השער הנשגב

השער הנשגב, השער העליון, או בקיצור השערטורקית: Babıali או Bâb-ı âli), היה כינוי למנגנון השלטוני של האימפריה העות'מאנית, ששימש בעיקר בשיח הדיפלומטי.

השער הנשגב היה שמו של השער הפתוח של החצר הסולטאנית, שער שנוהל על ידי הווזיר הגדול (מקביל לראש ממשלה). השער קיבל את שמו משמו של שער בארמון טופקאפי שבאיסטנבול, משכנו של הווזיר הגדול והמקום בו נערכו קבלות הפנים לשגרירי המדינות הזרות. בהמשך הפך השער הנשגב לשם נרדף למשרד החוץ העות'מאני.

השער הנשגב
השער הנשגב בתקופת האימפריה העות'מאנית
השער הנשגב בתקופת האימפריה העות'מאנית
מידע על המבנה
עיר איסטנבול
מדינה טורקיה  טורקיה
קואורדינטות 41°00′40″N 28°58′41″E / 41.01111111°N 28.97805556°E
(למפת איסטנבול רגילה)
Location map Istanbul
 
השער הנשגב
השער הנשגב
DSC04009 Istanbul - La Sublime Porta - Foto G. Dall'Orto 25-5-2006
השער כיום

קישורים חיצוניים

אלכסנדר איפסילנטי (הסבא)

אלכסנדר איפסילנטי או אלכסנדרוס איפסילנטיס (ביוונית: Αλέξανδρος Υψηλάντης, ברומנית: אלכסנדרו איפסילנטי - Alexandru Ipsilanti או Alexandru Vodă Ipsilanti;‏ 1725 – 13 בינואר 1805) היה וויווד פנריוטי. שליט ולאכיה בשנים 1775–1782, וכן בשנים 1796–1797, ובנוסף שליט נסיכות מולדובה בשנים 1786–1788. נכדו, אלכסנדר איפסילנטי, גיבור מלחמת העצמאות היוונית, נושא שם זהה.

איפסילנטי, בנו של יואניס איפסילנטי, נולד בקונסטנטינופול למשפחת דרגומנים מהאצולה הפנריוטית והצטרף כמקובל אצל בני משפחתו ומעמדו לפקידות השלטונית העות'מאנית. היה מלומד ושלט בשפות טורקית, יוונית, צרפתית, איטלקיה, ערבית ופרסית ובשלבים מאוחרים יותר למד שפות של נתיניו.

בשנת 1774, כדיפלומט בשירות השער הנשגב, נטל איפסילנטי חלק בחתימה על הסכם קוצ'וק קאינרג'ה, שנה מאוחר יותר, בזכות השירות שנתן, זכה למינוי של הדרגומן הראשי ובהמשך אותה שנה, לאחר נסיגת הכוחות הרוסים מבוקרשט הוענק לו הכס של ולאכיה (שהיה פנוי מאז פלישתם של הרוסים ב-1771), תפקיד בו החזיק עד פברואר 1782. בדצמבר 1786 הוכתר לנסיך של מולדובה ובאוגוסט 1796 בשנית לנסיך ולאכיה. ב-1785, הגיש תוכנית לעצמאותה של יוון לקיסר יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וליקטרינה הגדולה הרוסית.

במהלך שלטונו בוולאכיה, איפסילנטי יזם שורה של רפורמות. ב-1780 פרסם אוסף חוקים המבוססים על החוקים המקובלים הביזנטים, במטרה לתקן פגמים בחוק שהיה נהוג עד אז ולארגן את השירות הציבורי ומערכת המיסוי, קודקס החוקים של איפסילנטי מהווה פריצת דרך משום שהוא כלל גם חוק אזרחי ולא רק חוק כנסייתי וחוק פלילי. בנוסף, הקים בתי משפט אזרחיים בכל מחוז ומחוז ועשה רפורמה במערכת החינוך. פעולות אלו נתקלו בהתנגדות מצד הבויארים השמרנים. נחשב לאחד השליטים הטובים שבין הפנריוטים שהנהיגו את הנסיכויות הרומניות ושלטונו תואר על ידי אחדים כמעין "תור הזהב של ולאכיה" באותה תקופה.

עם פרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792), עמדו נסיכויות הדנובה בסכנה עקב הצטרפות האימפריה ההבסבורגית למלחמה ב-9 בפברואר 1788. איפסילנטי מונה כמפקד כל הכוחות העות'מאניים באזור. הצליח ליצור צבא מאומן היטב בהיקף של 60 גדודים שכללו 2 גדודי סרבים ובולגרים, והשאר יוונים.

יש טענות בלתי מוכחות שאיפסילנטי שקל ברית עם אוסטריה, וניהל משא ומתן עם שליחיו של הקיסר יוזף השני. כאשר האוסטרים כבשו את יאשי, כל המגעים חדלו ואיפסילנטי הוחזק במעצר בברנו עד לחתימת חוזה סיסטובה (סתיו 1791).

בשנת 1805 חזר לאיסטנבול. באותה שנה פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) ובנו קונסטנטין איפסילנטי ערק לרוסים, עובדה שגרמה למתיחות ביחסיו עם בנו. הסולטאן הטורקי זעם על ההתנהגות והורה לעצור ולכלוא את אלכסנדר. כעבור כמה ימים לאחר עינויים הורה על עריפת ראשו של איפסילנטי והחרמת רכושו הרב.

בנו, קונסטנטין איפסילנטי, היה אף הוא שליט נסיכות מולדובה ושליט ולאכיה.

בדל אי אסכרי

בֶּדֶל אִי אָסְכֶּרִי (בטורקית: bedel-i askeri) היה מס שהונהג בתקופת הטנזימאט באימפריה העות'מאנית כתשלום עבור פטור משירות צבאי בצבא האימפריה. מס זה היה בתוקף בין השנים 1857–1909.

בתקופת שלטונו של אבדילמג'יט הראשון הייתה האימפריה העות'מאנית בעיצומן של רפורמות הטנזימאט. במסגרת זו בוטל ב-1856 מס הגולגולת-הג'יזיה, אותו נדרשו לשלם נתיני האימפריה שאינם מוסלמים ובכלל זה יהודי האימפריה העות'מאנית. במסגרת זו הוטל גיוס חובה בקרב כלל נתיני האימפריה, מוסלמים ולא מוסלמים לפי מכסה נדרשת בכל וילאייט שנעה בין 5 ל-6 אחוזים מקרב הגברים בגיל גיוס. צעד זה גרר התנגדות של הממסד הצבאי העות'מאני וב-1857, הורשו כל ברי הגיוס לקבל פטור משירות בצבא העות'מאני. תמורת קבלת פטור משירות צבאי, נדרשו לשלם מס פטור מיוחד שכונה בֶּדֶל אִי אָסְכֶּרִי (מטורקית: מחיר הצבא). המס אשר שילמו האוכלוסיות הלא מוסלמיות היה נמוך במידה רבה מהמס ששילמו המוסלמים עבור הפטור ועמד על 50 לירות עות'מאניות למבקש הפטור. בקהילות מאורגנות וממוסדות כגון הקהילות היהודיות ביישובים השונים, חולק המס באופן אחיד או פרוגרסיבי ושולם על ידי כל ראשי המשפחות בקהילה.מעת לעת היו העות'מאנים משנים את גובה המס אם בהחלטת השער הנשגב או בהחלטה של הוואלי המקומי. כך למשל, בשנות ה-70 של המאה ה-19 העלה הממשל העות'מאני את המס ליהודי מונסטיר בשיעור של 150 אחוזים. הקהילה, אשר נפגעה קשות בשריפת הענק שהתחוללה בעיר ב-1863 התקשתה לעמוד בנטל התשלום. מעטים מבני הקהילה יכלו לשלם מיסים. לרבים לא היה כלל כסף.ב-1909, לאחר הפיכת הטורקים הצעירים בוטל מס הבדל אי אסכרי, והונהג גיוס חובה ללא פטור ברחבי האימפריה.

גספאר גראציאני

גספאר גראציאני (ברומנית: Gaspar Graţiani), נולד בערך ב-1575–1620, שליט נסיכות מולדובה בתקופה שבין 4 בפברואר 1619 - 20 בספטמבר 1620.

גספאר נולד בעיירה בוסנית בשם מילוסטיץ (Milostič). הוא התגורר בעיר גראדאצ'אץ (Gradačac) ומכאן נגזר שמו, גראדזאנין (Gradezanin), שלאחר לטיניזציה הפך ל"גראציאני". בראשית דרכו הוא נע ונד ועבד כמשרת אצל כמה אנשים ולבסוף נסע לוונציה. בנדודיו ובעבודותיו למד שפות וידע בוסנית, קרואטית, גרמנית, אנגלית וטורקית. התחיל לעבוד בשירות השער הנשגב כמתורגמן והצטיין בכמה משאים ומתנים, בתמורה קיבל את הדוכסות של איי נקסוס ופארוס.

דימיטריוס איפסילנטי

דימיטריוס איפסילנטי או דימיטריוס איפסילנטיס (Δημήτριος Υψηλάντης‏ 1793 - 16 באוגוסט 1832) היה דרגומן פנריוט של האימפריה העות'מאנית, שירת כקצין בצבא האימפריה הרוסית בנסיכות מולדובה וכפילדמרשל הראשון של יוון המודרנית, גיבור מלחמת העצמאות היוונית.

איפסילנטי היה בנו השני של קונסטנטין איפסילנטי, נולד בקונסטנטינופול בתקופה בה היה אביו המתורגמן הראשי של השער הנשגב. כילד הוא נשלח לצרפת, שם הוא התחנך בבית ספר צבאי צרפתי.

נפטר בנאפפליו. על שמו קרויה העיר איפסילנטי במישיגן, כ-10 ק"מ מאן ארבור.

דניאל דה פונסקה

דניאל דה פונסקה (Daniel de Fonseca)‏ 1672–1733, רופא ודיפלומט יהודי, צאצא של אנוסים שנולד בפורטוגל במחצית השנייה של המאה ה-17, היה בין מייסדי הקהילה היהודית הספרדית בבוקרשט, ולאכיה ומת בפריז.

הסב של דניאל נשרף על המוקד על ידי האינקוויזיציה ואביו ניצל מגורל זהה בבורחו. דניאל, שהיה רק בן 8, הוטבל לנצרות יחד עם אחיו. הוא חונך לכמורה, אך בהגיעו לבגרות חזר בסתר ליהדות, למרות שהמשיך למלא את חובותיו ככומר. האינקוויזיציה חשדה בו והוא נמלט ממנה לצרפת, שם למד (כנראה) רפואה ובהמשך נסע לקונסטנטינופול, מקום בו חזר בגלוי ליהדותו. באמצעות מקצועו בנה לו מעמד של כבוד ואמון בעיני הווזירים העות'מאנים וגם בין השגרירים הזרים. הוא הושיט סיוע לקרל השנים עשר, מלך שוודיה בניסיונותיו לרתום את השער הנשגב למאבקו באימפריה הרוסית. הוא מונה לרופא הרשמי של שגרירות צרפת וכיהן בתפקיד זה עד 1719. במרץ 1719 יצא לבוקרשט, להיות רופא השליט המקומי, שאיתו קשר יחסים עוד בקונסטנטינופול. תחת מסווה תפקידו כרופא הנסיך הוא שימש כאיש של צרפת ושל האימפריה העות'מאנית בתככים שנרקמו שם כנגד אוסטריה.

לאחר שנות שירותו בבוקרשט, חזר דניאל דה פונסקה לקונסטנטינופול ומונה לרופא הסולטאן אהמט השלישי וגם המשיך לעבוד עבור הצרפתים במשכורת של 2,000 פרנק בשנה. לאחר הדחת הסולטאן בשנת 1730, חזר לבוקרשט ומשם לפריז, שם התרועע עם וולטייר ויתר נכבדי התקופה. הוא מת בגיל מופלג.

על פי מסמכים רומניים, בשנת 1730, בבוקרשט, השליט ניקולאה מברוקורדט נתן אישור לייסוד הקהילה היהודית הספרדית וזאת לבקשת יועציו, הרופא דניאל דה פונסקה ומנטס באלי Mentes Bally (אבי סבו של דוויצ'ון באלי).

דרגומן

דְרָגוֹמָן (או דרוגמן) היה בעבר אדם ששימש במקצועו מתורגמן ומתרגם באזור המזרח התיכון, בעיקר מהשפות ערבית, טורקית ופרסית, והתמקצע גם כפרשן ומדריך.

מקור השם בשורש השמי ת-ר-ג-מ. לתפקיד נדרשה שליטה בערבית, פרסית וטורקית וכן בשפות אירופה. הדרגומן היה מוצב לעיתים בשגרירויות, קונסוליות או נקודות מסחר, שם הייתה דרישה למרכולתו. בימי האימפריה העות'מאנית עלה הביקוש לתפקיד בשל הימנעות המוסלמים העות'מאנים מידיעת שפות אירופה. הדרוגמנים הפכו אפוא למתקשרים בין הארצות הנוצריות לאימפריה האיסלאמית, ותפסו מקום חשוב ביחסי החוץ ובפוליטיקה, ולעיתים אף משרות בממשלה - הדרגומן הראשי (או הגדול) של השער הנשגב היה למעשה הממונה על יחסי החוץ של האימפריה. רוב הדרגומנים בימי האימפריה העות'מאנית היו בעלי מוצא אתני יווני (פנרים).

הכס הקדוש

הכס הקדוש (בלטינית Sancta Sedes; באיטלקית Santa Sede), מבין שמותיה הרבים נכללים - "הכס של פטרוס הקדוש" ו"הכס האפיפיורי" היא מכלול הישויות הריבוניות והדתיות המחליפות את מקומו של פטרוס הקדוש כראש הכנסייה הקתולית. היא למעשה אחת מהשמות של הדיוקסיה של רומא. יש להבדיל בין הגדרה זו לבין שני מושגים אחרים שאיתם אנשים רבים מתבלבלים והם - האפיפיור כאדם וקריית הוותיקן כמדינה, שהיא ישות פוליטית הקיימת רק משנת 1929, כשהכס הקדוש הוא הדיוקסיה של רומא, מרכז הכנסייה הקתולית העולמית והרשות הבכירה בעולם הקתולי.

הסכם לונדון (1827)

הסכם לונדון נחתם על ידי הממלכה המאוחדת, צרפת והאימפריה הרוסית ב-6 ביולי 1827. שלוש המעצמות האירופיות העיקריות, שקראו ללוחמי החופש היווניים והאימפריה העות'מאנית להפסיק את פעולות האיבה ההדדיות שהתרחשו מאז שהיוונים התמרדו נגד השלטון העות'מאני ב-6 במרץ 1821. האוסטרים לא הצטרפו להסכם כי טענו שמלחמת העצמאות היוונית אינה חוקית ומהווה למעשה מרידה בשלטון החוקי וכי הסכם מעין זה הוא התערבות בענייניה הפנימיים של האימפריה העות'מאנית.

ב-1825 מת אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה שחשש ממהפיכה, לא היה מוכן לשתף פעולה עם צרפת ולא היה מעוניין במלחמה נוספת אחרי מלחמת רוסיה-צרפת (1812). מחליפו היה ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה שהיה לוחמני יותר והיה מוכן לשתף פעולה עם צרפת. האנגלים רצו פעולה משותפת של כל המעצמות כי חששו שאם תפרוץ מלחמה בין העות'מאנים לרוסים, ינצחו בה הרוסים, ירחיבו את שליטתם בבלקן ובכך יופר מאזן הכוחות האירופאי. אחרי מגעים ראשוניים בין שר החוץ הבריטי לקיסר הרוסי, מעצמות אירופה החליטו להתערב במלחמה לצדם של היוונים שואפי העצמאות. הנימוק לחתימת ההסכם ולהתערבות המעצמות בנעשה ביוון היה באופן רשמי שיבוש המסחר בבלקן והחופים המזרחיים של המזרח התיכון בשל המלחמה המתמשכת. ההסכם, שנחתם ללא מעורבות האימפריה העות'מאנית קרא להפסקת אש מיידית בין הנצים, אמר כי האימפריה העות'מאנית צריכה להעניק ליוונים אוטונומיה וכי יוון תישאר תחת ריבונות עות'מאנית ותשלם לסולטאן מס עובד שנתי. ליוון הוענק אותו מעמד קונסטיטוציוני כשל הנסיכויות הרומניות ולאכיה ומולדובה מבלי לקבוע גבולות לאוטונמיה העתידית. ההסכם קבע שגובה המס יוסכם על ידי שני הצדדים ויישאר קבוע.

ההסכם היה מלא סתירות. ההסכם למעשה תבע מהעות'מאנים להפסיק את פעולותיהם הצבאיות ביוון ולהסיג את כוחותיהם ממנה בשלב בו הניצחון היה בהשג ידם. הוא אף הציע את תיווכן של המעצמות במשא ומתן להשגת הסדר סופי לאחר הפסקת האש. סעיף סודי בהסכם קבע, כי אם השער הנשגב לא יסכים להפסקת אש בתוך חודש, ישגרו המעצמות החתומות עליו קונסולים מטעמן אל נאפפליו, בירת הרפובליקה ההלנית, וכך יעניקו לממשלת המורדים הכרה דה פקטו, דבר שאף מעצמה לא עשתה קודם לכן. אותו סעיף הסמיך את הממשלות החתומות עליו להורות במתואם למפקדי הציים שלהן בים התיכון "לנקוט בכל האמצעים בהתאם לנסיבות" (כלומר, גם פעולה צבאית) כדי לאכוף את דרישת בעלות הברית אם העות'מאנים לא ימלאו אחר תנאי ההסכם עד המועד שייקבע וכי לצורך כך יוקם פיקוד משותף לשלושת הציים. יחד עם זאת הוסיף הסעיף וקבע כי אל למפקדים הצבאיים של בעלות הברית ליטול צד בסכסוך.האימפריה העות'מאנית, שהסתמכה בהחלטתה על הכח הימי שלה, שנחשב ככוח ימי חזק, סרבה לקבל את ההסכם וב-29 באוגוסט 1827 דחו העות'מאנים רשמית את תנאי הסכם לונדון. ההסכם נתפס בעיני שלוש המעצמות האירופיות החתומות עליו כהצדקה החוקית להתערבותן לטובת היוונים בקרב הימי של נאווארינו, מקום בו, ב-20 באוקטובר 1827, כוחות הברית מחצו את הצי המשולב העות'מאני-מצרי, בניצחון שלמעשה יצר את המדינה היוונית העצמאית.

אחד מסעיפי הסכם לונדון קשר את רוסיה להבטחה שלא תנסה כל האדרה טריטוריאלית על חשבון האימפריה העות'מאנית, וכן שלא תדרוש כל יתרון מסחרי בלעדי מהעות'מאנים כתוצאה מכל מלחמה שתפרוץ מול העות'מאנים. המלחמה אותה צפתה האמנה פרצה ביוני 1828 כאשר כוחות רוסים חצו את הדנובה למחוז העותמאני של דוברוג'ה. הסכם אדירנה שסיים את המלחמה נחתם על ידי רוסיה והאימפריה העות'מאנית ב -14 בספטמבר 1829, בנוסף להכרה בעצמאותן של יוון וסרביה, העות'מאנים ויתרו על שטחים רבים לטובת הרוסים. בגלל ההסדרים הטריטוריאליים החדשים וסעיפים אחרים המצויים בהסכם אדירנה, בריטניה ושאר המעצמות האירופיות התייחסו להסכם אדירנה כהפרה של הבטחותיה של רוסיה באמנת לונדון 1827.

השושלת ההאשמית

השושלת ההאשמית (בערבית: الهاشميون) היא שושלת מלוכה שמקורה בחיג'אז שבחצי האי ערב, ובניה מולכים בממלכת ירדן למן הקמתה ועד היום. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה יועדה השושלת ההאשמית למלוך במרבית שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון שנכבשו בידי בריטניה בתמורה לסיועם לבריטים במלחמה, ובני השושלת אכן מלכו לתקופות מוגבלות גם בחיג'אז, בסוריה ובעיראק. מאז 1958 נותר בידי המשפחה רק כס המלוכה הירדני, ונציגה הנוכחי במלוכה הוא עבדאללה השני, בנו של חוסיין מלך ירדן.

ואלי (תואר שלטוני)

וָאלִי (בערבית: وَالِي (وَالٍ); בטורקית: Vali) מילה שמשמעותה מושל או נציב.

הוואלי היה תואר אדמיניסטרטיבי באימפריה המוסלמית ובאימפריה העות'מאנית. זהו היה תוארו של מושל על מחוז שהיה היחידה השלטונית הגדולה ביותר, הנקרא בערבית וילאיה (وِلايَة), ובטורקית היה קרוי איילט (Eyalet; בטורקית עות'מאנית: ايالت) עד 1864, ואחר-כך כונה וילאייט (Vilâyet), כגון איילט סוריה (הכולל את דרום סוריה, ארץ ישראל, ירדן ולבנון של ימינו) או איילט מצרים. מושלים עות'מאנים היו תחת פיקוחו הישיר של "השער הנשגב" - הממשל המרכזי שבאיסטנבול, ולרוב היו קצינים צבאיים בדרגת פאשה.

ואלי מפורסם היה מוחמד עלי (1805-1840) במצרים. הוא התחיל את דרכו כקצין מצטיין ממוצא אלבני, שהובא על ידי העות'מאנים כחייל. אחר כך, צבר כוח פוליטי, מרד בהם, והקים שלטון עצמאי מטעמו בקהיר ב-1805. לאחר מכן, פתח במסעות כיבושים נגד העות'מאנים שבוצעו גם על ידי בנו, איברהים פאשה, בשנות ה-30 של המאה ה-19.

וזיר גדול

וזיר גדול (בטורקית: Vezir-i Azam או Sadrazam, בטורקית עות'מאנית: صدر اعظم, وزیر اعظم) היה תואר מנהלי באימפריות מוסלמיות ובכלל זה באימפריה העות'מאנית שהתייחס לבכיר שרי הסולטאן. מקור המונח "וזיר" מגיע מהמילה ויצ'יר שמשמעה שופט בשפה הפרסית - פהלווית, המכונה גם פרסית אמצעית והייתה נהוגה בתקופת האימפריה הסאסאנית. התואר וזיר אומץ על ידי בית עבאס וניתן לנושאי תפקידי שר או יועץ ובהמשך נעשה שימוש בתואר זה בישויות מוסלמיות נוספות. בתקופת שלטונו של מהמט השני הפכה הישות העות'מאנית לאימפריה, מספר הווזירים גדל והבכיר מביניהם הובדל מהשאר על ידי מתן התואר וזיר גדול. לווזיר הגדול ניתנו סמכויות נרחבות, הוא אף נשא את חותמו של הסולטאן והיה רשאי לכנס את הווזירים ואת הדיואן הקיסרי. משרדיו של הווזיר הגדול העות'מאני מוקמו בארמון טופקאפי באיסטנבול והשער למעונו אשר נקרא השער הנשגב, הפך סמל למנגנון השלטון באימפריה.

חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית

החלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית הייתה מנגנון שבמסגרתו חולקה האימפריה לפרובינציות ובראשן הועמד מושל מטעם הסולטאן. החל מראשית ימי האימפריה התבססה החלוקה על שיטת הטימאר, שלה היו מאפיינים המקבילים לפיאודליזם האירופי והיא הדגישה שלטון מרכזי ושושלתי חזק, אשר אחז במחוזות העות'מאניים שכונו איילטים.

לאחר תקופתו של סולימאן הראשון החל תהליך נסיגתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית. משלהי המאה ה-17 פעל השער הנשגב לביצוע רפורמות במנגנון השלטון העות'מאני ובכלל זה במנגנון חלוקתה המנהלית. ב-1699 היו אלו הרפורמות של הווזיר הגדול חוסיין קוֹפְּרילי שהביאו לתיקונים בשיטה הקיימת והועילו לזמן קצר. בהמשך, ב-1864, במהלך תקופת הטנזימאט, חוקק חוק הווילאייטים אשר קבע סדרי חלוקה מנהלית חדשים באימפריה תוך ניסיון לחזק מחדש את השלטון המרכזי. היה זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי ותהליך הרפורמות לא מנע את הידרדרותה של האימפריה, שאיבדה את מרבית נכסיה באירופה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878).

ב-1909, לאחר הדחתו של עבדול חמיד השני, גדל כוחה של מועצת האיחוד והקידמה הלאומנית והיא הובילה קו ריכוזי נוקשה בניהול הווילאייטים. ב-1913, לאחר ההפיכה שהובלה על ידי מועצת האיחוד והקידמה, הפכה האימפריה העות'מאנית לדיקטטורה של מפלגה אחת ובוטל חוק הווילאייטים. דווקא לאחר ההפיכה חל שינוי במדיניות הריכוזית של ניהול הווילאייטים, ובוצעו רפורמות ותיקונים במנגנון השלטון המקומי ובכלל זה ביזורו, וזאת כדי להתמודד עם הלאומיות הערבית הגואה בפרובינציות השונות. לאחר מלחמת העולם הראשונה התפרקה הישות העות'מאנית והוקמה מדינת הלאום טורקיה אשר חלוקתה המנהלית התבססה על התשתית שנוצרה בשנותיה האחרונות של האימפריה.

מטונימיה

מֶטונימיה (מיוונית: μετωνυμία - מט-אונימיה -"החלפת שם", "שימוש בשם אחר במקום השם המקורי", והפועל - μετ-ονομαζειν מט-אונומאזין) היא אמצעי פיגורטיבי הממחיש מושג או גורם באמצעות החלפתו בגורם אחר הקרוב אליו בזמן או במקום או כסמל. התוצאה היא ביטוי שאינו הגיוני כפשוטו, אך מובן בקלות בשל הסמיכות בין הגורמים. לדוגמה, בביטוי "הבית הלבן הודיע ש...", מחליף המושג "הבית הלבן" (במשמעות הפשוטה: מבנה פיזי, שאינו יכול לדבר) את המושג "דוברו של הנשיא" (או "אנשים הנמצאים בסביבתו של הנשיא"), הקשור אליו בקשר של קרבה פיזית והגיונית.

במטונימיה, בניגוד למטפורה, לא מתבצעת העברה של תכונות בין שני הגורמים (אין אנו אומרים בשום דרך שדוברו של הנשיא הוא בעל תכונות הדומות לבית הלבן) אלא רק נוצר קישור אסוציאטיבי בין שני הגורמים, המאפשר לנו לראות אחד כמייצג את האחר.

דוגמאות דומות הן "הקרמלין" במקום השלטון הרוסי או הסובייטי, "השער הנשגב" במקום השלטון העות'מאני, "קה ד'אורסה" (שם הרחוב) במקום "משרד החוץ של צרפת".

אמצעי פיגורטיבי הקרוב למטונימיה (או הנחשב למקרה פרטי שלה) הוא הסינקדוכה, שבה הקשר בין שני הגורמים הוא כקשר בין חלק לשלם, בין הספציפי לכללי, או בין החומר לחפץ.

הבלשן רומן יאקובסון הבדיל בין 'הציר המטאפורי' ('ציר הברירה') - הדמיון בין מילים נרדפות או קרובות תוכנית זו לזו, לבין 'הציר המטונימי' ('ציר הצירוף') - הקישור בין מילים המתחברות זו לזו לכלל רצף הגיוני. יש להבדיל בין הגדרה זו לבין המושג 'מטונימיה' כתחבולה ספרותית, שכן היא רחבה יותר מההגדרה המקובלת, שניתנה לעיל, וכוללת בתוכה, למשל, גם את הסינקדוכה.

הצורות הנפוצות של מטונימיה, כפי שהן ידועות ברטוריקה הקלאסית הן החלפת:

תוכן במיכל: "לשתות כוסית" (במקום המשקה וכו'). "היציעים (במקום הצופים ביציעים) שרקו"

המשתמש בכלי בכלי עצמו: הכינורות (במקום הכנרים)

סיבה במסובב: להרים ראשו (במקום לקבל ביטחון), לרעוד (במקום לפחד), קיבל פיק ברכיים, יש לו פה גדול

מסובב בסיבה: לקרוא א.ב.יהושע (במקום ספר שלו), האם את אוהבת את ברהמס? (במקום מוזיקה שלו)

אדם או מוסד במקום שבו נמצא: "הבית הלבן" במקום נשיא ארצות הברית, ה"שמאל" (בזמנו, בפרלמנט)

מוצר במייצר או המקור שלו: "מיצובישי" אדום, קח "פריגת"!

דבר בסמל או סימן: כל השמנה וסולתה של העיר, הכס הקדוש (במקום האפיפיור ולשכתו), ניצחון הסהר על הצלב (המוסלמים על הנוצרים), מרדו בכתר (במקום במלך), רודף שמלות (במקום מחזר סדרתי)

כללי בפרטי: הפרוטה מצויה בכיסו

נפשי או מוסרי בגופני: יש לו לב רחב; קשה עורף. יש לה בטן מלאה על,

אדם או קבוצת אנשים בחפץ אופייני: כיפה אדומה, הכומתות הירוקות,

הנשלט או הנמצא בפיקוד בשולט או המפקד: יהודה מכבי ניצח (במקום צבאו של יהודה)

מוחשי במופשט: התקשורת אשמה.(במקום עיתונאים), האקדמיה שותקת (המרצים, החוקרים וכו), זוועה, תועבה (על ציור מסוים)

מופשט במוחשי: לפרוק את העול, מי שולט בכובע, בעל שיעור קומה, עוקר הרים (במקום חריפות שכל)

מרד הפלאחים

מרד הפלאחים היה מרד עממי כנגד שלטונו של הוואלי מוחמד עלי שפרץ בשנת 1834 במקביל בחוף העלאווי, בארץ ישראל, בעבר הירדן, בהר לבנון ובחורן. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו.

במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית בארץ שכללו מעשי רצח, שוד ואונס.

משמורת ארץ הקודש

משמורת ארץ הקודש (לטינית Custodia Terrae Sanctae; איטלקית Custodia di Terra Santa) היא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. ייחודה של משמורת ארץ הקודש הוא בכך שהיא גם זו המקיימת באופן רשמי את הנוכחות הנוצרית-קתולית ואת השמירה על המקומות הקדושים בארץ הקודש. הנוכחות הפרנציסקנית בארץ הקודש החלה ב-1217, וב-1342 העניקה להם בולה אפיפיורית את תפקיד השמירה על המקומות הקדושים באופן רשמי. בראש המשמורת ניצב הקוסטוס, ומרכזה שוכן במנזר סן סלוודור ברובע הנוצרי בירושלים.

פנרים

פֿנרים או יוונים פֿנרים (ביוונית: פֿאנאריוטס Φαναριώτες, ברומנית: Fanarioţi, בסרבית:Фанариоти, Fanarioti) היו בני משפחות יווניות חשובות שהתגוררו בפֿנר (Fener, Φανάρι של ימינו), הרובע היווני העיקרי של קונסטנטינופול (איסטנבול), מקום מושבו של הפטריארך האקומני.

הפֿנרים שלטו במנהל של הפטריארכט, ולעיתים תכופות התערבו בבחירת הכמרים הבכירים ובכלל זה בבחירת הפטריארך האקומני עצמו, שהיה "ראשון בין שווים" בין בישופי הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. אחדים מבני משפחות אלה, שקנו להן עושר והשפעה רבים, מילאו במאה ה-17 תפקידים אדמיניסטרטיביים ופוליטיים רמי-דרג באימפריה העות'מאנית. מ-1699 עד 1821 שרתו פנרים כדרגומנים בשירות הממשל העות'מאני ("השער הנשגב") ושגרירים זרים. יחד עם ראשי הכנסייה והנכבדים המקומיים מן הפרובינציות ייצגו פנרים את המעמד היווני השליט בתקופת השלטון העות'מאני ביוון עד ראשיתה של מלחמת העצמאות. פנרים מילאו תפקיד מכריע במהלך המלחמה הזאת והשפיעו על החלטות האספה הלאומית, הגוף הייצוגי של המהפכנים היוונים, שהתכנס שש פעמים בין השנים 1821 ו-1829.

בין השנים 1711 ל-1821 מונו פנרים אחדים לגוספודרים או "דוֹמְנים" (Domni) - שליטים - של נסיכויות הדנובה (נסיכות מולדובה וולאכיה), בדרך כלל לאחר שקודמו ממשרות דרגומנים או ים אחרים; תקופה זו נקראת בהיסטוריה הרומנית בשם "התקופה הפנרית".

גם בהיסטוריה של סרביה תחת השלטון העות'מאני הישיר קיימת תקופה הנקראת כך. אחרי ביטול הפטריארכיה הסרבית של פץ' בשנת 1766 מונו בארץ זאת בישופים יוונים, שנקראו אף הם "פנרים", והם היו רחוקים מעולמם הרוחני של צאן מרעיתם המקומי.

קרב נאווארינו

קרב נאווארינו (ביוונית: Ναυμαχία του Ναυαρίνου; בטורקית: Navarin Deniz Savaşı) נחשב לאחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העצמאות היוונית והוא הקרב הגדול האחרון שנערך בין אוניות מפרשים מלחמתיות. הקרב ניטש ב-20 באוקטובר 1827 בין צי עות'מאני-מצרי לבין צי משותף של בריטניה, צרפת ורוסיה. הצי העות'מאני ליווה חיל משלוח שנועד לדכא מרד יווני בשלטון העות'מאני, וציי בריטניה, צרפת ורוסיה סייעו ליוונים במאבקם לעצמאות, כל אחת מטעמים משלה. הלחימה התחוללה בתוך מפרץ נאווארינו (Navarino, כיום פִּילוֹס), בחוף המערבי של חצי האי פלופונסוס שביוון, כשאוניות שני הצדדים יורות מתותחיהן ממצב עגינה נייח. לאחר ארבע שעות לחימה הושמד הצי העות'מאני, וחיל המשלוח העות'מאני-מצרי נותר מבודד בארץ אויב מבלי יכולת להיחלץ. הסולטאן מהמוט השני לא מיהר להודות בתבוסתו, אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע ללחצן של המעצמות הגדולות והכיר בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה.

רב אקצ'סי

רָב אָקְצֶ'סִי (בטורקית: Rav akçesi) היה מס אשר יהודי האימפריה העות'מאנית שילמו עבור החזקת רב ראשי בקהילותיהם.

במחצית השנייה של המאה ה-15, היה הרב משה קפשאלי מקורב לסולטאן מהמט השני ולאחר כיבוש קונסטנטינופול הכיר בו הסולטאן כנציג היהודים בממלכתו. תמורות הזכות לייצוג נפרד נדרשו בני הקהילה לשלם מס לסולטאן, אותו הבטיח קפשאלי לשלם. התיעוד הראשון לתשלום המס על ידי משה קפשאלי הוא מיולי 1480. ממועד זה הוחל בתשלום המס עבור החזקת רב ראשי בקהילות השונות והוא נגבה בדרך כלל באופן פרוגרסיבי. בתחילה היה שמו של המס ג'יזיה אי רב (בטורקית: Cizye-i Rav) - מס גולגולת מיוחד עבור רב, ובהמשך קיבל את שמו הנפוץ רב אקצ'סי.מס זה שולם דרך כלל במזומנים, אך עם זאת תועדו גם מקרים בהם העבירו הקהילות שווי ערך בתוצרת חקלאית, ביגוד ומוצרים שונים, או רכשו מוצרים שונים עבור השלטון המקומי העות'מאני.

כך למשל, מתעודות עות'מאניות העוסקות בגביית מיסים עולה, כי ב-1655 יהודי מונסטיר רכשו ביגוד ופריטי לבוש עבור חיל היניצ'רים העות'מאני שחנה בעיר, כמס אקצ'סי. המיסוי על האוכלוסייה הלא-מוסלמית היה גבוה במידה רבה לעומת המיסוי על האוכלוסייה המוסלמית וזאת כחלק ממגמה כללית של איסלום שהובלה על ידי השער הנשגב. הרציונאל היה שנטל המיסים הרב יוביל את התושבים הלא-מוסלמים להמרת דת.

לוואלי המקומי בכל איילט הייתה סמכות לבצע שינויים במיסוי, וכן להמליץ בפני השער הנשגב לפטור את הקהילה ממס בעיתות מצוקה.

רוברט איינסלי

סר רוברט איינסלי (באנגלית: Sir Robert Ainsley‏, 1730 בערך - 21 ביולי 1812) היה דיפלומט, נומיסמט, מזרחן ואספן אמנות בריטי, ממוצא סקוטי. היה שגריר בריטניה באימפריה העות'מאנית בין השנים 1776–1792, תקופה שבה תרם לחיזוק היחסים בין מולדתו ובין "השער הנשגב". היה ידוע גם בפעילותו כאספן אמנות ועתיקות. העסיק את הצייר האיטלקי-גרמני לואיג'י (לודוויג) מאייר אותו שלח לכל רחבי האימפריה העות'מאנית, לרבות מצרים וארץ ישראל, על מנת שיצייר נופים, מונומנטים ואנשים, יצירות שנשארו עדות חשובה בידי הדורות הבאים.

בחזרתו לבריטניה היה חבר בפרלמנט.

ידוע על ידידותו עם המשורר רוברט ברנס ועם הסופר וולטר סקוט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.