וזיר גדול

וזיר גדולטורקית: Vezir-i Azam או Sadrazam, בטורקית עות'מאנית: صدر اعظم, وزیر اعظم) היה תואר מנהלי באימפריות מוסלמיות ובכלל זה באימפריה העות'מאנית שהתייחס לבכיר שרי הסולטאן. מקור המונח "וזיר" מגיע מהמילה ויצ'יר שמשמעה שופט בשפה הפרסית - פהלווית, המכונה גם פרסית אמצעית והייתה נהוגה בתקופת האימפריה הסאסאנית. התואר וזיר אומץ על ידי בית עבאס וניתן לנושאי תפקידי שר או יועץ ובהמשך נעשה שימוש בתואר זה בישויות מוסלמיות נוספות.[1] בתקופת שלטונו של מהמט השני הפכה הישות העות'מאנית לאימפריה, מספר הווזירים גדל והבכיר מביניהם הובדל מהשאר על ידי מתן התואר וזיר גדול. לווזיר הגדול ניתנו סמכויות נרחבות, הוא אף נשא את חותמו של הסולטאן והיה רשאי לכנס את הווזירים ואת הדיואן הקיסרי. משרדיו של הווזיר הגדול העות'מאני מוקמו בארמון טופקאפי באיסטנבול והשער למעונו אשר נקרא השער הנשגב, הפך סמל למנגנון השלטון באימפריה.

Jean-Baptiste van Mour 004
בני משפחתו של שגריר צרפת לאימפריה העות'מאנית מוצגים לווזיר הגדול באולם הדיואן הקיסרי, ב-1724
Sadrazamlik-nisanlari
סמלו של ווזיר גדול עות'מאני
Sokollu Memhed Pascià
מהמט סוקולו פאשה הווזיר הגדול אשר ניהל בפועל את האימפריה העות'מאנית במשך 15 שנים, במחצית השנייה של המאה ה-16
20 TND obverse
שטר של 20 דינרים מתוניסיה ועליו דיוקנו של חייראדין פאשה (1822–1890), אשר כיהן גם כווזיר הגדול של תוניסיה בשנים 1873–1877 וכווזיר הגדול של האימפריה העות'מאנית בשנים 1878–1879
Birbal
בירבל, הווזיר הגדול בממשלו של אכבר, קיסר האימפריה המוגולית
Ahmed Tevfik Pasha chair
אהמט תאופיק פאשה (1845-1936) הווזיר הגדול האחרון של האימפריה העות'מאנית

באימפריה העות'מאנית

מווזיר לווזיר גדול

העות'מאנים אימצו חלק ממנגנוני השלטון והפקידות שלהם מסולטנות רום וכך גם את מוסד הווזירות והתואר וזיר, אשר ניתן לאחראי על המנהל והפקידות בסולטנות ועל יישום מדיניות הסולטאן.[2] וכך, בראשית ימי האימפריה העות'מאנית ניתן רק התואר וזיר. במהלך המאה ה-14 ניתן התואר וזיר לבכירי העולמא, שכיהנו כשופטים עליונים וקודמו לתפקיד זה.[3]

קיימות כמה גרסאות לזהותו של הווזיר העות'מאני הראשון. מקורות עות'מאניים מייחסים את המינוי לעלא אדין פאשא אשר היה אחיו של הסולטאן אורהן הראשון ומונה לתפקידו ב-1326 או ב-1328.[4] גרסה נוספת טוענת כי, ב-1364 העניק לראשונה הסולטאן מוראט הראשון את התואר וזיר לצ'נדארלי קארה חליל היירדין פאשה, אשר החל את עידן משפחת צ'נדארלי.[3] בני משפחת צ'נדארלי שירתו כווזירים במשך למעלה מ-100 שנים, עד לתקופתו באיזיט השני והרביעי מביניהם צ'נדארלי חליל פאשה (המכונה השני), הוצא להורג על ידי הסולטאן מהמט השני לאחר כיבוש קונסטנטינופול והיה לווזיר הראשון אשר הוצא להורג. בימי מהמט השני הפכה הישות העות'מאנית לאימפריה ומספר הווזירים האמיר מאחד לשלושה ובהמשך לחמישה ואף שבעה.[4]

נולד הצורך למנות וזיר גדול ומטרת המינוי הייתה לבדל בין נושא חותם הסולטאן לשאר הווזירים. בתחילה כונה התואר בטורקית: vezir-i âzam ובהמשך כונו הוויזירים הגדולים גם בתארים: sadr-ı âlî "הווזיר העליון", vekil-i mutlak – "הסמכות העליונה", sâhib-i devlet "שליט המדינה בפועל" (מקביל לעוצר), וכן sadrazam – "הגדול שבמכובדים הגדולים". החל מאמצע המאה ה-16, תקופת שלטונו של סולימאן הראשון, מאחר שהווזיר הגדול החל לשאת גם בתפקידים צבאיים בעת העדרותו או נבצרותו של הסולטאן, הוחל במינויו מקרב מפקדי הצבא העות'מאני ובכירי המנהל. ראשון קציני הצבא שנשא רשמית תואר זה היה לוטפי פאשה (1488-1563).[3]

תור הזהב של הווזירים הגדולים

הסולטאן היה היחידי שמינה וזיר גדול ולאחר מינויו הפך הווזיר הגדול לממלא מקומו של הסולטאן והותר לו להשתמש בחותם. הוא זכה לכינויים "נושא הטוגרא" וכן "בא כוח בלתי מוגבל של הסולטאן". הווזיר הגדול נהג לענוד את הטוגרא מסביב לצווארו בכל שעות היממה, כשהיא תלויה על חוט משי. עוד כיהן הווזיר הגדול כשופט עליון וראש המערכת המנהלית העות'מאנית ועוטר בדרגה בת חמישה זנבות סוס לעומת שלושה אצל הווזירים. כאשר נלקח מהווזיר הגדול החותם הקיסרי, היה זה סימן להדחתו בידי הסולטאן ולעיתים, בהמשך, אף להוצאתו להורג. החל מתקופתו של מהמט השני, הפסיקו הסולטאנים העות'מאנים להשתתף בכל ישיבות הדיואן הקיסרי ובהמשך אף לא השתתפו כלל. מתקופה זו, מונו מרבית הווזירים הממונים, מקרב "עבדי השער" אשר גויסו בשיטת הדוושירמה לחיל היניצ'רים וצמחו במעלה סולם הדרגות.[5]

על הווזיר הגדול הוטלה מלאכת ניהול ישיבות הדיואן. לאחר תום ישיבת הדיואן היה הווזיר הגדול מגיע לסולטאן אישית, ומדווח לו על הנושאים העיקריים בהם דנו. בתקופת מוראט השלישי נדרש הווזיר הגדול להעביר את עיקרי הדיונים בכתב לסולטאן וזה היה מחזיר את החומר בצירוף הנחיותיו. שינוי זה הפחית ממעמדו של הווזיר הגדול ואיפשר לחצר ובכלל זה לולידה סולטאן להשפיע על החלטות הסולטאן בטרם הוחזר החומר לווזיר הגדול.[3] הווזיר הגדול כיהן גם כמפקד הצבא העות'מאני בעיתות מלחמה.[5]

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-17 הועברו ישיבות הדיואן למעונו של הווזיר הגדול בארמון טופקאפי, אשר הכניסה אליו כונתה השער הנשגב והפכה לסמלו של השלטון העות'מאני. הווזירים שהשתתפו בדיונים כונו "וזירי הכיפה" על שם תקרת אולם הדיונים בו התכנס הדיואן הקיסרי.[5] מוסד "וזירי הכיפה" בוטל על ידי אהמט השלישי, עניין שהעצים את מעמדו של הווזיר הגדול.[4]

מהמט סוקולו פאשה ‏ (15061579) הביא את מוסד הווזירית לשיא כוחו, כאשר בתקופתם של סלים השני ומוראט השלישי ניהל בפועל את האימפריה העות'מאנית במשך 15 שנים, עד לרציחתו. ב-1656 החל עידן משפחת קפרילי, כאשר קפרילי מהמט פאשה התמנה לווזיר הגדול וניתנו לו סמכויות פעולה נרחבות במיוחד. הוא כיהן, בעת שהסולטאן מהמט הרביעי היה צעיר בימים והאימפריה נתונה הייתה בעימות קשה מול הרפובליקה של ונציה, והצליח במלאכת שיקום האימפריה. קפרילי מהמט פאשה היה הראשון בסדרה של שבעה וזירים גדולים מוצלחים ממשפחת קפרילי ומביניהם ניתן לציין גם את חוסיין קפרילי פאשה אשר בשלהי המאה ה-17 הניע מפעל רפורמות שנועד ליצב מחדש את המינהל העות'מאני באיילטים, להסדיר את אופן חלוקת הטימארים ולהביא למודרניזציה של הצבא.[3]

בעת הזו, היה מעמדו של הווזיר הגדול בכיר ממקביליו בממלכות האירופיות והותר לו לקיים קשרים עם ראשי מדינות. הווזיר הגדול אף העניק נחלות טימאר בעלות הכנסות של עד 6,000 אקצ'ות והיה ממונה על הקדשי הסולטאן בבירה העות'מאנית וכן על ביטחון הפנים בה. לווזיר הגדול היו שלושה עוזרים מרכזיים שלא היו חברי הדיואן. קאהיה ביי (בטורקית: Kâhya Bey), שהיה ראש מנהל הסגל ומשק הבית של הווזיר הגדול ובהמשך התעצם מעמדו והוא הפך לסגנו של הווזיר הגדול ובתקופת מהמוט השני אף לשר הפנים של האימפריה. צ'אוש באשי ראש שליחי הווזיר הגדול, אשר היה ממונה על ביצוע פסקי הדין של הדיואן, ממונה על העברת פקודות והנחיות לאיילטים וכן קיבל סמכויות מסוימות בתחום ביטחון הפנים. ראיס אלכתאב, היה מזכיר הדיואן הקיסרי ומנהל לשכתו של הווזיר הגדול, אשר היה אחראי גם על הוצאת כתבי מינוי וחליפת מכתבים עם ממשלות זרות. מעמדו התעצם ובשלהי המאה ה-18 הקביל למעמד של שר חוץ. ב-1836 בוטלה משרד הראיס אלכתאב, עם הקמתו של משרד חוץ על ידי מהמוט השני. למרות משרתו הרמה, לא היה מעמדו של הווזיר הגדול מובטח, והוא היה נתון לרצונו של הסולטאן ולהשפעת יועציו והולידה סולטאן. רבים הווזירים שפוטרו והוגלו משטחי האימפריה ואף הוצאו להורג.[6]

דעיכת האימפריה העות'מאנית

ב-1837, במהלך תקופת הטנזימאט שהנהיג הסולטאן מהמוט השני, בוטל התואר סאדראזאם ובמקומו הוענק לנושא המשרה התואר באש וקיל (בטורקית: bash wekīl), דהיינו השר הראשי או ראש הממשלה ובה בעת חולקו באופן מכוון תפקידי הדיואן הקיסרי בין מספר מועצות משנה. צעדים אילו נועדו לצמצם את סמכויותיו של הווזיר הגדול כממלא מקום הסולטאן ולהעניק מידה גדולה יותר של חופש פעולה לממשלה העות'מאנית. לאחר מותו של מהמוט השני הצליח הווזיר הגדול מהמט היסרו פאשה (בטורקית: Koca Mehmed Hüsrev Paşa) להשיב את מעמדו ותוארו של הווזיר הגדול. בראשית ימי שלטונו של עבדול חמיד השני נעשו שני ניסיונות על ידי שרי הקבינט לקצץ בסמכויותיו ובמעמדו של הווזיר הגדול אך הם נכשלו. ב-1908 לאחר השבת החוקה הפך הווזיר הגדול כפוף לפרלמנט העות'מאני, אך התואר סאדראזאם נותר תוארם של הווזירים הגדולים עד תום ימי האימפריה העות'מאנית ומעמדו הוקבל לזה של ראש ממשלה בממלכות מערב אירופיות.[3]

בישויות נוספות

במחצית הראשונה של המאה ה-11, כיהן שמואל הנגיד כווזיר ומפקד הצבא של נסיכות גרנדה וברבות הימים נודע בנרטיב ההיסטורי של תולדות עם ישראל כ"ווזיר גדול". תואר וזיר גדול (Etemad-e Dowlat) היה מקובל גם במערכת השלטונית של האימפריה הספווית. הווזיר הגדול הספווי היה בדרך כלל משפטן ובתוארו נחשב משנה לשאה. להבדיל מהאימפריה העות'מאנית, לווזיר הגדול הספווי היה חותם משלו והחלטות השאה היו נכנסות לתוקף רק לאחר הטבעת חותמם של השאה והווזיר הגדול לאחריו. כפי הנראה נלמד התפקיד ממנגנון הממשל העות'מאני ויובא לאימפריה הספווית. בתואר (Wazīr-e Azam), וזיר גדול, במשמעות היועץ הראשי או השר הבכיר, נעשה שימוש גם בתקופת האימפריה המוגולית והתפקיד זכה למעמד מיוחד והגיע לשיא כוחו, עת כיהן בתפקיד בירבל תחת שלטונו של הקיסר אכבר. וזיר גדול הוא התואר הניתן לראש ממשלת פקיסטן בשפת האורדו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", (עריכה: רחל סימון ויהושע פורת), האוניברסיטה העברית - המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמוד 59.
  2. ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985, עמוד 64.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Kunt, M‏, "‏Ṣadr-iAʿẓam" ‏,Encyclopaedia of Islam, Second Edition. Edited by: P. Bearman Th.Bianquis;, C.E. Bosworth;, E. van Donzel; and W.P. Heinrichs. Brill, 2012. Brill Online. Tel Aviv University Souraski Library. 07 March 2012
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמוד 60.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, עמוד 66-65.
  6. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמודים 61–63, 66-67.
אבאזה סיאבוש פאשה הראשון

אבאזה סיאבוש פאשה הראשון (בטורקית: Abaza Siyavuş Pasha I, נולד בערך בסביבות 1611 - מת ב-25 באפריל 1656) היה איש צבא ופוליטיקאי עות'מאני ממוצא אבזי, שכיהן פעמיים לזמנים קצרים כוזיר גדול של האימפריה העות'מאנית בימי שלטונו של מהמט הרביעי, בשנת 1651 ובשנית ב-1656. מילא גם תפקידים של מושל בארזורום, בדיארבקיר, בסיליסטרה ובבוסניה.

אוסמאן המדי ביי

אוסמאן המדי ביי (בטורקית: Osman Hamdi Bey;‏ 30 בדצמבר 1842 - 24 בפברואר 1910) היה מדינאי, ארכאולוג, צייר ואינטלקטואל עות'מאני. הוא נחשב כחלוץ אוצרי המוזיאונים בטורקיה. ייסד את קומפלקס המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול והיה האוצר הראשון שלו. כמו כן, הקים את האקדמיה לאמנויות יפות באיסטנבול, כיום אוניברסיטת מימאר סינאן לאמנויות היפות (Mimar Sinan Fine Arts University).

המדי ביי היה בנו של המדינאי העות'מאני ממוצא יווני איברהים אדהם פאשה (İbrahim Edhem Paşa), ששימש בתפקיד וזיר גדול.

איפשירי מוסטפא פאשה

איפשירי או איפשיר (איבשיר) מוסטפא פאשה (בטורקית: İpşiri Mustafa Paşa, ידוע גם כ-"Sadrazam Damat İbşir Mustafa Paşa" ;‏ 1607 - 11 במאי 1655 איסטנבול) היה איש צבא עות'מאני, ממוצא אבחזי, וזיר גדול (סאדר-אזאם) של האימפריה העות'מאנית בין השנים 1654 -1655, בימי הסולטאן מהמט הרביעי.

איפשירי מוסטפא פאשה נודע כמפקד מיומן ומנהיג מוכשר, אך אכזרי ומושחת. בימים שהיה מושל דמשק וחלב השאיר חותמו על ידי ביצוע עבודות בנייה נרחבות בסגנון עות'מאני (למשל, בשכונת ג'דידייה בחלב).

אלאדין (מחזמר, 2011)

אלאדין (באנגלית: Aladdin) הוא מחזמר המבוסס על סרט האנימציה של דיסני משנת 1992 באותו השם עם מוזיקה והלחן של אלן מנקן למילים של הווארד אשמן, טים רייס וצ'אד בגוולין. בגוולין גם כתב את הליברית. המחזמר כולל שלושה שירים שנכתבו במקור לסרט הקולנוע, אך בסופו של דבר לא נעשה בהם שימוש, וכן ארבעה שירים חדשים שנכתבו על ידי מנקן ובגאולין. עלילת המחזמר מתארת את הסיפור המוכר על צעיר עני המגלה שדון במנורה ומשתמש במשאלותיו להינשא לנסיכה שהוא אוהב ולסכל את מזימותיו של וזיר גדול והרשע של הסולטאן. העלילה מתרחשת בעיר הדמיונית אגרבא, "הנמצאת" במזרח התיכון.המחזמר הוצג לראשונה בתיאטרון השדרה החמישית בסיאטל בשנת 2011. לאחר מספר הפקות מקומיות ובינלאומיות בשנת 2012, המחזמר הועלה לתקופת הרצה בטורונטו בשנת 2013. הוא עלה לראשונה בברודוויי בתיאטרון ניו-אמסטרדם ב-20 במרץ 2014, זכה לביקורות חיוביות בעיקר והיה מועמד לחמישה פרסי טוני.

בית הכנסת הרמב"ם

בית הכנסת הרמב"ם (בערבית: كنيس ابن ميمون; ידוע גם כבית הכנסת רב משה) הוא בית כנסת היסטורי הנמצא בקהיר, מצרים. באתר זה היה קיים בית כנסת מאז המאה ה-10 לספירה, שנקרא על שמו של הרמב"ם, לאחר הגעתו למצרים בסביבות שנת 1168. ישנה אמונה שקברו המקורי של הרמב"ם נמצא בתוך המבנה. בחודש מרץ 2010, השלימה ממשלת מצרים את שיקומו של המבנה הנוכחי שנבנה בסוף המאה ה-19.

וזיר

וזיר (בערבית: وزير) הוא יועץ מדיני רם מעלה, או שר בממשלה מוסלמית. שורש המונח בערבית משמעותו "לעזור", המונח וזיר נזכר בקוראן. הח'ליפות העבאסית קבעה את התואר וזיר לשר.

בעידן המודרני התואר וזיר נמצא בשימוש בעולם דובר הערבית, באיראן, באפגניסטן, פקיסטן, והודו.

חורשיט אהמט פאשא

חורשיט אהמט פאשא או חורשיד אחמד פאשא (המחצית השנייה של המאה ה-18 באזור הקווקז – 30 בנובמבר 1822 בלאריסה) היה איש צבא עות'מאני ממוצא גאורגי, וזיר גדול (סדראזאד) של האימפריה העות'מאנית בשנים 1812–1815.

נולד באזור הקווקז, סבורים כי היה בן של כומר, ממוצא גאורגי. בנעוריו נלקח לקושטא, הועבר לדת האסלאם וגויס לחיל היניצ'רים. התחבב על הסולטאן מהמוט השני ועלה בהדרגה בהיררכיה הפוליטית-מנהלית והצבאית.

טורהאן הדיג'ה סולטאן

טורהאן הדיג'ה סולטאן (בטורקית: Turhan Hatice Sultan;‏ 1627 בערך - 4 באוגוסט 1683) הייתה האסקי סולטאן של הסולטאן העות'מאני אבראהים הראשון, וואלידה סולטאן כאמו של מהמט הרביעי. טורהאן הדיג'ה הייתה מפורסמת כעוצרת עבור בנה הצעיר, והקשרים המדיניים שיצרה בעת שלטונה. היא וחמותה, קסם סולטאן, הן שתי הנשים היחידות המוכרות באופן רשמי כעוצרות ובעלות סמכות עליונה בהיסטוריה העות'מאנית. כתוצאה מכך, היא הייתה לאחת הנשים הבולטות בתקופה הידועה כסולטנות הנשים.

לאלה מוסטפא פאשה

לאלה קארה מוסטפא פאשה (בטורקית: Lala Kara Mustafa Paşa,‏ בסביבות 1500 - 7 באוגוסט 1580), היה איש צבא עות'מאני, טורקי ממוצא סרבי, שכיהן חדשים אחדים כווזיר גדול של האימפריה העות'מאנית. הוא זכה לכינוי הכבוד "לאלה", כלומר ה"מנטור" או "חונך" של הסולטאן, מפני שהיה מורו האישי של הסולטאן סלים השני. נקרא גם "הכובש של קפריסין" ("Kıbrıs Fatihi").

מומתאז מהאל

מומתאז מהאל (באנגלית: Mumtaz Mahal; ‏27 באפריל 1593 - 7 ביוני 1631) הייתה נצר למשפחת אצולה פרסית, הייתה נשואה לקיסר ההודי שאה ג'האן וקיבלה את התואר מלכה רעיה. לאחר מותה נבנה לזכרה המאוזוליאום הידוע ה"טאג' מהאל", המוכר והמסמל כיום כמצבת זיכרון "האהבה הנצחית".

ניזאם אל-מולכ

אבו עלי אל-חסן א-טוסי (ابو علي ابن حسن طوسي; 1018-12 באוקטובר 1092) המוכר בתואר הכבוד שלו ניזאם אל-מולכ (نظام الملك, בתעתיק מדויק: נט'אם אלמלכ) היה מלומד פרסי ווזיר גדול בשושלת הסלג'וקית.

נולד בשנת 1018 בעיר טוס שבפרס (היום משהד). הוא עלה לגדולה תחת הע'זנים ועד שנת 1059 הספיק להפוך לשליט מחוז ח'וראסאן כולו, מטעמם. למן שנת 1063 כיהן כווזיר גדול תחת אלפ ארסלאן (1063-1072) ובנו מאלכ שאה הראשון (1072-1092). הוא השאיר חותם גדול על הארגון והאדמיניסטרציה של האימפריה הסלג'וקית ומוסדותיה, ועל כן זכה לכינויו שמשמעותו "מארגן המדינה". הוא היה חוליה מקשרת בין הח'ליפים העבאסיים והסולטאנים הסלג'וקים לבין יריביהם השונים ובהם הפאטמים והבויהים.

מעבר להשפעתו יוצאת הדופן כווזיר שהחזיק בכוח עליון, נודע ניזאם אל-מולכ בבניית מדרסות רבות בערים המרכזיות של הממלכה. המדרסה, בית מדרשה ללימודי דת אסלאמיים, החל את דרכו בעשורים הראשונים של המאה ה-11. עם המדרסות הראשונות שנבנו נמנית מדרסת הניזאמיה בבגדאד. מוסדות אלה היוו[דרוש מקור] את המודל לצמיחתן של אוניברסיטאות מקבילות באירופה במאות הבאות.

ניזאם אל-מולכ כתב ספר עב כרס בפרסית תחת השם "סיאסה אלנזא" (ספר הממשל). הוא כתב גם ספר אחר מסוגת "מראות למלכים" - ספר ייעוץ והדרכה לבעלי שררה לעתיד - בשם "דוסתור אל-ווזארא" (תעתיק מדויק: דסתור אלוזראא') במטרה להכשיר את בנו לווזירות.

סעד אל-דוולה

סעד אל-דוולה בן הִבת אללה בן מחאסב אבהרי (בערבית: سعد الدولة بن هبة الله بن محاسب ابهري ; ‏ 1240 – 5 במרץ 1291) היה רופא ווזיר יהודי בפרס האילח'אנית של המאה ה-13. הוא זכה לגדולה בבירוקרטיה של השושלת האילח'אנית המונגולית ומונה לתפקיד הווזיר הגדול בין השנים 1289-1291, עד רציחתו על ידי מתנגדיו. מותו סימן את תחילתן של פרעות אנטי-יהודיות בערים ברחבי פרס, מצד האוכלוסייה המוסלמית שראתה בעין רע את מינוים של יהודים לתפקידים בכירים בממשל המונגולי.

פחר אל-ניסא זייד

פחר אל-ניסא זייד (בערבית: الأميرة فخر النساء زيد; 1901, איסטנבול - 5 בספטמבר 1991, עמאן) הייתה אמנית ממוצא טורקי ששילבה ביצירתה השפעות מוסלמיות וביזנטיות מהמזרח עם אמנות אבסטרקטית מערבית.

פרגלי אבראהים פאשא

פרגלי אִבּראהים פאשא (בטורקית: Pargalı İbrahim Paşa,‏ 1493, פארגה, הרפובליקה של ונציה - 15 במרץ 1536, קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית) היה וזיר גדול באימפריה העות'מאנית בין השנים 1523-1536, בראשית ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן הראשון.

ראש ממשלה

ראש ממשלה הוא הדמות הבכירה בממשלה, שהיא הרשות המבצעת במדינות דמוקרטיות.

במערכות פרלמנטריות הפועלות על פי שיטת וסטמינסטר שמקורה בבריטניה, ראש הממשלה הוא ראש הממשלה הנבחרת, בעוד תפקיד ראש המדינה (לדוגמה, המלך או הנשיא) הוא בעיקר טקסי. במערכת זו ראש הממשלה הוא לרוב חבר הפרלמנט, ומצפים ממנו להעביר חוקים והחלטות ממשלה בפרלמנט.

מלבד תפקידם העיקרי, ראשי הממשלה מכהנים מדי פעם בתפקידים נוספים. כך, לדוגמה, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין היה גם שר הביטחון בזמן כהונתו.

ראש ממשלת פקיסטן

ראש ממשלת פקיסטן (באורדו: وَزِیرِ اَعظَم‎, "וזיר גדול") הוא ראש ממשלתה של פקיסטן המיועד כ"מנהל הכללי של הרפובליקה". ראש הממשלה מוביל את הרשות המבצעת ואת הממשלה, מפקח על הצמיחה הכלכלית, מוביל את האספה הלאומית, עומד בראש מועצת האינטרסים המשותפים וכן בראש הקבינט והוא בעל סמכות הפיקוד על הנשק הגרעיני.

משרה זו מציבה את מחזיקה בהנהגת העם ובשליטה בכל ענייני מדיניות החוץ והפנים. המחזיק האחרון בתפקיד זה היה נוואז שריף שהודח לאחרונה על ידי בית המשפט העליון. הוא הוחלף על ידי ראש הממשלה הזמני שהיד חקן עבאסי. ראש הממשלה נבחר על ידי חברי האספה הלאומית ולכן הוא בדרך כלל מנהיג מפלגת הרוב בפרלמנט. חוקת פקיסטן מעניקה את הסמכויות הביצועיות לראש הממשלה, הממונה על הרכב הקבינט, כמו כן על הרשות המבצעת, קבלת החלטות הממשלה, ומינויים והמלצות המחייבות אישור מבצעי של ראש הממשלה.

בראש ובראשונה משמש ראש הממשלה כיועץ הראשי לנשיא פקיסטן בעניינים קריטיים וממלא תפקיד משפיע בכל מינוי צבאי, במטרה להבטיח את השליטה על הצבא באמצעות ראשי המטות המשותפים. העמדה לא אוישה בשנים 1960-73 ו-1977-85 בשל החוק הצבאי שהנהיגה החונטה. בכל אחת מתקופות אלה הוענקו לנשיא החונטה הצבאית סמכויות של ראש הממשלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.