התעמולה הנאצית

התעמולה הנאצית הייתה חלק מרכזי מפעולותיה של המפלגה הנאצית בדרכה לרכוש את אהדתם של המונים בגרמניה ומחוצה לה. ובהיותה כזאת, היא נכחה באופן בולט בחיי היומיום ברייך השלישי. תעמולה זו הייתה חובקת כל. היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם - הרדיו והקולנוע, כמו גם בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה - השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי על כל הכפופים למרוּת הרייך השלישי, בכל היבט של חייהם.

התועמלנים הראשיים של המפלגה הנאצית היו אדולף היטלר, מנהיגה של המפלגה ולאחר מכן פיהרר גרמניה, שהגה את הרעיונות הבסיסיים של התעמולה; שר התעמולה יוזף גבלס, שהיה בין המיישמים האדוקים והקנאים של תורתו של היטלר, ושמערכת התעמולה שיצר סייעה למפלגה הנאצית לעלות לשלטון, ולאחר מכן להחזיק בו, תוך חינוך ההמונים הגרמנים למטרות המפלגה; ובמידה פחותה בהרבה האנס פריטשה.[1]

התעמולה הנאצית סבבה סביב מרכיבים עיקריים אחדים. שניים מהם, והעיקריים שבהם, היו טיפוחו של "מיתוס הפיהרר" לפיו היטלר הוא המושיע המיסטי, שנשלח על ידי האל להושיע את גרמניה בעת צרתה, וכי הוא אדם המגלם את כל התכונות הטובות, ואינו מסוגל לשגות; וכן הטפה אנטישמית שיטתית ורצחנית כנגד היהודים. מרכיבים אלו, כשהם שלובים יחדיו, היו בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו את ביצועה של השמדת היהודים ההמונית בשטחי הכיבוש הנאציים.

German antisemitic poster, 1942
כרזת תעמולה אנטישמית בפולין שתחת הכיבוש הנאצי: "היהודים הם כינים; מחלת טיפוס מדבקת".

רקע היסטורי - מפלגות המונים באימפריה הגרמנית ובאוסטריה

התעמולה הנאצית סבבה סביב דמותו של היטלר. במידה רבה מאוד היא פרי יצירתו. הוא שהעניק לה את אופייה ואת מרכיביה הייחודיים. תעמולה זו נמשכה כל עוד היה היטלר בחיים, ונפסקה כמעט מיד לאחר מותו. את הבסיס הרעיוני לתעמולה, ואת הרקע ההיסטורי לרעיונות אלו, יש למצוא בקורות ילדותו ונעוריו של היטלר, ברקע התרבותי והאידאולוגי אליו נחשף בשנות חייו הראשונות בווינה ובמינכן באוסטריה-הונגריה ובאימפריה הגרמנית שלפני מלחמת העולם הראשונה.

היטלר נולד בכפר בראונאו אם אין שבאוסטריה. בין 1907 ל-1913 גר בווינה כשהוא מתפרנס בדוחק מציור גלויות, וחי ב"מקלט לגברים". במאי 1913 היגר למינכן. באוגוסט 1914 התגייס לצבא הגרמני ושירת במלחמת העולם הראשונה.

האימפריה הגרמנית והאימפריה ההבסבורגית בשנים אלו, היו משטרים מלוכניים בעלי צורה מתונה של פרלמנטריזם שעם כל חוסר השפעתו היחסית על מדיניות הממלכה, שימש כבמה סוערת להצגתן של האידאולוגיות החדשות והמסעירות שהתפתחו במאה ה-19 - הלאומיות, הסוציאליזם והקומוניזם. וינה באותם הימים הייתה עיר קוסמופוליטית, מרכז לאידאולוגיות, למפגש בינלאומיים שונים וצורות מחשבה שונות. אל מול המון הלאומים שהתאחדו לאימפריה האוסטרו הונגרית, הגרמנים, עד לשלב מסוים האיטלקים, ההונגרים, היהודים והסלאבים על כל עממיהם - פולנים, צ'כים, סלובקים, רותנים, סרבים, קרואטים ורבים אחרים, ניסה היטלר למצוא את ייחודו, את הגורם המבדיל בינו ובין אבק האדם שהסתופף לצידו במקלט הגברים. במיין קאמפף כתב כי "שנאתי את מערבולת הגזעים שהשתלטה על הבירה. שנאתי את כל ערבוביית העמים הזאת של צ'כים, פולנים, רותנים, סרבים וכולי. ובתוכם זו אבחת החרב המתהפכת של האנושות - היהודים".[2]

הסוציאליזם היה התנועה המרכזית, החשובה, והדינאמית ביותר שבין אלו שהתחרו ברחוב הווינאי והגרמני. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ואחותה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית היו מפלגות המונים, שהצליחו לסחוף את מעמד הפועלים במדינותיהן, תוך שימוש בשיטות תעמולה מודרניות לזמנן. על אף שהיטלר הודה כי נמשך כבחבלי קסם אל תנועת ההמון, נראה לו כי תנועות אלו בוגדות בתנועה הלאומית הגרמנית, וכי הדגש שהם שמים על המעמד אל מול הלאום אינו כפי רוחו. בספרו מיין קאמפף כינה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית - "הזונה מוכת השחין המתעטפת בצדקה חברתית ואהבת אחים".[3]. עם כל זאת, היה היטלר קשוב לתעמולה הסוציאליסטית, וידע לזהות את עיקריה.

התנועות הלאומיות הגזעניות משכו אף הן את היטלר. שתי המדינות רחשו ממפלגות קטנות, גזעניות, בעלות אידאולוגיה פאן גרמנית. כתביהם של הוגים כיוסטון סטוארט צ'מברליין והפרוטוקולים של זקני ציון שמשו בערבוביה לצד כתבים כמעט פורנוגרפיים שתיארו בפרטי פרטים את היהודים רבי האון, הדומים לקופי אדם, המטמאים את העלמות הגרמניות הבלונדיות. היטלר לא משך את ידו מכתבים אלו, וזרם אנטישמי זה היה אף הוא, במידה מסוימת, מרכיב עיקרי של התעמולה הגרמנית בעידן הנאצי.

עם כל זאת, ההשפעה הגדולה ביותר על היטלר, הן מבחינה מחשבתית, והן כתועמלן, הייתה לפעילי המפלגה הנוצרית-סוציאלית. מפלגה זו שלטה באותם הימים בעיר וינה ובפרלמנט האוסטרי תחת הנהגתו של קרל לואגר, ראש העיר הווינאי הכריזמטי והאנטישמי. לואגר השתמש לצרכיו בסוציאליזם, בדת ובלאומיות, וידע כיצד לכבוש את לב ההמון כתועמלן. היטלר הצעיר הביט בעין בוחנת ובהערצה על לואגר. רבים מהמאפיינים של שלטונו של לואגר בווינה ימצאו את דרכם אל התעמולה הנאצית. כך למשל ייסד לואגר את "גדודי הנערים הנוצרים סוציאלים", תנועת נוער שכללה שימוש במדים, דגלים ותזמורות, מאפיינים שיהיו לימים מזוהים עם התעמולה הנאצית, שעשתה שימוש מסיבי בילדים מכל הגילים, כמו גם בסמלים, בדגלים ובתזמורות.[4]

היטלר הביט בתנועות אלו, למד והפנים את לקחיו. בספרו, מיין קאמפף סיכם את תפקידה של התעמולה במילים אלו[5]:

אל מי פונה התעמולה? אל האינטליגנציה המדעית או אל ההמונים הנבערים? עליה לפנות תמיד רק אל ההמונים! תפקידה של התעמולה אינה בחינוכו המדעי של הפרט, כי אם בהכוונת ההמונים אל עובדות, מאורעות, צרכים וכיוצא בזה, במטרה להביאם לשדה ראייתו של ההמון... על התעמולה לפנות בראש ובראשונה אל הרגש, ורק במידה ידועה אל השכל... כל התעמולה חייבת להיות מופנית אל ההמון ועליה להתאים את רמתה הרוחנית ליכולת תפיסת ההמון אליו היא פונה... יכולת התפיסה של ההמון היא מוגבלת, הבנתם מזערית, ויכולתם לסלוח היא רבה. כתוצאה מכל אלו, על התעמולה היעילה להגביל עצמה רק לכמה נקודות ולהשתמש בהן כסיסמאות עד שאף האדם האחרון יוכל לדמיין במה הכוונה במילים אלו...

המפלגה הנאצית - ימים ראשונים

בספטמבר 1919 ביקר היטלר באספה של מפלגת הפועלים הגרמנית במינכן. באספה זו התכנסו 25 איש במרתף בירה, והתווכחו על פוליטיקה. בתוך ארבע שנים הפך מועדון ויכוחים זה של בית הבירה, למפלגה מובילה שניסתה ליטול בכוח את השלטון בבוואריה ולאחר עשר שנים נוספות, למפלגת השלטון בגרמניה כולה. השילוב של התנאים הייחודיים החברתיים והכלכליים של רפובליקת ויימאר אין בכוחו להסביר תופעה זו במלואה, ויש לקחת בחשבון את התעמולה ואת כוחו של היטלר כתועמלן.

המפלגה הקטנה החלה בארגון אסיפות המונים. אסיפות אלו כללו שימוש חלוצי בדגלים ובתזמורות. צבעי המפלגה - אדום ושחור לקוחים בחלקם מהדגל הקיסרי הגרמני הישן. דגל המפלגה נושא את הסמל המיסטי בעל האפקט המהפנט[דרושה הבהרה] - צלב הקרס. ההצדעה במועל יד כסימן מאחד. המדים, סרט הזרוע, החולצה החומה, הקריאה "הייל", "זיג הייל" ולאחר מכן "הייל היטלר". כל אלו חידושים שחידש היטלר עצמו בימיה הראשונים של המפלגה. היטלר הבין כי יש לפנות אל ההמון, להפוך את היחיד לחלק מן ההמון, ולהפעיל ולגרות את ההמון באופן בלתי פוסק. השילוב של הרעיונות הפשוטים - "בוגדי נובמבר", "הסכין בגב", "עבדות הריבית", "היהודי הוא האויב", עם הסמלים והדגלים יצר הלך רוח משמעותי, שנסחפו רבים אחריו.

בכל אלו לא היה די. מאפיין עיקרי של התעמולה הנאצית הוא הטרור. הפניית ההמון כלפי האויב, ורדיפתו הפיזית. לצד הארגון ה"אזרחי", עמדה תמיד מיליציה חמושה של בעלי אגרוף, ה-SA עליה פיקד ידידו הטוב של היטלר, ארנסט רהם. תפקידם היה לשמור על האחידות והסדר במפגשי הנאצים, כמו גם לפוצץ את מפגשי המפלגות היריבות.

לצדו של היטלר החלו עולים תעמלנים, ועד מהרה התבלט ביניהם יוזף גבלס, סטודנט למדעי הרוח שנסחף אחר היטלר ותעמולתו, והיה עד מהרה לתועמלן הבולט בין אנשי המפלגה, שני אך להיטלר עצמו.

התעמולה הנאצית בימי רפובליקת ויימאר

Bundesarchiv Bild 183-R97782, Berlin, Wahlwerbung der NSDAP in
מכונית עם רמקול מפיצה תעמולה נאצית בברלין, אפריל 1932

לאחר הפוטש בבית הבירה הגיע היטלר למסקנה, כי את השלטון במדינה ייקח לא בכוח הזרוע, כי אם בשימוש בכליה של רפובליקת ויימאר, בדמוקרטיה ובפרלמנטריזם כנגדה. בכל אלו שימשה התעמולה ככלי מרכזי.

הגורמים החברתיים המרכזיים באימפריה הגרמנית, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, היו חסרי אונים כנגד שיטות התעמולה החדשות שהביא עמו היטלר מימין, וכנגד התעמולה הקומוניסטית המודרכת על ידי מוסקבה משמאל. טכניקות חדשות אלו של תעמולה טוטאלית היו מעבר לתפיסתם או להישג ידם של השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, שנטו לדבוק במורשת ובמסורת, כשהם פונים לקהל מבוגר ולאינטליגנציה. השימוש הנאצי והקומוניסטי בנוער, במצעדים ובתזמורות, בסרטי זרוע, בצבע האדום, ובתנועה הבלתי פוסקת, היווה מכה בלתי צפויה לאנשי המפלגות המסורתיות. התעמולה הקומוניסטית שכינתה את הסוציאל-דמוקרטים "סוציאל פשיסטים" והתעמולה הנאצית הבוטה, החוזרת על הסיסמאות הפשוטות והקליטות, נותרו ללא מענה. שני הזרמים כאחד ביקשו להביא לחיסולה של הרפובליקה הדמוקרטית, והחלפתה במשטר טוטליטרי לפי רוחם.

קונרד היידן כותב בספרו על תקרית שאירעה בשנת 1928 בה הופיעו נאצים לנאומו של גוסטב שטרזמן כשבשערותיהם משולבים פסי אלומיניום רמז לנאומו של שטרזמן בו דיבר על "פס הכסף הנראה באופק", ומשפרובוקציה זו לא היה די בה, פוצצו את האספה באמצעות שירת ההמנון הלאומי, אליה חייבים היו להצטרף כל הנוכחים. לשיטות תועמלניות ברוטליות אלו לא היה מענה ראוי מצד השמרנים או הסוציאל-דמוקרטים.

היטלר ואנשיו עשו שימוש חלוצי בטכנולוגיה של אותה התקופה, ברדיו בקולנוע ובמטוס. את מסעי הבחירות הגורליים של 19311933 ליוו מסעות תעמולה בהן טס היטלר במטוס מקצה אחד של המדינה עד קצה, ונאם בפני ההמונים. היטלר נאם במאות אסיפות המונים, לעיתים מול עשרות אלפי אנשים במשך ימים ספורים, דבר שלא היה מתאפשר בתקופה שלפני המטוס, שלא עלה על דעת יריביו, ושאיפשר לו חשיפה בלתי אמצעית בפני מיליוני גרמנים, בערים הגדולות ובערי השדה. גבלס והיטלר הבינו את כוחם של אמצעי התקשורת החדישים. אורי אבנרי בספרו "צלב הקרס", בו הוא מנתח את התעמולה הנאצית, מספר על מקרה בו סירב אחד מיריבי המפלגה להופיע בעימות מול גבלס. גבלס לקח נאום מוקלט של אותו יריב, והשמיע קטעים ממנו, תוך שהוא עונה תשובה משלו לכל קטע מוקלט.

את התעמולה הנאצית של אותם הימים השלימה הופעתם של שלושה עיתונים - "דר שטירמר" האנטישמי והארסי, בעריכת הפורנוגרף יוליוס שטרייכר, ה"פולקישר ביאובכטר" (הצופה העממי), עיתונה של המפלגה, ו"דר אנגריף" ה'מתון' יותר, שבשליטת גבלס. רכישתם של עיתונים אלו הייתה צעד מכריע בהתקדמותה של המפלגה ממפלגה בווארית ננסית אל מפלגת המונים כלל גרמנית.

את התעמולה הנאצית אפיינו המצעדים, התהלוכות, הנאומים, התנועה הבלתי פוסקת, אך כל אלו שימשו ככלי להעביר את התכנים - היהודי הוא האויב, היטלר הוא המושיע. על פי איאן קרשו בספרו המיתוס של היטלר, שימשו מסעות התעמולה במהלך מערכות הבחירות האחרונות ברפובליקת ויימאר, ובמיוחד מסע הבחירות בו התמודד היטלר אל מול פאול פון הינדנבורג על נשיאות גרמניה, לקידום "המיתוס של היטלר". קרשו מסכם את השפעת התעמולה במילים אלה[6]:

ההשפעה החזותית של התעמולה הנאצית הייתה מהממת. בכל רחבי גרמניה הופיעה בימים האחרונים לפני הבחירות, בניגוד מודע לצבעוניות כרזות התעמולה של המפלגות האחרות, כרזה שהציגה את ראשו של היטלר על גבי רקע שחור לגמרי. סיסמאות קצרות הלמו את המסר שהצבעה בעד היטלר היא הצבעה בעד שינוי; הצבעה בעד הינדנבורג היא הצבעה בעד הסטטוס-קוו. הבחירות הוצגו כתחרות בין הדמות הייצוגית של ה"שיטה" של ויימאר, לבין מנהיגה של גרמניה החדשה, הצעירה

התעמולה הנאצית ברייך השלישי

משרד התעמולה

Bundesarchiv Bild 119-2406-01, Berlin-Lustgarten, Rede Joseph Goebbels
יוזף גבלס נואם באספת מחאה של המפלגה הנאצית נגד תוצאות ועידת לוזאן, ברלין, אפריל 1932
DR 1943 829 Brandenburger Tor
בול לכבוד עשור לעלייתם של הנאצים לשלטון, גרמניה 1943

החשיבות שייחס היטלר לתעמולה, הביאה אותו ליצור "משרד תעמולה" (משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם - Reichsministerium für Volksauflärung und Propaganda), כחודש לאחר כניסתו לתפקיד הקאנצלר, ב-5 במרץ 1933, ולהעמיד בראשו את יוזף גבלס. משרד זה קיבל את הפיקוח האבסולוטי על כל אמצעי התקשורת ברייך השלישי. למשרד היו שבע מחלקות - מנהלה; תעמולה; רדיו; עיתונות; קולנוע; תיאטרון; השכלה לעם.

לא ניתן היה להפיק סרט קולנוע, או להוציא לאור עיתון, מבלי לקבל אישור מוקדם ממשרד התעמולה לתכנים.

הרדיו, המדיום ההמוני החדיש והמשפיע ביותר באותה התקופה, היה מונופול של המדינה עוד בימי רפובליקת ויימאר. לאחר עליית הנאצים לשלטון שימש הרדיו ככלי למתקפת תעמולה בלתי פוסקת. על פי יוזמתו של גבלס פותח רדיו זול שכונה פולקסאמפפנגר ("מקלט העם") שבכוונה תוכנן כך שהוא לא קלט ערוצים של גלים קצרים ויצרני המכשיר נמנעו מהמנהג, המקובל בקרב יצרני מכשירי רדיו בתקופה זו, לסמן את מיקומם המשוער של התחנות האירופאיות העיקריות על סקלת כוונון התחנות. בדרך כלל סומנו רק תחנות גרמנית (ומאוחר יותר, לאחר האנשלוס, אוסטריות). ההאזנה לתחנות זרות נאסרה, והמוני הגרמנים נאלצו לשמוע אך ורק את גרסתם התעמולתית של היטלר וגבלס. שטיפת מוח בלתי פוסקת זו נמשכה 12 שנים.

העיתונות נשלטה על ידי הנאצים באופן ישיר. חוק חדש מ-4 באוקטובר 1933 הכפיף את העיתונים לצנזורה מחמירה, וקבע קריטריונים לפיהם יוכלו לעבוד בעיתונאות רק אנשים "ממוצא ארי" שאינם נשואים ליהודיות. עד 1937 עברו כל העיתונים היומיים הגרמנים הגדולים לבעלות נאצית, או שהפסיקו את הופעתם.

הקולנוע אף הוא נשלט על ידי משרד התעמולה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 שלט בחברת הקולנוע הגרמנית הגדולה UFA שר התעמולה יוזף גבלס. במאים כפריץ לאנג, אשר היו מזוהים עם החברה, נאלצו להימלט מגרמניה. במהלך שנות ה-30 הפיקה UFA סרטים מוזיקליים קלילים, לצד תעמולה אנטישמית בוטה. בשנת 1937 רכשה המפלגה הנאצית, באמצעות חברת אחזקות, 72% ממניות UFA, ובשנת 1942 הולאמה החברה כליל, בצו אשר הלאים את כל תעשיית הקולנוע ברייך השלישי.

הקולנוע ברייך השלישי שימש כמדיום רב עוצמה לשליטה בהמונים. במאים כלני ריפנשטאהל ופייט הרלן קידמו את מערכת הדימויים של המפלגה הנאצית באופן רב עוצמה, בסרטיהם ששודרו להמונים, בשעה שסרטים זרים נאסרו לרוב. סרטה של ריפנשטאהל ניצחון הרצון שהנציח את ועידת המפלגה בנירנברג ב-1934 נחשב לאחד מסרטי התעמולה המשפיעים ביותר שנוצרו אי פעם. סרטו של הארלן, היהודי זיס הפיץ גם הוא ראיית עולם אנטישמית קיצונית. גבלס יצר את הסרט טיטניק (סרט, 1943) על מנת לחזק את המורל הלאומי.

התוצאה של השליטה הנאצית הבלתי פוסקת באמצעי התקשורת, הייתה כי התעמולה הנאצית, על מסריה הקליטים והחוזרים על עצמם, הייתה לאמת היחידה, והוחדרה לתודעתם ולתת-תודעתם של הגרמנים באופן מחושב ורציף. ראיית העולם הגזענית והאנטישמית של המפלגה הפכה לדומיננטית לחלוטין בשיח הציבורי בגרמניה.

אמצעי התעמולה של המדינה

שיאה של התעמולה הנאצית היה במפגני ההמונים במהלך הכינוס השנתי של המפלגה הנאצית בנירנברג. לני ריפנשטאהל הנציחה בסרטה ניצחון הרצון את המפגן בשנת 1934. את הגעתו של היטלר אל המקום בדרך האוויר, את מאות אלפי הצופים, את עשרות אלפי הנאצים במדים הצועדים בצעדי האווז, את דגלי המפלגה, את הנערים. בשנת 1935 הוסיף אלברט שפאר לכל אלו אלמנט נוסף, הקפתו של האצטדיון בו התרחש המפגן בזרקורי הגנה אווירית שנלקחו מן הלופטוואפה. האפקט כונה על ידי הצופים הנדהמים "קתדרלה של קרח". הפגנה זו של עוצמה הייתה בעלת השפעה רבה הן בגרמניה והן מחוצה לה. המפגנים נערכו מדי שנה עד לשנת 1938, כשהם הולכים ומקבלים סממנים צבאיים, ומתווספים אליהם טיסות ראווה של מטוסים ומצעדי טנקים, ככל שחימושה של גרמניה התאפשר.

שפאר, אדריכלו האישי של היטלר, נדרש על ידי היטלר לבנות מחדש את ברלין, כשהמטרה היא בראש ובראשונה תעמולתית. אולם כינוסים ענק בעל כיפה, שער ניצחון כביר, שדירה ענקית שמשני צדדיה תותחי שלל, היו רק חלק מן האלמנטים שתוכננו. כן תוכנן אצטדיון ענק בנירנברג בעל מקום ל-400,000 איש. אצטדיון זה אמור היה להיות כה גדול, עד שהצופים אמורים היו להיעזר במשקפות על מנת לראות את המתרחש על הרחבה. מבנים אלו לא נבנו מעולם.

האולימפיאדה בברלין בשנת 1936 שימשה אף היא כר נרחב לתעמולה. אף היא לוותה בסרט של ריפנשטאהל, "אולימפיה" שהציג את אידיאל הגזע הגרמני בטהרתו, בדמותם של המתחרים הבלונדים, השריריים ותכולי העיניים. ברלין נוקתה מכרזות גזעניות ומהסממנים הבוטים יותר של התעמולה הנאצית, והציגה מראית פנים ידידותית למתחרים, תוך הדגשה של העוצמה והנעורים שהביא עמו, כביכול, המשטר הנאצי. את השורה קלקל האצן ג'סי אוונס, שחור העור, שזכה בכמה מן המקצים, והביא לכך שהיטלר, שישב במקום בולט בתא הכבוד, עזב את האירוע בבושת פנים.

גרמניה הנאצית זיהתה את הטלוויזיה, שאך הומצאה, כמדיום תעמולה מעולה והייתה חלוצה בשימוש רחב היקף בשידורי טלוויזיה (תחנת הטלוויזיה הממשלתית הייתה למעשה תחנת הטלוויזיה הראשונה בעולם ששידרה על בסיס קבוע עם לוח שידורים מתוכנן מראש) ועודדה מפעלים לייצר מכשירי טלוויזיה במחיר שווה לכל נפש. מספר חברות ייצרו את המקלט Volkfernseher, ששווק במחיר 650 רייכסמרק. שידורי הטלוויזיה שודרו לכל גרמניה, אך מכשירים פרטיים היו בעיקר בברלין, בשאר המדינה ובארצות הכבושות הוקמו אולמות לצפייה בשידורי הטלוויזיה. בספטמבר 1942 הוקם משדר של הטלוויזיה הגרמנית בראש מגדל אייפל[7].

האדרת דמותו של היטלר

Bundesarchiv Bild 183-1987-0703-506, Adolf Hitler vor Rundfunk-Mikrofon
היטלר נואם ברדיו
One station radio from the Nazi period
רדיו שיוצר בגרמניה הנאצית לאחר 1933, מכוון לתחנה חוקית אחת - התחנה הנאצית הרשמית

מטרה מרכזית לתעמולה הנאצית הייתה "המיתוס של היטלר" - פולחן אישיות יוצא דופן בהיסטוריה. הסגידה להיטלר כאילו היה אל, המיתוס של האדם שעלה מההמון, חייל פשוט בחפירות מלחמת העולם הראשונה, כמבטא את תמצית מהותו של העם הגרמני, המיתוס של הפיהרר כאדם פשוט, אוהב ילדים, בעל אהבה רוחנית לאופרות ולמוזיקה של ואגנר, שהוא שהצליח להעיר את האומה, ולהקימה מן השפל שאליו הביא אותה הסכם ורסאי, הוחדר לראשי הגרמנים בכל אופן ובכל הזדמנות. מסע תעמולה עקשני ואינטנסיבי זה (שכלל אף אלמנטים כנטיעת "תרזות היטלר" בכפרים, סיומן של שיחות פרטיות ומכתבים פרטיים בברכת "הייל היטלר", הופעתו של היטלר כמעט על כל בולי הדואר, ונוכחותו המתמדת בכרזות, במשדרי רדיו ובסרטי התעמולה בקולנוע) יחד עם הצלחות המשטר בתחומי הפנים ובתחום מדיניות החוץ, ולאחר מכן, עד לשנת 1941, הצלחותיו הצבאיות, הביא לאמונה כמעט מיסטית של האדם הגרמני מן השורה בכוחו ובעוצמתו של היטלר, ובהיותו אדם טוב ומיטיב היודע את הדרך שבה על העם הגרמני ללכת.

גם לאחר התבוסה בקרב סטלינגרד בשנים 19431945 משרד התעמולה של גבלס המשיך להחדיר לעם את האמונה בפיהרר ובניצחון הסופי. עוד בשנת 1945 ביים פייט הארלן את הסרט קולברג, שהראה את ניצחון הגרמנים כמעט כנגד כל הסיכויים בקרב היסטורי, סרט שלצילומו הקצו מאות חיילים ומשאבים רבים, בזמן בו אלו היו נחוצים בחזית. עד ליומו האחרון של המשטר המשיכה התעמולה להסביר כי הפיהרר, בגאונותו, יביא לשינוי של הרגע האחרון. אם יהיה זה נשק פלא, או שינוי פוליטי מדהים - כריתת ברית עם מעצמות המערב כנגד הרוסים, או אפילו תפנית אסטרטגית, כיתור הרוסים והשמדתם בשערי ברלין.

תיאור של השפעת תעמולה זו על העם הפשוט ניתן בסרט "הנפילה" (2005) המתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר בברלין. הסרט מתאר כיצד הזמין היטלר לבונקר שני רופאים ואחות, על מנת שאלו ידריכו אותו כיצד להתאבד. האחות, שאינה מודעת למטרה שלשמה נקראה אל הבונקר, קוראת אל עבר היטלר משהיא רואה אותו - "פיהרר שלי! חזק את אמונתי בניצחון הסופי!".

תעמולה זו לא פסקה עד התאבדותם של היטלר ושל גבלס. לפי איאן קרשו בחודשיו האחרונים של הרייך השלישי איבדה תעמולה זו את עוקצה, ועם היוודע מותו של היטלר קיבלוהו רבים מבני העם הגרמני במרירות שותקת, שהחליפה את ההערצה.

דמות היהודי בתעמולה הנאצית

Bundesarchiv Bild 119-03-16-05, München, Ausstellung "Der ewige Jude"
המונים עומדים בתור לכניסה לתערוכת "היהודי הנצחי" במוזיאון במינכן, 1937

המוטיב הבולט השני בתעמולה הנאצית היה הצגת היהודי כתת-אדם, כאויב, וכמי שיש להשמידו. המוטיב החוזר היה הצגת היהודי כחיה מזיקה - כעכבר, או כחיידק המביא למחלות מידבקות.

תעמולה זו הכשירה את הלבבות לקראת השמדת העם היהודי בשואה.

המוביל מבחינה זו היה העיתון "דר שטירמר" אותו ערך יוליוס שטרייכר. עיתון זה הציג בעמודיו הראשונים את דמותו של היהודי מעוקל האף, החמדן, הרוצח והאנס. בשיאו של העיתון הגיעה תפוצתו למיליון וחצי עותקים. שטרייכר נדון למוות במשפטי נירנברג על ביצוע פשעים כנגד האנושות.

תערוכת "היהודי הנצחי" הייתה הגדולה בתערוכות האנטי־יהודיות בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. היא נפתחה ב-8 בנובמבר 1937 במינכן ובהמשך שנת 1938 עברה גם לווינה וברלין. התערוכה משכה מעל 400,000 מבקרים (מעל 5,000 מדי יום) והוצגו בה בין היתר דגמים גדולים של איברי גוף יהודיים ותצלומים ענקיים של פרצופים ומחוות גופניות "אופייניים לגזע", כמו גם תיאורים של "היהודים בפוליטיקה", "היהודים בתרבות", "היהודים בעסקים" ו"היהודים בקולנוע".

הקולנוע הגרמני הציג אף הוא את היהודי כתת-אדם שיש להשמידו. שני הסרטים הידועים ביותר באנטישמיות הארסית שבהם היו סרטו של פייט הרלן "היהודי זיס" (1940) וסרטו של פריץ היפלר "היהודי הנצחי" משנת 1940. סרטים אלו הביאו לגל של אנטישמיות בכל מקום בו הוצגו, ושימשו ככלי להכשרת הלבבות לקראת רצח העם ההמוני בשואה. "היהודי הנצחי" כלל תמונות שצולמו בגטאות פולין, ובהן הוצג היהודי באור משפיל. קודם לכן, בשנת 1939, יצא לאקרנים סרט התעמולה הנאצית רוברט וברטרם, שהופק כקומדיה קלילה ובוים על ידי היינץ צרלט. היטלר, מצידו, לא ראה בעין יפה את הסרט, שכן הוא הציג את הגרמנים כנוכלים. הסרט גם לא זכה להצלחה של ממש, אולם היווה פריצת דרך לסרטי תעמולה נוספים.

היהודי הוצג בתעמולה הגרמנית כאויב האנושות, והועמד אל מול הגרמני, הארי, שהוא מקדמה ומפתחה של האנושות. הגרמני הוא הלאומי, העובד, היוצר, בעוד שהיהודי הוא הטפיל, האינטרנציונליסט, הניזון מעמלם של אחרים. על פי התעמולה הגרמנית שני האויבים של הפועל הגרמני, הקפיטליסט המנצל אותו, והקומוניסט הרוצה לשעבדו, הם שני פנים של אותו אויב ישן - היהודי.

שימוש מיוחד נעשה בתעמולה על מנת להסוות את זוועות השואה. ב-23 ביוני 1944 הנאצים התירו למשלחת של הצלב האדום לבקר בגטו טרזיינשטט על מנת להפריך את השמועות על הגורל לו זוכים באי המחנה. המחנה היה אך תחנת מעבר ליהודי מערב אירופה בדרכם להשמדה באושוויץ ובטרבלינקה, אך אלו ששהו בו תקופת מה בטרם עלו על הטרנספורט, זכו לתנאים קשים של רעב, השפלה ויחס בלתי אנושי. במאמץ מתואם הוקמו חנויות ובתי קפה דמה, על מנת להראות את הרווחה בה חיים היהודים, אל מול משטר הקיצוב בו היו נתונים הגרמנים בשלהי המלחמה. האורחים נהנו מהופעת אופרה של ילדים "ברונדיבר", שנכתבה בידי הנס קראסה. הנאצים סברו כי הזיוף היה כה מוצלח, עד שהחליטו ליצור סרט תעמולה. הסרט, "הפיהרר מעניק עיר ליהודים", צולם החל מאוגוסט 1944. הבמאי היה הבמאי היהודי המפורסם קורט גרון. מטרת הסרט הייתה להראות עד כמה היטיב משטרו של היטלר עם היהודים. לאחר צילום הסרט נשלחו רוב השחקנים, אנשי הצוות, ואף הבמאי, אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ. הסרט לא הוקרן מעולם, אך קטעים ממנו שמשו בתעמולה הנאצית, וחלקם שרדו.

הערכתה של התעמולה הנאצית

Ssnederland
כרזת גיוס ל-אס אס בהולנד

נאמר כי התעמולה הנאצית לא הייתה תחליף לאלימות, אלא אחד ממרכיביה[8]. בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה שישב בדין במשפטי נירנברג הכיר בכך, כאשר הגיש אישומים כנגד התועמלנים המובילים - יוליוס שטרייכר, הנס פריטשה, אלפרד רוזנברג באשמת פשעים כנגד האנושות. שטרייכר ורוזנברג נדונו לעונש מוות. שני העיקריים מהוגיה של התעמולה הנאצית, היטלר וגבלס, התאבדו על מנת שלא לעמוד למשפט על פשעיהם.

תרומתו הייחודית של גבלס לתעמולה, הרעיון כי יש לחזור על שקר מספר רב של פעמים עד שייקלט בתודעת הציבור כאמת, נקראת כיום "תעמולת גבלס", וקיימת מוסכמה כי תעמולה מעין זו אינה לגיטימית במסגרת מסעי תעמולה פוליטיים, אם כי לעיתים נעשה בה שימוש, וההאשמה בדבר שימוש ב"תעמולת גבלס" היא האשמה רווחת בשיח הפוליטי.

התעמולה הנאצית הייתה כה רבת עוצמה, ויצרה במהלך תקופת קיומה הקצרה מערכת ברורה ומושכת של סמלים, דימויים ואסתטיקה, עד שיש המצביעים על קיומו של כוח משיכה זה עד ימינו. המלומד שאול פרידלנדר, בספרו "קיטש ומוות"[9] מסכם נקודה זו במילים אלו:

הנאציזם ירד מן הבימה, אך הדיבוק שהוא מהווה לדמיון בימינו, והיווצרות הנוסח החדש, המשחזר ומפרש אותו בלי הרף - מעמידים אותנו בהכרח מול שאלה נחרצת: האם תשומת לב זו, הנצמדת אל העבר, אינה אלא הזיית שווא, קסמו של מופע ראווה, איזה גירוש שדים, או שמא נובעת היא מן הצורך להבין; או אולי זהו, שוב ושוב, ביטוי לפחדים סמויים אצל אלה, וביטוי לכיסופים כמוסים אצל אחרים."

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל גרמניה

הערות שוליים

  1. ^ פריטשה נאשם על חלקו במשטר הנאצי במשפטי נירנברג, וזוכה.
  2. ^ קונרד היידן "איש מתגרה באירופה" הוצאת צ. לינמן, 1941, עמ' 28
  3. ^ ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 18
  4. ^ היידן, שם, 27.
  5. ^ מובא בספרו של William Halperin, Germany Tried Democracy, הוצאת נורטון, 1968, עמ' 369.
  6. ^ איאן קרשו, "המיתוס של היטלר", (תרגום: דוד שחם), תל אביב: הוצאת דביר, 1987, עמ' 42.
  7. ^ טלוויזיה בגרמניה הנאצית
  8. ^ "האנציקלופדיה של השואה", הוצאת יד ושם וספרית פועלים, 1990, כרך חמישי, עמ' 1250.
  9. ^ שאול פרידלנדר, קיטש ומוות - על השתקפות הנאציזם, ירושלים: הוצאת כתר, 1985
Associated Press

Associated Press (תעתיק: אסוֹשייטד פְּרס; מוכרת גם בראשי התיבות: AP [איי-פי]) היא סוכנות הידיעות האמריקאית. כיום, זוהי סוכנות הידיעות הגדולה בעולם.

סוכנות זו מנוהלת על ידי תאגידי עיתונים. הסוכנות היא קואופרטיב שלא למטרות רווח והשותפים בה הם מספר רב של עיתונים וגופי תקשורת, אשר חולקים ביניהם את התוכן שהם מייצרים. גופי תקשורת אחרים, שאינם שותפים, יכולים לרכוש ממנה את התוכן שהיא מייצרת.

החברה הוקמה בשנת 1846 על ידי שישה עיתונים מניו יורק.

ארגוני החדשות שהינם עמיתים של ה-AP היו מחויבים בראשית קיומה של הסוכנות להעביר ידיעות בלעדיות וידיעות אלה זיכו אותם בקבלת ידיעות מה-AP וכך יצרו מועדון בלעדי. ארגוני חדשות שלא היו עמיתים של הסוכנות לא יכלו להשתמש בידיעות אלו. הבלעדיות של המועדון וכניסתם של רשתות עיתונים גדולות עודד שיתוף של עיתונים גדולים עם קטנים. בעיה מרכזית שעמדה בפני חברי הAP הייתה איך לפתח שיטה, שתעודד שיתוף של ידיעות אותם אספו העיתונים בנפרד. בנוסף, מדיניות הבלעדיות יצרה חשש להתנגשות עם מדיניות התחרות הנהוגה בארצות הברית.בעקבות מאמר שמתח ביקורת על תפקודה של AP בגרמניה הנאצית הודתה הסוכנות שלפי דרישת הנאצים היא פיטרה שישה צלמים יהודים בגרמניה, אך סייעה להגירתם משם, העסיקה צלמים פרו-נאצים, וסיפקה לנאצים תצלומים ששימשו את התעמולה הנאצית.בספטמבר 2000, במהלך האינתיפאדה השנייה, פרסמה סוכנות הידיעות AP תצלום בו נראה אדם פצוע יושב שותת דם ולידו עומד שוטר משמר הגבול ישראלי, כשהוא מניף בידו אלה, כביכול כלפי האדם הפצוע, כשעל-פי הכיתוב המופיע מתחת לתצלום הפצוע הוא מפגין פלסטיני. מאוחר יותר התברר כי הפצוע שבתמונה הוא טוביה גרוסמן, יהודי אמריקאי שהותקף בידי פורעים פלסטינים וכי השוטר שלידו מניף אלה כדי להדוף ולהניס את הפורעים. הסוכנות התנצלה על הפרסום עם הכיתוב השגוי והמטעה.

במאי 2018 בטור שפורסם בניו יורק טיימס מספר מתי פרידמן, עורך ב-AP בעבר, כי נהג לציית לדרישת החמאס להציג את אנשיו שנהרגו כאזרחים ובכך להעלות את מספר האזרחים שנהרגו על ידי ישראל.

אולימפיאדת ברלין (1936)

אולימפיאדת ברלין (1936) היא האולימפיאדה ה-11 בעת החדשה. אולימפיאדה זו נערכה בברלין, בירת גרמניה הנאצית. האולימפיאדה היוותה מפגן ראווה שבו הוצגו הישגי הנאצים לעיני העולם כולו.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הייתה אמורה ברלין לארח את המשחקים האולימפיים. העיר הייתה אמורה לארח את המשחקים בשנת 1916, אולם משחקים אלו נדחו על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי שכן באותו זמן נערכה מלחמת העולם הראשונה.

מערכת התעמולה הנאצית ובראשה יוזף גבלס, שר התעמולה של גרמניה, השתמשו בה לצורך העלאת המוראל הגרמני. ואכן האולימפיאדה נחשבת עד היום לדוגמה להצלחת התעמולה הנאצית. גבלס והבמאית לני ריפנשטאהל (אשר יצרה שנתיים לפני כן את סרט התעמולה הנאצי "ניצחון הרצון") הפיקו את הסרט "אולימפיה" שיצא בשני חלקים, המציג את האולימפיאדה באור התעמולה הנאצית, תוך שימוש באסתטיקה פאשיסטית ונאצית, ובאוצר הדימויים הוויזואלי הנאצי שהוצג בכישרון רב על ידי ריפשנשטאהל, כמו גם העלאת ערכי ה"גזע" וה"פולק".

כדי לחזק את תדמיתו של המשטר כלפי חוץ, נמנעו הנאצים במהלך האולימפיאדה מלפגוע באנשים מהגזע ה"נחות" (יהודים, שחורים וכדומה), והוסרו כל השלטים כנגד היהודים, אך עם זאת, לאחר האולימפיאדה נשמעו טענות כי השחקנים הופלו לרעה בגלל מוצאם.

היהודים ובכללם היישוב הארץ ישראלי החרימו את האולימפיאדה וארגנו משחקים אולימפיים אלטרנטיביים, שבהם השתתפו גם ספורטאים לא יהודים. בין המחרימים הייתה האלופה האולימפית באתלטיקה מארצות הברית ליליאן קופלנד, שיאן העולם בריצת משוכות מילטון גרין, הסייף הדני בעל מדליית כסף אולימפית איוון אוסייר והמתאבק האוסטרי ניקולאוס הירשל בעל שתי מדליות ארד אולימפיות במשקל כבד, אצן המשוכות סיד קיל מדרום אפריקה ושחייניות הכח וינה אלופות אוסטריה יהודית דויטש-הספל, רות לנגר ולוסי גולדנר, מאמנת השחייה לנשים האמריקאית שרלוט אפשטיין ושחייניתה ג'ניס ליפסון.

בפברואר 1936 עלתה לשלטון בספרד ממשלה חדשה שהחליטה להחרים את אולימפיאדת ברלין, כמחאה על המשטר הנאצי בגרמניה, ותחת זאת לארגן אולימפיאדה אלטרנטיבית - האולימפיאדה העממית בברצלונה. כ-6,000 ספורטאים מ-22 מדינות נרשמו להשתתף במשחקים. ימים ספורים לפני שהאולימפיאדה העממית אמורה הייתה להיפתח, פרצה בספרד מלחמת האזרחים, והיא בוטלה.

הייתה זאת האולימפיאדה הראשונה ששודרה בטלוויזיה, אם כי במעגל סגור בברלין בלבד, ובאיכות נמוכה. זו הייתה גם האולימפיאדה הראשונה בה נערך מרוץ לפיד כחלק מטקס הפתיחה, והראשונה בה נערך טורניר אולימפי בכדורסל.

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג (בגרמנית: Alfred Rosenberg (מידע • עזרה); 12 בינואר 1893 - 16 באוקטובר 1946) היה אידאולוג נאצי ופושע מלחמה בשירות גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה שהיה בין האחראים לשואה. נידון למוות במשפטי נירנברג בשל חלקו בפשעים נגד האנושות והשמדת עם.

אמיל יאנינגס

אמיל יאנינגס (בגרמנית: Emil Jannings; ‏ 23 ביולי 1884 – 2 בינואר 1950) היה שחקן קולנוע גרמני. הוא היה השחקן הראשון שזכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר והאדם הראשון לו הוענק פסלון ה"אוסקר".

אמיל יאנינגס נחשב בזמנו לשחקן אופי גדול, והופיע לצידה של מרלן דיטריך בסרט "המלאך הכחול" ב-1930. בעוד שמרלן דיטריך עזבה את גרמניה, פנתה לדרך של התנגדות לנאצים והופיעה במלחמת העולם השנייה בפני חיילי בנות הברית, הפך אמיל יאנינגס לנאצי פעיל והופיע לפי בקשת שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בסרטי תעמולה אנטישמיים. לאחר כניעת גרמניה הוחרם ולא הופיע יותר בסרטים עד מותו.

דר שטירמר

דֶר שטירמֶר (מגרמנית: Der Stürmer, "המסתער") היה שבועון שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים.

הנס פריטשה

הנס פְריטשֶה (בגרמנית: Hans Fritzsche;‏ 21 באפריל 1900 - 27 בספטמבר 1953), מאנשי התעמולה הנאצית בגרמניה. נשפט במשפטי נירנברג ונמצא זכאי.

העבודה משחררת

העבודה משחררת (בגרמנית: Arbeit macht frei; נהגה: "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי") היא אִמרה גרמנית שהתנוססה בשערי מספר מחנות הריכוז הנאציים, כחלק ממערך התעמולה הנאצית, הטעייה ואחיזת העיניים שהופנתה כלפי קורבנות גרמניה הנאצית.

טרזיינשטט

טֶרֶזִין (בצ'כית: Terezín) או טֶרֶזְיֶינְשְטָט (מגרמנית: Theresienstadt) הוא מבצר במחוז לאבֶם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכמחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים גטו, במסגרת ניסיונם לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה.

כ-90% מהאסירים היהודים בטרזיינשטט נרצחו על ידי הנאצים. מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו למחנה, נותרו במחנה בסוף המלחמה 19,000 בני אדם.

יודאו-קומוניזם

יודאו-קומוניזם או יודאו-בולשביזם (קומוניזם יהודי, בולשביזם יהודי; בפולנית: Żydokomuna) הוא מושג שהומצא לאחר מהפכת אוקטובר על ידי חוגים אנטישמיים שניסו לטעון שהקומוניזם נוצר על ידי היהדות, כדי שישרת את האינטרסים שלה.

הדיכוי הדתי והכלכלי של יהודי אירופה במהלך הדורות, אפלייתם במדינות הלאום שהתפתחו בעת החדשה והאנטישמיות הדתית והעממית שרווחו גם בחוגי השלטון הובילו יהודים רבים לאהדה ותמיכה בתנועות מהפכניות שונות, ובמיוחד תנועות שהבטיחו שוויון לכל (גם ליהודים) ובהן התנועה הקומוניסטית. הצטרפות לתנועה הקומוניסטית כללה התכחשות לדת וללאום היהודיים, בהתאם לדוגמה הקומוניסטית האתאיסטית הקוסמופוליטית. החוגים האנטישמיים התעלמו מההתכחשות הזאת, והפיצו תעמולת כזב על כך שהקומוניזם הוא המצאה יהודית (בהתבסס בין היתר על מוצאו היהודי של קרל מרקס) שנועדה לשרת אותם בהשתלטותם על העולם.

המושג "יודאו-קומוניזם" נוצר על רקע נוכחותם הבולטת של אישים ממוצא יהודי בצמרות המפלגות הקומוניסטיות בראשית דרכן. בצמרת המפלגה הבולשביקית בברית המועצות היו אישים דוגמת לאון טרוצקי, גריגורי זינובייב, לזר קגנוביץ', לב קמנייב ועוד. כדי להגביר את הרושם שהיהודים הם רוב הצמרת הקומוניסטית, נהגו החוגים האנטישמיים לצרף לרשימת האישים ממוצא יהודי גם את מי שהיה לו רק סב נוצרי ממוצא יהודי (לנין) או שהתחתן עם אישה ממוצא יהודי. על פי ההיסטוריון ארנו לוסטיז'ה (בן דודו של ז'אן-מארי לוסטיז'ה), בין 23,600 המשתתפים במהפכת אוקטובר היו רק 964 יהודים, שבהמשך הצטרפו אליהם 2,182 יהודים נוספים. במפלגה הקומוניסטית של פולין, מתוך 15 חברים בהנהלה המרכזית ב-1936, שמונה היו יהודים, ובהליכים המשפטיים שננקטו שם נגד הקומוניסטים היו 90% מהנאשמים יהודים. גם בהנהגה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית עמדו אישים ממוצא יהודי, דוגמת אנה פאוקר ובעלה, מרצ'ל פאוקר, יוסיף קישינבסקי ועוד. במפלגה הקומוניסטית ההונגרית התבלטו בלה קון, מתיאש ראקושי ויאנוש קאדאר.

בשנים 1920–1922 פרסם הנרי פורד 4 כרכים של ספרו האנטישמי, "היהודי הבינלאומי", ובו האשים את היהודים, בין היתר, בהפצת הקומוניזם בצפון אמריקה. אותו הנרי פורד דאג לתרגום והפצת הפרוטוקולים של זקני ציון בשפות רבות והגביר בכך את התעמולה המאשימה את היהודים בקשר עולמי להשתלטות על העולם.

בלונדון, בשנים 1922–1923, פורסמה חוברת בת 32 עמודים בשם "The Jewish Bolshevism", שזכתה להקדמה מאת אלפרד רוזנברג, וקידמה את הפצת המושג בחוגים רחבים. המושג "יודאו-בולשביזם" הצטרף לכינויים "יודאו-דמוקרטיה" (כינוי גנאי שהצמידו הפשיסטים האנטישמיים למשטרים הדמוקרטיים של אירופה) ו"יודאו-מסונים" (חיבור אנטישמי חסר יסוד בין היהודים ובין הבונים החופשיים, בלועזית "מסונים").

קרל פופר טען כי מושג היודאו-בולשביזם, כחלק מתאוריית קשר על השתלטות היהודים על העולם, היא חלק מהשקפת עולם דמונית, שבאופן שיטתי מייחסת את ההתרחשויות לקנוניות של יחידים או חברות ובכל הקשור ליהודים זהו חילון של ההשקפות הדמוניות הנוצריות.

יוזף גבלס

פאול יוזף גֶּבֶּלְס (בגרמנית: Paul Joseph Goebbels (מידע • עזרה);‏ 29 באוקטובר 1897 – 1 במאי 1945) היה פושע מלחמה נאצי, מראשי משטרו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, שבה שימש שר התעמולה וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. גם בתוך החוג הפנימי של מקורבי היטלר גבלס היה ייחודי בקנאותו האידאולוגית להיטלר, למפלגה הנאצית ולתורת הגזע. נאומיו ומאמריו גדושי האנטישמיות מילאו תפקיד מרכזי בהכשרת דעת הקהל לרדיפה גזענית של היהודים ולבסוף להשמדתם בשואה.

יוליוס שטרייכר

יוליוס שטרייכר (בגרמנית: Julius Streicher;‏ 12 בפברואר 1885 - 16 באוקטובר 1946) היה מראשי העיתונות האנטישמית ומראשי המשטר הנאצי בגרמניה. המקים, הבעלים והעורך של העיתון האנטישמי והתעמולתני "דר שטירמר" (המסתער). נידון למוות במשפטי נירנברג על חלקו בשואה והוגדר בפסק הדין כ"אויב היהודים מספר אחד".

ליל הסכינים הארוכות

ליל הסכינים הארוכות (בגרמנית: Die Nacht der langen Messer) הוא כינוי עממי למסע רציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האֵס אָה (SA) ב-30 ביוני 1934, אירוע שמערכת התעמולה הנאצית כינתה "הפוטש של רהם" (Röhm-Putsch).

מוזיקה מנוונת

מוזיקה מנוּונת (בגרמנית: Entartete Musik) היה כינוי בו השתמשו הנאצים בשנות השלושים לתאר סוגים מסוימים של מוזיקה, שעל פי האידאולוגיה הנאצית היו "מזיקים" או "דקדנס". הנאצים הוציאו לקסיקון בשם זה, שכלל את רשימת המלחינים אשר יצירותיהם נכללות בתואר. היחס ל"מוזיקה המנוונת", היה חלק מקמפיין נרחב בשם "אמנות מנוונת" (Entartete Kunst), אשר נועד לבודד, לדכא, ולהחרים את היצירות הללו.

מיין קאמפף

מיין קאמפף (בגרמנית: Mein Kampf; בעברית: "מלחמתי" או "מאבקי") הוא ספר שכתב מנהיג המפלגה הנאצית בגרמניה אדולף היטלר בתקופת מאסרו בכלא לנדסברג, לאחר שהורשע בניסיון ההפיכה שכונה "הפוטש במרתף הבירה" בשנת 1923. בספר פירט היטלר את משנתו הפוליטית ותוכניותיו לעתידה של גרמניה. הכרך הראשון של הספר יצא לאור ב־18 ביולי 1925, והכרך השני ב־1926.

סלקציה

במהלך השואה, סלקציה היא פעולה שביצעו שלטונות גרמניה הנאצית כדי למיין ולנפות על ידי "טיהור חכם" יהודים שנחשבו "בלתי פרודוקטיביים" (לא יצרניים, כלומר חסרי כושר עבודה). אנשים שנכנסו לקטגוריה זו היו בדרך כלל בגיל העמידה, בעלי משפחות גדולות, ילדים, נתמכי סעד, נכים, חולים וזקנים. כל אלה גורשו למחנות ריכוז לצורך השמדה שיטתית שהחלה במאי 1942. היתר נוצלו ככוח עבודה עד לשחיקתם וקריסתם. בדרך דומה נערכו סלקציות בכניסה למחנות.

התהליך הכפול נועד להטעות את היהודים, כחלק מאחיזת העיניים באמצעים שונים של התעמולה הנאצית, כדי שהיהודים יעלו ללא התנגדות לרכבות שהובילו אותם למחנות ההשמדה. גם במהלך שגרת חיי המחנות נערכו סלקציות כדי למיין ולהפריד בין אלה ששרדו והיו מסוגלים לעבוד עדיין לבין אלה שגורלם נחרץ - המוזלמנים. אלה שהצליחו להישאר בחיים המשיכו לעבוד עד המיון הבא, וחוזר חלילה.

עזרא פאונד

עזרא פאונד (באנגלית: Ezra Pound;‏ 30 באוקטובר 1885 – 1 בנובמבר 1972) היה משורר אמריקאי נודע, אבי האימג'יזם. מלבד היותו אחד המשוררים האמריקאים החשובים בכל הזמנים, היה מתרגם חשוב, מהראשונים שהכיר למערב את השירה היפנית והסינית (למשל, את המשורר הסיני לי באי)[דרוש מקור]. בתקופת מלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם הפשיסטים באיטליה ועל כך נשפט לאחר המלחמה.

פלקישר באובכטר

ה"פֶלקישֶר בֶּאוֹבַּכטר" (בגרמנית: Völkischer Beobachter; משמעות השם: "הצופה העממי") היה ביטאונה הגזעני של המפלגה הנאצית בגרמניה החל משנת 1920.

העיתון החל את דרכו כביטאון התנועה הפאן-גרמנית בשנת 1887 במינכן ונקרא Münchner Beobachter ("הצופה של מינכן").

עד אוגוסט 1919, עת הוחלף שמו ל"פלקישר באובכטר", החליף הביטאון את בעליו מספר פעמים. בשנת 1920 רכשה התנועה הנאצית את הזכויות על השם וההפצה. המוציא-לאור הראשון של הביטאון היה נאצי אנטישמי בשם דיטריך אֶקָרט, שהשתתף מאוחר יותר בפוטש במרתף הבירה ב-1923. לאחר האירוע ובעקבות המשפטים שנערכו לראשי הקושרים הופסקה זמנית הוצאת העיתון עד פברואר 1925.

המוציא לאור והעורך הראשי משנת 1923, עקב מותו של אקרט, היה אלפרד רוזנברג, ממייסדי התנועה הנאצית ומנהיגה בפועל בתקופה שבה היה אדולף היטלר כלוא לאחר ניסיון הפוטש. עורך בכיר נוסף והמו"ל האחרון (בשנים 1945-1938) היה וילהלם וייס.

תפוצת הביטאון עלתה מ-8,000 גיליונות ב-1920 ל-25,000 בשנת 1923. מפברואר שנה זו החל להופיע בכל יום. החל משנת 1926 החל העיתון להדפיס גם תמונות בנוסף לטקסט. עד שנת 1927 הופיע רק בדרום גרמניה, החל משנה זו החל להופיע בכל רחבי גרמניה.

מאוחר יותר נוצרו 3 מהדורות אזוריות - לדרום גרמניה, לצפונה ולאוסטריה. ב-1933, לפני עלות הנאצים לשלטון, הגיעה התפוצה ל-120,000.

בשנת 1944 הגיע העיתון לשיא תפוצתו - כ-1.7 מיליון עותקים.

ה"פלקישר באובכטר" חדל להופיע בסוף אפריל 1945.

שעיר לעזאזל (חברה)

שעיר לעזאזל (באנגלית: "scapegoating", מהמילה "Scapegoat") היא פעולה של הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כ"שעיר לעזאזל" - כאשֵמים ונושאים באחריות למצב שלילי, בין אם הם הגורמים לו ובין אם לא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.