וודרו וילסון

תומאס וודרו וילסוןאנגלית: Thomas Woodrow Wilson;‏ 28 בדצמבר 18563 בפברואר 1924) היה נשיאה ה-28 של ארצות הברית, בשנים 19131921 מטעם המפלגה הדמוקרטית. קודם לכן היה פרופסור במוסדות רבים ונשיאה של אוניברסיטת פרינסטון, בין השנים 1902 ל-1910. בבחירות של 1910, נבחר להיות מושל ניו ג'רזי, המושל ה-34 של המדינה, בין 1911 ל-1913.

וילסון התמודד לנשיאות ארצות הברית ב-1912, וזכה בזכות פילוג במפלגה הרפובליקנית, מה שאפשר לו להשיג מעט יותר מארבעים אחוזים בקרב הבוחרים ולזכות לרוב גדול בחבר האלקטורים. הוא היה הנשיא הדרומי הראשון מאז זכארי טיילור ב-1848, וחבר בתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית. בתקופתו, הרוב של המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים ובסנאט אפשר לו להעביר רפורמות פרוגרסיביות רבות.

בתקופתו כנשיא, החזיר וילסון את מסורת נאום מצב האומה, שננטשה מאז 1801. הוא העביר חוקים פרוגרסיביים שקדמו לניו דיל, ביניהם חוק הפדרל ריזרב, חוק ועדת המסחר הפדרלית, חוק נגד מונופולים, וחוק הלוואות לחקלאים. הוא נכנס לתפקידו כחודש לאחר שעבר התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית, וכנשיא כינס מושב מיוחד של הקונגרס, שהעביר חוק שהוריד מכסים והנהיג במקומם מס הכנסה. בעזרת חוק שהנהיג יום עבודה בן שמונה שעות לפועלי הרכבת, מנע שביתה ומשבר כלכלי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, שמר על נייטרליות, בעוד שהיה תקיף בתגובתו למלחמת האזרחים במקסיקו.

בכהונתו השנייה כנשיא, התמודד וילסון מול מושל ניו יורק לשעבר, צ'ארלס אוונס יוז, בבחירות של 1916. הוא ניצח בפער דחוק, והפך לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז אנדרו ג'קסון שנבחר לתקופת כהונה שנייה ברציפות.

כהונתו השנייה חפפה למלחמת העולם הראשונה ולמעורבות האמריקנית בה. באפריל 1917, לאחר שגרמניה החלה במלחמת צוללות בלתי מוגבלת ושלחה את מברק צימרמן, ביקש וילסון מהקונגרס אישור לצאת למלחמה כדי להפוך את העולם ל"בטוח עבור הדמוקרטיה". ארצות הברית ביצעה פעולות צבאיות לצד מדינות ההסכמה, בלי ברית רשמית. וילסון התמקד בעניינים כספיים ודיפלומטיים במלחמה, והותיר את האסטרטגיה הצבאית לגנרלים. הוא הלווה מיליארדי דולרים לבריטניה, צרפת ובעלות ברית אחרות למען המלחמה. בעזרת חוק שירות מ-1917, הצליח וילסון לשלוח 10,000 חיילים לצרפת בכל יום עד קיץ 1918. בתוך המדינה, הוא העלה את מס ההכנסה, ולווה מיליארדי דולרים מהציבור בעזרת הליברטי בונדס. הוא הקים ועדה תעשייתית לזמן המלחמה, קידם שיתוף פעולה עם איגודי עובדים, הנהיג רגולציה על חקלאות והפקת מזון, והעניק למזכיר האוצר שלו, ויליאם גיבס מקאדו, שליטה ישירה על מערכת הרכבות של המדינה.

בנאום מצב האומה שלו ב-1915, ביקש וילסון מהקונגרס להעביר את חוק הריגול וחוק ההמרדה, ואלה אכן עברו ב-1917 וב-1918 בהתאמה, ומנעו פעילות נגד הגיוס. מחלקת המשפטים שלו, בהנהגת אלכסנדר מיצ'ל פאלמר, גירשה אזרחים בעלי אזרחות זרה שנחשדו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים במהלך "פשיטות פאלמר", בין 1919 ל-1920. הוא תמך במתן זכויות הצבעה נרחבות, וב-1918 תמך בתיקון ה-19 לחוקה, שהעניק זכות הצבעה לנשים בכל רחבי ארצות הברית, למרות התנגדות הדרום.

וילסון מינה לתפקידים בכירים בממשלו דרומיים שהאמינו בהפרדה גזעית. הוא העניק לראשי המחלקות שליטה גדולה יותר בניהולן. בתחילת 1918, הציג את עקרונות השלום שלו, ארבע עשרה הנקודות, וב-1919, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ב-11 בנובמבר 1918, נסע לפריז, כשהוא מקדם את יצירת חבר הלאומים, והשתתף בניסוח חוזה ורסאי, אף על פי שהתנגד לנוסח הסופי שלו, שהחמיר עם גרמניה. לאחר חזרתו מאירופה, הוא ערך מסע ברחבי ארצות הברית לטובת ההסכמים, ולקה בשבץ. הרפובליקנים בסנאט התנגדו להסכם והובילו לדחייתו. בגלל השבץ חלה ירידה בתפקודו, כוחו והשפעתו פחתו עם נכותו. וילסון רצה להיבחר לכהונה שלישית, וניסה להוביל לכך שהוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1920 לא תצליח לבחור מועמד חלופי, אולם הוועידה דחתה את ניסיונו להיבחר מחדש.

כפרסביטריאני מובהק, הוסיף וילסון מוסריות לגישתו הבינלאומית, והוביל ליצירת האידאולוגיה ה"וילסונית"- מדיניות חוץ פעילה שקוראת לקידום דמוקרטיה עולמית. עבור תמיכתו בחבר הלאומים, הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1919, הנשיא השני מתוך ארבעה שזכה לכבוד הזה. הנשיאים האחרים שזכו בפרס היו תיאודור רוזוולט, ג'ימי קרטר, וברק אובמה.

היסטוריונים ומדעני מדינה מדרגים את וילסון כאחד מעשרת הנשיאים הטובים של ארצות הברית בכל הזמנים. וילסון תמך יותר מקודמיו ביצירת ממשל מרכזי חזק שיגן על האזרח הממוצע מפני כוח התאגידים. רוב הישגיו, כמו הפדרל ריזרב, ועדת הסחר הפדרלית, מס הכנסה פרוגרסיבי וחוקי עובדים, המשיכו להשפיע על ארצות הברית זמן רב לאחר מותו. הוא נחשב לדמות מפתח בביסוס הליברליזם האמריקני המודרני, שהשפיע על נשיאים עתידיים כפרנקלין דלאנו רוזוולט ולינדון ג'ונסון. מדיניות החוץ האידיאליסטית שלו הייתה נדבך בולט במדיניות החוץ האמריקנית, וחבר הלאומים שלו השפיע על התפתחות האו"ם. לעומת זאת, עמדותיו בנוגע לזכויות האזרח זכו לביקורת. ממשלו הוביל להפרדה גזעית בממשלה, והקבינט שלו הכיל כמה גזענים מוצהרים.

וודרו וילסון
Thomas Woodrow Wilson
Thomas Woodrow Wilson, Harris & Ewing bw photo portrait, 1919
וודרו וילסון, 1919
מדינה ארצות הברית  ארצות הברית
בת זוג אלן לואיז וילסון
אדית בולינג וילסון
נשיא ארצות הברית ה־28
4 במרץ 19134 במרץ 1921
(8 שנים)
סגן תומאס מרשל
מושל מדינת ניו ג'רזי ה־34
17 בינואר 19111 במרץ 1913
(שנתיים ו-6 שבועות)
נשיא אוניברסיטת פרינסטון ה־13
19021910
(כ־8 שנים)
פרסים והוקרה

ראשית חייו

Woodrow Wilson by Pach Bros c1875
וילסון בסוף שנות השבעים של המאה התשע-עשרה

וילסון נולד בסטאונטון, וירג'יניה, למשפחה בת ארבעה ילדים ממוצא סקוטי-אירי, ב-28 בדצמבר 1856. הוא היה השלישי מבין ארבעה ילדיהם של ג'וזף וילסון וג'סי ג'נט וודרו. משפחתו של אביו היגרה לארצות הברית מצפון אירלנד, ואמו נולדה באנגליה למשפחה סקוטית, במדינה ששלחה מהגרים רבים לקולוניות בצפון אמריקה.

משפחתו של ג'וזף התיישבה באוהיו, שם פרסם אביו של ג'וזף מגזין שהתנגד לעבדות ותמך במכסי מגן גבוהים.

לאחר נישואיהם של הוריו, עברה משפחת וילסון לדרום ב-1851, והזדהתה איתו לחלוטין. ג'וזף הפך לכומר בג'ורג'יה ובקרוליינה הדרומית. הוא היה בעלים של עבדים, הגן על העבדות, וחינך את עבדיו. שני ההורים הזדהו עם הקונפדרצייה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית וטיפלו בחיילים פצועים בכנסייה שלהם. אביו של וילסון שירת בצבא הקונפדרצייה, ואילו וילסון טען שהזיכרון הראשון שלו, מגיל שלוש, היה כששמע שאברהם לינקולן נבחר ושמלחמה עומדת לפרוץ.

ב-1861, הקים אביו של וילסון את הכנסייה הפרסביטריאנית בארצות הברית. הוא הפך לכומר מטעמה באוגוסטה, ג'ורג'יה, והמשפחה חייה שם עד 1870, כשוילסון הצעיר הפך לבן 14. ב-1873, הצטרף וילסון לכנסייה הפרסביטריאנית בקרוליינה הדרומית ונשאר חבר בה לכל חייו.

חינוך

וילסון החל לקרוא בגיל עשר, כנראה בשל דיסלקסיה. לאחר מכן האשים בכך את המחסור בבתי ספר בדרום במהלך תקופת השיקום. כמתבגר, הוא לימד את עצמו קצרנות, ולמד בביתו עם אביו. במהלך תקופת השיקום, גר בקרוליינה הדרומית עד 1874, שם לימד אביו.

משפחתו עברה לקרוליינה הצפונית ב-1874, ואביו שירת ככומר בכנסייה עד 1882. וילסון למד בקולג' במהלך 1873, אולם חלה ב-1874, ועבר לאוניברסיטת פרינסטון. שם סיים את לימודיו ב-1879. בשנתו השנייה, למד מדעי המדינה והיסטוריה, והיה חבר במועדון הנאומים. בבחירות של 1876, תמך וילסון במפלגה הדמוקרטית ובמועמדה, סמואל טילדן.

ב-1879, למד וילסון משפטים באוניברסיטת וירג'יניה במשך שנה.

כשבריאותו הידרדרה וגרמה לו להפסיק ללמוד, הוא חזר לבית הוריו בקרוליינה הצפונית, שם המשיך בלימודי המשפטים. וילסון הוכשר לעריכת דין בינואר 1882. הוא התעניין בהיסטוריה המשפטית, אולם לא התעניין בהליכים היומיומיים במקצוע, וכעבור פחות משנה הפסיק לעסוק בנושא כדי להתמסר ללימודי מדעי המדינה והיסטוריה.

Ellen Axson Wilson
אלן אקסון וילסון (1883)

בסתיו 1883, החל וילסון ללמוד היסטוריה, מדעי המדינה וגרמנית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. כעבור שלוש שנים, השלים את עבודת הדוקטורט שלו, בנושא הקונגרס האמריקני.

נישואין ומשפחה

באביב 1883, נשלח וילסון לג'ורג'יה, כדי לעזור בטיפול בנכסיו של דודו, ויליאם, לאחר שגיסו לא הצליח לטפל בנושא. כשביקר שם, התאהב באלן לואיז אקסון, בתו של כומר מג'ורג'יה. הוא הציע לה נישואין והם התארסו.

הנישואין נדחו לאחר שאביה של אלן, אדווארד, שסבל מדיכאון, נשלח לבית חולים לחולי נפש בג'ורג'יה, והתאבד שם ב-1884. לאחר שסגרה את בית משפחתה בג'ורג'יה, והחלימה מהצער, החלה אלן ללמוד אומנות, ואף קיבלה מדליה מהתערוכה הבינלאומית בפריז על אחת מעבודותיה. היא הסכימה להקריב את הקריירה שלה כדי להינשא לוילסון, ונישאה לו ב-1885.

עניינים אישיים

וילסון חיבב מכוניות, ונסע מדי יום כשהיה נשיא במכוניתו האהובה, פירס ארו מודל 1919. הוא תמך במימון כבישים ממשלתי בשל כך. וילסון העריץ כדור בסיס, וב-1915 הפך לנשיא המכהן הראשון שזרק את הכדור במשחק של וורלד סיריס. הוא עצמו שיחק כדור בסיס במהלך תקופתו בקולג', והיה עוזר מאמן לנבחרת של פרינסטון. הוא גם חיבב אופניים, ולקח כמה חופשות כדי לרכוב באזור האגמים.

קריירה אקדמית

וילסון הרצה באוניברסיטת קורנל בין 1886 ל-1887. לאחר מכן לימד יוונית עתיקה והיסטוריה רומאית בקולג' ברין מור בין 1885 ל-1888. באותה התקופה, סירב להצעות מהאוניברסיטאות של מישיגן ואינדיאנה. כשאלן נכנסה להיריון ב-1886, הזוג החליט לעבור לגיינסוויל. הם הגיעו לשם יום לפני שבתם, מרגרט, נולדה באפריל 1886. בנם השני, ג'סי, נולד ב-1887.

ב-1888, עזב וילסון את ברין מור לטובת אוניברסיטת ויזליאן, אף על פי שחתם על חוזה של שלוש שנים עם ברין מור. בויזליאן, אימן את נבחרת הפוטבול והקים את נבחרת הדיונים.

בפברואר 1890, בעזרת חברים, נבחר בידי אוניברסיטת פרינסטון ללמד משפטים וכלכלה פוליטית, במשכורת שנתית של 3,000 דולר. הוא לימד משפטים בבית הספר למשפטים בניו יורק יחד עם צ'ארלס אוונס יוז. ב-1896, נאם לכבוד 150 שנה לאוניברסיטת פרינסטון. הוא טען שהאוניברסיטה לא ממצה את יכולותיה.

כותב במדעי המדינה

השוואה בין הרפובליקה הדמוקרטית האמריקנית והפרלמנט הבריטי

בהשראת וולטר בג'ט, החשיב וילסון את חוקת ארצות הברית כמסורבלת ופתוחה לשחיתות. הוא העדיף להנהיג דמוקרטיה פרלמנטרית בארצות הברית, כדי לקרב בין הרשות המבצעת למחוקקת.

עבודתו הפוליטית הראשונה, על הקונגרס של ארצות הברית מ-1885, דרשה לעבור לשיטה הפרלמנטרית. הוא תיאר את הממשלה האמריקנית בביקורתיות, לעומת הפרלמנט הבריטי. מבקריו של הספר טענו שוילסון לא סקר פעילויות של הקונגרס, ואילו תומכיו טענו שהוא מיועד לגדולות. הספר שיקף את כוח הרשות המחוקקת, ביחס לרשות המבצעת, לאחר מלחמת האזרחים. לאחר מכן כתב וילסון מאמרים לרבעון במדעי המדינה.

ב-1890 פרסם חוברת בשם "המדינה", שבה השתמשו במכללות עד לשנות העשרים. הוא טען שהפרלמנט הוא אינו רע, ושהממשלה יכולה להשתמש בכוחה כדי לפתור בעיות חברתיות ולקדם את רווחת החברה. ב-1889, פרסם ספר היסטורי, שעסק בתקופה מהנשיא ג'קסון ועד תקופת השיקום. ספרו השלישי, "חלוקה ואיחוד", התפרסם ב-1893 ותרם לכתיבה ההיסטורית האמריקנית. ספרו הרביעי, ספר בן חמישה כרכים בשם "ההיסטוריה של העם האמריקני", פורסם ב-1902. ב-1899, כתב ב"המדינה" שהממשלה יכולה לקדם את הרווחה הכללית באמצעות איסור על עבודת ילדים, פיקוח על תנאי התברואה במפעלים, הגבלת תעסוקת הנשים במקצועות מסוכנים לבריאות, קביעת תקני איכות למוצרים, הגבלת שעות העבודה בענפים מסוימים, ובידי מאה ואחת מגבלות על כוחם של "אנשים חסרי מצפון או חסרי לב".

וילסון האמין שמערכת הפרדת הרשויות האמריקנית, עם האיזונים והבלמים שבה, סיבכה את המשילות האמריקנית. אם הממשלה לא פעלה כיאות, לטענתו, העם לא ידע את מי להעניש. וילסון סימן את בית הנבחרים של ארצות הברית כמטרה לביקורת, וטען שהוא מחולק לארבעים ושבע מחלקות, כשכל אחת מהן נשלטת בידי אדם אחר שאינו ראוי לכך.

בעבודתו המחקרית האחרונה, "הממשלה החוקתית של ארצות הברית" (1908), טען שתפקיד הנשיא הוא תפקיד חשוב כמו האדם שממלא אותו. כשהפך לנשיא, קיווה וילסון שנשיאים יוכלו להיות ראשי מפלגה כמו ראשי הממשלות הבריטיים. הוא קיווה שהמפלגות יוכלו להתארגן בצורה אידאולוגית, ולא גאוגרפית. הוא טען שבמפלגות של אותה התקופה לא היו מנהיגים, עקרונות או מפלגות.

וילסון כתב שיש להעביר את נושא הצדקה מהמגזר הפרטי לסמכות הממשלה, ובכך הניח את היסודות למדינת הרווחה המודרנית. בניסיונו להיבחר למושל ניו ג'רזי, הביע את "תמיכתו הכנה" בשעות עבודה "הגיוניות", בביטוח תאונות, ובשכר הוגן.

מנהל ציבורי

וילסון למד מנהל ציבורי, וטען שמדובר בחלק הביצועי והגלוי של הממשלה. הוא האמין שלימודי מנהל ציבורי יכולים להגביר את יעילות הממשלה. הוא טען שהמנהיגים הפוליטיים התמקדו בנושאים פילוסופיים ובטבעה של הממשלה והתעלמו מהנושאים החשובים, היומיומיים, בניהול ממשלתי. הוא טען שהגישות הללו מייצגות את דרישות המדינות הקטנות יותר. הוא טען שיש לייעל את הממשלה ולארגן אותה מחדש. הוא טען שצמיחת מדינות כפרוסיה, צרפת ואנגליה, הובילה להתקדמות במנהל הציבורי שלהן.

לעומת זאת, טען שארצות הברית צריכה מודל שונה, בגלל הקושי ביצירת קונצנזוס אמריקני. לכן, הוא דרש רפורמה איטית במבנה הממשל. הוא קישר את המנהל הציבורי למנגנונים שהושפעו מדעותיהם המשתנות של מנהיגיו.

נשיא אוניברסיטת פרינסטון

Woodrow Wilson 1902 cph.3b11773
וילסון כנשיא אוניברסיטת פרינסטון ב-1912)

הוצע לוילסון לשמש כנשיא אוניברסיטת אילינוי ב-1892, ונשיא אוניברסיטת וירג'יניה ב-1901, אולם הוא דחה זאת. ביוני 1902, מונה להיות נשיאה של אוניברסיטת פרינסטון.

אף על פי שתקציב האוניברסיטה היה בקושי ארבעה מיליוני דולרים, ביקש וילסון שני מיליונים לצורך שיפור מערכת ההוראה, מיליון עבור לימודי מדעים, וכמעט שלושה מיליוני דולרים עבור בניינים חדשים ומשכורות. וילסון גם ביקש לקבל שלושה מיליוני דולרים עבור לימודי משפטים ושניים וחצי מיליונים לטובת לימודי הנדסת חשמל. הוא העלה את מספר המרצים מ-112 ל-174, אותם בחר בעצמו לפי יכולותיהם. הוא שינה את תוכנית הלימודים כדי שתתאים לזמן המודרני, הפך את לימודי כתבי הקודש למקצוע, מינה את המרצה היהודי והמרצה הקתולי הראשונים, ושחרר את חבר המנהלים משליטת הפרסביטריאנים.

וילסון שינה את מבנה השיעורים כדי לפעול למען התמקצעות בתחום. התלמידים נפגשו בקבוצות של שישה תלמידים עם מורים. הוא העלה את תנאי הקבלה ושאף להפוך את התלמידים לאנשים חושבים.

ב-1906, התעורר וילסון וגילה שהתעוור בעינו השמאלית. כיום טוענים שחווה שבץ – אף על פי שאובחן עם טרשת עורקים – והוא נסע לחופשה באיי ברמודה. הוא החל להפגין, כמו אביו, חוסר סבלנות, שהוביל לשגיאות בשיפוט.

Pu-prospect-house
ביתו של וילסון בקמפוס של אוניברסיטת פרינסטון.

כשוילסון היה בחופשה בברמודה, הוא פגש את מרי פק. הם הרבו לבקר יחד באזור לאחר מכן, והתייחס לכך במכתביו אל אלן. אלן חשה בבעיה, והדבר גרם למתיחות בין הזוג. היסטוריונים רבים טוענים שהיה בין השניים רומן.

בתקופתו בפרינסטון, ניסה לבטל את מועדוני הארוחות של המעמד הגבוה, כדי לנטרל את כוחן של האליטות. הוא הציע שהתלמידים יעברו למגורים משותפים, אולם בוגרי האוניברסיטה התנגדו. וילסון התעקש על כך. באוקטובר 1907, חבר המנהלים סירב לתמוך בתוכנית. קצת לאחר מכן, הוא שוב נאלץ לצאת לחופשה בגלל עיוורון בעינו השמאלית.

מאוחר יותר, התעמת מול אנדרו ווסט, דיקן בית הספר, וגם עם בן בריתו, הנשיא לשעבר גרובר קליבלנד, שהיה נאמן האוניברסיטה. וילסון רצה למזג תלמידים מקבוצות שונות בקמפוס, ואילו ווסט דרש שהקמפוס יוקם במקום מרוחק יותר. ב-1909, שנתו האחרונה של וילסון בתפקיד, הקמפוס הוקם במקום מרוחק יותר. העיתונות הלאומית טענה שהיה זה קרב בין האליטות לפופוליסטים.

וילסון הרגיש צורך לרוץ למשרה פוליטית בכירה. לפני הוועידה הדמוקרטית של 1908, רמז וילסון שברצונו להיות מועמד מטעם הדמוקרטים. הדמוקרטים לא חיבבו אותו, אולם הקרקע הייתה מוכנה.

ב-1910, נבחר וילסון להיות נשיאה של האגודה האמריקנית למדעי המדינה, אולם לאחר מכן עזב את פרינסטון ונכנס לפוליטיקה של ניו ג'רזי. תרומתו לפרינסטון סוכמה בכך שהפך אותה למקום יותר טוב לאנשים צעירים.

מושל ניו ג'רזי

Woodrow Wilson, New Jersey Governor - 1911
המושל וילסון, 1911

בינואר 1910, משך וילסון את תשומת לב הדמוקרטים של ניו ג'רזי, והם החליטו שיהיה מועמדם לתפקיד המושל. ב-12 ביולי, הוא הוצג בפני מנהיגי המפלגה וזכה לתמיכתם. למרות זאת, רבים, כולל הפועלים המאורגנים, הרגישו שוילסון היה טירון פוליטי ולא מנוסה. למרות זאת, מנהיגי המפלגה הצליחו להשתמש בכוחם כדי להשיג לוילסון את המועמדות ב-14 בספטמבר. זאת למרות תמיכתו במתן זכות למדינות להכריע בנושא צריכת משקאות חריפים. ב-20 באוקטובר התפטר ממשרתו בפרינסטון.

יריבו של וילסון היה המועמד הרפובליקני, ויויאן לואיס, נציג הוועדה לבנקים ולביטוח. וילסון התמקד במסע הבחירות שלו בהבטחה להיות עצמאי מבחינה מפלגתית. הוא הפסיק להתנהג כמו פרופסור והחל להציג את עצמו כפרוגרסיבי. הוא ניצח את לואיס בקלות, בהפרש של יותר מ-650,000 קולות, אף על פי שויליאם הווארד טאפט הרפובליקני ניצח בניו ג'רזי בבחירות הנשיאותיות של 1908 בהפרש של יותר מ-82,000 קולות. וילסון נחשב לסוס שחור בבחירות, אולם ההצלחה שלו ושל דמוקרטים אחרים כנגד הרפובליקנים של טאפט הייתה בגלל הלך הרוח הפרוגרסיבי שתיאודור רוזוולט עודד לאחר תקופתו כנשיא.

בבחירות של 1910, הדמוקרטים הצליחו להשתלט על האספה הכללית של ניו ג'רזי, אף על פי שהסנאט של ניו ג'רזי נותר בידי הרפובליקנים. וילסון מינה את ג'וזף פטריק טומולטי לתפקיד מזכירו האישי, תפקיד שנשאר בו לכל אורך הקריירה של וילסון. וילסון התעלם מדרישות המנגנון המפלגתי ועסק ברפורמות. הוא סירב לתמוך בסנאטורים שלא היו ראויים לדעתו (בתקופה בה המועצה המחוקקת בחרה בסנאטורים). הוא נחשב למנהיג המפלגתי החדש באזור.

וילסון התמקד בארבע רפורמות משמעותיות- שינויים בחוקי הבחירות, חוקים נגד שחיתות, חוקים למען הפועלים, והקמת ועדה למען השירות לציבור. חוק שהעביר הרחיב את הבחירות המקדימות לכל התפקידים במדינה, כולל נציגי מפלגה וצירים, ובכך פגע במנהיגי המפלגה. החוק עבר ברוב דחוק, ואחריו גם חוקים נגד שחיתות וחוקים למען הפועלים.

הבחירות של 1912

המועמדות הדמוקרטית

תקופתו של וילסון כמושל והתמיכה מהעיתונות עזרה לו להתחיל את מסע הבחירות שלו ב-1912. במרץ 1911, החל בניסיונו להשיג את תמיכת המפלגה. באטלנטה, אשתו אלן ידעה שויליאם ג'נינגס ברייאן, מנהיג המפלגה, מבקר בפרינסטון ולכן הזמינה אותו לסעוד איתם. וילסון, שהתנגד לברייאן ב-1896, התפייס איתו.

וילסון החל במסע הבחירות שלו בדרום, כשנאם בנורפוק, וירג'יניה. למרות ההתלהבות, נאומו הרפורמיסטי נחשב לקיצוני מדי אצל השמרנים. וילסון היה הדרומי הראשון מאז 1848 שיכול היה להיכנס לבית הלבן, והדמוקרטים הדרומיים תמכו בו. הוא השיג עוד תמיכה גם מפרוגרסיבים צעירים, אינטלקטואלים, עורכי עיתונים ועורכי דין. הוא הצליח לדלג מעל המחלוקות המקומיות. בטנסי, המפלגה הייתה מפולגת בנוגע לחוק היובש. וילסון היה פרוגרסיבי ומתנגד למשקאות חריפים, אולם לא תמך בחוק, והצליח למשוך את שני הצדדים. הם התאחדו מאחוריו והמדינה תמכה בו לנשיאות, אולם המחלוקות גרמו לאובדן תפקיד המושל במדינה.

לאחר נורפוק, המשיך וילסון מערבה, אל קנזס, קולורדו, קליפורניה, אורגון וגם לוושינגטון. הוא תמך ברפורמות בבחירות שיחזקו את האוכלוסייה, כמו הנהגת משאל עם, מתן אפשרות לאוכלוסייה להגיש חוקים בעזרת עצומות, והנהגת בחירות חוזרות (מלבד לשופטים). בקליפורניה, כשנשאל בנוגע לזכותן של נשים להצביע, אף על פי שהתנגד לכך אמר שזה עניינן של המדינות.

ביולי 1911, הביא וילסון את ויליאם גיבס מקאדו ואת אדוארד האוס לנהל את מסע הבחירות שלו. הוועידה הדמוקרטית בבולטימור הייתה אחת מהבולטות בתולדות ארצות הברית. יושב הראש היה ויליאם מקומבס, שעזר לוילסון להפוך למושל. הרפובליקנים בחרו בטאפט כשבוע קודם לכן, ואילו רוזוולט החליט להקים מפלגה עצמאית. וילסון לא רצה להתערב בוועידה ולכן הלך לשחק גולף. עוזרו, טומולטי, כמעט קרס מהמתח.

הוועידה הייתה מפולגת במשך ארבעים סיבובים. אף מועמד לא הצליח להגיע לרוב של שני שלישים מהקולות. צ'אמפ קלארק היה המועמד המוביל, פרוגרסיבי שהיה חזק במדינות הגבול. הוא זכה לתמיכתו של ויליאם רנדולף הרסט, מנהיג האגף השמאלי במפלגה. ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהיה המועמד ב-1896, 1900 ו-1908, התנגד לכל מועמד שאנשי וול סטריט יתמכו בו. בסיבוב העשירי, כל המשלחת מניו יורק תמכה בקלארק. ברייאן הכריז בסיבוב ה-14 שלא יתמוך בקלארק, ועוצמתו של וילסון החלה לעלות. בסיבוב השלושים הוא כבר עקף את קלארק. ברייאן תמך בוילסון, שנבחר להיות המועמד בסיבוב ה-46.

הבחירות הכלליות

ElectoralCollege1912
מפת האלקטורים של 1912

וילסון ביקש מהמזכיר הכלכלי של המפלגה, הנרי מורגנטאו (האב), לא לקבל תרומות מתאגידים ולקבל תרומות קטנות מהציבור. בנוסף, הבטיח וילסון את תמיכת הדמוקרטים בניו ג'רזי ובניו יורק כשהוביל לתבוסת המועמדים שנתמכו בידי מנהיגי המפלגה. דבר זה מנע טענות שנשלט בידי מנהיגי המפלגה.

וילסון נאם בצורה מאולתרת, והתייחס אל רוזוולט בהומור, כשהוא מתאר את המפלגה הפרוגרסיבית כ"רפובליקנית צבעונית". הוא התנגד לבצע נאומים בכל רחבי המדינה, אולם כשרוזוולט עשה זאת, הוא נאלץ לעשות זאת גם כן.

נאום פרוגרסיבי במיניאפוליס טען שהרכוש פחות חשוב מהאנושיות ומדמם של האמריקנים. וילסון ביקש את תמיכתו של לואי ברנדייס בתוכניתו הכלכלית, והציע שהמונופולים ישלטו בידי הממשלה. הוא דרש חיסול המונופולים. בנוסף דרש רפורמות בבנקאות ומכסים נמוכים יותר כדי לחזק את השוק החופשי. באינדיאנפוליס, טען שהנשיא הבא יאלץ לחלק מחדש את כוחות החירות, ולהביא חופש חדש לאמריקה. תוכנית "החופש החדש" של וילסון הדגישה ממשל פדרלי מוגבל ומכסים נמוכים, אולם עם אכיפה נוקשה של חוקים נגד מונופולים ויצירת הפדרל ריזרב.

כשרוזוולט נפצע בידי מתנקש, וילסון הגביל את נאומיו וביקר רק את הרפובליקנים הרגילים. היה ברור שהפילוג יעזור לו בחבר האלקטורים. הוא הצליח להשיג תמיכה בקרב השחורים מהצפון כשהבטיח שידאג להם. בדרום, רוב השחורים לא יכלו להצביע. וילסון השיג 41.8% מהקולות בבחירות, ו-435 אלקטורים מ-40 מדינות. לא ברור אם רוזוולט לקח יותר קולות מטאפט, כרפובליקני לשעבר, או מוילסון, כפרוגרסיבי.

נשיאותו (1921-1913)

אישים

ממשל וקבינט

מזכירו של וילסון היה ג'וזף טומולטי במשך כל כהונתו. הוא תיווך בין וילסון לבין העיתונות, ומזגו האירי והתוסס השלים את המזג הסקוטי הקודר של הנשיא. אשתו של וילסון, אלן, מתה ב-6 באוגוסט 1914, והוא התחתן עם אדית בולינג גאלט ב-1915. היא שלטה בלוח הזמנים של הנשיא. היועץ הראשי למדיניות החוץ היה אדוארד האוס, עד שוילסון הסתכסך איתו ב-1919, מפני שהרגיש שהטעה אותו בוועידת השלום. סגנו, המושל לשעבר תומאס מרשל מאינדיאנה, לא התבלט בממשל. בנוסף, מזכיר המדינה היה ויליאם ג'נינגס ברייאן, מנהיג המפלגה, שהתפטר מתפקידו ב-1915 בגלל אי הסכמה למדיניותו של וילסון כנגד גרמניה, ומזכיר האוצר היה חתנו של וילסון, ויליאם גיבס מקאדו.

בית המשפט העליון

Brandeisl
השופט העליון לואי ברנדייס

וילסון מינה שלושה שופטים לבית המשפט העליון:

  • ג'יימס מקריינולדס, ב-1914, שהיה שמרן, כיהן יותר מ-26 שנים והתנגד לניו דיל של פרנקלין דלאנו רוזוולט.
  • לואי ברנדייס, ב-1916. ליברל, והיהודי הראשון שמונה לבית המשפט. הוא כיהן 22 שנים ותמך בחופש הביטוי ובזכות לפרטיות. הוא תמך בניו דיל.
  • ג'ון קלארק, ב-1916. הוא כיהן שש שנים בלבד לפני שהתפטר.

בנוסף מינה וילסון עשרים שופטים בבית המשפט לערעורים, ו-52 שופטים בבתי המשפט המחוזיים.

מדיניות פנים

WilsonFirstInauguration
וילסון מושבע לנשיאות ב-4 במרץ 1913.

ביישום מדיניותו הכלכלית, היה על וילסון לפייס בין הגישות המנוגדות של האגף הדרומי והחקלאי של המפלגה, אותו הוביל ברייאן, ובין האגף הצפוני והפרו-עסקי, שהוביל בידי מנהיגי המפלגה ובעיקר הטמאני הול. עוד ב-1907 טען שפוליטיקה מוצלחת היא הובלה לשיתוף פעולה ממשלתי כדי להשיג מטרות משותפות. הנושא הראשון במדיניות "החופש החדש" שלו היה הורדת המכסים. עם רוב דמוקרטי גדול בקונגרס וכלכלה בריאה, הוא ניצל את ההזדמנות להוריד מכסים. בנוסף פעל במהירות כדי להעביר חקיקה נגד מונופולים ולהעביר רפורמה בבנקאות ובנושא המטבע.

וילסון הנהיג מסיבות עיתונאים פעמיים בשבוע מהבית הלבן, בפעם הראשונה ב-15 במרץ 1913. הכתבים הורשו לשאול אותו שאלות. ב-1913, הפך לנשיא הראשון שנאם את נאום מצב האומה מאז 1801, כשתומאס ג'פרסון הפסיק את המסורת.

Pump1913
קריקטורה מ-1913, וילסון שופך אל הכלכלה חוקים נגד מונופולים

מכסי המגן

כדי להוביל את הורדת המכסים, השיג וילסון את תמיכתו של אוסקר אנדרווד, חבר בית הנבחרים ויו"ר ועדת הכלכלה. רוב בית הנבחרים תמך במאי בחוק שהוריד את המכסים, ובספטמבר החוק עבר בסנאט. וילסון חתם עליו כעבור שלושה שבועות. למרות זאת, מלחמת העולם הראשונה מנעה השפעה מהותית של הורדת המכסים. וילסון טען בפני הקונגרס שהתאגידים תומכים במכסים גבוהים, והוא ארגן טקס חתימה מהודר על החוק. ההכנסה שאבדה בעקבות הורדת המכסים הושגה בידי מס ההכנסה החדש, שהונהג לאחר העברת התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית.

הפדרל ריזרב

Federal Reserve Districts Map - Banks & Branches
מחוזות של הפדרל ריזרב- המעגלים השחורים הם המחוזות, הבנקים הם הריבועים השחורים, המעגלים האדומים הם ענפי המחוזות והמטה בוושינגטון הוא הכוכב

וילסון לא חיכה להורדת המכסים כדי להמשיך ברפורמה הבאה שלו- הבנקאות, בה החל ביוני 1913. לאחר שהתייעץ עם ברנדייס, הכריז וילסון שמערכת הבנקאות צריכה להיות ציבורית וממשלתית. הבנקים, לטענתו, צריכים להיות כלים לעסקים, ולא שליטיהם. הוא ניסה לפייס בין הרפובליקנים השמרנים, בהנהגת הסנאטור נלסון אולדריץ', ובין האגף השמאלי של הדמוקרטים, בהובלת ויליאם ג'נינגס ברייאן, שתיעב בנקים פרטיים ואת וול סטריט. ברייאן דרש בנק מרכזי בבעלות ממשלתית שידפיס כסף מנייר כאוות נפשו של הקונגרס. לבסוף, הפשרה הרשתה לבנקים פרטיים לשלוט ב-12 הבנקים האזוריים, אולם יצרה מערכת מרכזית בהנהגת הנשיא והסנאט. וילסון שכנע את תומכי ברייאן שכיוון שאגרות החוב של הבנק היו בבעלות הממשלה, המטבע הפך לגמיש יותר. שנים עשר בנקים מחוזיים החלישו את השפעת הבנקים מניו יורק, דרישה מרכזית של ברייאן ותומכיו בדרום ובמערב.

וילסון מינה את פאול ורבורג ובנקאים בולטים אחרים להנהיג את המערכת. האגף הניו יורקרי שלט בבנק כ"ראשון בין שווים". המערכת החלה לפעול ב-1915, ומימנה את מדינות ההסכמה ואת ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה.

בסוף 1913, העיתונות טענה שוילסון הוא האדם החזק ביותר בממשלו, והוא האחראי לכל הרפורמות שעברו.

פעילות נגד מונופולים וחקיקה

וילסון דחף לחקיקה שהסתיימה בחקיקת חוק ועדת הסחר הפדרלית בספטמבר 1914. היה זה צעד בניגוד לקודמיו בתפקיד, שסברו שיש לנצח את המונופולים בבית המשפט. ועדת הסחר הפדרלית הפעילה רגולציה שעודדה תחרות והקטינה את הסחר הלא הוגן. בנוסף לכך, חוקק וילסון חוק נגד מונופולים, שאסר על אפליית במחירים, על הסכמים שאסרו על הקמעונאים לרכוש מוצרים מספקים אחרים, והסכמים שמטרתם לשלוט בארגונים אחרים. כוחה של חקיקה זאת היה גדול יותר מחוקים קודמים כיוון שהיא הדגישה את אחריותם של נציגי התאגידים והבהירה את החוקים. החוק נחשב למגנה קרטה של חוקי העבודה. ב-1916, תחת איום מצד איגודי הרכבת בשביתה, אישר וילסון חוק שהעלה שכר והוריד את שעות העבודה של הפועלים כדי למנוע אותה.

כשהנשיא ניגש לבחירה מחדש, הוא העביר סדרה של תוכניות כדי לסייע לחקלאים. ב-1914 הוא העביר חוק שיצר מערכת למכירת תוצרת חקלאית ולשיפור המיכון החקלאי. ב-1916 העביר חוק שהעניק הלוואות ארוכות טווח בריבית נמוכה לחקלאים.

העסקת ילדים נאסרה בחוק ב-1916, אולם בית המשפט טען שהחוק אינו חוקתי ב-1918. רק בשנות השלושים נחקקו חוקים משמעותיים נגד העסקת ילדים.

יחסי עבודה

Edith Wilson cropped 2
אשתו השנייה של וילסון, אדית

ב-1914, סכסוך בין כורי פחם בקולורדו והאיגוד שלהם גרם למשמר הלאומי לטבוח בכורים, ולגרום למותם של שמונה שובתים, אחד-עשר ילדים ושתי אמהות. אחד מהבעלים, ג'ון ד. רוקפלר, הבן, סירב להצעת וילסון לבוררות, ולכן שלח וילסון את הצבא לאזור. הוא הצליח להביא סדר והפגין את תמיכתו באיגודי העובדים, אולם כניעת הכורים לבעליהם הייתה תבוסה קשה.

בקיץ 1916, הכלכלה הייתה בסכנה עקב שביתת רכבות. הנשיא קרא למפלגות לבוא לוועידה בבית הלבן באוגוסט – אחרי יומיים ללא תוצאות, החליט וילסון לפתור את העניין, ולהעביר חוק למען יום עבודה בן שמונה שעות. החוק ביטל את השביתה, והקנה לוילסון שבחים על מניעת משבר כלכלי. השמרנים ביקרו את החוק וטענו שוילסון נכנע לאיגודים, ושהקונגרס ויתר לרודנות.

העורף במלחמת העולם הראשונה

FoodWillWinTheGreatWarNOLA
חנות לקניית אגרות חוב למימון המלחמה בניו אורלינס. על הבניין כרזה: "האוכל ינצח במלחמה-אל תבזבזו אותו".
Women workers in ordnance shops, Midvale Steel and Ordnance Company, Nicetown, Pennsylvania. Hand chipping with pneumati - NARA - 530774
פועלות בחנות תותחים בפנסילבניה, 1918

כשארצות הברית נכנסה אל מלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, הפך וילסון לנשיא לוחם. מועצת התעשיות המלחמתית, בראשותו של ברנרד ברוך, הוקמה כדי לטפל ביעדי הייצור האמריקניים לצורך המלחמה. הנשיא לעתיד הרברט הובר עמד בראש מנהל המזון האמריקני, שיספק אוכל. כדי לחסוך בחשמל, הונהג שעון קיץ, ואספקת הדלק הוקצבה. ויליאם מקאדו היה אחראי על אגרות החוב. הקבינט המלחמתי נפגש עם וילסון בבית הלבן אחת לשבוע. וילסון מינה אנשי עסקים בשכר של דולר ליום כדי לטפל בגופים אלו, כדי שהממשלה תוכל לתפקד כמו שצריך בעת המלחמה.

איגודי עובדים שתמכו במאמץ המלחמתי זכו להטבות. וילסון עבד מקרוב עם איגודי עובדים מתונים, שצמחו במספר חבריהם ובשכרם במהלך תקופתו. בהיעדר הקצבות מזון המחירים הרקיעו שחקים, מס ההכנסה עלה והפועלים סבלו. למרות זאת, אגרות החוב למימון המלחמה נמכרו בהצלחה. ההצלחה בכך גרמה לכך שהמלחמה מומנה בידי משלמי המיסים האמידים במהלך שנות העשרים.

מתנגדים למלחמה, אנרכיסטים, קומוניסטים, חברי IWW ומתנגדי מלחמה אחרים נרדפו בידי מחלקת המשפטים בהנהגת אלכסנדר מיצ'ל פאלמר. מנהיגים רבים של איגודים אלו נעצרו באשמת הסתה לאלימות, ריגול ובגידה. וילסון הקים את משרד התעמולה המערבי הראשון, הוועדה למידע ציבורי, שהפיצה מסרים אנטי-גרמניים וצנזרה חומר שמצאה כמסית. בנוסף, העביר וילסון את חוק הריגול של 1917 ואת חוק ההמרדה של 1918 בקונגרס. החוקים אסרו על הצהרות אנטי-בריטיות, פרו-גרמניות ואנטי-מלחמתיות. בעוד שתמך בסוציאליסטים שתמכו במלחמה, הוא דחף למעצרם וגירושם של זרים שנולדו במדינות אויבות. מהגרים רבים, שהיו גרים-תושבים ללא אזרחות, והתנגדו למעורבות במלחמה, נשלחו אל רוסיה הסובייטית או אל ארצות אחרות לפי חוק ההגירה של 1918.

בניסיונו לבצע רפורמה ולשנות את תוכנית הגיוס, החליף וילסון מפקדים צבאיים וחקר את מחלקת הביטחון. הדו"ח לא מצא שחיתות או גנבה בתוכניות הגיוס, אף על פי שמצא כשלים בחיל האוויר.

ממשל וילסון שחרר את החיילים עם סיום המלחמה. תוכנית ליצירת ועדה בעניין ננטשה בגלל השליטה הרפובליקנית בסנאט. במקום, העדיף וילסון לפרק את הוועדות מתקופת המלחמה. השחרור גרם לכך שארבעה מיליון חיילים נשלחו הביתה ללא תכנות, ללא כסף, עם מעט הטבות ועם הרבה הבטחות מעורפלות. הבועה מתקופת המלחמה על מחירי התוצרת החקלאית התפוצצה, וחקלאים רבים נותרו בחובות לאחר שרכשו אדמות חדשות. שביתות בתעשיות הפלדה, הפחם ואריזת הבשר פגעו בכלכלה ב-1919. טינה גזעית גרמה למהומות גזעיות בקיץ, כשלבנים ושחורים נלחמו בשיקגו ובאומהה, ובערים רבות בצפון.

חוק היובש

חוק היובש הפך לרפורמה בלתי נמנעת במהלך המלחמה, אולם וילסון לא היה מעורב יותר מדי בהעברת החוק. שילוב בין תנועת ההתנזרות, שנאה לדברים גרמניים (כולל בירה ומסבאות) ופעילות של כנסיות ונשים הובילו לדרישה לתיקון חוקתי שיוביל לחוק יובש. תיקון חוקתי עבר בדצמבר 1917, בשני בתי הקונגרס ברוב של שני שלישים. ב-16 בינואר 1919, התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית אושר בידי 36 מתוך 48 המדינות. ב-28 באוקטובר 1919, חוקק הקונגרס את חוק וולסטד, השם העממי לחוק היובש הלאומי. וילסון הרגיש שלא ניתן לאכוף את החוק, אולם הקונגרס ביטל את הוטו שלו. תקופת היובש החלה ב-16 בינואר 1920 (שנה לאחר אישרור התיקון). מכירה, ייצור, יבוא והעברה של משקאות חריפים, מלבד למקרים דתיים, נאסרה. צריכת אלכוהול לא נאסרה, והיו אנשים ששמרו על מלאי פרטי מלפני התקופה אצלם. וילסון העביר את המלאי האישי שלו אל מרתף היינות בביתו בוושינגטון לאחר סיום כהונתו.

עמדתו של וילסון שלא ניתן לאכוף את החוק התממשה: השוק השחור התפתח במהירות כדי לעקוף את ההגבלות, ואלכוהול רב הופק והוברח אל המדינה. מוסד הספיק איזי, המסבאות הבלתי חוקיות, שגשג בערים, בעיירות ובכפרים.

זכות הצבעה לנשים

וילסון תמך במתן זכות הצבעה לנשים, אולם לא יכול היה לגייס תמיכה בתיקון חוקתי כיוון שהדרום התנגד לתיקון שיפגע בזכות המדינות להחליט. יום לפני השבעתו לנשיא, נערך בוושינגטון מצעד למען זכות ההצבעה לנשים שאורגן על ידי אליס פול, לוסי ברנס ואגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים. במהלך כהונתו, בין 1917 ל-1919, מפלגת הנשים הלאומית תקפה את וילסון ואת הדמוקרטים על חוסר פעולתם בנושא. וילסון שמר על קשר עם חלק מהסופרג'יסטיות המתונות. הוא המשיך להתעלם מהנושא עד שהיה בטוח שהפלג הצפוני במפלגה הדמוקרטית תמך בכך: משאל עם מ-1917 בניו יורק, שתמך בנושא, היה החלטי. בינואר 1918, נאם וילסון בבית הנבחרים כדי שיעביר את החוק. הוא עבר אולם הסנאט עיכב את החוק עד ל-1919, ואז התיקון נשלח לאשרור המדינות.

הבהלה האדומה

לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה הצארית, רבים באמריקה חששו ממהפכה קומוניסטית בארצות הברית. הפחדים הוזנו לאחר שאנרכיסטים בהנהגת לואיג'י גלאני ביצעו סדרת פיצוצים ברחבי ארצות הברית ב-1919. בתגובה לכך, החל מזכיר המשפט, אלכסנדר מיצ'ל פאלמר, ב"פשיטות פאלמר" בכוונה ללכוד ולסלק מהמדינה פעילים רדיקליים. הוא הזהיר מפני התקוממות באחד במאי ב-1920, אולם לאחר שהיום עבר ללא תקריות חריגות, הבהלה האדומה גוועה.

זכויות האזרח

Wilson-quote-in-birth-of-a-nation
ציטוט מ"ההיסטוריה של העם האמריקני" מאת וילסון, שמוצג בסרט "לידתה של אומה".

היסטוריונים רבים ביקרו את מדיניותו של וילסון בנוגע לגזעים (לפי המבקרים, וילסון, בספרו "ההיסטוריה של העם האמריקני", הציג את המהגרים האירופאים הלבנים באהדה בעוד שהמהגרים השחורים וילדיהם הוצגו כלא מתאימים לקבלת אזרחות וכלא מסוגלים להיטמע בחברה האמריקנית). לפי המבקרים, האמין וילסון שהעבדות הייתה שגויה מטעמים מעמדיים, ולא מטעמים מוסריים. הם טענו שוילסון אהד את מערכת העבדות בדרום, ושלטענתו האדונים היו סבלניים כלפי העבדים הפשוטים. בנושא של תקופת השיקום, סבר וילסון, כרוב הדרום, שהדרום הושחת בידי ה"צקלונאים", הפוליטיקאים שבאו מהצפון כדי לתפוס בדרום עמדות כוח, ושמעשיהם של הרפובליקנים הרדיקלים הצדיקו מעשים קיצוניים כדי להחזיק את הממשלות הדמוקרטיות.

בחודש הראשון של וילסון במשרד, מחלקת הדואר הפרידה בין גזעים במשרדיה, ונדרש מוילסון לבצע זאת בכל הממשלה, בשירותים, בקפיטריות ובחללי העבודה. מזכיר האוצר, ויליאם גיבס מקאדו, התיר גם לעובדים מדרג נמוך להפריד בין גזעים במקומות העבודה. בסוף 1913, מחלקות רבות הופרדו בגזעים, גם ללא פקודה מפורשת.

וילסון הגן על המדיניות במכתב ביולי 1913, וטען שההפרדה הגזעית הפחיתה את המתיחות בין הגזעים. היסטוריונים טענו שוילסון פעל לפי דעת הציבור, אולם היו שחורים ולבנים שמחו על שינוי המדיניות הממשלתית. המחאה התבטאה במכתבים, פגישות המוניות, כתבות עוינות בעיתונות והתנגדות מצד כנסיות שחורות ולבנות. תומכיו השחורים של הנשיא, שעזבו את הרפובליקנים כדי לתמוך בו, התאכזבו, והם והמנהיגים הצפוניים מחו על השינויים. וילסון המשיך להגן על המדיניות שלו. טענו ששיקר כשהבטיח לשחורים להגן עליהם מפני אי צדק גזעי. הפרדה גזעית במשרדים הממשלתיים, ואפליה במתן תעסוקה החלה כבר אצל תיאודור רוזוולט, והנשיא טאפט המשיך אותה. ממשל וילסון החריף את המצב. בנוסף, בתקופתו של וילסון נדרש לראשונה ממועמדים למשרות ממשלתיות לשלוח תמונות.

מחלקת המלחמה של וילסון גייסה מאות אלפי שחורים לצבא, ונתנה להם תשלום זהה ללבנים, אולם בהתאם למדיניות מאז מלחמת האזרחים ועד מלחמת העולם השנייה, הם נשארו ביחידות שחורות עם מפקדים לבנים, ולא נלחמו רוב הזמן. כשמשלחת שחורים מחתה על כך, טען וילסון שההפרדה הגזעית היא אינה השפלה אלא רווח. ב-1918, הוצעה לויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז – מייסד ה-NAACP שתמך בוילסון באמונה שהיה "דרומי ליברל" – משרה צבאית שתעסוק בנושאי הגזעים. דו בויז קיבל זאת, אולם נכשל במבחני הקבלה לצבא. ב-1916, התנגד דו-בויז לוילסון, וטען שכהונתו הראשונה הייתה "הניסיון הנורא ביותר מאז מלחמת האזרחים להחיל חוקי ג'ים קרואו ואפליה בשירות האזרחי".

מדיניות חוץ

המהפכה המקסיקנית

וילסון נכנס לתפקידו במהלך המהפכה המקסיקנית, ומעט אחרי ההתנקשות בחייו של פרנסיסקו איגנאסיו מדרו, נשיא מקסיקו בין השנים 1911 ל-1913. וילסון לא הכיר ב"ממשלת הקצבים" של ויקטוריאנו הוארטה ודרש ממקסיקו לקיים בחירות דמוקרטיות. גישתו חסרת התקדים של וילסון מנעה מהוארטה להשיג לגיטימיות וחיסלה אותו. "האידיאליזם של וילסון" הפך להיגיון מאחורי ההתערבות באמריקה הלטינית עד 1933, כשפרנקלין רוזוולט סיים את הגישה המוסרית כלפי האזור. לאחר שהוארטה עצר נחתים בנמל, שלח וילסון את הנחתים כדי לכבוש את האזור. המלחמה בין ארצות הברית ומקסיקו נמנעה בזכות משא ומתן, וב-1916, כשניסה להיבחר שוב לנשיאות, טענו תומכי וילסון ש"הוא השאיר אותנו מחוץ למלחמה". הוארטה נטש את מקסיקו והוחלף בונוסטיאנו קאראנסה. אף על פי שהממשל השיג את מטרתו, סגנו של קאראנסה, פנצ'ו וייה, היה האיום הרציני יותר ב-1916.

בתחילת 1916, הוביל וייה כ-1,500 מורדים מקסיקניים במתקפה על העיירה קולומבוס שבניו מקסיקו, בתגובה להודעת התמיכה של ארצות הברית במשטרו של קאראנסה. במתקפה נהרגו 17 מתושבי העיירה ובתים רבים נשרפו. העם דרש שוייה יבוא על עונשו. בתגובה, שלח וילסון משלחת של 4,000 חיילים בהנהגת ג'ון פרשינג במטרה לתפוס את וייה ולהביאו למשפט. באפריל, כוחותיו של פרשינג חיסלו את תומכיו של וייה. וייה נשאר חופשי ופרשינג המשיך לרדוף אחריו אל תוך מקסיקו. קאראנסה מחה כנגד הפלישה והאשים את האמריקנים בכך. עימות עם המון מקסיקני ב-12 באפריל גרם למותם של שני חיילים ולפציעתם של שישה, ולמאות קורבנות מקסיקניים. מקרים נוספים הובילו לכך שמלחמה כמעט פרצה בסוף יוני, כשדרש וילסון את שחרורם המידי של חיילים אמריקנים שהיו עצורים. הם שוחררו, המתיחות התפוגגה ומשא ומתן החל. בתחילת 1917, המתיחות עם גרמניה החלה להסלים לקראת מלחמה. ללא ידיעת וושינגטון, מברק צימרמן של גרמניה הזמין את מקסיקו להצטרף למלחמה מול ארצות הברית. וילסון היה צריך למנוע מהמקסיקנים לשתף פעולה עם גרמניה וציווה על פרשינג לסגת ממקסיקו. החייל האמריקני האחרון עזב ב-5 בפברואר 1917. האמריקנים גילו על מברק צימרמן ב-23 בפברואר, וממשלו של קאראנסה זכה להכרה דיפלומטית באפריל, לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה. הניצחון היה כולו של קאראנסה- הוא הצליח לייצב את הכאוס במקסיקו ונותר חופשי לפתח את המהפכה ללא לחץ אמריקני.

המרדף אחרי פנצ'ו וייה היה תקרית צבאית קטנה, אולם השפיע בטווח הארוך. קאראנסה ניצל את הכעס הציבורי, חיזק את מעמדו הפוליטי וגרם לשנאה כלפי האמריקנים מצד המקסיקנים. בצד האמריקני, פרשינג הפך לדמות לאומית והוביל את הכוחות האמריקנית בצרפת ב-1917 וב-1918. המשלחת כללה 15,000 חיילי קבע, ועוד 110,000 חיילים במשרה חלקית מהמשמר הלאומי שפיקחו על הגבולות. הצבא האמריקני השיג ניסיון באימונים, תכנונים ולוגיסטיקה. חשוב מכך, התגלתה חולשה רצינית במשמר הלאומי בנושאי אימון, תכנון, גיוס והנעת הכוחות. הציבור האמריקני הוציא את תסכולו בגלל המאבק האירופאי, וארצות הברית הראתה שהיא יכולה להגן על גבולותיה.

לפני הכניסה למלחמת העולם הראשונה

The American War-Dog by Oscar Cesare 1916
וילסון ו"ג'ינגו", כלב המלחמה האמריקני-מתוארים כניצים שרוצים שארצות הברית תיכנס למלחמה

בין 1914 לתחילת 1917, מטרתו המרכזית של וילסון הייתה למנוע מאמריקה להצטרף למלחמה באירופה, ומדיניותו הייתה נייטרליות מוחלטת. במלחמה באירופה, שהפכה למלחמת העולם הראשונה, נלחמו מעצמות המרכז (גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית ובולגריה) מול מדינות ההסכמה (הממלכה המאוחדת, צרפת, האימפריה הרוסית וכמה מדינות אחרות). בנאומו בפני הקונגרס ב-1914, טען וילסון שהמחלוקות הללו עלולות לפלג את האומה האמריקנית, ושעל המדינה להיות נייטרלית ולתווך לשלום כחברת כל האומות. הוא הציע הצעות לתיווך ושלח את אדוארד האוס למשימות דיפלומטיות. מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה דחו את הצעותיו. וילסון החליט לא להגיב לפעולות של שני הצדדים. רבים האשימו אותו באדישות למלחמה. הרפובליקנים, בהובלת תיאודור רוזוולט, ביקרו את סירובו של וילסון לבנות את צבא ארצות הברית לקראת המלחמה, אולם וילסון זכה לתמיכת פעילי השלום, כולל נשים ודתיים.

כשבריטניה הכריזה על סגר ימי על ספינות נייטרליות שנשאו סחורה מוברחת אל גרמניה, מחה וילסון על הפרת זכויותיה הנייטרליות של ארצות הברית. הבריטים ידעו שהעניין לא יהיה קזוס בלי עבור ארצות הברית. בתחילת 1915, הכריזה גרמניה שהמים מסביב לבריטניה יהיו אזור מלחמה. וילסון שיגר מכתב במחאה, ודרש שגרמניה תהיה אחראית לשלומן של ספינות נייטרליות. צוללת גרמנית הטביעה ספינת קיטור בריטית במרץ 1915, וגרמה למותם של 111 אישים, כולל אמריקני אחד. וילסון סירב לגרום להסלמה במלחמה בגלל אובדן של אמריקני אחד. ב-1915, פצצה גרמנית פגעה בספינה אמריקנית, וצוללת גרמנית הטביעה מכלית אמריקנית. וילסון, בהתבסס על ראיות הגיוניות, הניח שהמקרים היו תאונות, ושמשא ומתן על פיצויים יתרחש בסוף המלחמה.

לבסוף, צוללת גרמנית הטביעה את אוניית הדואר המלכותי "לוסיטניה" במאי 1915, וגרמה למותם של אלפים, כולל אמריקנים רבים. בנאום בסוף השבוע, טען וילסון שיש אנשים שהם גאים מכדי להילחם, וגם יש מדינות שצודקות כל כך עד שהן לא צריכות להוכיח זאת בקרב. רבים כעסו על תגובה זאת. וילסון מחה במכתב לגרמנים על מלחמת הצוללות כנגד ספינות הסחר. הגרמנים התחמקו ועוררו כעס אמריקני. מזכיר המדינה ברייאן, פציפיסט נודע, הבין שהמדינה בדרך למלחמה, התפטר והוחלף ברוברט לנסינג. לאחר הטבעתה של עוד ספינה, נהרגו עוד שני אמריקנים. ארצות הברית איימה בניתוק הקשרים הדיפלומטיים אם גרמניה לא תגיב על כך, והשגריר הגרמני הודיע שצוללות גרמניות לא יטביעו אוניות סחר ללא אזהרה. לעת עתה, ארצות הברית לא נכנסה למלחמה. בינתיים, ביקש וילסון וקיבל מהקונגרס הקצבות בסוף 1916 כדי לגייס עוד 500,000 חיילים. בנוסף נערכה תוכנית חומש לשיפוץ ספינות הקרב, אניות הסיור, המשחתות והצוללות-וכך הופגן רצונו של וילסון בצי גדול.

במרץ 1916 הוטבעה מעבורת בלתי חמושה עם דגל צרפתי עליה, וארבעה אמריקנים נהרגו. הגרמנים הגיבו כמו לאחר לוסיטניה. הנשיא דרש מהגרמנים להפסיק עם מלחמת הצוללות. הוא זכה לשבחים כשהצליח להשיג מגרמניה התחייבות להגביל את מלחמת הצוללות שלהם לאניות סיור בלבד. גרמניה לא הצליחה למלא את חלקה בהסכם, ולבסוף הפרה אותו.

וילסון דרש שלום עולמי לאחר המלחמה במאי 1916. הוא טען בדבר זכותה של כל מדינה לריבונות, שלמות טריטוריאלית וחופש מתוקפנות. וילסון טען שארצות הברית מוכנה להיות שותפה בכל איגוד שהאומות יקימו כדי להשיג את מטרות אלו. הנאום נחשב לשינוי מדיניות. הבריטים והצרפתים לא הגיבו. מבקריו האירופאים טענו שוילסון היה אדיש. הוא עדיין האמין שהמלחמה הייתה תוצאה של מאזן הכוחות המושחת באירופה.

וילסון הציע את הצעת התיווך האחרונה שלו ב-18 בדצמבר 1916. כצעד מקדים, ביקש משני הצדדים להצהיר על התנאים המינימליים שלהם לביטחון עתידי. מעצמות המרכז טענו שהניצחון קרוב, ומדינות ההסכמה דרשו את פירוק האימפריות היריבות. ללא רצון בשלום, ההצעה גוועה.

וילסון התקשה בשמירה על הנייטרליות, לאחר שגרמניה הפרה את הבטחותיה בנוגע לצוללות. בתחילת 1917, יידע השגריר הגרמני את מזכיר המדינה לנסינג שגרמניה מחויבת למלחמת צוללות בלתי מוגבלת, אף על פי שידע שתגובתה של ארצות הברית תהיה חריפה. לאחר מכן נחשף מברק צימרמן, שבו ניסתה גרמניה לגייס את מקסיקו כבעלת ברית, והבטיחה שלאחר ניצחונה, היא תתמוך במקסיקו בקרב על טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה מול ארצות הברית. תגובתו של וילסון, לאחר ההתייעצות עם הקבינט והקונגרס, הייתה מינימלית- דרישה להפסיק את היחסים הדיפלומטיים עם הגרמנים. הנשיא טען שהוא רוצה להישאר בידידות עם העם הגרמני, ושאינו מאמין שהעם הגרמני עוין כלפיהם. במרץ 1917, הטביעה גרמניה כמה ספינות אמריקניות, ותיאודור רוזוולט טען שאם וילסון לא יצא למלחמה, הוא יפשוט את עורו. לאחר מכן כינס וילסון פגישת קבינט ב-20 במרץ, ובה תמכו כל חברי הקבינט בכניסה למלחמה.

מלחמת העולם הראשונה

וילסון נאם את נאום הכניסה למלחמה בפני מושב מיוחד של הקונגרס ב-2 באפריל 1917, והכריז שהצהרתה של גרמניה סיימה את מדיניות הנייטרליות, תוך שהוא מבקש מהקונגרס להכריז על מלחמה מול גרמניה. הוא הציע שארצות הברית תיכנס למלחמה למען השלום והצדק בחיי העולם, מול המעצמה הסמכותנית והאנוכית. לטענת וילסון, הייתה הממשלה הגרמנית נחושה בדעתה לסכסך בין מדינות העולם. הוא טען שכל חוסר נאמנות יטופל בחומרה.

הכרזת המלחמה מול גרמניה עברה ברוב גדול משני צידי הקונגרס, לצד התנגדות ממעוזים שהיו מאוכלסים בגרמנים ומאזורים כפריים מרוחקים בדרום. וילסון חתם על ההצהרה ב-6 באפריל 1917. לאחר מכן הכריזה ארצות הברית מלחמה גם כנגד אוסטרו-הונגריה, בדצמבר. ארצות הברית לא חתמה על ברית עם בריטניה או צרפת, אולם הייתה מחוברת אליהן כ"כוח נלווה". ארצות הברית גייסה כוחות עצומים, והפיקוד ניתן לגנרל ג'ון פרשינג. אדוארד האוס, שהיה יועצו הבלתי-רשמי של הנשיא לנושאי חוץ, הפך לערוץ התקשורת המרכזי של הנשיא עם הממשלה הבריטית. האוס הצליח ליצור קשרים עם בריטים וליצור שיתוף פעולה נרחב, והשיג הבנות בין שתי הממשלות.

במרץ 1917 התרחשה מהפכה ראשונה מתוך שתיים ברוסיה, ודבר זה השפיע על מעמדה של ארצות הברית במלחמה. הדחת הממשלה הקיסרית הסירה מחסום רציני בהצטרפותה של ארצות הברית לאיום האירופאי, ולאחר המהפכה השנייה בנובמבר, שגרמה לכך שגרמניה לא נאלצה להתמודד עם איום בחזית המזרחית, הפנתה גרמניה משאבים אדירים לחזית המערבית, וכוחותיה של ארצות הברית הפכו לגורם חשוב במלחמה ב-1918. וילסון סירב להצעת מדינות ההסכמה להפנות כוחות צבאיים למעורבות ברוסיה מול הבולשביקים, בהתבסס על ניסיונו במעורבות בענייניה של מקסיקו. למרות זאת, שוכנע וילסון שהעניין יעזור למאמץ המלחמתי, ושלח כוח מוגבל כדי לעזור למדינות ההסכמה במזרח.

הגרמנים תקפו באראס, וגרמו לוילסון לשלוח חיילים לחזית המערבית-עד אוגוסט 1918, מיליון חיילים אמריקנים הגיעו אל צרפת. מדינות ההסכמה תקפו בסום, ועד אוגוסט נאלצו הגרמנים להתגונן מול התקפת מדינות ההסכמה. באוקטובר, הודיע לוילסון קאנצלר גרמניה החדש, מקס פון באדן, על רצונו בהפסקת אש. בתחלופת מכתבים עם גרמניה, הסכימו על ארבע-עשרה נקודות עקרוניות שישמרו בהפסקת האש. האוס הציג את ההסכם בפני הבריטים והצרפתים, ואיים שיחתום על הפסקת אש בלעדיהם. וילסון התעלם מרצונו של הגנרל פרשינג לבטל את הפסקת האש ולדרוש כניעה ללא תנאים מצד הגרמנים.

הגרמנים חתמו על הסכם הפסקת אש ב-11 בנובמבר 1918, וסיימו את המלחמה. אוסטרו-הונגריה חתמה על הסכם משלה שמונה ימים קודם לכן, והאימפריה העות'מאנית חתמה על הפסקת האש של מודרוס באוקטובר. הצדדים הלוחמים נפגשו בועידת שלום בפריז ב-1919 כדי לקבוע את תנאי השלום.

ארבע עשרה הנקודות

וילסון שכר קבוצה של גאוגרפיים, היסטוריונים ומדעני-מדינה כדי ללמוד את התרבות האירופאית, בהנהגת הקולונל האוס. הקבוצה סיכמה את ממצאיה בנושא התנאים הרצויים להסכם השלום, ואת התנאים הציג וילסון בנאומו בפני הקונגרס ב-8 בינואר 1918. בנאומו הציג וילסון את מטרותיה של אמריקה לטווח הארוך- הצהרת הכוונות הברורה ביותר שאחת מהמדינות הלוחמות נשאה. הנאום, שנודע כארבע עשרה הנקודות, נכתב ברובו בידי וולטר ליפמן והפנה את מדיניות הפנים הפרוגרסיבית של וילסון אל התחום הבין לאומי. שש הנקודות הראשונות עסקו בדיפלומטיה, חופש השיט ויישוב התביעות הקולוניאליות. לאחר מכן דובר על עניינים טריטוריאליים, והנקודה האחרונה קראה להקמת ארגון בינלאומי של אומות שיבטיח את עצמאותן ושלמותן הטריטוריאליות של כל האומות- חבר לאומים. הנאום תורגם לשפות רבות כדי שיופץ ככל האפשר.

ועידת השלום בפריז

Big four
"ארבעת הגדולים" בוועידת השלום בפריז, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. וילסון עומד ליד ז'ורז' קלמנסו בצד ימין.

כשהגיע הזמן, נסע וילסון לפריז לחצי שנה עבור ועידת השלום, והפך לנשיא האמריקני הראשון שנסע לאירופה בזמנו בתפקיד. הוא ירד מהספינה ב-13 בדצמבר. כשהיה באיטליה (1–6 בינואר 1919) ופגש את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ואת ראש הממשלה ויטוריו אמנואלה אורלנדו, הוא הפך לנשיא הראשון שנפגש עם אפיפיור, כשביקר את בנדיקטוס החמישה עשר בארמון האפיפיור.

וילסון לקח הפסקה מהמשא ומתן ונסע הביתה ב-14 בפברואר 1919, ולאחר שלושה שבועות חזר לפריז ונשאר שם עד ההגעה להסכם ביוני. במהלך ארבעת השבועות הראשונים של הוועידה, נקט וילסון עמדה פעילה, ביסס את סדרי העדיפויות שלה והצליח להשיג תמיכה ברעיון חבר הלאומים. הוא קידם את תוכניתו בצרפת ובביתו בפברואר. במהלך הוועידה, בביקורו בבית, נראה רזה, רציני ונחוש ברעיון חבר הלאומים. הציבור, העיתונות, הכנסיות ותומכי השלום תמכו ברעיון, אולם הרפובליקנים חפצו בביטול הרעיון כדי לפגוע בוילסון. וילסון לא נאם בקונגרס בנוגע להסכמים, בניגוד לנאומיו של לויד ג'ורג' בפני הפרלמנט הבריטי. כך החמיץ את ההזדמנות לפייס את מתנגדיו כשהרוב בקונגרס השתנה לטובת הרפובליקנים. בצרפת, לא הצליח לשלוט בתקשורת. הצרפתים היו תקיפים ורצו להשפיע על תוצאות הוועידה.

לאחר ביקורו בבית, כשנסע לצרפת, סבל ממחלה. במהלך החודשים הבאים סבל מהידרדרות במצבו הבריאותי וביוקרתו. כשהגיע לוועידה, התברר שהאוס התפשר בנוגע לרצונותיו של וילסון בוועידה, ובכך גרם לוילסון לנסות להשיג את הישגיו הקודמים. שלח טאפט מברק לוילסון ובו הציע שלושה תיקונים לחבר הלאומים, שלטענתו יקלו על הרעיון להתקבל בקרב האירופאים: הזכות לפרוש מהחבר, אי מתן סמכות לחבר בנושאי פנים והשארת דוקטרינת מונרו על כנה. וילסון קיבל בחוסר רצון את התיקונים הללו, ובכך כבל את עצמו במשא ומתן על ההסכם בסנאט. ב-3 באפריל, חלה וילסון במהלך הוועידה. אף על פי שהבריא בתוך כמה ימים, מצבו הבריאותי המשיך להידרדר.

הסכם ורסאי כלל בתוכו את ההצעה להקים את חבר הלאומים. יפן הציעה שאמנת החבר תכלול סעיף בדבר שוויון גזעי. לוילסון דבר זה לא שינה, אולם בריטניה ואוסטריה התנגדו לכך והסעיף נפל. לאחר הוועידה, טען וילסון שהעולם מכיר באמריקה כמושיעת העולם.

עבור מעשיו בוועידה, הוענק לוילסון פרס נובל לשלום ב-1919. ג'ון מיינרד קיינס, שהתנגד לוילסון ולחבר הלאומים, טען שוילסון לא היה בריא במהלך הוועידה, ובנוסף, שלא קרא נכון את המפה האירופאית.

קרב על ההסכם

Woodrow Wilson returning from the Versailles Peace Conference (1919)
וילסון חוזר מועידת השלום.

כשהרפובליקנים שולטים בסנאט, הסיכוי להשיג רוב של שני שלישים לאישור ההסכם היו קלושים. דעת הציבור הייתה מעורבת, והרפובליקנים, הגרמנים והדמוקרטים ממוצא אירי התנגדו לכך. בפגישתו עם סנאטורים, גילה וילסון התנגדות קשה. למרות מצבו הבריאותי הקשה, החליט וילסון לנאום במדינות המערב, וקבע 29 נאומים ארוכים ונאומים קצרים רבים כדי להשיג את תמיכתו.

בתחילה, לא הבליט וילסון את הסעיף שקבע שגרמניה אשמה במלחמה, וקרא ל"שלום ללא מנצחים", אולם בפריז הוא התנגד לניסיון לרכך את ההסכם בפני גרמניה. בקיץ 1919, נאם וילסון בנוגע לאשמתה של גרמניה, וטען שההסכם העניש אותה על אחת מהעוולות הנוראיות ביותר שנעשו בהיסטוריה לעולם התרבותי, ושעל גרמניה לשלם על כך.

וילסון חווה כמה התקפי שבץ ונאלץ להפסיק את סיורו ב-26 בספטמבר 1919. בבית הלבן, הוא נותר משותק, ואשתו טיפלה בו, מנעה ממנו לשמוע חדשות רעות ולא הציגה את מלוא חומרת מצבו. הסנאטור הנרי קאבוט לודג' הוביל התנגדות להסכם בסנאט הרפובליקני, בעיקר בטענה שהחבר ייקח מהקונגרס את סמכותו להכריז מלחמה.

אמנם היה אפשרי להשיג רוב לטובת ההסכם, אולם הרוב לא היה מספק, ולא הכיל שני שלישים מהסנאטורים. גוש דמוקרטי אחד תמך בהסכמים, ואילו גוש שני תמך בהסכם אולם התנגד לכל פשרה בנוגע אליו. לודג' והרפובליקנים- הגוש הגדול ביותר – דרשו שינויים להסכם, בעיקר בנוגע לסמכות חבר הלאומים להכריז מלחמה ללא תמיכת הקונגרס. לבסוף, קבוצה של 13 סנאטורים בדלניים משתי המפלגות התנגדו להסכם באופן כללי. באמצע נובמבר 1919, לודג' והרפובליקנים שיתפו פעולה עם הדמוקרטים שתמכו בהסכם והיו קרובים להשגת הרוב המיוחס עבור הסכם עם פשרות מסוימות- אולם וילסון החולה דחה כל פשרה ודמוקרטים רבים תמכו בכך, וכך ההסכם לא אושר. השבץ של וילסון מנע ממנו לשאת ולתת עם לודג'.

נושאי חוץ אחרים

אחד מנושאי מדיניות החוץ הראשונים של וילסון היה תגובה ליפנים לאחר שמדינת קליפורניה הציעה חקיקה שתמנע מיפנים לרכוש בעלות על אדמות במדינה. וילסון לא התלהב לאכוף את סמכותו הפדרלית במקום חקיקת המדינות. היו שחששו מפני מלחמה ורבים דרשו להפגין כוח ימי, אולם וילסון דחה זאת. לאחר חילופים דיפלומטיים הפחד חלף. יפן דרשה הסכם סחר חדש, אולם ארצות הברית סירבה לדון בכך. תחושת הכעס וההשפלה מצד היפנים נותרה גבוהה מסיבות אלו ואחרות במשך שלושים שנה.

וילסון התערב לעיתים תכופות בנושאי אמריקה הלטינית, וב-1913 טען שילמד את הרפובליקות הדרום-אמריקניות לבחור באנשים טובים. הוא התערב במקסיקו ב-1914, בהאיטי ב-1915, ברפובליקה הדומיניקנית ב-1916, בקובה ב-1917, ובפנמה ב-1918. ארצות הברית שמרה על כוחות צבאיים בניקרגואה במהלך ממשל וילסון, והשתמשה בהם כדי לבחור בנשיא ניקרגואה ולהכריח את ניקרגואה לחתום על הסכם שיאפשר לארצות הברית להתערב בענייניה. בנוסף, הצבא בהאיטי-בפקודת הממשלה-הכריח את המועצה המחוקקת של האיטי לבחור במועמד פרו-מערבי לנשיאות, על אף חוסר האהדה שזכה לה בקרב האזרחים. וילסון ציווה על כיבוש צבאי של הרפובליקה הדומיניקנית מעט לאחר שנשיאה התפטר ב-1916. הצבא עבד יחד עם בעלי אדמות עשירים כדי לעצור לוחמת גרילה מצד האיכרים כנגד הכיבוש. הכיבוש נמשך עד 1924, והיה ידוע באלימות שלו כנגד המתנגדים. בנוסף, הצליח וילסון להגיע להסכם עם קולומביה בו התנצלה ארצות הברית על מעורבותה במהפכה הפנמית ב-1903–1904. בקיץ 1914, הצליח וילסון להשיג דחייה של ביטול הפטורים מאגרה לספינות אמריקניות בתעלת פנמה. הקהל הבינלאומי תמך בנושא, כי ראה בו מאבק באפליה בסחר. העסקים טענו שהצעד היה לא פטריוטי.

לאחר שרוסיה עזבה את מלחמת העולם הראשונה לאחר פרוץ המהפכה הבולשביקית ב-1917, שלחו לשם בעלות הברית חיילים כדי למנוע השתלטות בולשביקית או גרמנית על מחסני הנשק ועל אספקה שנשלחו לשם כעזרה לממשלה הקודמת. וילסון שלח חיילים כדי לעזור ללגיונות הצ'כוסלובקיים לנטוש את מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, ולהחזיק בערי מפתח. למרות ההוראה לא להילחם בבולשביקים, הכוחות היו מעורבים בכמה עימותים מול הממשלה הרוסית החדשה, וזכו לטינה מצד המהפכנים הרוסים. רוב החיילים עזבו את האזור ב-1 באפריל 1920, אף על פי שחלקם נשארו שם עד 1922.

ב-1919, הנחה וילסון את מדיניות החוץ האמריקנית "להכיל" את הצהרת בלפור ללא תמיכה רשמית בציונות. וילסון הביע תמיכה במאבק היהודים, בעיקר בפולין ובצרפת.

במאי 1920, שלח וילסון הצעה לקונגרס לקבל מנדט חבר הלאומים על ארמניה. הציבור האמריקני התנגד לכך, למרות רצונו של וילסון לא לנטוש את ארמניה. רק 23 סנאטורים תמכו בהצעה.

רשימת ביקורים בינלאומיים

וילסון ביקר פעם אחת בחו"ל בתור הנשיא הנבחר ופעמיים כנשיא. הוא היה הנשיא המכהן הראשון שנסע לאירופה, ובילה שם כמעט שבעה חודשים לאחר המלחמה (פרט לתשעה ימים בהם חזר למדינה).

תאריכים מדינה מיקום פרטים
1 18 בנובמבר – 13 בדצמבר 1912 ברמודה חופשה. (כנשיא נבחר.)
2 14-25 בדצמבר 1918 צרפת פריז שיחות מקדימות לועידת השלום. קידם את תוכנית ארבע עשרה הנקודות לשלום עולמי. עזב ב-4 בדצמבר.
26-31 בדצמבר 1918 הממלכה המאוחדת לונדון,
מנצ'סטר
נפגש עם ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' ועם המלך ג'ורג' החמישי.
31 בדצמבר 1918 – 1 בינואר 1919 צרפת פריז עצירת ביניים בדרך לאיטליה.
1-6 בינואר 1919 ממלכת איטליה רומא,
גנואה,
מילאנו,
טורינו
נפגש עם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ועם ראש הממשלה ויטוריו אמנואלה אורלנדו.
4 בינואר 1919 Flag of the Papal States (1808-1870).svg רומא אירוח אצל בנדיקטוס החמישה עשר.
7-14 בינואר 1919 צרפת פריז נכח בוועידת השלום בפריז. חזר לארצות הברית ב-24 בפברואר.
3 14 במרץ-18 ביוני 1919 צרפת פריז נכח בוועידת השלום בפריז. עזב את ארצות הברית ב-5 במרץ.
18-19 ביוני 1919 בלגיה בריסל,
שרלרואה,
מכלן.
נפגש עם המלך אלברט הראשון. נאם בפני הפרלמנט הבלגי.
20-28 ביוני 1919 צרפת פריז נכח בוועידת השלום בפריז. חזר לארצות הברית ב-8 ביולי.

נכות, 1919-1920

בספטמבר 1919, במהלך סיבוב נאומים להשגת תמיכה בהסכם ורסאי, התמוטט וילסון. ב-1906 חווה לראשונה לחץ דם גבוה. במהלך הנשיאות, פיתח חולשה בידו ובזרועו השמאלית, כאבי ראש וראייה כפולה. ב-2 באוקטובר, חווה שבץ, ונותר משותק בצידו השמאלי, ועם ראייה חלקית בעינו הימנית. הוא היה מרותק למיטתו במשך שבועות, מבודד מכל אדם פרט לאשתו ולרופאו. במשך כמה חודשים השתמש בכיסא גלגלים ולאחר מכן במקל הליכה.

אשתו של וילסון הייתה זאת שבחרה את העניינים בהם יטפל ושלחה אחרים במקומו לקבינט. וילסון חזר באופן זמני לפגישות קבינט. בפברואר 1920, מצבו של וילסון נודע לציבור. רבים פקפקו בכשירותו להיות נשיא כשהמאבק על חבר הלאומים הגיע לשיאו, וכששביתות, אבטלה, אינפלציה ואיום קומוניסטי הופיעו באופק. אף אדם, כולל אשתו, רופאו ועוזרו האישי של וילסון, סירבו להעיד שהוא אינו כשיר לתפקיד הנשיאות. אף על פי שכמה חברי קונגרס ניסו לשכנע את סגן הנשיא מרשל לרשת את וילסון, מרשל סירב לעשות כך. המצב המסובך גרם להעברת התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, שטיפל בהעברת תפקיד הנשיא במקרה של מחלה.

בחירות

בחירות אמצע הקדנציה של 1914

בבחירות אמצע הקדנציה הראשונות של וילסון, השיגו הרפובליקנים שישים מושבים בבית הנבחרים אולם לא השיגו בו רוב. הדמוקרטים השיגו עוד מושבים בסנאט והידקו את אחיזתם בו.

הבחירות הנשיאותיות של 1916

Woodrow Wilson, accepting Democratic nomination, 1916
וילסון מקבל את מועמדות מפלגתו ב-1916

לאחר שזכה במועמדות מפלגתו ללא התנגדות, החל וילסון לאמץ את הסיסמה "הוא שמר עלינו מחוץ למלחמה", אף על פי שלא הבטיח במפורש לא להיכנס אליה. בנאום קבלת המועמדות שלו ב-2 בספטמבר, הזהיר וילסון את גרמניה שמלחמת צוללות שתגרום למותם של אמריקנים תהיה עילה למלחמה.

הנרי מורגנטאו (האב) הובא מטורקיה כדי לנהל את מימון מסע הבחירות. הקולונל האוס גם הצטרף למסע הבחירות, תכנן את מבנה מסע הבחירות ובחר באסטרטגיה.

ElectoralCollege1916
מפת האלקטורים ב-1916

כשמצע המפלגה הוכן, דרשו סנאטורים שוילסון יאמץ רעיונות פרוגרסיביים, כדרך למשוך רפובליקנים פרוגרסיביים. הטיוטה של המצע כללה הצעות לחקיקה לביטוח בריאות ותאונות לעובדים, איסור על עבודת ילדים, דמי אבטלה ושכר מינימום עם מגבלת שעות עבודה. בתורו, כתב וילסון מצע בחירות משלו, שדרש חקיקה פדרלית למען שכר מינימום, יום עבודה בן שמונה שעות ושבוע עבודה בן שישה ימים, ביטוחי בריאות ותאונות, איסור עבודת ילדים, ותוכנית גמלאות.

יריבו של וילסון היה צ'ארלס אוונס יוז הרפובליקני, מושל ניו יורק לשעבר שהיה פרוגרסיבי גם הוא. תיאודור רוזוולט טען שההבדל היחיד ביניהם היה השפם של יוז. אולם יוז נאלץ לנסות לפייס בין השמרנים שתמכו בטאפט ובין הפרוגרסיביים שתמכו ברוזוולט, ולא הצליח למקד את מצע הבחירות שלו. וילסון התמקד בהישגיו והתעלם מיוז, כשהוא תוקף את רוזוולט. לטענתו, לא היה יכול לתקוף את יוז כיוון שיוז סבל מספיק בניסיונו להוביל את הרפובליקנים.

תוצאות הבחירות היו שנויות במחלוקת במשך כמה ימים, והוכרעו בכמה מדינות צמודות. וילסון ניצח בקליפורניה בהפרש של 3,773 קולות מתוך מיליון, ובניו המפשייר בהפרש של 54 קולות. יוז ניצח במינסוטה בהפרש של 393 קולות מתוך 358,000. לבסוף, השיג וילסון 277 אלקטורים לעומת 254 ליוז. וילסון הצליח להשיג קולות רבים מצד תומכי רוזוולט וסוציאליסטים שתמכו בעבר ביוג'ין דבס. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים האמריקנית בה נשיא דמוקרטי הצליח להיבחר לכהונה שנייה. מפלגתו הצליחה גם לשמור על השליטה בקונגרס.

בחירות אמצע הקדנציה של 1918

כשמלחמת העולם הראשונה מסתיימת, הרפובליקנים ניצחו בבחירות אמצע הקדנציה של 1918 והשיגו רוב בבית הנבחרים ובסנאט. הם התנגדו למדיניות החוץ של וילסון, ובעיקר להצעתו להקמת חבר הלאומים הבחירות הללו היו הראשונות שהתרחשו לאחר אשרור התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, ולכן הבחירות הראשונות בהן הסנאטורים נבחרו ישירות בידי העם.

הבחירות הנשיאותיות של 1920

כשהבחירות של שנת 1920 התקרבו, דמיין וילסון לרגע שוועידה דמוקרטית מפולגת תבחר בו לכהונה שלישית ותתמוך בו בנושא חבר הלאומים. אף אדם שעבד לצידו לא הודה בפניו שהוא היה חולה מדי, ללא תמיכה משמעותית ושהציבור התנגד לרעיון חבר הלאומים. הוועידה הדמוקרטית הלאומית בחרה במושל ג'יימס קוקס מאוהיו, ואילו הרפובליקנים בחרו בסנאטור וורן הרדינג מאוהיו. בניצחון סוחף, זכה הרדינג ב-60.3% מהקולות וניצח בכל מדינה פרט למדינות דרום ארצות הברית. הרדינג דרש "חזרה לנורמליות", והיפוך ממדיניות וילסון. במהלך נשיאותו של הרדינג, סיימה ארצות הברית את מעורבותה במלחמת העולם הראשונה, וחתמה על הסכם שלום עם מעצמות המרכז. ארצות הברית לא אשררה את חוזה ורסאי ולכן לא הצטרפה אל חבר הלאומים.

עמדות פוליטיות

כאינטלקטואלים רבים באותה התקופה, תמך וילסון באאוגניקה.

סוף ימיו ומותו

לאחר סיום כהונתו ב-1921, עבר וילסון עם אשתו לעיר ליד וושינגטון. הוא נסע מדי יום, ונכח בתיאטרון בימי שבת. וילסון היה אחד משני הנשיאים היחידים (תיאודור רוזוולט הוא הראשון) ששירת כנשיא האגודה ההיסטורית האמריקאית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה שאפו מנהיגיה של העיר ברטיסלאבה בסלובקיה, לשנות את שמה ל-"עיר וילסון", על שמו של וילסון, ולהכריז על העיר כעיר חופשית על מנת שלא תהפוך לחלק מהמדינה החדשה - צ'כוסלובקיה. אולם ההצעה נדחתה, ושמה של העיר שונה רשמית ל-"ברטיסלאבה" במרץ 1919[1].

ב-10 בנובמבר 1923, נאם וילסון ברדיו לכבוד יום השנה לסיום מלחמת העולם, מספריית ביתו. היה זה נאומו הרשמי האחרון. למחרת נאם לזמן קצר במדרגות ביתו ליותר מ-20,000 תומכים מחוץ לביתו.

ב-3 בפברואר 1924, מת וילסון בביתו משבץ ובעיות לב אחרות בגיל 67. הוא נטמן בסרקופג בקתדרלה הלאומית של וושינגטון, והוא הנשיא היחיד שקבור בבירה. אשתו נשארה בביתם במשך 37 שנים, ומתה בגיל 89, ב-28 בדצמבר 1961, יום הולדתו של וודרו, והיום בו הייתה אמורה להיות אורחת הכבוד בפתיחת הגשר על שמו על נהר פוטומאק. היא הורישה את ביתם ואת רוב תוכנו למוזיאון הלאומי לשימור היסטורי. ביתם נפתח לציבור ב-1963, והפך לאתר היסטורי ב-1964.

וילסון הותיר לביתו, מרגרט, קצבה של 2,500 דולר לשנה כל עוד תישאר רווקה, והוריש לבנותיו את רכושה האישי של אשתו הראשונה. את השאר הוריש לאדית, והורה שלאחר מותה יתחלקו בנותיו ברכוש.

ספרייתו של וילסון ומסמכיו הנשיאותיים נמצאים בספריית הקונגרס.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ברטיסלבה - בירת סלובקיה, סלובקיה - האתר הרשמי בעברית (בhe-IL)
1913 בארצות הברית

1913 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 137 שנה מיום היווסדה.

1916 בארצות הברית

1916 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 140 שנה מיום היווסדה.

1917 בארצות הברית

1917 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 141 שנה מיום היווסדה.

1918 בארצות הברית

1918 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 142 שנה מיום היווסדה.

אדית בולינג וילסון

אדית בולינג גאלט וילסון (באנגלית: Edith Bolling Galt Wilson; ‏15 באוקטובר 1872 - 28 בדצמבר 1961) הייתה אשתו השנייה של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון והגברת הראשונה של ארצות הברית בין השנים 1915–1921. אדית וילסון כונתה "הנשיא הסודי" (the Secret President) ו"האשה הראשונה שניהלה את הממשלה" (the first woman to run the government) - בשל התפקיד המרכזי שמילאה בעת נכותו הממושכת של בעלה.

אלן לואיז וילסון

אלן לואיז אקסון וילסון (באנגלית: Ellen Louise Axson Wilson;‏ 15 במאי 1860 – 6 באוגוסט 1914) הייתה אשתו הראשונה של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון והגברת הראשונה של ארצות הברית משנת 1913 ועד מותה.

ארבע עשרה הנקודות

ארבע עשרה הנקודות הוא נאום שנשא נשיא ארצות הברית וודרו וילסון לקונגרס ב-8 בינואר 1918, שבו הדגיש את 14 הנקודות למען בנייה מחודשת של אירופה חדשה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

שעה שרבות מן הנקודות היו ספציפיות, אחרות היו כלליות יותר וכללו חופש תנועה בימים, חיסול הדיפלומטיה החשאית, פירוק מנשק, השבת הריבונות לאדמות כבושות ואת זכות ההגדרה העצמית. הנאום, שנוצר בלי תיאום עם האירופאים, שותפיה של ארצות-הברית לברית, שאף להגיע אל האידיאלים הגבוהים ביותר, והיה הקדמה לכינון חבר הלאומים; אך למרות האידיאליזם, הבניה המחודשת של אירופה בעידן הבתר-מלחמתי בוצעה במידה מוגבלת בלבד.

כינון ברית של שלום חופשי ופתוח, שלאחריו לא יתקיימו כל מגעים דיפלומטיים חשאיים או הבנות חשאיות וסודיות שאינן עולות בקנה אחד עם הכנות והפתיחות הנדרשות בעיני הציבור.

חופש מוחלט לשייט בימים, מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה, בזמני שלום ובזמני מלחמה, פרט למצבים בהם יעלה הצורך לסגור את הימים על מנת להבטיח קיום חוזים בינלאומיים.

הסרתם, עד כמה שאפשר, של כל החסמים הכלכליים וביסוס מסחר שוויוני בקרב כל המדינות המסכימות לשלום ומתחייבות לשימורו.

ינתנו ויתקבלו ערבויות הולמות לפיהן מדינות תצמצמנה את מאגרי הנשק והחימוש שלהן למינימום האפשרי לצורכי שמירה על הביטחון הלאומי.

תיקון חופשי, פתוח וחסר פניות של תביעות קולוניאליות, המתבסס על הקפדה על העיקרון לפיו בכל השאלות של קביעת ריבונות יינתן משקל שווה לאינטרסים של האוכלוסיות הנוגעות בדבר לעומת תביעותיהן הצודקות של הממשלות, שאת זכויותיהן יש לקבוע.

פינויים של כל השטחים הרוסיים והסדר כזה של כל השאלות הנוגעות לרוסיה, אשר יבטיח את שיתוף הפעולה החופשי והטוב ביותר של מדינות העולם האחרות, כדי לאפשר לה באופן מכובד ולא פוגעני להחליט באופן עצמאי כיצד להתפתח באופן פוליטי ומדיני. להבטיח את קבלתה הכנה אל תוך החברה החופשית של האומות במשטר שתבחר לה; וכמו כן מלבד הכלתה גם מתן כל סיוע שהיא תזדקק לו. היחס שיותאם לרוסיה על ידי אחיותיה המדינות בחודשים הבאים יהיה לאבן בוחן לרצונן הטוב, של הבנתן את צרכיה כפי שהוסקו מהאינטרסים שלהן וכן של האהדה הנבונה והמתחשבת שלהן.

בלגיה, העולם כולו יסכים, חייבת להיות מפונה ומוחזרת למצבה הקודם, ללא כל ניסיון להגביל את הריבונות ממנה היא נהנית בדומה לכל שאר המדינות החופשיות. אף צעד יחיד אחר לא ישפיע כמו זה כדי להשיב את האמון ההדדי בין האומות בחוקים שהציבו וקבעו לעצמן לניהול יחסיהן האחת עם רעותה. ללא צעד מרפא זה, כל המבנה ומשנה התוקף של החוק הבינלאומי דינו לקיום לקוי לנצח.

יש לשחרר את כל השטח הצרפתי ולהחזיר את החלקים שפלשו אליהם. יש לתקן את העוולות שנגרמו לצרפת על ידי פרוסיה במלחמת 1871 על אלזס ולורין, ואשר ערערו את השלום העולמי לאורך כמעט חמישים שנה. זאת, מתוך שאיפה להבטיח בשנית את השלום לטובת הכל.

יש לתקן את החזיתות האיטלקיות לצד הכרה ברורה בגבולות בין לאומיים מוכרים.

התושבים של האימפריה האוסטרו הונגרית, שאת מקומם בין האומות נבקש לראות כמוגן ומובטח, צריכים לקבל את ההזדמנות החופשית ביותר להתפתחות אוטונומית.

רומניה, סרביה ומונטנגרו חייבות להתפנות; שטחים שנכבשו יוחזרו; סרביה תזכה לגישה חופשית ובטוחה לים; ויחסי מספר אומות בלקניות זו לזו יוכרעו על ידי מדיניות ידידותית והתחשבות בגבולות היסטוריים של נאמנות ולאומיות; יינתנו ערבויות בינלאומיות של עצמאות פוליטית וכלכלית והשלמות הטריטוריאלית של מספר אומות בלקניות .

יש להבטיח לחלק הטורקי של האימפריה העות'מאנית בהווה ריבונות בטוחה, אבל שאר הלאומים שנמצאים כעת תחת שלטון טורקי - יש להבטיח להם ביטחון לא-מעורער ולא-מפוקפק לחיים, לחלוטין ללא הטרדה של ההזדמנות לפיתוח אוטונומי, וכן יש לפתוח את הדרדנלים באופן קבוע כמעבר חופשי לספינות והמסחר של כל המדינות תחת ערבויות בינלאומיות.

מדינה פולנית עצמאית צריכה לקום ולכלול בתוכה את כל השטחים בהם יושבות אוכלוסיות שהן ללא ערעור פולניות, וצריכה לזכות לגישה חופשית ובטוחה לים, ואשר עצמאותה הפוליטית והכלכלית תובטח בהסכמים בינלאומיים.

יש ליצור ארגון כללי של מדינות תחת הסכמים ספציפיים למטרת הבטחת ערבונות הדדיים של עצמאות פוליטית ואחדות טריטוריאלית לאומות גדולות וקטנות כאחד.

ביינברידג' קולבי

ביינברדיג' קולבי (באנגלית: Bainbridge Colby; ‏22 בדצמבר 1869 - 11 באפריל 1950) היה משפטן אמריקאי, ממייסדי המפלגה הפרוגרסיבית של ארצות הברית, שכיהן כמזכיר המדינה בשלהי כהונתו של וודרו וילסון.

ג'ושוע אלכסנדר

ג'ושוע ויליס אלכסנדר (באנגלית: Joshua Willis Alexander; ‏22 בינואר 1852 - 27 בפברואר 1936) היה פוליטיקאי אמריקני, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת מיזורי ומזכיר המסחר של ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון.

אלכסנדר נולד בסינסינטי שבאוהיו ובשנת 1872 סיים לימודי משפטים באוניברסיטה הנוצרית שבמיזורי. כעורך דין עבד במשרד פרטי ובין השנים 1877–1881 היה בעל תפקיד מנהלתי במחוז דייוויס במיזורי. בשנת 1882 נבחר לנשיא ועד החינוך של העיר גלאטין, בראשו עמד עד 1901. במקביל, בשנים 1883–1887 שירת כחבר בית הנבחרים של מיזורי ובשנה האחרונה לכהונתו היה יו"ר הבית.

בשנים 1891–1892 היה ראש העיר גלאטין. לאחר מכן עבד בתפקיד בכיר בבית חולים ובשנת 1901 מונה למשרת שופט. בשנת 1907 נבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית לבית הנבחרים של ארצות הברית, בו שירת משך שבע כהונות, עד מינויו בשנת 1919 למזכיר המסחר של ארצות הברית בממשל הנשיא וודרו וילסון. בתקופת כהונתו בבית הנבחרים עמד אלכסנדר בראש הוועדה לבטיחות ימית (1913 - 1914). כמזכיר המסחר כיהן עד סיום כהונתו של וילסון ב-1921. בשנת 1922 נבחר לציר בוועידה החוקתית של מיזורי.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1912 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-32 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ביום שלישי, ה-5 בנובמבר 1912. הבחירות התרחשו בין שלושה מועמדים מרכזיים: הנשיא היוצא, ויליאם האוורד טאפט היה שוב המועמד של המפלגה הרפובליקנית בתמיכת האגף השמרני של המפלגה. לאחר שהנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט לא הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית, הוא כינס אספה משל עצמו ויצר את המפלגה הפרוגרסיבית. היא בחרה ברוזוולט והריצה מועמדים למשרות אחרות במדינות גדולות. וודרו וילסון הדמוקרטי נבחר בסיבוב ה-46 של האספה הדמוקרטית הודות לתמיכתו של ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהיה שלוש פעמים מועמד דמוקרטי לנשיאות ועדיין הייתה לו קבוצת תומכים גדולה ונאמנה. הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה נשיא לשעבר או נשיא יוצא רץ בבחירות שלא מטעם שתי המפלגות הגדולות. הייתה זאת גם מערכת הבחירות האחרונה בה הנשיא היוצא לא הצליח להגיע למקום הראשון או השני.

וילסון ניצח גם את טאפט וגם את רוזוולט בבחירות, כשהוא זוכה ברוב סוחף בחבר האלקטורים, כשהוא זוכה ב-42% מכלל הקולות כשיריבו הקרוב ביותר זוכה ב-27% בלבד. וילסון היה לנשיא הדמוקרטי היחיד בין 1892 ו-1932. הוא גם היה הנשיא הדמוקרטי השני בין 1860 ל-1932. זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה בה מועמד שלא היה דמוקרטי או רפובליקני הגיע שני בספירת הקולות הכללית או בחבר האלקטורים, והבחירות הראשונות בהן 48 המדינות היבשתיות של ארצות הברית (כל המדינות מלבד הוואי ואלסקה) השתתפו.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1916

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1916 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-33 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ביום שלישי, ה-7 בנובמבר 1916. הנשיא היוצא וודרו וילסון, המועמד הדמוקרטי, התמודד מול השופט העליון צ'ארלס אוונס יוז, המועמד הרפובליקני. אחרי מאבק קשה, וילסון ניצח את יוז בהפרש זעום של 600,000 קולות בקרב הבוחרים, והשיג רוב דחוק בחבר האלקטורים בכך שניצח בכמה מדינות מתנדנדות על חודו של קול. היבחרו מחדש של וילסון הייתה הפעם הראשונה שמועמד דמוקרטי ניצח בפעם השנייה ברציפות בבחירות לנשיאות מאז ניצחונו של אנדרו ג'קסון ב1832. הבחירות הללו היו האחרונות שהתרחשו לפני אשרור התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, שנתן זכות הצבעה לנשים.

הבחירות התרחשו במהלך המהפכה המקסיקנית במקסיקו, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה באירופה, אליה עדיין לא הצטרפה ארצות הברית. הדעה הציבורית בארצות הברית, שעדיין הייתה נייטרלית, נטתה במיוחד לעבר מדינות ההסכמה- בריטניה וצרפת, בגלל היחס לאזרחים בידי הצבא הגרמני, שכבש והחזיק חלקים גדולים מבלגיה ומצפון צרפת. אבל, למרות הסימפתיה כלפי מדינות ההסכמה, רוב המצביעים האמריקניים רצו להימנע ממעורבות במלחמה, והעדיפו להמשיך במדיניות הנייטרלית. וילסון נעזר בסלוגן האהוד "הוא שמר עלינו מחוץ למלחמה" כדי לקסום לבוחרים שרצו להימנע ממלחמה באירופה או עם מקסיקו. יוז הפרוגרסיבי האשים את וילסון בכך שלא ביצע "הכנות נחוצות" לקראת עימותים אפשריים, ורק חיזק את תדמיתו של וילסון כמתנגד למלחמה. הרפובליקנים תמכו בהתערבות בינלאומית מתונה בשלושת הממשלים הקודמים שלהם, ואף נשיא דמוקרטי לא לחם במלחמה מאז ג'יימס פולק במהלך מלחמת ארצות הברית-מקסיקו.

למרות הניצחון הדחוק שלו, וילסון השיג יותר קולות ב-1916 מאשר ניצחונו ב-1912, שבו השיג רוב סוחף של אלקטורים. וילסון השיג את הרוב בזכות הפילוג הרפובליקני של 1912 בין הנשיא ויליאם הווארד טאפט ותיאודור רוזוולט, הנשיא הרפובליקני לשעבר, שרץ מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. ב-1916, הרפובליקנים השמרנים והפרוגרסיביים התאחדו מאחורי יוז המתון כדי לנצח את וילסון. אולם וילסון זכה לתמיכת מצביעים רבים שתמכו ברוזוולט.

זאת הייתה אחת מארבע מערכות הבחירות היחידות בהן מועמד נבחר לנשיאות ללא תמיכת מדינת מגוריו (ניו ג'רזי). הפעם הראשונה הייתה כשג'יימס פולק (טנסי) נבחר ב-1844. הפעם השלישית הייתה בבחירות של 1968, בהן נבחר ריצ'רד ניקסון ללא תמיכת ניו יורק. הפעם האחרונה קרתה ב-2016, בה דונלד טראמפ נבחר ללא תמיכת ניו יורק. אולם וילסון כן ניצח במדינה בה נולד (וירג'יניה), כניקסון (קליפורניה), בניגוד לפולק, שנולד בקרוליינה הצפונית, ולטראמפ, שנולד בניו יורק.

הגברת הראשונה של ארצות הברית

הגברת הראשונה של ארצות הברית (באנגלית: First Lady of the United States ובקיצור FLOTUS) הוא התואר (הלא-רשמי) של המארחת בבית הלבן. תפקיד זה מבוצע, על פי המסורת, על ידי אשת נשיא ארצות הברית.

לעיתים כאשר אין לנשיא אישה, מתבצע התפקיד על ידי קרובת משפחה שלו. היות ש"הגברת הראשונה" אינו תואר רשמי המוגדר בחוק האמריקני, עשויות לחול הגדרות שונות באשר לזכאות לשאת בתואר זה. מקורות הבית הלבן מגדירים כ"גברת ראשונה" רק נשים שהיו בפועל רעיותיהם של נשיאי ארצות הברית (ואפילו כאלה שהלכו לעולמן טרם כהונת בעליהן כנשיא), בעוד מקורות היסטוריוגרפיים אחרים מעניקים את התואר לכל מי שמילאה בפועל בתפקיד "המארחת" או "גבירת הבית" של הבית הלבן, גם אם לא הייתה רעיית נשיא. על פי הנוהג, התואר מתייחס רק לבעלת התפקיד בעת שבעלה מכהן כנשיא ולא לאחר תום כהונתו.

החל מינואר 2017 הגברת הראשונה של ארצות הברית היא מלניה טראמפ, רעייתו של הנשיא דונלד טראמפ.

הגדרה עצמית

"הגדרה עצמית" (באנגלית: self-determination) היא מושג במשפט הבינלאומי שמשמעותו מתן אפשרות לעם או לאוכלוסייה מקומית להחליט באופן חופשי ובלא התערבות חיצונית על אופי השלטון הרצוי להם ועל האופן שבו הוא יתממש.

המושג מיוחס לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אם כי נעשה שימוש במושגים דומים גם לפניו. עקרון הזכות להגדרה עצמית עמד בבסיס הסכם ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והורה על הקמת מדינות לאום חדשות באירופה במקום האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית. מאוחר יותר עמד העיקרון הזה בבסיס הדרישה לדה-קולוניזציה, כלומר ביטול השלטון האירופי הקולוניאלי באפריקה ובאסיה.

המושג "הגדרה עצמית" התייחס מלכתחילה לאוכלוסייה בעלת שפה ותרבות משותפות ("לאום") היושבת בטריטוריה מוגדרת. מימוש ההגדרה העצמית נעשה באמצעות הכרזה על הטריטוריה ועל הציבור היושב בה כמדינת לאום, או כחלק אוטונומי בתוך פדרציה. תוך כדי מימוש עקרון ההגדרה העצמית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התבררה הבעייתיות שבו - קבלת כל התביעות להגדרה עצמית איימה לפצל את אירופה למדינות זעירות וליצור עוד ועוד גבולות מדיניים שיחסמו מעבר חופשי של אנשים וסחורות. את הבעיה ניסו לפתור באמצעות הקמת פדרציות כגון יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ואחרות, אולם פתרון זה נחל כישלון, כיוון שהעמים שישבו במדינות אלה לא הצליחו לקיים שלטון משותף לאורך זמן. מלבד זאת, לא כל עם ישב בטריטוריה מוגדרת. יהודי אירופה, למשל, ישבו בקהילות קטנות יחסית בכל רחבי היבשת. ההונגרים היו מפוצלים בין הונגריה עצמה לבין מחוז טרנסילבניה שבלב רומניה.

יישום הזכות להגדרה עצמית נתקל בבעיות קשות אף יותר בתקופת ביטול השלטון הקולוניאלי, בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ובשנות ה-60 של אותה מאה. הגבולות המדיניים באפריקה ובאסיה הוגדרו על-פי אינטרסים של המעצמות האירופיות, ולעיתים קרובות התעלמו ממאפייני התושבים המקומיים, כגון דת, מנהגים, שפה וכיוצא באלה. האו"ם, שקיבל את הזכות להגדרה עצמית כחלק מאמנת האו"ם (בתיקון משנת 1951), והמדינות החברות בו, ראו את מימוש הזכות בתוך הגבולות הקיימים, ובכך הביאו להקמת מדינות רב-לאומיות שמתקשות לקיים שלטון משותף.

באירופה, אחרי מלחמת העולם השנייה אוזנה הזכות להגדרה עצמית באמצעות הקמת ארגונים לשיתוף פעולה בינלאומי. החשוב שבהם הוא האיחוד האירופי שמאפשר מעבר חופשי של אנשים וסחורות בין המדינות החברות בו, וכן מסגרת חוקתית משותפת למדינות החברות. כל זאת, תוך כדי שמירת עצמאותה של כל מדינה חברה. המבנה הזה החזיק מעמד שנים רבות, אולם לאחרונה הוא עומד בפני אתגרים מסובכים: הגירה מסיבית ממדינות אפריקה ואסיה שמשנה את הרכב האוכלוסייה בחלק מהמדינות וכמו כן תופעת הגלובליזציה, כלומר פיתוח אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים שיוצרים קהילות בינלאומיות ותאגידים מסחריים בינלאומיים שנוגסים בכוחן של מדינות הלאום והארגונים הבינלאומיים שהקימו.

התנועה הציונית העמידה, עם הקמתה, במרכז מטרותיה את זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי בארץ ישראל.

ויליאם רדפילד

ויליאם קוקס רדפילד (באנגלית: William Cox Redfield; ‏18 ביוני 1858 - 13 ביוני 1932) היה פוליטיקאי אמריקני, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ומזכיר המסחר בקבינט הנשיא וודרו וילסון.

ועידת השלום בפריז (1919)

ועידת השלום בפריז הייתה ועידה בינלאומית שאורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, לשם חתימת חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות. הוועידה נפתחה בפריז ב-18 בינואר 1919, ונמשכה, עם הפסקות אחדות, עד 20 בינואר 1920.

הוועידה דנה בנפרד בהסכם עם כל אחת מהמדינות המנוצחות. בסופה נחתמו הסכמי שלום עם כל אחת מהמדינות, שנקראו על שם המקום שבו נחתמו:

חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919.

חוזה סן-ז'רמן עם אוסטריה נחתם ב-10 בספטמבר 1919.

חוזה ניי עם בולגריה נחתם ב-27 בנובמבר 1919.

חוזה טריאנון עם הונגריה נחתם ב-4 ביוני 1920.

הסכם סוור עם האימפריה העות'מאנית נחתם ב-10 באוגוסט 1920.חרף התקוות כי ועידת פריז תיצור סדר עולמי חדש ומתוקן, היו בוועידה, מעצם כינוסה, כמה פגמים. ראשית, המדינות המנוצחות לא השתתפו בדיונים, אלא הוזמנו רק לחתימת ההסכמים ולא הייתה התחשבות רצינית בעמדותיהן. שנית, רוסיה, שעברה מהפכה, לא הוזמנה כלל והוחרמה מבחינה בינלאומית. בנתונים אלו היה קשה ליישם את סיסמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שביקש לכונן "שלום צודק ללא מנצחים ומנוצחים".

לוועידה הוזמנו כל המדינות שתמכו ב"מדינות ההסכמה" ("בעלות הברית"), המעצמות המנצחות, אולם רק חמש מדינות השתתפו בקביעת התנאים – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן, ולמעשה רק שלוש המדינות החזקות – ארצות הברית, בריטניה וצרפת - הכריעו.

מנהיגי המדינות "המערביות" הקובעות שכונו "ארבעת הגדולים", היו נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג', נשיא צרפת ז'ורז' קלמנסו וראש ממשלת איטליה ויטוריו אמנואלה אורלנדו .

בין "שלושת הגדולים" התעוררה במהרה מחלוקת. וילסון החזיק בגישה מוסרית אידיאליסטית. ברוח "ארבע עשרה הנקודות" שניסח כשנה קודם לכן, הוא ביקש לחתום הסכם שלום שיפתור את כל סכסוכי העבר ולא יאפשר לעוד מלחמה כזו לפרוץ. כדי להגיע לשלום אמת הוא רצה להגיע להסכמים הוגנים, שלא יהיו מבוססים על נקמה ושלא ישקפו את עמדות המנצחים אל מול עמדתם הנחותה של המנוצחים. הוא שאף לאפשר לכל עם לממש את זכותו לעצמאות ולהגדרה עצמית, וחתר להקמת עולם דמוקרטי וצודק שבו סכסוכים בין מדינות יפתרו בדרכי שלום ולא במלחמה.

לעומתו ראה קלמנסו לנגד עיניו רק את האינטרסים של צרפת. הוא ראה את הגרמנים כאומה תוקפנית שמאיימת על צרפת באופן קבוע ועל כן ביקש להבטיח את ביטחונה של צרפת על ידי החלשתה המוחלטת של גרמניה, גם אם הדבר כרוך בהשפלתה. הוא דרש שגרמניה תחזיר לצרפת את המחוזות אלזס-לורן שסיפחה אותן בעקבות מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870–1871 וגם תפצה את צרפת על הנזק שנגרם לה במלחמה בעזרת תשלום פיצויים, כפי שהגרמנים עשו בזמנו לצרפת.

גם לויד ג'ורג' ראה לנגד עיניו את האינטרסים של בריטניה בלבד. הוא רצה להגיע להסכם של פשרה שיחליש מעט את גרמניה, אבל לא יחזק יותר מדי את צרפת, כך שהשתיים יאזנו זו את זו ולא יפריעו להגמוניה הבריטית בעולם. הוא רצה להחזיר במהירות את הכלכלה העולמית לפעולתה ולכן התנגד להחליש יותר מדי את גרמניה שהייתה חלק חשוב ממנה. אף על פי כן, הוא תמך בהטלת תשלום פיצויים על גרמניה.

בסופו של דבר, גברה עמדתו של קלמנסו וההסכמים לא שיקפו אלא חלקית את העקרונות שווילסון ביקש ליישם. החוזים שנחתמו עם המדינות המנוצחות, ובמיוחד עם גרמניה, היו נקמניים ומשפילים. חוזה ורסאי פגע בגרמניה בצורה חד-צדדית וקשה: גרמניה הואשמה בפרוץ המלחמה, פורקה כמעט כליל מצבאה, הוטלו עליה פיצויים עצומים ונלקחו ממנה שטחים רבים לטובת צרפת, דנמרק ופולין. העברת השטחים לפולין, שנעשתה כדי לאפשר לה מוצא לים, אף גרמה לניתוק בין פרוסיה המזרחית לשאר גרמניה.

גם יתר ההסכמים פגעו קשה במדינות המנוצחות. האימפריה האוסטרו-הונגרית פוצלה לשתי המדינות שהרכיבו אותה, ונקרעו מהן שטחים גדולים לטובת העמים המקופחים שהיוו חלק משמעותי מאוכלוסייתן. חלק משטחים אלה סופחו לפי עקרונות אתניים למדינות קיימות שלחמו לצד "מדינות ההסכמה"- איטליה, רומניה וסרביה, והשאר - למדינות החדשות שזכו לעצמאות: פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה שהתגבשה לבסוף מסביב לסרביה. אוסטריה והונגריה איבדו חלק מבני עמם לטובת המדינות הסמוכות ואיבדו את המוצא לים התיכון. מבולגריה נלקחו שטחים לטובת רומניה ויוון.

האימפריה העות'מאנית איבדה את כל שטחיה מלבד טורקיה עצמה.

הבריטים לא אפשרו למשלחות ערביות מא"י וממצרים להגיע לוועידה ולהציג את עמדותיהן. סירוב הבריטים לאפשר נסיעת המשלחת המצרית היה עילה לפרוץ מהומות 1919 במצרים ויוזמי המשלחת היו הבסיס להקמת מפלגת אל ופד ("המשלחת") ששלטה במצרים משנת 1922 עד למהפכת הקצינים החופשיים.

חבר הלאומים

חבר הלאומים (בצרפתית: La Société des Nations; בראשי תיבות: SDN או SdN; באנגלית: The League of Nations,‏ LoN) היה ארגון בינלאומי אשר הוקם ב-10 בינואר 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, על פי החלטה של ועידת השלום בפריז, שהתקבלה ביוזמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. מטרות החבר כללו מניעת מלחמה באמצעות ביטחון קיבוצי, פירוק מנשק, יישוב סכסוכים בין מדינות באמצעות משא ומתן ודיפלומטיה ושיפור הרווחה העולמית.

תפיסת העולם הדיפלומטית שהביאה להקמת חבר הלאומים ייצגה שינוי משמעותי במחשבה המדינית של מאה השנים שקדמו להקמתו. תפיסת העולם הקודמת, מורשתו של קונגרס וינה, ראתה באירופה שדה לבריתות מתחלפות בין המעצמות שהיו קיימות ב-1815, היווצרות מאֲזני כוחות הנשמרים על ידי צבאות חזקים, ובריתות חשאיות. לפי תפיסת העולם החדשה, היה אמור הארגון להיות ממשלתן של הממשלות, ולו תפקיד מוגדר, של יישוב סכסוכים בפורום פתוח הפועל על פי כללים חוקיים. היוזמה להקמת הארגון באה מנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אך כמדינות רבות אחרות, ארצות הברית מעולם לא הצטרפה לחבר הלאומים.

בשונה ממוסד ממשלתי, חבר הלאומים קם ללא כוח צבאי או משטרתי משלו, והיה תלוי למעשה בחסד רצונן של המעצמות החברות בו על מנת שייכפו את החלטותיו בכוחן, דבר שהתקיים רק לעיתים נדירות. כך, בשנות השלושים, לא היה חבר הלאומים מסוגל למנוע תוקפנות מצד המדינות הפשיסטיות, והעולם הידרדר אל המלחמה שאותה נועד הארגון למנוע – מלחמת העולם השנייה. מוראות המלחמה הזו והרצון להימנע מחזרה נוספת עליהן היוו את הבסיס להקמתו של הארגון הבינלאומי שהחליף את חבר הלאומים, הלא הוא האומות המאוחדות. ואולם בדומה לקודמו, גם ארגון האומות המאוחדות לא הצליח להתפתח לכדי מוסד ממשלתי עולמי, ואף הוא סובל מחולשות שמונעות ממנו להגשים את מטרותיו.

רוברט וילסון

רוברט וודרו וילסון (באנגלית: Robert Woodrow Wilson; נולד ב-10 בינואר 1936) הוא אסטרונום אמריקאי וחתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1978. הוא גילה בשנת 1964, יחד עם ארנו פנזיאס, את קרינת הרקע הקוסמית, ובכך ניתן אישוש לתאוריית המפץ הגדול. תגלית זו נחשבת לאחת המרכזיות במדע האסטרונומיה מאז ומעולם.

רוברט לנסינג

רוברט לנסינג (באנגלית: Robert Lansing;‏

17 באוקטובר 1864 - 30 באוקטובר 1928) היה משפטן אמריקני שכיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית לאורך מלחמת העולם הראשונה תחת הנשיא וודרו וילסון.

לנסינג נולד בווטרטאון, ניו יורק ובשנת 1889 הוסמך לעריכת דין. הוא עמד בראש משרד עורכי דין פרטי עד 1907 והתמחה במשפט בינלאומי. בשנים 1892–1892 הוא ייעץ בסכסוך המשפטי בין ארצות הברית ובריטניה בנושא הדגה בים ברינג, ובשנים 1896–1897 בנוגע לפיצויים שנבעו מכך. כמו כן הוא היה מעורב בנושא קביעת גבולותיה של אלסקה (1903) ובסכסוכים נוספים בנוגע לגבולות בינלאומיים.

בשנת 1913 מונה לנסינג על ידי הנשיא וילסון כיועץ משפטי למשרד החוץ האמריקני. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא היה בין תומכי מדיניות הנייטרליות המוטה שנקטה ארצות הברית, אשר הובילה להתפטרותו של מזכיר המדינה ויליאם ג'נינגס ברייאן. לנסינג מונה במקומו לתפקיד וכיהן כמזכיר המדינה בין השנים 1915–1920. בין היתר הוא קידם את הסכם לנסינג-אישיי בשנת 1917 ובשנת 1919 היה ראש המשלחת לועידת השלום בפריז.

לנסינג התפטר מתפקידו לאור חילוקי דעות עם הנשיא וילסון בנוגע לנחיצות הקמתו של חבר הלאומים. קדמו לכך גם חילוקי דעות באשר למידת הסמכות שלנסינג לקח על עצמו, כאשר בשעת מחלתו של וילסון הוא כינס ישיבות קבינט על דעת עצמו וביקש להכריז על סגן הנשיא תומאס מרשל כנשיא בפועל. לאחר פרישתו הוא שב לניו יורק ועסק בעריכת דין.

אחיינו, ג'ון פוסטר דאלס, כיהן גם הוא כמזכיר המדינה.

תומאס מרשל

תומאס ריילי מרשל (באנגלית: Thomas Riley Marshall; 14 במרץ 1854 - 1 ביוני 1925) היה סגן נשיא ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון וקודם לכן מושל אינדיאנה.

זוכי פרס נובל לשלום
19011925 דינן, פאסי (1901)דוקומון, גובאט (1902)קרמר (1903)המוסד לחוק בינלאומי (1904)פון זוטנר (1905)רוזוולט (1906)מונטה, רנו (1907)ארנולדסון, באייר (1908)ברנארט, דה קונסטן (1909)לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910)אסר, פריד (1911)רוט (1912)לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916)הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919)בורז'ואה (1920)ברנטין, לאנגה (1921)ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924)צ'מברליין, דוז (1925) Nobel Prize
19261950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928)קלוג (1929) • סודרבלום (1930)אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932)אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934)פון אוסייצקי (1935)לאמאס (1936) • ססיל (1937)משרד ננסן הבינלאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (1944)הול (1945)באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948)אור (1949)באנץ' (1950)
19511975 ז'ואו (1951)שווייצר (1952)מרשל (1953)נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956)פירסון (1957) • פיר (1958)נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960)המרשלד (1961)פאולינג (1962)הצלב האדום (1963)לותר קינג (1964)UNICEF(1965) • לא הוענק (1966–1967)קאסן (1968)ארגון העבודה הבינלאומי (1969)בורלוג (1970)ברנדט (1971) • לא הוענק (1972)קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סטו (1974)סחרוב (1975)
19762000 ויליאמס, מגוואייר (1976)אמנסטי אינטרנשיונל (1977)בגין, סאדאת (1978)תרזה (1979) • אסקיבל (1980)נציבות האו"ם לפליטים (1981)מירדאל, רובלס (1982)ואלנסה (1983)טוטו (1984)האגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985)ויזל (1986)אריאס (1987)כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988)גיאטסו (1989)גורבצ'וב (1990)סו צ'י (1991)מנצ'ו (1992)מנדלה, דה קלרק (1993)רבין, פרס, ערפאת (1994)רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים (1995)בלו, הורטה (1996)המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997)יום, טרימבל (1998)רופאים ללא גבולות (1999)קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001)קרטר (2002)עבאדי (2003)מאטאיי (2004)הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005)יונוס, גרמין (2006)גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007)אהטיסארי (2008)אובמה (2009)שיאובו (2010)ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011)האיחוד האירופי (2012)הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013)יוספזאי, סאטיארת'י (2014)קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015)סנטוס (2016)התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017)מוראד, מקווגי (2018)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.