התייוונות

התייוונות (מן "יוון") היא כינוי לתהליך בו אדם מסוים ממיר את תרבותו, ולעיתים גם את דתו לתרבות ההלניסטית (שמקורה ביוון העתיקה), דתה, לשונה ומנהגיה.

בהקשר של עם ישראל, המפגש המשמעותי הראשון בין התרבויות היה בתקופת אלכסנדר מוקדון. בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל משפחות רבות התייוונו, אפילו אצל בני משפחות הכוהנים גדולים התופעה התרחשה. יש הטוענים שהכוהן הגדול מנלאוס ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה יאסון, ואלקימוס הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם מושג ההתייוונות על משמעויותיו במסורת היהודית. המושג מוכר ביותר מתקופת אנטיוכוס השלישי, שליט הממלכה הסלאוקית ומרד המכבים בשלטון הסלאוקי בימי מרד החשמונאים.

אצל יהודי הגולה של אותן שנים ההתייוונות במודע הייתה במשך תקופה לא מבוטלת עניין זניח כיוון שידוע על הקפדתם בנוגע לשמירת השבת, היהודים היו משתחררים מכל חגיגה עירונית הקשורה בעבודת אלילים, נמנעים ממאכלות אסורים ואף משמן של גויים, שלחו כספים לירושלים ונשמעו לנשיא/מלך יהודה.

ברבות השנים ניתן להבחין במספר סימנים המעידים על תהליך התייוונות והתבוללות השמות הפרטיים והלשונות הוחלפו, התורה תורגמה ליוונית, ספרות יהודית ביוונית, מנהגים יוונים אומצו, וחלה הטמעות תרבותית כוללת על יהודי התפוצות. יהודים "קלים" אלה שמתוך השפעתה של הפילוסופיה היוונית היו מתייחסים בקלות ראש כלפי מצוות התורה ואף היו משתדלים למצוא באגדות ובמצוות רמזים לעניינים פילוסופיים ומוסריים עד שלא ראו צורך להאמין בדברי התורה כפשוטם ולקיים המצוות כהלכתם, הספר החיצוני חכמת שלמה מוקיעם (חכמת שלמה ב, ז,י"ח).

טיבריוס אלכסנדר (בן אחיו של פילון) ואנטיוכוס המומר הם דוגמאות ליהודים מומרים.

ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח החיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט והפילוסופיה והחוכמה היוונית, נגד חכמת היהדות וסולם הערכים של היהדות, והמצוות שבין אדם לחברו. גם בתחום התרבות החומרית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברבדים השונים.

ההתייוונות הייתה רווחת בעיקר בקרב השכבות העירוניות, המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי. בכפר ודלת העם השקפה זו לא הייתה מקובלת כל כך. המתחים הפנימיים בין המתייוונים לשומרי המסורת היו בין הסיבות העיקריות לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי בארץ ישראל.

Beit alfa01
אל השמש הליוס בפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אלכסנדר פוקס, קוים לדמותו של העולם ההלנסטי - מדינת החשמונאים בהוצאת יד בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה, ירושלים תל אביב, תשנ"ד, עמ' 47–54
  • מנחם שטרן, יהדות ויוונות בארץ ישראל במאות השלישית והשנייה לפנה"ס - מדינת החשמונאים בהוצאת יד בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה, ירושלים תל אביב, תשנ"ד, עמ' 55–74
  • אוריאל רפפורט, על 'התייוונותם' של החשמונאים - מדינת החשמונאים בהוצאת יד בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה, ירושלים תל אביב, תשנ"ד, עמ' 75–101
  • לימוד בנושא התייוונות באתר מדרשת

קישורים חיצוניים

גיור האדומים

גיור האדומים היה תהליך ייהודם של בני העם האדומי בתקופת ממלכת החשמונאים.

בשנת 125 לפנה"ס השלים המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את מלחמתו באדומים, כבש את נחלתם וגייר אותם. קיימת מחלוקת בקרב חוקרים האם התבצע גיור זה בכוח או שמא היה זה תהליך שנבע מרצון.

הטמעה תרבותית

הטמעה תרבותית היא תהליך של אינטגרציה של מהגרים או מיעוטים אשר נקלטים בתוך קהילה הדומיננטית ומאמצים את תרבותה. לעיתים הגורם שמוביל לקיום תהליך ההטמעות התרבותית הוא הנחה לפיה אימוץ אלמנטים מהתרבות הדומיננטית הם ערובה לדו קיום של המהגרים או קבוצות המיעוט בתחום המדינה או הטריטוריה בה הם מעוניינים להשתלב ולהתקדם.

התבוללות הוא תהליך הטמעות של יהודים בקרב חברה של גויים הסובבת אותם. התבוללות יכולה להיות השפעה של תרבויות הגויים ועד אבדן מוחלט של הזהות הלאומית והמרת הדת.

לרוב מהגרים יהיו אלו אשר ייזמו את תהליך ההשתלבות בסביבה החדשה בה הם נמצאים – על ידי לימוד השפה של המדינה או האזור, יצירת קשרים חברתיים עם המקומיים, מציאת עבודה או בפנייה למוסד לימודים מקומי. ההסתגלות בסביבה החדשה הופכת קשה יותר כאשר המהגרים אינם דוברים את השפה הרווחת באזור אליו היגרו. לעיתים רבות, הגירה בקנה מידה גדול גורמת לתסיסה פוליטית בקרב החברה ולהתנגדות או סלידה מפני המהגרים בני תרבות זרה.

כמו כן, כתוצאה מתהליך 'הטמעה תרבותית' נעלמים לעיתים רבות חלק או כל המאפיינים הייחודיים למהגרים החדשים או לקבוצות המיעוט. הדבר נכון במיוחד במקרים בהם מוסדות התרבות השלטת יוזמים תוכניות להטמעת התרבות השלטת בקרב אוכלוסיות המיעוט. אזור בו ישנה הטמעה תרבותית מכונה לעיתים "כור היתוך".

הטמעה תרבותית יכולה להיכפות על ידי השלטונות על מיעוטים אתניים. מדיניות האחדה מטעם השלטון הייתה מקובלת במאה ה-19 ובמאה ה-20 בארצות רבות. דוגמאות ידועות הן הפרנקיזציה בצרפת, ששורשיה עוד ב-1539 אך הפכה למדיניות רשמית בהדרגה אחרי המהפכה הצרפתית, והתבטאה באיסור על ברטונית וניבים מקומיים אחרים; הגרמניזציה, שהופעלה לראשונה על ידי פרוסיה על הסלאבים בשטחיה המזרחיים; הרוסיפיקציה שהנהיגה האימפריה הרוסית בעיקר אחרי 1863, שנמשכה גם בברית המועצות; והמגיאריזציה בשטחי ממלכת הונגריה רבתי לאחר 1867 ועד למלחמת העולם הראשונה.

היסטוריה של ירושלים

ההיסטוריה של העיר ירושלים מקיפה כשבעת אלפי שנות התיישבות, שראשיתן בסביבות 5,000 לפנה"ס, בשלהי תקופת האבן החדשה (נאוליתית קרמית). המתיישבים הראשונים היו ככל הנראה כנענים (יבוסים בלשון המקרא); מן האלף הראשון לפני הספירה העיר הפכה ליישוב ישראלי-יהודי, לבירת ממלכת ישראל המאוחדת ואחר כך לבירת ממלכת יהודה. מאז החליפה העיר ידיים במשך הדורות, בתור איליה קפיטולינה בתקופה הרומאית, אחר כך כעיר ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, עות'מאנית, עיר תחת מנדט בריטי, בירת ישראל מאז קום המדינה, עיר ירדנית-ישראלית ולאחר מלחמת ששת הימים כעיר שאוחדה תחת שלטון ישראל. כמאמר נשיא המדינה שמעון פרס בנאום לכבוד יום ירושלים:

"אין עוד עיר בעולם שיצרה שפע היסטורי כזה כמו ירושלים. גם היסטוריה רוחנית, גם היסטוריה מדינית. ירושלים הייתה מעיר, למסר. ממקום, לתוכן. מיישוב בפריפריה, למוקד השראה עולמי".

ירושלים החלה את חייה כיישוב צנוע בתקופת האבן ובתקופת הברונזה הפכה לעיר מדינה כנענית. בתקופת הברזל הידועה גם בשם התקופה הישראלית הפכה ירושלים לעיר הבירה של ממלכת יהודה (לפי המקרא שמשה לפני כן כבירת הממלכה המאוחדת). מעמד זה, כמו גם בניית מקדש שלמה בתוכה, הציבו את ירושלים במרכז ההויה של העם היהודי; בתקופה זו נוצרו בירושלים יצירות מופת של הגות ודת המהוות אבני יסוד של המשפט, הפילוסופיה, השירה והספרות של העולם המערבי. פריחתה של ירושלים הייתה שיאה של תקופות זוהר, וחורבנה סימל את עומק אסונם של היהודים. שמה של ירושלים שונה לאיליה קפיטולינה על ידי האימפריה הרומית; תחת שם זה בתקופה הביזנטית הייתה לאחד המרכזים הראשונים של הנצרות. מול הר הבית שעמד בחורבנו, נבנתה כנסיית הקבר במלוא תפארתה - במתחם קטן בו כל שינוי באזורי ההשפעה עתיד לסמל את היחסים בין הדתות המקדשות את ירושלים. התפשטות האסלאם הביאה לתקופה חדשה בתולדות ירושלים ופאר מחודש להר הבית. התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים שינתה סדרי עולם והפרה את מאזן הכוחות בין הדתות. מפסגה זו גלשה ירושלים למעמד שולי בתקופת האימפריה הממלוכית ובאימפריה העות'מאנית - עיר קדושה ומנוונת המתקיימת בדלות. במלחמת העולם הראשונה נכבשה ירושלים על ידי האימפריה הבריטית. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל - שנערכה בתל אביב - העלתה את ירושלים למעמד של עיר בירה של המדינה הנולדת והחזירה מחדש עטרה ליושנה בהיסטוריה של עם ישראל. בסדרת קרבות עקובים מדם, תחילה במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, אחר כך במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על כל חלקי ירושלים. גם בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 נותרה ירושלים בעין הסערה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית נוצרה באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית. התרבות נוצרה כתוצאה משילוב תרבות יוון העתיקה עם תרבויות המזרח הקדום, כגון: תרבות מצרים העתיקה, התרבות הפרסית העתיקה ותרבויות נוספות. שילוב תרבויות זה התאפשר כתוצאה ממסע הכיבושים של אלכסנדר הגדול במאה ה-4 לפנה"ס.

הממלכות ההלניסטיות נכבשו בסופו של דבר על ידי רומא או התפרקו. לתרבות ההלניסטית הייתה השפעה מכרעת על התרבות הרומית, ודרכה על תרבות אירופה המערבית שהתבססה במידה רבה על התרבות הרומית. הרושם העז שהותירה תרבות זו על התרבות המערבית ניכר עד היום.

ירושלים בתקופת בית שני

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

כהן גדול

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו, בתפקידיו הדתיים, בחובותיו הדתיות והפרטיות, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל החיצוני הבולט ביותר בינו לבין אחיו היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.

גם התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול.

בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. תפקיד זה מקביל במדה מסוימת לתפקידו של 'רב כהנים' הידוע לנו מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ-"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו.

ממלכת אודריסה

ממלכת אודריסה (ביוונית עתיקה: Βασίλειον Ὀδρυσῶν, בלטינית: Regnum Odrysium) הייתה מדינה שאיחדה למעלה מ-40 שבטים תראקים ו-22 ממלכות, ושהתקיימה בין המאה החמישית לפנה"ס והמאה הראשונה לספירה. היא השתרעה על שטח שכלל בעיקר את בולגריה של ימינו, והתפשטה לחלקים של צפון דוברוג'ה, חלקים בצפון יוון וחלקים בטורקיה האירופית של ימינו.

ההיסטוריונים משערים כי לממלכה לא הייתה עיר בירה. במקום זאת ככל הנראה עברו המלכים בין כמה מקומות מגורים מבוצרים. בירה אחת הייתה העיר אודריסה (ככל הנראה אוסקודמה, אדירנה של ימינו), כפי שנטבע במטבעות. משכן מלכותי נוסף שככל הנראה נבנה על ידי קוטיס הראשון (358-383 לפנה"ס) הוא בכפר סטרוסל, בעוד שבין 325 ל-315 לפנה"ס נבנתה סאותופוליס כעיר בירה. בירה קדומה אחרת הייתה בוויז בטורקיה של ימינו. הממלכה התפרקה וקביילה הייתה בירה משותפת לקראת סוף המאה הרביעית לפני הספירה.

מרד החשמונאים

מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.

המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו וברבות הימים הצמיחה מתוכה שושלת ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד תוך ניצחון המעטים מול הרבים, טיהור בית המקדש השני וחידוש הפולחן הדתי נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

רונן לוביץ

הרב רונן לוביץ' (נולד בכ"ד באלול ה'תש"ך, 16 בספטמבר 1960) הוא רב היישוב ניר עציון ונשיא תנועת "נאמני תורה ועבודה".

שם פרטי

שם פרטי הוא שם המייחד את הפרט בקרב משפחתו, לעומת שם משפחה אותו חולקים כל בני המשפחה. לרוב ניתן שמו הפרטי של אדם על ידי הוריו, בסמוך למועד לידתו. ביהדות מוכרז שם הבן בפומבי במהלך טקס ברית המילה שלו. שם הבת מוכרז ליד ספר התורה ביום שבו קוראים בו, או בטקס זבד הבת.

בישראל שמו של הילוד נרשם בתעודת לידה, המונפקת על ידי מינהל האוכלוסין במשרד הפנים.

במדינות רבות מקובל לתת שני שמות פרטיים (ולעיתים אף יותר משניים), אם כי בשימוש יומיומי לרוב קוראים רק באחד מהם, בדרך כלל הראשון.

במדינות רבות בעולם, כולל ישראל, השם הפרטי הנפוץ ביותר לבנים הוא "מוחמד".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.