התקופה הביזנטית בארץ ישראל

התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 (או 395) ו-638, בה נשלטה הארץ על ידי האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.

סופה של התקופה הרומית המאוחרת ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל איננו מוגדר בנקודת ציון ברורה וחד משמעית. מבחינה תרבותית ודתית, ניתן לתקף את המעבר בין התקופות הללו בעלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, המהווה את ראשית הפיכת הקיסרות לנוצרית. תחת קיסר זה, כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית. אולם מבחינה מדינית, ניתן לתקף את ראשיתה של התקופה הביזנטית רק במותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון בשנת 395, תאריך המציין את התפלגות הקיסרות הרומית לקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית.[1]

היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל
Madaba map
קווי המתאר של ירושלים הביזנטית במפת מדבא

התפשטות הנצרות

ראשית התקופה הביזנטית עומדת בסימן התחזקות הנצרות באימפריה הרומית. בעת תחילת התפוררותה של האימפריה הרומית, הנצרות כבר שלטה על אוכלוסייה בשטח רחב ידיים שלא נפל מזה של רומא בשיא גדולתה.

בשנת 324, לאחר שנים רבות של אי סדר באימפריה הרומית, תפס את השלטון הקיסר קונסטנטינוס, כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון. הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל דת רשמית באימפריה וארץ-ישראל הפכה מפרובינציה נידחת ל"ארץ הקודש".

בשנת 326 ביקרה בירושלים הלנה, אמו של הקיסר. במהלך ביקורה זיהתה, לטענתה, את מקום צליבתו של ישו, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריההר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של ישו בבית לחם. ביוזמתה בנה קונסטנטינוס מבנה גדול בירושלים במקום שבו עמד קודם לכן מקדש לאלה אפרודיטה ה-"בסיליקה של קונסטנטינוס". מבנה זה הפך ברבות הימים לכנסיית הקבר. במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים.[2] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון במחצית השנייה של המאה ה-6. כמו כן, נבנו בתקופה זו עשרות כנסיות ומנזרים נוספים, כחלק מאימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבמסגרתה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש. בין היתר נבנו בירושלים כנסיית ציון הקדושה על הר ציון, כנסיית השילוח ליד בריכת השילוחמאה ה-5) וכנסיית הניאהמאה ה-6). ירושלים הפכה לעיר קדושה לנצרות ואוכלוסייתה נוצרית, על היהודים נאסר לגור בעיר. הארץ נעשתה מוקד עלייה לרגל של צליינים ונזירים ולהתפתחות הנזורה במדבר יהודה, אשר השפיעה לטובה על כלכלתה.

הגליל היה לאחד המרכזים החשובים בצליינות הנוצרית. בעקבות כך נבנו בגליל כנסיות רבות ואתרי קודש המתבססים על נסים שונים של ישו, כמו הכנסיות על הר תבור, כפר נחום, כורסי, נין, נצרת, טבחה ועוד. התפתחות יישוב הנוצרי בגליל הביא לבניית כנסיות ביישובים בעיקר ביישובים נוצריים כמו הכנסייה הביזנטית בנהריה בשבי ציון בהר ברניקי, כנסיית בן האלמנה בנין, סוחמאתא ועוד. ניסיונות החדירה הנוצרים לאזורי התיישבות היהודים הביאו לבניית כנסיות בציפורי ובטבריה.[3]

פלישות באימפריה

בשנת 400 דיווח ההיסטוריון הירונימוס על פלישתם של הונים,[4] הפלישה הייתה כנראה 4 שנים מוקדם יותר (בהסתמך על פיוט של קורילונה מ-396) ונהדפה על פי ההיסטוריון זוסימוס [5] על ידי פרוויטה (Fravitta). ב-406 דיווח הירונימוס על פלישה של איסאוריה (Isauria) מאסיה הקטנה שהחריבו את הגליל.[6]

בשנת 409 פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית. הפרובינקה סוריה-פלשתינה חולקה לשלושה חבלים שמשתרעים בימינו על שטח מדינת ישראל ושטח עבר הירדן: פלשתינה פרימה שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף, פלשתינה סקונדה שהשתרעה על שטחי (הגליל והגולן) וחלקים מצפון עבר הירדן ופלשתינה טרטיה שהשתרעה על הנגב ועבר הירדן הדרומי.

בשנת 411 פלשו ברברים מצפון אפריקה.[7] ב-418 פרץ מרד, שדוכא על ידי הגותי פלינתה (plintha).[8]

מעמד היהודים

השלטון הביזנטי ביקש לקבוע את מעמדה העליון של הנצרות כדת הראויה ורדף פגנים, נוצרים שסטו מהדרך של הכנסייה וגם יהודים. המדיניות כלפי היהודים השתנתה מתקופה לתקופה. קיסרים שונים נהגו להצר את צעדי היהודים ואחרים נהגו במדיניות ליברלית וסובלנית יותר.

בתחילת התקופה הייתה נשיאות הסנהדרין הגוף המכריע בארץ. במאות ה-3 וה-4 נתדלדל כוחה.

בראשית התקופה הביזנטית חלו התחזקות של הרדיפות הדתיות וניסיונות לפורר את היישוב היהודי. בנו של קונסטנטינוס הראשון, קונסטנטינוס השני (361-337), המשיך במדיניות של אביו, ואף החריף את הצעדים כלפי היהודים, במיוחד בעניינים כלכליים, דבר שהביא למרד גאלוס שפרץ בסתיו שנת 351 בציפורי, בראשות פטריקיוס. גלוס בן דודו של קונסטנטינוס השני, שלח את המצביא אורסיקינוס, שדיכא את המרד והרס את בית שערים. בעקבותיו הוטל משטר צבאי וכן נפגעו הזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים. אך עקבות ההרס של המרד נמחו במהירות.

יוליאנוס "הכופר", שירש את בן דודו קונסטנטינוס השני והוכרז כקיסר בשנת 361, אהד את תרבות יוון ואת ההלניזם והתנגד לנצרות; הוא ראה ביהודים בני ברית. בשנת 362 הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו. אולם רעידת אדמה שאירעה בשנת 363, ומותו הפתאומי במלחמה במזרח, הפסיקו את הבנייה. לאחר מותו, חזר הקיסר הבא למדיניות של קונסטנטינוס. החל מתקופה זו נעשו הרבה פעולות תחוקתיות להצרת צעדיהם של היהודים בארץ ישראל.

בשלהי המאה ה-4, החל תהליך התדלדלות ביישוב היהודי, בעיקר בדרום הארץ, ורוב הקהילות היהודיות נמצאו בחלקה הצפוני, בערים ובכפרי הגליל (טבריה וציפורי היו היישובים המרכזיים), ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה. הקיסר תיאודוסיוס הראשון פעל להפצת הנצרות, ונחקקו חוקים כנגד היהודים, ובכלל זה, נאסר הגיור וביטול בתי הדין היהודים. בתקופה זו הנוצרים הפכו לרוב מכריע בארץ והיהודים והשומרונים היו מיעוט בתוכה.

פעילות אנטי יהודית הגיעה לשיא בימיו של הקיסר תאודוסיוס השני (450-408), אז נאסר על יהודים לשאת בתפקידים ציבוריים ולהקים בתי כנסת. במאה ה-5 (429 לספירה), עם מותו ללא יורש של רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון, בוטל מוסד הנשיאות בארץ ישראל. בתקופה זו נחתם התלמוד הירושלמי.

בשלהי המאה ה-5 מלחמות הזרמים השונים (המרכז בקושטא, רומא ואלכסנדריה) שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה. מצב היהודים הדרדר לאחר עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, הגדיר את היהודים כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון. (ב-484 פרץ המרד הראשון של השומרונים וב-529 פרץ המרד השני. לאחר מכן היו עוד שתי מרידות שומרוניות, ב-555 וב-572). ההערכות המקובלות מדברות על בין 150 ל-200 אלף יהודים שישבו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.[9]

המלחמות בין הביזנטים לפרסים

הביזנטים ירשו מהאימפריה הרומית מאבק גבולות מתמשך עם האימפריה הפרסית. האימפריה הסאסאנית, יורשתה של האימפריה הפרתית הייתה בעלת נטיות התפשטות מובהקות וניסתה לחדור למזרח התיכון. המלחמות הבלתי פוסקות שתחילתן עוד בקרב חרן משנת 53 לפנה"ס שערך מרקוס לוקיוס קראסוס לשטח האימפריה הפרתית נמשכו עם הפסקות עד שירשה האימפריה הביזנטית את האימפריה הרומית המתפרקת. המלחמה הראשונה בין שתי המעצמות התרחשה באמצע המאה ה-5. המלחמות התנהלו ללא הכרעה מובהקת למי מן הצדדים.

בראשית המאה ה-7, נפתחה מלחמה חדשה בין הצדדים. הפרסים החלו לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, וניסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 אף כבש המלך הפרסי ח'וסרו השני את סוריה ואת ארץ ישראל, ובכללה העיר ירושלים, אך לאחר כשנה נטשו הפרסים את ארץ ישראל, והתמקדו בבניית ארצם וחיזוקה. ב-628 כבשו הביזנטים מחדש את הארץ. באותה תקופה כבש הקיסר הרקליוס את דרכו לכיוון פרס דרך הים השחור והגיע להסכם צבאי נוח בו בין השאר קיבל בחזרה את השליטה בירושלים. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ. מאז ועד תחילת המאה ה-20 היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.

הכיבוש הערבי

כבר בתקופת הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס-324 לפנה"ס) ניסו שבטים בדואים להתפרץ לתוך הארץ אבל נבלמו בידי מערכות ביצורים מאוישות בחיילים: ה-"לימס ערבייה" שהשתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי מבצרה בחורן ועד אילת, וה-לימס פלשתינה לאורך ספר המדבר מים המלח ועד אזור רפיח. בשלהי המאה ה-6 החליט השלטון הביזנטי בארץ בשל לחץ השבטים הבדואים לצמצם את מספר החיילים ולחזק את הלימס באמצעות "שומרי גבולות", שהיו חלק מהשבטים הבדואים שנגדם הלימס הוקמו. שבטים שחיו בסמוך לגבולות הארץ נבחרו כשומרי הגבול בשכר, בתנאי שימנעו מתקיפת יישובים או שיירות מסחר וימנעו משבטים בעומק המדבר מלחדור לארץ[10]. המצב לאורך הגבול הופקר בראשית המאה ה-7 בשל החלשות האימפריה הביזנטית שהייתה מעורבת במלחמה עם האימפריה הסאסאנית והפסיקה לשלם לבדואים. מלחמת שתי המעצמות התישה את כוחן והביאה שעת כושר אל שבטי בדואים מוסלמים שבאו מחצי האי ערב. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה. לולא הופסקו התשלומים לבדואים היה הכיבוש הערבי נתקל בהתנגדות עזה יותר.

תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל נקבע בשנת 638; באותה שנה כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים והחלה התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה בארץ ישראל).

דמוגרפיה

בתקופה הביזנטית נמשך תהליך העיור: כשליש מתושבי הארץ היו תושבי ערים וכשני שלישים עסקו בחקלאות. בערים הגדולות הגיעה האוכלוסייה עד לעשרת אלפים. האוכלוסייה הייתה מורכבת בעיקרה מנוצרים, יהודים ושומרונים. בנוסף לאלה הייתה גם אוכלוסייה אלילית הלניסטית ושבטי הערבים הסַרַקינים. במהלך התקופה חלו שינויים ביחס בין חלקי האוכלוסייה. חלה ירידה בגודל האוכלוסייה השומרונית עקב דיכוי מרידותיהם ואילו מספרם של הערבים הסרקינים גדל. חלקם התנצר, כמו רוב הנבטים. במהלך המאות ה-5 וה-6 התנצרה רוב האוכלוסייה ההלניסטית האלילית.

בזמן חלוקת האימפריה בשנת 395, אוכלוסיית ארץ ישראל מנתה בין 800 אלף ל-1.1 מיליון. שיעור היהודים בתוכה ירד לפחות משליש בערך, בין 250 ל-350 אלף בלבד.[11] במאות ה-5 וה-6 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל, על פי ההשערה, כ-1.5 מיליון איש. במאה ה-7 בשלהי התקופה הביזנטית מנתה אוכלוסיית הארץ בין 2,500,000 ל-3,000,000 נפש[12]

הנוצרים

בתקופה הביזנטית הפכו רוב תושבי הארץ לנוצרים. בשלהי התקופה הם מנו בין 2,000,000 ל-2,500,000 איש. הם היוו ערב-רב של עממים שרובו היה קיים בתקופת בית שני: שרידי עממי הארץ, סורים-ארמים, ערבים שנטמעו באוכלוסייה דוברת הארמית והיוונית ואף יהודים שהתנצרו. הקבוצה הנוצרית הייתה מורכבת משתי שכבות עיקריות: השכבה העליונה, ששכללה את עילית העסקים ממוצא הלניסטי ששפתם ותרבותם יוונית, והשכבה הנמוכה, שכללה את המעמדות הנמוכים שמוצאם היה סורי-ארמי וחלק ניכר מהם שמרו על שפתם ותרבותם הארמית. הם התרכזו בערי החוף, בגליל המערבי, בדרום השומרון וביהודה.

היהודים

בסוף התקופה הביזנטית מנו היהודים בין 150,000 ל-200,000 איש. נאסר עליהם לגור בירושלים והם התרכזו ברובם ביישובים כפריים בגליל המזרחי. היישוב היהודי ביהודה, שכמעט נעלם לאחר מרד בר כוכבא, שב ונתחדש במהלך המאות השלישית והרביעית ויהודים ישבו בערים בדרום הר חברון ובאזור בית גוברין.[13]

שומרונים

השומרונים התפשטו במהלך התקופה מחוץ לסביבות הר שומרון (תהליך שהחל כבר במאה ה-2) אולם רוב השומרונים הושמדו בתקופה הביזנטית עקב דיכוי מרידותיהם ומספרם ירד מ-1,000,000 נפש בראשית התקופה לכ-200,000 נפש בסופה. רובם היו מרוכזים בצפון השומרון.

ערבים

הערבים לא נטמעו בבליל האתני של תושבי הארץ ורובם ישבו בגבולותיה. בדרום ובשולי השטח המעובד היו שבטים בדואים.

ראו גם

לקריאה נוספת

מחקרים

מאמרים

  • תמר וינטר, כלי זכוכית מהתקופה הביזנטית מחורבת נצור, עתיקות, 64, תשע"א, עמודים 99–104
  • דורון בן-עמי, מטמון זהב מחניון גבעתי וחשיבותו לחקר ההיסטוריה של ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס העשירי, 4, (עורך: אייל מירון), ירושלים: מכון מגלי"ם, תשס"ט, עמודים 153–161
  • יאיר טלמור, בין קבר ישו ל"כנסיית מרים החדשה" : שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמודים 225–235

עבודות גמר ודוקטור

  • ירון דן, המציאות החברתית בארץ-ישראל בתקופה הביזנטית במאות הששית והשביעית, א-ב, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1976
  • רכב רובין, מנזרי המתבודדים במדבר יהודה בתקופה הביזנטית, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1980
  • שרית עוקד, היבטים נבחרים של קשרי מסחר וכלכלה : של צפון סיני בתקופה הביזנטית, לאור חקר האמפורות והקערות, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ס 1999
  • אורה לימור, מסורות נוצריות של הר-הזיתים בתקופות הביזאנטית והערבית, ירושלים : האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג להיסטוריה, תשל"ח 1978
  • ורד עצמון, אתרים ומסורות בכתבי צלייני ארץ הקודש מהתקופה הביזנטית ועד הצלבנית, (עבודת דוקטור), אוניברסיטת בר-אילן, 1977
  • עוזי דהרי, מנזרי דרום סיני בתקופה הביזאנטית, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ה-1994
  • רוחמה ברלינר, מוטיבים ותבניות באמנות בתי הכנסת בארץ ישראל בתקופה הביזנטית, (עבודת דוקטור), אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 1992
  • אילת מזר, מנזר הבתולות : התקופה הביזנטית - חפירות הר-הבית בירושלים, ירושלים : המכון לארכאולוגיה - האוניברסיטה העברית, 1998

הדרכה

  • רויטל זילבר, התקופה הביזנטית בסיני : לקט מקורות, מרומי סיני: בית ספר שדה צוקי דוד, 1977

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ג: השלטון הביזנטי (640-395), עמוד 233
  2. ^ ראו למשל: די סגני, לאה, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: ברוך, אייל; פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמודים 157-164
  3. ^ מרדכי אביעם, ההיסטוריה והארכאולוגיה של הגליל באתר מט"ח
  4. ^ הירונימוס, אגרת עז, ח, "פרצו המוני ההונים, אשר עפו על סוסים זריזים אנה ואנה ומלאו את הכל במידות שוות של רצח ואימה. הצבא הרומי נעדר באותה שעה, ורותק באיטליה בגלל מלחמת אזרחים."
  5. ^ Cameron, Alan. Long, Jacqueline. Barbarians and Politics at the Court of Arcadius. University of California Press, 1993. ISBN 0520065506
  6. ^ אגרת קיד, בה הוא מתרץ את האיחור במשלוח תרגום
  7. ^ הירונימוס, אגרת קכו, ב: "כך הם דהרו לאורך חופי מצרים, פלשתינה, פיניקיה וסוריה, כשהם סוחפים איתם הכל כמו שיטפון, עד שבקושי ניתן היה להימלט מהם בחסדי כריסטוס"
  8. ^ בנימין איזק, 'ליסטים' ביהודה ובערביה
  9. ^ יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמוד 357
  10. ^ יורם צפריר, בעיות הבטחון של ספר המדבר בתקופה הביזנטית, שדה בוקר: מדרשת שדה בוקר, 1988
  11. ^ אהרן אופנהיימר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, 2. החברה היהודית, עמוד 111
  12. ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, ראשון לציון: למשכל, 2018
  13. ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, עמודים 227-226
אותימיוס

אותימיוס (אבטימיוס) (Euthymius)‎ (377–473) היה אחד מראשוני ומחשובי הנזירים במדבר יהודה, מייסד של מספר מנזרים מסוג לאורה וקוינוביון.

אמאוס ניקופוליס

אמאוס ניקופוליס (יוונית Εμμαούς Νικὀπολις; לטינית Emmaus Nicopolis) הייתה עיר רומית-ביזנטית עתיקה ששכנה ברכס לטרון, בשוליו המזרחיים של עמק איילון. העיר קמה במאה ה-3 במקום בו שכן יישוב בשם "חמת", והיוונים או השומרונים שיבשו את השם וקראו למקום אמאוס. העיר חרבה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. עוד ידועה העיר בשל המסורת הנוצרית המזהה אותה כאחד המקומות בהם התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה.

בית המקדש של יוליאנוס

בית המקדש של יוליאנוס נחשב לניסיון הרציני ביותר מאז מרד בר כוכבא, לקומם מחדש את בית המקדש בירושלים. ניסיון ההקמה היה בשנת 362–363 לספירה (שנת ד'קכ"ב).

דיר חג'לה

מנזר דֵיר חָגְ'לָה הוא מנזר יווני-אורתודוקסי, השוכן במדבר יהודה צפונית לים המלח. המנזר מוקדש לגֶּרָסימוֹס הקדוש, שעל פי המסורת, הקים במקום לָאוּרַה (מרכז לנזירים מתבודדים) בתקופה הביזנטית.

הקתיסמה

הקתיסמה (ביוונית: Κάθισμα, "הכסא" או "המושב") הייתה כנסייה ביזנטית חשובה, שציינה את המקום בו, על פי האמונה הנוצרית, נחה מריה, אם ישו על כיסא במהלך מסעה מנצרת לבית לחם.

הכנסייה הייתה ידועה מכתבי צליינים וכמרים בני התקופה, שהעידו על כנסייה גדולה בעלת תבנית מתומנת ייחודית, אולם מקום הימצאה נחשב לתעלומה במשך דורות. בשנת 1992 נתגלו שרידי הקתיסמה סמוך לדרך חברון בין ירושלים לבית לחם, בעקבות עבודות הרחבת כביש. הכנסייה נחפרה ונחקרה היטב, והיא נחשבת לכנסייה הגדולה מסוגה שנתגלתה בישראל.

חורבת דיר סמען

חורבת דיר סמען (חורבת מנזר שמעון) היא חווה חקלאית ביזנטית מן הגדולות בשומרון, שהשתמרה באופן מרשים. החווה, שהוקמה על אם הדרך הראשית באותה עת, כוללת מתקנים חקלאיים רבים, ובהם בתי בד, גתות, בורות מים, בריכות אגירה ועוד. למרות שמו של האתר, לא ידוע על פעילות של נזירים במקום, ונראה כי השם נועד להדגיש את היות החווה בבעלות נוצרית.

חורבת חנות

חוּרבַת חָנוֹת (בערבית: ח'רבת אל-ח'אן) היא חורבה במורדות הרי ירושלים לקראת המעבר לשפלת יהודה, כקילומטר ממערב למושב מטע. החורבה, הייתה אכסניה לעוברי דרכים (חאן) מן התקופה הממלוכית, האכסניה שירתה את העוברים בדרך הקיסר, שהייתה חלק מהדרך הרומית מירושלים ובית לחם אל השפלה ואל בית גוברין, והפסיקה לתפקד במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. באתר רצפת פסיפס צבעונית של כנסייה מהתקופה הביזנטית, גת ובריכת אגירה.

חורבת קסטרא

חורבת קסטרא היא אתר ארכאולוגי של עיר גדולה שהתקיימה מהתקופה הביזנטית מהמאה ה-4 ועד המאה ה-7, ושרידי יישוב קטן יותר שהתקיים בתקופה המוסלמית הקדומה עד שננטש בסוף המאה ה-10. האתר נמצא במבואותיה הדרומיים של העיר חיפה על שלוחה של הר הכרמל בשטח היישוב כפר סמיר במרחק 1.5 קילומטר מהחוף, ומשתרע על שטח של כ-250 דונם. זיהוי האתר עם "קסטרא של השומרונים" נעשה בהנחה ששמו של כפר סמיר, שנוסד בתקופה העות'מאנית וישב על חורבותיה של קסטרא, שימר את השם שומרונים בשמו. ממצאי החפירה באתר אינם מאשרים זיהוי זה.

חריטון

חרִיטוֹן היה נזיר מתבודד בן המאה ה-4, מקים שלוש הלאורות הראשונות במדבר יהודה ונחשב למייסד תנועת הנזירות בתקופה הביזנטית. חריטון נולד באקוניום שבטורקיה, עלה לרגל לארץ ישראל והצטרף למנזר. חריטון הרבה לצאת למסעות התבודדות וסיגוף כאשר היעד העיקרי למסעות אלו היה מדבר יהודה - חבל ארץ בו פעלו אליהו הנביא, יוחנן המטביל ואפילו ישו עצמו.

בשנת 330 הקים חריטון את הלאורה הראשונה, היא מנזר פרן המצוי ליד עין פרת שבואדי קלט.

על שמו נקרא הנמר האחרון במדבר יהודה.

כיבוש ירושלים בידי הפרסים

כיבוש ירושלים בימי הפרסים בשנת 614 על ידי כוסרו השני, מלך פרס, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. הפרסים לא הצליחו לשמור על כיבושם לאורך זמן. כיבוש העיר היה חלק ממסעו של כוסרו להחלשת האימפריה הביזנטית ולהעשרת אוצר הממלכה הפרסית.

כנסיית הניאה

כנסיית הניאה (ביוונית: "חדשה") הוא שמה המקוצר של "הכנסייה החדשה על-שם מרים אם ישו", כנסייה ענקית קדומה בירושלים שנחנכה בשנת 543 לספירה והייתה קיימת עד המאה התשיעית או העשירית.

הכנסייה נבנתה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון באזור הדרומי ביותר של ירושלים של ימיו, ברום הר ציון, בתחילת השתפלותו דרומה לכיוון גיא בן הינום, במקום בו נמצאים כיום שער ציון ומגרש החניה של הרובע היהודי.

ציר החיים המרכזי של ירושלים הביזנטית היה בין כנסיית הקבר לכנסיית הניאה, ביניהן נסלל הקארדו הביזנטי, כפי שניתן לראות היטב במפת מידבא. לאורך הקארדו התקיימו התהלוכות הדתיות המרכזיות.

מיומה (יישוב)

מַיוּמה וכן מיומאס, או עזה החדשה או עזה-מיומס היה יישוב עתיק ונמל, אשר שימש את הוואסלים של עזה. אחד מתוך מספר יישובים בשם מיומה או מיומס שהיו בארץ ישראל, בהם שוני-מיומה ומיומאס-אשקלון.

הנמל היה ממוקם על חוף הים התיכון (פיניקיה) דרומית לעזה העתיקה. היישוב הוקם בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול, שקרא לה בתחילה מג'ומה אולם החליף את שמה לאחר מכן לקונסטנטיוס על שם בנו, קונסטנטיוס השני, הפריד את המערכת השלטונית מעזה, מהשלטון ונתן לה זכויות יתר רבות. הוא לקח בחשבון שהיא חייבת להיות תלויה בעזה, שהייתה מלאה בטקסים פגאניים. בשנת 361, עם הפיכתו של יוליאנוס הכופר לקיסר רומא, פנו תושבי עזה לערכאות כנגד תושבי קונסטנטיוס. יוליאנוס העדיף את תושבי עזה והורה כי קונסטנטיוס תהיה נספח של העיר עזה, למרות שהיא נמצאת במרחק 20 סטדיה, ומאז היא נקראה המחוז הימי של עזה.

היישובים אמנם אוחדו לעיר אחת אולם, לכל יישוב היו שני בישופים עם כמורה משלהם. בהיסטוריה של מג'ומה יש לציין מקרה בו הבישוף של עזה ניסה, עם מותו של הבישוף של מג'ומה, לאחד את הכמורה. אולם תושבי מגומה התנגדו ומושל האזור מינה בישוף אחר במקום זה שנפטר.

מנזר מר סבא

מר סבא הוא מנזר יווני-אורתודוקסי הבנוי על צוק במדרון נחל קדרון שבצפון מדבר יהודה בתחומי שטח C, אולם דרך הגישה אליו ברכב עוברת בשטח A, בכפר הפלסטיני עבידיה. ניתן לגשת למנזר באמצעות הליכה/רכיבה על אופניים/נסיעה ברכב שטח מהכביש שבבקעת הורקניה. המנזר נקרא על שם מייסדו, הנזיר סבאס, ופעיל כמעט ברציפות זה כ-1,500 שנים. סבאס, שפעל במשך כ-50 שנה להקמת מיסיונים ומנזרים בארץ ישראל, היה הדמות החשובה מבין נזירי המדבר של התקופה הביזנטית, והיה גם בעל השפעה רבה על הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון.

מנזר מר סבא ידוע בטיפיקון שלו, סידור הנחיות בדבר התפילות והטקסים של הכנסייה האורתודוקסית, שהוכר כטיפיקון הסטנדרטי הראשון. טיפיקון זה ריכז את אורחות החיים, התפילה והמנהגים של הנזירים המוקדמים בארץ ישראל, במצרים ובאסיה הקטנה, והורחב ועודכן במאה ה-7 ובמאה ה-8. בשל קרבתו של המנזר לירושלים, כונה לעיתים טיפיקון המנזר בשם "טיפיקון ירושלים". טיפיקון המנזר הגיע לקונסטנטינופול, ושימש כבסיס לגלגוליו הרבים של הטיפיקון האורתודוקסי עד ימינו.

סבאס

סבאס, או בכינויו מר סבא, היה אחת הדמויות החשובות בתנועת הנזירות, שבמדבר יהודה בתקופת האימפריה הביזנטית. סבאס היה תלמידו של אותימיוס. הוא הקים מנזרים רבים (לאורות וקוינוביונים) ושימש כנציג הכנסייה בארץ ישראל בחצר המלוכה הביזנטית. מנזרו הגדול והמפורסם ביותר מנזר מר סבא, הוא אחד המנזרים העתיקים בעולם. קובץ החוקים שהנהיג במנזריו הפך ברבות הימים לטיפיקון, המשמש עד ימינו.

ערביה (פרובינקיה רומית)

פרובינקיה ערביה הוא השם שניתן לשטח שהיה בעבר הממלכה הנבטית, לאחר סיפוחה לאימפריה הרומית בשנת 106 לספירה.

פלשתינה טרטיה

פלשתינה טרטיה (בלטינית: Palaestina Tertia או Palestine III; תרגום: "פלשתינה השלישית") הייתה פרובינקיה ביזנטית, שראשיתה סמוך לשנת 409 לספירה, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

ראשיתה כפרובינקיה רומית, פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris; תרגום: "נושעת", "ניצלת"), שנגרעה מפרובינקיית סוריה פלשתינה סמוך לשנת 358 והשתרעה על שטחים החופפים לשטחי חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן הדרומי.

הגבול עם הפרובינקיה פלשתינה עבר מחוף הים התיכון, מדרום לרפיח עד לסביבות באר שבע ומשם פנה אל ים המלח בסביבות עין גדי. ממזרח לנהר הירדן עבר לאורך נחל ארנון.הצו חילק את יתרתה של הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתי פרובינקיות נוספות, "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה", שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן.

"פלשתינה סלוטאריס" נקראה עתה "פלשתינה טרטיה". במאה ה-4 ואולי גם בחלק מהמאה ה-5 בירתה היתה, ככל הנראה, חלוצה (אלוסה). מאוחר יותר בירתה הייתה פטרה.היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית עשר ערים בפלשתינה טרטיה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, חמישה שמות נוספים: באר שבע, אלס (אולי אילת), פנטקומיה ("חמשת הכפרים"), מאמופסורה ומטרוקומיה.

פלשתינה סקונדה

פלשתינה סקונדה (מלטינית: Palaestina Secunda או Palaestina II; תרגום: "פלשתינה השנייה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה סקיתופוליס (בית שאן), שראשיתה סמוך לשנת 409, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים: "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף ובירתה קיסריה, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358 ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 11 ערים בפלשתינה סקונדה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, שלוש יחידות גאוגרפיות לא עירוניות: טטרקומיה ("ארבעת הכפרים"), מחוז הגולן וכפר נאיס (נעין).מבחינת אוכלוסייה התגוררו בפרובינקיה יהודים, אוכלוסייה דוברת יוונית וארמית שהייתה פגאנית והתנצרה בהמשך. האוכלוסייה היהודית הפכה את הגליל והגולן למרכז יהודי לאחר התבוסה של מרד בר כוכבא.

רובו של היישוב היהודי בארץ ישראל נמצא בתחומי פלשתינה סקונדה.

בחלק הצפון מזרחי של פרובינקיה התגוררו יטורים וערבים. בשנת 614 נכבשה הפרובינקיה על ידי האימפריה הסאסאנית, הכיבוש זכה לתמיכה מצד האוכלוסייה היהודית ובראשם בנימין מטבריה. לפי המקורות הנוצריים נהרסו הרבה כנסיות. הפרובינקיה נכבשה מחדש על ידי האימפריה הביזאנטית בשנת 628. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה והיא חדלה להתקיים. השלטון המוסלמי כלל את שטחה במחוז ג'ונד אל-אורדון כחלק מארץ בלאד אל-שאם.

מבחינה דתית היוותה הפרובינקיה מרכז יהודי חשוב ומשגשג במהלך המאות 5-4 לספירה. התלמוד הירושלמי הושלם במהלך תקופה זו. הסנהדרין ישב בטבריה עד תחילת המאה ה-5 לספירה. שאר האוכלוסייה בפרובינקיה התנצרה, נשארו מעט יהודים-נוצרים בציפורי וכפר נחום. השלטון הביזאנטי תמך בנצרות ובנה כנסיות, ועודד הגירה של נוצרים לתחומי הפרובינקיה. בעקבות עידוד הנצרות מצד השלטון הפכו היהודים למיעוט בפרובינקיה.

פלשתינה פרימה

פלשתינה פרימה (מלטינית: Palaestina Prima או Palaestina I, תרגום: "פלשתינה הראשונה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה קיסריה שראשיתה סמוך לשנת 409, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקה וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים: "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358 ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").בשנת 484 לערך, בזמן שלטון זנון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול הראשון, ככל הנראה משום שהקיסר ביקש לכפות עליהם את הנצרות. המרד פרץ בשכם ובשומרון. המורדים כבשו את קיסריה והשתלטו על כל הפרובינקיה פלשתינה פרימה. אולם בסופו של דבר המרד נכשל. כוחותיו של דוכס פלשתינה הצליחו לדכא אותו ומנהיג המרד, יוסטאס, הוצא להורג. זנון אסר על השומרונים לקיים את פולחנם על הר גריזים והפך את בית הכנסת שעליו לכנסייה. בשנת 495 לערך נעשה ניסיון נוסף למרד, אך הוא דוכא על ידי הנציב פרוקופיוס. בתחילת שנת 529, בתקופת שלטון יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול ביותר, שהתפשט משכם אל קיסריה ובית שאן והגיע גם לסביבות ירושלים ועד דרומה של פלשתינה פרימה. המרד דוכא ובשל תוצאותיו הקשות, העניק האוצר האימפריאלי הקלות רבות לפלשתינה פרימה.בשנת 536, בתקופת יוסטיניאנוס, הועלה מושל הפרובינקיה לדרגת פרוקונסול והוא קיבל את דרגת הכבוד Spectabilis (נערץ), השנייה בסדר הדרגות של המעמד הסנאטורי. כמו כן, הוא קיבל את הזכות ללבוש בגד ארגמן, משכורתו הוגדלה וניתנה לו עדיפות משפטית על פני נציב פלשתינה סקונדה. במקרה של מרד, היה עליו לדכאו גם אם פרץ בפלשתינה סקונדה. המושל ישב בקיסריה, בירת הפרובינקיה. בשנת 536 מושל הפרובינקיה היה סטפנוס, מהעיר עזה. במאה ה-6 היה מושל נוסף בשם תאודורוס, יליד קיסריה. המושלים באו בעיקר מהשכבות העירוניות הבינוניות והעליונות. למושל היה משרד משלו: עמד לרשותו סגל של פקידים ברמות שונות ובתחומים שונים.היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 21 ערים בפלשתינה פרימה. גאורגיוס מקיפרוס מנה במחצית השנייה של אותה מאה, שתי ערים נוספות, יבנה וניקופוליס, ויישובים נוספים.פלשתינה פרימה נכבשה בידי האימפריה הסאסאנית בשנת 614, אולם שבה ונכבשה בידי ביזנטיון בשנת 628, לפני שנפלה בידי המוסלמים עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בשנת 636.

קירילוס מסקיתופוליס

קירילוס מסקיתופוליס (Cyril ביוונית Κύριλλος = אצילי), היה אחד מחשובי ההגיוגרפים של הנזירים הנוצרים הראשונים בארץ ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.