברניקיה ודיירה. שתי הממלכות אוחדו על ידי אתלפירת' בשנת 604 לערך.

הממלכה נותרה מאוחדת למעט שתי תקופות:

תקופה קצרה בין השנים 633–634 בעקבות מותו של המלך אדווין בקרב, ובעקבות פלישת קאדוואלון אפ קאדפאן מגווינד. הממלכה שבה להתקיים כממלכה אחת לאחר מותו של קאדוולאון בקרב, בשנת 634.

בין השנים 644–664 נפרדו שתי הממלכות. בשנת 651 הרג אוסוויו, מלך נורת'מבריה את אוסווין, מלך דיירה והושיב במקומו על כס המלכות את אתלוולד, אולם אתלוולד לא היה מלך בובה, כפי שציפה אוסוויו, וכרת ברית עם פנדה מלך ממלכת מרסיה. על פי כתביו של בדה ונרביליס, אתלוולד סייע לפנדה לפלוש לנורת'מבריה, אולם הוא עצמו לא השתתף בקרב וינוואד בו לחם צבא נורת'מבריה בצבא מרסיה הפולש. בעקבות הפסד צבא מרסיה בקרב, איבד אתלוולד את כיסאו, ובנו של אוסוויו, אלקפירת' הומלך בדיירה במקומו, והיה למעשה וסאל של ממלכת נורת'מבריה. בשנת 670 הומלך אלפווין כמלך דיירה, על ידי אחיו, אקגפירת', מלך נורת'מבריה. אקגפירת' היה חסר ילדים, ולכן היה ברור שאלפווין יירש אותו, ולכן שימש התואר "מלך דיירה" כתואר של יורש העצר של ממלכת נורת'מבריה. בעקבות מותו של אלפווין בקרב מול ממלכת מרסיה בשנת 679 שלט אקגפירת' למעשה בשתי הממלכות, ואלה נותרו מאוחדות עד התקופה הויקינגית.

ממלכת כארתלי

ממלכת כארתלי (בגאורגית: ქართლის სამეფო, כַּארתּלִיס סַאמֵפּוֹ) הייתה ממלכה מזרח גאורגית בימי הביניים המאוחרות והעת החדשה המוקדמת, שהייתה מרוכזת בשטח כארתלי ובירתה טביליסי. המלכה נוסדה עם התפרקותה של ממלכת גאורגיה לשלוש ממלכות נפרדות בשנת 1478 והתקיימה, עם מספר הפסקות קצרות, עד 1762, כאשר ממלכת כארתלי אוחדה עם ממלכת קאחתי כאשר ארקלה השני מלך קאחתי ירש את אביו תאימורז השני מלך כארתלי עם מותו. ירושה של ענף קאחתי של שושלת בגרטיוני. במשך רוב קיומה של הממלכה היא הייתה וסאל של שושלות פרסיות באופן רציף, אולם נהנתה לסירוגין מתקופות של עצמאות רבה יותר, במיוחד לאחר 1747.

מרד הנעורים

"מרד הנעורים" (באנגלית: "Rebel Without a Cause") הוא סרט משנת 1955. הסרט נכתב ובויים על ידי ניקולס ריי, ובכיכובם של ג'יימס דין, נטלי ווד וסאל מינאו.

השם העברי של הסרט מייצג את המרד המתרחש בתקופת הנעורים, ללא סיבה הנראית לעין. שם הסרט באנגלית, "Rebel Without a Cause", הוא כשם ספרו של הפסיכואנליטיקאי רוברט לינדר, שיצא לאור בשנת 1944, הדן בנסיבות המובילות לעבריינות נוער.

נסיך

נסיך (בלטינית: princeps) הוא תואר שניתן לחבר באצולה הגבוהה, ולעיתים לבעל תואר רם מעלה בארץ או מדינה כלשהי.

בשפות הלטיניות, שימשו הטיות שונות של הצורה הלטינית של השם (לדוגמה, בפורטוגזית: Príncipe). בשפות הגרמאניות שימשו מקבילות ל-Fürst, למשל בהולנדית: Vorst, ולצידו הנוסח הלטיני (בהולנדית, Prins). בשפות הסלביות שימשו שני אלה לצד הטיות של המילה הרומית קיסר, מלך קטן (צ'כית: Kníže), קרל (על שם קרל הגדול) כמו במקדונית: Kralevich).

במקורו, ברומא ובביזנטיון, שימש התואר לציון כל שליט, אם בירושה או כזה שנבחר, בלי קשר לתוארו או דרגתו הממשית. נוהג זה נמשך גם הלאה, כפי שניתן ללמוד מכותרת ספרו הנודע של ניקולו מקיאוולי, "הנסיך" (Il Principe), המתייחס לא לבעל תואר נסיך אלא לשליט באופן כוללני.

שימוש נפוץ לא פחות הוא התייחסות לנסיך במובן הגנאלוגי. כאן, נסיך משמעו גבר שיש לו קשר דם למשפחת המלוכה ונמצא בעמדה העשויה להוביל אותו, מעשית או תאורטית, לכהן כשליט. מאחר שבמקרים מסוימים תואר נסיך ניתן גם למי שמרוחקים עד שני דורות מן המלך בשרשור הירושה, ובהתחשב בשפע נישואי הביניים בין בני משפחות מלוכה, מספר הנושאים בתואר זה היה עשוי במקרים מסוימים להגיע למאות רבות. התואר נסיך הוענק לעיתים גם לבעלה של מלכה. לדוגמה, בעלה של המלכה אליזבת השנייה תוארו נסיך (הנסיך פיליפ). נסיכה הוא מונח המשמש בדרך כלל בהתייחס למי שנשואה לנסיך או לבתו של שליט.

שימוש אחר בתואר נסיך הוא לציון אדם השולט בנחלה מסוימת, לא בהכרח עם קשר כלשהו לקשרי דם למשפחת מלוכה כלשהי. נסיך כזה מכונה לעיתים "נסיך שולט" והשטח שבשליטתו מכונה נסיכות. לדוגמה, הנסיך אלברט השני, נסיך מונקו, המולך על נסיכות מונקו. כינוי זה נפוץ במקרים רבים בהתייחסות לשליט שטח קטן יחסית. בימי הביניים, שימש הכינוי גם כשמו של בעל נחלה ראשית, שהוא וסאל המלך בלבד. בכנסייה הקתולית שימש התואר לציון הבישוף השליט בשטח מסוים. לדוגמה, הבישוף של רומא, האפיפיור, מכונה לעיתים נסיך הוותיקן.

בארצות שונות באירופה, שימש התואר נסיך לציון כל אדם בעל דרגת אצולה גבוהה, בלי קשר דם הכרחי למשפחת המלוכה. כך, לדוגמה, הנסיך הגרמני (Fürst), הדופן (Dauphin) הצרפתי או הרוסי (קניאז) לא היו בהכרח בני מלוכה או שליטים של שטח מסוים ותוארם ציין רק את היותם בני המעלה העליונה בדירוג תוארי האצולה.

במקרים שונים, תואר הנסיכות נוצר כדי לכנות שליט של שטח מסוים, אך עם אובדנו של זה נותר כסימון טיטולרי בלבד להיותו נסיך. לדוגמה, מלך הולנד יכונה "נסיך אוראנז'" (Prins van Oranje) על שם השליטה הממשית שהייתה בעבר באוראנז' שבצרפת, בספרד יכונה יורש העצר "נסיך אסטוריאס (Principe de Asturias), בבלגיה ישנם נסיך ליאז' ונסיך ברבן, ואילו יורש העצר הבריטי הוא "הנסיך מויילס" (Prince of Wales), למרות שגם כאן אין התואר מייצג שליטה ממשית בשטח כלשהו.

פייף

פְיֶיף (מצרפתית, fief או feud) הוא מונח מן התקופה הפיאודלית המציין אדמות, רכוש או נכסים מניבי הכנסות שהוענקו לאביר וסאל על ידי אדון, כתגמול על שירות צבאי כלשהו. נוהג מתן הפייף התפתח בתקופת השושלת הקרולינגית והיה מן הגורמים שתרמו להתפתחותה של אריסטוקרטיה אירופית.

רובר הראשון, מלך צרפת

רובר הראשון (בצרפתית: Robert Ier;‏ 866 - 15 ביוני 923), מלך על פרנקיה המערבית מ-922 עד מותו ב-923.

שבועת אמונים

שבועת אמונים היא הצהרה טקסית של נאמנות. ההצהרה ניתנת בווריאציות אחדות:

כהצהרה הדדית בין שני אנשים. בהצהרה זו תיתכן זהות בין הצהרות שני הצדדים, למשל בשבועת אמונים בין שני בני זוג, וייתכנו שתי הצהרות שונות, למשל שבועת אמונים בין וסאל לאדונו הפיאודלי. דוגמה לשבועת אמונים הדדית בין בני זוג מופיע בנובלה של ש"י עגנון, "שבועת אמונים":"נשבעים אנו באש ובמים, בשערות ראשנו ובדם לבנו, שנישא זה לזה ונהיה איש ואשה, ואין שום כח שבעולם יכול לבטל את שבועתנו, נצח סלה ועד."כהצהרה חד-צדדית של אדם לאדם אחר, למשל שבועת אמונים של אזרח לשליט. באסלאם השבועה לח'ליף נקראת ביעה (بيعة).

כהצהרה חד-צדדית של אדם לארגון, למשל טקס השבעה צבאי או הצהרת נאמנות של מתאזרח למדינתו החדשה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.