ויליאם מצור

ויליאם מצור (?1130 - 29 בספטמבר 1186) היה הארכיבישוף של העיר צור וההיסטוריון החשוב ביותר בתקופת מסעי הצלב המוקדמת.

William of tyre

שנותיו הראשונות

ויליאם נולד בירושלים ככל הנראה בשנת 1130. הוריו היו ממוצא איטלקי או צרפתי והיו בני הדור השלישי למתיישבים הצלבנים בממלכת ירושלים, וידוע כי לא נמנו על מעמד האצולה בממלכה. אחיו של ויליאם, ראלף שמו, היה סוחר. בילדותו קיבל ויליאם חינוך נוצרי, ולמד שפות רבות, ביניהן לטינית, יוונית וככל הנראה גם ערבית. את שירותו בכנסייה החל ויליאם בגיל צעיר ובשנת 1146 נשלח לאירופה כדי להשלים את לימודיו בתאולוגיה ולימודים כלליים בפריז ובאורליאן. באירופה הוא שהה כעשר שנים, במהלכן למד אצל מיטב הלוגיקנים והפילוסופים הנוצרים. מלבד לימודי דת, למד ויליאם גם לימודים קלאסיים, משפטים ומתמטיקה.

חייו המאוחרים

ויליאם היה הארכיבישוף של העיר צור והוא שימש גם כהיסטוריון של תקופתו. ידוע כי נשלח ללימודים באירופה - באורליאן, בפריז ובבולוניה, שם רכש השכלה בתחום התאולוגיה והחוקים הקאנונים של הכנסייה.

מכתביו ידוע כי שלט בשפה הלטינית, הצרפתית וערבית מקומית (ידיעתו בשפה הערבית הייתה מספיק טובה כדי לכתוב גם את ההיסטוריה של האסלאם על פי כתבי יד ומקורות בערבית).

לאחר שהותו בת 16 השנים באירופה שב לירושלים והתמנה למשרה בכירה בחצרו של המלך אמלריך והיה למורה האישי של בנו, בלדווין הרביעי שהפך בגיל 13 למלכה של ירושלים הצלבנית וכונה "המצורע" בשל מחלת הצרעת שגילה אצלו בילדותו ויליאם מצור. בשנות ה-50 לחייו, התמודד ויליאם על משרת הפטריארך של ירושלים אך בשל מאבקי כוח פוליטיים פנימיים, נבחר מועמד אחר לתפקיד זה. במקום זאת, ויליאם התמנה לתפקיד הארכיבישוף של העיר צור שלחופי לבנון של ימינו. הוא נפטר בשנת 1190 (אגב, התאריך המדויק אינו ידוע בוודאות).

עבודתו ההיסטורית

עד מותו יצר כרוניקות המהוות לנו מקור היסטורי חשוב לתקופה זו. אחד הכתבים החשובים העומד לרשות המחקר על התקופה היא הכרוניקה שחיבר ויליאם: "The historia rerum in partibus transmarinis gestarum" או בשם: "Historia Hierosolymitana". כרוניקה זו נכתבה בעשרים ושלושה ספרים, המתארים את ההיסטוריה של מסעי הצלב וממלכת ירושלים עד לשנת 1184. שישה עשר הספרים הראשונים (עד 1144) חוברו בעזרת מקורות קיימים כמו: אלברט אקס, Raimond ו 'Aguilen, Foucher של שארטר, ועוד. היות שהסתמך על כתבים ועדויות משנה נחשבים כרכים אלו כמקור משני במחקר. אך לכרכים 17–23, יש ערך אישי של זיכרונותיו כיועץ המלך.

ויליאם כמחבר הכרוניקה, מעיד על מסמכים אליהם נחשף במהלך עבודתו כיועץ בבית המלוכה, ועל כך שהוא עצמו השתתף באירועים מסוימים לכן, כרכים אלו בעלי חשיבות רבה במחקר של ימינו כמקורות ראשוניים. ויליאם הוא אומנם אחד המקורות הראשוניים של תולדות ממלכת ירושלים, אך יש להתייחס לכתביו במשנה זהירות לצורכי המחקר, שכן ויליאם עצמו היה לנציג הכנסייה בממלכה הצלבנית בה בעת שבין הכנסייה לבתי המלוכה היה מתח ותככים פוליטיים מתמשכים. נטיותיו הפוליטיות ומגמות של עדותו לאירועים היסטוריים מן הסתם היו נגועים באינטרסים אלו.

לקריאה נוספת

  • A. C. Krey, William of Tyre: The Making of an Historian in the Middle Ages
  • Speculum: A Journal of Mediaeval Studies Vol. 16, No. 2 (Apr., 1941), pp. 149.

קישורים חיצוניים

אוניברסיטת בולוניה

אוניברסיטת בולוניה (באיטלקית: Università di Bologna) היא אוניברסיטה בבולוניה שבאיטליה. האוניברסיטה שהחלה לפעול בשנת 1088, היא אחת האוניברסיטאות הוותיקות בעולם, כמו גם אחד המוסדות האקדמיים הבולטים באיטליה ובאירופה. נכון לשנת 2006 לומדים בה מעל 95 אלף סטודנטים ב-23 פקולטות.

האוניברסיטה היא העתיקה ביותר בעולם המערבי ואחת האוניברסיטאות העתיקות בעולם. כתבי הזכויות הראשונים שלה התקבלו מפרידריך ברברוסה בשנת 1158. במאה ה-19 חקרה ועדת היסטוריונים את תולדות האוניברסיטה וגילתה כי היא נוסדה כבר בשנת 1088. האוניברסיטה חגגה את יום השנה ה-900 שלה בשנת 1988. בעולם כולו מקדימות אותה רק שתי אוניברסיטאות: אוניברסיטת אל-קרוויין שבפאס ואוניברסיטת אל-אזהר בקהיר שבמצרים.

הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בולוניה נחשבת לראשונה בעולם בתחומה. לאוניברסיטה שלוחות לימוד ברג'ו אמיליה ובאימולה ושלוחות לימוד ומחקר ברוונה, בפורלי (Forlì), ברימיני (Rimini) ובצ'זנה; "קולג'ו סופריורה" משמש כתוכנית מצוינות. בנוסף לכך קיימת שלוחה בבואנוס איירס. שיטת הלימוד, כמו בכל איטליה מתבססת על בחינות בעל פה.

אלברט מאאכן

אלברט מאאכן (לטינית: Albericus Aquensis', בגרמנית: Albert von Aachen) היה כרוניקן והיסטוריון של מסע הצלב הראשון, נולד בשלהי המאה ה-11, ולאחר מכן הפך לקנון והקוסטוס של כנסיית אאכן.

דבר לא ידוע עליו פרט לכך שחיבר את "Historia Hierosolymitanae expeditionis" ובשמה הנוסף "Chronicon Hierosolymitanum de bello sacro". כרוניקה שנרשמה בלטינית בספר של 12 כרכים בין השנים 1125 עד 1150. העבודה חלה בתקופת ועידת קלרמון שדנה על האיום שמרחף על האימפריה הביזנטית מצד הסלג'וקים ושגרמה למסע הצלב הראשון לצאת לדרך, והסתיימה בפתאומיות בשנת 1121. הספר היה ידוע במהלך ימי הביניים. ויליאם מצור, הארכיבישוף של העיר צור השתמש בו באופן נרחב עבור החיבור בששת הכרכים ההיסטוריים שכתב "Belli sacri". בתקופת העת החדשה, למשך תקופה ארוכה, התקבל החיבור ללא סיג בידי היסטוריונים, כולל בידי אדוארד גיבון, אולם בשנים מאוחרות יותר, החלו היסטוריונים לפקפק במידע שבו הוסכם בסופו של דבר כי הוא מכיל בתוכו פרטים מציאותיים על מסע הצלב הראשון, על אף שמשלב גם כמה סיפורים בדויים.

אלברט מאאכן מעולם לא ביקר בארץ הקודש, אולם נראה כי שוחח רבות עם הצלבנים שחזרו מהמסע ושיחות אלו היוו מקור לחומר יקר ערך. בניגוד לשאר הכרוניקות על מסעי הצלב, אלברט לא הסתמך על עלילות הפרנקים, אלא על הראיונות שלו. המהדורה הראשונה של ספרו פורסמה בהלמשטדט בשנת 1584 ומהדורה טובה יותר יצאה בכרך ד' של הספר Recueil des Historiens des Croisades (פריז, 1841-1887).

אמלריך הראשון, מלך ירושלים

אמלריך הראשון (Amaury Ier de Jérusalem, מכונה גם אמאורי או איימרי) (1136 - 11 ביולי 1174) היה מלך ממלכת ירושלים משנת 1162 ועד למותו. לפני הכתרתו למלך נשא בתואר רוזן יפו ואשקלון.

בלדווין הראשון, מלך ירושלים

בלדווין הראשון מלך ירושלים (או בלדווין מבולון, נפטר ב-2 באפריל 1118; מצרפתית: בדואן, Baudouin, מגרמנית: בלדואין, Balduin, מאנגלית: בלדווין, Baldwin) היה אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון. בלדווין ייסד את רוזנות אדסה, היה רוזנה הראשון וכן שליטה השני והראשון לשאת בתואר מלך של ממלכת ירושלים. הוא היה אחיו של שליטה הראשון של הממלכה, גוטפריד מבויון.

בלדווין הרביעי, מלך ירושלים

בלדווין הרביעי מלך ירושלים (Baldwin IV of Jerusalem, ‏1161 – 16 במרץ 1185) ידוע בתור "המלך המצורע", היה מלך ממלכת ירושלים בשנים 1185-1174. בלדווין הרביעי מלך בדור האחרון של הממלכה הצלבנית והיה המלך האחרון המשמעותי של ממלכת ירושלים.

בלדווין השני, מלך ירושלים

בלדווין מבורק (בלועזית: Baldwin du Bourcq; נפטר ב-21 באוגוסט 1131) היה רוזנה השני של רוזנות אדסה ומלך ממלכת ירושלים השלישי.

גוטפריד מבויון

גוטפריד רוזן בויון (בצרפתית: Godefroy de Bouillon, גודפרוא דה בויון; נולד ככל הנראה בשנת 1060, מת ב-18 ביולי 1100, ירושלים) היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון ושליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית.

המאה ה-12

המאה ה-12 היא התקופה שהחלה בשנת 1101 והסתיימה בשנת 1200 (בין התאריכים 1 בינואר 1101 ל-31 בדצמבר 1200).

במהלך מאה זו התעצמו מלחמות הדת באירופה והמזרח התיכון. המדינות הצלבניות התבססו בארץ הקודש מתוך מאבק מתמיד במעצמות המוסלמיות העולות בסוריה ומצרים, ומסעי צלב חדשים יצאו מאירופה הנוצרית כדי לסייע להן. בחצי האי האיברי התקדמה בהתמדה הרקונקיסטה הנוצרית, ולעומתה קמו בצפון אפריקה אימפריות אסלאמיות משושלות המוראביטון והמוואחידון. באירופה גופה נמשך מאבק האינווסטיטורה, בין הכנסייה הקתולית למלכים החילונים.

בתרבות האירופית שלטו ערכי האבירות והאהבה הרומנטית, והחלה להתפתח האדריכלות הגותית. מסדרי נזירים ואבירים נוסדו באירופה ובארץ הקודש.

בעולם הערבי הגיעה לשיאה ההגות הפילוסופית והמדעית האריסטוטלית, והיהודים השתלבו בה בהצלחה רבה. ביהדות אשכנז התבסס בית מדרשם של בעלי התוספות ושיטת הפלפול שפיתח, ותורת הקבלה החלה לקבל את עיקר גיבושה ופרסומה.

המצור על אשקלון (1153)

המצור על אשקלון של שנת 1153 הוא מצור שהוטל על העיר המוסלמית אשקלון בשנת 1153 על ידי הצבא של ממלכת ירושלים. לאחר מצור ממושך וקשה של 7 חודשים נכבשה העיר, שהייתה האחרונה להיכבש על ידי הצלבנים, והפכה לעיר צלבנית.

חומות ירושלים

חומות ירושלים היו חלק מנופה של העיר ירושלים ברוב שנות קיומה. החומה נועדה להגן עליה מפני אויבים, וכמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ונהרסה, חרבה גם חומתה. לרוב נבנתה החומה שוב על ידי הכובש החדש או על ידי תושבי העיר. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, הוקמה בפקודת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, באמצע המאה ה-16.

במהלך השנים שחלפו בין חורבנה של החומה הראשונה עד בנייתה של החומה האחרונה, נבנו בירושלים חומות רבות. רוב החומות נבנו בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של העיר ולנקודות התורפה שלה, ולכן לרבות מהן תוואי דומה, ולעיתים אף זהה. לא פעם נעשה שימוש משני בחומה עתיקה כבסיס לבניית חומה חדשה, עד כדי יצירת קירות המורכבים לעיתים מכמה שכבות על פי תקופות. במחצית המאה ה-19, עם תהליך היציאה מהחומות, איבדה חומת העיר חלק מחשיבותה הביטחונית.

כיום משמשת החומה כאתר תיירות וכסמל לעיר העתיקה של ירושלים.

ירושלים בתקופה הצלבנית

התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים החלה עם כיבוש העיר על ידי הצבא הצלבני בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון, והפיכתה של ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הנוצרית לאחר 450 שנים של שלטון מוסלמי. הייתה זו תקופה סוערת בתולדות העיר, והתאפיינה בכיבושים תכופים ובמעברי שלטון בעיר בין הצלבנים והשושלת האיובית המוסלמית.

התפנית הראשונה שלאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים אירעה עם כיבושה בידי צבאו של צלאח א-דין בשנת 1187, ופתיחתה של התקופה האיובית בתולדות ירושלים, הקרויה על שמה של השושלת האיובית - הסולטנות המוסלמית ששלטה במזרח התיכון בתחילת המאה ה-12. בסוף מסע הצלב השישי, בשנת 1229, חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד שנת 1244, כשהעיר נכבשה על ידי פושטים ח'וואריזמיים. התקופה הצלבנית-איובית הסתיימה עם עליית הממלוכים לשלטון במצרים בשנת 1260 וכיבוש ארץ ישראל על ידם.

בתום התקופה האיובית היו בעיר גלים של הרס וחורבן. תחילה נהרסו ביצורי העיר ולאחר מכן מרבית המבנים שבה, כחלק ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה, שמטרתה הייתה למנוע מהצלבנים וממסעות צלב עתידיים כל אחיזה בעיר ובאזור.

תקופה זו, הקצרה יחסית אך סוערת, הייתה יוצאת דופן בהיסטוריה של ירושלים. לראשונה מאז חורבן העיר בשנת 70, שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית, סטטוס שאליו חזרה רק בתקופת המנדט הבריטי במאה העשרים, וחזרה למעמדה המרכזי רק לאחר הכרזתה כבירת מדינת ישראל בשנת 1948.

התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של המזרח התיכון, והקרינה אל מעבר לגבולות האזור - אל ארצות האסלאם ואל אירופה הנוצרית. מסעי הצלב העלו את השם "ירושלים" למעמד עליון באסלאם, חיזקו וקיבעו את מקומה בהיררכיה של המקומות הקדושים לאסלאם, אך לא הפכו את העיר למרכז רוחני או פוליטי. משנותק גם רעיון הג'יהאד משמה של ירושלים בתום התקופה האיובית, שקעה העיר ומעמדה הגאו-פוליטי ירד. בתקופה הממלוכית הפכה תחילה לעיר משנית, ולאחר מכן, בתקופה העות'מאנית, הפכה לעיר שדה.

תהפוכות אלו לא פסחו על הקהילה היהודית של ירושלים, שלמרות הנסיבות הקשות נאחזה בעיר תוך מאבק עיקש בגלי ההרס וההרג ותוך ניסיונות הרואיים לשקמה ולבנותה.

מארונים

המארונים (בארמית:ܣܘܪܝܝܐ) לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור. על פי המסורת, החלה העדה בימיו של מרון הקדוש (או מארוֹ), נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה-4 עד תחילת המאה ה-5 לספירה. כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם.

מליסנדה, מלכת ירושלים

מליסנדה (Melisende,‏ 1105 - 11 בספטמבר 1161), מלכת ממלכת ירושלים משנת 1131 ועד 1153. הייתה השליטה הצלבנית הראשונה שנולדה ושלטה בירושלים.

מסדר אבירי היכל שלמה

מסדר אבירי היכל שלמה או בשמם הרשמי האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה, הידועים בעיקר בשם טֶמפּלָרִים ("Temple" היא מילה ממוצא לטיני שפירושה בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית: "היכל" או "מקדש") היה מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים שנוסד בשנת 1119 ופעל בתקופת מסעי הצלב. תפקידו הרשמי, כפי שעולה מהצהרת מייסדיו היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפקו האבירים כח צבאי חזק מאוד שכלל מאות חיילים, בהם כמה עשרות אבירים להגנתה של ממלכת ירושלים. לצד תפקידיו הצבאיים הייתה למסדר רשת סניפים ענפה באירופה שעזרה לצליינים ולאנשים אחרים להעביר כסף בבטחה ממקום אחד למשנהו. המוטו של המסדר היה "Non nobis Domine, non nobis, sed nomini tuo da gloriam".

נור א-דין

מחמוד אבן עמאד א-דין זנגי (פברואר 1118 — 15 במאי 1174) מכונה לרוב נור א-דין או נור א-דין זנגי (בערבית: نور الدين), היה שליט סלג'וקי, ממשיך דרכו של אביו זנגי, שאיחד את הנסיכויות הסוריות ואת צפונה של עיראק לכדי מדינה מוסלמית גדולה. נודע באדיקותו באמונה ומכאן תוארו הנפוץ "נור א-דין" — "מאור הדת".

מדינתו, שהתקיימה (1146—1174) במידה רבה על הכריזמה האישית שלו ועל התפשטות מתמדת, חדלה מלהתקיים זמן קצר לאחר מותו ואוחדה מחדש (1185) על ידי ממשיך דרכו, צלאח א-דין, שקרע אותה מבניו של נור א-דין.

נור א-דין הפך לאות ולמופת לשליט סוני בהיסטוריוגרפיה המוסלמית של ימי הביניים אחרי מותו. מעלותיו הדתיות והערכיות הודגשו במיוחד, והוא זכה לכבוד גדול יותר אפילו מצלאח א-דין, כובש ירושלים מידי הצלבנים. ההערכה התהפכה בעת החדשה עם חידוש מלחמת האסלאם הקיצוני בארצות המערב ונור א-דין איבד שוב את הבכורה לצלאח א-דין הכובש המהולל.

פולק מאנז'ו

פֿוּלְק החמישי מאַנז'וּ (בצרפתית: Foulque V d'Anjou; נולד ב-1089 או 1092, מת ב-13 בנובמבר 1143), ידוע גם כפולק הצעיר, היה רוזן אנז'ו משנת 1109 ועד 1129, ומלך ממלכת ירושלים משנת 1131 ועד למותו.

קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס, קיסר האימפריה הביזנטית

קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס (ביוונית: Κωνσταντῖνος Θ΄ Μονομάχος; ‏1000 לערך - 11 בינואר 1055), היה קיסר האימפריה הביזנטית מן ה-11 ביוני 1042 ועד מותו; מלך בצוותא עם רעייתו הקיסרית זואי עד מותה ב-1050 ומאז לצידה של אחותה, תאודורה.

קונראד הרביעי, מלך גרמניה

קונראד הרביעי, מלך גרמניה נשא גם בתואר מלך ירושלים (תחת השם קונראד השני) ומלך סיציליה (תחת השם קונראד הראשון) נולד ב-25 באפריל 1228 נפטר ב-21 במאי 1254.

תוקוע

תוקוע (ערבית: تقوع) היא עיירה בדואית בתחומי הרשות הפלסטינית, בנפת בית לחם, השוכנת 12 ק"מ דרום-מזרחית לעיר בית לחם. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית לשנת 2006 בתוקוע 6,700 תושבים. הכפר תוקוע ידוע בזכות גידולי הירקות שבו. הכפר הוא חלק מקובץ של 15 כפרים ערבים המכונה 'ערב אל-תעמירה' אשר שטחו הכולל הוא 217,636 דונם, שטחו הבנוי של הכפר תוקוע הוא 899 דונם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.