התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית נוצרה באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית. התרבות נוצרה כתוצאה משילוב תרבות יוון העתיקה עם תרבויות המזרח הקדום, כגון: תרבות מצרים העתיקה, התרבות הפרסית העתיקה ותרבויות נוספות. שילוב תרבויות זה התאפשר כתוצאה ממסע הכיבושים של אלכסנדר הגדול במאה ה-4 לפנה"ס.

הממלכות ההלניסטיות נכבשו בסופו של דבר על ידי רומא או התפרקו. לתרבות ההלניסטית הייתה השפעה מכרעת על התרבות הרומית, ודרכה על תרבות אירופה המערבית שהתבססה במידה רבה על התרבות הרומית. הרושם העז שהותירה תרבות זו על התרבות המערבית ניכר עד היום.

יוון העתיקה
הפרתנון
פורטל יוון העתיקה

הגדרה

מקובל לחשוב כי ההיסטוריון הגרמני יוהאן גוסטב דרויזן היה הראשון שטבע את הביטוי "הלניזם" כדי לציין את התפשטות התרבות היוונית מזרחה ואת מיזוגה עם התרבויות המקומיות. התרבות ההלניסטית מהווה מושג רחב, מורכב ולעיתים סותר, האוצר בתוכו מזיגה בין התרבות ההלנית לתרבויות המקומיות. התרבות ההלנית שיקפה מטען גדול של מהויות, גישות, שפות, אורחות חיים ועוד. היוונים כינו את אדמתם בשם "הלאס", ואת עצמם בשם "הלנים", ומכאן נולדו תחומיה של תרבות הֵלַאס, התרבות ההלנית. זו, מטעמים פוליטיים, חברתיים-כלכליים ודתיים-תרבותיים, מתחה קו של שוני בינה לבין שאר התרבויות, שסווגו כ"נחותות".

היסטוריה

כיבושיו של אלכסנדר הגדול

בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר הגדול ממקדוניה למסע כיבושים. בתוך כעשר שנים השתלט על כל הממלכה הפרסית, עד הודו במזרח, והקים ממלכה חדשה, הלנית על-פי מאפייני שליטיה. על אף שאלכסנדר יצא לקרב בשם המלחמה של התרבות ההלנית בזו הברברית, הוא נחשף לתרבויות המקומיות, הוקסם מהן וביקש לשלבן בתרבות ההלנית.

דרכו ושיטתו להגשמת חזונו התבטאו, בראש וראשונה, בדוגמה אישית שנתן אלכסנדר לקציניו, ולאחר מכן בשורת הוראות ותקנות שקבע כדי לעודד את היווצרותה והתפתחותה של תרבות זו על ידי תושבי ממלכתו. ראשית, על ידי נישואי תערובת עם בנות הסביבה, כשהוא עצמו נושא לאישה את רוקסנה, בת לאחד השבטים בבאקטריה. שנית, על ידי הקמת צבא משותף המורכב מהלנים ומברברים. שלישית, על ידי אימוץ מנהגים מקומיים, כמו לבוש, מאכלים ואורחות חיים. רביעית, על ידי הקמת ערים שבהן הושיב מקדונים, יוונים ומקומיים.

מהסתייגות לקבלה

מותו של אלכסנדר ב-323 לפנה"ס, והוא בן 33 בלבד, רק בתחילת מימוש חזונו – ממלכה ותרבות מאוחדת – והעובדה שלא הכין והכשיר יורש ראוי שישלוט על ממלכתו העצומה וימשיך את מפעלו, הביאו לכך שהממלכה הגדולה שכבש התפצלה בין מספר יורשים (ביוונית: דיאדוכים). אלה פתחו במלחמות ארוכות שנקראו מלחמות הדיאדוכים, שפיצלו את הממלכה המאוחדת ליחידות טריטוריאליות קטנות יותר.

למרות ההסתייגות המתנשאת והאתנוצנטרית של האריסטוקרטיה היוונית-מקדונית מחזונו של אלכסנדר עוד בחייו, נקלטה התרבות היוונית במזרח, ואף שילבה בתוכה אלמנטים מזרחיים רבים. ראשיתו של המיזוג, כאמור, במפעלי אלכסנדר, אך עיקרו בתנועת הגירה מקיפה של יוונים ומקדונים ששטפה את המזרח. הללו השפיעו על המקומיים והושפעו מהם בתחומים שונים, כמו שפה, אורח חיים, תרבות, דת ועוד.

המלך ההלניסטי של מצרים, תלמי הראשון, ראה כמשימה ראשונה במעלה ליוון את מצרים. לצורך זה הזמין לארצו סופרים, משוררים, ציירים, מלומדים והוגי דעות, והעמיד לרשותם תקציב גבוה וכן מוסדות ומתקנים כגון ספריה, גן בוטני ואף מצפה כוכבים.

תרבות זו נקלטה בעיקר בקרב שכבות האריסטוקרטיה המקומיות, שהיו בעלות עניין להיחשף לתרבותו של השליט, ועם הזמן חלחלה התרבות אף לשכבות עממיות יותר. השפעת התרבות ההלנית על האוכלוסייה המקומית נבעה בעיקרה מהסיבות הבאות: הערצת תרבות השליט החזק; מקדמי גירוי רבים בתרבות ההלנית, כגון הפעילות הגופנית; העדר מגמה מאלצת של כפיית ההלניזם; חשיפה הלנית לתרבות המקומית; קווי דמיון מסוימים בין חלק ממאפייני שתי התרבויות.

החברה ההלניסטית

ממוצא לחינוך

Palestra, Pompeii
מבנה הגימנסיון של פומפיי
CireneGinnasio1999
מבנה הגימנסיון בקירנה לוב
Gymnasion
שמו של הגימנסיון נגזר מ"גימנוס" (עירום ביוונית). האימונים והתחרויות נערכו בעירום מוחלט, בהתאם לשאיפת הפגנת החוסן הגופני בהרמוניה פיזית, ועל מנת לחשל את הגוף.

על פי התפיסה היוונית הקלאסית, יווני הוא מי שנולד להורים יוונים. בתקופה ההלניסטית חל שינוי משמעותי בהגדרה, כדברי הפילוסוף איסוקרטאס, שחי בשלהי התקופה הקלאסית: "להיות יווני אין זה עוד עניין של מוצא, אלא של נטייה, ומי ששותף לחינוך שלנו ראוי להיקרא יווני, יותר ממי ששותף לנו במוצאו". לכאורה, אין משפט זה אמור לחולל איזושהי סערה במחשבה, אלא שמסתתר מאחוריו שינוי של ממש בתפיסה. היוונים התייחסו אל הברברים כאל נחותים, ועל אף שקמו ממלכות הלניסטיות והחלה להתפתח תרבות הלניסטית, עדיין הגדירו עצמם היוונים והמקדונים במזרח כיוונים בעלי שיוך מכובד, בעוד שהמקומיים, הברברים, נחשבו לנחותים.

המימוש והחידוד של עקרון ההתנשאות בא לידי ביטוי בחינוך היווני. החינוך היה כה חשוב ליוונים, עד כי התפארו ואף מימשו את המשפט, כי בהיעדר מוסדות חינוך יווניים, לא יכולה העיר לתפקד כפוליס.

הקמת הממלכות ההלניסטיות במזרח שינתה בהדרגה את תפישת החינוך היווני. בממלכות רבות צמחו ערי פוליס, שבהם, בדומה לפוליס היווני, התקיימו אסיפות עם שמשתתפיהם נטלו חלק בקבלת ההחלטות, הונהגה הלשון היוונית, נטבעו מטבעות עם כתובות יווניות, נערכו תחרויות וחגיגות, הוצבו פסלים בחוצות, והוקמו מוסדות אופייניים, כגון מקדש, גימנסיון ואפיביון (מוסד למתבגרים). הללו, כביוון הקלאסית, ניסו לקיים את מערכת החינוך המסורתית הוותיקה.

אלא שהמציאות השתנתה: העיר לא נותרה עוד עצמאית כבעבר ואזרחיה נחשבו לאזרחי המלך וחויבו להעלות לו מיסים. בעלי המשרות מונו על ידי המלך וראו את עצמם משרתיו, נאסר על העיר לנהל מדיניות חוץ (בניגוד לפוליס היוונית שבה נושאי המשרות היו נבחרי ציבור וכל פוליס ניהלה מדיניות חוץ עצמאית). בנוסף, למרות גלי ההגירה מיוון למזרח, מעולם לא הפכה האוכלוסייה היוונית והמקדונית לרוב במזרח. היא המשיכה להיות מיעוט בתוך רוב מקומי גדול, ומכיוון שכך, המוסדות הקלאסיים, ובכללם מוסדות החינוך, נפתחו גם לציבור המקומי.

נוצר מעין גשר בין חלק גדול מהתושבים המקומיים, שרצו להתחנך בחינוך היווני, ובין היוונים עצמם. הראשונים נמנו עם השכבות האריסטוקרטיות המובילות והמנהיגות את הציבור המקומי, שרצו "להתחכך באבק כוכבים", כמקובל ביחס הקלאסי בין כובש לנכבש לאורך ההיסטוריה. מכאן נפתח צוהר להשתלבות המקומיים במוסדות החינוך היווניים.

היות שעל מנת להתקבל לשורות אזרחי העיר ולמלא בה משרות ציבוריות חייב היה בן העיר להתחנך בחינוך היווני, ברברי שהתחנך במוסדות אלה זכאי היה אף הוא להימנות עם החוג היווני כאזרח מן השורה. ההגדרה של איסוקרטאס אמרה במלים אחרות, כי גם ברברים זכאים להתחנך במוסדות היווניים, יקרים ויוקרתיים ככל שיהיו.

הגדיל מאיסוקרטאס פילוסוף אחר, ארטוסתנס, שהתפרסם בעבודתו בספרייה של אלכסנדריה. הלה טען בכלל כי אין כל בסיס להבדל בין יוונים לברברים, ויש להתייחס אליהם כאל בני אדם, מהם טובים ומהם רעים. תמונה המשקפת גישה זו משובצת בזיקה לרפורמה ההלניסטית של יאסון בירושלים, כשלמתחנכים בגימנסיון חשובים היו יותר הכיבודים יווניים מאשר הייחוס משפחתי.

אין לדעת בבירור האם עיר הפוליס ההלניסטית הקפידה על מערכת חינוך יוונית טהורה. בכל מקרה מדובר על מערכת חינוך מורכבת, שראשיתה בדידאסקליאום – בית ספר יסודי לגילאי 14-7, אשר בו הקנו את יסודות המוזיקה, האמנויות החופשיות והגימנסטיקה – הפעילות הגופנית, שבמרכזה בלטה ההיאבקות. בין הגילאים 14 ל-16 התחנכו הנערים ב"גימנסיון", שהיה מוסד מרכזי לחינוך. הפעילות הגופנית בגימנסיון, זו שהרכיבה כמחצית שעות הלימוד, התבצעה בעירום מוחלט. מעבר לגיל זה היה מוסד נוסף - אפביון ששם דגש על פעילות ספורטיבית וצבאית.

הנערים התחנכו, התאמנו והתחרו בהדרכתם של מאמנים ומורים מקצועיים, כאלה שרשויות העיר שכרו במיוחד. הגימנסיון נוהל על ידי פקיד שנבחר על ידי הציבור לשנה אחת בעל התואר "גימנסיארכוס", כשרוב הוצאותיו מתוקצבות על ידי הרשות העירונית. בגימנסיון, כמו בדידסקליאום, הוקפד על שילוב בין פעילות גופנית לעיונית, הומנית ומדעית. לאחר שלב הלימוד היסודי של קריאה, כתיבה וחשבון, למדו התלמידים את כתבי הומרוס, את יצירות המשוררים הליריים, המחזות האטיים, ובתחום הפרוזה את ההיסטוריונים. אחר-כך עסקו ברטוריקה, מתמטיקה, מוזיקה ואסטרונומיה. בשנתיים הבאות, עד גיל 18, למדו הנערים במוסד שנקרא "אפביון" (מיוונית: המוסד לבני הנעורים), שבו הוכשרו להיות אזרחים מחד ולוחמים מאידך.

ההתייוונות

ההתייוונות הייתה אחד היסודות המובילים בתרבות ההלניסטית. ההתייוונות החלה עוד בימיו של אלכסנדר הגדול והמשיכה ביתר שאת עם כינון הממלכות ההלניסטיות. ההתייוונות אפיינה, בדרך כלל, את השכבות האריסטוקרטיות. אחד המרכיבים שקידמו את ההתייוונות היה נישואי התערובת. גל המהגרים מיוון למזרח הורכב ברובו מגברים וממיעוט נשי, ותוצאת נישואי התערובת כמעט מובנת מאליה.

להתייוונות המקומית שבמזרח ההלניסטי היו מאפיינים רבים, בעיקרם חיצוניים, של האוכלוסייה המזרחית: אימוץ שמות יווניים, לימוד השפה היוונית ושימוש בה (הלשון היוונית הייתה השפה הרשמית של המינהל ההלניסטי), קריאת יצירות יווניות, שימוש בחפצים יווניים – שימושיים ואמנותיים, הקמת מבני ציבור יווניים, קליטת מאפייני החינוך היווני, ניסיונות להשתלב בפקידות המינהל, השפעת האדריכלות היוונית ועוד.

השלב הסופי של תהליך התייוונות בא בדמות הענקת מעמד של פוליס לעיר מזרחית על ידי המלך. הערים המזרחיות-המתיוונות בִקשו להצדיק את תביעתן לקבלת סטטוס של פוליס על ידי הבאת הוכחות למוצא יווני לכאורה של תושביהן. חלק מהן שמחו לגלות שהן נזכרות במיתולוגיה היוונית. אלו שהיו בנות מזל פחות המציאו לעיתים "הוכחות" בדבר היווניותן הקדומה.

עם זאת, המיזוג לא היה מושלם והתרבות המקומית לא נעלמה. זה בא לידי ביטוי בשלושה אופנים עיקריים: האחד הוא הדתי. המקומיים לא הפנו, לרוב, עורף לדתם ולפולחנם כתוצאה מהמיפגש עם הדת היוונית. השני – המקומיים נהגו הקפדה רבה בנושא חיי המשפחה, כמו נפיצות נישואי אח ואחות. כמו כן נודעו מקרים של שמרנות בתחום השפה המקומית, כגון הדימוטית במצרים; השלישי - ההתייוונות הייתה תופעה עירונית, ואילו רוב-רובו של המזרח היה כפרי. עם זאת מקומיים שאיישו משרות ציבוריות כגון "ראשי הכפר", או "סופרי הכפר", נזדקקו לשפה היוונית, ומשם קלה הדרך להתייוונות. במצרים, למשל, קיימות עדויות לקיומם של גימנסיונים לא רק במרכזי המחוזות אלא גם בכפרים.

האינדיבידואליזם

אמירתו של אריסטו, כי "האדם אינו אלא בעל חיים פוליטי על פי הטבע". כלומר היווני הממוצע היה בעל תודעה פוליטית עמוקה. במזרח ההלניסטי הייתה תמונת המצב שונה. ערי הפוליס צמחו והתפתחו, אך נקודת הכובד זזה מהעיר הריבונית שביוון למרכז המלוכני, ההלניסטי שבמזרח.

אף על פי שהיינו מצפים, לכאורה, כי דווקא הדבקות האתנית של המהגרים ההלנים שעקרו למזרח תיצור קולקטיביזם מאולץ, כדרכה של חברת מהגרים המהווה מיעוט בכלל האוכלוסייה המקומית, מהלך העניינים התרחש באופן שונה. דווקא גורמים אחרים כגון ההתנתקות מיוון, העימות התרבותי עם החברה הברברית שבמזרח ובפרט קשת ההזדמנויות שאליה נחשפו המהגרים מיוון, עיצבו אפיון חדש של היווני במזרח: רציונלי, חומרני, הישגי ושאפתן. תכונות אלה גיבשו את הדמות החדשה של המצליחן האינדיבידואליסטי.

היות שערי הפוליס ביוון, אפילו המרכזיות שבהן (כמו אתונה), היו קטנות יחסית, הרי מעורבותו של האזרח בחיי העיר הייתה רבה. הוא הכיר את האזרחים, אחיו לחיי הפוליס, ומתוך כך ראה עצמו כחלק מתוך כלל דינמי ופעיל. כשהגיע למזרח הסתבר לו כי העיר איבדה מחשיבותה ומגדולתה, ותחתיה פועל מנגנון ריכוזי הנשלט על ידי בית המלוכה ההלניסטי.

השפה המשותפת

עד לתקופה ההלניסטית הייתה השפה היוונית שגורה בפי תושביה של יוון גופא, ובפי יושבי המושבות היווניות במערב אסיה הקטנה, בדרום איטליה, באיי הים האגאי ועוד. היוונית דוברה בכמה ניבים, עד המאה הרביעית לפנה"ס, כמו הדורי והאיוני.

במזרח ההלניסטי החל להתפתח ניב חדש לכל דוברי השפה היוונית, והוא נקרא ביוונית בשם "קוינה" (koine) שמשמעו – המשותף. בניב זה נכללו גם ביטויים ויסודות מהשפות המדוברות במזרח, כגון המצרית. ה"קוינה" הכשירה את התפתחות התרבות ההלניסטית, ובעיקר את היצירות הספרותיות והליריות שנפוצו ברחבי הממלכות ההלניסטיות.

השפה היוונית הייתה שפת השלטון ובמהרה הפכה לשפה בינלאומית. כל מי שרצה לתקשר בשלטונות חייב היה לדעת יוונית, וידיעת יוונית קידמה את המעמד הכלכלי-חברתי. מי שלמד שפה זו היו בני המעמד הגבוה.

השלטון

השלטון ההלניסטי כולל אף הוא מרכיבים מתרבות יוון ומתרבות המזרח. השליטים ראו עצמם כיוונים, דברו יוונית והתלבשו בסגנון יווני, ובנוסף קיימו את הפולחנים היוונים והקימו מקדשים יוונים. לעומת זאת הם ראו את עצמם כאל או כבנו של אל (בניגוד מוחלט לתרבות יוון) ודרשו מהתושבים להקים לכבודם ולכבוד נשותיהם מקדשים ולערוך לכבודם משחקים ותחרויות, הפולחנים לכבוד המלך-האל המשיכו לפעמים גם אחרי מותם. בנוסף השליטים דגלו בנישואי אחים ואחיות כמקובל אצל הפרעונים (ייתכן שהסיבה היא כדי לשמור על טוהר הדם של בית המלוכה).

חיי הרוח

דת

בתהליך ממושך התגבשה במזרח ההלניסטי דת ממוזגת, שהחליפה את דת יוון העתיקה ואת פולחניה. המיזוג התבטא בשילוב בין הדת היוונית לדתות המזרח, כמו במציאת קווי דמיון בין משפחות האלים והתכונות של מרכיביהם. כך יצא שהתפתחו זהויות מהותיות וחיצוניות בין אלי יוון ודמויות מן המיתולוגיה היוונית לבין אלו שבמזרח. והדבר התרחש כיוון שהיווני היה רגיל, לזהות את אלהי העמים האחרים עם אלהיו.

כך, שונה שמה של העיר רשף, הפיניקית לשעבר, לאפולוניה, בשל התכונות המשותפות בין רשף לאפולו. באופן דומה, נוצרה טשטוש זהויות בין מלקרת הצורי לבין הרקולס היווני, האל הסורי בעל זוהה עם האל היוני זאוס, והאל היהודי זוהה באופן מתמיה דווקא עם דיוניסוס[1]

המקדשים בתרבות ההלניסטית ביטאו סינקרטיזם, סגנון הבניה היה מקומי, עם תוספות בסגנון יוני. בפולחן שולבו לעיתים יסודות מדת היוונים, אך הייתה הקפדה על שמירת עליונות דת המקומיים, וקיום המסורת והמנהגים שלה. הטקסים הדתיים נוהלו רק בידי שכבה ממוצא נבחר (בניגוד לפוליס היוני בו זה היה תפקיד שהועמד להצבעה).

היוונים מצאו לעיתים בדתות המזרח את המיסטיות, את שלוות הנפש, את ההתבוננות אל מהויות הפרט, ובעיקר את השונה מדתם ומפולחנם.

ספרות

בתקופה זו, ההלניסטית, ירדה הטרגדיה היוונית הקלאסית מחשיבותה, ותחתיה התחברו מונולוגים ארוכים, ואף האפוס והקומדיה עברו שינויים. האפוס איבד את הילת הגיבורים שבו והקומדיה החלה לעסוק פחות בפוליטיקה ובבעיות חברתיות ויותר בנושאי אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה ועוד.

חדלו כמעט הקומדיות בסגנונו של אריסטופאנס, המותחות ביקורת על מוסדות הפוליס ואישי ציבור בה, אלא, מה שמזכיר מעט את הטרגדיה, התנגשות בין האדם לסביבתו הקרובה כגון משפחתו וידידיו. נודעו בתקופה זו מחברי קומדיות מוכשרים בשם אנטיפאנס או מנאנדרוס. הופיעו, בתקופה זו, יצירות חדשות כגון כתיבת היסטוריה, כגון חיבורו של פוליביוס, יצירות של רטוריקה, שירת רועים, אפוסים קטנים המתבססים על מיתוסים מקומיים, שירים קצרים, סאטיריים ונשכניים.

שירה

השמות הבולטים בין המשוררים ההלניסטיים היו קאלימאכוס ותיאוקריטוס. גם בשירה, כמו בספרות, נשחקו נושאים פוליטיים וחברתיים, ובמקומם צצים נושאים הדנים בחיי הפרט. אפשר למצוא בשירים הרבה הווי ופולקלור לצד ידענות ולמדנות. תחת שימוש מרובה בתמונות מחיי הדת והפולחן שביוון הקלאסית, בולטים בשירה ההלניסטית הדת והפולחן של השליטים. בתקופה זו נכתבה שירה אפית כמו הארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס, המבוססת על האפוס הארכאי הנודע על אודות מסע הפלאים של הספינה "ארגו" ועליה הארגונאוטים ובראשם הגיבור המיתולוגי יאסון שיצא לחפש את גיזת הזהב בארץ קולכיס.

מדע

ההתפשטות הטריטוריאלית של אלכסנדר הגדול, הביאה לשינוי גדול בגישה למדע, בכל מקום שבו הכתה התרבות ההלניסטית שורש. המדע היווני לא קפא על שמריו. המדע ההלניסטי נהנה מפירות ההצלחה המדעית של מדעני המזרח הקדום. בניגוד לחקר המדע של המזרח הקדום, מאמץ רב הוקדש לחקר אמפירי טהור, ולא רק לתיאור תופעות טבע וחקירתן.

מרכז מדעי גדול במיוחד קם באלכסנדריה שבמצרים שהוקמה בה הספרייה הגדולה ששכנה בקומפלקס מבנים ייעודי הנקרא מוזיאון. מוסד זה, כמו מוסדות רבים אחרים נהנה מתמיכה נדיבה של השלטון התלמיי.

היוצרים המדעיים בתקופה ההלניסטית הגיעו מכל רחבי העולם ההלניסטי, אך נודעו בעיקר חיבוריהם של אלה שפעלו במרכז המדעי והתרבותי הנודע שבאלכסנדריה. הללו פיתחו תאוריות וערכו ניסויים בתחומים שונים כגון מדעי הטבע, אנטומיה, זואולוגיה בוטניקה, המתמטיקה והאסטרונומיה. נודעו בין השאר המתמטיקאי אוקלידס וארכימדס רב האשכולות.

בין ההישגים הבולטים הם גילוי מערכת העצבים וצמחי רפואה, נחקרו תופעות הגאות והשפל ונתיבי רוחות המונסון, נוסחו יסודות הגאומטריה שמקובלים עד היום, נוצרו המושגים אליפסה ופרבולה, וחושב כמעט במדויק היקף כדור הארץ. ארכימדס חישב את היחס בין שטח עיגול להיקפו, ולראשונה נטען שכדור הארץ נע סביב עצמו וסביב השמש (טענה שנדחתה באותם ימים).

פילוסופיה

הפילוסופיה ההלניסטית התפתחה מהפילוסופיה היוונית והפן המרכזי שלה היה הפילוסופיה של המוסר ואתיקה. האדם בתקופה ההלניסטית נחשף לבעיות מגוונות, שנבעו מירידת כוחה של הפוליס, מהתחזקות המשטר המלוכני וממרכזיותו, מתחושת שחיקה באמונה הדתית הקלאסית ובכלל ממשברי התנתקותו של היווני, כור מחצבתו אשר ביוון. שלושה זרמים מרכזיים עמדו בבסיסה של הפילוסופיה ההלניסטית, ואלו הם:

הזרם המרכזי בפילוסופיה ההלניסטית היה האסכולה הסטואית. מייסדו היה זנון הקפריסאי. הזרם נקרא על שם הסטואה – מבנה ציבור יווני הכולל שדירת עמודים שהיה חביב על זנון. הזרם הסטואי תמך במלוכה ההלניסטית ולא בפוליס. הוא חילק את הגותו לשלושה חלקים: לוגיקה, פיזיקה ואתיקה. הראשונה עסקה בתורת ההכרה המבססת את מציאת האמת על פי החושים ולאור הדיאלקטיקה, כלומר מה שנאמר על הדברים הנתפשים בחושים. השנייה מתבססת על תורם היקום והאלוהות.

אנשי הסטואה בקשו לבחון את בעייתו של היחיד בעולם. הם שמו דגש על התנהגות האדם, מילוי חובותיו ואחדות המין האנושי. הזרם הסטואי טען כי בני האדם דומים זה לזה במבנה הביולוגי והחברתי. לכל בני האדם ישנה איכות אנושית משותפת ושמה "טבע" או "תבונה". אנשי הסטואה האמינו כי לכל פרט נועדה שליחות בעולם ועליו לבצעה בכל מחיר. זרם זה דגל באחדות הטבע ושלמותו. לדעתם פועל תיאום בין הטבע האוניברסלי לטבע האדם, ומחובתו של הפרט לחדד את התאימות הזו. ללכת בעקבות התבונה, הטבע והאל – זה היה האידיאל הסטואי.

זרם נוסף בפילוסופיה ההלניסטית היה הזרם האפיקוראי. הוא נקרא על שם מייסדו, אפיקורוס מהאי סאמוס. תכלית הפילוסופיה, לדעתו של אפיקורס, היא להביא שלווה ואושר לבני האדם, וכל דבר אחר שאינו מסייע למטרה זו חסר ערך. האדם אינו שלו מכיוון שהוא חרד מפני תופעות טבע, מחלות ומוות. תפקיד הפילוסופיה, לדעת האפיקוראים, הוא לגלות את טבעם האמיתי של הפחדים ומתוך כך לגרשם ממוח האדם ומלבו.

תורת המידות של האפיקוראים היא סדרה של הנחיות שנועדו להצביע על גבולות ההתנהגות האנושית כפי שנקבעו על פי הטבע. ידיעת הגבול הטבעי של התשוקות היא המפתח לשלווה ולאושר. בבסיס ידיעה זו מונחת התבונה, שממנה נובעות כל המידות הטובות המגוננות על האדם, כמו מידת הצדק.

גם זנון וגם אפיקורוס לא התייחסו לאדם כאל "חיה חברתית" הממצה את עצמה בקרתנות, בחיי העיר, אלא כפרט בודד, אינדיבידואלי, החשוף לטלטלות הגורל. הן הסטואים והן האפיקוראים ביקשו להתמודד עם התחושה של חוסר הביטחון הפוקד את האדם.

הזרם השלישי היה הזרם הספקני. את הזרם הסקפטי יסד פירון מאליס. זרם זה מבקש למצוא את האושר מחוץ למה שהבריות מייחסים כמקדם אושר (עושר) וכמקדם אומללות (עוני). הללו, העושר והעוני, הם זמניים ומשתנים ועל כן לא צריכה להיות להם השפעה על האדם ועל דרכיו. ההימנעות משיפוט או מקביעת עמדה, טענו הספקנים, היא-היא המפתח להשגת האושר. הגורם היחיד, הנצחי, המושלם והקבוע הוא הטבע והוא מקור חיי האדם.

איבוד העצמאות

ההתפשטות של האימפריה הרומית, מרידות ולחצים מבית הביאו לקץ העצמאות ההלניסטית ולפירוק המדינות שהרכיבו את העולם ההלניסטי. חלקן (אלה שגבלו בים התיכון) נכנסו תחת שלטונה הישיר של האימפריה הרומית, בשטחן של אחרות קמו מדינות עצמאיות דוגמת פרתיה שקמה בשטחיה של הממלכה הסלאוקית.

עם זאת, התרבות ההלניסטית לא הפסיקה את קיומה עם איבוד העצמאות. התרבות ההלניסטית נכנסה אל לשד עצמותיה של התרבות הרומית ויתרה מכך הייתה הבסיס הישיר שעליו קמה התרבות הביזנטית. הקוינה, השפה היוונית המשותפת, המשיכה להתפתח והייתה ליוונית של האימפריה הביזנטית. השפעותיה של תרבות זו, בעיקר של הפילוסופיה שלה, הספרות והאדריכלות ותחומים רבים נוספים מורגשות היטב עד עצם היום הזה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוד פלוסר, מוצא עלילות הדם,מחניים, גיליון ק"ט, תשכ"ז. יהושע עמיר, תגובת העולם ההלניסטי על היהדות, מחניים, גיליון קי"ב, תשכ"ז. פלוסר מעריך כי הדבר נעשה בשל דמיון חיצוני של חג הסוכות לחגו של דיוניסוס
אדריכלות קלאסית

אדריכלות קלאסית הוא שם כולל לסגנונות אדריכליים שאיפיינו את אזור הים התיכון בעת העתיקה במשך תקופה של כאלף שנה.

האדריכלות הקלאסית מתייחסת לסגנון האדריכלי אשר פותח ביוון העתיקה כבר בתקופה הארכאית, האדריכלות ההלניסטית שאיפיינה את מזרח הים התיכון ואת אזור המזרח התיכון אשר נכבשו על ידי אלכסנדר מוקדון ואת האדריכלות הרומית עד לנפילת האימפריה הרומית.

האדריכלות הקלאסית היוותה בסיס לכל סגנונות הבנייה בתרבות המערב עד המאה ה-20. המבנים הקלאסים עליהם מדובר הם בעיקר מקדשים וכן גם מוסדות שלטון ותיאטראות אשר לא היו קיימים עד אותה העת.

האדריכלות בתקופה הקלאסית של יוון העתיקה (המאה ה-5 לפנה"ס) כבר הייתה ברורה ומזוקקת. הסגנון הגדיר כללים מאוד ברורים לבנייה אשר התבססו על סדר וסימטריה. נוסחו סדרים אשר הגדירו את הפרופורציות המדויקות ואת התאמת האורנומנטיקה (קישוטים) למבנה.

במאה ה-4 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון שטחים עצומים מהבלקן ועד הודו. במסגרת הפצת התרבות ההלניסטית נבנו ערים ומבנים בסגנון היווני הקלאסי. שרידים ארכאולוגיים של תיאטראות נמצאים בכל רחבי המזרח התיכון ועד לאפגניסטן.

האדריכלות הרומית אימצה את הסגנון והמשיכה לשכללו ולפתחו עד המאה ה-5 לספירה.

אלכסנדר הגדול

אלכסנדר השלישי ממוקדון, המוכר יותר כאלכסנדר הגדול (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μέγας), והידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μακεδών; ככל הנראה 21 ביולי 356 לפנה"ס - 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ומגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית.אלכסנדר תואר כגבר אתלטי אמיץ ויפה תואר, אולם ככל הנראה שזורים בתיאורים אלו גם דברי חנופה. רבים, במיוחד במצרים, סגדו לו, אם כי רבים מקרב האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר.

על אף שמת בגיל צעיר (כמעט 33), הותיר אלכסנדר הגדול חותם משמעותי על ההיסטוריה. כיבושיו הנרחבים פתחו תקופה חדשה בתולדות האנושות – התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר, שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה, בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה של התרבות ההלניסטית בתחום האמנות, הפילוסופיה ובתחומים אחרים ניכרים עד עצם היום הזה.

אמנות יוון העתיקה

אמנות יוון העתיקה היא הסגנון האמנותי שהתפתח ביוון העתיקה וסביב הים האגאי באלף הראשון לפנה"ס והייתה מרכיב חשוב בתרבותה. סגנון אמנותי זה השפיע רבות על האמנות בעולם המערבי עד המאה ה-20, בעיקר בתחום הפיסול, האדריכלות והקדרות.

דיאלקטים יווניים

בתקופת יוון הקלאסית, לפני התפתחותה של שפת הקוֹינֶה כלינגואה פרנקה של התרבות ההלניסטית, השפה היוונית העתיקה נחלקה למספר דיאלקטים (ניבים).

הממלכה הסלאוקית

הממלכה הסלאוקית הייתה מדינה הלניסטית שנוסדה בשנת 312 לפנה"ס על ידי סלאוקוס הראשון ונשלטה על ידי בית סלאוקוס, שבשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד נהר האינדוס, ולזמן קצר אף בתראקיה. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בשטחה בעולם ההלניסטי.

הממלכה נוצרה במהלך מלחמות הדיאדוכים, שקרעו לגזרים את האימפריה שכבש אלכסנדר מוקדון.

במהלך המאה ה-3 וה-2 לפנה"ס, ניהלה מלחמות רבות נגד הממלכות ההלניסטית האחרות ובייחוד נגד מצרים התלמיית.

המלכים האחרונים לבית סלאוקוס, פיליפוס השני וסלאוקוס השביעי, שמרו על כיסאם עד שנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס; אך הממלכה הסלאוקית איבדה למעשה את רוב כוחה ושטחה קודם לכן, זאת בעקבות עלייתה של האימפריה הפרתית במזרח הממלכה, כיבושי בית תלמי בדרומה של הממלכה, מלחמות אזרחים וירושה רבות, והתפשטותה של רומא למזרח החל מ-192 לפנה"ס, ועד הדחת אנטיוכוס ה-13, אחרון השליטים משושלת סלאוקוס, בידי פומפיוס בשנת 64 לפנה"ס.

במהלך שלטונה של הממלכה הסלאוקית על ארץ ישראל, פרץ בארץ ישראל מרד החשמונאים, שבעקבותיו הצליחו היהודים להשיג עצמאות מדינית ראשונה מאז חורבן בית ראשון.

הקולוניזציה היוונית

הקולוניזציה היוונית הוא מונח כללי המתאר את גלי ההגירה מיוון של השבטים ההלנים והתיישבותם ברחבי ארצות אגן הים התיכון, שהתרחשו החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ונמשכו לאורך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס. יש להבדיל בין הגירה זו לבין גלי הפלישה של השבטים ההלניים ליוון גופא שהתרחשו עד ארבע מאות שנה קודם לכן, והיוו הבסיס להתפתחות התרבות ההלנית ביוון. הקולוניזציה היוונית התרחשה כתופעה שאפיינה את התרבות ההלנית.

התקופה ההלניסטית

התקופה ההֶלֶנִיסְטִית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה, בשנת 30 לפנה"ס. כיבושיו של אלכסנדר הגדול כללו את הפולֵייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו, ויצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוק אותה אימפריה, הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה, ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את התרבות ההלניסטית. מלבד ארצות שנכבשו על ידי אלכסנדר הגדול, ארצות אחדות שנוסדו על ידי מתיישבים יוונים היו אף הן חלק מהעולם ההלניסטי.

העילית העירונית במדינות אלו דיברה ניב קוינה של השפה יוונית, שהפך ללינגואה פרנקה (שפה בינלאומית), ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות היו תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו, שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. בריתות שונות נכרתו בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים נקשרו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותן ממלכות.

בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, שהחשובות שבהן היו מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית. אחרות, כדוגמת מוקדון, המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

טיראניה

טיראניה (ביוונית: τυραννίς) היא צורת משטר אוטוקרטי, אשר התקיים במספר רב של ערי פוליס ביוון העתיקה במשך תקופות מסוימות. בטיראניה, שלט שליט יחיד על כל העיר, אשר נקרא "טיראן" - שליט יחיד ביוונית (ומכאן גם tyrannus- שליט יחיד בלטינית). כך, למשל, בשפת המקור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס נקראת "אדיפוס טיראנוס", למרות שאדיפוס אינו טיראן במובן הקלאסי בכך שקיבל את השלטון כפרס ולא לקח אותו בהפיכה (וכן אין זה ידוע אך הוא בנו של המלך לאיוס). מקור המילה ככל הנראה לודי, וכן השליט הראשון שמכונה טירן הוא גיגס מלך לידיה.

השלטון הטיראני לבש צורה אחרת בכל פוליס ומאפייניו נבעו מן ההיסטוריה המקומית של המקום והיחסים החברתיים-כלכליים בו. המאפיין את כל הטיראניות הוא שכל טיראן עלה לשלטון בכוח הזרוע בהפיכה בתמיכת ההמונים, כיוון את שלטונו כנגד האריסטוקרטיה ששלטה בעיר לפני כן ויצר שלטון ריכוזי. מרבית הטיראניות לא נמשכו מעבר לשני דורות, משום שהטיראן המייסד היה פופולרי בקרב ההמונים בשל הרפורמות שהנהיג ומשום שנלחם באריסטוקרטיה, שהעם לא אהב, אך יורשו כבר לא יכול היה להתגאות בהישגים אלה ולכן העם התמרמר על כל פעולה מחמירה שעשה על-מנת לשמור על שלטונו. לכן רוב הטיראנים של הדור השני (והיו גם כאלה של הדור הראשון) הודחו בהפיכות דמוקרטיות - כך היפארכוס והיפיאס באתונה, וכך גם הטיראניה בקורינתוס, שנפסקה מיד עם מותו של הטיראן השני בשושלת - פריאנדרוס.

בהיסטוריה היוונית המונח "טיראן" אינו בהכרח שלילי אלא מבטא את צורת תפיסת השלטון, והטיראנים לאו דווקא היו שליטים גרועים. הפילוסופים של המאה ה-4 לפנה"ס (אפלטון ואריסטו) ראו בטיראן מפלצת, ובמשמעות זו המונח "טיראן" נכנס לשפות המערביות - במשמעות של עריץ, שליט אכזרי ואגואיסטי שלא אכפת לו מנתיניו. חלק נכבד מהטיראנים היווניים בפירוש לא היו כאלה.

חשיבותם של הטיראנים להיסטוריה של הערים היווניות רבה. הם תרמו לפיתוח הייצור והמסחר ושימשו חוליית-מעבר בין אריסטוקרטיה לדמוקרטיה.

יוון ההלניסטית

התקופה ההלניסטית הוא שם שנטבע במאה ה-19 על ידי יוהאן גוסטב דרויזן. זוהי תקופה בהיסטוריה של יוון העתיקה שתחילתה במותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס וסופה בכיבוש הרומי של יוון בשנת 146 לפנה"ס. יוון, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. חשיבותה הייתה ביוקרתה הרבה ולא כל כך במעמדה המדיני, הצבאי או החברתי. יוון הייתה ונותרה מפולגת בין הפולייס, שירדו בינתיים מגדולתן ביוון היבשתית (אם כי באסיה הקטנה, יוון הגדולה ואזורי ספר נוספים של העולם היווני הפולייס נותרו ישויות מדיניות חשובות) ומוסדות פוליטיים חלופיים שהתבססו על מבנים פדרליים. ישויות אלה התאגדו בשתי בריתות עיקריות: הליגה האכאית והליגה האיטולית. בתחום הימי שקעו הפולייס הוותיקות של התקופה הקלאסית ובראשן אתונה ואת הבכורה בתחום זה תפסה רודוס, אם כי עוצמתה הימית לא הגיעה אף פעם לזו שהייתה נחלתה של אתונה בשיא כוחה.

מבחינה מדינית עבר מוקד הכוח הפוליטי והתרבותי מארץ האם היוונית לממלכות ההלניסטיות העיקריות: מוקדון, מצרים והאימפריה הסלאוקית. שכנתה הגדולה מצפון, מוקדון, שלטה באופן ישיר בחלקים ניכרים מיוון והציבה שליטי בובה בחלקים רבים אחרים. גם מעצמות הלניסטיות אחרות ובמיוחד מצרים התלמיית התערבו באופן פעיל בענייני הפנים שלה ואף שלטו בפועל בכמה איים יווניים בים התיכון.

התקופה ההלניסטית, בדומה לתקופה הקלאסית שקדמה לה, התאפיינה במעשי איבה כמעט בלתי פוסקים על אדמת יוון. שתי הליגות העיקריות התחרו האחת בשנייה על הגמוניה וניסו להתנגד לשליטתה של במוקדון שראתה ביוון נחלה שנכבשה בכוח הזרוע על ידי אביו של אלכסנדר הגדול, פיליפוס השני במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. הממלכות ההלניסטיות האחרות הוסיפו דלק משלהן לתבערה כללית זו. בסופו של דבר נכבשה יוון בסערה על ידי הרפובליקה הרומית העולה.

לצד ירידה בכוחה המדיני והפוליטי סבלה יוון גם בירידה במידת ההשפעה התרבותית שלה כשחלק ניכר ממוקדי התרבות העיקריים עברו מזרחה. עם זאת, עדיין הייתה יוון מאגר חשוב של מהגרים שהתנחלו ברחבי המזרח והיו לבסיס הכוח של המשטרים ההלניסטיים באזורים אלה. מרכזים תרבותיים חשובים עדיין המשיכו לפרוח בה, גם אם במידה קטנה יותר. הכיבוש הרומי לא כפה את התרבות הרומית על היוונים, אלא שילב אותה ליצירת תרבות מאוחדת שהושפעה הן מהיסודות הרומיים והן ממרכיבים יווניים.

מוקדון

מוקדון או מקדוניה הייתה ממלכה קדומה ששכנה באזור חבל הבלקן שבדרום-מזרח אירופה, בצפון-מזרח חצי האי הבלקני. היחס של היוונים לממלכה זו היה כאל ישות חצי-ברברית. שליטיה היו חסרי חשיבות של ממש בפוליטיקה הפנים יוונית. הממלכה עלתה לגדולה בסוף התקופה הקלאסית במאה ה-4 לפנה"ס. לאחר מכן הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. סופה שנכבשה על ידי רומא ושולבה באימפריה הרומית.

מיתולוגיה יוונית

המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה קיימים הרבה זמן, ומספרים בין היתר, על האלים בדמות אנושית, תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה ומפלצות למיניהם. המיתולוגיה אינה כוללת את הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.

רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה, ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים כמעט זהים, אבל בשמות שונים.

מצרים התלמיית

מצרים התלמיית הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. שלטון הלניסטי בתולדותיה של מצרים העתיקה, שראשיתה בכיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול מידי פרס בשנת 332 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר הגדול, חולקה האימפריה שכבש בין יורשיו הדיאדוכים, ומצרים נפלה בידיו של תלמי הראשון. צאצאיו משלו במצרים עד 30 לפנה"ס ולאחר מכן נשלטה מצרים בידי האימפריה הרומית.

מצרים הייתה אחת הממלכות ההלניסטיות הגדולות והחזקות ביותר. תקופת הזוהר של הממלכה נמשכה למעלה מ-100 שנה תחת שלטונם היציב של שלושת המלכים הראשונים. בימיו של תלמי הרביעי (שלט בין 221 ל-205 לפנה"ס) החלה שקיעת הממלכה. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס נכנסה הממלכה לתקופת תוהו ובוהו, וללא שלטון יציב אבדה את עצמאותה לרומא שהשתלטה עליה באופן מלא בשנת 30 לפנה"ס.

מצרים התלמיית הייתה מרכז מדעי ותרבותי מהמעלה ראשונה בעולם הקלאסי. הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, לדוגמה, הייתה המוסד החינוכי הגדול ביותר בזמנה. יצירות אמנות, ספרות, אדריכלות ואחרות קישטו את הממלכה ופיארו את שם שליטיה מעבר לים.

מרד התפוצות

מרד התפוצות או מרד הגלויות (לטינית: tumultus iudaicus, יוונית: Ιουδαϊκός ταράχος; "התקוממות היהודים") הוא הכינוי למרד שבו התקוממו היהודים בקירנאיקה, בקפריסין ובאלכסנדריה נגד הקיסר הרומי טראיאנוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115 עד 117 לספירה.

פילוסופיה יוונית

הפילוסופיה היוונית עסקה בתפקידם של ההגיון והחקירה בבניית מאגר הידע והאמונות האנושי. המדע והפילוסופיה המערבית המודרנית נשענים על יסודות רבים שהניחה הפילוסופיה היוונית.

פינדוס

פינדוס (יוונית: Πίνδος) או רכס הרי פינדוס הוא רכס הרים בצפון מערב יוון. רכס הרים זה מכונה לעיתים עמוד השדרה של יוון.

בפינדוס מספר פסגות שגובהן יותר מ-2000 מטר ופסגתו הגבוהה ביותר היא פסגת סמוליקאס (Smolikas) שגובהה 2,637 מ'. פסגות אלו שייכות להרים בעלי מדרונות תלולים היוצרים מחסום בין מערב יוון לבין מזרחה.

הרכס מהווה קימוט משנה לרכס הבלקני, כיוונו צפון מערב - דרום מזרח. ניתן למצוא קימוטים מקבילים לו לאורכה של יוון ואף ניתן לראות איך אצבעות הפלופונסוס ואף חלק מהאיים שייכים לאותו קימוט.

אופיו החוצץ של הרכס תרם רבות להתפתחות התרבות ההלניסטית אך גם להיסטוריה המודרנית של יוון ולתרבותה העכשווית.

בימי קדם, הרכס אילץ את תושבי האזור למצוא חלופות לתנועה יבשתית וכך פתח את הדרך להתפתחות ציי סוחר ולחימה. במקביל, מאבקה העיקש של יוון בכובש הנאצי ולאחר מכן מלחמת האזרחים הסתמכו על המחסה היעיל של הרכס המבותר אשר עד היום מהווה מחסום בל יעבור בעונת החורף.

רומא העתיקה

רומא העתיקה הוא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל במאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד למאה השישית לפנה"ס, למשטר רפובליקני ששרד עד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה, השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.

רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה - ההלניזם - וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.

תבאי

תבאי היא עיר קטנה בחבל בויאוטיה שביוון התיכונה. גרים בה כ-35,000 תושבים (נכון ל-2011). העיר הקטנה היא בעלת היסטוריה עשירה. תבאי הייתה מיושבת מהתקופה הפרה-היסטורית. בעת העתיקה הייתה ראש הליגה הבויטית ועלתה לגדולה בתקופה הקלאסית ואף החזיקה במשך כמה שנים בהגמוניה על יוון כולה. לאחר חורבנה בידי אלכסנדר הגדול לא חזרה לעמדת ההשפעה שהייתה לה, אך זכתה לעדנה מחודשת בימי הביניים.

בעיר עצמה נמצא מוזיאון חשוב ובו אוספים מהחפירות הארכאולוגיות שנעשו באזור ובמיוחד מיצגים מקדמאה - המצודה של תבאי העתיקה. היא העיר הגדולה ביותר במחוז בויטיה ביוון המודרנית.

תבאי נמצאת במישור בין אגם איליקי להרי קיתריון בגובה ממוצע של 215 מעל פני הים. נמצאת תחת השפעת אקלים ים-תיכוני טיפוסי עם קיץ חם ולח וחורף גשום. העיר מחוברת על ידי כביש מהיר M1 לאתונה ולצפון יוון. באזור עוברת גם מסילת רכבת.

תראקיה

תראקיה (בטורקית: Trakya, נהגה תֶרַאקיה; בבולגרית: Тракия; ביוונית: Θράκη) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי בפינה הצפונית מזרחית של חצי האי הבלקני באירופה. היא נחלקת בין בולגריה (צפון תראקיה), יוון (מערב תראקיה) וחלקה האירופי של טורקיה (מזרח תראקיה), שם היא מכונה גם רומלי (Rumeli).

תקופת המעבר
Musée national de Céramique, cratère, Théra 02.jpg

איוניםדוריםהפלישה הדורית    

התקופה הארכאית
Corythian plate with Chimera, 590-575 BC, Monsters. Fantastic Creatures of Fear and Myth Exhibition, Palazzo Massimo alle Terme, Rome (12817719165).jpg

פוליסהקולוניזציה היווניתטיראניההומרוסהסיודוס   

התקופה הקלאסית
Discobulus.jpg

מלחמת פרס–יווןאתונה העתיקהספרטהתבאיהתיאטרון ביוון העתיקה

התקופה ההלניסטית
Laocoön and His Sons.jpg

התרבות ההלניסטית • הממלכה הסלאוקיתמוקדוןמצריםיווןפונטוספרגמוןאפירוס

היסטוריה צבאית
Greek-Persian duel.jpg

פלנקסהופליטהצבא הספרטניהצבא המקדוני

נושאי רוחב
Messene 02.jpg

אדריכלותאמנותדתהחברהכלכלהמטבחתיאטרוןמיתולוגיהמתמטיקהפילוסופיהספורטספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.