השמש

השֶּׁמֶשׁ היא כוכב מהסדרה הראשית מסוג G (ננס צהוב) שנמצא במרכז מערכת השמש. השמש נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון שבגלקסיית שביל החלב.

כדור הארץ וגופים נוספים (הכוללים כוכבי לכת, כוכבי לכת ננסיים, כוכבי לכת מינוריים, אסטרואידים, שביטים ואבק בין־כוכבי) חגים סביב השמש במסלולים קבועים עקב כוח המשיכה שלה.

מסת השמש היא 99.86% מכלל המסה הידועה של מערכת השמש, והשפעתה על הגופים השונים בה רבה מאוד. כוח הכבידה הגדול של השמש מושך חומר אליה, ואילו רוח השמש שנפלטת כתוצאה מהפעילות התרמו־גרעינית שבה דוחפת גופים החוצה ממנה.

הגופים הגדולים (כוכבי הלכת) במערכת השמש מצויים במסלולי סיבוב סביב השמש, כאשר כוח הכבידה של השמש הוא הכוח המחזיק אותם במסלול, ומונע מהם לברוח לחלל הרחוק. מסלולי הגופים נקבעים על ידי האינטראקציה הכבידתית בין כל הגופים במערכת השמש, אם כי השמש עצמה היא הגורם הדומיננטי, ובקירוב ראשון המסלולים הם מסלולים אליפטיים קפלריאניים.
האנרגיה של קרינת השמש תומכת בכל החיים בכדור הארץ ומניעה את האקלים ואת מזג האוויר הגלובלי.

השמש ידועה גם בשם "חמה", ולעיתים מכונה בשם הלטיני סוֹל (Sol) או בשם היווני הֶלְיוֹס (Helios). במיתולוגיה הכנענית קרויה אלת השמש "שפש" או "שמש".

הסמל האסטרולוגי והאסטרונומי של השמש מורכב מעיגול שבמרכזו נקודה: סמל השמש. על אף שנראה שהסמל מציין את מיקום השמש במרכז מערכת השמש, הוא קדם לתפיסה ההליוצנטרית.

השמש סמל השמש
השמש
מידע כללי
סוג עצם: כוכב
סיווג ספקטרלי: כוכב הסדרה הראשית מסוג G
על פי הרצשפרונג־ראסל: כוכב מהסדרה הראשית מטיפוס G2V
מאפיינים תצפיתיים
מרחק ממוצע מכדור הארץ: 149,597,887 ק"מ
(8.31 דקות במהירות האור)
בהירות נראית (V): 26.8m
בהירות מוחלטת: 4.83m
מאפיינים מסלוליים
מרחק ממוצע מהמרכז הגלקטי: ‎2.5×1017 ק"מ
(26,000-28,000 שנות אור)
תקופה גלקטית (a):
(משך המסלול סביב המרכז הגלקטי)
225 עד 250 מיליון שנים (שנה גלקטית)
מהירות:
- סביב מרכז הגלקסיה
- ביחס לסביבה הגלקטית

217 ק"מ/שנייה
20 ק"מ/שנייה
שיפוע ציר:
- ביחס למישור המילקה
- ביחס למישור הגלקטי

7.25°
67.23°
משך זמן סיבוב: (בקו המשווה) 25 יום, 9 שעות, 7 דקות ו-13 שניות
מהירות סיבוב: (בקו המשווה) 7,174 ק"מ/שעה
מאפיינים פיזיים
קוטר ממוצע: 1,392,684 ק"מ
(פי 109 מקוטר כדור הארץ)
רדיוס: 696,342 ק"מ[1]
היקף: ‎4.379×106 ק"מ‎
(פי 109 מהיקף כדור הארץ)
שטח הפנים: ‎6.09×1012 ק"מ2
(פי 11,900 משטח פני כדור הארץ)
נפח: ‎1.41×1018 ק"מ3
(פי 1,300,000 מנפח כדור הארץ)
מסה: ‎ 1.988435×1030 Kg
(פי 332,946 ממסת כדור הארץ)
צפיפות: 1.408 גרם/סמ"ק
(פי 0.26 מכדור הארץ, ו־1.409 ממים)
כבידה על פני השטח: 273.95 m s−2
כבידה יחסית על פני השטח: 27.9 ג'י
מהירות מילוט: 617.54 ק"מ/שנייה
(פי 55 ממהירות המילוט בכדור הארץ)
טמפרטורה:
- פני השמש
- הילת השמש
- ליבת השמש

5,785 קלווין
‎5.7×106 קלווין‎
‎15×106 קלווין‎
נהירות: (LS) ‎3.827×1026 J s-1
הרכב הפוטוספירה
מימן: 73.46 %
הליום: 24.85 %
חמצן: 0.77 %
פחמן: 0.29 %
ברזל: 0.16 %
ניאון: 0.12 %
חנקן: 0.09 %
צורן: 0.07 %
מגנזיום: 0.05 %
גופרית: 0.04 %

מידע כללי

הטמפרטורה על פני השמש היא 5,785 מעלות קלווין (כ־5,512 מעלות צלזיוס) ואילו במרכזה היא מגיעה לכ־15.7 מיליון מעלות. החום הרב השורר במרכז השמש מאפשר קיום תהליכים תרמו־גרעיניים, ובפרט היתוך גרעיני, שהם מקור האנרגיה של השמש. קוטר השמש הוא 1,392,000 קילומטר ונפחה גדול פי יותר ממיליון מנפח כדור הארץ. מסתה גדולה ממסת כדור הארץ פי 300,000 בקירוב, והיא עשויה בעיקר ממימן (74%) והליום (24%). היא מכילה בשיעורים קטנים גם חמצן, פחמן, חנקן, ניאון, ברזל, צורן, מגנזיום, גופרית ויסודות אחרים.

השמש סובבת סביב צירה אך היא אינה גוף קשיח, וזאת ניתן לראות בכתמי השמש, שהם תוצאה של פעילות מגנטית חזקה על פני השמש. צבעם כהה יותר מפני השמש בגלל הטמפרטורה הנמוכה שלהם יחסית לפני השמש.

גילה המוערך של השמש הוא 4.567 מיליארד שנים. היא נעה במסלול בגלקסיית שביל החלב במרחק של כ־26 אלף עד 28 אלף שנות אור ממרכז הגלקסיה, ומשלימה סיבוב סביבו בכ־226 מיליון שנים.

קרני אור שיוצאות מהשמש מגיעות לפני כדור הארץ כעבור כ-8:15 דקות. הסיבה לכך היא המרחק הגדול שבין כדור הארץ לשמש (כ־150,000,000 ק"מ, או יחידה אסטרונומית אחת), והעובדה שהאור נע במהירות סופית.

לעיתים מסתיר הירח את השמש מעיני צופים הנמצאים על כדור הארץ. תופעה זו קרויה ליקוי חמה, ובמשך דורות רבים הטילה אימה על האדם.

סיווגה של השמש בדיאגרמת הרצשפרונג־ראסל הוא G2V שמשמעותו כי השמש היא כוכב צהוב מהסדרה הראשית, הנמצא בשלב בעירת המימן.

מחזור חיים

ההיסטוריה של השמש ועתידה

מחזור החיים של השמש

קיומם של יסודות כבדים במערכת השמש, כגון ברזל, זהב ואורניום, מצביע על כך שהשמש לא נמנית עם הדור הראשון של הכוכבים, כלומר, היא נוצרה משרידיהם של כוכבים קדומים יותר אשר יצרו יסודות כבדים אלה. הדרך הסבירה ביותר להופעת יסודות כאלה היא התהליכים הגרעיניים המתרחשים בהתפרצות של סופר נובה או מהתמרת יסודות דרך ספיגת נייטרונים בליבה של כוכב מסיבי מן הדור הראשון.

מחזור החיים של השמש

מסת השמש היא כ־1.9891x1030 קילוגרם, קטנה מן הגבול התחתון ליצירת חור שחור (עבורו נדרשת ליבה של שלוש מסות שמש) או אף לכוכב נייטרונים (ליבה מינימלית של 1.46 מסות שמש, גבול צ'נדראסקאר). לפיכך, על פי המודל המקובל של מחזור החיים של כוכב, בעוד כחמישה מיליארד שנים יותכו כ־90% מהמימן שבליבתה להליום, והיא תהפוך לענק אדום. בשלב זה יתחיל היתוך נמרץ של גרעיני הליום בתהליך שנקרא "הבזק הליום", כשאז תעלה טמפרטורת הליבה שלה לכ־300 מיליון מעלות, והשכבות החיצוניות של השמש יתפשטו אל מעבר למסלולו הנוכחי של כדור הארץ. בהמשך, תנודות בטמפרטורה יגרמו לשמש להשיל את שכבותיה החיצוניות, שיהפכו לערפילית פלנטרית, וליבת השמש תהפוך לננס לבן המצטנן לאיטו בחלל. בחלוף הזמן תרד בהדרגה תדירות הקרינה, והננס הלבן יהפוך לננס שחור.

מבנה

Sun diagram
מבנה השמש - כוכב הסדרה הראשית מסוג G:
1. ליבת השמש
2. האזור הקרינתי
3. האזור ההסעתי
4. פוטוספירה
5. כרומוספירה
6. עטרה
7. כתם שמש
8. גִּרְעוּן
9. התפרצות סולרית

השמש מורכבת משני חלקים, פנימי וחיצוני, המחולקים למספר מקטעים. חלקה הפנימי מורכב מליבת השמש, מהחלק הקרינתי ומהחלק ההסעתי. החלק החיצוני של פני השמש, זה הנראה לעין ושממנו נפלטת קרינת השמש לחלל, הוא הפוטוספירה, שעוביה כמה מאות קילומטרים. מעל הפוטוספירה מצויה האטמוספירה של השמש, צבעה כתום והיא מכונה כרומוספירה. מעבר לכרומוספירה מצויה שכבת מעבר שעובייה כ־75,000 קילומטר, ומעבר לה מצויה העטרה שבה ניתן לחזות בשעת ליקוי חמה מלא.

ליבת השמש

רדיוס ליבת השמש הוא 20% מהרדיוס הכולל של השמש, אולם אזור זה מהווה את מקור האנרגיה של השמש שכן רק בו מתקיים היתוך גרעיני. התנאים השוררים בליבת השמש על מנת לאפשר היתוך גרעיני קיצוניים ביותר, צפיפותו הממוצעת עומדת על כ־150,000 קילוגרם למטר מעוקב, הטמפרטורה בו היא בין 10,000,000-15,000.000 מעלות צלזיוס.

התהליכים המתרחשים בליבת השמש מהווים את המקור לאנרגיית האור והחום המאפשרות את קיום החיים בכדור הארץ. מקור האנרגיה הוא בתהליכי היתוך גרעיני המתקיימים בליבת השמש, שבהם ארבעה אטומי מימן עוברים היתוך לאטום הליום אחד. מסתו של אטום הליום קטנה במעט מזו של ארבעה אטומי מימן, וכ־0.71% מהפרש המסות מומר לאנרגיה, בהתאם למשוואה שגילה אלברט איינשטיין E=mc², שבה E היא האנרגיה, m המסה ו־c² מהירות האור בריבוע. השמש ממירה מדי שנייה כ־685 מיליון טון מימן להליום, ומאבדת בתהליך זה מסה של כ־4 מיליון טונות ההופכים לאנרגיה ולנייטרונים. לפי הערכות עדכניות, במהלך חייה של השמש ככוכב סדרה ראשית, הומרה עד עתה לאנרגיה מסה הגדולה פי 100 ממסתו של כדור הארץ.

מסת השמש

מסת השמש מוערכת בכ-1.9891x1030 קילוגרם. מסה זו נחשבת ל־1 מסת שמש, ומסומנת לרוב ב־. מסת השמש היא יחידת ייחוס להערכת מסות של כוכבים אחרים.

צבע השמש

צבעה האמיתי של השמש הוא לבן, ולכן קרני השמש נקראות "אור לבן". את צבעה הלבן ניתן לראות מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, כלומר בחלל. כאשר צופים בשמש על פני כדור הארץ, היא נראית צהובה במהלך היום על ידי פיזור ריילי, ונוטה במקצת לצבע הכתום בזמני הזריחה והשקיעה על ידי פיזור מיי.

מעטפת השמש

האנרגיה שנוצרת בליבת השמש עוברת בדרכה לפוטוספירה דרך נכבדה טרם הגעתה אל פני השמש וצאתה לחלל. חלקים שונים בפנים השמש מתנהגים בצורה שונה מבחינה תרמודינמית ולכן בשמש קיימים שני אזורים שונים בצורת העברת האנרגיה בהם.

האזור הקרינתי

באזור הקרינתי, פוטונים שנפלטו מליבת השמש נקלטים באטומים ונפלטים, וחוזר חלילה. רדיוס האזור הקרינתי הוא מ־0.2 מרדיוס השמש ועד ל־0.7 מרדיוסה.

האזור ההסעתי

האזור ההסעתי מאופיין בכך ש"בועות" חומר עולות בו מהאזור הקרינתי ועד לפוטוספירה. לאחר הגעתן אל פני השמש, החומר בבועות מתקרר, והחומר עתה יורד אל האזור הקרינתי, שם יחומם שוב. תנועה זו של בועות חומר אל פני השמש גורמת למראה המנוקד של השמש. לפי תאוריית הדינמו, תופעה זו היא אשר ממלאת את פני השמש באזורי צפון־דרום מגנטיים.

ההפרדה בין האזור ההסעתי לאזור הקרינתי נובעת מהבדלים בצפיפות, בטמפרטורה ובקצב ירידת הטמפרטורה כמרחק ממרכז השמש.

פוטוספירה

הפוטוספירה היא שכבה המהווה את פני השמש הנראים, ובה מתרחשות כל התופעות הנראות על השמש.

הטמפרטורה השוררת בפוטוספירה היא כ־5,500 מעלות צלזיוס. פני השמש אינם חלקים, אלא דמויי גרעיני חמנית, הנוצרים מזרמי בועות הגז, שעולים משכבת ההסעה ומעלות את הפוטונים אליה. הקצוות הכהים של הגרעינים הם גז שהצטנן, היורד חזרה לשכבת ההסעה. עובי הפוטוספירה הכולל הוא 550 ק"מ.

כרומוספירה

הכרומוספירה היא שכבה המהווה את האטמוספירה התחתונה של השמש, והיא בעלת צבע אדמדם. עובייה כ־2,000 ק"מ והיא אינה נראית לעין הבלתי מזוינת, אלא רק בזמן ליקוי חמה. בשכבה זו מופיעות לשונות השמש.

עטרה

העטרה, הנקראת גם הילת השמש, מהווה את האטמוספירה העליונה של השמש. היא נראית רק בזמן ליקוי חמה. עובי ההילה אינו מוגדר והוא מתמזג עם רוח השמש.

ההילה סימטרית כאשר פעילות השמש מינימלית, וגועשת כאשר פעילות השמש מקסימלית. טמפרטורת ההילה מגיעה לשני מיליון מעלות צלזיוס. בהילה ישנם אזורים שחורים (אזורי־X) הנקראים גם חורים בהילה. חורים אלה, גדולים בהרבה מכתם שמש ממוצע, ולכן משך חייהם ארוך יותר. החור "נסגר" תוך ארבעה חודשים והוא משלים סיבוב ב־27 ימי ארץ. מתוך החור זורם זרם חזק במיוחד של רוח שמש.

פעילות סולרית

כתמי שמש מחזור סולרי

כתמי השמש מופיעים במחזור לא לגמרי סדיר של כ־11 שנים. בשיא המחזור מתעצמת כמות הכתמים פי 10 ויותר. מאחר שהכתמים נוצרים מהפעילות המגנטית של השמש ומהתפרצויות המשחררות לחלל חלקיקים טעונים הבאות בעקבותיה, יש למחזור הכתמים השפעה גם על כדור הארץ. דוגמה להשפעה ברורה היא הפרעות תקשורת, הנוצרות מהגעת החלקיקים הטעונים לאטמוספירה. כמו כן ההשפעה על התגברות תופעת זוהר הקוטב. לא ברור אם קיימת השפעה על האקלים בכדור הארץ. ידוע רק שבסוף המאה השבע עשרה ותחילת המאה השמונה עשרה חלה תקופת התקררות (תקופת הקרח הקטנה) בכדור הארץ, במקביל להפסקת תופעת כתמי השמש. שיא כתמי השמש האחרון התרחש בשנים 2000–2001.

השפעה על כדור הארץ

חקר השמש

יוליסס היא גשושית לחקר השמש שנבנתה על ידי סוכנות החלל האירופית ושוגרה באמצעות מעבורת החלל דיסקברי (משימה STS-41) ב־6 באוקטובר 1990. הגשושית הפסיקה לפעול ב־30 ביוני 2009. הגשושית Parker Solar Probe מתוכננת להיות משוגרת במהלך שנת 2018 ולהתקרב עד מרחק של 5.9 מיליון קילומטרים מפני השמש.

בנוסף לזה ישנם טלסקופי החלל SOHO ו־Solar Dynamics Observatory - DSO.

מקור האנרגיה של השמש

Sunset Clouds
השמש כפי שהיא נראית מכדור הארץ, מבעד לעננים

משחר ההיסטוריה ידוע שקרינת השמש חיונית לחיים על כדור הארץ, אך לקדמונים לא הייתה כל דרך למצוא מה גורם לשמש לבעור.

את הניסיון הראשון בכיוון זה עשה ב־1848 רופא גרמני בשם יוליוס מאייר (Mayer), שחישב כי אם השמש (שממדיה כבר היו ידועים באותה עת) הייתה עשויה כולה פחם, היא הייתה יכולה לספק אנרגיה בקצב הנוכחי במשך 5,000 שנה בלבד. הוא בחן גם את האפשרות שמקור האנרגיה של השמש הוא מטאוריטים הפוגעים בה, אלא שכדי להקרין די אנרגיה באופן כזה, היה על המסה של השמש לעלות עם הזמן במידה משמעותית, בניגוד לתצפיות האסטרונומיות.

ב־1854 הציעו פון הלמהולץ ולורד קלווין שמקור האנרגיה של השמש בהתכווצות הגז המרכיב אותה. הם חישבו שבאופן כזה תוכל השמש לבעור כשלושים מיליון שנה. בתחילת המאה העשרים שיער אדינגטון שהשמש מנצלת תגובות גרעיניות. מכניקת הקוונטים לא הייתה קיימת אז, וכך לא יכול היה אדינגטון להוסיף פרטים להשערה זו.

בשנת 1925 הייתה ססיליה פיין־גפושקין לאדם הראשון שקיבל דוקטורט באסטרונומיה מאוניברסיטת הרווארד. בתוקף עבודתה הייתה הראשונה שפירשה נכון את ספקטרום אור השמש, והראתה שהשמש עשויה בעיקר ממימן ומעט הליום. מכיוון שעד לאותם הימים רווחה הסברה כי השמש מורכבת ברובה מברזל, פיין הוכרחה לחזור בה מדבריה.

ב־1938 הציע הנס בתה סדרה מורכבת של תגובות גרעיניות, המתאימות לטיפוסי הקרינה הנפלטים מן השמש; תגובות אלה הן הבסיס למה שמכונה היום "המודל הסטנדרטי של השמש". לפי בתה, בשרשרת תגובת של היתוך גרעיני המכונה שרשרת פרוטון־פרוטון, בסה"כ 4 אטומי מימן הופכים לאטום אחד של הליום (למעשה, 6 אטומי מימן מגיבים ליצור אטום הליום אחד, תוך פליטה של 2 אטומי מימן). 0.71% מהמסה החסרה הופך לאנרגיית חום, הקורנת מן הפוטוספירה. בקצב הקרינה שלה השמש יכולה לפעול כ־10 מיליארד שנים, וכיוון שהיא כבר קיימת כ־5 מיליארד שנים, הרי שנותרו לה עוד 5 מיליארד שנים להקרין אנרגיה.

השמש בתרבות האנושית

Flag of Japan
ליפן המכונה גם "ארץ השמש העולה", דגל שבו עיגול אדום המסמל את דיסקת השמש על גבי רקע לבן. משמעות שמה של יפן ביפנית היא "מקור השמש".

לאורך ההיסטוריה האנושית, ראו תרבויות שונות בשמש גוף מקודש. היסטוריונים למדו מהספרות ומהמיתולוגיות השונות כי עמים סגדו לשמש והאנישו אותה בדמות אלי שמש שונים. פעמים רבות ייחסו תרבויות שונות יכולות וכוחות גדולים יותר לאלי השמש שלהם ביחס לשאר האלים.

כמעט בכל תרבות ניתן למצוא אל שמש: בהינדואיזם מתוארת השמש בצורה הנראית של אלוהים שאותה יכולים לראות הכול מדי יום ביומו וסוריא הייתה אלת השמש הראשית. בתרבות הכנענית השמש הייתה אלה ששמה היה שפש או שמש, וכינויה היה "מנורת האלים". במיתולוגיה מצרית אל השמש היה רע. אמונה רווחת הייתה כי האל שט בסירת השמש, ובלילה הוא עובר בשאול, מתחת לפני הקרקע או במנהרה תת־קרקעית. בפירמידות שונות נמצאו סירות שמש שמטרתן הייתה להשיט את נשמתו של הנפטר לעבר השמש אל חיי נצח. גם תרבויות עתיקות באמריקה, כדוגמת בתרבות האינקה ותרבות האצטקים סגדו לשמש ולאלים שלה.

במספר שפות נקרא יום ראשון מילולית "יום־השמש" (כגון, אנגלית: Sunday, גרמנית: Sonntag, דנית: Søndag).

יהדות

על פי התורה אלוהים ברא את השמש ביום הרביעי של ששת ימי הבריאה. היהדות אוסרת על כל אמונה בשמש כאל ועל פולחן אליה. בתפילת שחרית, אותה מתפללים לפי היהדות בכל בוקר, הוקדשה ברכה מיוחדת העוסקת בפלאי יצירת השמש. ברכת "יוצר המאורות" מברכת על יצירת השמש. בנוסף, ברכת החמה, בה מודים ומשבחים את האל על בריאת השמש וקיומה, נאמרת בכל תחילת מחזור של 28 שנים בה השמש מגיעה לנקודת התחלתה כפי שהייתה בשעת בריאתה (לפי סיפור הבריאה בספר בראשית) באותו יום בשבוע (רביעי) ובאותו זמן ביום (הרבע הראשון של היום). הלוח העברי מבוסס בעיקרו על פי מחזוריות של היראות הלבנה תוך כדי תיאום לשנה השמשית. מדי כשנתיים או שלש שנים, על פי מחזוריות קבועה, מוסיפים חודש (אדר) לשנה, הנקרא עיבור השנה כדי לתאם את שנת החמה עם ספירת חודשי הלבנה, כך שהחג פסח יישמר בעונת האביב, כמו שכתוב בפסוק "שמור את חודש האביב".

יוון

בתקופות מאוחרות המשיכו גם היוונים בהאנשת השמש במיתולוגיה שלהם והאל הליוס אשר רכב על כרכרת אש בשמים, היה יוצר את היום, ואז רוכב למחילה תת־קרקעית ובכך יוצר את הלילה. בשלבים מאוחרים היה אפולו אל השמש הראשי של היוונים.

רומא

בחמש מאות שנות שלטונה של האימפריה הרומית אומצו האלים השונים מהתרבות היוונית ואת הליוס החליף אל השמש סול. הכינוי "סול אינביקטוס" (Sol Invictus) שמשמעותו "השמש הבלתי מנוצחת" אומץ למספר אלי שמש נוספים והוטבע על מטבעות רומיים שונים במהלך המאה ה־3 והמאה ה־4.

נצרות

חוקרי האיקונוגרפיה הנוצרית מצאו הרבה דימויים המזהים את ישו עם השמש כמו הכתר הזוהר, הכרכרה הבהירה ויש המשערים כי המשיכה הנוצרית ל־25 בדצמבר מקורה בטקסים פגניים לציון אל השמש.

בתרבות הפופולרית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Emilio, Marcelo; Kuhn, Jeff R.; Bush, Rock I.; Scholl, Isabelle F. (2012), "Measuring the Solar Radius from Space during the 2003 and 2006 Mercury Transits", The Astrophysical Journal 750 (2): 135, Bibcode:2012ApJ...750..135E, arXiv:1203.4898, doi:10.1088/0004-637X/750/2/135
אור

אוֹר, או אור בתחום הנראה הוא קרינה אלקטרומגנטית בעלת אורך גל הנראה לעין האדם (380-780 ננומטר). במובן רחב יותר אור הוא קרינה אלקטרומגנטית בטווח שבין התת-אדום לעל-סגול, או כל סוג של קרינה אלקטרומגנטית. התחום בפיזיקה העוסק באור ובתופעות הקשורות נקרא אופטיקה.

המאפיינים העיקריים של אור (ושל כל קרינה אלקטרומגנטית) הם עוצמה, קיטוב ואורך גל או תדירות, הקובעים את הצבע. מהירות האור בריק היא קבועה, וקרובה ל-300 אלף קילומטר בשנייה, ובתווך חומרי המהירות קטנה יותר. האור הוא גל אך באופן קוואנטי האנרגיה שלו מגיעה במנות בדידות, כלומר גלי אור לא מגיעים בכל אנרגיה אלא רק בכפולות של יחידת אנרגיה בסיסית של אור שנקראת פוטון. הפוטון הוא חלקיק ומקיים תכונות דואליות. אור כמו כל גל אלקטרומגנטי, ניתן לביטוי חלקיקי זה, כפוטון, נטול מסת מנוחה ונע בממוצע במסילה גאודזית שהיא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות במרחב.

קליטת האור על ידי עין היא תנאי הכרחי לראיה, ולכן אנשים משתמשים בתאורה מלאכותית במקומות בהן עוצמת האור אינה מספיקה. לאור קיימים שימושים רבים בתקשורת ובטכנולוגיה, החל בנרות ועד לתאים פוטואלקטריים.

אסטרואיד

אסטרואיד (מאנגלית: Asteroid) הוא גוף קטן במערכת השמש הנמצא במסלול סביב השמש. אסטרואידים קטנים קרויים "מטאורואידים".

באוגוסט 2006 הגדיר האיגוד האסטרונומי הבינלאומי את המונח "גופים קטנים במערכת השמש" שהם גופים שאינם כוכבי לכת ואינם כוכבי לכת ננסיים. מלבד קרס (האסטרואיד הראשון שהתגלה ומאז סיווגו שונה), כל האסטרואידים מוגדרים כגופים קטנים במערכת השמש.

ישנם ארבעה סוגים עיקריים של אסטרואידים (מחולקים לפי סוג מסלולם): אסטרואידי אטן, אסטרואידי אפולו, אסטרואידי אמור, אסטרואידי אפוהיילי. כמו כן ישנן מספר משפחות אסטרואידים, קבוצות אסטרואידים בעלי מקור משותף. אלו ככל הנראה שברים שהתפרקו מגוף גדול יותר עקב התנגשות בעבר. עשרות משפחות כאלו ידועות כיום.

בלועזית נקרא האסטרואיד גם minor planet, ובתרגום לעברית: כוכב לכת מינורי, אך גם באנגלית וגם בעברית המונח כוכב לכת מינורי כולל במשמעות מורחבת גופים שמימיים נוספים.

נכון ל-31 בדצמבר 2017 התגלו למעלה מ-514,567 אסטרואידים.

אקלים

אקלים הוא אוסף של מאפיינים מטאורולוגיים, ובעיקר טמפרטורות ומשקעים, הקובעים את סיווגו של אזור גאוגרפי מסוים מבחינת מזג האוויר השורר בו לאורך השנה. מקור השם הוא מהמילה היוונית "klima" שפירושה זווית (של פגיעת קרני השמש בקרקע).

הגורמים העיקריים המשפיעים על האקלים באזור מסוים הם קרבה או ריחוק מגופי מים גדולים, הגובה מעל פני הים, וקו הרוחב.

גשושית

גָּשוֹשִית היא חללית בלתי מאוישת המשוגרת לחקור את הירח, כוכבי לכת וגופים אחרים במערכת השמש, כולל השמש עצמה. את הגשושית אפשר לשגר מפני כדור הארץ או מתוך חללית גדולה יותר. גָשושיות שוגרו על ידי סוכנויות החלל של ארצות הברית, רוסיה וברית המועצות לשעבר, האיחוד האירופי, יפן, הודו וישראל.

הירח

הירח הוא הלוויין הטבעי היחיד של כדור הארץ. הוא נקרא גם לְבָנָה או סהר בעברית, ולונה (Luna) במינוח המדעי (בלטינית), וזאת כדי להבדילו מירחים של גורמי שמים אחרים. קוטרו 3,474 קילומטרים, מעט יותר מרבע קוטר כדור הארץ. הקרבה היחסית בגודל בין כדור הארץ לירחו היא נדירה. הגוף הנוסף היחיד במערכת השמש שיש לו ירח קרוב יחסית לגודלו שלו הוא כוכב הלכת הננסי פלוטו.

אופן היווצרותו של הירח שנוי במחלוקת.

הודות לקרבתו הרבה של הירח לכדור הארץ ניתן לצפות בו בקלות ללא טלסקופ או משקפת, ואף להבחין במכתשים הרבים הפזורים עליו. בירח קל מאוד להבחין במהלך הלילה, ולעיתים ניתן להבחין בו גם במהלך היום. בשל קרבתו, הירח הוא גם גרם השמים היחיד שבני אדם נשלחו אליו ושדרכה עליו רגל אנוש. ב-1959 שיגרה ברית המועצות שלוש חלליות לחקר הירח: לונה 1, לונה 2 ולונה 3. תוכנית אפולו האמריקנית הייתה התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו חלליות מאוישות לירח. הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח התבצעה במשימה אפולו 11 ביולי 1969, ועד 1972 בוצעו במסגרת התוכנית חמש נחיתות מאוישות נוספות עליו.

הירח מופיע באגדות ובסיפורים שונים במגוון רב של תרבויות, ולוחות שנה שונים מבוססים על מחזור הירח, כגון לוח השנה העברי המבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזור השמש, ולוח השנה המוסלמי המבוסס אך ורק על מחזור הירח.

הלוח הפרסי

הלוח הפרסי (בפרסית تقویم هجری شمسی או گاه‌‌شماری هجری خورشيدى ; ידוע בתור הלוח הפרסי או הלוח האיראני) הוא לוח שנה שמשי, המשמש כיום באיראן ובאפגניסטן. לוח השנה מתחיל בכל שנה בנקודת השוויון האביבית, במדויק כפי שהיא נמדדת בתצפיות אסטרונומיות הנערכות בטהראן ובקאבול. עובדה זו הופכת אותו למדויק יותר מהלוח הגרגוריאני, אך גם מקשה לחזות מועד התרחשותם של תאריכים ספציפיים.

מנין השנים מתחיל בהג'רה, כמו בלוח המוסלמי הירחי, אולם מכיוון שהשנה הירחית קצרה בכ-3% לעומת השנה השמשית, נוצר במהלך השנים פער בין שני הלוחות, כך, למשל, שנת 2009 היא 1430/31 על פי הלוח המוסלמי הירחי, אבל 1387/88 על פי הלוח הפרסי.

לוח השנה הג'לאלי הוכנס לשימוש ב-15 במרץ 1079 על ידי הסולטאן הסלג'וקי ג'לאל א-דין מלכשאה הראשון, שהתבסס על המלצותיה של ועדת אסטרונומים, בהם גם עומר ח'יאם, שפעלה במצפה הקיסרי בבירתו איספהן. לוח השנה כלל את החישוב המדויק ביותר של השנה השמשית בזמנו, וחישובי החודשים התבססו על תנועת השמש בגלגל המזלות, מערכת ששילבה מרכיבים ממערכת האסטרולוגיה סוריה סידהנתה, שהייתה נהוגה בהודו במאה הרביעית לספירה. מאוחר יותר שולבו בלוח יסודות מלוח השנה הסיני-אויגורי. הלוח הג'לאלי נותר בשימוש במשך שמונה מאות שנה. בשנת 1925 תוקן הלוח על פי צו של המג'לס האיראני, כך שאורכם של החודשים יהיה אחיד יותר.

זמן הקפה

זְמַן הַקָּפָה באסטרונומיה הוא משך הזמן בו גרם שמים נע סביב גרם שמיימי אחר. בלא ציון אחר, הכוונה היא לזמן הסידרי אשר נמדד ביחס לכוכבים באינסוף.

לדוגמה, זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש הוא שנה, זמן ההקפה הסינודי של הירח סביב כדור הארץ הוא חודש עברי. במערכות של כוכבים כפולים זמן ההקפה לעיתים מתייחס לכל אחד מן הכוכבים ביחס למרכז הכובד המשותף להם. זמן הקפת השמש את מרכז שביל החלב נקרא שנה גלקטית.

יום

יום הוא שעות היממה המוארות, מזריחת השמש ועד שקיעתה, להבדיל מלילה. משמעות נוספת של המילה "יום" היא "יממה", למשל בשמותיהם של ימות השבוע: יום ראשון, יום שני וכו'. להלן נתייחס רק למשמעות הראשונה - שעות היממה המוארות.

גם לאחר התרחבות השימוש בתאורה מלאכותית, עיקר פעילותם של בני האדם הוא בשעות היום. על מנת להפחית את הצורך בתאורה מלאכותית, נהוג במדינות רבות לעבור לשעון קיץ, כך ששעות פעילות בני האדם תהא בשעות היום.

יום ראשון

יום ראשון הוא היום הראשון בשבוע למניין הימים מן השבת. זהו יום קדוש כמעט בכל העדות הנוצריות ויום מנוחה במדינות אירופה ואמריקה. לפיכך, בחלק ממדינות העולם, ועל פי תקן ISO-8601, זהו היום השביעי בשבוע וחלק מימי סוף השבוע. מקובל לקשור את יום ראשון לשמש, ולכן הוא מכונה בלשונות רבות "יום השמש", למשל באנגלית "Sunday", ובגרמנית "זונטאג". כמו כן, בהשפעה נוצרית, הוא מכונה "יום האדון" בלשונות אחרות, למשל בספרדית "Domingo".

יפן

יפן (ביפנית: 日本 – הגייה: ניהוֹן, ובעבר הייתה מקובלת ההגייה: ניפּוֹן; משמעות המילה היא "מקור השמש") היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה הרביעית מבחינת עוצמתה הכלכלית, בחישוב לפי תמ"ג. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), מונה אוכלוסייתה של יפן למעלה מ-127 מיליון איש, והיא המדינה העשירית בגודלה מבחינת אוכלוסייה. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, הוא אזור המטרופולין הגדול בעולם ובו למעלה מ-30 מיליון תושבים.

ירח

ירח (או לוויין טבעי) הוא עצם טבעי המקיף כוכב לכת, כוכב לכת ננסי או עצם אחר הגדול ממנו כתוצאה מהשפעת כוח הכבידה. טכנית, גם כוכבי לכת יכולים להיחשב ירחים של הכוכב אותו הם מקיפים, או כוכבים המקיפים את מרכז הגלקסיה אולם שימוש זה במילה ירח אינו מקובל.

כדור הארץ

כדור הארץ (או ארץ; מכונה גם "העולם") הוא כוכב הלכת השלישי במערכת השמש, החמישי בגודלו במערכת, והגדול מבין ארבעת כוכבי הלכת הארציים. על פי הערכות מדעיות, הוא נוצר לפני כ-4.54 מיליארד שנים

וכ-20–30 מיליון שנים לאחר מכן רכש את הלוויין הטבעי היחיד סביבו, הירח.

כמיליארד שנים לאחר היווצרותו הופיעו בו התאים החיים הראשונים. כדור הארץ הוא גרם השמים המוכר היחיד שמכיל צורות חיים.

במהלך מיליארד השנים הראשונות בהיסטוריית כדור הארץ, החיים הופיעו באוקיינוסים והחלו להשפיע על אטמוספירת כדור הארץ ופני השטח, מה שהוביל לשגשוג אורגניזמים אווירנים ואל-אווירניים. מספר ראיות גאולוגיות מצביעות על כך שהחיים על פני כדור הארץ החלו לפני 4.1 מיליארד שנים. מאז, השילוב בין המרחק של כדור הארץ מהשמש, התכונות הפיזיות וההיסטוריה הגאולוגית אפשרו לחיים להתפתח ולשגשג.

כוכב

כוכב הוא גרם שמים דמוי-כדור המורכב מחומר במצב צבירה פלזמה וגז. כוכב, בניגוד לכוכב לכת, מפיק קרינה משל עצמו על ידי היתוך גרעיני ופולט אותה לחלל החיצון. מקורה של האנרגיה המשתחררת מכוכבים הוא בהיתוך גרעיני, והיא נפלטת לחלל בצורת קרינה אלקטרומגנטית וחלקיקי נייטרינו.

לפי הערכות, ביקום הנראה יש בקירוב ‎7×1022‎ כוכבים. הכוכב הקרוב אלינו, מחוץ למערכת השמש, הוא פרוקסימה קנטאורי (לטינית: proximus - "קרוב"), הנמצא במרחק של 4.22 שנות אור מאיתנו.

הכוכבים יכולים להיות בגדלים שונים, מננסים אדומים שרדיוסם הוא רק כפליים הרדיוס של כוכב הלכת צדק, ועד ענקים אדומים, ענקים כחולים ועל-ענקים, אשר רדיוסם גדול פי 1000 מרדיוס השמש. את המסה של כוכבים נהוג למדוד ביחידה "מסת שמש". מסת שמש אחת היא המסה של השמש במערכת השמש (סול) - 1.989x1030 ק"ג. מסתו של כוכב סדרה ראשית נעה מ-0.08 מסות שמש (מתחת לגבול זה נמצאים ננסים חומים) ועד 100–150 מסות שמש. הכוכב המסיבי ביותר שנצפה עד ל-2016 הוא R136a1 ומסתו 265 מסות שמש.

חלק מהכוכבים נמצאים במערכת כפולה עם כוכבים אחרים. קיימות גם קבוצות גדולות יותר של כוכבים, אשר מכונים צבירי כוכבים. ישנם צבירי כוכבים מפוזרים, כמו הפליאדות (Pleiades) או ההיאדות (Hyades) שליד הקבוצה שור (Taurus), וישנם צבירים כדוריים, המורכבים בדרך כלל מכוכבים ותיקים (כוכבי דור שני, Population II). הכוכבים ביקום אינם מפולגים באופן אחיד, אלא נוטים להצטבר במבנים הנקראים גלקסיות, שבתורן מאורגנות במבנים של צבירי גלקסיות וצבירי על.

כוכב לכת

כּוֹכַב לֶכֶת או פלנטה (מיוונית Πλανήτης, "נע ונד") הוא גרם שמים, שאינו כוכב, המוגדר על פי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי באופן הבא:

במערכת השמש:

(א) נמצא במסלול קבוע סביב השמש;

(ב) בעל מסה גדולה דיו כדי שכוח המשיכה שלו יצור צורה הקרובה לצורה כדורית;

(ג) הוא מפנה את מסלולו מעצמים אחרים;או מחוץ למערכת השמש:

(1) נמצא במסלול קבוע סביב כוכב או שאריות של כוכב;

(2) המסה שלו מתחת למסה הדרושה להיתוך תרמו-גרעיני של דאוטריום;

(3) בעל דרישות מסה/גודל למעמד פלנטרי במערכת השמש שלנו; כוכב לכת מקיף את השמשלעומת השמש, שהיא כוכב הפולט קרינה אלקטרומגנטית - כוכבי הלכת המקיפים את השמש אינם מקרינים אור: המסה שלהם קטנה בהרבה ממסתם של הכוכבים הכי קלים, והלחץ במרכזם אינו מאפשר תגובות גרעיניות מספיק משמעותיות בשביל לפלוט כמות ניכרת של אנרגיה. לפיכך אין להם אור משל עצמם, והם נראים מאירים כי הם מחזירים את אור השמש הפוגע בהם.

הגדרת כוכב לכת במערכת השמש הוכרזה על ידי האיגוד האסטרונומי ב-2006, בעוד ההגדרה של כוכב לכת חוץ-שמשי הוצגה ב-2003. הכרזות אלו נועדו להסדיר הגדרות פורמליות בתחום, לאחר עשורים של תגליות. בהתאם, מכילה מערכת השמש שלושה סוגי גופים:

כוכבי לכת;

כוכבי לכת ננסים;

גופים קטנים במערכת השמש (אסטרואידים, קנטאורים, שביטים, גופים טרנס-נפטוניים, כוכבי לכת מינורים ואחרים).על פי אותן הגדרות במערכת השמש ישנם שמונה כוכבי לכת - ארבעת כוכבי הלכת הארציים כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים, וארבעת ענקי הגז צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. בעבר פלוטו נחשב אף הוא לכוכב לכת, אך מעמדתו שונה לכוכב לכת ננסי.

מבחינה פיזיקלית לא קיים הבדל משמעותי בין כוכבי לכת במערכת השמש לבין כוכבי לכת חוץ שמשיים, כך שלעיתים מכנים את שתי הקבוצות בשם "כוכבי לכת". הענף המדעי שחוקר כוכבי לכת נקרא מדעים פלנטריים והוא משלב בתוכו מדעי החלל עם מדעי כדור הארץ.

מאדים

מאדים (בלטינית: Mars, מַארס) הוא כוכב הלכת הרביעי במערכת השמש. זהו כוכב הלכת החיצוני שמסלולו הוא הקרוב ביותר למסלול כדור הארץ ואחד מכוכבי הלכת הקטנים ביותר במערכת השמש. כמו כן הוא כוכב הלכת הארצי (כוכב לכת הדומה בהרכבו לכדור הארץ) הרחוק ביותר מהשמש.

למאדים שני ירחים, פובוס ודימוס, שניהם קטנים ובעלי צורה לא־סדירה. משערים שאלו אסטרואידים שנלכדו על ידי כוח המשיכה של מאדים.

סמלו מייצג את המגן והחנית של האל מרס אולטור: עיגול עם חץ קטן.

מסת שמש

באסטרונומיה ובאסטרופיזיקה מסת שמש (או מסה סולרית) היא יחידת מידה למסה של עצמים כבדים כגון כוכבים. ומסומנת לרוב ב- . מסת שמש אחת היא מסתה של השמש, המוערכת ב-1.9891x1030 קילוגרם.

לדוגמה, מסתו של כוכב הלכת צדק היא כאלפית מסת שמש. מסת השמש היא 332,946 מסות ארץ (כלומר מסות של כדור הארץ). הכוכב המסיבי ביותר שנצפה עד כה הוא R136a1 ומסתו 265 מסות שמש.

את המסה של השמש מעריכים בעזרת ההשפעה הכבידתית שלה על תנועת העצמים האחרים במערכת השמש. בתלות בערכו של קבוע הכבידה: .

כך, בהתבסס על אורך שנת ארץ ובמרחקו של כדור הארץ ניתן להגדיר מסת שמש אחת כ:

השמש אמנם מקרינה אנרגיה ומאבדת מסה בקצב של כארבעה מיליון טון מדי שנייה, אבל עובדה זו לא תגרום לשינוי משמעותי ביחידת המידה במהלך מיליוני השנים הקרובות, היות שרוח השמש נושאת עמה רק כ-‎3×10-14‎ ממסת השמש בשנה.

מערכת השמש

מערכת השמש היא מערכת כוכבי לכת, שבה מקיפים שמונה כוכבי לכת וגופים נוספים רבים את השמש בהתאם לכוחות הכבידה הרלוונטיים. הגופים הגדולים העיקריים שסובבים את השמש הם שמונת כוכבי הלכת, ואליהם מצטרפים כוכבי לכת ננסיים ומספר גדול של גופים קטנים כמו אסטרואידים, שביטים ומטאורואידים. לחלק מהגופים שסובבים את השמש, ובייחוד לגדולים שבהם, יש ירחים משל עצמם, שמתלווים אליהם לאורך ההקפה.

מערכת השמש נוצרה לפני כ־4.6 מיליארד שנה, והיא נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון, אחת משש הזרועות של גלקסיית שביל החלב. גלקסיית שביל החלב מכילה בין 200 ל־400 מיליארד כוכבים, והיא ממוקמת, יחד עם כ־35 גלקסיות נוספות, בתוך קבוצת גלקסיות המכונה הקבוצה המקומית. הקבוצה המקומית היא רק אחת מקבוצות גלקסיות וצבירי גלקסיות רבים המרכיבים את צביר־על הבתולה, אחד מצבירי־על רבים ביקום. מעריכים שביקום כולו יש מאות מיליארדי גלקסיות, ויותר מ־‎1022‎ כוכבים.

המרכיב הדומיננטי של מערכת השמש הוא השמש עצמה, שתופסת 99.86% מהמסה הידועה של המערכת כולה. במרחק הקצר ביותר לשמש נמצאים ארבעת "כוכבי הלכת הפנימיים", הקרויים גם "כוכבי הלכת הארציים": כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים. אחריהם נמצאת חגורת האסטרואידים, המורכבת ממאות אלפי אסטרואידים, וביניהם כוכב לכת ננסי אחד ‒ קרס. אחריהם ממוקמים ארבעת "כוכבי הלכת החיצוניים", המכונים "ענקי הגזים": צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. ב"מערכת השמש החיצונית", מעבר לנפטון, נמצאים גופים המכונים "גופים טרנס־נפטוניים", והם בנויים מסלעים ומקרח. ניתן לחלק את מערכת השמש החיצונית לשלושה תחומים: חגורת קויפר, הדיסק המפוזר ועננת אורט. התגלו באזור זה יותר מאלף עצמים, ובהם ארבעה גופים המוגדרים ככוכבי לכת ננסיים: פלוטו, האומיה, מאקה־מאקה ואריס.

שנה

שנה היא פרק זמן שאורכו מבוסס על זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש, והוא משמש כאלמנט בתאריך ברוב התרבויות האנושיות. אופן החלוקה לשנים משתנה מלוח שנה אחד למשנהו, וגם לאורך האסטרונומי ישנן כמה הגדרות שונות. זמן ההקפה של כדור הארץ הוא בקירוב 365.25 יממות. פרק זמן מקורב זה נקרא שנה יוליאנית, והוא משמש כיחידת זמן באסטרונומיה.

מקובל לחלק את השנה לארבע עונות: קיץ, חורף, סתיו ואביב, ושנים עשר חודשים.

שנה מעוברת

שנה מעוברת היא שנה שנוסף לה חודש אחד (בלוח העברי) או יום אחד (בלוח הגרגוריאני), כדי לשמור על תיאום בין לוח השנה ובין השנה האסטרונומית.

גם בלוחות שנה נוספים (אם כי לא בכולם) יש שנה מעוברת. שנה שהחודשים שלה ירחיים אך כוללת שנים מעוברות כדי להתאים אותה למחזור השמש קרויה שנה לוניסולארית, כלומר ירחית-שמשית.

בלוח המוסלמי אין שנים מעוברות. מכיוון שהשנה בלוח המוסלמי קצרה בכ-11 יום מהשנה האסטרונומית, חלה בלוח המוסלמי נסיגה בעונות השנה. כך, למשל, אם בשנה מסוימת חודש הרמדאן חל בחודשי הסתיו, שנים אחדות לאחר מכן הוא יחול בחודשי הקיץ.

מערכת השמש
השמשכוכב חמהנוגההירחכדור הארץקטגוריה:ירחי מאדיםמאדיםקרסחגורת האסטרואידיםצדקקטגוריה:ירחי צדקשבתאיירחי שבתאיאורנוסקטגוריה:ירחי אורנוסירחי נפטוןנפטוןקטגוריה:ירחי פלוטופלוטוקטגוריה:ירחי האומיההאומיהמאקה-מאקהחגורת קויפרדיסנומיהאריסהדיסק המפוזרעננת אורטSolar System XXX RTL.png
(לא בקנה המידה המקורי; מיקום הסמן על כל אחד מהגופים, יציג את שמו)

השמשכוכב חמהנוגהכדור הארץמאדיםקרסצדקשבתאיאורנוסנפטוןפלוטוהאומיהמאקה-מאקהאריס

ירחים (הירח, ירחי מאדים, ירחי צדק, ירחי שבתאי, ירחי אורנוס, ירחי נפטון, ירחי פלוטו, ירחי האומיה, MK 2, דיסנומיה)

טבעות פלנטריות (טבעות צדק, טבעות שבתאי, טבעות אורנוס, טבעות נפטון, טבעות ריאה)

כוכב לכתכוכב לכת ננסיגופים קטנים במערכת השמש: מטאורואידכוכבי לכת מינוריים (אסטרואידקנטאורגופים טרנס-נפטוניים: חגורת קויפר, הדיסק המפוזר) • שביט (עננת אורט)

כוכבי לכת ארצייםענקי הגזים (ענקי הקרח) • גופים טרנס-נפטוניים (פלוטינו, פלוטואיד, גופים בחגורת קויפר, גופים בדיסק המפוזר, גופים בעננת אורט)

מערכת השמש הפנימית (כוכבי הלכת הארציים, חגורת האסטרואידים) • מערכת השמש התיכונה (ענקי הגזים) • מערכת השמש החיצונית (חגורת קויפר, הדיסק המפוזר, עננת אורט)

ראו גם: פורטל מדעי החלל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.