התקופה הפרסית בארץ ישראל

התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל החלה בשנת 539 לפנה"ס עם השלמתו של המלך כורש את השתלטותה של ממלכת פרס על שטחי האימפריה הבבלית ובתוכם גם ארץ ישראל, והסתיימה בשנת 332 לפנה"ס עם כיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון ותחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ ישראל. התקופה הפרסית מצוינת בתולדות עם ישראל כתקופת שיבת ציון וראשית תקופת בית שני.

היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

מנהל

האימפריה הפרסית ירשה את המבנה המנהלי של האימפריה הבבלית. יחידת המנהל הבסיסית של האימפריה היא ה"סטרפיה", מונח שאול מהספרות היוונית. מושל סטרפיה הוא "סטרפ" והמקבילה המקראית שלו (הגזורה מהפרסית) היא "אחשדרפן"[1]. יחידת המשנה של הסטרפיה היא ה"מדינה"[2]. מושל סטרפיה או מושל מדינה נקרא "פחה", למשל "פחת עבר הנהר"[3] (סטרפיה) ו"פחת יהודה"[4] (מדינה). מהתואר "פחה" נגזר המונח "פחוה", השגור במחקר העברי, אולם אין לו אחיזה במקורות העבריים והארמיים הנוגעים לתקופה הפרסית.[5]

נציבות עבר הנהר

ארץ ישראל נכללה בתחומי הנציבות החמישית של האימפריה הפרסית - סטרפיה "עבר הנהר"[6] (בארמית: "עבר נהרא"[7]), כלומר עברו הדרומי של נהר פרת. שם הנציבות הזה מצוי כבר ברשומות המנהל האשורי מתקופת אסרחדון.[5] בימי כורש נכלל כנראה תחום נציבות זה בנציבות אחת שכללה את כל השטח שנכבש מהבבלים. רק לאחר מרידת בבל בפרסים וחורבנה בשנת 482 לפנה"ס (בתקופת שלטון חשיארש הראשון), הופרדה בבל מנציבות עבר הנהרא. את גבולות הנציבות תיאר הרודוטוס, אולם ידועות לנו רק נקודות לאורך החוף, ללא תיאור הגבול המזרחי. על פי הרודוטוס[8], גבולה הצפוני היה בפוסידיאון (אולי אל-מינה שבשפך האורונטס) שבין קיליקיה לסוריה. תחומה הדרומי גבל במצרים, בימה הסירבונית. הרודוטוס[9] מונה בנציבות זו 4 חבלי-ארץ לאורך רצועת החוף, המיושבים על ידי 3 עמים: בצפון משתרעת פיניקיה, מפיניקיה ועד העיר "קדיטיס" (עזה) "הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים", מקדיטיס ועד "יניסוס" (אולי אל-עריש) ערי המסחר על החוף היו שייכות "למלך הערבים", ומיניסוס ועד הימה הסירבונית הארץ שוב לסורים.[10]

הפחוות

ככל הנראה, הפרסים המשיכו את החלוקה הפנימית שהנהיגו האשורים והבבלים בארץ ישראל. מהמקורות האשוריים ידוע כבר על קיומן של פחוות מגידו ודאר ממערב לירדן ופחוות קרניים (בבשן) ממזרח לו. בתקופה הפרסית ידועות "מדינות" שומרון, יהודה, אשדוד ואדום (בדרום הר יהודה) בארץ ישראל המערבית, וכן עמון ומואב בעבר הירדן המזרחי. בדרום (עזה והנגב) שלטו הערבים בני קדר. החלוקה ל"מדינות" נעשתה במקומות שנמצאו בהם ריכוזים לאומיים ברורים.[11] לצד מושלי הפחוות בארץ ישראל מונו מפקדי צבא ומזכירים וממונים מיוחדים מטעם השלטון הפרסי פיקחו עליהם. מטבעות כסף זעירים מקומיים מן המאה ה-4 לפנה"ס מלמדים על אוטונומיה פיסקאלית מסוימת של הפחוות בארץ ישראל.[12]

מטבעות

בתקופה הפרסית החלו בארץ ישראל, כמו במזרח התיכון כולו, להשתמש במטבעות כאמצעי תשלום. שני המטבעות הקדומים ביותר הם מטבעות יווניים מסוף המאה ה-6 לפנה"ס שנמצאו בשכם ובירושלים. מהמחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס נעשו המטבעות שכיחים, אולם לא ידוע אם השימוש בהם במאה השנים הראשונות לשלטון הפרסי היה נחלת ההמונים או נהוג רק אצל סוחרים, פקידים, חיילים וכו'. המטבעות הנהוגים בארץ ישראל בתקופה הפרסית היו מ-3 סוגים עיקריים: יווניים (בעיקר אתונאיים), פיניקיים (בעיקר צורים וצידוניים) וארץ-ישראליים. מטבעות ארץ-ישראליים הוטבעו במאה ה-4 לפנה"ס ונחלקים לקבוצות שנפוצו בעיקר בדרום הארץ: "פלשתית-ערבית", "מצרית-ערבית" ומטבעות "יהֻד" של פחוות יהודה.[13] שפע המטבעות שהוטבעו במקומות שונים בארץ ישראל הוטבעו לרוב על ידי הערים והמדינות שזכו בתקופה הפרסית לאוטונומיה וגם על ידי פחות פרסיים, והם מטיפוס אטי, כלומר חיקוי לדרכמה האתונאית. העיר עזה הייתה הראשונה שהחלה לטבוע מטבעות מטיפוס זה וכאלה היו בדרך כלל גם מטבעות "יהד".[14]

היישוב היהודי

עם חורבן בית ראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, הסתיימה תקופת בית ראשון. בשטחי ממלכת יהודה החרבה נותרו יהודים "מדלת הארץ", שלא הוגלו לבבל ותפסו חלק מהאדמות והערים החרבות. העובדה שמלך בבל הותיר "שארית ליהודה", הביאה לשובם של פליטים יהודים מהארצות שברחו אליהן (במיוחד מואב, עמון ואדום) לארץ יהודה.[15]

ארץ ישראל הייתה נתונה תחת שלטון בבל עד השתלטות האימפריה הפרסית על שטחי האימפריה הבבלית. אולם המרקם האתני היהודי לא נפגם, אלא הוסיף להתקיים בתקופת הגלות ולאחר מכן בתקופת שיבת ציון, משום שבניגוד למלכי אשור, מלכי בבל לא נהגו להעביר לתחומי הממלכות שהחריבו אוכלוסיות מארצות אחרות, אלא הסתפקו בעקירת אוכלוסייה והעברתה לבבל.[16]

שיבת ציון

בשנת 538 לפנה"ס פרסם כורש מלך פרס את קריאתו שזכתה לכינוי "הצהרת כורש" שבה, בין השאר, הרשה ליהודים שיצאו לגלות בבל לשוב לארץ ישראל ולהקים בה אוטונומיה יהודית. זמן מה לאחר מכן התחילה העלייה הראשונה של גולים לארץ ישראל ובראשה עמד ששבצר "הנשיא ליהודה"[17], המכונה גם "פחה"[18]. תואר הכבוד "הנשיא ליהודה" היה הגרסה העברית הפנימית למעמדו הרשמי כמושל יהודה ("פחה") מטעם מלך פרס. לאחר תקופה קצרה נתמנה במקומו זרובבל בן שלתיאל, נכדו או נינו של יהויכין מלך יהודה, שהיה גם הוא "פחת יהודה"[19] ועלה באחד הגלים הראשונים של השבים, ואולי אף בגל שבראשו עמד ששבצר, יחד עם הכהן הגדול יהושע בן יהוצדק.

מלכי פרס לאחר כורש נטו חסד ליהודים, נתנו אישור לבניית בית המקדש השני (בנייתו הושלמה בשנת 516 לפנה"ס) ואישור רשמי לכיסוי הוצאותיו מקופת הממלכה, אך כדי לא לחזק סיכוי למרד הרחיקו את בית דוד מהשלטון בארץ יהודה.

בשנת 457 לפנה"ס, בזמן שלטונו של ארתחששתא הראשון, עלה לירושלים עזרא הסופר, בן למשפחת כהנים גדולים המתייחס לבית צדוק. עזרא עלה בראש קבוצה של 1754 שבים וקיבל ממלך פרס כתב סמכות ("נִשְתְּוָן") שחלה על כל היהודים שישבו בנציבות עבר הנהר. אולם דאגתו העיקרית של עזרא לא הייתה נתונה למצבו המדיני של העם ביהודה, אלא ליחסים שבין קהילת שבי ציון שהוא פונה אליה המכונים בפיו "הגולה"[20] או "זרע הקודש", לבין מתנגדיו "עמי הארצות"[21], שאר העם, בני יהודה שלא גלו לבבל ולא עברו את התמורה הרוחנית בגולה.

בשנת 445 לפנה"ס הגיע לירושלים נחמיה, שר המשקים של ארתחששתא הראשון, שקיבל מינוי מטעמו לשמש פחת יהודה. מפעלו הראשון היה בניית חומת ירושלים, לו התנגדו סנבלט פחת שומרון, טוביה העמוני וגשם הערבי, אך למרות זאת מלאכת הבנייה הושלמה. כדי להגדיל את מספר תושבי ירושלים, הוציא נחמיה צו שחייב עשירית מאוכלוסיית יהודה להתיישב בעיר[22].

במהלך כ-100 שנים מאז מתן הצהרת כורש החל היישוב היהודי בארץ ישראל בצמיחה מחודשת. נעשו מספר עליות מבבל לארץ ישראל והן מתועדות בחלקן בספרים עזרא ונחמיה. בסך הכול עלו לארץ ישראל מבבל כ-50,000 יהודים.[23]

עם חורבן בית ראשון וגלות בבל פסקה העברית לשמש לשון דיבור יחידה ביהודה. בחיי היום יום נזקקו תושבי ארץ ישראל לארמית, שהפכה לכלי מלכד של כלל האוכלוסייה, וגם רבים מבני יהודה לא יכלו עוד להבין את הכתוב בעברית ונזקקו לתרגום לארמית. נחמיה[24] מצר על כך שיהודים נשאו נשים נוכריות והביאו להתבוללות: "בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית".

פחוות יהודה

YHD coins
מטבעות הנושאים את השם "יהד"
YehudObverse 1
מטבע ועליו בז או נשר עם השם "יהד"

יהודה הייתה מחולקת למחוזות-משנה, שנקראו פלכים, ובראשם עמדו שרי הפלך. הפלך של ירושלים, למשל, חולק לשניים ובתקופת נחמיה עמדו בראשו "שרי חצי פלך". העובדה ששרי הפלכים היו יהודים מעידה על כך שהניהול המקומי של יהודה היה בידי תושביה. לאוטונומיה של היהודים היו גם מוסדות עצמאיים: משרת הכהן הגדול, שחשיבותו גדלה משבטלה המלוכה, וכן גם גופים נוספים כמו "אספת העם", "החורים והסגנים" (או "חורי היהודים") שהיוו את "מועצת הזקנים", "הכנסת הגדולה" וה"סופרים".[25]

בספרי עזרא ונחמיה מובאות 5 רשימות המספקות מידע על יישובי פחוות יהודה, היא "יהֻד" בשמה הארמי בתקופה הפרסית. שתי הרשימות הראשונות[26] מפרטות את שבי הגולה והן כוללות שמות של יישובים ב-4 אזורים: מדרום לירושלים: בית לחם ונטופה; עמק יריחו: יריחו וסנאה; מצפון לירושלים: נוב, ענתות, עזמות, הרמה, גבע, מכמס, העי, בית אל, גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים (בירות הפלכים לא מוזכרות בהן); השפלה הצפונית-מערבית: לוד, חדיד ואונו. הרשימה השלישית[27] מונה את המשפחות שהתנדבו להתיישב בירושלים. אין בה שמות יישובים באזור יריחו או באזור הסמוך לירושלים מדרום, אולם יש בה יישובים רבים בנגב, מעין מובלעת דרומית מחוץ לתחום הפחווה.[28] הרשימה הרביעית[29] מפרטת את בוני חומת ירושלים ונמנות בה 5 בירות הפלך: ירושלים, בית הכרם, מצפה, בית צור וקעילה. הרשימה החמישית[30] היא של בני המשוררים.

טביעות חותם ששימשו כטביעות רשמיות של פחוות יהודה, כמו גם קבוצת מטבעות שעליהן הכתובת "יהד", נתגלו בתחום גבולות הפחווה, כפי שהם משתקפים ברשימות המקראיות, כאשר אין אפילו אזור אחד מהחמישה העיקריים שבתחום הפחווה, שלא נמצאו בו טביעות כאלה. טביעות חותם נמצאו גם באזורים בהם היו יישובים שאינם נזכרים באף אחת מהרשימות ובהם עין גדי במזרח.[31]

על פי חלוקת הפחווה ל-5 פלכים בהתאם לשמותיהם ברשימת בוני החומה, מתקבלות יחידות מנהל עם גבולות שאינם טבעיים. בהתאם לכך, ניתן להציע שני פלכים עצמאיים נוספים: פלך יריחו במזרח ופלך לוד במערב, שבירתו היא אולי גזר. לאור הצעה זו, פחוות יהודה הייתה מחולקת ל-6 פלכים, המקבילים לאזורים הגאוגרפיים הטבעיים שלה: פלך ירושלים (ירושלים וסביבותיה), פלך מצפה (אזור נחלת בנימין מצפון לירושלים), פלך בית צור (האזור ההררי שמדרום לירושלים), פלך גזר (השפלה הצפונית-מערבית), פלך קעילה (השפלה הדרומית-מערבית) ופלך יריחו (בקעת יריחו). לאור חלוקה זו, פלך בית הכרם נראה כמיותר, אולם ייתכן שבסביבות ירושלים, בירת הפחווה, חולק השטח לפלכים קטנים יותר.[32]

מלבד היישוב היהודי הרצוף בשטח פחוות יהודה, היו יישובים יהודיים גם באזורים אחרים בארץ ישראל. רמז ליישובים כאלה ניתן למצוא בצו המלכותי שניתן לעזרא מידי ארתחששתא הראשון ובו נאמר שסמכותו של עזרא חלה על היהודים בכל נציבות עבר הנהר[33], וגם באזכור נחמיה את "היהודים היושבים אצלם"[34] - אצל שכני יהודה. כמו כן, גם מקום מושבו של טוביה ("ארץ טוביה") בעבר הירדן היה מיושב יהודים וספר יהודית, שנכתב בתקופה הפרסית ומשקף את המציאות בה, מעיד גם הוא על ריבוי היישובים היהודים מחוץ ליהודה, ובייחוד בצפון הר-אפרים.[25]

מאידך, היו בפחוות יהודה עצמה גם תושבים לא יהודים. בתקופתו של זרובבל, בדומה לתקופתם של דוד ושלמה, הועסקו אומנים פיניקיים רבים בבניין בית המקדש השני: "וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֵל-יָם יָפוֹא".[35] נראה כי בתקופת נחמיה כבר התבססו קהילות פיניקיות מצור וצידון בפחוות יהודה. קהילות אלה עסקו במסחר ולא פעם גרמו בכך לחילול שבת בקרב היהודים: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָם".[36]

מלבד הפחות הנזכרים לעיל, ידועים שמות נוספים של פחות ביהודה: בגוהי, שר-צבאו (והמושל הכללי) של ארתחששתא השני שנכנס לבית המקדש והטיל על היהודים קנס בצורת מס במשך 7 שנים[37], הוא ככל הנראה אותו בגוהי[38] שאליו פנו יהודי יב במכתב בשנת 408 לפנה"ס; יחזקיהו, ששמו מופיע במטבעות מסוף התקופה הפרסית; ואלנתן, יהועזר ואחזי, המופיעים בטביעות חותם על גבי כדים ובולות. בין טביעות החותם רווחת גם הטביעה "ירושלם" ונמצא גם מטבע ועליו הכתובת "יוחנן הכוהן" (במטבעות היהודיים מהתקופה הפרסית מופיעות דיוקנאות אדם, תופעה הנעלמת כליל ממטבעות יהודיים מאוחרים יותר), שניהם מסוף התקופה הפרסית.[25] בתקופה זו חלה התמעטות במעמד הפחה והכהן הגדול הפך לראש העדה ונציגה המוכר כלפי המלכות.[39]

בשליטת מלכי פרס זכו היהודים בארץ ישראל לאוטונומיה דתית ופולחנית מלאה, אך "מדינת" יהודה לא שבה לגבולותיה הקודמים של ממלכת יהודה לפני גלות בבל ושטחיה הצטמצמו בצורה משמעותית: שטח פחוות יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר[40] בלבד.

האוכלוסייה הלא יהודית

Palestine under the Persians Smith 1915
מפת ארץ ישראל בתקופה הפרסית: יהודה בוורוד, שומרון בירוק

פיניקים

בגליל לא נתגלו ממצאים כתובים מהתקופה הפרסית ואי אפשר לקבוע את זהותה של האוכלוסייה המקומית לפי המקורות הספרותיים. כלי החרס וממצאים אחרים שנתגלו בגליל מחוף הים ועד דן, חצור ובית ירח, זהים ברובם לאלה שנמצאו במישור החוף ושונים מאלה שנמצאו בהרי יהודה ושומרון. ייתכן וניתן להסיק מכך שאוכלוסיית הגליל הייתה מורכבת בתקופה הפרסית ברובה מפיניקים, או לפחות תחת השפעתם התרבותית. שלושת יישובי החוף החשובים של הצפון - אכזיב, עכו ותל שקמונה, ככל הנראה הופרדו מהגליל וייתכן נמסרו לחסות מלכי צור. גם האזור מדרום לעכו ועד הכרמל היה נתון לחסות צור.[41] ברוב שפכי הנחלים בחוף הים התיכון של ארץ ישראל, מנחל גלים עד נחל הירקון, הוקם בתקופה הפרסית ישוב שהשתמש בשפך כבמעגן וכך גם במפרצים: מפרץ עתלית, דאר, מכמורת, רשפון ויפו.[42] הערים דאר ויפו השתייכו כנראה לשליטת מלך צידון. בספר עזרא[35] נאמר שבים יפו השתמשו, ברשות האימפריה הפרסית, גם צידונים וגם צורים. נראה שבניהול הערים הפיניקיות בארץ ישראל אחריות מנהלית מסוימת ניתנה למלך הפיניקי, שתושבי עירו היו רוב באותו מקום. יחד עם זאת, ישנן עדויות שגם סוחרים יוונים התגוררו בערי החוף הללו.[43] הפיניקים היו מתחריהם של היוונים בסחר הימים, אך באותה תקופה כבר היו תחת השפעתם הרבה באורח-חייהם ואומנותם. במאה ה-5 לפנה"ס גבר היבוא של כלים אטיים מקושטים לארץ ישראל. במקומות שונים בארץ נמצאו חפצי-חן שהובאו מיוון וגם חפצי-חן מקומיים שניכרת בהם השפעה יוונית ברורה.[14]

פחוות אשדוד

בשנת 711 לפנה"ס כבשו האשורים את פלשת ועשו ממנה פרובינציה אשורית שנקראה "מדינת-אשׂדוּדֻ", על שם אשדוד, העיר הראשית שלה.[44] במשך רוב התקופה האשורית הייתה אשדוד ממלכה בשלטון שושלת מקומית. להבדיל משליטי הערבים, שומרון ועמון, שליטה של פחוות אשדוד אינו נזכר במקרא ואפשר להסיק מכך שצורת הממשל באשדוד ובערי הנמל לה הייתה דומה לזו שביתר ערי החוף, כלומר בניהול כלכלי של אחת המלכויות הפיניקיות, צור או צידון. לפי הרודוטוס, בחבל הארץ הזה ישבו "סורים-פלשתינאים". במקרא מכונים תושבי הפחוה "אשדודים"[45], המדברים בניב מיוחד, "אשדודית"[46]. הרודוטוס[47] מציין שאשדוד היא "עיר גדולה בסוריה", אולם על פי המקורות מהתקופה, נראה שבמאה ה-4 לפנה"ס איבדה אשדוד מחשיבותה ואשקלון הפכה לעיר החשובה באזור. הקשר בין העיר אשקלון לצור מעיד על הימצאות אוכלוסייה פיניקית בפחווה, שעל פי הממצא האפיגראפי (כלי פולחן המוקדשים לבעל), התרבו בה במאה ה-4 לפנה"ס.[48]

פחוות אשדוד השתרעה בין נחל שורק בצפון לנחל גרר בדרום וכללה גם את השפלה הפנימית. בגלל הרצועה הרחבה של החולות הנודדים, המפרידה באזור הזה בין אזור החוף לשפלה הפנימית הפורייה, נוצרה תופעה מיוחדת של הפרדת הערים העיקריות מהנמלים שלהן (יבנה ויבנה-ים, אשדוד ואשדוד-ים). באזור זה היו לפחות 5 ערי נמל, כאשר 4 מהן היו ערים גדולות: תל ע'זה, יבנה, אשדוד ואשקלון.[49]

פחוות שומרון

מלכי אשור נהגו להעביר לתחומי הממלכות שהחריבו אוכלוסייה מארצות אחרות בשיטת "ההגליה הדו-סיטרית", שמטרתה הייתה ליצור מהות אתנית חדשה במקום העם שהוגלה, כאשר התושבים החדשים, שהיו זרים במקום מושבם החדש, היו תלויים בשלטון האימפריאלי בכל תחומי חייהם. תושבי שומרון הובאו לשם לאחר נפילת ממלכת ישראל (720 לפנה"ס). בכתובותיו של סרגון השני, הוא מספר על הגליית אוכלוסיות מארצות במזרח ממלכת אשור אל העיר שומרון ועל הגליית ערבים לארץ שומרון. ספר מלכים[50] מפרט את שמות הערים בבבל ובמזרחה, על גבול עילם, שתושביהן הועברו ל"ערי שומרון תחת בני ישראל" ו"ירשו" אותה.[16] קשה להניח שארץ שומרון התרוקנה מתושביה וכולם הוגלו ממנה. יש לשער, אם כך, שחלה התמזגות כלשהי בין שארית אוכלוסיית ממלכת שומרון לבין העמים החדשים, אולם לא ידוע מתי ובאילו ממדים היא התרחשה.[51]

עדויות על קיומה של פחוות שומרון בתקופה הפרסית נמצאות בכמה מקורות:

  • במקרא - "סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי", פחת שומרון, נמנה עם יריבי נחמיה.[52]
  • מכתבי יב - במכתב משנת 408 לפנה"ס מוזכרים "דליה ושלמיה בני סנאבלט פחת שמרין".
  • יוסף בן מתתיהו מספר על "סנבלט, כותי לפי גזעו, שנשלח כפחה לשומרון על ידי דריוש המלך האחרון"[53], וכן על החיכוכים בתקופה זו בין יהודה לשומרון.
  • פפירוסים מואדי דאליה משנת 375 לפנה"ס לכל המוקדם, בהם נמנים שמות פחות נוספים משושלת סנבלט.
  • מטבעות שמופיע עליהם השם "שמרן".

בכל המקורות הללו נזכרות שתי ערים בלבד באזור: שומרון ושכם[54]. לא נזכרים יישובים נוספים, אולם ניתן לשער שגבולות הפחווה נותרו כשהיו בתקופה האשורית: הרי אפרים במרכז עד הירקון והשרון במערב, הגלבוע ועמק יזרעאל בצפון, הירדן במזרח וגבול פחוות יהודה באזור ההר שמצפון לירושלים בדרום. פחוות שומרון נחלקה למספר פלכים: עפרים, עקרבה, שכם, שומרון וארובות (נרבתה), כאשר הערים שומרון ושכם היו בירות פלך. פלכי עקרבה ונברכתא (נרבתה-ארובות) נזכרים בספר יהודית[55], שנכתב במאה ה-4 לפנה"ס, ועל פיו נברכתא (במערב השומרון) היה מיושב יהודים עוד בתקופה הפרסית, מעין מובלעת יהודית צפונית, שהשתרע בין אזור טובאס בדרום, עמק דותן במערב, עמק יזרעאל בצפון ובקעת בית שאן והירדן במזרח, ומכאן שהיה הפלך הצפוני של פחוות שומרון. מלבד השומרונים והיהודים, היו קבוצות אתניות נוספות בפחוות שומרון. בתעודות מואדי דאליה מופיעים שמות שבהם קיים המרכיב התיאופורי היהודי "יהו", כמו גם שמות הכוללים שמות אלים אחרים: קוס (אדומי), שהר (ערבי), כמוש (מואבי), בעל (פניקי) ונבו (בבלי).[56]

אדומים

במאה ה-6 לפנה"ס החל תהליך של דחיקת האדומים מעבר הירדן המזרחי על ידי שבטים ערביים. האדומים נאלצו להגר אל צפון הנגב ודרום הר יהודה והתיישבו במקומות שפונו מהאוכלוסייה היהודית שישבה בהם עד חורבן בית ראשון וגלות בבל. עדות להתיישבות אדומית בצפון הנגב בתקופה הפרסית נמצאת באוסטרקאות שנמצאו בערד ובאר שבע, בהן מופיעים שמות פרטיים אדומים רבים, ביחד עם שמות ערביים.[57]

ערבים

בין אויבי נחמיה נזכר גם "גשם הערבי"[58]. על פי הרודוטוס[9], תחום מושב הערבים היה ברצועת חוף באזור עזה ודרומה ממנה, אולי עד אל עריש. הערבים ישבו באזור הזה עוד קודם, אך רק לאחר שכבשו הפרסים את עזה הם הפכו לרוב תושבי העיר, שהתקיים בה עד סוף התקופה הפרסית. זהותם השבטית של הערבים הנזכרים במקרא ואצל הרודוטוס התבררה מכתובת ארמית על קערת כסף מהמאה ה-5 לפנה"ס, שנמצאה במזרח הדלתה של מצרים, ובה נזכר "קינו בר גשם מלך קדר". התפשטות שבטי קדר בדרום הארץ החלה עוד בתקופה הבבלית והגיעה לשיאה בתקופה הפרסית, כאשר סייעו הערבים לפרסים לשלוט על שטחי המדבר. ככל הנראה אכלסו שבטי קדר את אזור עזה, הנגב וסיני.[59]

עבר הירדן

מתוצאות סקר מקיף שנערך בשנות ה-40, עולה שממלכות עבר הירדן המזרחי נחרבו לגמרי במאה ה-6 לפנה"ס. העדות הארכאולוגית הדלה עומדת בסתירה לעדות ההיסטורית על עבר הירדן בתקופה הפרסית. בסוף התקופה האשורית התקיימו בצפון עבר הירדן 2 פחוות: קרניים (הבשן והגולן) והחורן, וייתכן שגם הגלעד היה פחווה בפני עצמה, כאשר מדרום להן עדיין התקיימו 3 החטיבות הלאומיות עמון, מואב ואדום. לגבי הפחוות הצפוניות, אין אנו יודעים דבר על גורלן בתקופה הבבלית והפרסית, אולם עמון ומואב מוזכרות בספרי עזרא ונחמיה כפחוות. בתקופת העליות הראשונות של שיבת ציון, נזכרות משפחות יהודיות מ"פחת מואב"[60] ובספר נחמיה[61] מוזכר כמה פעמים טוביה "העבד העמוני", כאשר "עבד" מתפרש כאן בדרך כלל כ"עבד מלך", כלומר בשירות המלך הפרסי. ייתכן גם שטוביה היה בן למשפחה יהודית חשובה (משפחת בית טוביה) ששלטה בפחווה כולה. על קיומם של מואבים ועמונים כחטיבה לאומית במאה ה-5 לפנה"ס ניתן ללמוד מכך שבין הנשים הנכריות שנשאו היהודים באותה תקופה נמנות גם נשים "עמוניות ומואביות"[62]. ככל הנראה, אזור מואב נפגע קשה מפלישות הערבים, שהחלו כבר בסוף התקופה האשורית ובתקופה הפרסית כבר הקיפו את כל הארץ. נראה שגם אדום חרבה כבר בתקופה הבבלית על ידי הערבים בני קדר, שהדפו את האדומים מערבה. בשלהי התקופה הפרסית, או בראשית התקופה ההלניסטית, נהדפו משם גם בני קדר - על ידי הנבטים, שהפכו את ארץ אדום למרכזם.[63]

מיזוג אתני ותרבותי

הרבגוניות בצורות הממשל וסובלנות השלטונות המרכזיים, יחד עם הביטחון ופריחת המסחר, יצרו ברחבי האימפריה הפרסית שני תהליכים תרבותיים הנראים מנוגדים. הייתה פריחה מחודשת של מרכזי התרבות הקדומים בפחוות המאורגנות על בסיס לאומי, אך המסחר החופשי הביא ליצירת תרבות משותפת, בעיקר באזורי שליטתן של ערי המסחר הגדולות שלחוף הים. לצד המסורות המקומיות הקדומות, הישראליות והפיניקיות, הופיעו יסודות חדשים. כבר בראשית התקופה הפרסית הייתה הארץ חלוקה מבחינת התרבות החומרית לשני אזורים: אזור ההר של יהודה ועבר הירדן מצד אחד, והגליל וחוף הים מצד שני. "תרבות ההר" הייתה "מזרחית" ומורכבת מתרבות מקומית ומהשפעות אשוריות, בבליות ומצריות, ואילו "תרבות החוף" הייתה "מערבית" וכללה יסודות יווניים-מזרחיים, קפריסאים ואתונאים.[64]

הגיוון האתני-תרבותי בארץ ישראל היטשטש במשך התקופה הפרסית, כתוצאה מהמבנה המנהלי האחיד של הארץ והמכנה המשותף התרבותי - השפה הארמית הייתה שפת המנהל והדיבור. עוד לפני הכיבוש היווני ניכרו השפעותיה של התרבות ההלניסטית (בתיווך של סוחרים, מתיישבים ואנשי צבא שכירים), שסייעו גם הן לתהליך המיזוג האתני והתרבותי, וזאת לעומת אי השפעתה של התרבות הפרסית.[63]

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל מידי הפרסים, ובכך תמה התקופה הפרסית והחלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מגילת אסתר, פרק ח', פסוק ט'; ספר עזרא, פרק ח', פסוק ל"ו
  2. ^ מגילת אסתר, פרק א', פסוק א'; ספר נחמיה, פרק י"א, פסוק ג'
  3. ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוק ז'; ספר עזרא, פרק ה', פסוק ג'
  4. ^ ספר חגי, פרק א', פסוק א'
  5. ^ 5.0 5.1 פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 229.
  6. ^ ספר עזרא, פרק ח', פסוק ל"ו; ספר נחמיה, פרק ב', פסוק ז', ט'
  7. ^ ספר עזרא, פרק ד', פסוק י'; פרק ה', פסוק ג'
  8. ^ הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 91.
  9. ^ 9.0 9.1 הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 5.
  10. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 230.
  11. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 231.
  12. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 232.
  13. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 3. כלכלתה של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, משקולות ומטבעות, עמ' 290-287.
  14. ^ 14.0 14.1 תולדות ארץ ישראל, כרך א', יעקב ליוור, תקופת גלות בבל, שיבת ציון ושלטון פרס, עמ' 213.
  15. ^ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוקים ז'-י"ב
  16. ^ 16.0 16.1 פרופ' חיים תדמור, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 2. ימי שיבת ציון, ו. השומרונים ונסיבות התבדלותם, עמ' 281.
  17. ^ ספר עזרא, פרק א', פסוק ח'
  18. ^ ספר עזרא, פרק ה', פסוק י"ד
  19. ^ ספר חגי, פרק א', פסוק א'
  20. ^ ספר עזרא, פרק י', פסוקים ו'-ח'
  21. ^ ספר עזרא, פרק ט', פסוקים א'-ב'
  22. ^ ספר נחמיה, פרק י"א, פסוקים א'-כ"ד
  23. ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוקים ס"ד-ס"ה; ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים ס"ו-ס"ז
  24. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוקים כ"ג-כ"ד
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, חלק ראשון, פרק ד': ארץ־ישראל באימפריה הפרסית, עמ' 57-50.
  26. ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"א-ל"ה; ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים כ"ה-ל"ח
  27. ^ ספר נחמיה, פרק י"א, פסוקים כ"ה-ל"ה
  28. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 242-241.
  29. ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוקים א'-ל"ב
  30. ^ ספר נחמיה, פרק י"ב, פסוקים כ"ח-כ"ט
  31. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 243.
  32. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 245-244.
  33. ^ ספר עזרא, פרק ז', פסוק כ"ה
  34. ^ ספר נחמיה, פרק ד', פסוק ו'
  35. ^ 35.0 35.1 ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז'
  36. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יא, פרק ז, פסקה א, סעיפים 301-297.
  38. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך שני, עמ' 12-11.
  39. ^ פרופ' חיים תדמור, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 2. ימי שיבת ציון, ד. מפעלו של נחמיה, עמ' 276.
  40. ^ פרופ' מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך שלישי, חלק א, 6. יהודה והיהודים מאלכסנדר הגדול ועד למרד החשמונאים, עמ' 97.
  41. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 234.
  42. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 236.
  43. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 237.
  44. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ראשון, עמ' 311.
  45. ^ ספר נחמיה, פרק ד', פסוק א'; פרק י"ג, פסוק כ"ג
  46. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ד
  47. ^ הרודוטוס, ספר שני, סעיף 157.
  48. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 239.
  49. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 238.
  50. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק כ"ד
  51. ^ פרופ' חיים תדמור, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 2. ימי שיבת ציון, ו. השומרונים ונסיבות התבדלותם, עמ' 282.
  52. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י', י"ט; פרק ג', פסוקים ל"ג-ל"ד; פרק ד', פסוק א'
  53. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יא, פרק ז, פסקה ב, סעיף 302.
  54. ^ שכם אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יא, פרק ח, פסקאות ו-ז, סעיפים 347-340.
  55. ^ עקרבה בספר יהודית, פרק ז, פסוק יח.
  56. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 241.
  57. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 246.
  58. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י"ט; פרק ו', פסוקים א'-ב', ו'
  59. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 247.
  60. ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוק ו'; פרק ח', פסוק ד'; פרק י', פסוק ל'; ספר נחמיה, פרק ז', פסוק י"א
  61. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י"ט; פרק ג', פסוק ל"ה; פרק ד', פסוק א'; פרק ו', פסוק א'
  62. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ג
  63. ^ 63.0 63.1 פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 250-249.
  64. ^ פרופ' אפרים שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 3. כלכלתה של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, משקולות ומטבעות, עמ' 291.
היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. ארץ-ישראל שימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע - כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם. בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה החקלאות, ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.

חורבת עורמה

חורבת עורמה הוא אתר ארכאולוגי השוכן בכיפה של ג'בל עורמה, בגובה 843 מטר מעל לפני הים, כ-1.5 ק"מ צפונית-מערבית לכפר עקרבה, ודרומית-מזרחית לאיתמר. במקום נמצאו שרידי מבצר מהתקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

חורבת עקד

חורבת עקד יושבת בראש גבעה ממזרח לאמאוס, ונמצאת בשטחו של פארק קנדה. הגבעה מתחברת לגבעות אחרות דרך אוכף ממזרח, אך מורדותיה ממערב, מצפון ומדרום תלולים ומצוקיים. עמידה על ראש הגבעה מספקת תצפית מאוד רחבה- ממזרח על הרי יהודה, מצפון על אזור מודיעין ומעלה בית חורון, במערב על עמק איילון ומדרום על צפון השפלה. תצפית זו היא כנראה הסיבה לכך שבחרו צבאות שונים מתקופות שונות להקים את בסיסם כאן. האתר בוצר בשלהי התקופה הסלאוקית או בימי בית חשמונאי. ישנן שתי הצעות לזיהוי, הראשונה, זו המצודה שהקים בקכידס בתקופה הסלאוקית והשנייה, מרכז מנהלי-ממלכתי שהוקם באזור זה של "הר המלך". יכול להיות ששני הזיהויים נכונים.

ידוע הכהן

יַדוּע היה כהן גדול מבית צדוק שכיהן בבית המקדש השני לאחר יוחנן אביו. הוא החל לכהן בשנת 350 לפנה"ס[דרוש מקור], סוף התקופה הפרסית בארץ ישראל, בעת מלכות המלך ארתחשסתא השלישי, ונודע כאיש צדיק ותמים.

ידוע היה הכהן הגדול האחרון המוזכר במקרא, בספר נחמיה, פרק י"ב, פסוק י"א "וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת-יוֹנָתָן וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת-יַדּוּעַ.". ובפסוק כב: "הַלְוִיִּם בִּימֵי אֶלְיָשִׁיב יוֹיָדָע וְיוֹחָנָן וְיַדּוּעַ כְּתוּבִים רָאשֵׁי אָבוֹת וְהַכֹּהֲנִים עַל-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַפָּרְסִי"

יהוד מדינתא

יהֻד או יהוד מְדִינְתָּא הוא שמה הארמי של פחוות יהודה - רשות ממשל עצמי יהודי בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה-6 לפנה"ס.

יהוד מדינתא (מטבע)

יהוד מדינתא, (במקור המקראי: יהֻד מְדִינְתָּא), הוא כינויה של קבוצת מטבעות כסף זעירים מטיפוסים שונים, במשקל 0.15 עד 0.75 גרם, אשר הוטבעו על ידי יהוד מדינתא, רשות הממשל העצמי היהודי בארץ ישראל בחבל יהודה במאה ה-6 לפנה"ס, בתקופה הפרסית.

יוון העתיקה

תולדות יוון העצמאית בעת העתיקה נמשכו כאלף שנים במהלך העת העתיקה, מתקופת המעבר בין התרבות המיקנית לכיבוש יוון על ידי רומא. התרבות היוונית העתיקה ומורשתה נחשבת בעיני היסטוריונים רבים כערש תרבות המערב וזו אשר הייתה בעלת השפעה רבה על תרבות רומא העתיקה, הקיסרות הרומית, וכלל התרבויות האירופאיות עד לימינו.

התרבות היוונית לא הייתה מוגבלת לחלקו הדרומי של חבל הבלקן, אזור גאוגרפי שבו שוכנת יוון המודרנית. תנועת קולוניזציה גדולה שיזמו היוונים הביאה יוונים רבים לחלקים גדולים של הים התיכון. מלבד איי הים האיגאי, ריכוזים יווניים גדולים היו באסיה הקטנה ואילו במערב ידועה יוון הגדולה - אזור התיישבות יווני שכלל את דרום חצי האי האפניני והחלק המזרחי של סיציליה. מלבד הריכוזים האלה היו מושבות יווניות רבות מפוזרות בחלקים נרחבים של הים התיכון ומעט גם בחופי הים השחור, במיוחד באזורים שבהם השלטון המרכזי היה חלש ולא היה מסוגל להתנגד להתיישבות היוונית.

בעת העתיקה יוון לא הייתה מדינה אחת. מדינות רבות, חלקן גדולות כמו אתונה וספרטה שמספר תושביהן עלה לכמה מאות אלפים וחלקן קטנות שמספר תושביהן לא עלה על אלפים ספורים, היו המאפיין של החיים היוונים. חלק מהמדינות היו בעלות חברה עירונית מפותחת והתבססו על עיר מדינה, הידועה בשם הפוליס. הפוליס שלטה על הסביבה הגאוגרפית המידית שלה ובדרך כלל הייתה קטנה בשטחה. חלק מהיוונים לא יצרו פולייס אלא התגוררו במסגרות שבטיות או אגרריות בלי שלטון מרכזי מסודר. כתוצאה מכך לא הייתה צורת משטר אחידה או תרבות אחידה. כל אזור היה בעל מאפיינים המיוחדים לו, אם כי היו ליוונים העתיקים גם מאפיינים משותפים רבים.

היוונים סיווגו את עצמם לכמה קבוצות אתניות: איונים, דורים, איולים ואכאים. כל קבוצה דיברה ניב משלה של השפה היוונית, מלבד האכאים שהשתמשו בניב הדורי.

ירושלים בתקופת בית שני

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

משפחת בית טוביה

משפחת בית טוביה הייתה אחת המשפחות היהודיות בעלות ההשפעה בתקופת בית שני עד מרד החשמונאים.

המשפחה התגוררה באחוזה משפחתית בדרום הגלעד. האזור שבו שכנה האחוזה נקרא ארץ טוביה, ובירתו של האזור הייתה רבת עמון. אחוזת בית טוביה, שנבנתה על ידי הורקנוס לבית טוביה מזוהה היום על ידי רוב החוקרים עם האתר ארכאולוגי עיראק אל-אמיר. באתר נמצאה על גבי קיר מערה כתובת בארמית עם השם טוביה.

קראוות בני זייד

קראוות בני זייד (ערבית: قراوة بني زيد) הוא כפר פלסטיני המשתייך לנפת רמאללה ואל-בירה של הרשות הפלסטינית ונמצא 22 ק"מ צפונית מערבית לרמאללה. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 מנתה אוכלוסיית קראוות בני זייד 3,730 תושבים. קראוות בני זיד נמצאת בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, שכן היא ממוקמת בתוך שטח A. סמוך למסגד הכפר נמצאו שרידי בריכה רומית, כ-60 מטרים מתחת לפני הקרקע.

ממלחמת ששת הימים ב -1967 נמצא הכפר תחת שלטון ישראלי, ולאחר הסכמי אוסלו הוא נכלל בתוך שטח A. מאז 2004 לא נערכו בכפר בחירות, והוא מנוהל על ידי מועצה הכוללת נציגים מכל אחת מהמשפחות שנבחרה אז על ידי ראש העיר. כ -70% מהכפר תומך במפלגת העם הפלסטיני (המפלגה הקומוניסטית), והשאר תומכים בפת"ח, בחמאס או בחזית העממית. כ -60% מכוח העבודה מובטלים.

שקל חדש

שקל חדש או שקל ישראלי (בראשי תיבות: ש"ח, סמל: ₪, בערבית: شيكل جديد או شيكل إسرائيلي) הוא ההילך החוקי של מדינת ישראל. שטרות ומטבעות של השקל החדש הוכנסו למחזור לראשונה ב-4 בספטמבר 1985, במסגרת תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, אולם המעבר הסופי, שכלל נקיבת מחירים בשקל חדש, נקבע ל-1 בינואר 1986. השקל החדש החליף את המטבע הקודם, השקל, לפי שער המרה של 1,000 שקלים = שקל חדש אחד. השקל החדש מחולק ל-100 אגורות. המעבר לשקל החדש נעשה בהתאם לחוק מטבע השקל החדש, התשמ"ה-1985.

השקל החדש מסומן באמצעות הסימן ₪, שבא אחרי המספר.

הסימון הרשמי של השקל על-פי תקן ISO 4217 הוא ILS (‏Israeli Shekel), אם כי במקרים רבים מסמנים אותו גם בראשי התיבות של שמו באנגלית - NIS (‏New Israeli Shekel).

החל מ-26 במאי 2008 השקל החדש הוא מטבע בר-המרה, לאחר שישראל צורפה באופן רשמי למערכת הסליקה הבינלאומית.

ב-23 בדצמבר 2017 פורסם באתר TheMarker כי במשרד האוצר מעוניינים לקדם הנפקת מטבע דיגיטלי על ידי בנק ישראל - "שקל דיגיטלי", במטרה להגביל את השימוש בכסף מזומן, וכך לצמצם את פעילות השוק האפור.

תל זוריקיה

תל זוּרֵיקִיָה הוא אתר ארכאולוגי באגן נחל פולג, מדרום לקיבוץ תל יצחק. גובהו 25 מטר מעל פני הים והוא נחלק לשני חלקים, צפוני ודרומי.

בחלק הצפוני של האתר נמצאו שרידי בנייה מהתקופה הפרסית וחרסים רבים. במקום זה התקיים במאה ה-19 יישוב ערבי קטן בשם ח'ירבת א-זוריקיה.

בחלק הדרומי נערכו חפירות בין השנים 1978-1979 בהנהלת רם גופנא, בהן נחשפו שרידי מצודה מתקופת הברונזה: חומות, מבנים ומגדל. מצודה זו היוותה חלק ממערך ההגנה של ממלכת אפק הכנענית, בדומה לתל פולג הסמוך.

האתר ממוקם באופן אסטרטגי לצד מעברה קדומה בביצות הפולג ובקרבתו נובע המעיין עין א-זוריקיה. בימי מלחמת העולם הראשונה נערך במקום קרב בין הטורקים והגרמנים לבין הבריטים לאחר צליחת הירקון. במפות בנות התקופה כונה המקום Zerkiye Crossing.

תל יריחו

תל יריחו ידוע גם בשם תל א-סולטאן הוא התל המרכזי בעיר יריחו. גובהו המרבי של התל מעל סביבתו הוא 21.5 מטר ושטחו 40 דונם. בכמה מקומות הגיעו החופרים עד סלע האם, והחופרים הגיעו למסקנה שהתל כולו נוצר מריבוד של הריסות יישובים, ובמקורו היישוב הראשון נבנה בשטח מישורי שנבחר ליד מי מעיין.החופרים המרכזיים בתל היו צ'ארלס וורן, ארנסט זלין וקרל ואצינגר (1907–1909), ג'ון גרסטנג (1930–1936) וקתלין קניון (1952–1958).

תל יריחו מתייחד בתקופת ההתיישבות הארוכה בו. התל משמש אתר מפתח לתקופות רבות בארכאולוגיה של ארץ ישראל.

תעודות כתף יריחו

תעודות כתף יריחו הן 19 תעודות כלכליות, שתיים מן התקופה הפרסית והיתר מן המאות הראשונה והשנייה. התעודות מוכיחות כי היישוב היהודי בנאת יריחו התקיים עד לסוף מרד בר כוכבא.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.