וולגטה

וולגטהלטינית: Vulgata, "[הגרסה] הנפוצה") הוא התרגום החשוב ביותר של כתבי הקודש הנוצריים, הביבליה, ללטינית. הוולגטה נערכה על ידי הירונימוס בסוף המאה הרביעית לספירה, בהתבסס על כתבי-יד עבריים, ארמיים ויווניים. היא נחשבה לתרגום האיכותי ביותר ללטינית במשך ימי הביניים, וב-1546 הכריזה עליה הכנסייה הקתולית כתרגום הרשמי והמוסמך של הביבליה.

תרגומים ראשונים של הברית הישנה והחדשה ללטינית נערכו לכל המאוחר כבר במאה ה-2 לספירה ונפוצו בעיקר בצפון אפריקה. אולם הללו הסתמכו על תרגומי התנ"ך ליוונית והיו חלקיים ולא מספקים. בשנת 382 מונה אב הכנסייה הירונימוס (347 בערך - 420) על ידי האפיפיור דמסוס הראשון לתקן ולערוך את התרגומים הקיימים לכלל תרגום סמכותי אחד.

הירונימוס החל במלאכת התרגום בסביבות שנת 390 והשלימה בשנת 405. הוא שלט ביוונית, בעברית ובארמית, והסתמך בתרגומו על מקורות ונוסחים שונים. את ספרי התנ"ך הוא תרגם באופן עצמאי מנוסח עברי שהיה קרוב אך לא זהה לנוסח המסורה: לדוגמה, מבין 68 מילים יחידאיות, הוולגטה מציגה את גרסת תרגום השבעים רק בשלוש ואת זו של המסורה בכל היתר, שב-32 מתוכן המסורה נוגדת במובהק את השבעים.[1] את תרגומיו לתוספות לספר דניאל ולתוספות למגילת אסתר הוא ביסס על תרגומים יווניים, ואת הספרים החיצוניים, טוביה ויהודית הוא תרגם מגרסאותיהם הארמיות. תרגומו לספרי הברית החדשה התבסס על התרגומים הלטיניים הקיימים, עם תיקונים והתאמות על פי המקור היווני. נוסף לתרגום ספר תהלים על בסיס המקור העברי, העמיד הירונימוס תרגום נוסף שהתבסס על נוסח ההקספלה של תרגום השבעים. תרגום זה מן היוונית הוא שנכלל לבסוף ברוב מהדורות הוולגטה.

תרגום הספרים הראשונים שטיפל בהם, (נביאים ראשונים, שמואל ומלכים), נעשה על פי פשט הטקסט העברי, אולם הספרים האחרונים (יהושע, שופטים, רות ואסתר) תורגמו על ידיו בצורה יותר חופשית.

בוולגטה יש גם תעתיקים של מילים עבריות בכתב לטיני, שיכולות לסייע בהכרת אופן ההגייה של העברית בזמנו של הירונימוס. לפי עדותו של הירונימוס הוא רשם את התעתיק מפיהם של יהודים תושבי בית לחם. לא ברור אם ההבדלים בהגייה בין התעתיקים של הירונימוס ובין נוסח המסורה שבידינו מקורם בכך שהתעתיק של הירונימוס משקף דיבור עממי, או שיש בהם עדות לניב מקביל של העברית הקרוב ללשון חז"ל.

הוולגטה כוללת את הברית הישנה לפי הקאנון הקתולי (כולל כתבים שנחשבים על ידי היהודים והפרוטסטנטים כנמנים עם הספרים החיצוניים) והברית החדשה. את הכינוי "וולגטה" (versio vulgata) שפירושו "הנפוצה" נתן לתרגום רוג'ר בייקון. חלוקת ספרי התנ"ך והברית החדשה לפרקים נעשתה על-פי תרגום הוולגטה בשנת 1205 בידי ההגמון האנגלי סטיבן לנגטון. חלוקה זו עברה גם לתנ"ך העברי, ובשנת 1516 יצא לאור בוונציה התנ"ך העברי בחלוקה לפרקים, כדוגמת הוולגטה.

במאה ה-11 רוכז על סמך הוולגטה אוסף הפרשנות הכנסייתי החשוב ביותר של ימי הביניים, הגלוסה אורדינריה, שכלל את פרשנות מאת אבות הכנסייה בשולי הדף, סביב הטקסט הלטיני.

ב-1546, במהלך ועידת טרנטו בה אורגנה הקונטרה-רפורמציה, הוולגטה הוכרה על ידי הכנסייה כתרגום וכנוסח המוסמך של כתבי הקודש. החלטה זו התקבלה בעקבות תרגום התנ"ך לגרמנית בידי מרטין לותר ב-1530, שהכנסייה דחתה כתרגום בלתי-מוסמך שהוכן על ידי כופר במטרה להציג פרשנות מעוותת של הכתובים (הממסד הקתולי לא התנגד עקרונית לתרגום ללשונות העממיות). כדי לעמוד בצו הוועידה, הוחלט על יצירת מהדורה מודפסת אחידה שתברור את הנוסח המדויק ביותר מבין שלל כתבי-היד. מפעל זה הושלם ב-1592 עם הדפסת "הוולגטה הסיקסטו-קלמנטינית" (על שם האפיפיורים סיקסטוס החמישי וקלמנס השמיני), לה ניתנה הסכמה אפיפיורית מיוחדת בבולה Cum Sacrorum. הגרסה נותרה בתור הביבליה הקתולית הרשמית עד פרסום "הוולגטה החדשה" ב-1979, לאחר ועידת הוותיקן השנייה, שאושררה ב-2001 כמסמך רשמי.

חלק מפרשני המקרא היהודים בימי הביניים הכירו את הוולגטה או קטעים ממנה, כך רשב"ם בפירושו לבראשית מט, י דוחה את גרסת הירונימוס לשילה - שילוח (כלומר, המשיח ישו המשולח).

מהדורה מדעית של הוולגטה יצאה בשני חלקים בשנת 1969 בשטוטגרט:

R. Weber et All (eds.), Biblia Sacra Iuxta Vulgatam Versionem.

Cod. Sangallensis 1395 (Joh 16,30-17,8)
קטע מהבשורה על פי יוחנן (פרקים ט"ז-י"ז) בקודקס סאנגלנסיס 1395, כתב-היד העתיק ביותר הקיים של הוולגטה שנוצר סביב 450.
Domenico Ghirlandaio - St Jerome in his study
הירונימוס בעבודה, פרסקו של דומניקו גירלנדיו, 1480

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Craig A. Evans, The Book of Genesis: Composition, Reception, and Interpretation. הוצאת בריל, 2012. עמ' 533.
400

שנת 400 היא השנה ה-100 במאה ה-4. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 400 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

הירונימוס

סופרוניוס אוסביוס הירונימוס (בלטינית: Eusebius Sophronius Hieronymus‏)

(24 במרץ 342 - 30 בספטמבר 420) היה מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר הוולגטה - תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית.

לאחר מותו הוכרז הירונימוס כקדוש נוצרי.

העשור הראשון של המאה ה-5

העשור הראשון של המאה ה-5 הוא העשור שהחל ב-1 בינואר 400 והסתיים ב-31 בדצמבר 409.

ואניטאס

"ואניטאס" (מלטינית: Vanitas, ריקנות) הוא סוגה סמלית של תאורי טבע דומם, האופיניית לציור ההולנדי והפלמי של המאה ה-16 וה-17.

מקורו של המונח הוא בפרשנות הנוצרית לתנ"ך וברעיון כי על האדם המאמין "לזכור את המוות" ("ממנטו מורי").

התרגום הלטיני הידוע של התנ"ך, "וולגטה", הציע בתרגומו לפסוק "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (מגילת קהלת א', ב) את הביטוי "Vanitas vanitatum omnia vanitas". התרגום לאנגלית, הידוע כ"תרגום המלך ג'יימס", הציע את הביטוי "Vanity of vanities; all is vanity".

תאורי הוואניטאס, שהיו פופולריים בעיקר בציור, הציגו מבחר של תאורי טבע דומם ובהם שילוב של פריטים בעלי משמעות סמלית. בתיאורים הופיעו פריטים כגון נרות, כוסות יין הפוכות, גולגולות אנושיות, שעוני חול, פירות או פרחים במצבי ריקבון שונים וכדומה אשר רמזו על המוות המתקרב. לעיתים עומתו דימויים אלו עם דימויים דתיים, כגון ספר תפילות, המסמלים את הנצח בחסות האל הנוצרי. מטרתם של ציורים אלו הייתה לתאר את חלוף הזמן ואת אפסיותם של החיים האנושיים, כביטוי מוסרי.

ועידת טרנטו

ועידת טרנטו (בלטינית: Concilium Tridentinum) הייתה ועידה כללית של הכנסייה הקתולית שהתכנסה בטרנטו שבאיטליה במספר מושבים בין 1545 ל-1563. היא נמנית כוועידה האקומנית התשע-עשרה. הוועידה כונסה כדי לגבש מדיניות כנגד הרפורמציה הפרוטסטנטית, והחלטותיה היו ציר מרכזי של הקונטרה-רפורמציה. בין היתר, הוכרז שכתבי הקודש והמסורת בעל-פה המפרשת אותם מהווים שניהם באופן עצמאי מקורות לדעת האל – בניגוד גמור לדוקטרינה הפרוטסטנטית החדשה של "המקרא לבדו" (Sola scriptura) – ולממסד הכנסייתי יש סמכות בלעדית להורות לפיהם. גם הפיכת הלחם והיין במיסה לבשרו ודמו של ישו ממש אוששה למול טענות הפרוטסטנטים. שנה לאחר נעילת הוועידה פרסם האפיפיור פיוס הרביעי הצהרת אמונה מתוקנת לפי החלטותיה, שהוסיפה לנוסח השגור את הנקודות שהודגשו בטרנטו.

טיבידאבו

טיבידאבו (בקטלאנית וספרדית: Tibidabo) הוא הר בגבולה המערבי של העיר ברצלונה שבקטלוניה שבספרד. גובה ההר 512 מטרים, והוא מהווה את הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הרי סרה דה קולסרולה המשתרע צפונית מזרחית לברצלונה בין הנהרות בסוס ולוברגאט.

בשל גובהו הרב ניתן לראות את ההר מכל רחבי העיר ברצלונה.

ישפה

יָשְׁפֵה היא האבן השלישית בטור הרביעי בחושן הכהן הגדול, והיא מיוחסת לשבט בנימין.

מחזור הוולגטה

מחזור הוולגטה (באנגלית: Vulgate Cycle), הידוע גם כ"לנסלוט, גִרסת הסיפורת", "מחזור לנסלוט-הגביע הקדוש" או "מחזור מפת-הדמה", הוא מקור עיקרי לאגדות המלך ארתור. זהו מחזור של שמונה כרכי סיפורת (במהדורת אלכסנדר מישה) הכתובים צרפתית עתיקה, המגולל את סיפורי החיפוש אחר הגביע הקדוש ופרשיית-האהבים של סר לנסלוט דו לאק והמלכה גוויניבר.

חלקיו העיקריים של המחזור נכתבו בתחילת המאה השלוש-עשרה, אך בקרב החוקרים אין עמדה חד-משמעית באשר לזהות המחבר. ייחוס המחזור לוולטר מאפ אינו מקובל כיום, משום שהוא נפטר מוקדם מכדי להיות המחבר. מחזור יצירות זה היה אחד המקורות החשובים ששימשו את סר תומאס מלורי בבואו לכתוב את יצירתו הגדולה, "מות ארתור".

הספר נחלק לחמישה פרקים. שלושת האחרונים היו למעשה הראשונים להיכתב; השניים הראשונים נכתבו מאוחר יותר:

"תולדות הגביע הקדוש" (Estoire del Saint Grail), אודות יוסף הרמתי ובנו יוספוס המביאים את הגביע אל בריטניה.

"תולדות מרלין" (Estoire de Merlin), נקרא גם "מרלין הוולגטה" או "מרלין, גרסת הסיפורת", המספר על אודות מרלין וקורות ארתור בשנות צעירותו.

לחלק זה נוסף "מרלין הוולגטה, ההמשך" (Vulgate Suite du Merlin), המוסיף לגולל את הרפתקאותיו הראשונות של ארתור.

"לנסלוט פרופר" (Lancelot propre), החלק הארוך ביותר, שאורכו כמעט מחצית כל המחזור. הוא עוסק בהרפתקאותיהם של סר לנסלוט דו לאק ואבירי השולחן העגול, ובפרשיית-האהבים בין לנסלוט לבין המלכה גוויניבר.

"החיפוש אחר הגביע הקדוש" (Queste del Saint Graal), המספר על אודות החיפוש אחר הגביע הקדוש והשלמתו בידי גלהאד.

"מות ארתור" (Mort Artu), המגולל את סיפור מותו של המלך מיד מורדרד וקריסת ממלכתו.בעקבות מחזור-הוולגטה נכתב גם "המחזור הבתר-וולגטי", יצירה המבוססת על "מחזור-הוולגטה" אך נבדלת ממנו מבחינות רבות.

מילון בן-יהודה

מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, הידוע יותר בכינויו מילון בן-יהודה, הוא מילון עברי היסטורי חשוב של השפה העברית. כרכיו הראשונים, שיצאו לאור החל ב-1908, נערכו בידי אליעזר בן-יהודה, כחלק מפעילותו להחייאת הדיבור העברי בארץ ישראל. לאחר מותו של בן-יהודה הושלם המילון בידי משה בר-נסים וחוקרי העברית משה צבי סגל ונפתלי הרץ טור-סיני, והכרך האחרון שלו יצא לאור ב-1958‏. אף על פי שהקביעות המדעיות שלו מתקבלות בהסתייגות מסוימת במחקר האקדמי, הוא נחשב כלי עזר חשוב למחקר היסטורי של העברית, בעיקר בזכות המאגר הרחב של מובאות וציטוטים מכל רובדי הלשון העברית המצורפים לכל ערך בו.

ספר מקבים א

ספר מקבים א', נקרא גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית. יוסף בן מתתיהו מעיד, שבימי הבית הייתה בידי העם "מגילה של חשמונאים", שבה היו קוראים על מלחמותיהם של החשמונאים ועל ניצחונם ההיסטורי במאבק מול היוונים.

המקור העברי של הספר אבד ושרד רק התרגום ליוונית. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

רשב"ם

רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) (1080 לערך – 1160 לערך) היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בעת פירוש המקראות.

שלמה

על פי התנ"ך, שְׁלֹמֹה היה מלכהּ השלישי והאחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי אביו דוד וקודמו שאול. הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים והיה על פי התנ"ך החכם באדם. נקרא יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא, איתיאל לפי פרשנות פרק ל במשלי, וקֹהֶלֶת. לפי הפרשנות המסורתית לספרי קהלת ומשלי ולמגילת שיר השירים הם נכתבו על ידי חזקיהו המלך וסיעתו מדבריו של שלמה. שלמה היה בנם השני של דוד ובת שבע (או בנם הראשון – על פי ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'). סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט.

שמות ירושלים

העיר ירושלים בהיותה מרכזית בזהות היהודית והעברית צברה במהלך השנים שמות וכינויים רבים. שמות אלו נובעים ממקורות שונים: רובם מהתנ"ך, חלקם מכתבי חז"ל, אחרים הם שמות בארמית. מקצת מהשמות הם בשפות לועזיות בנות זמננו.

תרגום השבעים

תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. התרגום נועד לשמש את היהדות דוברת-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. הוא מכיל חמישים ספרים, והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. רבים מספריו לא נכללו בין 24 חלקי נוסח המסורה ונדחו על ידי חז"ל בגדר ספרים חיצוניים. גם בספרים המשותפים לשני הקאנונים יש הבדלים משמעותיים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים.

תרגומי המקרא ללטינית

תרגום ספרי המקרא לשפה הלטינית החל לכל המאוחר במאה השנייה לספירה. תרגומי המקרא הלטיניים כוללים הן תרגום של ספרי התנ"ך העבריים[דרושה הבהרה], הן תרגום של הספרים החיצוניים ושל ספרי הברית החדשה היווניים. הידוע שבהם הוא תרגום הוולגטה, שנערך בסוף המאה הרביעית ואשר הוכר בשנת 1546 כנוסח הסמכותי של כתבי הקודש על ידי ועידת הכנסייה בעיר טרנטו.

תרגומי התנ"ך

תרגומי התנ"ך הם מפעל תרגום תנ"ך למאות שפות; ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. נכון לספטמבר 2016 תורגם התנ"ך בשלמותו ל-636 שפות ולפחות ספר אחד של התנ"ך תורגם ל-3,223 שפות[דרוש מקור] . בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך.

בראשית האלף הראשון לספירה פסקו בהדרגה מרבית היהודים להשתמש בשפה העברית, ובמיוחד בעברית מקראית, ולכן הצורך בתנ"ך מתורגם הפך לצורך בסיסי כאשר היו מתאספים כדי לקרוא בתנ"ך בבתי הכנסת, וקריאת התנ"ך הייתה מבצעת על ידי שני אנשים - אחד שהקריא את הפסוק מהתנ"ך בשפת המקור, ומתורגמן שחזר אחר דבריו בשפה המקומית. הפער בין הכתוב לתנ"ך לבין עולמו של הציבור היה גדול יותר מאשר פער של שפה בלבד, כאשר במאות השנים שחלפו בתווך התפתחה גם ההלכה, התעשר העולם התאולוגי, והמציאות ההיסטוריה השתנתה ודרשה פרשנות וזווית עדכנית עבור חלק מהתוכן. לכן מקומו של התרגום בתרבות היה גדול יותר מעבר להבנת המילים בפועל.

בתרגום שפות אין אפשרות ריאלית לבצע תרגום מדויק לחלוטין, מאחר שבכל שפה ישנן כמה אפשרויות תרגום למרבית המילים, ולכל מילה קונוטוציה שונה, וגם שונה במידה מסוימת מהקונוטציה המדויקת של המילה המקורית בשפת המקור (למשל, אפשר לתרגם לאנגלית את המילה "שמיים" ל-Sky ול-Heaven. שתי אפשרויות מתאימות שלכל אחת משמעות שונה זו מזו, וגם שונה במעט מהקונוטציה המלאה של המילה "שמיים"). מסיבה זו, לצד הניסיון לגשר על ההבדל התרבותי, כל תרגום הוא למעשה גם פרשנות. במקרים רבים נקטו המתרגמים בגישה של "תרגום מרחיב", בה התרגום מוסיף פרטים ופרשנויות מעבר לטקסט המקורי, משנה את התוכן, ומתאר את המתרחש באופן שמתאים יותר לתפיסות התרבותיות המקובלות לתקופה ולאזור. בתרגומים הנפוצים שינויים אלו נמצאים - במידה מסוימת של שינוי - בעשרות אחוזים מבין הפסוקים. הציבור הרחב בתקופות אלו הכיר את התנ"ך מהתרגומים בלבד, ולכן באזורים שונים הכירו בפועל גרסאות שונות של אותם הטקסטים, בהתאם לאמונה ההלכתית המקומית.

משמעותם התאולוגית של תרגומי התנ"ך הייתה לעיתים דרמטית. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ליוונית ולטינית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות, ותרגום התנ"ך לגרמנית על ידי מרטין לותר, שאיפשר לעמים וקבוצות מסוימים לגשת אל הטקסט ללא תיווך הכנסייה הקתולית, עומד בבסיס הנצרות הפרוטסטנטית.

בחקר נוסח המקרא משמשים התרגומים העתיקים כמקור ידע חשוב על אודות התפתחות נוסח המקרא בעת העתיקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.