ויטליוס

אוֹלוּס וִיטֶלְיוּס גֶרְמָנִיקוּס אוֹגוּסְטוּסלטינית: Aulus Vitellius Germanicus Augustus) ובקצרה ויטליוס (7 או 24 בספטמבר 15 - 22 בדצמבר 69) היה קיסר רומא בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.

ויטליוס
Aulus Vitellius Germanicus Augustus
Aulus Vitellius (MRABASF Matritum) 01
פסל ראש וחזה של הקיסר ויטליוס
לידה 7 או 24 בספטמבר 15
נוקריה אלפטרנה , האימפריה הרומית
נרצח 22 בדצמבר 69 (בגיל 54)
רומא, האימפריה הרומית
שם מלא אולוס ויטליוס גרמניקוס אוגוסטוס
קיסר האימפריה הרומית ה־8
16 באפריל 69 – 22 בדצמבר 69
(35 שבועות ו-6 ימים)
מפקד חילות האימפריה הרומית בגרמניה תחתית

ביוגרפיה

כבן לאחד הפוליטיקאים הבכירים ביותר ברומא בימיו, לוקיוס ויטליוס (כיהן כקונסול 3 פעמים וכקנסור יחד עם הקיסר קלאודיוס), היה ויטליוס בן חסותו של הקיסר טיבריוס. היה בין הילדים ששימשו כשעשועים מיניים לקיסר טיבריוס בשהותו באי קאפרי אולם תיאור זה הוא ככל הנראה לא בעל אמינות, וכן התחבב בדרכי חנופה על הקיסרים קליגולה, קלאודיוס ונירון קיסר. כך קיבל תפקידים חשובים באימפריה, לרבות נציב הפרובינקיה אפריקה, והמפקח על העבודות הציבוריות.

נשלח לגרמניה על ידי גלבה כשזה עלה לשלטון בשנת 68. שם מצא כר נרחב למזימות ומרידות, שכן הצבא מאס בגלבה שהיה ידוע כקמצן, ולוויטליוס יצא שם של אדם מושחת הנקנה בקלות. עוד לפני שנודע לו על הירצחו של גלבה ועל עליית הקיסר אותו, הכריזוהו חייליו כקיסר. מצביאיו גברו על צבא אותו בקרב בטריאקום, בשנת 69 (היא שנת ארבעת הקיסרים, שבה משלו בזה אחר זה גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס).

כשהגיע לרומי כדי לשלוט בה, נהג מחד בזלזול כלפי המנהגים העתיקים, ובשחצנות וראוותנות גלויים לעין אולם מאידך משל במתינות. היה שקוע בזלילה ובסביאה.

לאחר שמונה חודשי שלטון הכריזו צבאותיו ("מבין אלה שמעבר לים - הצבא בסוריה וביהודה"[1]) על מרד, ושמו בראשם את אספסיאנוס ששהה אז ביהודה, שם עסק בדיכוי המרד הגדול. כשהגיעו צבאות אספסיאנוס לרומי לאחר ניצחונם בקרב בדריאקום השני ניסה ויטליוס להתחבא מפניהם, אך נשלף ממחבואו ונהרג על ידי ההמון, בגיל 54 על המדרגות הגמוניאניות.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, וויטליוס, 15.
22 בדצמבר

22 בדצמבר הוא היום ה-356 בשנה (357 בשנה מעוברת), בשבוע ה-51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 9 ימים.

24 בספטמבר

24 בספטמבר הוא היום ה-267 בשנה (268 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 98 ימים.

אותו

מַרְקוּס סַלְבִיוּס אוֹתוֹ (שם לטיני מלא: Marcus Salvius Otho Caesar Augustus‏; 28 באפריל 32 - 16 באפריל 69) היה קיסר רומא מ-15 בינואר עד 16 באפריל בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.

בנעוריו אותו היה פרוע ובזבזן, היה ממקורבי הקיסר נירון שהיה ידוע אף הוא כאדם שטוף תאוות.

לבקשת נירון נישא לפופיאה סאבינה, לאחר שזו נחטפה מבעלה החוקי, על מנת שתוכל לשמש כפילגשו של נירון, אך אותו התאהב בפופיאה, ולא יכול לשאת את נירון כמתחרה על חסדי אשתו. השערוריה הקיסרית הסתיימה בזה שאותו נשלח למשול בפרובינציה הרחוקה לוסיטניה, בדרום מערב חצי האי האיברי, ושם שהה כשתים עשרה שנים.

בלוסיטניה התחבר אותו אל גלבה, מושל היספניה טארקוננסיס השכנה, אשר תכנן להחליף את נירון כקיסר. לאחר התאבדותו של נירון והחלפתו בידי גלבה בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים (בה משלו בזה אחר זה גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס), קיווה כי גלבה, שהיה בשנות השבעים לחייו, יאמצו לבן וליורש. תקוות אלו נכזבו, וגלבה אימץ את לוקיוס קלפורניוס פיסו.

אותו הציע לחיילי המשמר הפריטוריאני, אשר היו מאוכזבים מקמצנותו של גלבה, שכר נאה אם יצטרפו לקשר וידיחו את גלבה. ארבעה ימים לאחר אימוץ פיסו הורה על רציחת גלבה ופיסו, והכריז על עצמו בפני הסנאט כקיסר.

מיד עם הגיע השמועה על מות גלבה, מרדו הלגיונות הרומיים בגרמניה, והכריזו על מפקדם ויטליוס כקיסר. אותו פתח במערכה צבאית. בתחילה ניצח בכמה קרבות, אך צבאו הובס בקרב מכריע שנערך ליד בטריאקום, בצפון איטליה. למחרת התבוסה, ב-16 באפריל 69, התאבד אותו, על מנת שלא לגרור את רומי למלחמת אזרחים ארוכה ומיותרת.

ההיסטוריון הרומי סויטוניוס ציין את התאבדותו של אותו כמופת להתנהגות ראויה, לפי תורת הסטואה והדאגה לחיי אדם ושלום האימפריה כאחד. עם זאת יש לזכור כי אביו של סויטוניוס שימש בתפקיד טריבון בצבאו של אותו.

אספסיאנוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (בלטינית: Titus Flavius Vespasianus;‏ 17 בנובמבר 9 - 23 ביוני 79) היה קיסר רומי משנת 69 עד 79 ומייסד השושלת הפלאבית. לפני שעלה לכס הקיסר, היה אספסיאנוס מפקד בצבא הרומי, ופיקד על דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. לצד בנו טיטוס מוזכר אספסיאנוס במקורות היהודיים כאחד מגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי.

בית חנן (כהונה גדולה)

בית חנן הייתה משפחת כהנים גדולים בסוף תקופת בית שני. פעילותם הייתה במאה ה-1 לספירה. ההגמוניה של המשפחה על תפקיד הכהן הגדול הייתה בעיקר בתקופת הנציבים הרומים הראשונים ביהודה שארבעה מהם מונו על ידם, דבר המצביע על יוקרת המשפחה וחשיבותה בעיני השלטון הרומי. מקורה של המשפחה לא ידוע. מנחם שטרן מעלה את ההשערה שאולי מקור המשפחה במצרים כמו משפחות הכהונה בית ביתוס ובית פיאבי.הכהן הגדול הראשון בן משפחה זו היה כנראה חנן בן שת שמונה לתפקידו בשנת 6 לספירה על ידי קוויריניוס נציב סוריה שנשלח על ידי אוגוסטוס בשנה זו, לארגן את נציבות יהודה לקראת שלטון הנציבים הרומאים, וזאת לאחר תקופת שלטונו הכושל של ארכלאוס בנו של הורדוס. קוויריניוס הוריד מתפקידו את יועזר בן ביתוס אולי כדי למנוע ממנו לצבור והשפעה. חנן בן שת שימש בתפקיד כהן גדול עד שנת 15, ואז הורה נציב יהודה ואלריוס גראטוס להפסיק את כהונתו ומינה תחתיו את ישמעאל בן פיאבי הראשון שהיה מבית פיאבי. ייתכן וגם הכהן הגדול יהושע בן שי שמונה לתפקידו על ידי ארכלאוס בשנת 3 לפנה"ס, היה מבית חנן. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 6/5 לפנה"ס.

חמישה בנים של חנן בן שת הפכו לכוהנים גדולים: אלעזר, יונתן, תיאופילוס, מתתיהו וחנן. המשפחה נמנתה, ככל הנראה על הצדוקים, ולכל הפחות לגבי חנן בן חנן אומר זאת יוסף בן מתתיהו מפורשות. גם בספר מעשי השליחים מצוין שאנשיו של חנן הזקן היו צדוקים.ישמעאל בן פיאבי הודח מתפקידו לאחר תקופה קצרה, שלאחריה מינה הנציב גראטוס כנראה בשנת 17/16 את אלעזר בן חנן לתפקיד הכהן הגדול. גם הוא לא החזיק בתפקיד זמן רב, ונראה ששנה לאחר מכן מינה גרטוס את שמעון בן קמחית שלא היה מבית חנן. כהנים מבית חנן חזרו לתפקיד הכהונה הגדולה בשנת 18 באמצעות הכהן הגדול יוסף קיפא שהיה נשוי לבתו של חנן בן שת (ועל פי הברית החדשה היה השופט של ישו הנוצרי בחקירתו בידי הסנהדרין). קיפא החזיק מעמד בתפקידו עד שנת 36. בשנה זו פוטר מתפקידו יחד עם הנציב פונטיוס פילאטוס בידי מושל סוריה ויטליוס ובמקומו מונה לכהונה הגדולה גיסו יונתן בן חנן. נראה כי הסיבה לפיטוריהם הייתה אי שביעות רצון הציבור על שיתוף הפעולה ביניהם. בשנה שלאחר מכן מינה ויטליוס במקומו את אחיו תיאופילוס בן חנן. יונתן בן חנן סייע למינויו של אנטוניוס פליקס לנציב על יהודה, לאחר שיחסיהם התקררו הביא פליקס למותו על ידי הסיקריים.לאחר שאגריפס הראשון מונה לתפקיד מלך, הוא ניסה לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בימי סבו שבתקופתו ההגמוניה הייתה בידי בית ביתוס. בשנת 41 מינה את שמעון קנתרס מבית ביתוס לכהן גדול. כמו הורדוס הוא מינה והוריד כהנים גדולים כדי למנוע מהם צבירת כוח והשפעה שיכלה לאיים עליו. ובשנת 41 החזיר את משפחת בית חנן כשמינה לתפקיד את מתתיה בן חנן. זה החזיק בתפקיד עד שנת 44.

בשנה זו, שנת חייו האחרונה של אגריפס, העביר המלך את הכהונה הגדולה ממתתיה לאליהועיני בן קנתירא. ייתכן וניתן לזהות את אליהועיני זה עם אליהועיני בן הקוף, שאולי היה בנו של "הקייף" - הכהן הגדול יוסף קיפא, חתנו של חנן בן שת.משנת 44 עד שנת 62 מונו לתפקיד כהנים מבתי כהונה אחרים. בשנה זו חזר לתפקיד הכהן הגדול האחרות מבית חנן והוא חנן בן חנן. הוא היה צעיר הבנים במשפחה. בשנת 62 מת הנציב פסטוס והנציב אלבינוס נשלח במקומו. חנן ניצל אירוע זה, השתלט על משרת הכהן הגדול, והורה על הוצאתו להורג בסקילה של יעקב אחי ישו. לאחר אירועים אלה פוטר חנן בן חנן מתפקידו על ידי אגריפס השני.

בשנת 66, לאחר פרוץ המרד הגדול, מונה חנן לאחר משני מפקדי העיר ירושלים הוא נמנה עם המתונים. הוא תמרן בין דרישות סותרות ואינטרסים מנוגדים של המתונים והקנאים, כל זאת בעודו שייך מבחינה מעמדית ופוליטית למעמד הכוהנים והצדוקים אשר התנגדו מראש למרידה וראו בה סיכון מיותר למעמדם. בשנת 67 או 68 נרצח בידי הקנאים.

כהן נוסף שכנראה ניתן לשייך למשפחה זו, היה מתתיהו בן תיאופילוס (השני) שמונה לתפקידו על ידי אגריפס השני בשנת 64. ניתן להניח שהוא היה בנו של תיאופילוס בן חנן, ונכדו של הכהן הגדול חנן בן שת.על משפחת כהנים גדולים זו ומשפחות הכהנים הגדולים האחרים בתקופתם נאמר בתוספתא:

"עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות."

גלבה

סֶרְוִויוּס סוּלְפִּיקִיוּס גַלְבָּה (בלטינית: Servius Sulpicius Galba‏; 24 בדצמבר 3 לפנה"ס - 15 בינואר 69) הוא מקיסרי רומי בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים. נולד בטראצ'ינה (Terracina, כ-56 קילומטרים דרומית מזרחית לרומא).

דומיטיאנוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס דוֹמִיטְיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (24 באוקטובר 51 - 18 בספטמבר 96) היה קיסר רומא משנת 81 ועד למותו.

הורדוס אנטיפס

הורדוס אנטיפס (ביוונית: Ηρώδης Αντίπας) היה נסיך יהודי מבית הורדוס, בנו של הורדוס מלך יהודה. לאחר מות אביו שימש כטטרארך הגליל והפיריאה (עבר הירדן היהודית).

הלגיון השלישי גאליקה

הלגיון השלישי גאליקה (בלטינית: Legio III Gallica) היה לגיון רומאי, אשר הוקם בשנת 49 לפנה"ס בידי יוליוס קיסר, והיה פעיל לפחות עד המאה ה-4.

סמל הלגיון היה שור.

המאה ה-1

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100.

המשמר הפרטוריאני

המשמר הפרטוריאני (בלטינית: praetorianī) היה כוח מיוחד המורכב משומרי הראש של קיסרי רומא. המשמר הוקם על ידי אוגוסטוס, ופוזר על ידי קונסטנטינוס במאה הרביעית לספירה.

טיטוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (30 בדצמבר 39 - 13 בספטמבר 81), קיסר רומא משנת 79 לספירה ועד שנת מותו. טיטוס היה בנו של הקיסר אספסיאנוס, ואחד משלושת הקיסרים מבית הפלאביים. בקרב הרומאים נחשב ל"תענוג לבני אדם" (כפי שכינה אותו, במרירות, יל"ג בשיר "בין שני אריות", ובמקור הלטיני של סווטוניוס - "amor ac deliciae generis humani"), אך במסורת היהודית נחשב טיטוס לאחד מגדולי הצוררים והרשעים שקמו לעם כיוון שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני.

יונתן בן חנן

יונתן בן חנן היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בשנים 37-36 לספירה.

לוקיוס אלבינוס

לוקיוס אלבינוס (? - 69) היה נציב יהודה מטעם הקיסרות הרומית בין השנים 62 עד 64 לספירת הנוצרים.

אלבינוס נשלח על ידי הקיסר נירון ליהודה עם מותו של הנציב הרומי פורקיוס פסטוס ב-62. בתקופתו גברו העושק, הניצול וגביית המסים המיוחדים שביהודה. יוסף בן מתתיהו מתאר כמי ש"לא הלך בדרכיו (של קודמו) ולא נבצר ממנו כל דבר נבלה, ונקל היה בעיניו לנהוג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף-המיסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עול המיסים, כי עוד מלאו לבו לקרוא דרור לאסורים אשר נתפשו במעשי שוד, בקחתו כופר מקרוביהם" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים, ספר ב' יד). למצב בעייתי זה תרמה העובדה שבלב האימפריה הרומית, במרכז השליטה ברומא, גברו השחיתויות, האינטריגות הפוליטיות ותפקוד לקוי של הסנאט. במצב כזה ניצלו הנציבים ביהודה, ובעיקר על רקע העובדה, שמידת הפיקוח על מעשיהם ודרכם הייתה רופפת, אם בכלל, כדי להתעשר על חשבון המקומיים, ולהציג, בעת הצורך, את היהודים כגורם מרדני, שאין להתייחס ברצינות לטענותיו (כגון אלה שהתגבשו כנגד הנציבים).

המריבות וההתנגשויות הפנימיות בירושלים הפכו לדבר שבשיגרה, בעיקר בלטו בקנאותם ובטירוף התנהגותם ה"סיקריים", שלעיתים היו פושטים על כפרים שלמים ובוזזים את רכושם.

מריבות, שגלשו לפסים אלימים, נרשמו גם בקרב משפחת הכהונה הגדולה, וזאת על רקע העובדה שאגריפס השני היה מרבה להחליף את הכוהנים הגדולים. המצב בירושלים התדרדר עד כדי כך, שהכוהנים הגדולים ומשפחות האצולה שכרו כנופיות אלימות כדי לפגוע אלו באלו.

גורמים מרדניים בירושלים שיחדו את אלבינוס כדי שיאפשר להם לפעול באלימות בראש חוצות באין מפריע. המצב הביטחוני הבעייתי הגיע לידי כך ש"כל איש נבל אסף לו גדוד והתייצב בראשו כראש-שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים ... ועריצים (יהודים) רבים רדו בזדון וזרע החורבן העתיד נשלך אל האדמה" (יוסף בן מתתיהו שם).

כישלונו של אלבינוס בנציבותו גרמו לשנאה רבה בקרב היהודים כנגדו, כמו שיוספוס מראה בכתביו ואף בימיו החל להתנבא נביא בשם ישוע בן חנניה, אשר ניבא על חורבן ירושלים, אולי כי נואש מדרך תפקודו של אלבינוס ותפקודה של ירושלים בכלל. ההיסטוריון פרופ' ישראל אלדד סובר שהדיונים של התנאים במרכז ההגדה הנאמרת בליל הסדר רומזים לוויכוחים המחתרתיים האם לתמוך במרד בר כוכבא או לא (לבסוף הוכרע שכן). אחד הקטעים המרכזיים בפרק זה הוא:

. לפי אלדד, אין מדובר בלבן הארמי המקראי אלא ברמז לאלבינוס הרומאי. תומכי המרד טענו שתוכניתה של רומא לייסד עיר אלילית על חורבות ירושלים (איליה קפיטולינה) היא השלמת התוכנית של אלבינוס ושל רומא כולה לחסל את היהדות.

לאחר שירותו ביהודה מונה על ידי נירון לנציב של מאוריטניה של קיסריה, לאחר מותו של נירון העביר את נאמנותו לקיסר החדש גלבה שמינה אותו גם לנציב של מאוריטניה של טינגיס כך ששלט על כל מאוריטניה.

לאחר רציחתו של גלבה העביר את נאמנותו לקיסר החדש אותו, עם פרוץ מלחמת האזרחים בין אותו לויטליוס ניסה לפלוש דרך מיצר גיברלטר להיספניה בייטיקה שהייתה תחת שליטתו של ויטליוס, קלוויוס רופוס מושל היספניה בייטיקה שלח שליחים מחיל המצב שהיה מוצב בפרובינקיה למאוריטניה לערער את נאמנותם של המאורים, כמו כן הפיצו את השמועה שאלבינוס מתכוון לקרוע את הפרובינקיה משלטון רומי ולעשותה ממלכה עצמאית ברשותו. לבסוף נרצח אלבינוס על ידי תומכי ויטליוס.

מארקלוס

מארקלוס (לטינית: Marcellus) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 36 עד 37 לספירת הנוצרים.

הוא התמנה לתפקידו על ידי ויטליוס, נציב סוריה, לאחר הדחתו של פונטיוס פילאטוס.

עם מינויו הגיע גם ויטליוס ליהודה והתיר לכוהנים הגדולים להחזיק אצלם את בגדי הכהונה הגדולה ללא פיקוח הנציב.

מארקלוס החל את נציבותו בשנת 36 לספירה וביטל את המיסים שהיו מוטלים על היבולים. הוא פעל בנחת עם העם היהודים בפרובינקיה יהודה לעומת קודמו לתפקיד, פילטוס אשר פעל כנגדם והכעיסם.

פונטיוס פילאטוס

פונטיוס פילאטוס (בלטינית: Pontius Pilatus; ביוונית: Πόντιος Πιλᾶτος) היה נציב יהודה, לפחות בין השנים 26 עד 36 לספירה. מוצאו היה סאמניטי (שבט שאיתו הרומאים נלחמו באדמות איטליה). בתקופה זו היה תוארם של שליטי הארץ "פרפקט" ("נציב") בעוד שבתקופה מאוחרת יותר נקראו "פרוקורטור" (משגיח). על פי הברית החדשה השגיח פילאטוס על משפטו של ישו, ונתן את ההוראה לצליבתו. מעט מאוד ידוע על חייו לפני ואחרי כהונתו ביהודה, אך אגדות נוצריות מספקות מספר פרטים, ביניהם שמה של אשתו - פרוקולה, אשר הוכרזה כקדושה על ידי הנצרות האורתודוקסית.

קיסרי רומא

הקיסרות הרומית או האימפריה הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה רומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימיו של אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. הקיסרות הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). הקיסרות הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה ובמזרח התיכון.

בראש האימפריה עמד קיסר (Imperator). מקור המילה העברית קיסר בשמו של יוליוס קיסר, שהכריז על עצמו כשליט יחיד ברומא העתיקה. יוליוס קיסר עצמו כונה דיקטטור, ורק יורשו אוגוסטוס, שאומץ על ידיו וצירף לשמו את השם "קיסר", נחשב הקיסר הראשון של הקיסרות הרומית. תואר תפקידם של הקיסרים במאות הראשונות של הקיסרות היה פרינקפס ("ראשון האזרחים"). בתקופת הטטררכיה ("שלטון הארבעה") שימש התואר את שני הזוטרים בשליטי האימפריה אשר היו כפופים לשני האוגוסטוסים, על פי הסדר הזה נוהלה האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר).

שנת ארבעת הקיסרים

שנת ארבעת הקיסרים הוא כינוי לשנת 69 לספירה, בה התרחשה באימפריה הרומית מלחמת אזרחים. השם נובע מן העובדה שכתוצאה מאי היציבות שלטו ברומא בשנה זו ארבעה קיסרים בזה אחר זה – גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס.

תיאופילוס בן חנן

תיאופילוס היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בין השנים 37–41 לספירה. משפחתו, משפחת בית חנן, הייתה אחת העשירות והמשפיעות בפרובינקיית יהודה במאה הראשונה לספירה.

השם "תיאופילוס" משמעותו ביוונית קוינה: "ידיד האל" (ידידיה) או "אהוב האל" או "אל אוהב".

תיאופילוס היה בנו של הכהן הגדול חנן בן שת (שירת בשנים 6–15 לספירה) ואחיהם של הכהנים הגדולים אלעזר (15 לספירה), יונתן (36–37 לספירה, נרצח על ידי הסיקריים בזמן כהונתו של חנניה בן נדבאי), מתתיהו (43 לספירה) וחנן (63 לספירה, עמד לאחר מכן בראש ממשלת המרד הגדול ברומאים ונרצח על ידי הקנאים). אחותו הייתה אשתו של הכהן הגדול קיפא (19–36 לספירה).בשנת 37 לספירה, ויטליוס, הנציב הרומי בסוריה, נטל את הכהונה הגדולה מיונתן בן חנן, ומסר אותה לתיאופילוס, אחיו.

בשנת 41 לספירה, אגריפס הראשון מלך יהודה, העביר בתחילת תקופת מלכותו את הכהונה הגדולה מתיאופילוס לשמעון בן ביתוס, שכונה קנתירא, ולאחיו ואביו, בית ביתוס.בנו של תיאופילוס, מתתיהו, שירת ככהן גדול בשנים 65–67 לספירה, בזמן פרוץ המרד הגדול ברומאים, עד מינויו של פינחס בן שמואל מכפר חבתא, הכהן הגדול האחרון, שבזמנו חרב בית המקדש השני.

קיים ממצא ארכאולוגי המאשר את קיומו של תיאופילוס, גלוסקמה הנושאת את הכתובת: "יהוחנה נכדת תיאופילוס הכהן הגדול".

ישנה סברה המזהה את תיאופילוס בן חנן עם אותו "תיאופילוס" שאליו פונים ספרי הברית החדשה הבשורה על-פי לוקאס ומעשי השליחים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.