ולדימיר פוטין

ולדימיר ולדימירוביץ' פוטיןרוסית: Влади́мир Влади́мирович Пу́тин, להאזנה (מידע • עזרה); נולד ב-7 באוקטובר 1952) הוא מדינאי רוסי, ראש ממשלת רוסיה בשנים 1999 ו-20082012, נשיאה בשנים 1999–2008 ו-2012–2018 ומשנת 2018 מכהן כנשיא רוסיה בקדנציה הרביעית שלו.

ב-31 בדצמבר 1999 מונה פוטין לנשיא בפועל של הפדרציה הרוסית עד תום הקדנציה של בוריס ילצין, שהודיע על פרישתו. בשנת 2000 נבחר פוטין לנשיא הפדרציה הרוסית וכיהן בתפקיד במשך שתי קדנציות מלאות, עד מרץ 2008. בשל מגבלות חוקתיות נמנע ממנו להתמודד על כהונה שלישית רצופה כנשיא רוסיה, ולקראת תום הקדנציה השנייה הוא סימן את דמיטרי מדבדב כמועמד המועדף עליו לתפקיד הנשיא הבא. במרץ 2008 נבחר מדבדב לנשיא בבחירות כלליות, ומינה את פוטין לראש ממשלת רוסיה. במרץ 2012 זכה פוטין בבחירות לנשיאות, ובמאי אותה שנה הושבע לתפקיד הנשיא לקדנציה שלישית[1]. הוא חזר ונבחר לקדנציה רביעית גם במרץ 2018.

במהלך כהונתו כנשיא נהנה פוטין מפופולריות בציבור הרוסי. נוצרה לו תדמית של נשיא חזק שהצליח לנצח את הטרור הצ'צ'ני ולהביא למדינה סדר לאחר תקופה של שפל כלכלי וחוסר יציבות שלטונית בעקבות קריסת ברית המועצות ובתקופת כהונתו של בוריס ילצין.

בה בעת עורר פוטין ביקורת על התנהלותו כנשיא, הן מצד מבקרים מבית והן מצד ממשלות זרות וארגוני זכויות אדם. המשברים בצ'צ'ניה ובדאגסטן, שבהם השתמשה הפדרציה הרוסית באמצעים חריפים לדיכוי מרידות בדלנים וקיצונים מוסלמים, וכן יחס המדינה לזכויות להט"ב, הביאו לביקורת חריפה על הפרות חמורות של זכויות האדם; בעוד פעולות נוספות גררו ביקורת עזה מצד המערב, כגון הפלישה לחצי האי-קרים וסיפוחו ועימותים צבאיים במזרח אוקראינה שבאו לאחר מכן, אשר גררו מערכת עיצומים מצד מדינות המערב, נאט"ו והאיחוד האירופי נגד המשטר ונגד אוליגרכים המקורבים אליו, וכן האשמת ארצות הברית ומדינות נוספות בהתערבות מוסקבה בהליך הדמוקרטי שלה. יחסיו עם המדינות שהיו בעבר בברית המועצות ובתחום השפעתה, ויחסיו עם אנשי העסקים המכונים "אוליגרכים", שנהנו מהשפעה, עושר וכוח פוליטי וכלכלי בתקופת ילצין, עמדו אף הם במוקד הביקורת. עם חלק מאוליגרכים אלו שיתף פוטין פעולה, ואחרים, כבוריס ברזובסקי, מיכאיל חודורקובסקי ולאוניד נבזלין, רדף, כלא או הגלה. הקרמלין דחה טענות אלו כביקורת אנטי-רוסית מצד מתנגדי המשטר במערב ומצד אוליגרכים גולים. נעשו צעדים מבית להשתקת הביקורת, ויש הטוענים כי עיתונאים ויריבים פוליטיים שהתנגדו לפוטין נרצחו על ידי עושי דברו[2][3][4].

בסוף שנת 2007 נבחר פוטין לאיש השנה של המגזין "טיים", ו"פורבס" דירג אותו במשך שנתיים רצופות, ב-2013 וב-2014, בתור המנהיג החזק ביותר בעולם[5][6]. בשנת 2017 נבחר על ידי המגזין "טיים" כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

ביולי 2017 דווח כי הונו של פוטין נאמד בסך כ-200 מיליארד דולר. כך עלה משימוע שנערך בקונגרס לאיש העסקים ביל בראודר, אשר רכש אחזקות בחברות ממשלתיות כגון גזפרום נפט ושיתף פעולה עם פוטין באותה התקופה[7][8].

ולדימיר פוטין
Влади́мир Влади́мирович Пу́тин
Vladimir Putin 2019-04-12
ולדימיר פוטין, אפריל 2019
לידה 7 באוקטובר 1952 (בן 67)
ברית המועצות (1923-1955) לנינגרד, ברית המועצות
מדינה רוסיה  רוסיה
מפלגה רוסיה המאוחדת
בת זוג לודמילה פוטינה (1983- 2013)
putin.kremlin.ru
נשיא הפדרציה הרוסית ה־4
7 במאי 2012 – מכהן
(7 שנים ו-27 שבועות)
נשיא הפדרציה הרוסית ה־2
31 בדצמבר 19997 במאי 2008
(8 שנים ו-18 שבועות)
ראש ממשלת רוסיה ה־9
8 במאי 20087 במאי 2012
(4 שנים)
ראש ממשלת רוסיה ה־5
16 באוגוסט 19997 במאי 2000
(38 שבועות)
פרסים והוקרה

ילדות, נעורים והקריירה בשירות הק.ג.ב.

Vladimir Putin with his mother
פוטין ואמו, מריה איבנובנה, 1958
Vladimir Putin in KGB uniform
פוטין במדי קג"ב

פוטין נולד בלנינגרד (סנקט פטרבורג) למריה איבאנובנה פוטינה, בת לבית שֶלומוב, ולוולדימיר ספירידונוביץ' פוטין, מלח בצי הסובייטי. באמצע שנות ה-30 נולדו לזוג שני ילדים, שמתו בינקותם (אחד מהם כתוצאה מהמצור על לנינגרד). בספרו האוטוביוגרפי "בגוף ראשון", המבוסס על שיחות עמו, הוא מספר על המחסור שחווה בילדותו, וכיצד דמיין כי הוא הופך לסוכן חשאי בעקבות ספרים שקרא וסרטים שראה. הוא מספר כי כילד ניגש למשרדי הק.ג.ב. בעירו והציע את שירותיו, אך נתקל בסירוב אדיב, ונאמר לו כי עליו להשלים את חוק לימודיו[9].

פוטין סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת לנינגרד בשנת 1975, ולאחר סיום לימודיו הגשים את חלום ילדותו והתגייס לשורות הק.ג.ב. באותה שנה. באוניברסיטה הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והיה חבר בה עד לפירוקה בעקבות נפילת ברית המועצות בדצמבר 1991.

Vladimir Putin as a child
פוטין בנעוריו

פוטין עבד במשרדי הק.ג.ב. בלנינגרד, בענף הנלחם בדיסידנטים פוליטיים. ב-1976 השלים את הכשרתו המקצועית כסוכן. בשנת 1985 הועבר לענף העוסק במודיעין בינלאומי. בין 1985 ל-1990 הוצב בדרזדן, באותה התקופה חלק ממזרח גרמניה. על השירות המצטיין בתקופה זו הוענק לו עיטור ההצטיינות של צבא העם הלאומי מטעם השטאזי. לאחר התמוטטות המשטר המזרח גרמני, נקרא בחזרה לברית המועצות ושב ללנינגרד. בשנת 1991 קיבל משרה כממונה על קשרי החוץ באוניברסיטת לנינגרד. במשרה זו פיתח קשרי ידידות עם ראש עיריית לנינגרד, אנטולי סובצ'ק, ששימש לו כפטרון. סובצ'ק ופוטין הכירו בתקופה בה היה פוטין סטודנט, וסובצ'ק היה בין המרצים בסגל ההוראה של האוניברסיטה. ב-20 באוגוסט 1991, בעקבות הפיכת ינאייב נגד נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב שנתמכה על ידי אנשי ה-ק.ג.ב., הודיע פוטין רשמית על פרישתו מתפקידיו בשירותי הביטחון.

הקריירה הפוליטית המוקדמת

ביוני 1991 מינה סובצ'ק את פוטין ליועצו לעניינים בינלאומיים, ולאחר מכן ליושב ראש ועדת יחסי החוץ של עיריית סנקט פטרבורג, ובאחריותו הופקד טיפוח יחסי החוץ וההשקעות החיצוניות בעיר. הוועדה שימשה גם בתפקידים הנוגעים לרישום יוזמות עסקיות בעיר. פחות משנה לאחר שקיבל את התפקיד נחקר פוטין על ידי ועדה של מועצת העיר. חברי הוועדה מרינה סלייה ויורי גלדקוב קבעו כי פוטין העניק הטבות סחר שלא כדין, במיליוני דולרים, בתמורה לאספקת מזון, שמעולם לא הגיע לעיר[10]. הוועדה המליצה על פיטוריו של פוטין, אך פוטין נותר בתפקידו עד שנת 1996.

בין 1994 ל-1997 מונה פוטין לתפקידים נוספים בזירה הפוליטית המקומית בסנקט פטרבורג. במרץ 1994 מונה למנכ"ל העירייה, וב-1995 מונה ליושב ראש סניף סנקט פטרבורג של מפלגת רוסיה ביתנו (Наш дом – Россия) שנוסדה על ידי ראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין והייתה מפלגת מרכז ליברלית שתמכה בשלטונו של בוריס ילצין.

ב-1996 הפסיד אנטולי סובצ'ק בבחירות לראשות העיר, ובמקומו התמנה ולדימיר יקובלב. פוטין נקרא למוסקבה ביוני 1996 ומונה לסגנו של פאבל בורודין ב"מחלקת ניהול הנכסים הנשיאותית". הוא שימש במשרה זו עד מרץ 1997. ב-26 במרץ 1997 מונה על ידי ילצין לסגן מנהל הצוות הנשיאותי, תפקיד בו נשא עד מאי 1998. במקביל נשא בתואר "מנהל ההנהלה הראשית של מחלקת הנהלת הנכסים הנשיאותית" עד יוני 1998. כן מונה למשרות מנהליות בכירות נוספות בצוותו של ילצין, במיוחד בתחום התיאום בין הממשל הפדרלי לממשלים המקומיים בפדרציה הרוסית.

בשנת 1997 השלים את לימודי הכלכלה במכון הכרייה של סנקט פטרבורג, לתואר "קנדידט במדע" (Кандидат наук), תואר אקדמי שלאחר תואר שני הנהוג בברית המועצות. לשם קבלת התואר היה עליו להגן על תזה שחיבר בנושא "תכנון אסטרטגי של משאבים אזוריים בתקופת התהוות יחסי שוק".

ב-25 ביולי 1998 מונה על ידי ילצין לראש שירות הביטחון הפדרלי, ה-FSB, אחת מהסוכנויות בפדרציה הרוסית שהחליפה את ה-ק.ג.ב., וקיבלה עליה את תפקידיו בענייני פנים. פוטין החזיק במשרה זו עד אוגוסט 1999. הוא היה לחבר של קבע במועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית, גוף מייעץ לנשיא רוסיה. במרץ 1999 מונה למזכיר המועצה.

קדנציה ראשונה כראש ממשלת הפדרציה הרוסית

Vladimir Putin with Boris Yeltsin-2
בוריס ילצין מעניק לפוטין את העותק ה"נשיאותי" של החוקה הרוסית, 31 בדצמבר 1999

לקראת סוף שנת 1999 היה נשיא הפדרציה הרוסית בוריס ילצין במשבר מנהיגות חמור. האשמות בשחיתות ובאלכוהוליזם, כמו גם מצב בריאותו הרופף, הביאו להכרה כללית כי לא ימלא את תפקידו למשך זמן רב נוסף. הבחירות למשרת הנשיא נועדו להתקיים רק באמצע שנת 2000, ולכיסאו של ילצין לטשו את עיניהם אישים כיבגני פרימקוב, פוליטיקאי ותיק שכיהן כשר החוץ של רוסיה וכראש ממשלתה; יורי לוז'קוב, ראש עיריית מוסקבה; והגנרל הפופולרי אלכסנדר לבד, שכבר הודיעו על כוונתם להתמודד בבחירות לנשיאות. ילצין חיפש יורש ראוי. בין מרץ 1998 לאוגוסט 1999 החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה. כמה מהם כוויקטור צ'רנומירדין, מחשש כי צברו כוח רב המסכן את מעמדו, וכמה מהם כסרגיי קיריינקו, מהסיבה שלא הצליחו לצבור כוח[11].

טקס השבעתו של ולדימיר פוטין כנשיא רוסיה בשנת 2000
Boris Yeltsin 31 December 1999
ולדימיר פוטין נפרד מבוריס ילצין, 31 בדצמבר 1999

ב-9 באוגוסט 1999 מינה ילצין את פוטין לאחד משלושת סגני ראש ממשלת רוסיה, ובאותו היום פיטר את ראש הממשלה, סרגיי סטפשין, ומינה את פוטין במקומו. הדומה אישרה את מינויו של פוטין ברוב של 233 קולות בעד כנגד 84 מתנגדים ו-17 נמנעים.

עם מינויו ציפו מעטים כי פוטין, שהיה כמעט פקיד אלמוני, ולא היה מוכר בציבור הרחב או בעולם, יצליח במקום בו נכשלו קודמיו. יש הסבורים, כחוקרת היחסים הבינלאומיים ליליה שבצובה, כי המדובר היה בהפיכת חצר בעלת מספר שלבים בה הצליחו בכירים שחששו מאי-הסדר והאנרכיה אליה הידרדרה הפדרציה הרוסית, להדיח את ילצין ולמנות את פוטין במקומו, על מנת שימנע את התפוררות המדינה, שנראתה איום ממשי בסוף ימי ילצין[12].

בחודשי כהונתו הראשונים הצליח פוטין ליצור רושם של אדם הדואג לחוק ולסדר במדינה שהפכה לחסרת חוק. שעת המבחן שלו הגיעה כעבור מספר ימים כאשר קיצונים צ'צ'נים פלשו אל דאגסטן השכנה במטרה להקים גם בה משטר אסלאמי, ולהביא לפירודה מהפדרציה הרוסית, כשם שנפרדה צ'צ'ניה. פוטין הורה על הדיפת המורדים מדאגסטן בכוח רב, והחל במלחמת צ'צ'ניה השנייה כשמטרתו – החזרתה של צ'צ'ניה לפדרציה הרוסית וחיסולו בכוח של המשטר האסלאמי הבדלני שהשתלט עליה. הן ברוסיה והן בעולם, עוצבה תדמיתו של פוטין כאיש חזק בתגובה זו למתקפה הצ'צ'נית. מלחמת צ'צ'ניה השנייה ומתקפות הגרילה והטרור שבאו בעקבותיה, וכן ההאשמות על מעשי זוועה והפרות זכויות האדם משני הצדדים, היו לנושא כאוב ומתמשך במהלך כהונתו של פוטין כנשיא.

על אף שלא היה קשור רשמית לאף מפלגה, הביע פוטין את תמיכתו במפלגה החדשה "מפלגת האחדות של רוסיה", שזכתה בבחירות לדומה בדצמבר 1999 בהישג של 23.32%, והייתה למפלגה השנייה בגודלה ברוסיה. זו, מצידה, סיפקה לו בסיס תמיכה נאמן. עם תמיכתו של ילצין, נראה היה כי פוטין ערוך היטב לבחירות לנשיאות שאמורות היו להתקיים ביוני 2000.

קדנציה ראשונה כנשיא

Vladimir Putin official portrait
ולדימיר פוטין בעת הקדנציה הראשונה שלו כנשיא

ב-31 בדצמבר 1999 התפטר ילצין במפתיע, ועל פי חוקת הפדרציה הרוסית הפך פוטין לנשיא בפועל. מעשהו הראשון של פוטין כנשיא היה חתימה על צו נשיאותי שהעניק לילצין ולמשפחתו חסינות מפני הליכי חקירה ומאסר בנוגע לפרשיות השחיתות בהן הואשם. יש הטוענים כי המדובר בעסקה בין ילצין לפוטין שהביאה לפוטין את תפקיד הנשיא בפועל, שהעניק לו יתרון על מתחריו בבחירות, תמורת הענקת החסינות. הבחירות הוקדמו בשלושה חודשים, והתקיימו ב-26 במרץ 2000. מיד לאחר פרישתו של ילצין היה ברור כי פוטין הוא המועמד המוביל. מועמדים בולטים אחרים כלבד ופרימקוב הסירו את מועמדותם והודיעו על תמיכתם בפוטין[11]. בבחירות ניצח פוטין בסיבוב יחיד לאחר שזכה בכ-53% מן הקולות לעומת כ-29% של יריבו העיקרי, גנאדי זיוגנוב מן המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית.

ביסוס השלטון

ב-7 במאי 2000 מונה פוטין רשמית לנשיא רוסיה. הוא מינה את מיכאיל קסיאנוב כראש ממשלתו. פוטין הצהיר כי בכוונתו לארגן ברוסיה מבנה כוח אנכי. בשל כך הוציא צו המחלק את 89 הסובייקטים הפדרליים של הפדרציה הרוסית ל-7 מחוזות פדרליים, עליהם הציב נציגים מטעמו, על מנת לייעל את הפיקוח של הממשל המרכזי על הממשל המקומי. ביולי 2000 העניקה לו מועצת הפדרציה של רוסיה את הזכות לפטר את ראשי הסובייקטים הפדרלים. הסובייקטים הפדרליים של רוסיה הם רפובליקות, מחוזות, קראי וסוגים נוספים של יחידות מנהליות ברמה שונה של אוטונומיה, שבימי כהונת ילצין נהנו מאוטונומיה נרחבת, עד שהיה חשש להתפוררות השלטון המרכזי.

פוטין פעל בנחישות נגד ה"אוליגרכים", אנשי העסקים מעידן ילצין, שצברו כוח כלכלי ועוצמה פוליטית. בין אישים אלו היה בוריס ברזובסקי שסייע לעלייתו לשלטון, והעניק לו מימון ותמיכה ציבורית. היחסים עם ברזובסקי הגיעו למשבר בסוף שנת 2000, כאשר רשת הטלוויזיה ORT שבבעלות ברזובסקי שידרה כתבות שמתחו ביקורת על תפקודו של פוטין בפרשת טביעת הצוללת הרוסית קורסק. בתוך מספר שבועות אולץ ברזובסקי לצאת לגלות ללונדון. גורל דומה פקד גם את ולדימיר גוסינסקי שתחנת הטלוויזיה הפרטית שלו, NTV הולאמה, והוא נאלץ לצאת לגלות[13]. צעדים אלו זכו לפופולריות בקרב ההמון הרוסי. את האוליגרכים של עידן ילצין החליפה קבוצה חדשה של אנשי עסקים המקורבים לפוטין - גנאדי טימצ'נקו, ולדימיר יקונין, יורי קובלצ'וק וסרגיי צ'מזוב. יש הטוענים כי בתהליך זה הייתה מעורבת שחיתות רבה, במהלכה צבר פוטין הון אישי עצום במניות של חברות גז ונפט[14].

האתגר הראשון לפופולריות של פוטין הגיע באוגוסט 2000 כאשר נמתחה ביקורת על תפקודו בפרשת טביעת הצוללת הרוסית קורסק. בעוד שגורלם של מלחי הקורסק אינו ידוע, ובני משפחותיהם החרדים מופיעים באולפני הטלוויזיה, צולם פוטין כשהוא נופש במסיבת יום הולדת בווילה לחוף הים השחור. פוטין דחה את ההצעות ממדינות זרות לסיוע בחילוץ המלחים הלכודים, אך לא הצליח לחלצם באמצעות הצי הרוסי[15]. סקרים שנערכו לאחר האסון, שתואר כ"אסון של יחסי ציבור", העניקו לפוטין 60% תמיכה, שיעור נמוך יחסית, אליו חזר רק לאחר משברים כמשבר בני הערובה בבסלאן, כאשר לרוב נהנה פוטין משיעור תמיכה גבוה בהרבה[16].

בדצמבר 2000 יזם פוטין חוק להחלפת המנון הפדרציה הרוסית. עד אותו הזמן היה ההמנון מנגינה מאת מיכאיל גלינקה ללא מילים. פוטין החזיר לשימוש את המנון ברית המועצות, שהולחן להזמנתו של יוסיף סטלין על ידי אלכסנדר אלכסנדרוב ומילותיו נכתבו על ידי סרגיי מיכלקוב, תוך שהוא משמיט ממנו את המילים הנוגעות לברית המועצות, ומוסיף מילים הנוגעות לאדמת רוסיה הרחבה, שניתנה לעם הרוסי כמתת אל.

מלחמת צ'צ'ניה השנייה והמאבק באוליגרכים

בין שנת 2000 לשנת 2002 הפכה מלחמת צ'צ'ניה השנייה למלחמת גרילה וטרור, כאשר הכוחות הצבאיים והצבאיים למחצה של המורדים הצ'צ'נים הובסו, ונסוגו להרים וליערות, משם ניהלו מתקפות גרילה נגד הצבא הרוסי. המתקפות לא נותרו בשטחי הקווקז בלבד. פיגועי טרור ופיגועי התאבדות נוהלו נגד מטרות רוסיות בכל שטחי הפדרציה הרוסית. בשנת 2002 התרחש משבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה בו תפסה כנופיית צ'צ'נים חמושים כ-800 בני ערובה בתיאטרון דוברובקה במוסקבה, ואיימה להוציאם להורג אם לא יקוימו דרישותיה. לאחר יומיים וחצי בהם נוהל משא ומתן עם החוטפים הורה פוטין על פריצה לאולם התיאטרון. יחידות רוסיות מיוחדות פרצו אל התיאטרון, לאחר שהזרימו גז שמבוסס על סם האופיום למערכת האוורור של התיאטרון. התוצאה הייתה מותם של 39 מהטרוריסטים, ושל 115 מבני הערובה, כולם, חוץ משניים, מתו משאיפת הגז. שני בני ערובה מתו מירי החוטפים. תגובתו הנחושה של פוטין לאירוע העלתה את מדד הפופולריות שלו ל-83%‏[17].

ביולי 2003 צעד פוטין צעד נוסף במלחמתו נגד האוליגרכים המתנגדים למשטרו. הוא פתח בחקירה כלפי מחזיקי מניות בחברת הנפט הענקית יוקוס, בה שלטו האוליגרכים מיכאיל חודורקובסקי ולאוניד נבזלין שהיו מפורסמים בהתנגדותם לשלטונו. ראשון נעצר פלטון לבדב, בחשד כי בשנת 1994 רכש באופן לא חוקי מניות בחברה ממשלתית לדשנים בשם "אפטיט". באוקטובר 2003 נעצר חודורקובסקי, ופוטין הורה על הקפאת המסחר במניות החברה. נבזלין נמלט לישראל[18]. בשנת 2005 נדון חודורקובסקי ל-9 שנות מאסר, בשל סעיפים שונים הנוגעים להונאה ולהעלמת מיסים. חודורקובסקי טען כי ההאשמות נגדו הן רדיפה פוליטית[19].

מספר חודשים לפני הבחירות פיטר פוטין את ממשלתו של קסיאנוב, ומינה את מיכאיל פרדקוב האלמוני יחסית כראש הממשלה. סרגיי איבנוב הפך לאזרח הראשון ששימש ברוסיה כשר ההגנה.

קדנציה שנייה כנשיא

Vladimir Putin-5 edit
ולדימיר פוטין ב-2005.

ב-14 במרץ 2004 נבחר פוטין ברוב של 71% לתקופת כהונה שנייה כנשיא הפדרציה הרוסית.

המלחמה הצ'צ'נית, ומתקפות הטרור שבעקבותיה, סירבו לרדת מן הכותרות. בספטמבר 2004 פרץ משבר בני הערובה בבסלאן, בו נחטפו מאות ילדי בית ספר על ידי קיצונים צ'צ'נים בעיר בסלאן. לאחר שלושה ימים פרצו החיילים אל בית הספר, לאחר שהחוטפים ירו באנשי סגל רפואי שהורשו להיכנס אל המבנה. באירוע נהרגו 334 מבני הערובה ו-10 מאנשי הכוחות המיוחדים. פוטין הורה על שני ימי אבל לאומיים, השישי והשביעי בספטמבר. בימים אלו נערכה הפגנת ענק נגד הטרור, בהשתתפות כ-135,000 בני אדם בכיכר האדומה במוסקבה. פוטין השתתף באירוע, ולשם כך ביטל פגישה עם קאנצלר גרמניה גרהרד שרדר.

פוטין טען כי אחד מלקחי האירוע הוא חיזוק הממשל המרכזי על חשבון הסובייקטים הפדרלים. לשם כך יזם הקמת גוף מרכזי בשם "הלשכה הציבורית של רוסיה" שיפקח על פעולות החקיקה ופעולות הממשלות המקומיות בגופים המרכיבים את הפדרציה הרוסית. כן הציע כי מושלי ונשיאי הסובייקטים הפדרלים לא ייבחרו באופן ישיר, אלא הוא יהיה זה שיציע אותם, והצעתו תוכל להתקבל או להדחות על ידי בתי המחוקקים המקומיים, ופעל למיזוגם של כמה מהסובייקטים הפדרליים.

לאחר בחירתו לתקופת הכהונה השנייה, הסב פוטין את תשומת לבו לכמה מבעיותיה הקשות של רוסיה בזירה הפנימית - אחוז המיתות הגבוה מאחוז הלידה, העוני ובעיות הדיור. בשנת 2005 הכריז פוטין על ארבעה "פרויקטים לאומיים" בתחום ביטוח הבריאות, החינוך, הדיור והחקלאות. כאחראי על פרויקטים אלה מינה את דמיטרי מדבדב. במאי 2006 הגדיל את מענק הלידה. כן ערך רפורמה במערכת השיפוט הפדרלית אותה כינה "סובייטית". ב-2005 העביר את הפיקוח על שירות בתי הסוהר ברוסיה ממשרד הפנים למשרד המשפטים.

מאז פברואר 2006 נכנס לשימוש הביטוי "דמוקרטיה ריבונית" שטבע יועצו הפוליטי של פוטין, ולדיסלב סורקוב, היהודי למחצה. הביטוי, המשמש לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה, מתאר את רוסיה כדמוקרטיה, אך לא על פי קני מידה מערביים, אלא באופן הייחודי לה, לפי צרכיה של רוסיה עצמה, ודעת הקהל הרוסית, הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ.

במהלך תקופת כהונתו השנייה ספג פוטין ביקורת על מה שנתפש כפגיעה חמורה בחופש הביטוי ובמיוחד בחופש העיתונות ברוסיה. מאז תחילת כהונתו של פוטין נרצחו למעלה מ-17 עיתונאים שכיסו את משבר צ'צ'ניה ונושאים טעונים אחרים שאינם נוחים למשטרו של פוטין[20]. רציחתה, באוקטובר 2006 של אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית שסיקרה את המצב בצ'צ'ניה ואת השחיתות בצבא הרוסי, הביאה לגל של ביקורת ברוסיה ובמערב[21]. דובריו של פוטין האשימו גורמים שונים כבוריס ברזובסקי והכחישו קשר לרצח.

פוטין הצליח להשתלט על ערוצי הטלוויזיה הרוסים. שניים מהגדולים שבהם הם ערוצים ממלכתיים, אחד מהם בבעלות יורי לוז'קוב, נאמנו, וערוץ נוסף בידי חברת הגז הממשלתית[20]. סקרים שנערכו ברוסיה הראו כי 82% מן הציבור מצדד בצנזורה על הטלוויזיה.

ב-12 בספטמבר 2007 פיזר פוטין את ממשלתו של פרדקוב, ומינה במקומו את ויקטור זובקוב, פקיד לשעבר במשרד לפיקוח כלכלי. לטענת פרדקוב הוא התפטר על מנת לתת לפוטין "חופש פעולה מוחלט"[22].

בבחירות לדומה שנערכו בדצמבר 2007 זכתה מפלגת רוסיה המאוחדת בראשה עומד פוטין ב-64.24 אחוזים מן הקולות. המפלגה השנייה בגודלה, המפלגה הקומוניסטית, זכתה רק ב-12 אחוזים.

סוף שנת 2007 התאפיין במאבקי כוח סמויים בין סיעות שונות של ה"סילובקי", נאמניו של פוטין ועושי דברו, על רקע סיומה הקרב של תקופת כהונתו כנשיא[23]. רבים סברו כי לכהונת הנשיא ייבחר סגנו הפופולרי של ראש הממשלה, סרגיי איבנוב. ב-10 בדצמבר 2007 הכריז פוטין כי בחר בדמיטרי מדבדב להיות המועמד העדיף עליו לכהונת הנשיא, ובכך הבטיח למעשה את בחירתו של מדבדב. בתחילת 2008 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מיכאיל קסיאנוב, מתנגד חריף של פוטין, מהשתתפות בבחירות לנשיאות המדינה, בטענה כי החתימות בטופס ההתמודדות היו מזויפות[24]. במרץ 2008 נבחר מדבדב לנשיאות ברוב גדול, ומינה את פוטין לראש ממשלתו. רבים רואים במדבדב "נשיא בובה" שנועד להיות עושה דברו של ראש ממשלתו פוטין[25].

קדנציה שנייה כראש ממשלה

Vladimir Putin-2
ולדימיר פוטין, 2010
Vladimir Putin 28 February 2008-1
פוטין ומדבדב

במאי 2008 מונה פוטין על ידי מדבדב לראש הממשלה, והציג את ממשלתו החדשה. במידה רבה הייתה זו ממשלת המשך לממשלתו של זובקוב, שכיהן תחת נשיאותו של פוטין. המינויים המרכזיים בממשלה - שר ההגנה אנטולי סרדיוקוב, שר האוצר אלכסיי קודרין ושר החוץ סרגיי לברוב נותרו בתפקידם. סגן ראש הממשלה, סרגיי איבנוב שהיה בעבר "סגן ראשון לראש הממשלה" איבד ממעמדו. כפי הנראה המדובר בחששם של פוטין ומדבדב מהאיש שסומן בעבר כיורשו של פוטין, בטרם הגיח מדבדב לזירה. את כניסתו של פוטין לתפקיד ליוותה העברת סמכויות מסוכנויות פדרליות לממשלה, על מנת להגדיל את סמכויות הממשלה בראשה עומד פוטין[26].

עם פרוץ המלחמה בדרום אוסטיה שהה פוטין בבייג'ינג בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג. הוא קטע את שהותו בבייג'ינג, ושב לרוסיה, תוך שהוא מופיע בתקשורת במספר הופעות בולטות, כשהוא מבקר חיילים פצועים בצפון אוסטיה, או מקבל פליטים שנמלטו מהמלחמה. הופעות אלו חיזקו את התחושה כי פוטין הוא הדומיננטי בניהול המשבר, ולא הנשיא מדבדב[27]. פוטין אכן היה דומיננטי בניהול המשבר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. הוא עצמו האשים את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, וזאת בשל הבחירות הקרבות לנשיאות ולצורכי פנים[28]. במקביל הכריז על מגבלות כלכליות על ייבוא מוצרי בשר מארצות הברית לרוסיה, בטענה כי אלו נגועים בפגמים שונים.

מדיניות פנים

בזירה הפנימית נאבק משטרם של פוטין ומדבדב נגד המשבר הכלכלי העולמי והשלכותיו. דו"ח של הבנק העולמי מנובמבר 2008 שיבח את תגובת הממשל הרוסי למשבר כ"חלקה, מקיפה ומתואמת, שסייעה להקטין את עוצמת המשבר", אך דו"חות מיוני 2009 מצאו כי השפעת המשבר חריפה ממה שהיה צפוי מספר חודשים לפני כן, אך פעולת הממשלה להעלאת מחירי הנפט ולהורדת האינפלציה עשויה להשיב לצמיחה צנועה עוד ב-2010[29].

ביוני 2009, לאחר 16 שנים של שיחות עם ארגון הסחר העולמי, שרוסיה ממשיכה להיות אחת המדינות הבולטות שעדיין אינן חברות בו, הודיע פוטין כי במקום להמשיך ולנסות להצטרף כחברה בודדת, תדרוש רוסיה להצטרף לארגון כחלק מגוש אזורי עם קזחסטן ובלארוס. לדעת מומחים, סימנה מדיניות זו אכזבה מגישת המערב כלפי רוסיה, ומהעיכוב בתהליך הצירוף לארגון[30].

לקראת הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 2011 והבחירות לנשיאות רוסיה 2012

במאי 2011, בכנס המפלגה רוסיה המאוחדת בוולגוגרד, הודיע פוטין על הקמת סיעה פוליטית בשם "החזית העממית הכל-רוסית" (Общероссийский народный фронт), זאת כחלק מן המאמצים לכונן סיעה פוליטית חזקה שתיבחר לבחירות הפרלמנטריות בדצמבר 2011. הרקע להקמת הסיעה הוא צניחה בפופולריות של מפלגת רוסיה המאוחדת בסקרים ובבחירות האזוריות שנערכו באפריל 2011.

בספטמבר 2011 הודיע כי יתמודד לנשיאות רוסיה בבחירות 2012, וזאת בהתאם לשינויים החוקתיים שאפשרו זאת. הנשיא מדבדב, הודיע על תמיכתו בפוטין. בבחירות, שהתקיימו ב-4 במרץ 2012, ניצח פוטין. הבחירות התקיימו על רקע טענות של האופוזיציה ברוסיה על זיופים נרחבים[31].

קדנציה שלישית כנשיא

Reuven Rivlin with Vladimir Putin 2016 (1)
ראובן ריבלין בביקור בקרמלין עם ולדימיר פוטין במרץ 2016

ב-7 במאי 2012 הוא הושבע לנשיא ולמחרת מינה את דמיטרי מדבדב לראש ממשלתו.

פוטין ערך סבב מינויים משמעותי במינהל הנשיאותי עם מינוייו לנשיא כשמינה את חברי הקבינט מתקופת כהונתו כרה"מ לחברים במינהל הנשיאותי, כאשר סרגיי איבנוב מונה לראש הצוות שלו כשהצוות הנשיאותי בראשותו קידם שורת חוקים כדי לחזק עוד יותר את אחיזת המשטר, עם חקיקת חוק המאפשר להרשיע את מתנגדי פוטין ביתר קלות[32].

פוטין עורר עליו מחדש את גלי הביקורת על ריכוזיות משטרו, כאשר נעצרו חברי להקת הבנות פוסי ריוט, על שביצעו הופעה מצולמת בכנסייה הגדולה במוסקבה ושרו שירים בגנות פוטין ומשטרו, הן נשפטו לתקופות מאסר ממושכות כשפוטין מביע את שביעות רצונו מהעונש שקיבלו[33].

בנובמבר 2012 הוא פיטר את אנטולי סרדיוקוב, שר ההגנה הרוסי, עקב פרשת שחיתות גדולה שנחשפה וחשפה ליקויים בהתנהלות משרד ההגנה הרוסי במכרזים למכירת נכסים צבאיים[34], כשבמקומו מינה לתפקיד שר ההגנה את סרגיי שוייגו, שכיהן כשר החירום במשך תקופה ארוכה. בדצמבר 2012 חתם על חוק האוסר על אזרחי ארצות הברית לאמץ ילדים רוסיים. צעד שביטא התדרדרות ביחסים בין רוסיה לארצות הברית והביאו את נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לבטל ביקור מתוכנן לאוגוסט 2013. זאת לאחר שרוסיה העניקה מקלט מדיני לאדוארד סנודן, איש ה-NSA שמבוקש על ידי הרשויות בארצות הברית על שהדליף מידע חסוי על תוכנית המעקב האמריקנית. בערך באותה העת גברה הביקורת הבינלאומית נגד פוטין, לאחר שאישר חוקים המפלים לרעה את הקהילה הגאה ברוסיה.

ביולי 2013 חתם על חוק המוציא מחוץ לחוק את ההומוסקסואליות ברוסיה[35] ובהמשך החודש פתח ואירח את אוניברסיאדת הקיץ ה-27, שהייתה לאירוע הספורט הגדול ביותר ברוסיה מאז אולימפיאדת הקיץ ב-1980.

בספטמבר 2013 ארצות הברית ביקרה את פעולות הממשל הסורי והדיווחים על שימוש בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית ואיימה באפשרות לפעולה צבאית נגד סוריה. מאוחר יותר דווח כי ארצות הברית לא תתקוף, זאת לאחר משא ומתן מול שלטונות רוסיה, שהביא להסדר לפיו סוריה תפורק מנשק כימי על פי לוח זמנים מוגדר. באוקטובר 2013, מגזין פורבס הכתיר אותו בתואר "האיש המשפיע ביותר בעולם"[36][37][38][39]. בדצמבר 2013 חתם במפתיע על צווי חנינה לבנות פוסי ריוט הכלואות וליריבו הפוליטי, מיכאיל חודורקובסקי, בצעד שנועד לשכך את הביקורות על זכויות האדם נגד רוסיה, לקראת אירוח אולימפיאדת החורף בסוצ'י, שעל פתיחתה הכריז רשמית ב-7 בפברואר 2014. אולימפיאדה שתקציבהּ הגיע ל-50 מיליארד דולר בקירוב, מה שהפך אותה לאולימפיאדה היקרה בהיסטוריה.

סיפוח קרים

פלישתה של רוסיה לקרים באופן חד צדדי במרץ 2014 וסיפוחה לאחר מכן לתוך הפדרציה הרוסית נגד החוק הבינלאומי והביא לגינוי חריף של מרבית מדינות העולם. המערב החליט בתגובה להטיל סנקציות כלכליות על רוסיה.

ההשתלטות הרוסית על קרים בוצעה באופן הדרגתי. ב-1 במרץ 2014 פנה פוטין לבית העליון בפרלמנט הרוסי וביקש את אישורו להשתמש בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית בשטחי אוקראינה. למעשה, פלישת הכוחות הרוסיים לאוקראינה התרחשה עקב אירועי יברומאידן, שסילקו את הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' מהשלטון. התפתחות האירועים הביאה לכך שבין ה-27 ל-28 בפברואר חיילי צבא רוסיה השתלטו על מרבית חצי האי קרים שבדרום מזרח אוקראינה לחופי הים השחור. החיילים, שנתמכו על ידי האוכלוסייה המקומית, השתלטו על מבני ממשל, נמלי תעופה ובסיסי צבא. פוטין עצמו הצהיר כי כוחות צבא רוסיה יישארו באוקראינה עד להשגת נורמליזציה של המצב באוקראינה. בעת הפלישה השקטה של כוחות צבא רוסיה לחצי האי קרים, בוצע למעשה ניסיון להשתלט על שטחים נרחבים ממדינה שכנה[40][41]. ב-18 במרץ הודיע רשמית על סיפוח קרים לרוסיה וחתם על מסמך אשרור עם ראשי הממשל בקרים[42].

המעורבות הצבאית במלחמת האזרחים בסוריה

פוטין המשיך לספוג ביקורת גוברת ממדינות המערב גם על רקע אירועים אחרים, כמו המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה כשחיל האוויר הרוסי פתח במתקפות אוויריות על מעוזים של המדינה האסלאמית וסיוע לבשאר אסד במלחמתו במורדים המתנגדים לשלטונו.

רוסיה ספגה ביקורת נוקבת רבה על פעילותה הצבאית בסוריה ולמעשה על המעורבות הצבאית הראשונה של רוסיה מחוץ לטווח אזורי ההשפעה של ברית המועצות לשעבר.

הטענות למעורבות במערכות בחירות

באוקטובר 2016 ולאחר מכן בינואר 2017, האשימה ממשלת ארצות הברית דרך דוח משותף לא-מסווג של קהיליית המודיעין האמריקאית את ממשלת רוסיה ואת פוטין באופן אישי בהתערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 באמצעות מתקפות סייבר כלפי מחשבי המפלגה הדמוקרטית וגופים פוליטיים נוספים, וכן במערכת דיסאינפורמציה, במטרה להשפיע על הבחירות ולפגוע בסיכוייה של המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון ולהביא לבחירתו של יריבה, דונלד טראמפ, וכן כדי לפגוע באמון ההליך הדמוקרטי במדינה[43], טענות אותן פוטין והקרמלין הכחישו. טענות למעורבות אגרסיבית של רוסיה במערכות בחירות שונות המשיכו, לרבות חשד למעורבות האקרים רוסים בפריצה למחשבי הקמפיין של המועמד לנשיאות צרפת עמנואל מקרון במאי 2017.

הבחירות לנשיאות 2018

Vladimir Putin meets with Russian sportsmen – participants of the XXIII Olympic winter games 08
פוטין, ינואר 2018
Putin 2018 logo (2)

בדצמבר 2017 הכריז כי יתמודד לנשיאות כמועמד עצמאי ללא תמיכה מפלגתית[44]. ב-19 במרץ 2018 פוטין זכה, כצפוי, בבחירות לנשיאות ברוב של 76.3% מהקולות. אם תושלם כהונתו, יהיה למנהיג הרוסי הראשון שהשלים 24 שנות שלטון מאז יוסיף סטלין[45].

קדנציה רביעית כנשיא

2018 inauguration of Vladimir Putin 03
פוטין במשרדו

בדומה למה שקרה כבר לאחר הקדנציה הראשונה שלו, פוטין נתקל באתגר הראשון לפופולריות שלו גם בתחילת הקדנציה הרביעית: הפעם נמתחה ביקורת על תפקוד הממשל בפרשת השריפה במרכז הקניות בקמרובו, כאשר הרשויות הכריזו על מותם של 64 איש, 41 מתוכם ילדים, אלא שהתושבים המקומיים טענו לטיוח של השלטונות וכי בפועל מתו בשריפה מאות אנשים, בבניין שלא עמד בתקני בטיחות בסיסיים.

ב-7 במאי 2018 הושבע לנשיא במוסקבה בפעם הרביעית על ידי נשיא בית המשפט החוקתי של רוסיה ולרי זורקין ונכנס רשמית לתפקיד.[46]

2018 inauguration of Vladimir Putin 01
פוטין נשבע אמונים, 2018

זמן קצר לאחר השבעתו מינה את דמיטרי מדבדב לקדנציה שנייה רצופה כראש ממשלת רוסיה. אותו הסמיך להרכיב את הממשלה. במסגרת הרכבת הממשלה אישר את מינוי איש שירות הביטחון הפדרלי לשעבר יבגני זיניצ'ב לתפקיד השר למצבי החירום ואת בנו של ניקולאי פטרושב, דמיטרי לתפקיד שר החקלאות. שר התחבורה הוחלף ביבגני דיטריך. בנוסף מינה את דמיטרי רוגוזין לראש תאגיד החלל רוסקוסמוס ואת אלכסיי קודרין ליושב ראש לשכת החשבון של הפדרציה הרוסית. איש מחלקת הפיקוח בקרמלין, קונסטנטין צ'ויצ'נקו מונה לתפקיד מזכיר הממשלה.

בקיץ 2018 הוא פתח את טורניר גביע העולם בכדורגל שמדינתו אירחה וסייע לו לגייס את הטורניר לצורכי תעמולה ותדמית ולהציג לעולם רוסיה אחרת מכפי שהתקשורת המערבית נוטה לתאר.[47][48][49][50] מיד לאחר הטורניר ערך פגישת פסגה עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהתקיימה בהלסינקי, פינלנד, שנתפסה כפסגה שהציגה את טראמפ כנשיא חלש. באוגוסט אותה שנה פוטין הגיע להסכם היסטורי ליישוב המחלוקות בנוגע לשליטה על המשאבים בים הכספי עם המדינות השכנות איראן, אזרבייג'ן, טורקמניסטן וקזחסטן לאחר חוסר ודאות באשר למעמד המשאבים בעקבות התפרקות ברית המועצות.[51][52]

מדיניות החוץ של פוטין

Vladimir Putin (2016-12-16) 01
פוטין ביפן, דצמבר 2016

בתחילת הקדנציה שלו קיבל פוטין לידיו מעצמה שירדה מגדולתה. מלחמת צ'צ'ניה הראשונה הוכיחה לכל כי הפדרציה הרוסית אינה הכוח העולמי שהייתה בעבר, וכי על אף גודלה, והארסנל המאיים של כלי נשק גרעיניים הנמצאים ברשותה, יכולה גם קבוצה של מורדים החמושים בכלי נשק סובייטיים ישנים להנחיל לה תבוסה ניצחת.

במהלך כהונתו כנשיא עשה פוטין כל שביכולתו לחזק את מעמדה הבינלאומי והצבאי של הפדרציה הרוסית, תוך קריאת תיגר על ההגמוניה של ארצות הברית ככוח עולמי, עימותים עם מדינות המערב על נושאים שונים (עם בריטניה הגיע לעימות חריף בנוגע להרעלתו של אלכסנדר ליטוויננקו), ניהול מדיניות עצמאית בנושאים הקשורים במדינות אפריקה[53], המזרח התיכון ואיראן, והתערבות בוטה וגסה בענייניהן הפנימיים של המדינות הסמוכות כאוקראינה ובלארוס. יש המדברים אף על שובה של המלחמה הקרה. עימות חריף ומתמשך עם המערב נוצר כאשר ארצות הברית הודיעה על כוונתה להציב בצ'כיה מערכות נגד טילים, ופוטין, מצידו, איים בתגובה צבאית. המשבר הצבאי החריף שהוביל לפלישה רוסית לגאורגיה בקיץ 2008 נבע ממדיניות זו הרואה בקווקז שטח השפעה רוסי, ומכוונת לפגיעה בגורמים פרו מערביים כממשלתו של מיכאיל סאקשווילי. תמיכת רוסיה בבדלנים בדרום אוסטיה ובאבחזיה נתפסה כהפגנת כוח, במקום בו לא היה בידי ארצות הברית או הקהילה האירופית להתערב, כך גם נטען בעת הפלישה השקטה לאוקראינה.

היחסים עם ארצות הברית

Bush&Putin33rdG8
פוטין וג'ורג' ווקר בוש בשנת 2007

בתחילת כהונתו שמר פוטין על יחסים תקינים עם ארצות הברית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר אישר פוטין לארצות הברית להקים בסיסים במדינות במרכז אסיה לקראת המתקפה באפגניסטן, על אף שלאומנים רוסים מתחו ביקורת על נוכחותה הצבאית של ארצות הברית במדינות שהיו שייכות בעבר לברית המועצות, בשטח הנחשב למרחב השפעה רוסי.

לקראת הפלישה האמריקאית לעיראק במלחמת עיראק התנגד פוטין לתוכניותיה של ארצות הברית לפלוש לעיראק, ודרש כי הפלישה תתקיים רק לאחר שתתקבל החלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות המורה עליה במפורש.

ב-10 בפברואר 2007 נשא פוטין נאום במינכן בו ביקר את ארצות הברית בשל "רצונה בהגמוניה מונופוליסטית ביחסים הגלובליים" וטען כי היא משתמשת בכוח מיותר ביחסים הבינלאומיים. הוא קרא ל"סדר עולמי הוגן ודמוקרטי" שיבטיח "ביטחון ושגשוג לא רק למעטים, אלא לכולם"[54].

סמוך לאחר מכן, ב-26 באפריל 2007 הכריז פוטין, בנאום בפני שני בתי הפרלמנט הרוסי על כוונתו לפרוש מהאמנה להגבלת כוחות קונבנציונליים באירופה, בטענה כי מדינות נאט"ו אינן מצייתות לה, ורוסיה נענית לה על בסיס חד צדדי. פוטין טען כי החברות החדשות בנאט"ו לא חתמו על האמנה, והדבר יצר חוסר איזון בנוכחות כוחות נאט"ו וכוחות רוסים באירופה, והביא למצב בלתי צפוי עבור רוסיה[55]. חברות נאט"ו טענו כי הן לא תאשררנה את האמנה עד שרוסיה תעמוד במחויבותיה להסיג כוחותיה ממולדובה ומגאורגיה. בתגובה הודיע שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב כי רוסיה תפרוש מהאמנה בליל 11 בדצמבר 2007, ואכן רוסיה פרשה מהאמנה. החשש העיקרי של נאט"ו הוא מכך שפרישת רוסיה מהאמנה תאפשר לה יד חופשית בפעולה בצפון הקווקז.

בנאום יום הניצחון שנשא פוטין במאי 2007 החריף את הרטוריקה האנטי-אמריקנית, וטען כי:

"האיומים אינם פוחתים, אלא רק משנים את צורתם. איומים חדשים אלו, בדיוק כמו אלו של ימי הרייך השלישי, מראים את אותו הבוז לחיי אדם ואותה השאיפה לשלוט בעולם".

החרפת הרטוריקה לוותה באמירות מצד ג'ורג' וו. בוש, כי הדמוקרטיה הרוסית תחת פוטין "מקרטעת". עם זאת, שני המנהיגים נחשבים לידידים אישיים, וביולי 2007 נפגשו באחוזתו של בוש בקניבנקפורט כדי לדון בענייני השעה[56].

מקור למתיחות מתמשכת בין ארצות הברית ורוסיה בתקופת פוטין הוא כוונתה של ארצות הברית להציב מערכות הגנה נגד טילים במזרח אירופה, במיוחד בצ'כיה, פולין וליטא. בעוד שארצות הברית טוענת כי הצבת המערכות אינה מכוונת נגד רוסיה כי אם נגד איראן, רואה בכך רוסיה הפרה גסה של האיזון האסטרטגי. ההתבטאויות בעניין זה הגיעו עד לאיום בפעולה צבאית נגד מדינות אירופה אם יוצבו טילים אמריקנים בשטחן[57]. פוטין אינו מסתפק בהצהרות, אלא פתח בחזית דיפלומטית בעניין זה, ופרסם הצהרה משותפת הדורשת ביטול פריסת הטילים ביחד עם נשיא סין[58].

לאחר המלחמה בדרום אוסטיה האשים פוטין את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, וזאת בשל הבחירות הקרבות לנשיאות ולצורכי פנים[28]. במקביל הכריז על מגבלות כלכליות על ייבוא מוצרי בשר מארצות הברית לרוסיה, בטענה כי אלו נגועים בפגמים שונים[59].

בעקבות החשד להתערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 היחסים בין המדינות הלכו והתדרדרו, בעוד ארצות הברית מטילה סנקציות על רוסיה וזו טוענת כי אין הוכחות להתערבות שכזו.[60]

היחסים עם אירופה

Vladimir Putin in Germany 9-10 April 2002-11
פוטין ושרדר
Vladimir Putin and Viktor Orbán (2017-02-02) 2
פוטין עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, פברואר 2017

במדינות אירופה רואה פוטין שותפות אפשריות, וגורם מאזן ביחסים האסטרטגיים המתוחים אל מול ארצות הברית. פוטין אף פיתח יחסים אישיים קרובים עם מספר ראשי מדינה כז'אק שיראק, סילביו ברלוסקוני ובמיוחד עם גרהרד שרדר. שיראק ושרדר היו שני המנהיגים הבולטים שהתנגדו לתקיפה האמריקנית בעיראק ב-2003, בדומה לחוסר התלהבותו של פוטין.

היחסים עם מדינות אירופה מושפעים מהאינטרסים העסקיים של חברות ענק רוסיות כגזפרום, שבמהלך תקופת שלטונו של פוטין היטשטש מאוד הקו שבין האינטרסים העסקיים שלהן לבין האינטרס הלאומי הרוסי. המדובר ביחסים עסקיים בעלי פוטנציאל רווח לשני הצדדים, היוצרים מאזן הדדי של תלות. שני פרויקטים ענקיים של אספקת אנרגיה לאירופה, צינור הגז הצפוני, וצינור הגז הדרומי, אמורים לספק גז רוסי לצפון אירופה ולדרומה. את פרויקט צינור הגז הצפוני מוביל קאנצלר גרמניה לשעבר, שרדר. את פרויקט הגז הדרומי מפעילה חברה איטלקית "אני" (Eni) בשיתוף פעולה עם גזפרום[61].

משבר חריף עם בריטניה אירע סביב פרשת הרעלתו של סוכן הפ.ס.ב. לשעבר, אלכסנדר ליטוויננקו בסוף שנת 2006. המשבר כלל התבטאויות הדדיות קשות, וגירוש דיפלומטים רוסים מבריטניה, באופן המזכיר את ימי המלחמה הקרה.

כן יצא פוטין נגד העמדה האירופית בשאלת עצמאות קוסובו. פוטין היה המתנגד הבולט לעצמאותו של החבל. אל מול הכרתן המיידית של ארצות הברית, צרפת, גרמניה ובריטניה, הוביל פוטין חזית המתנגדת לעצמאות החבל, בטענה שהדבר עלול להתסיס מיעוטים אתניים ברחבי העולם, וטען כי המדובר בטעות היסטורית "שתשוב כבומרנג למערב"[62].

בינואר 2016 קרא פוטין ליהודים באירופה הסובלים מאנטישמיות להגר לרוסיה[63].

היחסים הלכו עם אירופה והחריפו בעיקר לאחר פרשת הרעלת סרגיי סקריפאל במרץ 2018, כאשר ממשלת בריטניה האשימה את ממשלת רוסיה באחריות למעשה למרות הכחשות הרוסים. בעקבות התקרית מדינות אירופה גירשו עשרות דיפלומטים רוסיים משטחיהן.

מדיניות החוץ לגבי מדינות המרחב הפוסט-סובייטי

Stamps of Azerbaijan, 2001-604
בול מאזרבייג'ן מ-2001 בו נראה פוטין לוחץ את ידו של נשיא אזרבייג'ן, היידר אלייב, על רקע העיר באקו

פוטין רואה את מדינות מזרח אירופה וחבר המדינות כמרחב ההשפעה הרוסי, ומשקיע מאמץ רב בהשגת השפעה ושליטה במדינות אלו, בתקופה בה רבות מהן נוטות אל המערב, וארגונים כאיחוד האירופי ונאט"ו הרחיבו את השפעתם אל מזרח אירופה ואף אל המדינות הבלטיות.

במהלך אירועי שנת 2004 באוקראינה שכונו "המהפכה הכתומה", ביקר פוטין פעמיים במדינה לפני הבחירות על מנת להראות את תמיכתו במועמד ויקטור ינוקוביץ', בצעד שנתפס כהתערבות לא רצויה בענייניה הפנימיים של אוקראינה.

התערבות רוסית נוספת היא תמיכתה של רוסיה בגורמים בדלניים בגאורגיה ובמולדובה. רוסיה תומכת צבאית וכלכלית בממשלות הבדלניות בחבלי אבחזיה ודרום אוסטיה הנלחמים על עצמאותם מגאורגיה, ובממשלה הבדלנית בחבל טרנסניסטריה שפרש ממולדובה. כן הביעה רוסיה את תמיכתה בעצמאות חבל נגורנו-קרבאך מאזרבייג'ן, וכל זאת בניגוד בולט להתנגדות פוטין לעצמאות קוסובו[64]. התערבותה של רוסיה לטובת דרום אוסטיה ואבחזיה במהלך המלחמה בדרום אוסטיה בקיץ 2008, נתפסה במערב כניסיון להרחיב את האימפריה הרוסית ולשמור על תחומי השפעתה, בעוד שכלפי פנים הציג פוטין את המשבר כניסיון להגן על מיעוטים לאומיים[65].

במרץ 2014 אישרה רוסיה בהנהגת פוטין את סיפוחו של חבל קרים האוקראיני לרוסיה, בעקבות מלחמת האזרחים באוקראינה. ההחלטה בוצעה לאחר משאל עם שנערך באזור, אך היא נוגדת את החוק הבינלאומי וגונתה על ידי רוב מדינות העולם. מדינות המערב החליטו להטיל סנקציות כלכליות על רוסיה.

ישראל והמזרח התיכון

פוטין הוא בין התומכים העיקריים בתוכנית הגרעין האיראנית, ומשנת 2002 מסייעת רוסיה לאיראן בבניית הכור הגרעיני בבושהאר. עם זאת, פוטין התבטא פעמים רבות כי איראן מפתחת את תוכנית הגרעין שלה למטרות שלום בלבד, וכי יש למנוע את הצטיידותה בנשק גרעיני. בניית הכור בבושהאר מתעכבת, בשל סיבות שונות, וכפי הנראה בשל חוסר רצונו של פוטין להשלים את הפרויקט כל עוד יש חשש כי ישמש לצרכים צבאיים[66].

במרץ 2008 סיכמו פוטין ומדבדב עם נשיא מצרים, חוסני מובארק, על הקמת כור גרעיני במצרים[67].

פוטין נחשב לנשיא ידידותי לישראל, ובאפריל 2005 היה לנשיא הרוסי הראשון המבקר בישראל. באותו הביקור ביקר פוטין גם ברשות הפלסטינית. פוטין נפגש עם ראשי הממשלה של ישראל אריאל שרון עמו שמר על קשרים חמים, וכן עם אהוד אולמרט. פרט לעניין שיש לפוטין בישראל, כמדינה בה חי אחוז משמעותי של דוברי רוסית, מתקיים בין ישראל ורוסיה מאזן סחר שהגיע בשנת ביקורו של פוטין בישראל, 2005, למיליארד וחצי דולר. עם זאת, ישנם מספר נושאים בהם אין שתי המדינות רואות עין בעין, כגון תמיכתה של רוסיה בפרויקט הגרעין של איראן, אספקת נשק מתקדם לסוריה, וציוד צבאי לרשות הפלסטינית, וכן שאלות הנוגעות לנכסי הכנסייה הרוסית בירושלים, נושא בו מעורב פוטין באופן אישי, ולהסגרתו של לאוניד נבזלין[68][69].

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה ניצב פוטין לצדו של נשיא סוריה, בשאר אסד והיה מעורב צבאית בלחימה שם. הוא אף פרסם מאמר בניו יורק טיימס, שבו קרא לארצות הברית להימנע מתקיפה בסוריה[70]. ב-14 במרץ 2016 רוסיה הודיעה אומנם על נסיגתה מסוריה, אך בפועל רק צמצמה נוכחותה שם[71].

לצד כל זאת, רוסיה, בהנהגתו של פוטין, מנהיגה קו פרו-פלסטיני במועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות. ב-31 בדצמבר 2014 נדחתה ההצעה הפלסטינית ל"סיום הכיבוש", שקוראת ל"סיום הכיבוש ולהגדרת לוח זמנים לגיבוש הסכם שלום ולנסיגה ישראלית מהשטחים", ורוסיה הייתה בין המצביעות בעד ההחלטה[72].

בנובמבר 2016 ביקר את תפיסת ארצות הברית להתמודדות עם טרור וקרא לה לקחת דוגמה מישראל[73]. מאז המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה, קיים תיאום הדוק בין צה"ל לכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית ופעמים רבות שרוסיה מעלימה עין מהפצצות ישראליות בשטחי סוריה. במאי 2018 פוטין אף הזמין את נתניהו כאורח כבוד במצעד יום הניצחון במוסקבה.

הישגים כלכליים וחברתיים

בתקופת פוטין כנשיא ב-2 קדנציות הראשונות צמחה הכלכלה הרוסית בשיעורים גבוהים, המגיעים ל-7% בשנה בממוצע. רוסיה הפכה לכלכלה השביעית בגודלה בעולם. המשכורות הממוצעות גדלו מ-80$ ל-640$, בעוד שהמעמד הבינוני גדל מ-8 ל-55 מיליון[74][75]. התוצר הלאומי הגולמי הנומינלי של רוסיה הכפיל עצמו פי-6, ועלה מהמקום ה-22 בעולם למקום ה-10 בעולם[76].

פוטין ערך רפורמות מקיפות בגמלאות, במיסוי הבנקאי ובתחומים רבים אחרים והוא מקדם אורח חיים בריא. בספטמבר 2019 פורסם דו"ח של ארגון הבריאות העולמי לפיו חלה ירידה של 43% בצריכת האלכוהול ברוסיה, מאז 2003.[77][78]

הבסיס העיקרי לצמיחה היה משק הגז והנפט, שהפך למשען הכלכלי עליו נשענת רוסיה. חלקו של הנפט והגז בתוצר הלאומי הרוסי הכפיל עצמו מ-1999, ועמד בשנת 2008 על 30%, ו-65% מהייצוא הרוסי[79]. צמיחה זו במשק הגז והנפט מסבירה רבות מפעולותיו של פוטין, כמו גם את הצלחתו הכלכלית, עקב עליית מחירי הנפט במאות אחוזים מאז עלייתו לשלטון. עם זאת, ישנם גם המסבירים רבות מפעולותיו שהעלו ביקורת במדיניות החוץ ברצונו לשמור על מחירי הנפט הגבוהים[80].

אחוז ניכר מרווחי הגז נשמרו לטובת "קרן ייצוב" שהוקמה בשנת 2004. הקרן צברה את רווחי הנפט, ואפשרה לרוסיה לשלם את חובה החיצוני ולצבור יתרות מטבע חוץ משמעותיות. בשנת 2008 פוצלה הקרן לקרן רזרבות, שמטרתה להגן על רוסיה ממשברים כלכליים עתידיים, וקרן רווחה לאומית שתוקדש לרפורמה בגמלאות. בדצמבר 2007 ניהלה הקרן כ-160 מיליארד דולר מתוך יתרת מטבע חוץ כוללת של 470 מיליארד דולר שעמדו לזכותה של רוסיה.

האינפלציה נותרה בעיה שיש להתמודד עמה. שיעור האינפלציה בשנת 2008 הגיע ל-13.5%, במגמת עלייה בולטת לעומת השנים 2006 ו-2007, ומעריכים כי בשנים הקרובות מגמה זו אך תגבר[81][82]. כך גם גדל הפער בין העשירים לעניים ברוסיה, כאשר העניים הם ברובם גמלאים ועובדים בלתי מקצועיים באזורי הפריפריה.

המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 סיכן רבים מהשגיו של פוטין. שלוש תוצאות חשובות של המשבר המשפיעות על המשק הרוסי היו הצניחה במחירי הנפט, קשיים בגישה לאשראי, והיפוך במאזן התשלומים ממאזן חיובי של 80 מיליארד דולר, למאזן שלילי של 130 מיליארד. התפתחויות אלו פגעו קשות בצמיחה הכלכלית של רוסיה, ובתוצר הלאומי הגולמי שלה[83].

הדרדרות רבה בכלכלה התרחשה בשלהי שנת 2014. ירידת מחירי הנפט וסנקציות שהוטלו על רוסיה מצד מדינות המערב לאור מעורבותה במשבר באוקראינה הביאו את כלכלת רוסיה הגיעה לשפל גדול ולקריסתו של מטבע הרובל[84]. עם זאת, ממשלת רוסיה הגיבה מהר להתפתחויות ושמרה על יציבות הכלכלה[85].

בצו נשיאותי ממאי 2018 פוטין הציב בפני ממשלת רוסיה יעד לצמצום העוני במדינה ועידוד הכלכלה והפיכת המדינה לכלכלה החמישית בגודלה בעולם עד 2024.

דעת קהל, צנזורה, ביקורת

MoscowVotesForPutinNo10
שלט ענק "מוסקבה מצביעה לפוטין" לקראת הבחירות לדומה, 2007

פוטין שמר על פופולריות רבה בציבור הרוסי במהלך כל תקופת כהונתו. בשתי מערכות הבחירות בהן התמודד ובמערכת הבחירות בה התמודד מדבדב, קיבלו פוטין ומדבדב את תמיכת הרוב המכריע של הציבור, כמו גם במערכות הבחירות לדומה. עם זאת, בצידה של פופולריות זו נשמעים קולות ביקורתיים, הטוענים כי הציבור הרוסי תחת ממשלו של פוטין אינו נהנה מחופש הדיבור, וכי זכויות האזרח שלו נפגעות.

ערוצי הטלוויזיה הגדולים ברוסיה נמצאים בשליטתו המלאה של פוטין. ערוץ 1, בעבר ORT, היה עד שנת 2001 בשליטתו של האוליגרך בוריס ברזובסקי ושימש אותו להשמעת ביקורת קשה על פוטין. בשנת 2001 החלו אנשי פוטין בחקירות נגד ברזובסקי, בטענה כי הלה מעל בכספים. המצב הבהיר לברזובסקי כי עליו למכור את כל נכסיו ולהימלט מרוסיה. ברזובסקי מכר את מניותיו בערוץ לרומן אברמוביץ', מקורבו של פוטין, אשר הפסיק את השמעת הביקורת על פוטין בערוץ[86]. מהלך דומה אירע בשנת 2000 לקבוצת התקשורת "מוסט" שבבעלות איש העסקים ולדימיר גוסינסקי. הקבוצה כללה את ערוץ הטלוויזיה הפופולרי NTV. לטענתו של גוסינסקי הוא נעצר, ושוחרר בתנאי שימכור את מניותיו במוסט לקבוצת גזפרום, הנמצאת בשליטת פוטין[87]. צוות החדשות העצמאי של NTV עבר לתחנה TV6 המתחרה. מספר חודשים לאחר מכן הוגשו תביעות אזרחיות נגד התחנה, על ידי בעלי מניות המקורבים לפוטין, והיא אולצה להפסיק ולפעול[88]. הערוץ המשיך לשדר בשם TVS, אך צוות החדשות נותר במריו. ביוני 2003 הורתה הממשלה הרוסית על הפסקת שידורי הערוץ, ולאחר מכן שב לשדר שידורי מוזיקה וספורט בלבד[89].

בשנת 2006 החלה קבוצה בשם "רוסיה אחרת" בראשה עמדו אלוף העולם בשחמט לשעבר גארי קספרוב, ואדוארד לימונוב מנהיג המפלגה הלאומית בולשביקית לארגן עצרות מחאה ומצעדים נגד פוטין. המשטרה מנעה חלק מהעצרות, ולעיתים עצרה את המשתתפים בהם, לרבות קספרוב, מעצר שזכה לתהודה עולמית[90]. המתנגדים לפוטין זכו לתמיכה מעטה ברחוב הרוסי.

בתחילת 2005 הקימו תומכי פוטין תנועת נוער בשם "נאשי" (שלנו). התנועה מצהירה כי היא תנועה דמוקרטית ואנטי-פאשיסטית, אך יצא לה שם של תנועה אלימה. לתנועה הצטרפו עשרות אלפי בני נוער, המחונכים לערכים לאומניים רוסיים ולתמיכה בפוטין. נטען כי התנועה מחנכת "שישים אלף מנהיגים"[91]. נאשי הוקמה על רקע מעורבותם של בני נוער באירועי המהפכה הכתומה באוקראינה ובאירועים דומים, וזכתה לתמיכתם של בכירים המקורבים לפוטין. מבקריו של פוטין מכנים את התנועה "פוטין יוגנד" על שם "היטלר יוגנד". אחרים משווים את התנועה לתנועות נוער סובייטיות בזמן ברית המועצות וטוענים כי החברים בה עוברים שטיפת מוח נגד האופוזיציה, וכי פוטין זוכה בקרב התנועה לפולחן אישיות[92].

ארגון זכויות האדם "Human Rights Watch" כתב בדו"ח מינואר 2008:

כאשר התקרבו הבחירות לפרלמנט ולנשיאות בסוף שנת 2007, הכביד המשטר בראשות פוטין על החברה האזרחית ועל חופש האספה. הבנייה מחדש בצ'צ'ניה אינה מסוגלת להעלים את הפרות זכויות האדם החמורות שם, הכוללות עינויים, חטיפות ומעצרים בלתי חוקיים. הביקורת הבינלאומית על מצב זכויות האזרח ברוסיה מושתקת, והאיחוד האירופי אינו מצליח להתעמת עם רוסיה באשר למצב זכויות האדם באופן מתמיד ועקבי.

[93]

בתקופת נשיאות פוטין, כלי תקשורת עצמאיים ספגו פגיעה רבה. כך למשל, באפריל 2013 הוא חתם על חוק המאפשר סגירת כלי תקשורת. בדצמבר 2013 חתם על צו נשיאותי לסגירת סוכנות הידיעות רי"א נובוסטי והחלפתה בסוכנות רוסיה היום.

לפוטין קשר טוב עם יהודי רוסיה, דרך הרב הראשי הרב ברל לזר, והוא נפגש איתו כמה פעמים בשנה, בין השנים קיים קשרים טובים, ב-2018 חשף הרב לזר כי פוטין מאוד אוהב מצות.

משפחתו וחייו האישיים

Bush-putina
לורה בוש (משמאל) מארחת את לודמילה פוטינה (מימין) 2002

פוטין היה נשוי ללודמילה פוטינה, ילידת 1958, אותה פגש עת הייתה סטודנטית לפילולוגיה באוניברסיטת לנינגרד. פוטינה הייתה בעברה דיילת. הזוג נישא ב-1983 כאשר פוטין היה בן 30, גיל מבוגר לנישואים יחסית לנהוג ברוסיה. לזוג שתי בנות, מריה (1985) ויקטרינה (קטיה) (1986). אשתו ובנותיו של פוטין שומרות על פרטיותן, ולא נחשפו כמעט בציבור עד 2018[94]. תדמיתה של לודמילה היא של עקרת בית, ולדבריה פוטין שומר על שני עקרונות, כי "אשה צריכה לעשות הכל בבית" וכי "אסור לשבח אישה כי הדבר מקלקל אותה"[95]. פוטין משתדל לשמור על תדמיתו כאיש משפחה וכאב מסור. עיתון בשם "מוסקבה קורספונדנט" שדיווח כי פוטין התגרש בחשאי, ונישא למתעמלת הצעירה אלינה קבייבה, נסגר[96]. ביוני 2013 התראיין פוטין בטלוויזיה הרוסית יחד עם אשתו, לודמילה, והשניים הודיעו כי הם מתגרשים לאחר 30 שנות נישואים[97][98].

אביו של פוטין היה קומוניסט מתוך הכרה, ולפיכך אתאיסט, אך אמו, לדבריו, הייתה בעלת רגשות דתיים עמוקים. פוטין עצמו הגיע להכרה דתית לאחר שאשתו הייתה מעורבת בתאונת דרכים בשנת 1993. בנוסף, העיד שהוא נושא על עצמו כל העת את צלב הטבילה שלו, לאחר שאמו ביקשה ממנו שיבורך בכנסיית הקבר בירושלים[99].

בן דודו, איגור אלכסנדרוביץ' פוטין (יליד ה-30 במרץ 1953 בלנינגרד), הוא איש עסקים ופוליטיקאי רוסי שכיהן כסגן נשיא מאסטר בנק. בשנת 2002 מונה ליו"ר ועדת התיאום של מפלגת רוסיה המאוחדת בעיר ריאזן ובאוקטובר 2006 שינה את נטיותיו הפוליטיות ועבר ממפלגת רוסיה המאוחדת למפלגה הסוציאל-דמוקרטית רוסיה הוגנת.

ולדימיר פוטין דובר גרמנית כמעט כשפת אם, וידוע כי הוא דובר גם אנגלית טובה. פוטין אוהב לשמור על כושר גופני, והוא אמן באמנות הלחימה הרוסית סמבו בה החל להתאמן בגיל 14. הוא גם פעיל בג'ודו בו הוא מחזיק בחגורה שחורה דאן 6. פוטין כתב ספר בשם "להתאמן עם פוטין", שיצא לאור באנגלית עם הכותרת: "ג'ודו: היסטוריה, תאוריה, פרקטיקה". הוא גאה בכושרו, והתיר לפרסום תמונות, שזכו לתהודה רבה, של מסע דיג אליו יצא עם אלבר השני, נסיך מונקו בהן הוא נראה ללא חולצה[100].

פוטין ידוע כחובב שחמט ואף יודע לנגן מעט בפסנתר. הוא מחזיק באוסף שעונים יוקרתיים שהיקר שבהם נאמד בכחצי מיליון דולר.

אל מול הנתונים הרשמיים הצנועים עומדות שמועות והאשמות לפיהן פוטין הוא האדם העשיר בעולם, וכי צבר בחשאי יותר ממאתיים מיליארד דולר[101].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הדב מעולם לא נרדם: העולם החדש שמובילה מעצמת העל של פוטין
  2. ^ עמי קאופמן, הארץ‏, 15 עיתונאים נהרגו ברוסיה מאז עידן פוטין, באתר וואלה! NEWS‏, 24 באוגוסט 2004
  3. ^ זיו אבירם‏, כך מחסל פוטין את יריביו הפוליטיים, אחד אחרי השני, באתר וואלה! NEWS‏, 19 ביולי 2013
  4. ^ אורן נהרי‏, המתים המהלכים: המתנגדים של פוטין ממשיכים למות במסתוריות, באתר וואלה! NEWS‏, 15 ביולי 2017
  5. ^ The World's Most Powerful People 2013, Forbes.com
  6. ^ פורבס‏, מיהו האיש החזק ביותר בעולם?, באתר וואלה! NEWS‏, 05 בנובמבר 2014
  7. ^ שירות כלכליסט, משאיר אבק למיליארדרים: פוטין עשיר יותר מביל גייטס וג'ף בזוס ביחד, באתר כלכליסט, 30 ביולי 2017
  8. ^ CNNהאיש העשיר בעולם: "לפוטין הון של 200 מיליארד דולר"ֻ, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2017
  9. ^ הסוכן החשאי מהקרמלין - ולדימיר פוטין, היקום של אלי אשד
  10. ^ פוטין צריך להסיר הספקות באשר להתנהגותו בעבר, סט. פטרבורג טיימס, 29 ביולי 2005
  11. ^ 11.0 11.1 רוסיה, סוף עידן ילצין והדינמיקה של חילופי השלטון, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  12. ^ שלמה אבינריולדימיר הרפורמטור, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2005
  13. ^ סופי שולמן, עושר בלתי נתפס, באתר הארץ, 23 במרץ 2003
  14. ^ לוק הרדינג, גרדיאן, בקרמלין נאבקים על היום שאחרי עידן פוטין, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2007
  15. ^ אמליה ג'נטלמן, אש בצוללת, הגרדיאן, 24 באוגוסט 2002
  16. ^ מיכאל דבורין, התמיכה בפוטין: הנמוכה ביותר בארבע השנים האחרונות, חדשות מחלקה ראשונה, 22 בספטמבר 2004
  17. ^ המצור במוסקבה מותיר זיכרונות קודרים, אתר ה-BBC,‏ 16 בדצמבר 2002 (באנגלית)
  18. ^ מיכאל דבורין, הנשיא פוטין הורה להקפיא 44% חברת ממניות "יוקוס" כחלק ממאבק הקרמלין בחודרקובסקי, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 1 בנובמבר 2003
  19. ^ חודורקובסקי נדון ל-9 שנות מאסר, באתר ynet, 31.5.2005
  20. ^ 20.0 20.1 אריק וייס ואלי ברדנשטיין, המגזין, הם יורים גם בעיתונאים, באתר nrg‏, 18 באוקטובר 2006
  21. ^ רפי מן, להשתיק את אנה העין השביעית, 1 בנובמבר 2006
  22. ^ סוכנויות הידיעות‏, פוטין מינה ראש ממשלה: ויקטור זובקוב, באתר וואלה! NEWS‏, 12 בספטמבר 2007
  23. ^ משה ריינפלד, יריבי פוטין: הונו הסמוי מגיע ל-40 מיליארד דולר, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 21 בדצמבר 2007
  24. ^ בחירות נוסח רוסיה; המבקר החריף של ממשל פוטין נפסל, באתר הארץ, 27 בינואר 2008
  25. ^ פוטין הכתיר נשיא בובה ברוב עצום, "חדר החדשות - עניין מרכזי", 2 במרץ 2008
  26. ^ המשך עידן פוטין?, "סיקור ממוקד", 13 במאי 2008
  27. ^ שירות 'הארץ', רוסיה דחתה את הצעת גאורגיה להפסקת אש, באתר הארץ, 11.8.2008
  28. ^ 28.0 28.1 פוטין מאשים את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, BBC‏ 28 באוגוסט 2008
  29. ^ דו"חות על כלכלת רוסיה, אתר הבנק העולמי
  30. ^ פוטין זונח את ההצעה להצטרפות חד צדדית לארגון הסחר העולמי, Moscow Times, ‏10 ביוני 2009
  31. ^ נטשה מוזגוביהפעם שלישית נשיא || פוטין הצהיר על ניצחונו, באתר הארץ, 4 במרץ 2012
  32. ^ ניסן צור, רוסיה: החוק שיאפשר להרשיע בעבירת בגידה, באתר nrg‏, 1 בנובמבר 2012
  33. ^ סוכנויות הידיעות, בגלל שיר נגד פוטין: שנתיים מאסר לפוסי ריוט, באתר ynet, 17 באוגוסט 2012
  34. ^ רוסיה: פוטין הדיח את שר ההגנה בשל פרשת שחיתות, באתר וואלה! NEWS‏, 06 בנובמבר 2012
  35. ^ הארווי פירסטין, פוטין והנאציזם ההומופובי, באתר הארץ, 25 ביולי 2013
  36. ^ דירוג פורבס 2013: ולדימיר פוטין - האיש המשפיע ביותר בעולם, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2013
  37. ^ סוכנויות הידיעות, ‏דירוג פורבס: פוטין עקף את אובמה בדרך לתואר "האיש החזק בעולם", באתר ‏mako‏‏, ‏30 באוקטובר 2013‏
  38. ^ סוכנויות הידיעות, פורבס: ולדימיר פוטין הוא האיש החזק ביותר בעולם, באתר nrg‏, 30 באוקטובר 2013
  39. ^ דירוג פורבס: פוטין הוא האדם המשפיע ביותר בעולם, באתר של "רשת 13", 30 באוקטובר 2013 (במקור, מאתר "nana10")
  40. ^ נדב איל, מעצמה של איש אחד: כך הפך פוטין את רוסיה לאימפריה, באתר nrg‏, 8 במרץ 2014
  41. ^ חיים איסרוביץ, כרוניקה של תוקפנות: 15 שנה מאז השתלט פוטין על רוסיה: אירוע השבוע האחרון היו צפויים?, סופהשבוע - הפוסט
  42. ^ סוכנויות הידיעות, פוטין חתם על המסמך: קרים סופחה לרוסיה, באתר ynet, 18 במרץ 2014
  43. ^ "Assessing Russian Activities and Intentions in Recent US Elections". Office of the Director of National Intelligence. 6 בינואר 2017. בדיקה אחרונה ב-24 ביוני 2017.
  44. ^ אתר הקמפיין של פוטין 2018
  45. ^ סוכנויות הידיעות‏, ללא מתחרים: פוטין זכה בכהונה רביעית עם כ-75% מהקולות, באתר וואלה! NEWS‏, 18 במרץ 2018
  46. ^ פוטין הושבע כנשיא בפעם הרביעית
  47. ^ המונדיאל של פוטין
  48. ^ שריקת סיום: האם רוסיה 2018 יהיה המונדיאל הגדול האחרון?
  49. ^ ולדימיר פוטין הוא המנצח הגדול של המונדיאל
  50. ^ רוסיה - התדמית משקרת?
  51. ^ 27 שנה לקריסת ברית המועצות: הסכם היסטורי בים הכספי
  52. ^ הסכם היסטורי: רוסיה, איראן ושלוש שכנות חילקו ביניהן את הים הכספי ואוצרותיו
  53. ^ הקאמבק של רוסיה: פוטין מתחזק באפריקה
  54. ^ אלון לוין ויובל בוסתן, פוטין עובר להתקפה, "סיקור ממוקד", 28 בפברואר 2007
  55. ^ פוטין: נפרוש מהאמנה להגבלת נשק, באתר וואלה! NEWS‏, 26 באפריל 2007
  56. ^ יצחק בן חורין, פוטין מגיע לארצות הברית בתקווה להפיג המתיחות, באתר ynet, 1.7.07
  57. ^ בוש: אנחנו לא במלחמה עם רוסיה, היא לא מהווה איום, גלי צה"ל, 6 ביוני 2007
  58. ^ סוכנויות הידיעות, ארה"ב: נשקול להציב את מערכת ההגנה בליטא, באתר של "רשת 13", 2 ביולי 2008 (במקור, מאתר "nana10")
  59. ^ פוטין: "ארה"ב יזמה המלחמה בגאורגיה", באתר וואלה! NEWS‏, 28 באוגוסט 2008
  60. ^ בכיר בבית הלבן: פושעי סייבר פרצו למחשבי הבחירות - ולא סוכני פוטין
  61. ^ יואב קרני, ‏אדוני ראש הממשלה (לשעבר), מר פוטין ידאג לך, באתר גלובס, 1 במאי 2008
  62. ^ סוכנויות הידיעות, פוטין: עצמאות קוסובו "תשוב כבומרנג" למערב, באתר ynet, 22.2.2008
  63. ^ ynet, פוטין ליהודי אירופה: יש אנטישמיות? בואו לרוסיה, באתר ynet, 20 בינואר 2016
  64. ^ אלון לוין ויובל בוסתן, מובלעות בכל מקום, סיקור ממוקד, ספטמבר 2007
  65. ^ לילי גלילי, הקרמלין משנה טון: לא ענק מנצח אלא קורבן שוחר שלום, באתר הארץ, 11.8.2008
  66. ^ יוסי מלמןרוסיה: בניית הכור הגרעיני בבושהר לא תושלם לפני סוף 2008, באתר הארץ, 28.7.2008
  67. ^ איי-פי, שיתוף פעולה גרעיני רוסי-מצרי, באתר nrg‏, 25 במרץ 2008
  68. ^ דורון שפר ואטילה שומפלבי, פוטין בישראל: הטילים מסוריה לא יאיימו עליכם, באתר ynet, 28.4.2005
  69. ^ גיא ליברמן, אולמרט לרוסים: תקבלו את מגרש בית המשפט שבמגרש הרוסים אם תממנו בניית מבנה חלופי, באתר TheMarker‏, 24 ביוני 2008
  70. ^ VLADIMIR V. PUTIN, A Plea for Caution From Russia, NY Times, September 11, 2013
    ולדימיר פוטין, מה שברצוני לומר לאמריקאים, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013
  71. ^ ולדימיר פוטין: רוסיה תחל בנסיגת רוב כוחותיה מסוריה, במעריב, 14 במרץ 2016
  72. ^ יצחק בן חורין, איתמר אייכנר ואליאור לוי, נדחתה ההצעה הפלסטינית ל"סיום הכיבוש", באתר ynet, 31 בדצמבר 2014
  73. ^ "תלמדו מישראל איך נלחמים בטרור", באתר ynet
  74. ^ "Russians weigh Putin's protégé". Moscow. Associated Press. 3 במאי 2008. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2008.
  75. ^ Putin's Economy – Eight Years On. Russia Profile, 15 August 2007. Retrieved on 23 April 2008
  76. ^ כלכלת רוסיה תחת ולדימיר פוטין, הישגים וכישלונות, RIA נובוסטי, 1 במרץ 2008
  77. ^ בזכות פוטין: ברוסיה שותים פחות - ותוחלת החיים בשיא
  78. ^ צריכת האלכוהול ברוסיה צנחה ב-43% - ותוחלת החיים בעלייה
  79. ^ בעיות בצינור הגז, האקונומיסט, 8 במאי 2008
  80. ^ יואב קרני, מה הוא רוצה האיש הזה עם הנפט והגז (והאם צריך לפחד מפניו)?, יואב קרני בוושינגטון, 10 בדצמבר 2004
  81. ^ האינפלציה ברוסיה תגיע ל-15%, Straits Times, 28.12.2008
  82. ^ אייל קליין, רוסיה - המשק המתעורר שיצלח היטב את המשבר, אתר בית ההשקעות אי.בי.אי., 26 ביוני 2008
  83. ^ ג'יימס קולינס, אורי דדוש וזליקו בוגטיץ', רוסיה בסופה הגלובלית, אתר מכון קרנגי לשלום בינלאומי, 21 באפריל 2009
  84. ^ ווינט והסוכנויות, ציון נכשל לפוטין: הכלכלה הרוסית קורסת, באתר ynet, 16 בדצמבר 2014
  85. ^ דרכיהן נפרדו: כלכלות רוסיה וברזיל משנות כיוון
  86. ^ אלי ברדנשטיין, סודות האוליגרכים, באתר nrg‏, 7 ביולי 2008
  87. ^ יואב יצחק, גוסינסקי עומד להגיש תלונה במשטרת ישראל נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומנהלי גזפרום, חדשות מחלקה ראשונה, 11 באוקטובר 2000
  88. ^ רויטרס, ‏רוסיה תסגור את תחנת הטלוויזיה העצמאית TV6, באתר גלובס, 13 בינואר 2002
  89. ^ בולטימור סאן, ‏הטלוויזיה הרוסית לא מאמינה בעצמאות, באתר גלובס, 9 בספטמבר 2003
  90. ^ סוכנויות הידיעות וגארדיאן, קספרוב נעצר בהפגנה במוסקבה ושוחרר לאחר עשר שעות, באתר הארץ, 15.7.2007
  91. ^ פול קנדי, נפט זה כוח, באתר הארץ, 31.8.2007
  92. ^ אלון לוין ויובל בוסתן, היה נכון, סיקור ממוקד, ספטמבר 2007
  93. ^ רוסיה, אירועי 2007, Human Rights Watch‏
  94. ^ ניו יורק טיימסבתו הצעירה של פוטין התראיינה לראשונה, וברוסיה תוהים איזה תפקיד צפוי לה, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2018
  95. ^ איליה‏, אשתו של פוטין יוצאת מהמטבח, באתר וואלה! NEWS‏, 08 ביוני 2005
  96. ^ סי.ג'יי. צ'יוורס, יום אחרי שחשף רומן בין פוטין למתעמלת העיתון נסגר זמנית, באתר הארץ, 12.4.2008
  97. ^ סוכנויות הידיעות, הנשיא כבר לא מאוהב: פוטין ורעייתו מתגרשים, באתר של "רשת 13", 6 ביוני 2013 (במקור, מאתר "nana10")
  98. ^ סוכנויות הידיעות, פוטין הודיע בשידור חי: אני מתגרש, באתר ynet, 6 ביוני 2013
  99. ^ Allen Lynch, Vladimir Putin and Russian Statecraft (עמ' עמ' 13), ‏2011
  100. ^ פוטין מצא את הנסיך על הסוס הלבן, באתר nrg‏, 21 בספטמבר 2008
  101. ^ שירות כלכליסט, מה הוא מסתיר? פוטין דיווח שהכנסותיו ב-2018 היו 135 אלף דולר בלבד, באתר כלכליסט, 15 באפריל 2019
  102. ^ ליזה רוזובסקי, "הצאר החדש" על ולדימיר פוטין: כמו לקרוא ויקיפדיה, באתר הארץ, 18 ביולי 2019
שליטי רוסיה
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית
בוריס ילצין | ולדימיר פוטין | דמיטרי מדבדב | ולדימיר פוטין
הקודם:
ניקולאי קובאלב
ראשי שירות הביטחון הפדרלי
25 ביולי 1998 - 9 באוגוסט 1999
הבא:
ניקולאי פטרושב
הקודם:
סרגיי סטפשין
ראש ממשלת רוסיה
19992000
הבא:
מיכאיל קסיאנוב
הקודם:
בוריס ילצין
נשיא הפדרציה הרוסית
31 בדצמבר 1999 - 7 במאי 2008
הבא:
דמיטרי מדבדב
הקודם:
ויקטור זובקוב
ראש ממשלת רוסיה
8 במאי 2008 - 7 במאי 2012
הבא:
ויקטור זובקוב (בפועל), דמיטרי מדבדב
הקודם:
דמיטרי מדבדב
נשיא הפדרציה הרוסית
7 במאי 2012
הבא:
2012 ברוסיה

2012 ברוסיה הייתה השנה ה-21 להקמת המדינה לאחר פירוק ברית המועצות.

אנאטולי פרמינוב

אנאטולי ניקולאייביץ פרמינוב (ברוסית: Перминов Анатолий Николаевич; נולד ב-16 ביוני 1945, במחוז קירוב, ברית המועצות) ראש סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה בין השנים 2004–2011.

פרמינוב שירת בחיל הטילים האסטרטגיים של ברית המועצות ורוסיה. שימש כמפקד האקדמיה הצבאית ע"ש פליקס דז'רז'ינסקי במוסקבה. פרמינוב נושא בדרגת גנרל-קולונל בצבא הרוסי. בשנים 1997–2001 היה סגן מפקד כוחות הטילים האסטרטגיים של רוסיה.

פרמינוב שימש כמפקד קוסמודרום פלסצק, השייך כיום לחיל החלל של הצבא הרוסי. תחת פיקודו התקיימו למעלה ממאה שיגורים לחלל ושיגורי ניסוי של טילים בליסטיים מדגמים שונים. במאי 2001 מונה פרמינוב למפקד חיל החלל הרוסי.

בשנת 2004, בצו נשיאותי של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, מונה פרמינוב לראש סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה. ב-29 באפריל 2011 פוטר פרמינוב מתפקידו על ידי ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין. הרקע לפיטורין היה צבר של כשלונות שיגור, שנבעו מסיבות שונות במהלך ראשית 2011, והעובדה כי לפרמינוב מלאו 65 שנה, גיל הפרישה לפקידים ממשלתיים ברוסיה.

החל מה-4 במאי 2011 פרמינוב הוא סגן מנכ"ל חברת "מערכות החלל הרוסיות" והמהנדס הראשי של החברה.

אנטולי סובצ'ק

אנטולי סוֹבְּצַ'ק (רוסית Анатолий Александрович Собчак) ‏

10 באוגוסט 1937, צ'יטה - 20 בפברואר 2000, סבטלוגורסק) היה מדינאי רוסי בתקופת הפרסטרויקה וראש עיריית סנקט פטרבורג הראשון שנבחר באופן דמוקרטי. הוא כיהן בתפקיד ראש העיר מ-1991 עד 1996. הוא היה ממנסחי חוקת הפדרציה הרוסית ומרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת סנקט פטרבורג, כאשר ולדימיר פוטין ודמיטרי מדבדב היו מתלמידיו ועבדו עמו גם בעירייה בשנות ה-90.

בוריס ילצין

בוריס ניקולאייביץ' ילצין (ברוסית: Борис Николаевич Ельцин, להאזנה (מידע • עזרה)‏; 1 בפברואר 1931 – 23 באפריל 2007) היה מדינאי רוסי, נבחר למשרת נשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של רוסיה זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 והמשיך לכהן בתפקיד נשיא רוסיה לאחר פירוק מעצמת העל עד שנת 1999. הוא היה בין הגורמים העיקריים לנטישת הקומוניזם ברוסיה והיה הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה. הוא כיהן כנשיא במשך שתי קדנציות רצופות עד שהגיש את התפטרותו ערב פתיחת המאה ה-21.

הוא נחרט בהיסטוריה כנשיא הנבחר הראשון של רוסיה, אחד ממארגני ההתנגדות לפעולות הפוטש של אוגוסט, היה רפורמיסט רדיקלי שביקש לשנות את המבנה החברתי הפוליטי, והכלכלי של רוסיה. ידוע גם כמי שהביא לקריסת הסוציאליזם בברית המועצות והיה זה שהחליט לאסור את המפלגה הקומוניסטית ומי שפיזר את הסובייט העליון. הוא החליט לפתוח במערכה צבאית כנגד הבדלנים בצ'צ'ניה ב-1994 והשלמתה ב-1996 וחידש את כניסת החיילים הרוסיים לתוך צ'צ'ניה בספטמבר 1999 ופתיחת המערכה הצבאית השנייה בצ'צ'ניה. הוא נפטר במעונו בזווידובו. ב-23 באפריל 2007 האוניברסיטה הטכנית הממלכתית של אוראל נקראה על שמו של בוריס ילצין וב-1 בפברואר 2011 נחנכה אנדרטת בוריס ילצין, בעיר יקטרינבורג במתחם המרכז הנשיאותי על שם ילצין.

דמיטרי מדבדב

דמיטרי אנטולייביץ' מדבדב (ברוסית: Дмитрий Анатольевич Медведев, להאזנה (מידע • עזרה); ‏נולד ב־14 בספטמבר 1965) הוא מדינאי, משפטן ופוליטיקאי רוסי, נשיאה של הפדרציה הרוסית השלישי במספר (בשנים 2008–2012). מאז מאי 2012 מכהן כראש ממשלת רוסיה, לאחר שמינויו אושר על ידי הפרלמנט ב-8 במאי 2012. באפריל 2012 אף אושר מינויו כמנהיג מפלגת רוסיה המאוחדת. במאי 2018 אושר לקדנציה שנייה כראש ממשלה והיה לראש ממשלת רוסיה שמכהן בתקופה הארוכה ביותר בתפקיד.

בעבר כיהן כסגן ראשון לראש הממשלה (2005 - 2008) וראש סגל הקרמלין של פוטין, ושימש פעמיים בתפקיד יו"ר גזפרום (2000–2001, 2002–2008). בהיכנסו לתפקיד הנשיא, מדבדב היה למנהיג הרוסי הצעיר ביותר בתולדות רוסיה המודרנית (בן 42 ו-8 חודשים) והצעיר ביותר מאז אלכסנדר קרנסקי שמונה לתפקיד בשנת 1917 והוא בן 36.

הבחירות למושל סנקט פטרבורג (2014)

הבחירות למושל סנקט פטרבורג נערכו בעיר סנקט פטרסבורג ב-14 בספטמבר 2014. הבחירות הוקדמו מהתאריך המקורי בשל הודעתו של המושל גאורגי פולטאבצ'נקו להתפטר מהתפקיד לצורך התמודדות לתפקיד, לאחר שינויים שנערכו בחוק הבחירות ואפשרו בחירה ישירה למושל, לראשונה מאז 2003.

מושל סנקט פטרבורג פולטאבצ'נקו הגיש את התפטרותו והודיע על כוונתו להתמודד כמועמד בבחירות למושל ב-4 ביוני, במהלך פגישתו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. פולטאבצ'נקו הוביל במרבית הסקרים שנערכו לפני ההצבעה..

ספירת הקולות הסתיימה בשעות הערב של ה-15 בספטמבר. על פי פרוטוקול ההצבעה, שיעור ההצבעה עמד על 39.36% (הצביעו לפחות 1.5 מיליון תושבים). המושל המכהן זכה לקדנציה נוספת, זאת לאחר שפולטאבצ'נקו זכה ב-79.3% מקולות הבוחרים, למקום השני הגיעה המועמדת מהמפלגה הקומוניסטית אירינה איוואנובה (9.37%), למקום השלישי — המועמד הליברל-דמוקרטי קונסטנטין סוחנקו (3.83%). אנדריי פטרוב ממפלגת "מולדת" גרף 2.36% בלבד, טאחיר ביקבאייב ממפלגת "הירוקים" גרף 2.16%, בנוסף נרשם נתון גבוה יחסית של פתקי הצבעה פסולים: 2.9% (כמעט 43 אלף).

הבחירות לנשיאות רוסיה 2000

הבחירות לנשיאות רוסיה בשנת 2000 התקיימו ב-26 במרץ 2000 והיוו למעשה אשרור של מינויו של ולדימיר פוטין לתפקיד הנשיא, כאשר מונה ב-31 בדצמבר 1999 לנשיא המדינה, מתוקף היותו ראש ממשלת רוסיה וממלא מקום הנשיא, כיוון שהנשיא המכהן בוריס ילצין התפטר במפתיע, זמן קצר לפני כניסת השנה והמאה החדשה.

באותו היום שבו נערכו הבחירות לנשיא המדינה, נערכו בחירות בארבעה מחוזות ורפובליקות רוסיות, לבחירת ראשיהן - כך נערכו בחירות לראש מחוז אלטאי, למושל מחוז מורמנסק, ולראש המחוז היהודי האוטונומי כמו גם בחירות למושלות המחוז האוטונומי חנטי ומנסי.

מבחינות רבות קמפיין הבחירות הזה היה היסטורי, משום שלראשונה בתולדות רוסיה, התמודדה אישה לתפקיד הנשיא, לאחר שכבר עמדו נשים בראש המדינה ברוסיה, אך כקיסריות.

הבחירות לנשיאות רוסיה 2012

הבחירות לנשיאות הפדרציה הרוסית בשנת 2012 התקיימו ב-4 במרץ 2012, וניצח בהן ראש הממשלה ולדימיר פוטין. לראשונה, הנשיא נבחר לתקופת כהונה בת 6 שנים, ולא 4 שנים, זאת בשל שינויים לחוקה שהוכנסו בשנת 2010. נוסף לכך, לראשונה - מאז 2003 - התמודד אוליגרך לתפקיד נשיא רוסיה, עם הכרזתו של מיכאיל פרוכורוב לרוץ לנשיאות, בדצמבר 2011.

מערכות הבחירות של המועמדים התחילו באופן רשמי ב-5 בפברואר 2012, כשהלכה למעשה הניסיון לזכות בחיבת העם יצא לדרך כבר בתחילת מאי 2011 כאשר ארבעה מועמדים שכבר הודיעו רשמית על התמודדותם בבחירות פתחו במסעות הסברה ברחבי רוסיה.

אף שפוטין לא זכה בניצחון מוחץ וזכה בנתון נמוך לעומת הקמפיינים הקודמים שלו לבחירות, הוא ניצח בבחירות עם אחוזי תמיכה של 63% והושבע לתפקיד הנשיא במאי 2012 לתקופת כהונה בת 6 שנים.

הבחירות לנשיאות רוסיה 2018

הבחירות לנשיאות רוסיה 2018 הן מערכת הבחירות לתפקיד נשיא רוסיה שנערכו ב-18 במרץ 2018.תחילה תוכנן שהסיבוב הראשון יתקיים ב-11 במרץ 2018, אך בהצבעת הפרלמנט הוחלט להזיז את הסיבוב ל-18 במרץ. על פי חוק הבחירות הנשיאותיות, אם אף מועמד לא היה מקבל רוב מוחלט בהצבעות (50% + קול אחד), היה נערך סיבוב שני ב-1 באפריל 2018.הנשיא המכהן ולדימיר פוטין, התמודד שוב לנשיאות והוא אכן הודיע על כך רשמית.קמפיין הבחירות החל ב-18 בדצמבר 2017. ועדת הבחירות המרכזית אישרה ל-16 מועמדים להתמודד לתפקיד נשיא רוסיה, מתוכם רק 8 נכנסו לרשימת המועמדים הסופית.לפי נתוני ועדת הבחירות המרכזית שיעור ההצבעה עמד על 67.54%. כצפוי, פוטין נבחר לקדנציה רביעית.

הלשכה הציבורית של רוסיה

הלשכה הציבורית (ברוסית - "Общественная палата, ОП РФ") היא גוף בפדרציה הרוסית בו 168 חברים, שנוצר ב-1 ביולי 2005 ביוזמת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על מנת לבחון ולנטר את חקיקת הפרלמנט, הממשלה ושאר גופים ציבוריים בכל הסובייקטים הפדרליים של הפדרציה הרוסית.

באופן רשמי תפקידה הוא כשל ועדת ביקורת אך לה כוחות מייעצים בלבד. משך כהונתה של מושב הלשכה הוא שלוש שנים (עד 2012 זה היה שנתיים).

ויקטור זובקוב

ויקטור אלכסייביץ' זובקוב (ברוסית: Ви́ктор Алексе́евич Зубко́в‏; נולד ב-15 בספטמבר 1941) הוא מדינאי רוסי, ראש הממשלה בשנים 2007–2008.

יחסי ארצות הברית–רוסיה

יחסי ארצות הברית–רוסיה ידעו עליות ומורדות רבות מאז הקמתה של ארצות הברית. לראשונה כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות בשנת 1807.

עם פרוץ מהפכת פברואר ברוסיה בשנת 1917, ארצות הברית התנגדה לאידאולוגיה שהובילה את המהפכה ותמכה במלוכנים. עד 1933 האמריקאים לא הכירו בברית המועצות, אך במהלך מלחמת העולם השנייה שתי המדינות היו לבעלות ברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית. עם סיום המלחמה התגלע סכסוך בין המעצמות, סכסוך שמעולם לא גלש לעימות חזיתי ולכן כונה המלחמה הקרה. הסכסוך השפיע על הפוליטיקה העולמית עד סוף המאה ה-20.

עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, והקמת הפדרציה הרוסית, היחסים בין שתי המדינות השתפרו וכיום המדינות משתפות פעולה בתחומים כמו מלחמה בטרור, מחקר בתחום החלל ומניעת הפצת נשק גרעיני.

תחת ממשלו של ולדימיר פוטין היחסים בין המדינות התקררו. באוגוסט 2013, הכריז הממשל האמריקאי על ביטול פגישתו המתוכננת של נשיא ארצות הברית ברק אובמה עם מקבילו הרוסי ולדימיר פוטין, עקב מתן מקלט מדיני לאדוארד סנואודן, מדליף אמריקאי שחשף תוכניות ריגול של סוכנות ה-NSA בארצות הברית. ב-2014 היחסים החריפו בעקבות המשבר באוקראינה וסיפוח חצי האי קרים, הסנקציות שהוטלו מצד ארצות הברית על רוסיה וב-2015 מעורבות רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה והתערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016.

יחסי סלובניה–רוסיה

יחסי סלובניה–רוסיה הם יחסי החוץ בין רוסיה לסלובניה. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב-25 במאי 1992. לרוסיה יש שגרירות בליובליאנה. לסלובניה שגרירות במוסקבה ושתי קונסוליות כבוד (בסנקט פטרבורג ובסמרה). שתי המדינות חברות מלאות במועצת אירופה ובארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה.

במרץ 2011 ביקר ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין בסלובניה ונפגש עם ראש ממשלת סלובניה בורוט פאחור ונשיא סלובניה דנילו טורק. המשלחות הרוסיות והסלובניות דנו בשותפות כלכלית, מדעית ותרבותית, במיוחד בנוגע לבניית צינור אפיק דרום.סלובניה ורוסיה הן שותפות כלכליות חזקות באופן מסורתי. זה תקף לא רק ליחסים הבין-מדיניים אלא גם לקשרים בין אזוריים. רמת ההחלפה הכלכלית בין סלובניה לאזורים רוסיים שונים צומחת ללא הרף. צמיחה כזו נתמכת על ידי הסכמים על שיתוף פעולה, מיזמים משותפים ומשלחות עסקיות. רוסיה נמצאת בהתמדה בין עשרת השותפים המסחריים המובילים של סלובניה, והיצוא מהרפובליקה האלפית הזו מכביד על היבוא באופן משמעותי מרוסיה.

עם זאת, היחסים הדו-צדדיים הושפעו קשה בשנת 2009 מגורמים חיצוניים, כלומר המשבר הפיננסי והכלכלי העולמי הביא לירידה בפעילות הכלכלית ולצמצום הצריכה, אשר כתוצאה מכך הביאו לירידה משמעותית בסחר בין שתי מדינות.

מבנה חילופי הסחר במהלך המשבר נותר ברובו זהה - 60-70% מייצוא סלובניה הם תרופות, מערכות תקשורת קווית, ציוד חשמלי, מתקנים מכניים וצבעים. היבוא מרוסיה מורכב ברובו ממוצרי נפט וגז, ונגזרותיהם, מוצרי אלומיניום, המהווים יחד 70-75% מכלל היבוא הרוסי.

לאחר שהמשבר האוקראיני החל בשנת 2013 ובהמשך גרם לסכסוכים בין רוסיה לאוקראינה, צידדה סלובניה באוקראינה בגלל זכותה הטריטוריאלית; אולם בניגוד לרוב מדינות המערב, סלובניה נמנעה מלבקר את רוסיה, והעדיפה במקום זה למצוא פתרון פוליטי להתמודד עם הבעיה.

יחסי קטר–רוסיה

יחסי קטר–רוסיה הם היחסים הדיפלומטיים המלאים שבין מדינת קטר לפדרציה הרוסית. היחסים הללו ידעו עליות ומורדות רבות, מהעוינות של מדינות המפרץ לסובייטים עד לפריחה בעידן הליברלי של שתי המדינות.

נשיא רוסיה

נשיא הפדרציה הרוסית (ברוסית: Президент Российской Федерации) הוא ראש המדינה הרוסית והמשרה העליונה בממשל הרוסי.

הכוח של הרשות המבצעת מתחלק בין נשיא רוסיה לבין ראש ממשלת רוסיה, כאשר הנשיא הוא בעל ההשפעה הרבה ביותר. על-פי חוקת רוסיה, שנחקקה ב-1993, הנשיא נבחר בבחירות כלליות, חשאיות וישירות אחת ל-4 שנים. משרת הנשיא מוגבלת לשתי קדנציות רצופות לכל היותר. ב-2009 הדומה קיבלה את הצעתו של הנשיא להארכת כהונת הנשיא, ונוסף תיקון לחוקה לפיו הנשיא נבחר ל-6 שנים (משרתו נותרה מוגבלת לשתי קדנציות בלבד) - התיקון נכנס לתוקף החל מהבחירות הנשיאותיות בשנת 2012.

על פי סעיף 92 בחוקה הרוסית, אם נבצר מהנשיא למלא את תפקידו, מכהן ראש ממשלת רוסיה כממלא מקום הנשיא; בסך הכול כיהנו בתפקיד שלושה נשיאים, אולם בין 5 ל-6 בנובמבר 1996 ראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין כיהן כממלא מקום הנשיא ילצין, בעקבות ניתוח מעקפים שעבר באותו היום. ראש הממשלה צ'רנומירדין סיפר בתקשורת כי הנשיא ילצין העביר אליו את סמכויות הנשיא לפני שנכנס לניתוח. עם החלמתו מהניתוח המשיך ילצין למלא את סמכויותיו כנשיא המדינה, עד תום המאה, ב-31 בדצמבר 1999.

פוסי ריוט

פוסי ריוט (באנגלית: Pussy Riot) הוא הרכב פאנק רוק פמיניסטי רוסי. ההרכב זכה לפרסום רב באמצעי תקשורת ברחבי העולם, בעקבות מעצרן של שלוש מחברותיו, המשפט שנערך להן וגזר הדין החמור יחסית שהוטל עליהן, בעקבות פעילות מחאה פוליטית שערכו נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

בנוסף לעיסוקן של חברות ההרכב במוזיקה, הן נהגו לערוך מיצגים מאולתרים ופרובוקטיביים מבחינה פוליטית במוסקבה, בנושאים כמו מעמד האישה ברוסיה או מחאה נגד ולדימיר פוטין על רקע מערכת הבחירות שלו לנשיאות, בזמן שכיהן כראש ממשלת רוסיה ב-2012.

ראש ממשלת רוסיה

ראש ממשלת רוסיה (ברוסית: Председатель Правительства Российской Федерации, מילולית: יושב ראש הממשלה של הפדרציה הרוסית) הוא התפקיד הממשלתי השני בחשיבותו ברוסיה.

ראש הממשלה ממונה על ידי נשיא רוסיה בהסכמת הדומה (הפרלמנט הרוסי). לתפקיד הייתה מקבילה בימי האימפריה הרוסית ובימי ברית המועצות (התפקיד המקביל בברית המועצות נקרא עד 1946 "יושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים" ומ-1946 ואילך "יושב ראש מועצת השרים"). משרד ראש הממשלה במתכונתו הנוכחית נוסד בשנת 1991 והמבנה הנוכחי מתבסס על חוקת רוסיה הנוכחית שהתקבלה בשנת 1993.

ראש הממשלה מכהן במשך שש שנים, ומתוקף החוק עליו להגיש את התפטרותו עם בחירת נשיא חדש לתפקיד, אולם הוא יכול להתמנות מחדש ואין מגבלה על מספר הקדנציות שראש הממשלה יכול להתמנות אליהן.

כיום מכהן בתפקיד דמיטרי מדבדב, שמינויו אושר בפרלמנט במאי 2012. במאי 2018 אושר לקדנציה נוספת.

רוסיה

הפדרציה הרוסית (ברוסית: Российская Федерация, להאזנה (מידע • עזרה) תעתיק פונטי מדויק: רַאסִיֿיְסְקַאיָה פֶדֶרָֿאצְיָה), או בקיצור רוסיה (Россия), היא המדינה בעלת השטח הגדול ביותר בעולם. שטחה של רוסיה עולה על 17 מיליון קילומטרים רבועים, מתוכם כ-13 מיליון קמ"ר באסיה וכארבעה מיליוני קמ"ר באירופה. רוסיה גובלת בנורווגיה, פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, בלארוס, אוקראינה, גאורגיה, אזרבייג'ן, קזחסטן, סין, מונגוליה וקוריאה הצפונית.

רוסיה חזרה להיות מדינה נפרדת עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991. תחת השלטון הסובייטי היא נקראה "הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית", ועם הקמתה הפכה פדרציה. רוב שטחה, אוכלוסייתה ותעשייתה של ברית המועצות, אחת משתי מעצמות העל דאז, היו ברוסיה. כתוצאה מכך, מאז פירוק ברית המועצות ירשה רוסיה את המושב הקבוע במועצת הביטחון, מבקשת לרשת את מקומה של ברית המועצות כמעצמה חשובה, ורואה את עצמה במובנים רבים כממשיכת דרכה.

למרות ייסודה כמדינה בעלת משטר דמוקרטי דה יורה, רוסיה איננה נחשבת מדינה דמוקרטית דה פקטו, וזכויות האדם בה מופרות באופן תדיר. תחת שלטונו של ולדימיר פוטין, נחשבת רוסיה מדינה בעלת משטר אוטוקרטי וסמכותני. פוטין סופג ביקורת בינלאומית חריפה בעקבות פגיעתו במתנגדי משטר, בעיתונאים, בבני מיעוטים ובפעילים דמוקרטיים המתנגדים לו.

רוסיה המאוחדת

רוסיה המאוחדת (ברוסית: Единая Россия) היא מפלגת מרכז שמרנית והמפלגה הגדולה ביותר בפדרציה הרוסית עם כ-2,200,000 חברים. בעקבות הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה ב-2003, המפלגה קיבלה את מרבית המושבים בדומה וב-2007 הפכה לרוב מובהק. בבחירות הפרלמנטריות של 2011 איבדה מהרוב המובהק אך עדיין שמרה על רוב. בבחירות 2016 שוב זכתה לרוב מובהק בפרלמנט. מנהיג המפלגה הוא נשיא רוסיה לשעבר וראש הממשלה דמיטרי מדבדב.

המפלגה נוסדה ב-1 בדצמבר 2001 עם איחודן של מפלגת האחדות (Единство) ומפלגת "המולדת - רוסיה כולה" (Отечество – Вся Россия). כאמור, בהתאם לתוצאות הבחירות שנערכו בשנת 2007 למפלגה רוב בבית התחתון של הפרלמנט (הדומה של רוסיה) וכן בבית העליון, מועצת הפדרציה. מספר שרים, וכן מושלים אזוריים ובעלי תפקידים בכירים ברמות שונות של המִמשל בפדרציה הרוסית משתייכים למפלגה.

המפלגה תומכת בנשיא ולדימיר פוטין, אך במשך זמן רב הוא לא השתייך אליה או לכל מפלגה אחרת. מצב זה השתנה, כאשר בוועידת המפלגה שנערכה לפני הבחירות לדומה בשנת 2007 פוטין הודיע כי ירוץ לדומה בראש רשימת המפלגה (בעודו מכהן כנשיא). בבחירות של שנת 2011 המפלגה זכתה ב-235 מקומות מ-450 הקיימים בדומה.

תנועת הנוער של המפלגה היא "המשמרת הצעירה" ובשנת 2011, הקים פוטין את סיעת "החזית העממית הכל-רוסית", כגוף על-מפלגתי שיאגד את כל תומכי מפלגת רוסיה המאוחדת, שיסייעו לה לזכות במרבית המושבים בבחירות לפרלמנט בדצמבר 2011, בשל ירידת כוחה בבחירות לשלטון המקומי, השפעת המצב הכלכלי במדינה והאשמות פעילי המפלגה בשחיתות.

ולדימיר פוטין
משפחה ולדימיר פוטין (אב) • מריה פוטינה (אם)לודמילה פוטינה (גרושה) • יקטרינה טיכונובה (בת) • מריה פאסן (בת) Vladimir Putin (2017-07-08)
מקומות מגורים לנינגרדדרזדןנובו-אוגריובו
פעילות מוקדמת ק.ג.ב.אוניברסיטת סנקט פטרבורגשירות הביטחון הפדרלירוסיה המאוחדת
הנצחה ויחסי ציבור שדרות ולדימיר פוטיןפסגת ולדימיר פוטיןהקו הישיר עם ולדימיר פוטין
נשיא רוסיה ה-2 וה-4
מערכות בחירות הבחירות לנשיאות 2000הבחירות לנשיאות 2004הבחירות לנשיאות 2012הבחירות לנשיאות 2018
קבינט מיכאיל קסיאנוב, ויקטור כריסטנקו, ויקטור זובקוב ודמיטרי מדבדב (ראשי ממשלה)סרגיי שויגו (השר למצבי חירום ושר ההגנה)סרגיי לברוב (שר החוץ)סרגיי איבנוב (שר ההגנה וראש סגל הקרמלין)
אירועים מרכזיים ממשלת פוטין הראשונה (1999)טביעת הצוללת הרוסית קורסק (2000)המלחמה בטרור (החל מ-1999)מלחמת צ'צ'ניה השנייה (1999-2011)משבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה (2002)משבר בני הערובה בבסלאן (2004)המשבר הכלכלי העולמי (2008)ממשלת פוטין השנייה ‏(2008-2012)‏סיפוח קרים (2014)המבצע הרוסי בסוריה (2015-)חשד להתערבות בתוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית (2016) • הקמת המשמר הלאומי (2016)גביע העולם בכדורגל (2018)התקרית בניונוקסה (2019)

הקו הישיר עם ולדימיר פוטין

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.