התנחלות השבטים

התנחלות השבטים היא אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים, המתאר את התנחלותם של שנים עשר השבטים בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן לאחר יציאת בני ישראל ממצרים וארבעים שנות נדודים במדבר. התקופה שלאחר תקופה זו, המכונה גם תקופת ההתנחלות, ועד לתקופת המלכים, מכונה תקופת השופטים.

חלק מהחוקרים סבורים כי תהליך ההתנחלות והתגבשות עם ישראל בארץ ישראל התבצע בצורה שונה מזו המתוארת בספר יהושע. לא ככיבוש מהיר, אלא ככניסה איטית של שבטים. חלק מהממצאים הארכאולוגים לא תואם את הסיפור המופיע בספר יהושע, למשל החומות שנמצאו ביריחו תוארכו לתקופת הברונזה הקדומה, יותר מאלף שנים לפני התיארוך המקובל לגבי תקופת ההתנחלות. נמצאו גם שרידי ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה II ‏ (1550-2000 לפנה"ס), אבל השרידים האפשריים מתקופת הברונזה המאוחרת שבה לכאורה נכבשה העיר בידי יהושע, לא עמדו בפגעי הזמן ומזג האויר, ונסתחפו לשכבה עבה של עפר צבעוני. גם בחפירות אֶ-תֵל, שהציעו לזהותו עם העי, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל.

ההתנחלות לפי המקרא

Kibush Canaan
כיבוש הארץ כפי שהוא מתואר בספר יהושע

אף על פי שלתפיסה כי המקרא מתאר את תהליך ההתנחלות וכיבוש הארץ בראשות יהושע בן נון כמסע צבאי אחיד שורשים עמוקים במחשבה היהודית-נוצרית, הרי בפועל מתואר במקרא תהליך ארוך שהחל בימי משה, המשיך בימיו של יהושע והסתיים שנים רבות לאחר מותו.

ספר יהושע עצמו מתאר בהרחבה כיבוש של כשלושים ערי מדינה כנעניות (שירת ל"א המלכים), על פי המשתמע מתיאור הכיבוש ומתיאור קורות עם ישראל בתקופות שלאחר מכן, היה זה כיבוש חלקי בלבד, כאשר בחלקים מהארץ נותרו על כנם העמים שהיו שם טרום בא יהושע. מספר פסוקים בספר יהושע גורסים כי יהושע כבש את כל הארץ מקצה ועד קצה,[דרוש מקור] אולם על פי מבקרי המקרא ספר יהושע נערך בתקופה מאוחרת יותר.

כיבוש עבר הירדן

על פי המקרא, החל כיבוש הארץ במלחמה עם סיחון מלך האמורי, סיחון שעיר בירתו הייתה חשבון כבש את עבר הירדן מנחל ארנון צפונה מיד מלך מואב הראשון, לאחר מכן נלחמו בני ישראל עם עוג מלך הבשן באדרעי ובעקבות כך נכבש הבשן (רמה"ג)וחבל ארגוב (הלג'ה הגדולה שבסוריה)[1].

כיבוש יריחו העי ומעמד הר גריזים והר עיבל

לאחר מעבר הירדן, חנו בני ישראל בגלגל ומשם יצא העם בראשות יהושע בן נון לכיבוש יריחו והעי. לאחר זאת הצפינו בני ישראל להר גריזים והר עיבל (ליד שכם) שם ערכו את מעמד הר גריזים והר עיבל במהלכו בנו מזבח בהר עיבל והקריבו עליו קרבנות, וקראו את "כל דברי התורה הברכה והקללה בכל-הכתוב בספר התורה" כחלק מכריתת הברית השנייה עם ה' לאחר כריתת הברית במעמד הר סיני.

כריתת הברית עם הגבעונים והמלחמה בחמשת מלכי האמורי

בעקבות כיבוש יריחו והעי פנו הגבעונים תושבי גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים לכרות ברית עם יהושע, לאחר הגעת בני ישראל לערי הגבעוני חזרו העם לגלגל[2].

בעקבות הברית עם הגבעונים התאגדו חמשת מלכי האמורי שמלכו בצפון הנגב, ההר והשפלה מירושלים דרומה (אדוני צדק מלך ירושלים, הוהם מלך חברון, פראם מלך ירמות, יפיע מלך לכיש, דביר מלך עגלון) ויצאו למלחמה על גבעון. יהושע וצבאו עלו במסע לילי מהגלגל לגבעון, הפתיעו את חמשת מלכי האמורי, רדפו אחריהם במורד בית חורון עד עזקה ולאחר מכן לכדו את מקדה, לבנה, לכיש, עגלון, חברון, ודביר, וכן הכו את צבאו של הורם מלך גזר כאשר בא לסייע ללכיש. לאחר מסע מלחמה זה חזר יהושע עם לוחמיו לגלגל.

המלחמה עם מלכי הצפון

בעקבות המלחמה עם חמשת מלכי האמורי ששלטו בדרום ההר, צפון הנגב והשפלה התאגדה ברית מלכים צפונית בראשות יבין מלך חצור ועימו (יובב מלך מדון, מלך שִמרון ומלך אכשף), יהושע והלוחמים (יתרת העם נשארה כמו במערכה הקודמת בגלגל) עלו למי מרום הכו את צבאות המלכים הצפוניים והחריבו את חצור.

מסעי מלחמה נוספים בתקופתו של יהושע

מלכים נוספים שהכה יהושע על פי שירת ל"א המלכים: בית אל, גדר, חרמה, ערד, עדלם, תפוח, חפר, אפק, לשרון, תענך, מגידו, קדש, יקנעם, דור, גוים, תרצה.

מסעות כיבוש לאחר תקופתו של יהושע

המסעות לכיבוש המרחבים הבאים נערכו קרוב למותו של יהושע בן נון:

  • כיבוש יהודה וצפון הנגב: לאחר מותו של יהושע עלו שבטי יהודה ושמעון לכיבוש המרחב שבין ירושלים וצפון הנגב, במסגרת זאת נלחמו השבטים שנית עם חברון וירושלים כבשו את חברון והפכו אותה למרכזם. אף על פי שמתואר כיבושה של ירושלים ברור מהפסוקים שבהמשך כי לא הצליחו למגר את היבוסים בירושלים.
  • כיבוש והתנחלות בהר המרכזי (אזור בית אל - מגידו): למעט כיבוש בית אל מתואר במקרא עיקר אזור ההר המרכזי כאזור מיוער שעל מנת להתנחל בו היו צרכים בני אפרים לבצע בירוא יערות נרחב, ערי הממלכה המרכזיות (מגידו, בית שאן, תענך, גזר ויבלעם) נישארו בידיים כנעניות.
  • מסעות מלחמה בתקופת השופטים: לאחר כיבוש הארץ החלה תקופת השופטים שבה ישבו שבטי ישראל במקביל לכנענים ולפלשתים, במהלך אותה תקופה התקיימו יחסי גומלין מורכבים בין הצדדים ותקופת מלחמה רדפו תקופות שלום, לא רק שלא עלה ביד השבטים להקים שלטון מרכזי על מנת לאחד את כוחותיהם אלא שלעיתים אירעו מלחמות ביניהם ולעיתים שיתפו פעולה עם הכנענים והפלשתים כנגד אחיהם.
  • כיבוש צפון בקעת עמק החולה: חלק מבני שבט דן שנלחצו בידי הפלשתים עלו צפונה, כבשו את העיר ליש ושינו את שמה לדן, יחד עמם עלה איש לוי בשם יהונתן בן גרשום, שעל פי המדרש היה נכדו של משה וייסד מרכז פולחן בדן.
  • המלחמה עם יבין מלך חצור: ראו ערך מורחב מלחמת סיסרא.

חלוקת הנחלות

12 staemme israels heb
חלוקת ארץ ישראל לנחלות השבטים, על פי המקרא

לפי המתואר בתנ"ך, בתום מספר שנים של לחימה חילק יהושע את השטח שנכבש בין השבטים, למעט שבט לוי שקיבל כמתנה כמה ערים מכל שבט, ובסך הכל קיבל ארבעים שמונה ערים, כאשר שש מתוכן היו ערי מקלט. על פי חז"ל[3], ארכה תקופת הכיבוש שקודם חלוקת הארץ שבע שנים, וכן ארך זמן חלוקת הארץ (התיישבות והתבססות השבטים בנחלתם, כנראה) שבע שנים. מכל מקום, גם לאחר שנים אלו נותרו עדיין אזורים בארץ שטרם נכבשו, כמתואר בספר יהושע.

חלוקת הארץ נעשתה בשלושה שלבים, אשר נעשו בשלושה מקומות שונים. הראשונים שקיבלו את נחלתם היו ראובן ,גד וחצי המנשה, בעבר הירדן. הם קיבלו זאת ממשה רבנו בערבות מואב, טרם הכניסה. לאחר מכן קיבלו יהודה, אפרים וחצי שבט המנשה, מיהושע ואלעזר בן אהרון הכהן בגלגל, ורק יותר מאוחר, בשילה, שבעת השבטים הנותרים קיבלו מיהושע ואלעזר את חלקם.

בסיומה של התקופה הצטמצם היישוב הכנעני, ואילו הפלשתים הגיעו לשיא התפשטותם עקב עליונותם הארגונית-טכנולוגית. מצב זה בא לקיצו כאשר החלו השבטים להתאחד איחוד של קבע (ממלכת ישראל המאוחדת) בראשותו של המלך שאול, ובהמשך דוד ושלמה.

הכרונולוגיה המקראית של התנחלות השבטים

תקופה זו מתוארכת לפי מדרש סדר עולם רבה מ-1272 לפנה"ס ועד שלהי המאה ה-11 לפנה"ס. תיארוך זה מתבסס על ההנחה שהתקופה הפרסית בארץ ישראל נמשכה 34 שנים בלבד, ובית המקדש הראשון חרב בשנת 422 לפנה"ס. לפי המקובל במחקר המודרני החורבן אירע בשנת 586 לפנה"ס, ולפיכך לפי התנ"ך יש המקדימים את תחילת ההתנחלות לסוף המאה ה-15 לפנה"ס.

ארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות

סקירה ארכאולוגית

על פי המחקר הארכאולוגי, תקופת הברונזה התיכונה מסתיימת בחורבן רחב היקף שלאחריו מתחילה תקופת הברונזה המאוחרת. בראשית אותה תקופה (תקופת הברונזה המאוחרת I) האוכלוסייה הדומיננטית הם תושבי ערי ממלכה מתקופת הברונזה התיכונה אשר משקמים את תרבותם ובמקביל אליהם חיים קבוצות חברתיות אחרות כגון שרידי החיקסוס שגורשו ממצרים, הח'בירו, והשוסים, האימפריה המצרית מנסה לבסס את שלטונה בכנען במידה משתנה של הצלחה.

במהלך התקופה הבאה (תקופת הברונזה המאוחרת II), גדל כוחם של הח'בירו, מוזכר שבט אשר[4] כשבט היושב בחוף הצפוני של כנען ומופיעים גויי הים.

בסיומה של התקופה (תקופת הברונזה המאוחרת III), יורד השלטון המצרי בכנען מגדולתו, מוזכר לראשונה השם "ישראל" בידי פרעה מרנפתח (מצבת ישראל) כגורם בעל חשיבות באזור שמצפון למצרים, מופיעים הפלשתים והתרבות הכנענית נטמעת בתרבויות אחרות. הופעת הפלשתים שהיו בעלי טכנולוגיית עיבוד ברזל מפותחת מסמנת את תחילת תקופת הברזל בארץ ישראל.

בתקופת הברזל א (1200 - 1000 לפנה"ס) התחילו לצוץ מאות יישובים קטנים חדשים באזורים רבים בארץ, הן בצפונה והן באזור חבל ההר בה ישנה התפתחות ממספר יישובים עירוניים בודדים בתקופה שקדמה לה, למאות יישובים קטנים. בקרב הארכאולוגים, לא כולם הסכימו שניתן לאפיין ולהגדיר זהויות אתניות לאותם מתיישבים, אולם אלו שכן ערכו הבחנה שכזו, זיהו את המתיישבים באזור החוף הצפוני בעיקר ככנענים/פיניקים ובגליל ואזור ההר זיהו את המתיישבים כישראלים. הזיהוי נעשה לפי צורת ההתיישבות, פרטי קרמיקה ושרידי המזון (בתי ארבעת מרחבים, מבנה מעגלי של היישוב בדומה למעגל אוהלים של נוודים, קנקני שפת צווארון, והיעדר שרידי חזירים)[5] עם זאת מכיוון ופריטים רבים שמזוהים כ"ישראלים" נמצאו גם באתרים כנענים ולהפך, היו מי שפיקפקו באפשרות ליצור סיווג אתני למתיישבים.

במקביל בכל אזור החוף הגיעו לשיא ערי קבוצות גויי הים. אלו קבוצות אתניות שמוצאן באזור יוון ובתרבות המיקנית שחרבה. בין אותם גויי הים ידועה הקבוצה האתנית "פלשתים"[6]. בתקופה הבאה (תקופת הברזל ב) גדל היישוב ונוסדות ממלכות יהודה וישראל.

גישות להתנחלות בארכאולוגיה

בעוד שאת מוצא הפלשתים מקובל לזהות בקרב גויי הים מאזור יוון, הרי שלגבי מוצא המתיישבים הישראלים חלוקות הדעות. ישנם המקבלים את גישת המקרא לפיה מקורם בקבוצה אתנית שעלתה מארץ מצרים בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת ופתחה בכיבוש צבאי נגד ערי הארץ, גישה זו מכונה גישת הכיבוש הצבאי האחיד. אחד מתומכי גישה זאת הוא ויליאם פוקסוול אולברייט. גישה אחרת מציעה סדר הפוך, לפיו תחילה ישנה התיישבות לא מאורגנת של קבוצות נוודים, בהמשך הם מתארגנים יחדיו ויוצרים אתוס לאומי, גישה זו מכונה גישת החדירה השקטה. גישה שלישית גורסת שמקורם של המתיישבים כולם הוא באוכלוסייה כנענית מקומית, ולא בשבטים נוודים מבחוץ, שנוצר ביניהם בידול תרבותי במהלך תקופת הברזל עד ליצירת אתוס משותף. גישה זו מכונה האסכולה הסוציולוגית[7].

  • ראשית ההתיישבות של שבטי ישראל התחילה במאה ה-13 לפנה"ס, בימיו של פרעה מרנפתח. יש הסוברים, כי מקור השבטים הישראלי היה בשבטים שבאו מעבר הירדן שנקראו "עִפּירוּ". שבטים אלו הלכו והתבססו בדומה לסיפור בספר שופטים, בצורה הדרגתית. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון[8].
  • שילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא, והתאגדו לעם עקב העדר שלטון, שנוצר עקב התערערות השלטון המצרי בארץ. חלק מהמצדדים בתאוריה זו רואים ביציאת מצרים מיתוס של אחת הקבוצות הללו, אשר אכן היגרה ממצרים לכנען בטרם נוצרה ההתאגדות.
  • תרבות ישראל התפתחה מתוך עמי כנען שישבו בארץ; תרבות ישראל התפלגה לשתי מדינות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל; מאוחר יותר נוצר הסִיפּר, ההיסטוריה המכוננת של האומה.
  • מקורו של העם היהודי היה בשכבות מדוכאות של תושבי ערי חוף הכנעניות בארץ, אשר מרדו בשלטון, והתיישבו בהרי יהודה ושומרון. התומכים בהשערה זו רואים בתיאור המקראי, ובכלל זה את סיפור יציאת מצרים כמיתוס, ולא כתיאור היסטורי. השערה זו מכונה "הגישה הסוציולוגית"[9].
  • לפי השערתם של הארכאולוגים: אלברכט אלט ואדם זרטל, ראשית האומה היה בנוודים שהגיעו מעבר הירדן המזרחי בתקופת הברזל השנייה, נכנסו לאזור הרי יהודה ושומרון, והקימו שם את יישוביהם, בתהליך שארך כ-200 שנה. הם סוברים, כי ראשיתה של ההתנחלות הייתה באזור הספר המזרחי, ומשם חדרו שבטי ישראל לשולי העמקים המזרחיים בשומרון, ולבסוף גם לאזור גב ההר. השערה זו מכונה "החדירה השקטה"[9].

מאפיינים ארכאולוגיים של תקופת ההתנחלות

ביצורים בתקופת ההתנחלות

בתקופת ההתנחלות לא הייתה תופעה של ביצורים[10].

למעשה, האתר היחיד שניתן לומר עליו באופן וודאי שהיה מבוצר באותה תקופה, הוא אתר שנחפר בגילה. אתרים אחרים, כמו בית אל, היו בהם אמנם ביצורים אולם הם נותרו מהתיישבויות קדומות בתקופת הברונזה, ואין עדות לכך שהם שימשו לביצור. ואילו בשאר האתרים לא נתגלה כל ביצור. באתרים תל באר שבע (שכבה VII), העי ותל א-נצבה הוצמדו הקירות החיצוניים של הבתים זה לזה, וייצרו מעין קיר היקף. ואילו באתרים אחרים כמו: תל ערד, תל בית מירסים, חרבת רדנה, תל אל פול, תל חצור, תל דן, תל חרשים, סאסא וחורבת עבות לא נמצא אף קיר היקף כלשהו.

מסוף תקופת ההתנחלות, שלהי המאה ה-11 לפנה"ס התגלו ביצורים של ממש באתר חרבת א-דורה.

הכלכלה ואורח החיים של יישובי ההתנחלות

היישובים היהודיים בתקופת ההתנחלות, היו בעלי מאפיינים ארכאולוגיים שונים באופן מובהק, מהיישובים הכנעניים. לרוב היישובים היהודיים היו קטנים באופן ניכר מהיישובים הכנעניים (גודלם היה בין חמישה לשישה דונם לכל היותר), ולרוב הם גם היו פחות מבוצרים מהם. מבני ציבור היו לרוב מעטים, ובתי המגורים היו בדרך כלל בתי עמודים. כלכלת יישובי ההתנחלות, התבססה בעיקר על חקלאות. גידולי דגנים ועצי פרי כגון זיתים וגפנים, היו נפוצים מאוד בקרב המתנחלים. כלכלתם התבססה גם על משק חי, בעיקר עזים, כבשים ובקר[11].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ במדבר כא כא, דברים ב ל"א.
  2. ^ יהושע א עד ח.
  3. ^ סדר עולם רבה פרק י"א, בבלי זבחים קי"ח ע"ב, ערכין י"ג ע"א.
  4. ^ הערך שבט אשר באנציקלופדיה העברית.
  5. ^ האוניברסיטה הפתוחה, מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, עמ' 89 ואילך.
  6. ^ טרודה דותן, הפלשתים ותרבותם החומרית
  7. ^ ישראל פינקלשטיין, ‏היקפה של האוכלוסיה הישראלית בתקופת ההתנחלות, קתדרה 32, יולי 1984, עמוד 3
  8. ^ הערך: "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", האנציקלופדיה העברית, ירושלים-תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך י"ז, עמ' 83.
  9. ^ 9.0 9.1 ההר המרכזי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2002, עמ' 134.
  10. ^ הארכאולוג עמיחי מזר טוען שהייתה תופעה של ביצורים בישראל בתקופת הברזל הראשונה, תקופת ההתנחלות, במאמר: Azae, A. Giloh - An Early Israelite Site in the Vicinity of Jerusalem. Israel Exploration Journal 31, 1981. pp 1-36. אולם ארכאולוגים אחרים חולקים על ממצאיו.
  11. ^ יד יצחק בן צבי, ההר המרכזי, עמ' 135 - 136, ירושלים, 2002.
אפרים

אֶפְרַיִם הוא דמות מקראית, בנו השני של יוסף. הוא נולד במצרים במהלך "שבע השנים הטובות"; אמו הייתה אסנת בת פוטיפרע. צאצאיו היו שבט אפרים.

מקור שמו של אפרים מוסבר בספר בראשית: "וְאֵת שֵם הַשֵנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְאֶרֶץ עָנְיִי".כשהביא יוסף את בניו אפרים ומנשה לאביו יעקב כדי שיברכם, הוא החזיק את אפרים בימינו, כדי שיעקב יחזיקו בשמאלו - ואת מנשה יברך יעקב בימינו, משום שמנשה היה הבכור. אולם יעקב שיכל את ידיו והניח את יד ימינו על אפרים בעת שברך את נכדיו: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ". למרות מחאת יוסף, מבהיר יעקב כי הוא עושה זאת במכוון ("יָדַעְתִי בְנִי יָדַעְתִי") ומציין כי מנשה "יִהְיֶה-לְעָם" אולם "אָחִיו הַקָטֹן (אפרים) יִגְדַל מִמֶנוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגוֹיִם".

לצאצאי אפרים מתייחס גם יהושע בן נון.הסיפור המופיע בדברי הימים מספר על רשימה גנאלוגית של אפרים וסותר אף את הסיפור בבראשית, על פיו נולד אפרים ליוסף במצרים, ולא התגורר בארץ כנען. ואילו על פי המסורת בדברי הימים, חי אפרים בארץ כנען, בניו נהרגים בהתקלות עם תושבי העיר גת ולאחר מותם בונה שארה בתו שלוש ערים. ייתכן כי מגמתו של סיפור זה היא להבליט את הקשר של שבט אפרים לארץ ישראל. יש הסוברים כי שבט אפרים עלה לארץ טרם התנחלות השבטים בארץ, ואחרים טוענים כי הסיפור מיוחס לתקופה שלאחר כיבוש הארץ.

ארכאולוגיה מקראית

ארכאולוגיה מקראית היא תחום בארכאולוגיה שעוסק בממצאים מתקופת המקרא בארץ ישראל ובסביבתה, ומנסה לשחזר את תולדות עם ישראל ושאר עמי הארץ על בסיס ממצאים אלה. העוסקים בתחום זה חושפים את העדויות הארכאולוגיות ומנסים לפרש לאורן את הכתוב במקרא ולהעריך את מידת מהימנותו של הדיווח המקראי.

גבעונים

הגבעונים היו קבוצה אתנית נבדלת בארץ ישראל בתקופת המקרא, צאצאי חיווים שכרתו ברית במרמה עם יהושע בן נון בתקופת התנחלות השבטים. הקבוצה נחשבה למעמד חברתי נחות בעם ישראל.

בספר עזרא, פרק ב' ובספר נחמיה, פרק י"א, פרקים הכוללים את שמות שבי ציון, מוזכרים נתינים, שהמסורת מזהה אותם עם צאצאי הגבעונים. בהלכה מתייחסים לנתינים כמעמד חברתי והלכתי נחות.

גולן (עיר מקראית)

גּוֹלָן, היא עיר מקראית בארץ ישראל, אחת מערי הלויים. שמה מוזכר ארבע פעמים בתנ"ך.בתקופת התנחלות השבטים נכללה גולן בנחלתו של שבט מנשה, כאמור: "וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, מִמִּשְׁפְּחֹת הַלְוִיִּם--מֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה אֶת-עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת-גלון (גּוֹלָן) בַּבָּשָׁן וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת-בְּעֶשְׁתְּרָה וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ: עָרִים, שְׁתָּיִם."(ספר יהושע, פרק כ"א, פסוק כ"ז), מה שהועבר על פי הגורל במשכן שילה אל שבט לוי כאחת מערי הלויים שהשתמש גם לעיר מקלט.יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים כותב כי ערים אלו שימשו "מקום מושב לפליטים".יש הסוברים כי יש לזהות את גולן המקראית בכפר סאחם ג'ולן בגלל הדמיון לשם. יחד עם זאת אין ממצאים ארכאולוגים המאששים סברה זו. במדרש תנחומא נכתב "גולן בבשן זו סלוקיא". עיר זו מופיעה ברשימותיו של בן מתיתיהו כאחת מהערים המבוצרות באזור.

התקופה הישראלית

התקופה הישראלית הוא כינוי שבו נהגו הארכאולוגים להשתמש בעבר כדי לציין תקופה שהחלה בארץ ישראל עם ראשית התנחלות השבטים של בני ישראל והסתיימה בחורבן בית ראשון וגלות בבל. כיום מעדיפים לכנות אותה בשם "תקופת הברזל", כינוי המתייחס לתרבות החומרית שלה.

יאיר הגלעדי

יָאִיר הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השביעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

מוצאו של יאיר הוא משבט מנשה, מחצי השבט שממזרח לירדן.

לחם

לֶחֶם הוא מוצר מזון בסיסי, הנפוץ כמעט בכל העולם מאז שחר הציוויליזציה האנושית. לחם הוא מאפה רך המתקבל מאפייה, מבישול או מטיגון של בצק, לרוב בצק שהותפח על ידי שמרים. הוא אחד מסממני הציוויליזציה האנושית, זאת בשל תהליך הכנתו המורכב.

מלחמת מלכי הצפון

מלחמת מלכי הצפון היה סיפור מקראי על סכסוך בין עם ישראל והכנענים. המלחמה התרחשה בעמק יזרעאל, הגליל ולבנון.

עין גנים (אתר מקראי)

עֵין גַּנִּים הוא אתר מקראי מתקופת התנחלות השבטים שבו הייתה עיר הלויים עין גנים בנחלת שבט יששכר (ספר יהושע י"ט, כא / כ"א, כט). במהלך השנים הוסב שם העיר ל"גינת". החוקר יואל אליצור סבור כי ייתכן כי שם העיר היה "בית הגן". חוקרי ארץ ישראל הקדומה ר' אשתורי הפרחי וישעיהו פרס זיהו את מיקומה של עין גנים עם מיקומה של ג'נין בת ימינו.

עמק האלה

עמק האלה הוא עמק קטן בשפלת יהודה, מדרום לבית שמש, המקשר בין השפלה להרי יהודה ומכאן חשיבותו לאורך השנים. על פי התנ"ך, בעמק זה התרחש קרב דוד וגוליית. בראשית שנת 2014 הופקדה התוכנית להכריז על עמק האלה כגן לאומי.

פנואל

פְּנוּאֵל הוא יישוב מקראי קדום בעבר הירדן המזרחי על גדתו הדרומית של נחל יבוק, מזרחית ליישוב המקראי סוכות, המזוהה כיום עם תל א-ד'הב א-שרקייה, לא הרחק מהיישוב הירדני סְוַלְחָה.

לכל אורך התקופה המקראית שימשה פנואל בתור מקום אסטרטגי, שכן שלטה על אחד ממעברי היבוק והייתה מעבר הכרחי לכל מי שרצה להיכנס לארץ ישראל דרך מעברות הירדן בסמוך ליישובים אדם וסוכות. ובאמת אזכורה של פנואל לכל אורך התנ"ך מופיע בהקשר זה. ירבעם קובע את פנואל כעיר בירה

פנואל נזכרת לראשונה בספר בראשית. במקום זה, לפי הסיפור המקראי נאבק יעקב במלאך אלוהים, ליד מעבר היבוק. כתוצאה מזה החליט יעקב לקרוא למקום פְּנִיאֵל, משום שראה את פניו של אלוהים שעימו נאבק, כאמור:"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלׁהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל..." (בראשית, ל"ב, ל"א-ל"ב).

בתקופת התנחלות השבטים, נכללה העיר בתחום נחלתו של שבט גד.

פנואל נזכרת פעם נוספת בתור תחנת מעבר מעל נחל יבוק בתקופת גדעון השופט, ברודפו אחר שרי צבא מדין: גדעון הגיע לפנואל ברודפו אחר זבח וצלמונע וביקש מתושבי העיר אספקה לצבאו. תושבי פנואל, ככל הנראה מתוך חשש מפני המדיינים, סירבו לעזור לגדעון. כתוצאה מזה נדר גדעון לנקום בתושבי העיר ולהרוס את מגדלם לכשישוב:"וַיַעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל...וַיַעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אֵנְשֵׁי סֻכּוֹת. וַיֹאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמׁר: בְּשׁוּבִי בְשָלוֹם אֶתּוֹץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה. (ספר שופטים, פרק ח', פסוקים ח'-ט')"

האיזכור האחרון של פנואל בתנ"ך מתועד לימי המלך ירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל המפולגת:"וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם...וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל. (ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק כ"ה)". מתוך הכתוב עולה כי פנואל נכללה בתחום ממלכת ישראל, ככל הנראה לא הרחק מגבול עם ממלכת יהודה, שכן מסופר כי ירובעם בן נבט ביצר את העיר, ייתכן מאוד לצורך הכשרתה לעיר גבול.

קנקן שפת צווארון

קנקן שפת צווארון הוא קנקן שנמצא לרוב באתרים ארכאולוגים של יישובים ישראליים מתקופת הברזל 1 בין השנים 1150 לבין 1000 לפנה"ס, תקופה המוגדרת כתקופת התנחלות השבטים.

הקנקן יועד לאכסון של יין, שמן או מים. הבסיס של הכלי אינו שטוח אלא קוני כך שהיו צריכים לנעוץ אותו בקרקע כדי שלא יישפך. עיצוב זה גם אפשר את הנחתו על גבי אבנים לבישול. צווארו נעשה צר והתרחב מעט בשפתו. דבר זה הזכיר לארכאולוגים את הצווארון של הכומר, כך קיבל את שמו -קנקן שפת צווארון.

קנקן שפת צווארון הוא ממצא חומרי חשוב המסייע לזהות אתר כאתר ישראלי ולא כנעני. בדרך כלל נמצא רק באתרים הישראלים של גב ההר ולא בשאר חלקי הארץ.

כלי זה אופייני לתקופת הברזל 1 ובעיקר לאתרי ההתנחלות בהרים. בהרי הגליל מצוי וריאנט דומה מהתקופה "קנקן גלילי".

קציר (יישוב)

קָצִיר הוא יישוב מדרום לנחל עירון ברכס אמיר, הכולל את "הגבעה המערבית" ו"הגבעה המרכזית", השוכנות על שתי גבעות נפרדות ברכס אמיר, ברום של כ-400 מטרים מעל פני הים. יש המכנים את קציר "כפר אמנים", בעקבות קהילת האמנים המתגבשת בו.

במדרון המערבי של הרכס עליו נבנה היישוב, שוכן האתר הארכאולוגי "אל-אחוואט", בו התגלה יישוב מתקופת התנחלות השבטים בארץ כנען.

רחב

רָחָב היא דמות מקראית המופיעה בספר יהושע ומתוארת כתושבת יריחו שמארחת את מרגלי יהושע בארץ כנען. עזרתה חיונית להצלחת בני ישראל בכיבוש יריחו, ועל פי המדרש היא התגיירה ונישאה ליהושע לאחר התנחלות השבטים.

שארה

שֶׁאֱרָה, היא דמות מקראית, בתו של אפרים בנו של יוסף. שמה מופיע פעם אחת בתנ"ך, בספר דברי הימים. מסופר עליה כי בנתה שלוש ערים, בית חורון תחתון, בית חורון עליון ואת אוזן שארה.

המחבר המקראי מציין כי שארה היא צאצאית יחידה של אפרים, אשר ניצלה בעקבות כישלון שבט אפרים בניסיונם להיאחז באזור עמק איילון:

בתנ"ך מופיעים סיפורים רבים המייחסים בניית ערים לדמויות מקראיות אך אלו ברובם גברים. אף ייסוד עיר אינו מיוחס במקרא לאף אישה זולת שארה. קין בנה את העיר הראשונה, יהושע בן נון בנה את תמנת סרח וחיאל בית האלי אשר בנה את יריחו ובעקבות קללת יהושע מתו שני בניו, הם חלק מבוני ערים המוזכרים המקרא.יש הסוברים כי בסיפור זה, המופיע בספר דברי הימים, משובצת מסורת שנעלמה ביד עורך ובאה בסתירה לסיפור יציאת מצרים. הסיפור המופיע בדברי הימים מספר על רשימה גנאלוגית של אפרים וסותר אף את הסיפור בבראשית, על פיו נולד אפרים ליוסף במצרים, ולא התגורר בארץ כנען. ואילו על פי המסורת בדברי הימים, חי אפרים בארץ כנען, בניו נהרגים בהתקלות עם תושבי העיר גת ולאחר מותם בונה שארה שלוש ערים. ייתכן כי מגמתו של סיפור זה היא להבליט את הקשר של שבט אפרים לארץ ישראל. יש הסוברים כי שבט אפרים עלה לארץ טרם התנחלות השבטים בארץ, ואחרים טוענים כי הסיפור מיוחס לתקופה שלאחר כיבוש הארץ.

שילה (עיר מקראית)

שילה הייתה עיר ישראלית בנחלת שבט אפרים בדרום השומרון בתקופה שבין התנחלות השבטים בארץ כנען לבין הקמת ממלכת ישראל המאוחדת. בתקופה זו שימשה כמרכז הדתי-פולחני של שבטי ישראל, וכנראה אף כבירה בפועל. על-פי הממצאים הארכאולוגיים, שילה חרבה זמן מה בטרם יסד שאול את הממלכה, ואחת ההשערות היא כי כישלון שבטי ישראל להגן על בירתם היה הגורם העיקרי לכינון שלטון המלוכה, שהחליף את צורת הממשל המתוארת בספר שופטים. האתר כולל ממצאים ארכאולוגים מתקופת הברונזה התיכונה, תקופת הברונזה המאוחרת, תקופת הברזל, התקופה הרומית, התקופה הביזנטית והתקופה הערבית הקדומה.

תל שדוד

תל שַדוּד (או תל שריד) הוא תל קדום הממוקם בחלקו הצפוני של עמק יזרעאל, סמוך לקיבוץ שריד הנקרא על שמו. התל מזוהה על ידי החוקרים עם שָׂרִיד המקראית.

שלל הממצאים הארכאולוגיים אשר נחשפו על גבי התל מעידים על התיישבות קבועה ורציפה במקום החל מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה-16 לפנה"ס) ועד לסוף התקופה הרומית.

בתנ"ך מוזכרת העיר בהקשר לסיפור התנחלות השבטים. שריד נכללה בתחומו של שבט זבולון והייתה לעיר גבול, כפי שכתוב בספר יהושע: "וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחׁתָם וַיְהִי גְבוּל נַחֲלָתָם עַד שָׂרִיד." (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק י')

קרבתה של שריד לאחת מהדרכים המרכזיות בעת העתיקה, אשר חיברה את שימרון ומגידו עם ערי הגליל, העניקה לעיר חשיבות אסטרטגית וכלכלית כאחד. עובדה זו באה לידי ביטוי בממדיו של התל המעידים על גודלו של היישוב שככל הנראה הכפיל עצמו במהלך התקופה הישראלית.

גילוי אבני המיל שאת מרביתן ניתן לראות כיום בסמוך לתל ואף בתחומי הקיבוץ עצמו מעידות על השימוש הנרחב שעשו הרומאים באותה הדרך, שבתקופתם חיברה את מגידו לציפורי הנמצאת בגליל.

בשנת 1868 ניסתה קבוצת צליינים נוצרים ממוצא גרמני להתיישב במקום, אולם הקשיים הפיזיים הרבים בהם נתקלו ומחלת המלריה אילצו את הקבוצה לוותר על רעיון ההתיישבות.

בחפירות ארכאולוגיות שהתקיימו בשנת 2014 התגלו בבית קברות למרגלות התל ארון קבורה אנתרופואידי עתיק וחרפושית חותם עם שמו של פרעה סתי הראשון מהמאה ה-13 לפנה"ס.

תמנת חרס

תִּמְנֵת חֶרֶס (או תִּמְנַת סֶרַח) הוא יישוב מקראי בהר אפרים, המתואר במקרא כמקום מגוריו וקבורתו של יהושע בן נון.

יש המזהים אותו עם הכפר הפלסטיני כיפל חארת', הממוקם כק"מ צפונית מערבית לעיר אריאל, סמוך לכביש חוצה שומרון. הוא גם מזוהה עם ח'רבת תִּבְּנֶה, שנמצאת כק"מ מערבית ליישוב נווה צוף (חלמיש).

העיר נכללה בתחום נחלת שבט אפרים וניתנה על ידי עם ישראל ליהושע בן נון, כאמור: "...וַיִּתְּנוּ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן בְּתוֹכָם. עַל פִּי ה' נָתְנוּ לוֹ אֶת הַעִיר אֲשֶׁר שָאָל, אֶת תִּמְנַת סֶרַח בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיִּבְנֶה אֶת הֵעִיר וַיִּשֶׁב בָּה".יהושע בן-נון התגורר בתמנת חרס עד יום מותו ואף נקבר במקום: "וַיָמָת יְהוֹשֻּעַ בִּן-נוּן...וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם".לפי המסורת היהודית גם קברו של כלב בן יפונה ואביו של יהושע, נון נמצאים במקום, ועד היום משמשים למקום עליה לרגל.

מקור השם "תמנת סרח" הוא שיבוש שמו המקורי של המקום "תמנת חרס". לדעת חוקרי המקרא, השיבוש נבע בעיקרו מכוונת הגנאי של סופר המקרא, מפני שהשם המקורי נשמר ככל הנראה מהיישוב הכנעני שקדם לתקופתו של יהושע ורמז על פולחן השמש ("חרס" היא שמש) במקום, טרם התנחלות השבטים.

על פי מדרש בראשית רבתי (כה, יא) ופירוש רש"י ליהושע, על קברו של יהושע הועמדה תמונת שמש.

תקופת השופטים

תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך.

במהלך התקופה היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. נראה כי לרוב דאגו בני ישראל לנחלה המשפחתית והשבטית:

מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימות. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב:

הספר מתאר נוסחה קבועה, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב (בשל משבר אמוני), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.