התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס[1] לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.[2]

התקופה הרומית בארץ ישראל
63 לפנה"ס - 324 לספירה
Temple of Roma and Augustus (Caesarea Maritima) DSC05221
Ancient Beit She'an, Israel - 20060107-07
Roman Amphitheater at Beth Guvrin (7455825750)
Cardo Jerusalem 135-2
אתרים רומאים בארץ ישראל:
בקיסריה, בית שאן, בית גוברין וירושלים.
Iudaea SPQR he
מיקומה של יהודה במערך הקיסרות הרומית
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

רקע

Roman soldiers with aquilifer signifer centurio 70 aC
שיחזור של יחידה מהלגיון החמישה עשר אפולינריס. השתתף בדיכוי המרד הגדול.

עד תחילת המאה ה-2 לפנה"ס הייתה ארץ ישראל תחת שלטונה והשפעתה העיקרית של אימפריה הסלאוקית כאשר מדרום התקיימה מצרים התלמיית בשלטון בית תלמי שניסתה אף היא להתערב בנעשה בארץ ישראל.

במקביל התחזקה הרפובליקה הרומית בתקופה הקרויה תקופת הרפובליקה התיכונה והחלה לגלות עניין מעשי בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. הצעד המעשי הראשון היה השתלטות על פרגמון ב־133 לפנה"ס. בשנת 63 לפנה"ס הצליחו כוחות רומיים בפיקודו של פומפיוס הגדול לנצח את כוחות מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. ב־47 לפנה"ס דיכאו הרומאים בפיקודו של יוליוס קיסר בקרב זלה כוחות שהיו בפיקודו של פארנקס השני מפונטוס, שניסה לנצל את מלחמת האזרחים על מנת להשתחרר מהשלטון הרומי. באותו מסע כבש יוליוס קיסר גם את ממלכת יהודה, סוריה וחלק מארמניה.

ראשית יחסי יהודה ורומא

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזרות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס, כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא, בראשות אֶוְפּלֵמוֹס בן־יוחנן בן־הקוֹץ ויָסוֹן בן־אלעזר, שכרתה ברית רשמית עם הרפובליקה.[3] הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו־רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, אשר בניגוד לקודמיו בחר שלא לחדש את הברית עם רומא. הרקע למדיניותו היה ככל הנראה התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח. אלכסנדר ינאי בחר, ככל הנראה, לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי־רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה. ובכך הרחיק את סיכויי צאצאיו להיכנס לתקופה הרומית כבעלי ברית של הרומאים, דבר שהיה יכול לשמר את עוצמת הממלכה החשמונאית כפי שהעביר לשלומציון אלכסנדרה.

יהודה כמדינת חסות רומית (63 לפנה"ס – 6 לספירה)

Herods Kingdom
ממלכת יהודה תחת שלטונו של הורדוס

סופו של בית חשמונאי (63–37 לפנה"ס)

עם כיבוש סוריה על ידי המצביא הרומאי פומפיוס, היה ברור לכל שארץ ישראל תבוא בעקבותיה, תחת עול השעבוד לרומא. אל פומפיוס הגיעו משלחות מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מעורבים במחלוקת על השליטה ביהודה ונציגי העם שמאסו בשלטון האחים. בתחילה פומפיוס לא הגיע לידי החלטה, אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו, הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא.[4] כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים, אבל מייד לאחר מכן ציווה לטהר אותו ולהמשיך את הפולחן כסדרו. עתה מסר פומפיוס את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנרכוס ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים מחדש את הערים ההלנסטיות בדקפוליס ובשפלת החוף, שהחשמונאים החריבו.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה. בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח ונכדו של אלכסנדר ינאי, השתלט על ירושלים, לקח לעצמו את משמרת המקדש והחל להקים את חומות ירושלים שהרס פומפיוס. אלכסנדר הקים כוח צבאי גדול שעל פי המקור של יוספוס פלביוס מנה עשרת אלפים רגלים ואלף וחמש מאות פרשים. המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו גביניוס הגיע למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים - על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, גביניוס פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד כנגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גביניוס.

לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס במלחמת האזרחים הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל. הוא קבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנרך/כוהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית.[5] למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי, ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.[6] אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

ממלכת הורדוס (37–4 לפנה"ס)

מצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריומווירט השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. בינתיים, עשה הורדוס את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריומווירט להמליכו למלך יהודה. עם כיבושה מחדש של יהודה בידי הצבא הרומאי בשנת 37 לפנה"ס, כוננה רומא את שלטונו של הורדוס על יהודה.

מבחינה מדינית היה הורדוס וסאל נאמן של רומא ובאופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס. עם תבוסת אנטוניוס פטרונו בקרב אקטיום, בשנת 31 לפנה"ס, מיהר הורדוס להעביר את תמיכתו לאוקטביוס, וזה אישרר את מעמדו כמלך יהודה ואף הגדיל את שטח ממלכתו מספר פעמים. הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המשלחת לגאיוס",[7] משבח את אוגוסטוס על יחסו ליהודים בכלל וליהודי רומא בפרט ועל סובלנותו כלפי המגבלות שהטילה הדת היהודית עליהם. בנוסף לכך, פילון זוקף לזכותו של אוגוסטוס את יוזמת הנהגת "קורבן הקיסר" - קורבן יומי בבית המקדש בירושלים לשלום הקיסר, שהופסק בשנת 66 ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול.

שלטון הורדוס היה בעל אופי רודני, והוא לא נהנה מתמיכת רובו הגדול של העם, הן בשל תמיכתו המדינית ברומא והן בגלל זילזולו בחוקי היהדות. נוסף לכך, פעל הורדוס לחיזוק הגורמים הלא יהודיים בממלכה, אשר היו נאמנים לשלטון הרומאי. לאחר מותו של הורדוס, פרצו מספר מרידות אשר דוכאו בידי נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס.

הטטררכיה ההרודיאנית (4 לפנה"ס – 6 לספירה)

עם מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הקיסר אוגוסטוס, בניגוד לבקשת נציגי העם, כיבד את צוואתו של הורדוס, וחילק את ממלכתו בין שלושת בניו ואחותו: ארכלאוס קיבל את חלקה העיקרי של הממלכה שכלל את אדום, שומרון ויהודה, הורדוס אנטיפס קיבל את הגליל והפיריאה (עבר הירדן היהודי), פיליפוס קיבל את הבשן ואחותו שלומית קיבלה את יבנה, אשדוד ופצאליס. מעמדם של בני הורדוס היה נחות משל אביהם, שכן אף אחד מהם לא החזיק בתואר מלך והם אף לא נהנו מאותו אמון מצד רומא, לו זכה הורדוס אביהם.

ארכלאוס המשיך את מדיניותו של אביו, אך נתגלה כשליט בעל כישרון נחות משל הורדוס, ואף הצליח לעורר עליו את זעמו של העם, עד אשר בשנת 6 לספירה יצאו (בפעם השנייה) משלחות יהודית ושומרונית לרומא, והעלו קובלנות בפני הקיסר אוגוסטוס על שלטונו של ארכלאוס. עקב כך, החליט הקיסר להדיח את ארכלאוס, ולשלוח אותו לגלות בגאליה, ולספח את יהודה כפרובינקיה רומאית.

יהודה כפרובינקיה (6–66 לספירה)

Ptolemy. Palestina-Iudea. 1482
פלשתינה־יהודה. מפה של תלמי מ־1482.

נציבים ראשונים:

נציבים אחרונים:

תקופת הנציבות הראשונה (6–41 לספירה)

ארגונה של יהודה כפרובינקיה הוטל על נציב סוריה קוויריניוס, הוא התחיל לבצע קנסוס (מפקד אוכלוסין) דבר שעורר את זעם האוכלוסייה המקומית מכיוון שצעד זה היה מנוגד לחוקי היהדות וגם מכיוון שהוא נועד לשרת את מטרות המיסוי הרומאי בארץ. רק בהתערבות הכהן הגדול יועזר בן ביתוס המפקד קוים, אולם הייתה קבוצה בראשותו של יהודה בן חזקיה שהתנגדה לקוויריניוס בצורה אלימה, הייתה זאת ראשיתה של הפעילות הקנאית ביהודה וההתנגדות האקטיבית לרומאים.

לאחר סיום המפקד מונה נציב רומאי ביהודה. הנציב היה בעל סמכויות מועטות, לא עמד לרשותו כוח צבאי רומאי (הכוח הצבאי היחיד שהוא פיקד עליו היה חיילות העזר) ובשעת חירום הוא היה כפוף לנציב סוריה הבכיר ממנו. ראשוני הנציבים כיבדו את היהודים ולא ידוע על כל התנגשויות יוצאות דופן שלהם עם האוכלוסייה.

המצב השתנה בזמן נציבותו של פונטיוס פילאטוס, שנהג להתעמת עם האוכלוסייה היהודית ופגע ברגשותיה הדתיים. על פי הברית החדשה, השגיח פילאטוס על משפטו של ישו ונתן את ההוראה לצליבתו, מאורע שמסמן את תחילת הנצרות. כל הדברים הללו התרחשו בתקופת שלטונו של טיבריוס (14–37 לספירה). באותה תקופה, היהודים גורשו מן העיר רומא, כיוון שעסקו בתעמולה דתית וגיור, ובשנת 19 לספירה נענשו המוני יהודים על שלא רצו להלחם בשבת ויום טוב. בהמשך חזר טיבריוס לדרך במדיניות הסובלנות של יוליוס קיסר ואוגוסטוס, וכשנציב יהודה, פונטיוס פילאטוס, הציב מגנים שעליהם כתובות הקדשה לקיסר בארמונו של הורדוס בירושלים, הורה טיבריוס להסיר אותם כדי למנוע פגיעה ברגשות היהודים. הורדוס אנטיפס היה ידידו הקרוב ואף קרא את בירתו החדשה, טבריה, על שמו.

Agrippa's Kingdom
ממלכת אגריפס תחת השלטון הרומי
Agrippa I prutah
מטבע של אגריפס הראשון מירושלים
קסדת חייל רומאי
קסדת חייל רומאי ששהה בארץ ישראל, כפי שמוצגת במוזיאון ישראל

לאחר מותו של הקיסר טיבריוס ועלייתו של נכדו קליגולה לכס השלטון בשנת 37, זכר קליגולה לחברו הטוב אגריפס הראשון, נכדם של הורדוס ושל מרים החשמונאית, את התקרית שבעטיה נכנס לכלא לאחר שהביע את תקוותו שקליגולה יעלה לשלטון, והמליך אותו על ארץ הבשן (שנת 37). כמו כן העניק לו שרשרת של זהב (במקום שרשרת הברזל שהייתה לו בכלאו). לאחר מכן הגלה קליגולה את דודו של אגריפס, הוא הורדוס אנטיפס, שהיה "טטרארך הגליל והגולן", וסיפח חבלי ארץ אלו לממלכתו של אגריפס (שנת 39).

אך בהמשך עלייתו של שליט עריץ זה, עתיד לסמן את תחילתו של אחד מהמשברים החמורים ביותר בתולדות היחסים הרומאים־יהודים. משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה הוטלה המשימה להקים את הפסל, לאחר שפטרוניוס התרשם כי היהודים מוכנים למות, ובלבד שבית המקדש לא יחולל בצלמו של קליגולה, שב לאנטיוכיה ונקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס ששהה בחצר הקיסר ברומא לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה חזר בו מהביטול, והפקודה התבטלה עם הירצחו בשנת 41.

מלכות אגריפס הראשון (41–44 לספירה)

עלייתו של הקיסר קלאודיוס בשנת 41 לספירה סימנה רגיעה ביחסים שבין האימפריה ונתיניה היהודים. הוא דאג ליישוב הסכסוך בין היהודים והיוונים באלכסנדריה, ואף סיפח את הפרובינקיה לתחומי ממלכתו של אגריפס הראשון (שכבר קיבל מקליגולה את שטחי שלטונם של דודיו פיליפוס והורדוס אנטיפס) ובכך אוחדה ממלכתו של הורדוס שוב תחת שליט יהודי. כמו כן, העניק קלאודיוס את ממלכת כלקיס לאחיו הורדוס. אגריפס נקט מדיניות דומה לזאת של סבו הורדוס אולם שלא כמו יתר השליטים מבית הורדוס הוא השכיל לנסות ואף הצליח לקנות אהדתו של חלק מן העם. אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44 בשעה שחגג בקיסריה בפסטיבל לכבוד ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום. לאחר מותו עצמאותה הסמלית בת השלוש שנים של יהודה בוטלה, והיא סופחה מחדש, ושבה להיות פרובינקיה רומאית תחת שלטונו של קלאודיוס.

תקופת הנציבות השנייה (44–66 לספירה)

שלטון הנציבים הוחזר ליהודה, אולם שלא כמו בתקופת הנציבות הראשונה, הנציבים שמונו היו אנשים ממוצא סורי, ולכן עוינים ליהודים ותמכו בסורים ההלניסטים, במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים. שלטונם הגביר את ההתנגדות היהודית לרומא ועורר ציפיות משיחיות בקרב העם.

התקופה בה שלטו הנציבים בפרובינקית יודיאה אינה זהה מבחינת שטח השליטה. בתקופה הראשונה (שנים 6–41) שטח פרובינקית יודיאה כלל את שטח יהודה, שומרון ואדום. בתקופה השנייה (שנים 44–66) כלל את רוב שטח ארץ ישראל, כולל הגליל ועבר הירדן המזרחי.[8]

במאה הראשונה לספירה רוב תושביה של ארץ ישראל היו יהודים, בין 2 ל-2.5 מיליון איש מתוך אוכלוסייה שמנתה כ-3–4 מיליון. בסוף תקופת בית שני, אזורים נרחבים בארץ היו מיושבים בצאצאי עמים מהתקופה המקראית. באזורים שלחוף הים התיכון ובעבר הירדן הייתה אוכלוסייה מעורבת, אולם בעלת רוב לא-יהודי, במיוחד בערים הגדולות.[9]

המרד הגדול וחורבן בית שני (66–73 לספירה)

Herodium from above 2
מבצר ההרודיון, שהוקם בידי הורדוס ושימש את אנשי חצרו. במרד הגדול התבצרו בו המורדים כנגד כוחות הרומאים. במרד בר כוכבא שימש האתר כמקום המנהלתי של המרד.

המרד הגדול היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים. בין הגורמים לפריצת המרד, אכזריות השלטון הרומי ושחיתויותיו, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.

המרד נכשל כישלון חרוץ והיה בעל תוצאות קשות: מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים הוגלו או נמכרו לעבדות ולפעילות גלדיאטורית, ערים כמו יפו, יודפת וגמלא נחרבו, והגרוע מכל היה חורבנה של ירושלים ובית המקדש השני - מרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי. נוסף לכך, מעמדה המשפטי של יהודה שלפני המרד הוגדרה כ"ידידת ובעלת ברית של העם הרומאי" בוטל.

פרובינקיה יהודה לאחר החורבן (70–132 לספירה)

בוטלה האוטונומיה ויהודה הפכה לשטח כבוש, הוצאו גדודי חיל העזר מסבסטיה וקיסריה ובבירתה ירושלים, חנה לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס, שיוכל לטפל ביתר יעילות במרד. בשל נוכחות הלגיון (שחנה בירושלים) יהודה הפכה להיות פרובינקיה קיסרית ולכן איכות הנציבים השתפרה, ומעתה שלטו נציבים בעלי דרגה סנאטורית ואדם ששימש קודם כפראיטור (תוארו הרשמי היה "לגאטוס אוגוסטי פרופראיטור"). קיסריה, שתפקדה כבירת הפרובינקיה, קיבלה מעמד של קולוניה מה שנתן לחלק מתושבי העיר אזרחות רומית והטבות מס שונות כמו כן הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) שוקמו והוקמו מחדש כערים הלניסטיות.

מעמד היהודים ביהודה כמו שאר אחיהם באימפריה ירד. תוצאה של המרד הוא שמיטת ההנהגה מידי בית הורדוס והיעלמות השושלת עד סוף המאה הראשונה. למרות האבידות בזמן המרד רוב אוכלוסיית ארץ ישראל המשיכה להיות יהודית, קרקעות נרחבות הוחרמו מיד המורדים או הופקעו על ידי הקיסר אספסיאנוס והפכו לאדמות המדינה הרומאית, או ניתנו כמענקי שחרור לחיילים וותיקים, כך שחלקים משמעותיים מיהודה עברו לידי הרומאים.

מערכת מיסים נרחבת הכבידה על התושבים: מס גולגולת אישי, מס על היבולים (בין 10% ל-12%), מס קרקע, ארנונה שהייתה לקיחת מזון וביגוד לטובת צורכי הצבא, ואנגריה - תפיסה של בני אדם ובהמות לשירות הצבא. בנוסף לכל המיסים האלו אספסיאנוס הטיל עליהם את המס היהודי (הפיסקוס יודאיקוס) המשפיל בשווי של שתי דרכמות, שהוטל על כל יהודי באשר הוא. היה מדובר במס שהחליף את "מחצית השקל" היהודי שיהודים שילמו באופן וולונטרי, שנותב מהמקדש בירושלים למקדש יופיטר ברומא. אך זכויות אישיות של יהודים לא בוטלו. יהודים שרכשו או ירשו אזרחות רומית נשארו במעמדם.

הגישה הקנאית שרווחה בקרב שכבות מסוימות המשיכה להתקיים והייתה אמונה שחורבן הבית היה "תקלה היסטורית" ובית המקדש השלישי עתיד להיבנות בקרוב. לאחר חורבן בית המקדש קם ביבנה מרכז של חכמים בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי ממנו צמחה בהדרגה התנועה הרבנית שעתידה הייתה לתפוס בהדרגה את הסמכות הרוחנית.

גביית "המס היהודי" הוקלה בימי הקיסר הרומי נרווה (96 עד 98 לספירה) ואף הונפק מטבע מיוחד מטעמם של הרומאים לפרסם זאת. זאת ועוד, בתקופה זו שלט ביהודה הנשיא רבן גמליאל דיבנה (שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות), שזכה לאישור רשמי בנשיאותו מטעם הנציב הרומי. רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו, ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים, ולהתקינה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כלומר, בתקופתו ובעקבות מדיניותו, לא נוצרו תנאים תשתיתיים להתפרצות מרד כנגד הרומאים. מהלכים חשובים אלה אבדו מערכם בעקבות מרד התפוצות בימי הקיסר טראיאנוס, ואף כי לא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של יהודי יהודה במרד, נראה המצב ביהודה לאחר מרד התפוצות די מורכב ורגיש.

פולמוס קיטוס (115–117 לספירה)

Bet-She an Amphitheater
האמפיתיאטרון בבית שאן
Roman aquaduct near Jericho
אמת המים ביריחו
Hamat Gader 092 (3145029598)
חמת גדר

קיימים מקורות מעטים ביותר על ההיסטוריה של ארץ ישראל בין המרד הגדול למרד בר כוכבא. בניגוד למרד הגדול, שתועד בפירוט על ידי יוספוס פלביוס, תועדה תקופה זו רק על ידי היסטוריונים רומים, שלא התמקדו בארץ ישראל, ולכן הידע על 11 הנציבים ששלטו ביהודה באותה תקופה, ועל פולמוס קיטוס (מרד שהתרחש בארץ ישראל במקביל למרד התפוצות) קטן.

מרד התפוצות (115–117 לספירה) הוא ייחודי בהיסטוריה היהודית משום שלא פרץ בארץ ישראל, אלא דווקא בפזורה. הקהילות היהודיות החזקות בקירנאיקה, בקפריסין ובמצרים החלו למרוד בשנת 115 בעת שהקיסר טראיאנוס היה עסוק במסע מלחמה כנגד האימפריה הפרתית. מרידה זו הייתה עזה ביותר, ובמהלכה נהרגו יהודים, יוונים ורומאים רבים. דיכוי המרד נמשך כשנתיים. דיכוי המרד בזמן בו רומא הייתה נתונה במלחמה נגד הפרתים פגע במאמץ המלחמתי ולכן דוכא באכזריות יתרה ובהשמדת הקהילות היהודיות.

על פי ההיסטוריה אוגוסטה, שלרוב לא נחשבת כמקור מהימן, באותה תקופה גם ארץ ישראל "גילתה רוח מרדנות". בשנת 117 מינה הקיסר טראיאנוס את הנציב האכזר לוסיוס קווייטוס, שדיכא את המרידות במסופוטמיה, למושל יהודה והוסיף לגיון שני למצבת כוח האדם הרומאי בפרובינקיה (ככל הנראה היה זה הלגיון השני טראיאנה) שהועבר מסוריה והוצב בכפר עותנאי (כיום לג'ון) סמוך למגידו. ניתן להניח שקווייטוס קיבל את מינויו כדי להשקיט את יהודה ולדכא את המרד היהודי.

דבר זה הפך את יהודה לפרובינקיה פרוקונסולרית (כלומר פרובינקיה שנציבה היה קונסול לשעבר), מה שמדגים את הרצינות שייחסו הרומאים לאיום ואת החשש שלהם מן המרידה היהודית.[10] מאורעות אלו, אשר היקפם אינו ברור, החווירו לעומת מאורעות מרד בר כוכבא שהגיע כחמש עשרה שנים לאחריהם, וזכרם כמעט לא נשמר.

אדריאנוס: תסיסה מרדנית וליסטות מדינית (117–132 לספירה)

היחסים בין היהודים לרומאים המשיכו להחריף, בגליל במהלך השנים 117–132. הדעה הרווחת כיום היא כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא, הייתה תסיסה מרדנית בקרב יהודי ארץ ישראל, והסיבות הישירות למרד בר כוכבא אינן הסיבות היחידות, כפי שטוען גדליהו אלון: "כלום פרצה המלחמה הגדולה בבת אחת בתוקפה של גזירה מן המלכות... או שמא קדמו לכך מעשים מסוימים העשויים להוכיח שהמרידה הוכשרה מלפניה, שתססה קימעא קימעא הרבה קודם לכך?". הם תולים זאת באמצעות צירוף קטעי מקורות תלמודיים המעידים על תסיסה מרדנית ועדויות ארכאולוגיות שונות.

על פי ישראל פרידמן בן שלום כלל הפרושים לא הכירו בזכותם של הרומאים - שכונו בספרות חז"ל "מלכות הרשעה" - לשלוט בארץ ישראל, ולגבות מיסים. אימרת "דינא דמלכותא דינא", היא הלכה בבלית מהמאה השלישית לספירה. "חכמי הפרושים התחלקו לשני פלגים, זו המתונה, המיוצגת על־ידי בית הלל, אשר חששו מהתנגשות חזיתית עם רומי; וזו הקנאית, הבלתי־מתפשרת של בית שמאי, אשר הביאה בסופו של דבר לפריצת המרד הגדול נגד רומי (66–70 לספירה). אולם חילוקי הדעות ביניהם, על אף חשיבותם המכרעת מבחינה פוליטית, לא היו עקרוניים אלא תכסיסיים. הוויכוח נסב על העיתוי ועל האמצעים שיש לנקוט במאבק נגד רומי; ההשקפה הקנאית של בית שמאי קראה למאבק נגד רומי, ואילו בית הלל נרתעים בפני 'דחיקת הקץ', בפני מרד ברומי, אשר עלול להביא לתבוסה ולחורבן"[11]

גדליהו אלון טבע את המושג "ליסטות מדינית" כלומר שוד מדיני, כדי לתאר מאבק אידאולוגי במסווה של מעשה פלילי. פעילות שהתקבלה בעצימת עין אם לא באהדתם של החכמים. ליסטות זו בארץ ישראל באה לידי ביטוי במספר מקורות התלמודיים: בתלמוד הבבלי (בבלי, נידה סא א) מסופר על גליליים שהואשמו ברצח ופנו לרבי טרפון, שמקום מושבו היה בלוד לשם מציאת מחסה. ניתן להניח כי אותם גליליים פנו לרבי טרפון, שהיה בעל אידאולוגיה שמותית, משום שהאמינו כי ייתן להם מחסה אולי בשל הדעות הפוליטיות הקנאיות שלו. כשהגיעו אליו, התברר כי השמועה אודותם הגיע לאוזניו – משמע שפועלם של אותם גליליים לא הייתה עבריינית, אלא בעלת אופי פוליטי כלשהו. במקור קדום יותר (איכה רבה, ג, ו), מסופר על בנו של רבי חנינא בן תרדיון שבגד בחבריו הליסטים והוצא להורג בשל כך. רבי חנניה בן תרדיון שמקום מושבו היה בסכנין והיה מעשרת הרוגי מלכות מה שמחזק את האידאולוגיה השמותית שלו, התכחש לבנו בשל מעשה זה. מקור קדום זה מעיד כי הייתה פעילות מרדנית באזור זה. מקור נוסף (תלמוד בבלי, עבודה זרה כה ב) מדבר על מפגש בין תלמידי רבי עקיבא לחבורת ליסטים (שודדים) – במפגש זה לא רק שהליסטים אינם שודדים את התלמידים, אלא אף מלווים ומשבחים את תלמידיו של רבי עקיבא, שאף הוא היה מעשרת הרוגי מלכות ומתומכיו העיקריים של מרד בר כוכבא. יש המשערים שההכנות למרד נעשו בחסות ליסטים מדיניים אלו, שהרחיקו את משמרות החיילים הרומאים מאזורים רגישים שהוכנו למרד.

מצב חסר ביטחון זה, גרר תגובה של הרומאים - הם בנו מצודות ברחבי הגליל, והוסיפו בה מערכת דרכים משוכללת: דרך בין בסיס הליגיון בלגיו, דרך ציפורי לפתולומאיס (עכו) שהושלמה בשנת 120, וכן דרך מציפורי לטבריה. דרך נוספת מבסיס הלגיון בלגיו לבית שאן, וכן דרך מבסיס הלגיון לקיסריה, בירת הפרובינקיה. פריסה זו של הכוחות החדשים בצפונה של הארץ איפשר לכוחות הוותיקים יותר להתפרש בדרומה – ואף טוען שצמן, הקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה בשל אותה מגמה בדיוק – אמצעי להבטחת השלטון הרומאי באוכלוסייה עוינת.

הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש

Hadrian visit to Judea
מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה ובו הכיתוב: "adventui Aug(usti) Judaeae" שמשמעותו "לכבוד הגעת הקיסר ליהודה"
Cardo Jerusalem 135-2
הקארדו בירושלים. חלק מאיליה קפיטולינה

עוד גורם שתרם להחרפת המצב היה צורת שלטונו של אדריאנוס (שעלה לשלטון בשנת 117). לפני שהתמנה לקיסר נלחם אדריאנוס במזרח נגד היהודים המורדים בזמן מרד התפוצות, וייתכן שהדבר גיבש אצלו דעה שלילית על היהודים. במסגרת מדיניותו להלניזציה של האימפריה, הוא הוציא מספר ערים בארץ ישראל כמו טבריה מידי שליטיהם היהודיים, ומסר אותם לידי האוכלוסייה הפגנית. כמו כן, הוא תיכנן לבנות את ירושלים מחדש כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. שרשרת האירועים הללו הובילה בסופו של דבר לפרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132.

בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130 - כחלק ממסעו במזרח התיכון בפרובינקיות: סוריה, ערביא, יהודה ומצרים - הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה, ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים הוציאו דיבתם (מדרש),[12] ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר, למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס שעסק בתעמולה אנטישמית, השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו.[13]

כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים, כן היה גודל מפח הנפש של היהודים, משהתברר כי הקיסר חזר מהבטחותיו ואף התחיל לבנות עיר אלילית בירושלים המקודשת, ומקדש בהר הבית לאלים הקפיטולינים, שבה הוא מיישב נוכריים, ובכך סותם את הגולל על כל אפשרות עתידית לבנות מחדש את בית המקדש. בניית אליה קפיטולינה לא הייתה הפעילות ההלניסטית היחידה, אלא השתלבה במסגרת מפעלי הבנייה הרומאית בארץ ישראל. אדריאנוס הקים מחדש בפרובינקיה ערים הלניסטיות שנחרבו בעבר כמו עכו־פטולמאיס, וקיסריה. הוא גם הקים מקדשים אליליים בטבריה, בעזה, בקיסריה, בירושלים ובמקומות נוספים. בכמה ערים חשובות כמו טבריה וציפורי, העביר את השלטון מידם של היהודים למיעוט היווני. כל המעשים הללו הביאו את היהודים לתחושה קשה, שיש מדיניות מכוונת מלמעלה להדירם מהארץ.

קשה לומר שקיסר דעתן כמו אדריאנוס, לא היה מודע למפח הנפש שעורר, ונראה יותר שהיה פשוט אדיש להן. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה. ניסיון הקיסר להעניק לתושבי הממלכה עיר הלניסטית לתפארת, כפי שהוקמה במקומות אחרים ברחבי הממלכה, הייתה בצורה שגרמה לדיכוי הדתות הדומיננטיות באזור, וליהודים נראה עתה עצם הקיום היהודי בסכנה.

מרד בר כוכבא (132–136 לספירה)

Barkokhba-silver-tetradrachm
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשמעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

מרד בר כוכבא הוא מרד של יהודים בארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בראשותו של קיסר אדריאנוס, בין השנים 132 ו־136 לספירה, כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול.

בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. היהודים התכוננו בשיקול דעת מלחמתי למרידה מסודרת, מאורגנת ומדוקדקת שכללה: אגירת כלי נשק (שנוצרו לצבא הרומי פגומים מלכתחילה). תפיסת מקומות אסטרטגיים, בניית קווי הגנה, ביצור עיירות, חפירות מערכות מסתור, מנהרות קשר, חומות ומעברים תת־קרקעיים. בניית צבא התנדבותי איכותי ואימונו. בניגוד למרד הקודם הפעם החליטו היהודים להתקיף מתוך מערות מסתור שהוכנו מראש, ולנקוט בלוחמת גרילה.

המרד שמרכזו היה ביהודה אבל ייתכן שהתרחב גם לגליל ולפראה - עבר הירדן המזרחי, נחל הצלחה בתחילתו, וגרם לרומאים נזק כבד, כאשר מערך של כשני לגיונות הושמד, והשלטון עבר לידי היהודים, למרות לגיונות שהגיעו מסוריה, ממצרים, וערביה. אך לאחר מכן, באמצעות טובי המצביאים וכשליש מהכוח הצבאי של האימפריה שהוזרם לארץ ישראל, ובו אף הצי הרומי, המרד דוכא ביד ברזל. בדומה למדיניותו של טראיאנוס בדאקיה, אדריאנוס נקט במדיניות של החרבה טוטאלית. מאות אלפי יהודים נטבחו, מאות רבות של יישובים ביהודה הוחרבו עד היסוד, האליטה נרצחה, ונגזרו גזירות שמד, כדי לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו עד המאה ה-20.

לצד עדויות ארכאולוגיות רבות, שגרמו להתקדמות מרשימה במחקר המרד, כמו מטבעות שנמצאו במספר אתרים, אגרותיו של בר כוכבא, מערות מסתור ומערות מפלט, עדיין לא נחקרו אתרים ראשיים הקשורים למרד כמו ביתר שנסקרה אבל לא נחפרה, ואזור העיר איליה קפיטולינה שהרובע הנוצרי של העיר העתיקה כולו ממוקם עליה, מקשה על חפירות מסודרות בחלקים ממנו בשל רגישות דתית.[14]

פרובינקיה סוריה-פלשתינה

בעקבות מרד בר כוכבא

Arch of Hadrianus TS
תמונת אילוסטרציה של שער הניצחון בתל שלם שמשוער שהקדישו הסנאט והעם הרומאי לכבוד הקיסר אדריאנוס לאחר דיכוי המרד
Scythopolis4 by Yukatan
התיאטרון בבית שאן העתיקה

בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס מכלול פעולות עונשין שנקראו גזרות השמד במטרה לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל, ולפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. הגזירות כללו שורה של צווים שאסרו קיומן של מצוות בארץ ישראל, ובהם איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והם נאכפו במלוא חומרתם, בעונש מוות על העוברים עליהם. תקופה זו נקראה על ידי חכמי התלמוד בשם הקוד "שעת הסכנה".

השלטון הרומי מחק את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה סוריה-פלשתינה (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ על שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.[15][16] אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.[17] נתן שור מעיר כי לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה.[18] גם להקמת העיר האלילית והנוכרית איליה קפיטולינה על חורבותיה של ירושלים, ובה מקדש אלילי על מקום המקדש היהודי, ואיסור על יהודים לבוא בתחומה, הייתה מטרה דומה.

בעקבות מרד בר כוכבא ותוצאותיו התחולל בארץ ישראל שינוי דמוגרפי נרחב. היישוב היהודי במחוז יהודה חרב באופן מוחלט, ורוב האוכלוסייה היהודית התמקמה בגליל. השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון. חוקרים מודרניים סבורים שיש להחשיב את הגלות של בית שני החל מתקופה זו, ולא מתקופת חורבן הבית השני, כפי שקבעו חוקרים נוצרים־פרוטסטנטים. כיוון שגם לאחרי חורבן בית שני, הייתה קהילה יהודית תוססת, פוריה ויצרנית בארץ ישראל, שאף הצליחה להקים מתוכה כוח צבאי רציני.

אנטונינוס פיוס (138–161 לספירה)

הקלה ביחסים עם היהודים נעשתה שלוש שנים לאחר דיכוי המרד, עם מותו של אדריאנוס ועלייתו לשלטון של הקיסר אנטונינוס פיוס בשנת 138. יורשו של אדריאנוס ביטל את הגזרות על הדת היהדות, וחזר למדיניות הרומאית המסורתית, של הבטחת חופש הדת של היהודים. ואף אפשר הקמת בית דין לענייני ממונות. צעדים אלו אפשרו את הקמת המרכז היהודי באושא שבגליל, שהפך לאחר חורבן יהודה, למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. המועצות העירוניות בטבריה וציפורי חזרו לידי היהודים, אך איסור התיישבות בירושלים עמד בעינו, אם כי השלטונות העלימו עין מעליה לרגל של יהודים, שלא השתהו במקום זמן רב. הכלכלה היהודית בגליל התאוששה, והגליל נשאר יהודי כמעט בשלמותו. ובהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל היהדות הדחיקה את התקוות המשיחיות, והשלימה בלית ברירה עם נוכחותה של רומא בארץ, ובמקביל, מנהל הקיסרים מהשושלת הנרווה-אנטונינית גילה סובלנות יחסית כלפי היהודים.

ספטימיוס סוורוס (193–211 לספירה)

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192, בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל במצביא ספטימיוס סוורוס, כנגד השומרונים שצידדו במתנגדיו, ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם. סוורוס המשיך במגמת העיור של קודמיו, וייסד בשנת 200 את לוד (דיוספוליס) ובית גוברין (אלותרופוליס) לערים, וכך ארץ ישראל השלימה מהפך של מעבר לתחומים עירוניים.

Sculpture of Pan from Hippos by Michael Eisenberg
מסיכת האל פאן שנמצאה בסוסיתא ב־2015

בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים.[19]

קרקלה (211–217) ורבי יהודה הנשיא

BetShe'an - broken columns in a Roman temple
שרידי מקדש רומאי בבית שאן

שיאו של תהליך זה הגיע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, שבזמנו שככה האיבה המסורתית לרומא, והוא פעל לשילוב עם ישראל במערך המִנהל הקיסרי הרומי. כמו כן, אין להתעלם מהשינויים הגדולים שקרו ברומא - עליית השושלת הסווראנית בשנת 193 סימלה שינוי תרבותי בקיסרות, כשלראשונה עלתה שושלת שמית שהחדירה לרומא את פולחני המזרח. מעצם טבעה הייתה השושלת החדשה אוהדת ליהודים. הסווראנים התירו ליהודים לכהן במשרות בפקידות הרומית, והם קיבלו אזרחות רומית כתוצאה מן החוקה האנטונינית של הקיסר קרקלה בשנת 212, שהעניקה אזרחות לכל תושבי הקיסרות שהיו בני חורין, ובכללן הזכות לאייש משרות ציבוריות. בתקופה זו נודעו יחסיו הטובים של מנהיג היהודים רבי מבית שערים, עם האימפריה הרומית בכלל והקיסר בפרט. רבי ריכז סמכויות רבות בידיו, וחתם את המשנה.

פטירתו של רבי וירושת בנו רבן גמליאל ברבי ונכדו רבי יהודה נשיאה עמדו בסימן משבר המאה השלישית, ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. אך התערערות כוחה של האימפריה הביאה גם להחלשת האיסורים הישנים כמו הכניסה לירושלים. עם זאת, במאמצים משותפים של הנשיאות, שהחלה לאבד מכוחה, ושל חכמי הסנהדרין, ובעיקר רבי יוחנן וריש לקיש הטבריאניים, לא פוררה התקופה את החברה היהודית, אם כי סדקה בה וצלקה בה כהוגן, ולראיה שבעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי, ביצירת התוספתא ומדרשי ההלכה, ועיבוד המסורות והפרשנות למשנה.

דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה)

עם עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 284, האיש שהוציא את האימפריה מהמשבר, נערכו רפורמות מקיפות במינהל ובצבא הפרובינקיות. הנגב סופח לשטח הפרובינקיה סוריה פלשתינה, בעוד חלקי עבר הירדן: הבשן והחורן, עברו לשליטת הפרובינקיה ערביה פטריאה. כמו כן, נעשתה רפורמה מנהלית, הפיקוד על הלגיונות נלקח מן הנציב ונוצר תפקיד חדש בשם "דוכס פלשתינה" שעליו הוטל הפיקוד על הצבא שהוצב בפרובינקיה. וכן, הלגיון העשירי פרטנסיס הועבר מירושלים, והוצב מחדש באילה (מקום בקרבת עקבה המודרנית). בתקופה של מחצית המאה השנייה ותחילת השלישית, יהודים רבים החלו להגר מארץ ישראל לרחבי האימפריה הרומית ולעסוק במלאכה ובמסחר. וכך נבנו קהילות בדרום גרמניה ובספרד. יחסו של דיוקלטיאנוס ליהודים היה חיובי, בעוד שהוא רדף את הנוצרים. בתקופה זו עברה הסנהדרין לטבריה. פרישתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 305 הייתה תחילתה של תקופות של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות, כתוצאה מזה השלטון הרומי בארץ ישראל התרופף, והשומרונים בהנהגת בבא רבה שלטו במחוז השומרון המוגדל, כמדינה עצמאית לכל דבר אף שלא באופן רשמי.

סופה של התקופה הרומית ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל מתוקף, בדרך כלל, בעליה לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324 לכלל האימפריה הרומית, תחת קיסר זה כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית.

לקריאה נוספת

  • אוריאל רפפורט, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא, מהד' 2, רמת אביב, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ח 1998-תשנ"ט 1999
  • מרדכי אלפרדו ראבילו (עורך), המעמד המשפטי של היהודים באימפריה הרומית ובימי הביניים, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למשפטים, תשל"ב-1972, 1974.
  • צבי שטל, המטבעות בארץ ישראל בתקופה הרומאית, תל אביב: הוצאת לידרמן, תשמ"ז 1986.
  • אמנון לינדר, ‫היהודים והיהדות בחוקי הקיסרות הרומית, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ג.

עבודות גמר ודוקטור

  • דן בר"ג, כלי הזכוכית בארץ-ישראל בתקופה הרומית והביזנטית, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ל.
  • יוסף דינור, מערכת המיסים בארץ ישראל בתקופה הרומית : על-פי ספרות התלמוד, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב-1982.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כתבי הירודוטוס, מתֻרגמים מיונית עם מבוא והערות מאת דר. אלכסנדר שור, ירושלים תרצ"ה:
    ספר III, סעיף 5: "כי מפניקיה עד גבולי העיר קדיטיס הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים".
    ספר III, סעיף 91: "מהעיר פוסידיאון...על הגבול שבין קיליקיה וסוריה...עד מצרים...במחוז הזה נכללו כל פניקיה וסוריה הנקראת פַּלַיסטִינַאִית".
    ספר VII, סעיף 89: "הסורים אשר בפלשתינא...שפת הים בסוריה. חבל סוריה זה וכל זה המשתרע עד מצרים נקרא פלשתינא".
  2. ^ רבקה שפק ליסק, מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל, ירושלים: כרמל, 2014
  3. ^ ספר חשמונאים א', פרק ח'.
  4. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, ל"ט; מ"ה
  5. ^ קדמוניות יד, 194, ושם 199
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 6
  7. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, סעיפים 154–158, 291, 318-309.
  8. ^ נתן שור, תולדות ארץ ישראל, הוצאת דביר, עמ' 127
  9. ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א, ישראל ל. לוין, 10. פני הארץ: האוכלוסייה הלא-יהודית ויישובה, עמ' 118–119.
  10. ^ ישראל שצמן, "העימות הצבאי הרומי־יהודי", בתוך: יהודה ורומא - מרידות היהודים (עורך: אוריאל רפפורט)[דרושה הבהרה]
  11. ^ מעמדו של בר־כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, באתר יב"צ
  12. ^ ימי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש... הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, שהעיר הזאת מרדה בך"... אמר להם: "מה אעשה - והרי כבר גזרתי?" אמרו לו: "שלח ואמור להם או שישנו את מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש אמות - ומאליהם יחזרו בהם". (מתורגם לעבריתבראשית רבה סד י)
  13. ^ 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
  14. ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא, 2006
  15. ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
  16. ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון.
  17. ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
  18. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 145
  19. ^ Eis, qui Iudaicam superstitionem sequuntur, divi Severus et Antoninus honores adipisci permiserunt, sed et necessitates eis imposuerunt, qui superstitionem eorum non laederent
    תרגום חופשי: סוורוס ואנטונינוס האלוהיים הרשו למי שמאמין באמונות תפלות יהודיות, למלא משרות ובמקביל הטילו עליהם חובות, מסוג כזה שלא יפגעו באמונתם
  20. ^ ביקורת: אריה כשר, ‏יהודים וגויים בעולם העתיק, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 38-32
איסיים

האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות ים המלח, הגם שאחרים חולקים על כך.

אלכסאים

האלכסאים (ביוונית: ῾Ελκεσαιταί‏) היו כת יהודית-נוצרית שפעלה בארץ ישראל ובעבר הירדן מסוף המאה הראשונה עד תחילת המאה הרביעית לספירה. רוב הידע שלנו על הכת בא מאבות הכנסייה – היפוליטוס (Hippolytus), אפיפניוס מסלמיס, אוריגנס ואוסביוס מקיסריה – אשר ביקרו אותם ואת אמונתם.

בן חור (סרט, 1959)

בן חור (באנגלית: Ben-Hur) הוא סרט אמריקאי מאת ויליאם ויילר/רימייק לסרט בעל אותו השם משנת 1907 המבוסס על ספרו של לואיס וולאס "בן חור", שראה אור בשנת 1880. מככבים בו צ'רלטון הסטון כיהודה בן חור וסטיבן בויד כגנרל מסאלה. הקרנת הבכורה לסרט התקיימה בניו יורק ב-18 בנובמבר 1959. הסרט זכה ב-11 פרסי אוסקר, הישג שחזר על עצמו רק פעמיים: "טיטניק" (1997) ו"שר הטבעות: שיבת המלך" (2003).

בן חור (סרט, 2016)

בן-חור (באנגלית: Ben-Hur) הוא סרט היסטורי-אפי אמריקאי משנת 2016 מאת הבמאי טימור בקממבטוב, המבוסס על ספרו של לואיס וולאס, "בן-חור" שראה אור בשנת 1880 והוא חידוש לסרט בן-חור משנת 1959. מככבים בו ג'ק יוסטון כיהודה בן-חור וטובי קבל כגנרל מסאלה.

הקרנת הבכורה לסרט הייתה מיועדת ל-26 בפברואר 2016, לפני שהתאריך נדחה ל-12 באוגוסט 2016. צילומי הסרט החלו ב-12 בינואר 2015.

הסרט ספג ביקורות שליליות ברובו ובסוף השבוע הראשון להקרנתו הרוויח 22 מיליון דולר בלבד, אל מול תקציב הפקה של 100 מיליון דולר והוגדר ככישלון קופתי צורב.

דרך הקיסר

דרך הקיסר (או "שביל הקיסר", בערבית: עקבת אל ח'אן) הוא כינוי לכשלושה קילומטרים של דרך רומית סלולה היטב, חלק מן הדרך שהובילה מירושלים וחברון לכיוון בית גוברין. הדרך נמצאת ביער מטע, סמוך למושב מטע, עין מטע וחורבת חנות. השם הערבי עקבת אל ח'אן (מילולית: מעלות החאן) מתייחס לקרבת הדרך אל הח'אן של חורבת חנות. בעבר עבר על הדרך קטע משביל ישראל.

בעוד שהדרכים הרומיות בארץ ישראל לא היו תמיד סלולות, הרי שדרך זו סלולה ברוחב, בפאר ובאופן המאפשר נוחות רבה, כראוי לקיסר. אחת מאבני המיל שנמצאו סמוך לדרך נושאת את שמו של הקיסר אדריאנוס, ולכן קיימת סברה שהיא נסללה לכבוד ביקורו של הקיסר בארץ ישראל בשנת 130 (סמוך לפני פרוץ מרד בר כוכבא) ומכאן שמה "דרך הקיסר". אולם, יוסף בן מתתיהו מתאר מסע שערך המצביא הרומי לוקיוס אניוס בשם אספסיאנוס, נגד העיר גרשה; לפי מחקריהם הנפרדים של אלי שנהב וזאב ספראי, השתמש המצביא בדרך זו כ-80 שנים קודם לכן.

העובדה שאין כל עדויות לחריצים מעגלות משא או מרכבות רומיות מקשה על זיהוי הדרך כדרך רומית אימפריאלית. מחקר של ישראל רול הראה שעגלות משא נהגו בצבא הרומי עד המאה הרביעית, אך אחר כך היו רק בהמות משא (כך למשל בעמודי ניצחון מהמאה השנייה והשלישית מתוארות גם עגלות משא, אך בעמוד תאודוסיוס הראשון אין). ניתוח זה מתארך את הדרך למאה הרביעית, אך לא הרבה אחרי, כי גת ביזנטית החותכת את הדרך מלמדת שתוך כ-200 שנה לכל היותר הדרך חדלה לתפקד כציר תנועה.

בחלקים מן הדרך, העוברת כולה בשיפוע על שלוחת הר, נחצבו מדרגות נוחות להקלת התנועה. לצדי הדרך מצויים ריכוז אבני מיל, בור מים גדול חצוב ובית בד.

חוקרים עצמאיים מציעים כי חלק מהדרכים בארץ שסלילתן מיוחסת לאימפריה הרומית, בעיקר באזור יהודה, היו למעשה דרכים שנסללו על ידי עולי הרגל היהודים לירושלים

.

הדרכים הרומיות בארץ ישראל

בתקופת השלטון הרומאית בארץ ישראל נסללו בארץ דרכים רבות, ששרידיהן קיימים עד היום.

מטרת סלילתן של הדרכים ברומא העתיקה הייתה הקמתה של רשת דרכים ענפה, דוגמת זו שהייתה קיימת ברחבי האימפריה הרומית. הדרכים נועדו, בראש וראשונה, לשינוע גייסות הצבא הרומי, ובנוסף עמדו לשרות התעבורה הציבורית שכללה את הובלת הדואר ולנסיעות פקידי השלטון המרכזי. לדרכים הייתה גם חשיבות כלכלית בהובלת משאות והסעת בני אדם.

חלק מהדרכים בארץ ישראל נסללו בעקבות המרד הגדול (66–73), חלק בתקופת הקיסר אדריאנוס, וחלק תחת שלטונו של הקיסר מרקוס אורליוס.

המאפיין הבולט של דרכים אלו הוא השימוש במסלול הנוח ביותר האפשרי ממקום אחד למשנהו: מסלול שאינו חוצה מכשולים טבעיים, עביר בכל ימות השנה ובעל שיפוע מתון - נוח להליכת בני אדם, לרכיבה ולמעבר מרכבות. לאורך הדרכים ניצבו אבני מיל הבאות לרומם את השליטים אשר מימנו את סלילת הדרך, וכן מצודות ומצדים בהם ישבו חיילים אשר הגנו על הדרך.

ישנם כבישים בני זמננו המשתמשים בתוואי של הדרכים הרומאיות העתיקות. הבולט שבהם הוא כביש אשקלון - קריית גת - חברון (כביש 35), העולה לחברון במסלול מתפתל, ובשיפוע מינימלי.

מפקדת הלגיון השישי פראטה ישבה במחנה בלגיו באזור צומת מגידו של ימינו. אזור זה היה מקום אסטרטגי על הדרך קיסריה - בית שאן, בשיפולים הדרומיים של עמק יזרעאל. ממפקדת הלגיון נסללו בשנת 120 לספירה, כבישים גם לבירת פרובינקיה, קיסריה, לבית שאן, לציפורי, ולעכו.

הממלכה הנבטית

הממלכה הנבטית היא הארגון המדיני של שבטי הנבטים. התיארוך למעבר מארגון שבטי, לממלכה ממוסדת שבראשה ניצב מלך אינו ידוע במדויק.

רוב המידע על הממלכה הנבטית נמצא בחיבורים מהתקופה הרומית, כגון כתביו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, וממצאים ארכאולוגיים.

יהודיה (רמת הגולן)

יָהוּדִיֶה (בערבית: يهودية) הוא כפר נטוש ובו אתר ארכאולוגי במרכז רמת הגולן, כ-5 קילומטרים מדרום לקצרין. בתי הכפר הבנויים אבני בזלת נמצאים סמוך לצוק מעל ערוץ נחל יהודיה. בעבר התקיים בו יישוב יהודי, ובתקופות מאוחרות יותר הוא יוּשב וננטש לסירוגין.

מאוזוליאום מזור

מאוזוליאום מזור הוא מאוזוליאום רומי מאמצע המאה ה-3, השוכן בפאתיה המערביים של העיר אלעד, סמוך ממזרח לכביש 444 ולכביש 6. המבנה ניצב בגובה של כ-75 מטרים מעל פני הים, בצידו הצפוני של נחל מזור. האתר בו שוכן המבנה הוכרז כגן לאומי ב-21 במרץ 2002 ושטחו כ-25 דונמים.

מבנה זה הוא היחיד בארץ ישראל שממערב לירדן, אשר שרד בשלמותו מהתקופה הרומית. המבנה השתמר בשל כך ששימש משך תקופה ארוכה כמקום תפילה מוסלמי שכונה "מקאם א-נבי יחיא". המבנה שגובהו 4.8 מטרים, בנוי בצורת חדר רבוע ובו שרידי סרקופגים שנועדו ככל הנראה לבני זוג. תקרתו עשויה לוחות אבני גזית הנישאים על ידי שתי קשתות. קירותיו העבים וחלונותיו הקטנים משמרים טמפרטורה קבועה. חזית המאוזוליאום הפונה לכיוון צפון, בנויה משער רחב המחולק לשלוש כניסות על ידי שני עמודים. בראש העמודים כותרות קורינתיות ומעליהם קרניז מסוגנן. חדר נוסף שוכן בצידו הדרומי של המבנה ובו קולומבריום המכיל שישים גומחות ליונים.

בשלב מאוחר יותר, פונו חלקיהם העליונים של הסרקופגים, ובקיר הדרומי של חדר הקבורה נקבע מיחרב. ליד המיחרב נפרץ מעבר בקיר המקשר בין שני החדרים. המקום הוקדש לנביא יחיא, הוא יוחנן המטביל. בסביבת המאוזוליאום מספר קברים ובורות מים.

מכוור

מכוור (ביוונית: Machaerus, Μαχαιροῦς - "מַכֵירוּס"; בערבית: قلعة المشناقى - "קלעת אל-מישנאקא") הוא הר בממלכת ירדן, השוכן במרחק של כ-24 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לים המלח, כחמישה ק"מ ממזרח לחופו וארבעה ק"מ מדרום לערוצו של ואדי זרקא-מעין. על ראש ההר נמצאים שרידי מבצר בשם זה. מבצר זה הוא אחד משלושת המבצרים בהם התבצרו אחרוני הלוחמים היהודים בזמן המרד הגדול ברומאים. במסורת הנוצרית נודעה לו חשיבות כמקום כליאתו והוצאתו להורג של יוחנן המטביל.

מערכות המסתור של בר כוכבא

מערכות המסתור של בר כוכבא הן חללים תת-קרקעיים חצובים בסלע, המקושרים זה לזה במעברים נמוכים וצרים, שמצויים בשפלת יהודה ובגליל. על-פי המחקר נחצבו מערכות אלו בידי אנשי צבאו של בר כוכבא כהכנה למרד שניהלו היהודים נגד האימפריה הרומית בשנים 135-132. מערכות המסתור היו ידועות למקומיים במשך מאות שנים, ונחקרו לראשונה באופן מסודר בידי הקרן לחקר ארץ ישראל במאה ה-19. תיארוכן למרד בר כוכבא נקבע רק בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, ונכון ל-2008 רק מעטות מהן נחקרו ביסודיות, ובשפלת יהודה, למשל, נבדקו ומופו פחות מרבע מכלל מערכות המסתור הידועות. בסך הכול ידועות היום למעלה מ-300 מערכות מסתור, שהתגלו בקרבת כמאה יישובים ואתרים בשפלת יהודה, ובכשלושים וחמישה יישובים בגליל.

מערת האיגרות

מערת האיגרות הוא שמה של מערה בנחל חבר שבמדבר יהודה, שבה התגלו ממצאים חשובים מימי מרד בר כוכבא ובהם איגרות שכתב בר כוכבא לאנשי עין גדי.

מרד גאלוס

מרד גאלוס היה מרד של היהודים בשנת 351 נגד שלטון האימפריה הרומית בתקופת שלטונו של קונסטנטיוס גאלוס ששלט על מזרח האימפריה הרומית. המרד מצטרף לשורה של מרידות יהודיות נגד האימפריה הרומית: המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא.

סוריה פלשתינה

סוריה פלשתינה (בלטינית: Syria Palæstina; תעתיק: פַּלַַיסְטִינָה) הייתה פרובינקיה רומית שגובשה בשנת 136 לספירה, בתום דיכוי מרד בר כוכבא בידי אדריאנוס, משינוי שמה של פרובינקיה יהודה. חלקה הצפוני של הפרובינקיה סוריה פלשתינה פוצל בשנת 194 בין הפרובינקיות קוילה-סוריה ופניקיה. יתרתה הדרומית התקיימה עד שנת 358 עת נגרע ממנה חלקה הדרומי ונוצרה הפרובינקיה הרומית פלשתינה סלוטאריס והיא נבלעה לחלוטין בפלשתינה פרימה ופלשתינה סקונדה הביזנטיות עם פרסום הצו של הקיסר תיאודוסיוס השני בשנת 409 לחלוקתן וארגונן מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

ערביה (פרובינקיה רומית)

פרובינקיה ערביה הוא השם שניתן לשטח שהיה בעבר הממלכה הנבטית, לאחר סיפוחה לאימפריה הרומית בשנת 106 לספירה.

פולמוס וארוס

פולמוס וארוס (מיוונית: מלחמת וארוס) הוא הכינוי של מספר מרידות שפרצו ביהודה עם מותו של המלך הורדוס, בתקופת הנציב הרומי בסוריה, פובליוס קווינקטיליוס וארוס.

פולמוס קיטוס

פולמוס קיטוס היה מרד יהודי שהתרחש בשנים 117-115 בארץ ישראל כנגד האימפריה הרומית, במקביל למרד התפוצות.

המקורות אודות המרד הם קלושים ביותר. התלמוד מזכיר מרד יהודי שהתרחש בין המרד הגדול למרד בר כוכבא. ההיסטוריה אוגוסטה, שלרוב לא נחשבת כמקור מהימן, מזכירה שארץ ישראל "גילתה רוח מרדנות" באותה העת. בנוסף, קיימת עדות אפיגרפית על כך שהתנהלה לחימה בארץ ישראל בשנים הללו.מכיוון שהמרד לא הותיר את רישומו בהיסטוריה, יש הסכמה בקרב החוקרים שהיקפו של המרד היה קטן. לא ידוע על סדר המאורעות המדויק. יודעים שבשנת 116 נשלחה וקסיליה של הלגיון השלישי קירנאיקה לירושלים למטרות תמיכה בלגיון העשירי פרטנסיס. בשנת 117 מינה הקיסר טראיאנוס את לוסיוס קווייטוס, שדיכא את המרידות במסופוטמיה, למושל יהודה והוסיף לגיון שני למצבת כוח האדם הרומאי בפרובינקיה (ככל הנראה היה זה הלגיון השני טראיאנה) ויש להניח שקווייטוס קיבל את מינויו כדי להשקיט את יהודה ולדכא את המרד היהודי. דבר זה הפך את יהודה לפרובינקיה פרוקונסולרית (כלומר פרובינקיה שנציבה היה קונסול לשעבר) וזה מדגים את הרצינות שהרומאים התייחסו לאיום והחשש שלהם מן המרידה היהודית.יש המזהים[דרוש מקור] את לוליאנוס ופפוס כמנהיגי המרד, מכיוון שמסופר עליהם בתלמוד שנהרגו על ידי טראיאנוס. שם מסופר ש"נהרגו שמעיה ואחיה אחיו" ויש המשערים שאלה הם השמות העבריים של לוליאנוס ופפוס. על-פי מגילת תענית הם הוצאו להורג בי"ב באדר. יש הסבורים שלמרד זה רומז התלמוד בסיפורו על "הר המלך".המשנה מדברת על פולמוס קיטוס אשר בעקבותיו גזרו חכמים כי הכלות בחתונתן לא ישימו עטרות בראשן לאות אבל, ושאדם לא ילמד את בנו יוונית.

קוילה-סוריה

קוילה סוריה הוא מונח שמקורו בתקופה ההלניסטית (ביוונית: ἡ Κοίλη Συρία, "סוריה החלולה"; בלטינית:

SYRIA COELE, ייתכן מן המונח "כל" בשפות שמיות במובן של סוריה כולה) והיו לו משמעויות גיאוגראפיות שונות בתקופות שונות. לעיתים קרובות השתמשו במונח לתיאור כל השטח שמדרום לנהר אל-כביר, בגבולה הצפוני של לבנון עם סוריה של ימינו, ובכלל זאת ארץ יהודה, עד גבול מצרים. "סוריה החלולה" הוא מונח גאוגרפי שהתייחד לתיאור האזור שמוכר כיום כבקאע בלבנון.

האזור עמד במוקד סכסוך בין הממלכה הסלאוקית לבית תלמי מאז קרב איפסוס (301 לפנה"ס).

רומא העתיקה

רומא העתיקה הוא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל במאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד למאה השישית לפנה"ס, למשטר רפובליקני ששרד עד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה, השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.

רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה - ההלניזם - וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.