ויליאם פוקסוול אולברייט

ויליאם פוקסוול אולברייטאנגלית: William Foxwell Albright;‏ 24 במאי 1891 - 20 בספטמבר 1971) היה ארכאולוג, בלשן ומומחה לחרסים אמריקני. מחקריו העיקריים הם בנושאי המזרח הקדום בתקופת המקרא, מקורות מצריים וכתבי יתדות. אחד החשובים שבחוקרי הארכאולוגיה המקראית ונחשב לבר-סמכא בנושא.

ויליאם פוקסוול אולברייט
William Foxwell Albright
William Albright 1957
ענף מדעי ארכאולוגיה, בלשנות
מדינה ארצות הברית
תרומות עיקריות
חפירות בארץ ישראל, חקר מצרים וכתב יתדות, חקר תקופת המקרא

חייו

אולברייט, נוצרי מתודיסט, נולד בצ'ילה לזוג מיסיונרים פרוטסטנטים. בילדותו נפגעה ידו השמאלית בתאונה בחווה של סבו והיא נותרה משותקת. נישא בירושלים (1921) לד"ר רות נורטון.

קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס (בולטימור) בשנת 1916 על תיזה בנשוא אפוס המבול האשורי[1]. בשנים 19221923 ניהל את בית הספר האמריקאי לחקר המזרח בירושלים. משנת 1929 ועד 1959 כיהן כפרופסור למדעי המזרח באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בשנת 1957 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים וב-1969 קיבל תואר יקיר ירושלים[2].

אולבריט ערך חפירות ארכאולוגיות ברחבי המזרח התיכון, רבות מהן בארץ ישראל, מהן ראויות לציון מיוחד החפירות שערך בגבעת שאול, תל בית מירסים (שאותה זיהה עם דביר המקראית), בית צור ובית אל. בין מחקריו הבולטים ניתן לציין את אימות מקוריותן של מגילות ים המלח, חקירת חותמות למלך מתקופת חזקיהו, וחשיפה ראשונה בארץ ישראל (1923) של רוגם סמוך לירושלים.

על שמו נקרא מכון אולברייט למחקר ארכאולוגי בירושלים, שלוחה של בית הספר האמריקאי לחקר המזרח. בשכונת מעלות דפנה בירושלים נקרא רחוב על שמו.

מתלמידיו

מספריו

  • Yahweh and the Gods of Canaan
  • The Archaeology of Palestine and the Bible
  • From the Stone Age to Christianity
  • The Biblical Period from Abraham to Ezra
  • Archaeology and religion Israel

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ William Foxwell Albright 1891 - 1971 A Biographical Memoir
  2. ^ מקבלי התואר יקיר ירושלים בשנים עברו
אברהם בירן

אברהם בירן (23 באוקטובר 1909 - 16 בספטמבר 2008) היה מאבות הארכאולוגיה המקראית בישראל, תלמידו של ויליאם פוקסוול אולברייט. התפרסם בעיקר בזכות חפירותיו בתל דן במשך כ-30 שנה. עמד בראש המכון לארכאולוגיה בהיברו יוניון קולג'. חתן פרס ישראל בחקר הארכאולוגיה לשנת ה'תשס"ב. במשך למעלה מ-50 שנה היה יו"ר ועדת השמות הממשלתית.

אולברייט

אולברייט (באנגלית: Albright) הוא שם משפחה

האם התכוונתם ל...

בית אל (יישוב מקראי)

בֵּית אֵל הוא תל מקראי צפונית לירושלים ובו שרידי יישוב מתקופת הברונזה ותקופת הברזל. התל ממוקם בתוך הכפר ביתין ונמצא כ-2 ק"מ דרומית-מזרחית לבית אל המודרנית.

בית הספר האמריקאי לחקר המזרח

בית הספר האמריקאי לחקר המזרח (באנגלית: American Schools of Oriental Research) מכונה לרוב בקיצור ASOR. הוא איגוד אמריקאי ללא מטרת רווח, שבסיסו בעיר בוסטון.

האיגוד נוסד בשנת 1900, במטרה לקדם את מחקר התרבות של המזרח הקרוב הקדום. האיגוד נוסד בתמיכתם ובהנהגתם של המכון לארכאולוגיה של אמריקה (American Schools of Oriental Research), האגודה לספרות מקראית (Society of Biblical Literature), והאגודה לחקר המזרח (American Oriental Society).

האיגוד תומך בשלושה מוסדות מחקר בחו"ל:

מכון אולברייט למחקר ארכאולוגי (Albright Institute of Archaeological Research) היושב בירושלים. המכון נוסד בשנת 1900 בתחילה בשם בית הספר האמריקאי לחקר המזרח, בשנת 1970 שונה לשמו הנוכחי לכבודו של הארכאולוג האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט . תפקיד המכון לחקור את ההיסטוריה הספרות והתרבות של המזרח הקרוב מהעת העתיקה ועד ראשית התקופה האיסלאמית הקדומה. המכון סייע בפרסומים הראשונים של מגילות ים המלח.

המכון לארכאולוגיה של קפריסין (Cyprus American Archaeological Research Institute), שמושבו בניקוסיה.

המרכז האמריקאי לחקר המזרח (American Center of Oriental Research) שמושבו בעמאן.אחת לשנה מקיים האיגוד בארצות הברית כנס שנתי. הכנס מתחיל שמונה ימים לפני חג ההודיה. בשנת 2008 התקיים הכנס בבוסטון והשתתפו בו 730 חוקרים מרחבי העולם. בשנת 2009 התקיים הכנס בניו אורלינס.

בית צור

בֵּית צוּר הייתה עיר עתיקה ביהודה שישבה על הדרך הקדומה מירושלים לחברון, כ-30 ק"מ מדרום לירושלים וכ-6 ק"מ מצפון לחברון, על הגבול בין יהודה לאדום.

גבעת משואה

גִּבְעַת מַשּׂוּאָה היא שכונה בדרום-מערב ירושלים. שמה ניתן לה בשל גובהה ובשל ההשערה שהדליקו בה מַשואות כדי להודיע על קידוש החודש[דרוש מקור]. בשכונה מתגוררים נכון לשנת 2016 כ-4,500 תושבים.

גרשון גליל

גרשון גליל הוא פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטת חיפה, ולשעבר היה ראש המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטה.

דביר (עיר עתיקה)

דְּבִיר (נקראה גם קריית ספר או קריית סַנָּה) הייתה עיר כנענית חשובה ביותר מדרום לחברון, במעמד דומה לזה של חברון ולכיש. התנ"ך מספר כי העיר נכבשה בידי כוחותיו של יהושע בן נון והייתה עיר חשובה בנחלת שבט יהודה שניתנה לכוהנים.

דביר (קיבוץ)

דְּבִיר (או בשמו הרשמי דְּבִירָה) הוא קיבוץ הממוקם באזור הגבול בין דרום השפלה לצפון הנגב, בסמוך ליער להב, מצפון לבאר שבע וממזרח לרהט. הקיבוץ משתייך למועצה אזורית בני שמעון ולקיבוץ הארצי.

החברה המזרחנית הארץ-ישראלית

החברה המזרחנית הארץ-ישראלית (Palestine Oriental Society), שפעלה בירושלים בשנים 1920–1948, נועדה להפגיש חוקרים מתחומים שונים ומעדות שונות לשם לימוד וחקר של ארץ ישראל ושל המזרח.

הקמת החברה הייתה פרי יוזמתו של האשורולוג האמריקני אלברט קליי (Clay) , ששימש פרופסור אורח בבית הספר האמריקאי לחקר המזרח (ASOR), והרוח החיה בה היה הארכאולוג והבלשן ויליאם פוקסוול אולברייט.

במפגש הייסוד של החברה ב-22 במרס 1920 השתתפו 29 חוקרים, ובתום אותה שנה נמנו בה רבים מהארץ ומהעולם. נשיא החברה הראשון היה האב מארי-ז'וזף לגראנז' מייסד בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה (EBAF) בירושלים. כפטרונים לחברה נקבעו הגנרל אלנבי והנציב הבריטי הרברט סמואל. ב-1926 צורף כפטרון הנציב הבא הרברט פלומר, וסטורס, שהיה מושל ירושלים, נתמנה בשנת 1927 לפטרון נוסף. עם נשיאי החברה נמנו ג'ון גרסטנג, אולברייט, מקס מרגוליס, גאודנציו אוֹרפֿלי, תאופיק כנעאן, פליקס-מארי אַבֵּל, ליאו אריה מאיר, רנה נוויל ונפתלי טורטשינר (טור-סיני). נשיאהּ האחרון של החברה היה מנהל מוזיאון רוקפלר, ג'ון אייליף.

מפגשי החוקרים התקיימו אחת לשלושה חודשים על פי רוב בבית הספר האמריקאי לחקר המזרח. נושאי התפקידים – הנשיאים וסגניהם, חברי ההנהלה האחרים, הגזברים וכן העורכים וחברי המערכת של כתב העת שהוציאה החברה, כולם התחלפו כמעט מדי שנה כדי ליצור איזון בין נציגי העדות והמוסדות השונים. עם חברי ההנהלה היהודים נמנו אליעזר בן יהודה, דוד ילין, שמואל קליין, אליעזר ליפא סוקניק וליאו פיקרד. אולברייט עודד חוקרים ערבים לפעילות בחברה, ובהם נמנו המורה אליאס חדאד, סטפן חנא סטפן ממחלקת העתיקות (ששימש שנים ארוכות גזבר החברה) ותאופיק כנעאן.

אחת התרומות העיקריות של החברה הייתה ייסוד כתב העת Journal of the Palestine Oriental Society ‏(JPOS). במאמרים שפורסמו בו יוצגו היבטים מגוונים של ידיעת המזרח הקרוב בכלל ושל ארץ ישראל בפרט – בלשנות, מקרא, ספרות, היסטוריה ופולקלור, גאולוגיה ובוטניקה, גאוגרפיה וארכאולוגיה. ייחודו היה בפרסום מאמרים גם בנושאים שלא טופלו בכתבי עת מדעיים אחרים שעסקו בחקר ארץ-ישראל, בהם רבים שעניינם שפה ולשון (עברית וגם ערבית), היסטוריה של תקופות מאוחרות בתולדות ארץ-ישראל, תרבות חומרית, אתנולוגיה, פולקלור, חיי יום-יום ומנהגים ואף מדעי הטבע. כתב העת הופיע באופן סדיר בשנים 1920–1941 (19 כרכים) וכרך 20 ראה אור ב-1946. ב-1948, לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, הופיע הכרך ה-21 והאחרון שלו. בעשור האחרון של תקופת המנדט הבריטי, בשנות מלחמת העולם השנייה ובשנים הסוערות שלפני קום המדינה, הצטמצמה הפעילות של החברה המזרחנית הארץ-ישראלית, ולאחר הקמת מדינת ישראל פסקה כליל עקב הניתוק בין החברות והעדות השונות. ב-1950 החל להתפרסם כתב העת Israel Exploration Journal ‏ (IEJ) בשפה האנגלית, ועורכיו הראשונים ראו בו המשך ל-JPOS מתקופת המנדט.

המועצה הארכיאולוגית

המועצה הארכיאולוגית היא גוף סטטוטורי הקיים מתוקף סעיפים 36-34 לחוק העתיקות. חברי המועצה ממונים על ידי שר החינוך והתרבות.

בשנת 2010 מונה כיושב ראש המועצה הארכאולוגית הארכאולוג רוני רייך.

הסרקופג של תבנת

הסרקופג של תבנת הוא סרקופג של המלך הפיניקי תַּבּנִת (Tabnit) מצידון, אביו של המלך אשמונעזר השני. על גבי הסרקופג חרותות שתי כתובות שאינן קשורות אחת לשנייה. כתובת אחת בכתב חרטומים, וכתובת שנייה באלפבית פיניקי. הסרקופג נוצר בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס (או ה-4 לפנה"ס). הוא נחפר בשנת 1887 על ידי הארכאולוג העות'מאני אוסמאן המדי ביי בנקרופוליס של אייאה ליד צידון ביחד עם סרקופג אלכסנדר וסרקוגים נוספים. בתוך הסרקופג נמצא גופו החנוט של המלך בתוך נוזל החניטה, במצב שימור מושלם. הסרקופג והשלד מוצגים אחד ליד השני והם חלק מאוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול.

את השם תַּבּנִת אפשר לפרש תבנית, תמנית כלומר תמונה. ויליאם פוקסוול אולברייט העלה השערה שמשמעות השם הוא "זוהר אלוהי", על פי הביטוי האכדי melammu.על פי הכתובת שהופיעה על הסרקופג של בנו אשמונעזר השני מקבלים את השושלת של בית המלוכה: אשמונעזר הראשון, בנו המלך תבנת, אמועשתורת אשתו, שהייתה הכוהנת הגדולה לאלה עשתורת, ובנם המלך אשמונעזר השני.

התקופה הכלקוליתית

בארכאולוגיה, התקופה הכַלְקוֹליתית (מיוונית: χαλκός, כלקוס = נחושת; λίθος, ליתוס = אבן, כלומר תקופת האבן והנחושת) היא תקופה משלהי הפרהיסטוריה של דרום מזרח אירופה ומערב ומרכז אסיה. בתקופה זו הופיעה חרושת המתכת, לצד כלי אבן מסותתים שהמשיכו להתקיים מהתקופות הקודמות. שמה של התקופה ניתן לה על ידי ויליאם פוקסוול אולברייט. התקופה הכלקוליתית התקיימה בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה.

התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל מתחילה ב-4500 לפנה"ס או כמה מאות שנים לפני כן (תלוי כיצד מגדירים את סוף התקופה הנאוליתית) ומסתיימת ב-3500 לפנה"ס, עם עליית הציוויליזציה של תקופת הברונזה הקדומה והתפתחות הערים והכתב.

אצי, איש הקרח שנמצא בקרחוני האלפים עם גרזן נחושת וסכין אבן, תוארך ל-3300 לפהנ"ס, ומהווה דוגמה לממצא מתקופה זו בדרום אירופה.

חפצי המתכת המוקדמים ביותר יוצרו בתקופה הכלקולתית. במטמון נחל משמר נמצאו כ-400 כלים מהתקופה, כמו גם מקדשים לאלים.

ערקא

ערקא (בערבית عرقا, במכתבי אל-עמארנה עַרקַתַ וגם עִרקַתַ, בתעודות אשוריות ערקה, בתנ"ך עַרְקִי), הוא כפר בצפון לבנון השוכן 22 ק"מ מצפון-מזרח לטריפולי ליד החוף. הכפר ידוע בגלל האתר הארכאולוגי תל ערקא המכיל שרידים ארכאולוגים מהתקופה הנאוליתית ועד התקופה הצלבנית. העיר מוזכרת במכתבי אל-עמארנה ובתעודות אשוריות. בתקופה הרומית נודעה בשם קיסריה של לבנון או בשם ערקה קיסריה. הקיסר הרומי אלכסנדר סוורוס שמלך במאה השלישית נולד בה.

האתר נבדק בשנת 1925 על ידי הארכאולוג ויליאם פוקסוול אולברייט. הוא מצא באתר חרסים מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת.

צרתן

צָרְתָן (גם: צָרְתַנָה, צְרֵרָתָה ו- צְרֵדָתָה) הייתה עיר מקראית בעבר הירדן, ששכנה בסמוך לשפך נחל יבוק לנהר הירדן ובקרבת העיר אדם.

העיר נזכרת לראשונה בתיאור מעבר הירדן בספר יהושע: "וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן".

לאחר מכן, העיר נזכר בסיפור רדיפת גדעון בן יואש אחרי המדיינים: "וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת".

כמו כן, נזכרת העיר כמקום שבו יצק שלמה המלך את כלי בית המקדש הראשון: "בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן".

בתיאור מקביל של האירוע בספר דברי הימים נזכרת העיר בצורה "צרדתה": "בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בַּעֲבִי הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צְרֵדָתָה".

כמו כן, נזכרת העיר בצורה "צרתנה", בתיאור נפות שלמה המלך: "בַּעֲנָא בֶּן אֲחִילוּד תַּעְנַךְ וּמְגִדּוֹ וְכָל בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה עַד מֵעֵבֶר לְיָקְמְעָם".

כמו כן, העיר נזכרת אצל חז"ל בדיון על סיפור חציית הירדן במקום: "אמר ר' יוחנן אדם קרייה וצרתן קרייה - שנים עשר מיל מזו לזו".

לעיר הקדומה מספר הצעות זיהוי כיום:

החוקר ויליאם פוקסוול אולברייט הציע לזהות את העיר הקדומה עם "תל צליחאת", כ- 15 ק"מ צפונית לתל דיר עלא (המזוהה עם סוכות המקראית).

החוקר בנימין מזר הציע לזהותה עם "תל אם-חמאד", כשישה ק"מ צפונית מערבית לגשר דאמיה (המזוהה עם אדם המקראית).

החוקר נלסון גליק הציע לזהות את העיר עם "תל א-סעידיה", כ- 18 ק"מ צפונית לגשר דאמיה, ותשעה ק"מ צפונית מערבית ל"תל דיר עלא". זאת, באופן התואם לתיאור חז"ל בדבר המרחק בין אדם וצרתן - 12 מיל.

רגמים בדרום מערב ירושלים

רגמים בדרום מערב ירושלים הם קבוצה של רגמים המצויות בדרום-מערב ירושלים, החל מבית זית בצפון וכלה בעיר גנים וגבעת משואה בדרום. הכינוי "רגמים" הוא כינוי שהעניקה ד"ר רות עמירן למקבץ של תלוליות אבנים ועפר שנוצרו בידי אדם ללא רבדים (בניגוד לתל שבו נמצאות מספר שכבות ריבוד של יישובים שנחברו זו על גבי זו). תלוליות דומות נתגלו גם בקפריסין.

בדרום מערב ירושלים נמצאו 19 רגמים (כמחציתם הוסרו), והם מופו במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי רות עמירן. קוטר הרגמים נע בין 10 ל-42 מטר, וגובהם בין 3 ל-9 מטר.

רוגם

רוגם (או רוג'ום; בערבית: رُجْم, תעתיק מדויק: רֻגְ'ם, רבים: رُجُوم, רֻג'וּם) הוא תל עפר ואבנים המורמים מעל קבר או קברים. הוא ידוע גם בשמות: תל קבורה, טומולוס, או קורגאן. וניתן למצאו ברחבי העולם. התלים מורכבים בעיקר מאבנים ולעיתים נקראים בשם גלעד. רוגם ארוך הוא תל קבורה פרהיסטורי מהתקופה הנאוליתית המוקדמת, הבנוי בצורת מלבן או טרפז ולרוב משמש עבור מספר קברים.

שיטת ההטמנה בקרקע עשויה להיות משולבת עם דולמן, סיסט (cist), מתחם קבורה או חדר קבורה. דוגמאות לרוגם ארוך ניתן למצוא במיס האו.

שכבה ארכאולוגית

שכבה ארכאולוגית היא יחידה ארכאולוגית מקומית שיש לה התחלה וסוף מוגדרים ויש לה מאפיינים תרבותיים. באתר ארכאולוגי שכבה היא כל מערך השרידים שהתקיים בעבר בפרק זמן מסוים ומקורם במבנה, יישוב.

שכבה ארכאולוגית אינה זהה לתקופה. תקופה היסטורית יכולה להימשך גם מאות שנים והיא יחידה תרבותית פוליטית וארכאולוגית המתפרסת על פני מרחב גאוגרפי גדול, ובאותה תקופה יכולות להיווצר מספר שכבות באתר מסוים. לעומת זאת שכבה מכילה רק תקופה אחת. תקופה אורכת מאות שנים, והשינויים בה הם איטיים. שכבה היא קצרת טווח לרוב נעה בין 200-100 שנים. לשכבה יש מאפיינים ארכאולוגים כגון: כלי חרס, אופייניים, אדריכלות של מבנים.

התחלה וסוף של שכבה מוגדרים על ידי אירועים דרמטיים, כגון שריפה, אפר, חורבן. ככל שהאירוע יותר דרמטי, כך קל יותר לזהות את הסוף של השכבה. לדוגמה: בתל לכיש שכבה III נחרבה בשנת 703 על ידי סנחריב, זיהוי השכבה נעשה בקלות בעקבות מציאת בתים חרבים ושרופים. אלמנט נוסף המקל על זיהוי שכבה הוא אלמנט סטרטיגרפי מקשר. למשל רשת ניקוז של מי גשמים המקשרת בין כל הבתים בעיר.

שכבה היא ספציפית לאתר מסוים, וכל האיפיונים שלה, שייכים לאתר הספציפי בה נחפרה ונמצאה.

כל אתר ארכאולוגי בנוי משכבות. כאשר האתר התקיים רק פרק זמן אחד, תימצא באתר רק שכבה אחת. כאשר עיר נחרבה, המתיישבים החדשים יישרו את הבתים ובנו עיר חדשה, אשר יצרה שכבה חדשה. בתהליך זה נוצר התל.

ההגדרה של שכבה נעשתה על ידי הארכאולוג האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט .

תל מעמר

תל מְעַמֵּר (ידוע גם בשם תל אל-עמר), הוא תל ארכאולוגי הממוקם על גדות נחל קישון ליד פארק העמקים בצמוד לצומת העמקים. השרידים הארכאלוגים בתל כוללים קברים מתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. נמצאו גם חרסים מתקופת הברזל ושרידי חלקלקה.

בשנת 1922 נערכה בתל חפירה ארכאולוגית ברשות ויליאם ג'ון פיתיאן-אדמס (W.J. Phythian-Adams) וג'ון גרסטנג הממצאים הראו שרידי התיישבות בראשית תקופת הברזל, התקופות הפרסית וההלניסטית, ולאחר פער חודשה בתקופה האסלאמית הקדומה.

בחפירת הצלה שבוצעה בשנת 1959 בשוליו הדרומיים של התל התגלו ארבעה קברים, שלושה היו מתקופת הברונזה התיכונה, הרביעי מהתקופה הפרסית.

בסקר ארכאולוגי שבוצע בתל נמצאו חרסים מתקופות אלה: הברונזה התיכונה ב', הברונזה המאוחרת, הברזל, הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית.

מיקומו של התל ליד נחל קישון היה כחלק מנתיב דרכים שפנה בעת העתיקה מדרך הים מזרחה, מהנמל של תל אבו הואם דרך תל מעמר, תל קשיש יקנעם לכוון מגידו.

השערת החוקרים היא שבתל שכנה העיר גבע שמן המוזכרת בכתביהם של תחותמס השלישי ואמנחותפ השני מלכי מצרים מתקופת הברונזה המאוחרת אשר יצאו למסעות מלחמה בערי כנען. על פי המסופר אמנחותפ השני לאחר אחד הקרבות חוזר לסביבות מגידו כדי לקבל את הבטחות הנאמנות של מלכי כנען ולוקח את נסיך העיר "גבע-שמן" שהובא אליו עם ילדיו ועם מקורביו, ובמקומו הוא ממנה נסיך אחר. צבי גל זיהה את התל עם חֶלְקַת המופיעה בספר יהושע כעיר השוכנת על גבול נחלת שבט אשר "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. וַיְהִי, גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף" (יהושע יט, כה).

ויליאם פוקסוול אולברייט הציע לזהות כאן את חרושת הגויים, עירו של סיסרא (ספר שופטים, פרק ד', פסוק ב'). הוא ביסס את זיהויו על השתמרות השם באל ח'ארתייה, הסמוכה לקיבוץ שער העמקים וכן על סמיכות התל לאפיק נחל קישון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.