התקופה ההלניסטית

התקופה ההֶלֶנִיסְטִית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה, בשנת 30 לפנה"ס. כיבושיו של אלכסנדר הגדול כללו את הפולֵייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו, ויצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוק אותה אימפריה, הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה, ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את התרבות ההלניסטית. מלבד ארצות שנכבשו על ידי אלכסנדר הגדול, ארצות אחדות שנוסדו על ידי מתיישבים יוונים היו אף הן חלק מהעולם ההלניסטי.

העילית העירונית במדינות אלו דיברה ניב קוינה של השפה יוונית, שהפך ללינגואה פרנקה (שפה בינלאומית), ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות היו תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו, שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. בריתות שונות נכרתו בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים נקשרו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותן ממלכות.

בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, שהחשובות שבהן היו מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית. אחרות, כדוגמת מוקדון, המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.

יוון העתיקה
הפרתנון
פורטל יוון העתיקה
Gustav Droysen
יוהאן גוסטב דרויזן, טבע את המונח "הלניזם"

כרונולוגיה

ההיסטוריון שטבע את המונח "התקופה ההלניסטית" הוא יוהאן גוסטב דרויזן בן המאה ה-19. השפעתה של התרבות ההלניסטית הגיעה מהודו במזרח ועד רומא במערב, וממצרים בדרום ועד חצי האי קרים בצפון. בני העת העתיקה לא הבדילו בין התקופה הקלאסית להלניסטית. נהוג למנות את תחילת התקופה במותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ולסיימה בהתאבדותה של קלאופטרה, אחרונת השליטים ההלניסטים בשנת 30 לפנה"ס.

רקע

רקע היסטורי

AlexanderTheGreat Bust
פועלו של אלכסנדר הגדול פתח את התקופה ההלניסטית

שורשיה של התקופה ההלניסטית נשענים על שני תהליכים בלתי תלויים זה בזה. התקופה הקלאסית ביוון מחד, וההשתלטות הפרסית על המזרח התיכון מאידך. כמבוזי הראשון היה זה שהתחיל בניסיונות לכונן אוטונומיה פרסית בתחומי מדי עוד במאה ה-6 לפנה"ס. בנו, כורש, המשיך מפעל זה וייסד את האימפריה הפרסית, שהייתה הארץ הגדולה ביותר שקמה עד אותו זמן באזור זה של העולם. כורש הצליח להשתלט על כל המזרח התיכון, פרט למצרים שנכבשה בתקופת שלטון בנו, כנבוזי השני. משהשתלטה על המזרח התיכון, התערבבה התרבות הפרסית העתיקה עם התרבויות העתיקות של המזרח התיכון ששורשיהן עוד באלף ה-4 לפנה"ס.

בראשית המאה ה-5 לפנה"ס פנו הפרסים מערבה וניסו לפלוש ליוון בשתי הזדמנויות, אך הובסו במלחמת פרס - יוון (480 - 479 לפנה"ס). מלחמות אלה מסמלות גם את תחילת התקופה הקלאסית ביוון. היוונים, שהיו מופרדים לערי מדינה קטנות שהיו במאבק מתמיד זו בזו, הצליחו, אמנם, להדוף את הפלישה הפרסית, אך המאבק הפנימי החליש אותן והן נפלו לידיו של פיליפוס השני מלך מוקדון בשנת 338 לפנה"ס. בנו, אלכסנדר הגדול, ניצל את גל ההתלהבות שהיה נפוץ בתקופתו ותקף את האימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס.

בתוך שנים מעטות הצליח אלכסנדר הגדול לכבוש את כל האימפריה הפרסית, ואף המשיך את מסעות כיבושיו עד הודו. למרות מותו בשנת 323 לפנה"ס, והוא בן 32 בלבד, הצליח אלכסנדר הגדול לכונן בכוח חזונו תרבות משותפת בין היוונים והמוקדונים מחד והפרסים והעמים המקומיים שהרכיבו את האימפריה הפרסית מאידך. הוא הצליח להתגבר אחרי מאבקים קשים על הרתיעה האתנוצנטרית שאפיינה את היוונים, ושילב בכוח את הפרסים במנגנון השלטון.

למרות מותו והתפרקות האימפריה, נותר השילוב בין המזרח למערב עובדה קיימת בשטח. אף שהיוונים נרתעו משילוב זה וראו בפרסים וביתר העמים שאכלסו את האימפריה הפרסית הכבושה "ברברים", לא נותרה להם ברירה, והתרבות המשולבת של יוון ובני המקום קרמה עור וגידים. כך אפשר אלכסנדר הגדול בפועלו הרב את קיומו של דף חדש בתולדות האנושות הלא הוא התקופה ההלניסטית.

רקע גאוגרפי

Ptolemaic-Empire 200bc
העולם ההלניסטי; הסגול מייצג את מצרים התלמיית; המספרים מייצגים את הארצות הבאות: 8 - קפדוקיה, 7 - ביתיניה, 6 - פרגמון, 5 - מחוזות תלמיים מעבר לים, 4 - הליגה האכאית, 3 הליגה האיטולית, 2 - אפירוס

העולם ההלניסטי נוצר כתוצאה מהקולוניזציה היוונית וממסע כיבושיו של אלכסנדר הגדול. במזרח הגיע בתוך יבשת אסיה עד הודו, במערב עד אזור פרובנס של ימינו, בצפון לאזור חצי האי קרים, ובדרום כלל את מצרים וחלקים גדולים מלוב. הישויות המדיניות העיקריות הוקמו על ידי הדיאדוכים, שהיו רובם ככולם קצינים בכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. הדיאדוכים נלחמו אלו באלו במשך עשרות שנים בעימות הידוע בשם מלחמות הדיאדוכים. הם הורישו את הסכסוך לצאצאיהם שהמשיכו בו עד שקיעת העולם ההלניסטי ועלייתה של האימפריה הרומית. למרות האיבה הגלויה בין הממלכות ההלניסטיות, הן שיתפו פעולה בתחומים רבים בהם כלכלה, תרבות ועוד.

לממלכות ולישויות המדיניות שהרכיבו עולם זה היו מאפיינים שונים, לעיתים הפוכים זה לזה, אך כולם היו נאמנים לתרבות ההלניסטית, אם כי מאפייניה היווניים היו חזקים יותר בארצות שנמצאו קרוב לחופיו המזרחיים של הים התיכון, והשפעתה של תרבות זו הלכה והצטמצמה בשטחים מרוחקים מהאזור הים תיכוני.

הגיוון המדיני והחברתי-כלכלי היה רב. מערי מדינה שהמשיכו את המסורת של יוון הקלאסית וכללו מוסדות דמוקרטיים וטיראניה, דרך ליגות מקומיות של מספר ערים או אזורים גאוגרפיים דוגמת הליגה האיטולית ביוון עצמה, עד מדינות גדולות כדוגמת מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית שהתאפיינו במשטר מלוכני.

תולדות התקופה ההלניסטית

מאבק על הירושה

דיאדוכים (מיוונית: "Διάδοχοι", "התופסים מקומו של אחר") הוא הכינוי שניתן ליורשיו של אלכסנדר הגדול מקרב קרובי משפחתו, שריו ומצביאיו, שחילקו ביניהם, לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס, את האימפריה שיצר.

מותו הפתאומי של אלכסנדר בבבל הותיר את האימפריה שבנה ללא שליט או יורש עצר מוצהר. יורשיו הטבעיים של אלכסנדר, אחיו למחצה פיליפוס אריאדיוס ובנו העולל אלכסנדר הרביעי, הוכרזו כמלכים על ידי הצבא המוקדוני, אולם הם היו נטולי כל סמכות ממשית. פרדיקס מונה לעוצר, אך סמכותו הייתה בעיקר חוקתית ולא מעשית. בנוסף לכך דיאדוכים אחדים, דוגמת פרדיקס העוצר, ניסו לשמור על אחדות האימפריה, אך אחרים, בהם הדיאדוכים החזקים ביותר שאפו לחתוך לעצמם נתח מהירושה של אלכסנדר ומרדו בשלטון המרכזי.

המלחמות בין הדיאדוכים נמשכו כשני דורות (323 - 275 לפנה"ס). בסופם, דיאדוכים רבים וצאצאיהם, כולל משפחתו של אלכסנדר הגדול, הושמדו ואחרים הקימו ממלכות עצמאיות. כמו כן טוענים נוספים צמחו לכתרו של אלכסנדר בשנים אלו, מקרב בניהם של הדיאדוכים ומקרב הצבא המוקדוני, אישים כגון אאומנס, סלאוקוס הראשון, פוליפרכון, קסנדרוס ודמטריוס פוליורקטס.

במהלך השלב הראשון של מלחמות אלה, שנמשך עד שנת 301 לפנה"ס, היו דיאדוכים שניסו לתפוס את השלטון על כל האימפריה של אלכסנדר ועל כל העולם ההלניסטי או לכל הפחות לזכות בהגמוניה בקרב הדיאדוכים. 301 לפנה"ס הייתה שנת מפנה ביחסים שבין הדיאדוכים השונים. קרב איפסוס שנערך בין אנטיגונוס מונופתלמוס ובין כוחותיהם המשותפים של ליסימכוס וסלאוקוס (תלמי שהיה בברית עם ליסימכוס וסלאוקוס לא הספיק להגיע לקרב) הסתיים בתבוסתו של הראשון. קרב זה סמן את סיום המאבק על השליטה המלאה בכל העולם ההלניסטי. הממלכה האדירה של אלכסנדר התחלקה בין 4 דיאדוכים שונים: תלמי, סלאוקוס, ליסימכוס וקסנדרוס שהחלו לגבש ממלכות הלניסטיות חדשות ונפרדות בכך למעשה ויתרו על שאיפותיהם להשתלט על האימפריה בשלמותה.

השלב השני שנמשך עד קרב קורופדיום (281 לפנה"ס) נרגעו מרבית המלחמות ורק המצב במוקדון וביוון נותר עדיין בסימן שאלה. ייצוב השלטון בבלקן לקח עוד כמה שנים, ובשנת 275 הצליח אנטיגונוס השני גונטס להשתלט על מוקדון. הדיאדוכים עיצבו מחדש את פניו של העולם ההלניסטי, ויצרו סדר פוליטי ומדיני חדש על חורבותיה של ממלכת אלכסנדר הגדול.

יורשיהם של הדיאדוכים גיבשו את שלטונם בשלוש ממלכות עיקריות: שושלת תלמי במצרים, ארץ ישראל, דרום קוילה-סוריה וקפריסין; בית סלאוקוס באסיה הקטנה, סוריה פרס ומסופוטמיה ותוככי אסיה; ושושלת האנטיגונידים במוקדון.

תקופת שלום ושגשוג

Dying gaul
הגאלי הגוסס – פסל המציג ניצחון פגרמון על הגלטים; מוצג במוזיאון הקפיטוליני ברומא

תקופת שגשוג החלה עם סיום מלחמות הדיאדוכים והדיפת הפלישה הקלטית שאיימה על יוון ועל אסיה הקטנה במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס. למרות שהמלחמות הגדולות שככו, נמשכו מאבקים מרים בין הממלכות שנוסדו. לעיתים עימותים, דוגמת המלחמות הקואלו-סוריות לאורך מאות בשנים. בנוסף לכך, מתחים פנימיים בין מהגרים ממוצא יווני ומוקדוני והאוכלוסיות הילידיות הובילו לא אחת למרידות ואף לניתוק שטחים רבים מגוף הארצות ההלניסטיות.

מבחינה כלכלית שגשגו המדינות ההלניסטיות. מסחר מפותח, חקלאות פורחת, אקלים נח והעדר אויבים חזקים אפשרו את הפריחה הכלכלית. השליטים העשירים, במיוחד מלכי תלמי, אך גם פרגמון ובמידה קטנה יותר סלאוקים ומוקדונים, שמשאביהם הכלכליים היו מוגבלים יותר, מימנו ביד נדיבה מפעלי תרבות שונים. האמנות ההלניסטית פרחה. ההישגים ההלניסטים בפיסול ובאדריכלות משתווים להישגים של האמנים המודרניים. גם המדע נהנה מתמיכה ממשלתית נדיבה מאוד וההתקדמות המדעית שלא הייתה לו אח ורע באזור הים התיכון הייתה אחד המאפיינים של התקופה. ההתקדמות המדעית והפריחה האמנותית לא נעצרו עם סיום התקופה ההלניסטית והכיבוש הרומי. משכילים יוונים ואמנים יוונים המשיכו את המורשת ההלניסטית גם תחת השלטון הרומי.

בתחום הפנים היו לכל מדינה הישגים וקשיים משלה, המתאימים לאופי המיוחד שלה. מדינות דוגמת פרגמון ומצרים שהרכבן התרבותי-אתני היה אחיד פחות או יותר נהנו מיציבות יחסית. מצרים סבלה ממספר מרידות, אך אלה באו רק אחרי התרופפות אחיזתו של השלטון המרכזי בפנים הארץ.

המדינה סלאוקית לעומת זאת, בגלל גודלה העצום הורכבה מעמים שונים ששאפו לעצמאות או לפחות לאוטונומיה. יתרה מכך, בגלל גודל הממלכה ואמצעי התחבורה הנחותים של ימי קדם התקשה השלטון המרכזי להטיל את מרותו על חלקים המרוחקים של הממלכה. כמו כן, נאלצו השליטים להחזיק כוחות צבא רבים בחילות מצב המפוזרים לאורך המדינה. קאטויקיות, מושבות צבאיות, של יוצאי צבא וצאצאיהם הקלו את העומס מהצבא המלכותי, אך בכל זאת נשא הנ"ל באחריות על הנעשה בממלכה מה שדילל את משאבי הממלכה. כמו כן, בגלל מיקומה הפרוץ יחסית הייתה הממלכה נתונה בסכנת פלישה מצד עמים ברברים ואף מפלישה מגבולה הדרומית מצדה של הממלכה התלמיית החזקה.

גם מוקדון ניצבה לפני בעיות דומות לאלה של הממלכה הסלאוקית, אך בקנה מידה קטן יותר. בית אנטיגונידים שהשתלט על מוקדון הצליח לכונן שלטון יציב ובמשך המאה ה-3 ערך מספר פלישות ומסעות מלחמה ליוון והצליח בסופו של דבר להדביר את שאריות העצמאות היוונית, למרות העזרה שהגישו לה מלכים הלניסטים יריבים, בעיקר בית תלמי. לקראת סוף המאה ה-3 לפנה"ס הייתה מוקדון שוב, כבימיו של פיליפוס השני לפני 150 שנה, הכוח הדומיננטי באזור.

דעיכה והעלמות הממלכות ההלניסטיות

פיליפוס החמישי, מלך מוקדון, התערב לצדה של קרתגו במלחמה הפונית השנייה (218 - 202 לפנה"ס). עימות בשם המלחמה המוקדונית הראשונה (214 - 205 לפנה"ס) פרץ בינו לרפובליקה הרומית והסתיים ללא הכרעה, אך הרומאים נטרו לו טינה והכריזו מלחמה שנים אחדות אחרי חתימת הסכם השלום. העימות החדש, המלחמה המוקדונית השנייה (200 - 197 לפנה"ס) הסתיים באסון לצד לממלכת מוקדון. כוחותיה לא עמדו לה נגד הלגיונות הרומאים הממושמעים. תוך שנים אחדות הביסו הרומאים את פיליפוס וכפו עליו תנאי שלום קשים ששברו את הגב הכלכלי של ממלכת מוקדון. מרידות מוקדוניות הניעו את רומא לפלוש עוד כמה פעמים לשטחה ובסוף המדינה פורקה ושטחיה חולקו בין כמה פרובינקיות רומיות.

האירועים של תחילת המאה ה-2 לפנה"ס היו אות פתיחה למגמת ההתפשטות הרומית למזרח. היא נמשכה ללא תוכנית אב מסודרת, אך עם מגמה ברורה של השתלטות רומית על כל האגן המזרחי של הים התיכון והסתיימה במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס בימיו של אוגוסטוס. הממלכות ההלניסטיות שהיו מופרדות ומסוכסכות אחת עם השנייה לא הגישו עזרה לממלכות שהותקפו על ידי רומא ואפילו כרתו בריתות עם רומא נגד ממלכות הלניסטיות בגלל סכסוכים ישנים שהיו להם איתן.

לא כל הממלכות נכנעו אחרי פלישה צבאית. אטלוס השלישי, מלכה האחרון של פרגמון, הוריש את השלטון במדינתו לרפובליקה הרומית וכך גם מלכי תלמי. היו להם סיבות שונות לעשות כן. המתחים הפנימיים בתוך הממלכה, הקושי של השלטון המרכזי למשול ולחץ רומי הם אלה שהביאו למעשה זה. האימפריה הסלאוקית שהובסה במלחמת אנטיוכוס (192 - 188 לפנה"ס) נאלצה לחתום על שלום אפאמיאה שבמסגרתו נאלצו לשלם לרומא פיצויים בסך של 15,000 כיכרות (סכום עתק בעולם העתיק). התבוסה ואבדן היוקרה יחד עם העול הכלכלי הכבד היו הגורם החשוב למרידות שהרעידות את האימפריה הסלאוקית במאה ה-2 לפנה"ס. הממלכה ניסתה להתמודד עם הבעיה, אך קרסה תחת הנטל ואבדה את מעמדה ככוח הדומיננטי בחלקו הצפון-מזרחי של המזרח התיכון. פומפיוס כבש את מה שנותר ממנה במסע מלחמה לא קשה שערך באזור באמצע המאה ה-1 לפנה"ס.

היו כמה סיבות לנפילתן של הממלכות ההלניסטיות. הממלכות בעלות מרכיב יווני אתני גדול דוגמת מוקדון נלחמו בעוז על עצמאותן והרומים נלחמו בה כ-50 שנה לפני שהוכרעה סופית. אחרות, דוגמת הממלכה הסלאוקית היו מורכבות מפסיפס של עמים שונים שלא היה קשר אמיתי ביניהם זולת טובות הנאה שקיבלו מהשלטונות. ברגע שהשלטון ספג מכה אנושה, שאפו המרכיבים השונים של הממלכה הסלאוקית להתנתק ממנה. נוספה לכך חוסר יציבות פוליטית שבאה לידי ביטוי במאבק מר ואכזר עד כדי מלחמת אזרחים על כס המלוכה שאפיין את סופן של הממלכה הסלאוקית והתלמיית. התבוסה במלחמה נגד רומא הייתה רק המכה שפרעה את הסדק במבנה העדין של הממלכה הסלאוקית. היא קרסה מעצמה.

במצרים התלמיית, הוריש תלמי התשיעי את מצרים לרומא, למרות זאת, שושלת תלמי המשיכה להתקיים כמדינת חסות של רומא. תלמי השנים עשר שמלך אחריו שילם סכום כסף גדול כשוחד כדי ששלטונו יוכר. יורשתו הייתה קלאופטרה השביעית שעשתה מאמצים גדולים לשמור על הממלכה. עם התאבדותה בשנת 30 לפנה"ס, תמה התקופה ההלניסטית.

מגמת ההתפשטות הרומית במזרח נמשכה עד סוף ימיה של הרפובליקה הרומית ואף המשיכה בתקופת הקיסרות. גם האימפריה הביזנטית, היורשת של רומא באזור זה של העולם ירשה את העימות בין רומא למזרח.

ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבושה בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 37 לפנה"ס, כשאז החלה בה התקופה הרומית. במהלך תקופה זו נשלטה ארץ ישראל בידי הממלכות ההלניסטיות של מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית, ובמשך כ-80 שנה הייתה תחת אוטונומיה יהודית של הממלכה החשמונאית. בתקופה זו התפשטה בה תופעת ההתייוונות בקרב היהודים בארץ ישראל.

חיי החומר

המישור הממלכתי

מוצאם של השליטים ההליניסטים היה יווני-מוקדוני, אולם במרוצת הזמן גיבשו שליטים אלה אופי מזרחי שהתבטא, בין השאר, בעקרונות הבאים:

  • המונרכיה הייתה אבסולוטית. המלך נחשב לראש ועליון, אשר חוקיו ותקנותיו מחייבים כל פרט בממלכה. המלך והממלכה נתפשו כאחדות אחת ועל כן קרקעות הממלכה והנכסים בכלל שייכים למלך. המלכים ההלניסטיים השתלטו גם על נכסי המקדשים ופיזרו מתנות קרקעיות לכל מי שתמך בהם. מכוח האבסולוטיזם נבעה סמכות ההתערבות של המלך בכל הנוגע והמתרחש בשטח מלכותו.
  • המלוכה קיבלה קדושה מיוחדת והמלך נחשב לאל. כתוצאה מכך כל חוקיו מקודשים והוא תובע מנתיניו ציות מוחלט ואף פולחן אישי לכבודו. האלהת המלך, המציאה לשליטים את הצידוק לעצם שלטונם. באופן זה נוצרה גם הגנה טובה מפני ניסיונות מרידה והשתלטות - לא שלא היו כאלה - המורד במלך זוהה כמורד באלוהות.
  • המלך הקיף עצמו בעוזרים וביועצים מקרב האצולה. אלה השתייכו למועצה מלכותית, כל אחד מהם היה אחראי לתחום רחב בניהול ענייני הממלכה.
  • בית המלוכה הפעיל מנגנון מורכב של פקידים מומחים בתחומים שונים כמו כלכלה, צבא, דת ותרבות. המלך עמד בראש הפירמידה ומתחתיו מאות רבות של פקידים, אנשי מקצוע בכירים וזוטרים, אשר עסקו בנושאים שונים כמו גביית מיסים, פיקוח על המסחר, ניהול מקדשים ועוד. למערכת כזו קוראים בשם ביורוקרטיה.

בתקופה ההלניסטית מתפתח מושג שנקרא בשם "טיכה" (tyche). משמעו גורל מחד והכוונה (השגחה) אלוהית מאידך. הביטוי נפוץ בשעה שהתמסד פולחן השליט במזרח ההלניסטי. מייסדי הממלכות ההלניסטיות, הדיאדוכים, ייחסו לטיכה את הגשמת חזונם הפוליטי.

המישור העירוני

תפקיד חשוב ומשמעותי בהתפתחות התרבות ההלניסטית ובהפצתה מילאו הערים היווניות, כשלוש מאות וחמישים במספר, שנוסדו ברחבי הממלכות ההלניסטיות. הפוליס ההלניסטית הייתה למעשה כור ההיתוך של התרבות ההלניסטית. מדובר בפועל יוצא של מדיניות המלכים ההלניסטיים לעודד גלי הגירה של יוונים. הללו קבלו נחלות קרקעיות ושורה של פריבילגיות, ועם הזמן קמו ערים במוקדי הגירתם הנרחבת במזרח. הללו היוו משען חשוב לתרבות ההלניסטית ולבתי המלוכה ההלניסטים שבמזרח, ועל כן יכולים היו לתבוע זכויות רבות.

ערים אלו קמו במתכונת של ערי הפוליס שביוון, בתוך ערים מקומיות או לידן, כשלעיתים חלה התמזגות בין העיר המזרחית לבין הפוליס. על פי רוב זה התרחש לאורך חופי הים או נהרות, או דרכי מסחר, ולעיתים כמושבות של חיילים משוחררים, יוונים ומוקדוניים. מפורסמת במיוחד היא אלכסנדריה שבמצרים.

ערי הפוליס במזרח, כאמור, נבנו במתכונת ערי הפוליס הקלאסיות שביוון. זה התבטא, בין השאר, בכך שהותר לה לנהל את ענייניה הפנימיים באופן אוטונומי. היא קיימה מוסדות משטר ומינהל. בעיר פעל מרכז עירוני האקרופוליס, מרכז מסחרי וכלכלי האגורה, מרכז תרבותי התיאטרון וכן מרכז חינוכי ספורטיבי ומוזיקלי הגימנסיון.

ברם, בשונה מעיר הפוליס הקלאסית ביוון, הייתה עיר הפוליס במזרח כפופה למרותו המוחלטת של המלך. המלכים קבעו את מקום העיר העתידה להפוך לפוליס ואת ממדיה, הם שהזמינו ועודדו יוונים להתגורר בה, הם שהחליטו איזו עיר או איזו מושבה תהפוך לפוליס והם שקבעו את מגילת הזכויות של עיר הפוליס.

הפקידות הגבוהה של הפוליס חייבת הייתה לקבל את אישורו של המלך לצורך תפקודה. מהפוליס נשללה הזכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית. עיר זו הייתה מעלה מיסים למלך וזה פיקח על הנעשה בה. העיר התבקשה להעמיד לרשות המלך בעת הצורך יחידות צבא, היו ערים שהוצבו בהן חילות מצב מלכותיים והיו ערים שזכות הטבעת מטבעות נשללה מהן והמלוכה הייתה מפקחת על המשק הכלכלי שלהן דרך מטבעותיה היא. כמו כן התקיים בכל עיר פוליס פולחן רשמי של המלך.

הנה כי כן התנדנדה עיר הפוליס במזרח בין ריבונות מוגבלת לבין תלותיות במלוכה. בשונה מבית תלמי המצרי, שהתמקד רק בפוליס אחת במצרים, אלכסנדריה, הרבה בית המלוכה הסלאוקי להקים פולייס רבות. סלאוקוס הראשון המלך הסלאוקי, ייסד עשרות ערים. ביניהן הייתה גם העיר סלאוקיה על החידקל ששימשה לאחר הקמתה בירת הממלכה של בית סלאוקוס. גם אנטיוכוס הרביעי ייסד ערים רבות.

הגורם ההתיישבותי

מפעל הלניסטי חשוב, הוא ההגירה וההתיישבות במזרח. בעניין זה נציין אפשר סוגי התיישבות: קאטויקיה וקלרוכיה.

הראשון היה מושבה צבאית, שאוכלסה על ידי לוחמים יוונים ומוקדוניים, לעיתים בשירות פעיל, לעיתים מגויסים לצורך ההתיישבות ולעיתים חיילים משוחררים. בכל מקרה הוקמו מושבות אלו בנקודות אסטרטגיות מחד ובעייתיות מאידך. המושבה אמורה הייתה לתת פתרונות צבאיים לבעיות ביטחוניות בשעה שהמלוכה דרשה זאת. קאטויקיה ללא יוזמתו ואישורו של המלך ההלניסטי. המתיישבים זכו בקרקעות, בבתים, פטור כלשהו ממסים, קבלת תמיכות ממלכתיות.

המושבות הצבאיות שימשו בסיס שליטה לבית המלוכה, העניקו מאגר של כוח אדם מינהלי למלוכה, התמודדו עם בעיות ביטחוניות, אבטחת תנועה בדרכים חשובות, וממילא שימשו מוקד להפצת התרבות ההלניסטית. המתיישבים הצבאיים הקימו במושבה גימנסיון, לא רק כמוסד חינוכי לנוער, אלא גם כמרכז חברתי לבוגרים יותר ואף לקשישים.

הקלרוכיה אף היא הייתה מושבה בעלת זיקה צבאית. מקור המילה ביוונית "קלרוי" שפירושה מזל, גורל. מדובר היה בשטחי קרקע בהם זכו תושבי עיר הפוליס תמורת שירותם הצבאי. הקרקעות עובדו על ידי אריסים ושכירים והיוו את העורף החקלאי של המרכז העירוני.

הכלכלה ההלניסטית

AntiochusI
מטבע כסף עם דיוקנו של אנטיוכוס הראשון - ממלכי בית סלאוקוס

התקופה ההלניסטית מציינת במידה לא מעטה את העברת מרכז הכובד היווני הכלכלי מיוון למזרח. בתקופה זו הפכו הממלכות ההלניסטיות במזרח, למערכת מסחרית גדולה, כשבראש בולטת אלכסנדריה במצרים, ומשנית לה אנטיוכיה שבסוריה. אלכסנדריה הייתה לא רק עיר מסחר בינלאומית, דרכה עברו מוצרים כמו פפירוס, דגן, זכוכית, בשמים ומלחים למערב אגן הים התיכון, אלא גם מרכז ייצור חשוב.

העברת מרכז הכובד למזרח, ובכללו צמיחת ערי הפוליס וגלי ההגירה מיוון למזרח, הגבירו מאוד את הביקוש למוצרים ולסחורות, ובגבור הביקוש גבר הייצור, הן בכפר והן בעיר. ביקוש זה הביא להתפתחויות טכנולוגיות חקלאיות ושיפור משמעותי במלאכת הזכוכית, הקדרות, המתכת ועוד.

מערכת המיסוי הייתה מסועפת. חלק מהפעולות הכלכליות התנהלו תחת פיקוח ממשלתי או אפילו תחת מונופול ממלכתי ישיר כמו סחר במלח במצרים. מיסים עקיפים וישירים על האוכלוסייה היו מקובלים ברחבי העולם ההלניסטי. מס עובד היה צורת מיסוי מקובלת גם כן. טביעת המטבעות הייתה לרב מונופול ממלכתי, אך לעיתים זכויות טביעת מטבעות (לרב מטבעות בערכים נומינליים נמוכים) הוענקו לערים שונות.

החקלאות הייתה הענף הכלכלי החשוב ביותר בעת העתיקה וכלל זה לא היה חריג גם לכלכלה ההלניסטית. העדר מכונות חקלאיות מודרניות היה צורך במעורבות של אנשים רבים, לעיתים אלפים ואף עשרות אלפים לתיקון תעלות השקיה ופעולות חקלאיות אחרות. לכן, הכלכלה ההלניסטית התאפיינה במעורבות גדולה של המדינה שהחליפה את היוזמה האישית שפעמים רבות לא הייתה יעילה ולא הייתה מסוגלת לגייס כמויות כאלה של עובדים. שיטות חקלאיות אלה קידמו מאוד את החקלאות בתקופה ההלניסטית ובמיוחד את מצרים שהפכה לאסם החיטה של המזרח התיכון.

גם למסחר היה פן חשוב בכלכלה. אלכסנדריה הייתה לנמל חשוב ודרכי מסחר רבות הצטלבו בה. היא שמרה על מעמדה הכלכלי האיתן עד ימי הביניים עת שקעה בגלל התפתחויות כלכליות ומדיניות. הסחורות הנפוצות ביותר היו דגנים, מלח, מוצרי מותרות, מתכות ועוד. המחסנים, במיוחד אסמי החיטה, אך גם מחסנים אחרים מילאו תפקיד חשוב בכלכלה בתקופה זו.

התושבים המקוריים

למרות שאיפתו של אלכסנדר הגדול לשוויון בין התרבויות והעמים, התושבים המקומיים הופלו, בדרך כלל, לרעה במינויים בכירים. כך למשל סולקו כל ראשי המחוזות ממוצא מזרחי בימי שלטונו של סלאוקוס הראשון. במצרים התלמיית המשרות המנהליות הבכירות ביותר שהיו פנויות למזרחים היו ניהול הכפרים. נשואין בין התרבויות לא היו מקובלים. גם עניינים משפטיים נוהלו בבתי משפטו שונים. לא פלא שהתושבים המקוריים של הארצות הכבושות, ובמיוחד האליטות החברתיות, שאפו, במרבית המקרים, להמיר את תרבותם כדי להסיר את החסימים שעמדו בפניהם.

לא רק שהמלכים ההלניסטיים הפלו לרעה את התושבים המזרחיים של מדינותיהם, הם גם עודדו הגירה של יוונים ומוקדונים לתוך ארצותיהם. אין נתונים סטטיסטיים על גודל ההגירה, אך בערים מסוימות היא הייתה משמעותית למדי. כדי לעודד הגירה זו מימנו המלכים ההלניסטיים פרויקטים ציבוריים, העניקו סובסידיות וניסו לרכך את קליטתם של היוונים במזרח על ידי יצירת דמיון בין ארצותיהם ליוון, במיוחד מן הבחינה התרבותית.

למרות ההפלייה הרשמית ממנה סבלו התושבים המקומיים, המלכים ההלניסטיים עשו מאמץ גדול כדי לקרב את האוכלוסייה המקומית אליהם. מקדשים רבים הוקמו לאלים מקומים ומנהגים מקומיים רבים אומצו על ידי השלטון. בסופו של דבר, תרם הערבוב בין העמים והתרבויות ליצירת זהות משותפת בדמות התרבות ההלניסטית.

מעמד הנשים בחברה ההלניסטית

בתקופה הקלאסית מרבית הנשים היו עקרות בית, לרוב נעדרות השכלה עם יוצאות דופן בודדות דוגמת סאפפו או באירועים דתיים. בתקופה ההלניסטית מעמד הנשים השתפר יחסית לתקופה הקלאסית. הן הורשו לנהל עסקים ולרכוש השכלה. הותר להן לבקר בגימנסיון ולהקים מועדונים משלהן. כמו כן, משרות פוליטיות, בהן בכירות, היו פתוחות לפניהן. עם זאת, מעמדן נותר עדיין מופלה יחסית לגברים ומרביתן עדיין הגבילו עצמן לעבודות בית ולא רכשו השכלה.

התרבות ההלניסטית

Pergamonmuseum Pergamonaltar
מזבח פרגמון – אחד המונומנטים היפים של התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית היא מיזוג של תרבות יוון העתיקה עם התרבויות של העמים השונים שהיו תחת השלטון של יוצאי חבל הבלקן. המרכיב ההלני, כלומר, היווני הוא הדומיננטי בתרבות זו. ההשפעה הדדית באה לידי ביטוי במגוון רחב של תחומים כגון מדע, אמנות, דת וכיוצא באלה.

הדת בתקופה ההלניסטית

מבחינה דתית התגברה הפרשנות התאולוגית שראתה באלילים של העמים השונים את ההתגלמות של האלים היוונים. כך למשל הפך המלקרת הפיניקי מזוהה עם הרקלס היווני. יתרה מכך, לא רק מיזגו היוונים את אליהם עם האלים המקומיים, אלא אף המשיכו את הפולחנות המקומיים שהיו מקובלים מקדמת דנה. התלמיים, לדוגמה, בנו מקדשים רבים לאלים המצרים העתיקים.

הדת היוונית הפוליתאיסטית הייתה, בדרך כלל, סבלנית כלפי דתות אחרות. אמנם היחס לדת השתנה מממלכה לממלכה, אך בדרך כלל המלכים ההלניסטים המשיכו את המסורת הסבלנית של יוון כלפי הדתות האחרות. המקדשים נאלצו, אמנם, לשלם מס, אך לא הייתה הגבלה כלשהי על פעילותם. בממלכה הסלאוקית, למשל, הפולחנות המקומיים קיבלו גושפנקא רשמית ואילו במצרים, אימצו השליטים החדשים מנהגים דתיים מצריים רבים כדי להשפיע בדרך זו על האוכלוסייה המקומית ולשכנעה אותה שהשלטון מעוניין ברווחתם.

השליט היווני הראשון שהכריז על עצמו כאל היה אלכסנדר הגדול. השליטים מהמוצא היווני שבאו אחריו קיבלו בחדווה את אלוהותם ואימצו חידוש זה. השליטים היוונים הצביעו על מוצאם מן האלים או מן הגיבורים המיתולוגיים, מנהג שהיה מקובל גם ביוון, אך כאן קיבל משמעות רבה הרבה יותר. המנהג היה נפוץ בעיקר במצרים התלמיית בה אימצו התלמיית את המסורת הפרעונית, אך לא הייתה זרה גם לממלכה הסלאוקית שבה הכריז אנטיוכוס הרביעי על עצמו כאל. במזרח ובמיוחד במצרים הייתה לכך השפעה רבה על יחסי האוכלוסייה הילידית אל השלטון. ביוון גופא התייחסו לתופעה זו בלגלוג מה, אם כי גם בה נוצרו סדרים בקיר הסרקזם.

למרות הסבלנות הדתית שאפיינה את הדת היוונית ולאחר מכן את היחס של השלטונות ההלניסטיים לדתות בני המזרח, נוצר חיכוך בין השלטון הסלאוקי בארץ ישראל ליהודים. גזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי עומדות בניגוד גמור ליחס הסבלני שאפיין בדרך כלל את השלטון ההלניסטי כלפי הדתות האחרות. סופו של החיכוך להתפרץ במרידה רבתי שקרעה את ארץ ישראל מידי הסלאוקים ונוצרה בה ממלכה יהודית עצמאית.

חינוך ומדע

מבחינת החינוך ההשפעה היוונית הייתה מכרעת. במקום לימוד במקדש נבנו גימנסיות ואף ניתנה האפשרות לילידים להתקדם בסולם החברתי דרך החינוך. גם המדע נהנה משיתוף הפעולה הפורה בין היוונים למלומדים מזרחים. תגליות מדעיות רבות, מהן מהפכניות לזמנן נעשו בתקופה זו.

התקופה ההלניסטית מתאפיינת בפריחה מדעית שנמשכה גם אחרי כיבוש הממלכות ההלניסטיות על ידי רומא. התחומים שזכו לפיתוח הרב ביותר הם אסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה ואחרים. המרכז המדעי של העולם ההלניסטית הייתה אלכסנדריה, בה עמד המוזאיון ובו הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

ספרות ותיאטרון

הספרות והתיאטרון על גווניה השונים פרחו בתקופה ההלניסטית. במקום טרגדיות שהיו מקובלות ביוון הקלאסית, הועלו הצגות קלילות.

היצירות הספרותיות של התקופה ההלניסטית התמקדו בשירה ובמספר סוגות נוספות. דגש רב בכתיבה ניתן למסעותיו של אלכסנדר הגדול. כמו כן, בתקופה זו תרגמו את התנ"ך ליוונית.

האמנות בתקופה ההלניסטית

Laocoön and His Sons
פסל לאוקואון, מוצג במוזיאון הוותיקן, רומא

האמנות נהנתה מתמיכה נדיבה של השלטון שהשקיע משאבים רבים בפסלים, מונומנטים גדולים, מפעלי ציבורי וכיוצא באלה כדי להאדיר את שמו. אמנם הייתה השקעה באמנות גם ביוון העתיקה, אך היא לא הגיעה מעולם להשקעה שהייתה מקובלת בתקופה ההלניסטית.

האמנות, המבוססת במידה רבה מאוד על אמנות יוון העתיקה פרחה בתקופה ההלניסטית. האמנות לא קפאה על שמריה. אף שעקרונות האמנות היוונית הקלאסית לא נזנחנו לחלוטין, האמנים הרגישו שהם לא כבולים עוד לצורות הקלאסיות. בתקופה זו השפעתו של הנטרוליזם, שהיה אופייני לתקופה הקלאסית, גדלה עוד יותר. עמדה קפואה שאפיינה את התקופה הקלאסית (למשל בפסל הרכב מדלפוי הנודע) הוחלפו בהבעות תנועה חדות ועוצמה כמו בפסל לאוקואון אשר מוצג בתמונה לעיל.

אף שנושאים דתיים היו עדיין חשובים, הם הוחלפו, בחלקם, בהבעות אנושיות דרמטיות. גם הארוטיות זכתה לעדנה בתקופה זו. פסליהם של אפרודיטה, ארוס ואליהם אחרים בשלל תנוחות היו נפוצים מאוד בתקופה זו.

מלחמות, טקטיקה ואסטרטגיה בתקופה ההלניסטית

Macedonian battle formation he
צבאו של אלכסנדר הגדול ערוך לקרב; על מערך זה התבססו הממלכות ההלניסטיות עם שינויים מקומיים קטנים

הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטיות עברו התפתחות ניכרת ממהטקטיקה בתקופה הקלאסית. הכוחות הצבאיים התבססו על צבא קבע חזק ולא על מיליציה, כפי שהיה מקובל בתקופה הקלאסית, אף על פי שהיו צבאות קבע גם בתקופה הקלאסית, התופעה הייתה נדירה יחסית בתקופה הקלאסית.

הצבאות שהיו מקובלים בעולם ההלניסטי השתנו בהתאם לאופי הארצות שהרכיבו את העולם ההלניסטי הרחב. מממלכות הדיאדוכים ובמיוחד הממלכה הסלאוקית, ממלכת מוקדון והממלכה התלמיית שמרו על המסגרת הכללית של הצבא המוקדוני שנוסד על ידי פיליפוס השני באמצע המאה ה-4 לפנה"ס. עיקר הצבא התבסס על פלנקס כבדה ועל פרשים כבדים ולצדם חילות ייעודיים לשטחים הרריים וקשים שגויסו לא אחת (במיוחד בממלכה סלאוקית) מקרב בני המקום. הצבאות של ממלכות הדיאדוכים היו גדולים ומספר חייליהם עלו על כמה עשרות אלפי איש והגיעו בתקופת שיא כוחותיהם ליותר מ-100,000.

בנוסף על המרכיבים האלה שילבו מצרים והממלכה הסלאוקית פילי מלחמה רבים בצבאם במספרים שעמדו לרוב על כ-100 בהמות, אך הגיעו לעיתים ל-500. השליטה הצבאית בפועל התבססה על הקאטויקיה, מושבה צבאית של חייבי גיוס וחיילים בדימוס שניתן היה להשתמש בשירותיהם לדיכוי מרידות ולכפיית השלטון המרכזי על הפריפריה.

הצבאות של הארצות האחרות היו קטנים יותר ולא היו בהם פילים. חלקם היו מבוססי חיל רגלים קל וכבד דוגמת הליגות השונות בארץ האם היוונית ואחרים התבססו על חיל פרשים כמו הממלכה היוונית בבקטריה ובמקומות אחרים דוגמת יוון הגדולה שאלכסנדר הגדול לא הגיע אליה שם שמרו על המסגרת היוונית העתיקה של פלנקס הופליטים ופרשים מעטים כחיל עזר.

אחרי מלחמות הדיאדוכים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס מלחמות חורמה היו נדירות. היו סכסוכים רבים שהגיעו לכדי מלחמות גדולות, אך אחרי כינון הממלכות המסודרות לא ביקשו, בדרך כלל, השליטים ההלניסטים להשמיד איש את רעהו. נלחמו לרב על השפעה פוליטית, יוקרה וכסף. פלישות וכפיית תנאים קשים היו עניין שבשגרה, אך לא היה ניסיון להפיל את שושלתו של השליט הלגיטימי. עם זאת, לא הייתה גם עזרה הדדית בין הממלכות ההלניסטיות. כשרומא התחילה את התפשטותה מזרחה לא באו הממלכות ההלניסטיות לעזרתה של מוקדון שהייתה הראשונה לעמוד תחת המתקפה הרומית. מגמה זו נמשכה עד נפילת הממלכה ההלניסטית האחרונה בסוף המאה הראשונה לפנה"ס.

בממלכות הגדולות הצי היה זרוע משנית לצבא היבשה, אם כי מצרים החזיקה ברשותה צי חזק למדי. לעומתן חלק מהמדינות הקטנות, במיוחד רודוס החזיקו בצי חזק למדי שאבטח את הסחר הימי שלהן. הצי האתונאי שהיו בו מאות ספינות בתקופה הקלאסית התמעט מאוד וירד מכוחו. גם הצי הפיניקי נזנח ברובו וכמעט שלא היה בשימוש. התמעטות ספינות המלחמה באגן המזרחי של הים התיכון הביאה לפריחת השוד הימי ידועים במיוחד לשמצה הפירטים של קיליקיה (קיליקיה היא אזור באסיה הקטנה). רק אמצע המאה ה-1 לפנה"ס התפנו הרומים להדביר את הנגע הזה מהימים.

התמעטות הציים באגן המזרחי של הים התיכון לא עצרה את ההתפתחות הטכנולוגית והטקטית של הציים העתיקים. תלת-חתרית התפתחה לרב חתרית שמספר משוטיה הגיע במקרים קיצוניים עד שמונה ו-10, אך חמש חתרית הייתה ספינת המלחמה הגדולה האופיינית של התקופה ההלניסטית. יחד איתה השתמשו במספרים גדולים גם ליבורנות הקטנות והזריזות ובספינות נוספות.

מורשתה של התקופה ההלניסטית

ההתפשטות היוונית באסיה ויצירת ממלכות ששרדו מאות שנים יצרה תבנית שאליה נוצקו מסורות המזרח הקדום. מסורות אלה התערבבו עם הדת היוונית וכשרומא כבשה את העולם ההלניסטי במאה ה-1 לפנה"ס הסינתזה בין הדתות המזרחיות לדת היוונית הייתה גדולה מאוד. ההשפעה הדתית של אסיה, בראש ובראשונה של הנצרות שמקורה בארץ ישראל מורגשת עד היום.

רומא כבשה, אמנם, את העולם ההלניסטי, אך התרבות ההלניסטית כבשה את רומא. התהליך היה הדרגתי והחל עוד במאה ה-3 לפנה"ס, לפני העימות הצבאי הישיר. למרות התנגדות חלק מהאריסטוקרטיה הוותיקה, התהליך היה בלתי הפיך ובמאה הראשונה לפנה"ס הושלם באופן סופי. ההשפעה ההלניסטית הייתה מורגשת במידה הרבה ביותר בחלק המזרחי של האימפריה הרומית ואחרי חלוקתה למערב ומזרח הייתה התשתית שעליה התבססה האימפריה הביזנטית.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

התקופה ההלניסטית על ציר הזמן
העת העתיקהימי הבינייםהרנסאנסהעת החדשהציר הזמן
אדריכלות יוון העתיקה

אדריכלות יוון העתיקה היא סגנון אדריכלי שהתפתח ביוון העתיקה החל מסוף התקופה המיקנית (המאה ה-12 לפנה"ס) ועד המאה הרביעית לפני הספירה אז הגיעה האדריכלות היוונית לשיאה. שיאה של האדריכלות היוונית היה זיקוק של כמה סגנונות שהיוו את האדריכלות הקלאסית שהמשיכה גם לסגנון האדריכלות ההלניסטית והאדריכלות הרומית. סגנון אדריכלי זה הוא הבסיס הקדום ביותר לרוב סגנונות האדריכלות שהתפתחו עד המודרניזם במאה ה-20.

האמנות המינואית-מיקנית מבוססת על אלמנטים הבאים מהטבע, מהיבשה וממעמקי הים, כמו צמחי מים, דגים, תמנונים ועוד נושאים ייחודיים שכמעט לא הופיעו באמנות היוונית.

על אף הפריחה התרבותית חלה בה ירידה כאשר רעידות האדמה גרמו לנסיגה תרבותית. סמוך לשנת 1,100 לפנה"ס נשרפה העיר מיקנה עד היסוד. תאריך זה מציין בספרי ההיסטוריה את סופה של התרבות המינואית- מיקנית. כ-100 שנה מאוחר יותר פלשו למיקנה שבטים דוריים שהחריבו תרבות זו. השבטים הדוריים התיישבו בעיר והתרבות שהביאו איתם תפסה את מקומה של התרבות שנחרבה. על רקע התרחשויות אלה התפתחה התרבות והאומנות היוונית הקדומה.

תהליך התגבשותם של השבטים הנודדים שפלשו לשטחי יוון נמשך כשלוש מאות שנים, וכדי להגיע ליציבות מדינית-טריטוריאלית אחידה הם הקימו ערי-מדינה (פוליס) עצמאיות שהיו מאוחדות סביב הדת והמיתולוגיה היווניות. "הפוליס" הייתה עיר מדינה עצמאית עם שלטון עצמאי, צבא עצמאי ומערכת חוקים משלה, וסיפקה את רוב צורכיה הכלכליים-חברתיים-תרבותיים. הפוליס הוצגה כלפי ארצות אחרות כגוף עצמאי לחלוטין.

שורשיה של האדריכלות היוונית הם בסגנונות בנייה של תרבויות עתיקות שחיו באזור יוון והים האיגאי באלף השני לפנה"ס כמו התרבות המיקנית, התרבות המינואית ושבטים שונים שהיגרו לצפון יוון ואסיה הקטנה. רוב המבנים שנבנו בראשית התקופה של יוון העתיקה כמעט ולא שרדו משום שנהרסו ונבזזו במהלך השנים או שנבנו מעץ. רוב הבניינים שנשתמרו, עד התקופה הרומית או עד היום, הם בעיקר מבני ציבור שנבנו מהמאה ה-5 לפנה"ס ולאחריה.

האדריכל ביוון העתיקה, כמו פסל או צייר, לא נחשב לאמן אלא היה אוּמן שהיה אחראי על הבנייה. המילה "ארכיטקט" מקורה במילה היוונית "ארכי-טקטון" שפירושה בנאי ראשי (ארכי-ראשי, טקטון-בנאי). האדריכל היה אמון על תכנון המבנה ובנייתו לרבות קישוטיו הפיסוליים. רוב האדריכלים היווניים היו אלמוניים. אפילו האדריכל איקטינוס שבנה את הפרתנון באתונה בשנים (447–432 לפנה"ס), אליו היו מתייחסים היום כאל גאון רב-אומן, קיבל הכרה של בעל מלאכה שעשה את עבודתו ולא זכה בחייו להכרה מכובדת ומשמעותית.

אלכסנדריה העתיקה

אלכסנדריה העתיקה הייתה פוליס יוונית לחוף הים התיכון ובירת מצרים התלמיית. העיר שכנה במקום בו שוכנת היום העיר המודרנית אלכסנדריה. העיר נוסדה על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 334 לפנה"ס במהלך מסעותיו במצרים. לאחר חלוקת האימפריה של אלכסנדר הגדול הפכה אלכסנדריה לבירת הממלכה התלמיית ומרכז השלטון שלה.

אמנות יוון העתיקה

אמנות יוון העתיקה היא הסגנון האמנותי שהתפתח ביוון העתיקה וסביב הים האגאי באלף הראשון לפנה"ס והייתה מרכיב חשוב בתרבותה. סגנון אמנותי זה השפיע רבות על האמנות בעולם המערבי עד המאה ה-20, בעיקר בתחום הפיסול, האדריכלות והקדרות.

גזירות אנטיוכוס

גזירות אנטיוכוס, הידועות גם כגזירות השמד, היו גזירות דת שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז. גזירות השמד היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת פוליתאיסטית.

דקאפוליס

דקאפוליס (מיוונית: Δεκάπολις - עשר הערים; deka - עשר; polis - עיר) הייתה קבוצה של עשר ערים, רובן מהתקופה ההלניסטית (למעט דמשק), שהיו ממוקמות ברובן בעבר הירדן המזרחי. הערים נתנו את שמן גם לחבל הארץ בו שכנו. עם הערים ברשימה נמנות סקיתופוליס (בית שאן), שהייתה העיר הראשית בחבל, דמשק, ופילדלפיה (היא עמאן).

התייוונות

התייוונות (מן "יוון") היא כינוי לתהליך בו אדם מסוים ממיר את תרבותו, ולעיתים גם את דתו לתרבות ההלניסטית (שמקורה ביוון העתיקה), דתה, לשונה ומנהגיה.

בהקשר של עם ישראל, המפגש המשמעותי הראשון בין התרבויות היה בתקופת אלכסנדר מוקדון. בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל משפחות רבות התייוונו, אפילו אצל בני משפחות הכוהנים גדולים התופעה התרחשה. יש הטוענים שהכוהן הגדול מנלאוס ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה יאסון, ואלקימוס הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם מושג ההתייוונות על משמעויותיו במסורת היהודית. המושג מוכר ביותר מתקופת אנטיוכוס השלישי, שליט הממלכה הסלאוקית ומרד המכבים בשלטון הסלאוקי בימי מרד החשמונאים.

אצל יהודי הגולה של אותן שנים ההתייוונות במודע הייתה במשך תקופה לא מבוטלת עניין זניח כיוון שידוע על הקפדתם בנוגע לשמירת השבת, היהודים היו משתחררים מכל חגיגה עירונית הקשורה בעבודת אלילים, נמנעים ממאכלות אסורים ואף משמן של גויים, שלחו כספים לירושלים ונשמעו לנשיא/מלך יהודה.

ברבות השנים ניתן להבחין במספר סימנים המעידים על תהליך התייוונות והתבוללות השמות הפרטיים והלשונות הוחלפו, התורה תורגמה ליוונית, ספרות יהודית ביוונית, מנהגים יוונים אומצו, וחלה הטמעות תרבותית כוללת על יהודי התפוצות. יהודים "קלים" אלה שמתוך השפעתה של הפילוסופיה היוונית היו מתייחסים בקלות ראש כלפי מצוות התורה ואף היו משתדלים למצוא באגדות ובמצוות רמזים לעניינים פילוסופיים ומוסריים עד שלא ראו צורך להאמין בדברי התורה כפשוטם ולקיים המצוות כהלכתם, הספר החיצוני חכמת שלמה מוקיעם (חכמת שלמה ב, ז,י"ח).

טיבריוס אלכסנדר (בן אחיו של פילון) ואנטיוכוס המומר הם דוגמאות ליהודים מומרים.

ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח החיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט והפילוסופיה והחוכמה היוונית, נגד חכמת היהדות וסולם הערכים של היהדות, והמצוות שבין אדם לחברו. גם בתחום התרבות החומרית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברבדים השונים.

ההתייוונות הייתה רווחת בעיקר בקרב השכבות העירוניות, המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי. בכפר ודלת העם השקפה זו לא הייתה מקובלת כל כך. המתחים הפנימיים בין המתייוונים לשומרי המסורת היו בין הסיבות העיקריות לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי בארץ ישראל.

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית נוצרה באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית. התרבות נוצרה כתוצאה משילוב תרבות יוון העתיקה עם תרבויות המזרח הקדום, כגון: תרבות מצרים העתיקה, התרבות הפרסית העתיקה ותרבויות נוספות. שילוב תרבויות זה התאפשר כתוצאה ממסע הכיבושים של אלכסנדר הגדול במאה ה-4 לפנה"ס.

הממלכות ההלניסטיות נכבשו בסופו של דבר על ידי רומא או התפרקו. לתרבות ההלניסטית הייתה השפעה מכרעת על התרבות הרומית, ודרכה על תרבות אירופה המערבית שהתבססה במידה רבה על התרבות הרומית. הרושם העז שהותירה תרבות זו על התרבות המערבית ניכר עד היום.

זוז

זוּז (מכונה גם דינר) הוא מטבע עתיק ששימש בארץ ישראל ובסביבתה מן התקופה ההלניסטית ועד שלהי העת העתיקה.

טטררכיה (התקופה ההלניסטית)

טטררכיה (מיוונית: רבע מהשטח) הייתה סוג של חלוקה מנהלית שרווחה בתקופה ההלניסטית.

מקור המושג הוא בתסליה שנהגה לחלק את שטחה בחלוקה מנהלית לארבעה מחוזות. לאחר כיבוש המזרח על ידי אלכסנדר מוקדון והקמת האימפריות ההלניסטיות אחרי מותו הטטרכיה הפכה לסוג חלוקה מנהלית מקובלת אולם בניגוד למושג המקורי הטטרכיה לא בהכרח היוותה רבע משטח המדינה.

עם כיבוש המזרח על ידי רומא הטטררכיה המשיכה להתקיים במדינות החסות של רומא שלא נשלטו ישירות על ידיה, לעיתים שליטי הטטררכיה היו כפופים לסמכות מקומית גבוהה משלהם ולעיתים הם נחשבו כשליטים עצמאיים שחייבים בדין וחשבון רק לאדוניהם הרומאים, היוקרה של התואר טטראך הייתה פחותה מזו של ווסאלים אחרים של רומא שקיבלו את התואר מלך.

יהודה (חבל ארץ)

חבל יהודה הוא אזור היסטורי הנמצא במרכז ארץ ישראל, חלקו נכלל בתחומי יהודה ושומרון. האזורים סביבו הם: השומרון מצפון, בקעת הירדן במזרח, הנגב בדרום ומישור החוף הדרומי במערב. ערים עיקריות בחבל ארץ זה: ירושלים, חברון, בית לחם, בית שמש, מעלה אדומים, ביתר וערד. האזור מאוכלס ביהודים ובערבים.

על פי המקרא, נחלת שבט יהודה התפתחה לממלכת יהודה, שכללה גם את שבט בנימין ואת נחלתם. יש להבדיל בין ממלכת יהודה, שגבולותיה הצפוניים נעו עם השנים אך הקבילו פחות או יותר לגבול נחלת בנימין (קו יריחו-בית אל-בית חורון), לבין חבל הארץ יהודה, שגבולותיו נקבעים לפי טופוגרפיה או אופי החי והצומח ולכן רבות הדעות בקשר למיקומם.

מבחינה טופוגרפית, נהוג להעביר את קו הגבול בין יהודה לבין השומרון בקו ואדי עוג'א, רמת חצור (המגיעה בפסגתה לגובה 1016 מ') ונחל שילה.[דרוש מקור] מצפון לקו זה, האזור נמוך יותר ונעשה יותר מבותר, כחלק מכל הרכס המערבי של ארץ ישראל. לפי החי והצומח יש לגבולות יהודה שלל אפשרויות, שהצפוניות שבהן מגיעות ליישוב רחלים.

יוון ההלניסטית

התקופה ההלניסטית הוא שם שנטבע במאה ה-19 על ידי יוהאן גוסטב דרויזן. זוהי תקופה בהיסטוריה של יוון העתיקה שתחילתה במותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס וסופה בכיבוש הרומי של יוון בשנת 146 לפנה"ס. יוון, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. חשיבותה הייתה ביוקרתה הרבה ולא כל כך במעמדה המדיני, הצבאי או החברתי. יוון הייתה ונותרה מפולגת בין הפולייס, שירדו בינתיים מגדולתן ביוון היבשתית (אם כי באסיה הקטנה, יוון הגדולה ואזורי ספר נוספים של העולם היווני הפולייס נותרו ישויות מדיניות חשובות) ומוסדות פוליטיים חלופיים שהתבססו על מבנים פדרליים. ישויות אלה התאגדו בשתי בריתות עיקריות: הליגה האכאית והליגה האיטולית. בתחום הימי שקעו הפולייס הוותיקות של התקופה הקלאסית ובראשן אתונה ואת הבכורה בתחום זה תפסה רודוס, אם כי עוצמתה הימית לא הגיעה אף פעם לזו שהייתה נחלתה של אתונה בשיא כוחה.

מבחינה מדינית עבר מוקד הכוח הפוליטי והתרבותי מארץ האם היוונית לממלכות ההלניסטיות העיקריות: מוקדון, מצרים והאימפריה הסלאוקית. שכנתה הגדולה מצפון, מוקדון, שלטה באופן ישיר בחלקים ניכרים מיוון והציבה שליטי בובה בחלקים רבים אחרים. גם מעצמות הלניסטיות אחרות ובמיוחד מצרים התלמיית התערבו באופן פעיל בענייני הפנים שלה ואף שלטו בפועל בכמה איים יווניים בים התיכון.

התקופה ההלניסטית, בדומה לתקופה הקלאסית שקדמה לה, התאפיינה במעשי איבה כמעט בלתי פוסקים על אדמת יוון. שתי הליגות העיקריות התחרו האחת בשנייה על הגמוניה וניסו להתנגד לשליטתה של במוקדון שראתה ביוון נחלה שנכבשה בכוח הזרוע על ידי אביו של אלכסנדר הגדול, פיליפוס השני במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. הממלכות ההלניסטיות האחרות הוסיפו דלק משלהן לתבערה כללית זו. בסופו של דבר נכבשה יוון בסערה על ידי הרפובליקה הרומית העולה.

לצד ירידה בכוחה המדיני והפוליטי סבלה יוון גם בירידה במידת ההשפעה התרבותית שלה כשחלק ניכר ממוקדי התרבות העיקריים עברו מזרחה. עם זאת, עדיין הייתה יוון מאגר חשוב של מהגרים שהתנחלו ברחבי המזרח והיו לבסיס הכוח של המשטרים ההלניסטיים באזורים אלה. מרכזים תרבותיים חשובים עדיין המשיכו לפרוח בה, גם אם במידה קטנה יותר. הכיבוש הרומי לא כפה את התרבות הרומית על היוונים, אלא שילב אותה ליצירת תרבות מאוחדת שהושפעה הן מהיסודות הרומיים והן ממרכיבים יווניים.

יוון העתיקה

תולדות יוון העצמאית בעת העתיקה נמשכו כאלף שנים במהלך העת העתיקה, מתקופת המעבר בין התרבות המיקנית לכיבוש יוון על ידי רומא. התרבות היוונית העתיקה ומורשתה נחשבת בעיני היסטוריונים רבים כערש תרבות המערב וזו אשר הייתה בעלת השפעה רבה על תרבות רומא העתיקה, הקיסרות הרומית, וכלל התרבויות האירופאיות עד לימינו.

התרבות היוונית לא הייתה מוגבלת לחלקו הדרומי של חבל הבלקן, אזור גאוגרפי שבו שוכנת יוון המודרנית. תנועת קולוניזציה גדולה שיזמו היוונים הביאה יוונים רבים לחלקים גדולים של הים התיכון. מלבד איי הים האיגאי, ריכוזים יווניים גדולים היו באסיה הקטנה ואילו במערב ידועה יוון הגדולה - אזור התיישבות יווני שכלל את דרום חצי האי האפניני והחלק המזרחי של סיציליה. מלבד הריכוזים האלה היו מושבות יווניות רבות מפוזרות בחלקים נרחבים של הים התיכון ומעט גם בחופי הים השחור, במיוחד באזורים שבהם השלטון המרכזי היה חלש ולא היה מסוגל להתנגד להתיישבות היוונית.

בעת העתיקה יוון לא הייתה מדינה אחת. מדינות רבות, חלקן גדולות כמו אתונה וספרטה שמספר תושביהן עלה לכמה מאות אלפים וחלקן קטנות שמספר תושביהן לא עלה על אלפים ספורים, היו המאפיין של החיים היוונים. חלק מהמדינות היו בעלות חברה עירונית מפותחת והתבססו על עיר מדינה, הידועה בשם הפוליס. הפוליס שלטה על הסביבה הגאוגרפית המידית שלה ובדרך כלל הייתה קטנה בשטחה. חלק מהיוונים לא יצרו פולייס אלא התגוררו במסגרות שבטיות או אגרריות בלי שלטון מרכזי מסודר. כתוצאה מכך לא הייתה צורת משטר אחידה או תרבות אחידה. כל אזור היה בעל מאפיינים המיוחדים לו, אם כי היו ליוונים העתיקים גם מאפיינים משותפים רבים.

היוונים סיווגו את עצמם לכמה קבוצות אתניות: איונים, דורים, איולים ואכאים. כל קבוצה דיברה ניב משלה של השפה היוונית, מלבד האכאים שהשתמשו בניב הדורי.

יוונית עתיקה

יוונית עתיקה (Ἑλληνική) היא כינוי ליוונית בשלב ההתפתחות ההיסטורי שלה החל במאה ה-9 לפנה"ס עד למאה ה-6. תקופה זו מקבילה לשלוש התקופות של יוון העתיקה - הארכאית, הקלאסית וההלניסטית. ליוונית העתיקה קדמה היוונית המיקנית. בזמן התקופה ההלניסטית היוונית העתיקה הייתה ידועה כקוֹינֶה, אשר לימים, עם פיצול האימפריה הרומית, הפכה לשפה הרשמית של האימפריה הרומית המזרחית, לימים האימפריה הביזנטית. יוונית זו כבר נקראה "יוונית ביזנטית", ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ליוונית המודרנית של ימינו. היוונית העתיקה הייתה שפתם של הומרוס ושל ההיסטוריונים, המחזאים והפילוסופים של תור הזהב של אתונה. דרך הלטינית, שורשים רבים בשפה היוונית העתיקה התגלגלו לשמותיהם המדעיים של מינים רבים.

נבטים

הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

ספרות יוון העתיקה

ספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. תהיה זו הגזמה לטעון כי כל הספרות המערבית אינה אלא הערת שוליים לספרות יוון העתיקה (ברוח הערת וייטהד על יחס הפילוסופיה המערבית לאפלטון), אך בה במידה נכון הוא שעולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים.

עזה

העיר עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

קוילה-סוריה

קוילה סוריה הוא מונח שמקורו בתקופה ההלניסטית (ביוונית: ἡ Κοίλη Συρία, "סוריה החלולה"; בלטינית:

SYRIA COELE, ייתכן מן המונח "כל" בשפות שמיות במובן של סוריה כולה) והיו לו משמעויות גיאוגראפיות שונות בתקופות שונות. לעיתים קרובות השתמשו במונח לתיאור כל השטח שמדרום לנהר אל-כביר, בגבולה הצפוני של לבנון עם סוריה של ימינו, ובכלל זאת ארץ יהודה, עד גבול מצרים. "סוריה החלולה" הוא מונח גאוגרפי שהתייחד לתיאור האזור שמוכר כיום כבקאע בלבנון.

האזור עמד במוקד סכסוך בין הממלכה הסלאוקית לבית תלמי מאז קרב איפסוס (301 לפנה"ס).

תל ניצנה

ניצנה הייתה יישוב נבטי בנגב המערבי על דרך הבשמים בסמוך לכתף ניצנה ובקרבת ניצנה של היום. כיום האתר מוכרז כגן לאומי.

תקופת המעבר
Musée national de Céramique, cratère, Théra 02.jpg

איוניםדוריםהפלישה הדורית    

התקופה הארכאית
Corythian plate with Chimera, 590-575 BC, Monsters. Fantastic Creatures of Fear and Myth Exhibition, Palazzo Massimo alle Terme, Rome (12817719165).jpg

פוליסהקולוניזציה היווניתטיראניההומרוסהסיודוס   

התקופה הקלאסית
Discobulus.jpg

מלחמת פרס–יווןאתונה העתיקהספרטהתבאיהתיאטרון ביוון העתיקה

התקופה ההלניסטית
Laocoön and His Sons.jpg

התרבות ההלניסטיתהממלכה הסלאוקיתמוקדוןמצריםיווןפונטוספרגמוןאפירוס

היסטוריה צבאית
Greek-Persian duel.jpg

פלנקסהופליטהצבא הספרטניהצבא המקדוני

נושאי רוחב
Messene 02.jpg

אדריכלותאמנותדתהחברהכלכלהמטבחתיאטרוןמיתולוגיהמתמטיקהפילוסופיהספורטספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.