השם המפורש

השם המפורש או השם המיוחד הוא מונח מההלכה היהודית לתיאור שמו המיוחד של אלוהים, כלומר אינו כשאר הכינויים הבאים לתאר רק הנהגה מסוימת, וממילא אינו משמש בהקשרים נוספים[1]. השם העיקרי הידוע כשם המפורש הוא יהוה, אך גם שם זה לפי חלק מהפרשנים משמש במקרא בכדי לתאר דברים אחרים[2]. יש המרחיבים את משמעות "השם המפורש" לשמות נוספים, כשם בן מ"ב אותיות או שם בן ע"ב אותיות. השם המפורש הוחלף לרוב בכינויים (כמו אדוני, או השם) בסימנים מוסכמים (כמו י"י או הוי"ה) חילופי אותיות (אלוקים או ידוד) או ראשי תיבות (ד', ה' וכן י' או א', ב"ה - ברוך השם, השי"ת - השם יתברך ועוד), או הוספת גרש או גרשיים בתוך השם (לדוגמה י-ה או אדנ"י)[3]

הביטוי "השם המפורש" מופיע במשנה ובעקבותיו בפיוטים ל'סדר העבודה' בתפילת יום הכיפורים. בפיוטים אלו מתואר העם הכורע ומשתחווה בבית המקדש "כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול" ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כיום ברוב הקהילות האומרות פיוטים אלו, הקהל יורד על ברכיו ומשתחווה (עם שטיח או מפה על מנת שלא תהיה השתחוויה לאבנים) כשהחזן מקריא את החלק הזה של הפיוט.

2007-08-22 Nozyk Synagogue 1295
שלט המציג צורות שונות של השם המפורש, מבית כנסת בוורשה.

שמות אחרים הנחשבים כ"שם המפורש"

ישנם בין הגאונים והראשונים אלו המזהים את הכינוי "השם המפורש" עם "שם בן י"ב" (שם שבו 12 אותיות) ו"שם בן מ"ב" (שם בן 42 אותיות), הנזכרים בתלמוד. שמות אלו נזכרים במקורות תנאיים או תלמודיים כ"שם בן י"ב" ו"שם בן מ"ב", אך לא מובא תוכנם.

שם בן מ"ב

חכמי הקבלה מזהים את שם בן מ"ב עם צירוף האותיות הבא:[4] "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית", ומייחסים את תפילת "אנא בכח", שראשי התיבות שלה מרכיבות את השם, לרבי נחוניה בן הקנה:

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא
נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם
ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם
חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך
יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך
שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות

משום שמדובר באמירת השם המפורש, נוהגים בסיום אמירת "אנא בכח" להוסיף ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הפסוק הנאמר בלחש (וביום כיפור בקול רם) לאחר קבלת עול מלכות שמים באמירת קריאת שמע (שמע ישראל).

רבינו תם, שהיה מבעלי התוספות, זיהה את שם זה כצירוף האותיות היוצא משני פסוקי ספר בראשית הראשונים[5].התייחסות נוספת לכך, עם הערות נוספות, נמצאות בפירוש רבינו בחיי לפרשת בראשית.

בנוסף, הרשב"א בתשובותיו מתייחס לשינוי בקבלת שם מ"ב בין חכמי אשכנז לספרד[6].

Sevent-two-letter-name
שם של ע"ב

שם בן ע"ב

במקורות קבליים מכוון לעיתים הכינוי "השם המפורש" כלפי "שם בן ע"ב", שהוא שם המורכב מ-72 שמות קטנים שכל אחד בן 3 אותיות, שמורכב משלשה פסוקים סמוכים בספר שמות שכל אחד מהם בן 72 אותיות. הדרך שבאמצעותה מוציאים את השמות מהפסוקים היא כתיבת הפסוק הראשון בלא כל רווחים בין האותיות בשורה אחת, כתיבת הפסוק השני בשורה שמתחתיו מהסוף להתחלה, ובשורה השלישית – כתיבת הפסוק השלישי כסדרו. צורה זו נקראת בוסטרופידון. התוצאה היא כעין נחש אותיות מתפתל של שלושת הפסוקים. כל צירוף טורי של שלש אותיות מהווה את אחד השמות. השם הראשון "והו", השני "ילי" וכן הלאה לכל 72 הצירופים.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם התנגד לזיהויים שרירותיים מסוימים לשמות אלה. שיטתו הייתה ששמות אלו היו מורכבים ממספר מילים המבטאות משמעות עמוקה כלשהי, אלא שזו אבדה מאתנו. הוא התנגד גם לזיהויים של שמות מעבר לשם בן ארבע האותיות כ"שם המפורש". וכך כותב הרמב"ם ב מורה נבוכים א:סא(הקישור אינו פעיל, 6.5.2019) (תרגום שורץ):

אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם.

וכך הוא כותב על שם בן 42 אותיות (שם, פרק סב(הקישור אינו פעיל, 6.5.2019)):

ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מילים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מלים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא.

הרמב"ם התייחס למהות משמעותם העמוקה של השמות, וגם העלה השערה חריפה לגבי השאלה איך הגיעו לשמות של כותבי הקמיעות (שם):

על שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואִילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו על זאת: שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מִדותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מִתקיֵם בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכּל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו.
בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשׂגת השׂכל הפועל, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מִתקיֵם בידו. והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, טו).

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ לדוגמה התואר אלוהים אינו שם מפורש, אלא פירושו בעל כח ושליטה, ומשמש בתורה גם לתיאור האל וגם לתיאור אלילים שפולחנם נאסר.
  2. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח, עמוד ב' על הפסוק (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק א') "ואל משה אמר עלה אל יהוה" ש"יהוה" מתפרש שם כמטטרון. וראו פירוש הרשב"ם על תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ד, עמוד א' על הפסוק (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ז) "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה" - לפני ה' אלו הדיינים. וכן בספר הזוהר, חלק ב', דף ל"ח, עמוד א': "כתיב (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ג) "יראה כל זכורך את פני האדון יהוה", מאן פני האדון יהו"ה, דא רבי שמעון בר יוחאי.
  3. ^ עם הזמן אף כינויים אלו קיבלו מידה מסוימת של קדושה.
  4. ^ ר' חיים ויטאל בשם האר"י בהקדמה לעץ חיים, ובהרחבה ב'שער הכוונות': ולכן צריך לומר תיקון שם בן מ"ב הרמוז באנא בכח גדולת כו' כנודע, והוא בעולם היצירה. ועל ידו אנו מעלים אותה אף על פי שכל זה הוא בעולם העשיה אשר שם ירדה מלכות דיצירה כנאמר לעיל. וזה סוד מה שתקנו לומר אחר 'פטום הקטורת' - 'אנא בכח' כו' שהוא מ"ב אשר ביצירה...
  5. ^ s:חגיגה יא ב - פסקה "תוספות", פסקת משנה "'מתני"
  6. ^ עיין בדבריו של שלמה טל, בתוך "סיני" צ"ב, עמוד רפז-רפח. תשובת הרשב"א היא מסימן ר"כ, והשינוי הוא כנראה בשורה הרביעית, "ד" במקום "ב"
26 (מספר)

26 (במילים בלשון זכר: עשרים וששה; בלשון נקבה: עשרים ושש) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 25 והבא לפני 27.

אלוהים (יהדות)

על פי היהדות, אלוהים הוא האלוהים היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, שציווה על כלל בני האדם ז' מצוות ולעם ישראל נתן את התורה ובה תרי"ג מצוות. המילה "אלהים" היא אחת משבעת שמותיו המקודשים של אל יחיד זה, אך משמשת גם במשמעויות אחרות. בשל קדושתה, נוהגים דתיים ואחרים לומר אלוקים בהקשרים מסוימים.

אלפבית עברי

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש, לאדינו וערבית יהודית.

גרש

גֶּרֶשׁ (ברבים: גֵּרְשַׁיִם) הוא שמם של שני סימנים שונים בכתב העברי – אחד מהם סימן פיסוק (׳) והשני אחד מטעמי המקרא ( ֜ ).

ה

ה' היא האות החמישית באלפבית העברי, ושמה ה"א (הֵא).

ה' היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. ה' משמשת אם קריאה במרבית המקרים שבהם היא מופיעה בסוף מילה. כאשר מופיע מפיק בהּ' בסוף מילה, וכאשר היא מופיעה שלא בסוף מילה, היא נהגית כמו האות h במילה האנגלית hot. כיום, רבים מדוברי העברית מבטאים אותה תמיד כמו האות אלף ובסוף מילה היא תמיד לא נהגית (גם ה"א מופקת).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ה' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: אהח"ע. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, חוכך, אטום (/h/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 5, ובהתאם לכך יום ה' הוא יום חמישי וכיתה ה' היא הכיתה החמישית בבית הספר. כאשר האות ה' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 5,000, למשל: שנת ה'תשס"ה היא השנה ה-5765 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ה' היא כ־8.18% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ה' משמשת כקיצור של השם המפורש של אלוהים, ומבוטאת השם כתחליף למילה אדונָי או יהוה, בקרב אלו המעדיפים לא להגותה בשיחת חולין מטעמים דתיים. היא משמשת גם כקיצור של המילה "האדון".

בקבלה מסמלת האות ה' את העולם הזה ואת הניסויים והפיתויים שבו.

האות ה' היא אחת מאותיות השימוש, והיא מצטרפת למילה במשמעויות שונות, התלויות בהקשר:

ה"א הידיעה: מציינת שמדובר בעצם מסוים, ידוע, למשל "הילד" לעומת "ילד".

ה"א השאלה: מופיעה בראש משפט שאלה, למשל במשפט הידוע: "הרצחת וגם ירשת?"

ה' המצטרפת בסוף שמו של מקום קרויה "ה"א המגמה", והיא מציינת תנועה בכיוון זה, למשל: ירושלימה = אל ירושלים. הביתה = אל הבית.

השיתין

השיתין (שיתים, בהגיה ארמית) הן שני נקבים שהיו במזבח העולה, שלשם ניסכו את יין הנסכים בבית המקדש, ואת המים בחג הסוכות. מעל שני השיתין היו שני ספלי כסף שבתחתיתם היה נקב כדי שהמים והיין ישפכו לתוך השיתין.

השיתין במזבח ירדו עד למאגר תת-קרקעי מתחת לרצפת העזרה, במערב הכבש היה פתח בגודל אמה על אמה שהוביל למאגר, ופעם בשבעים שנה היו מורידים פרחי כהונה לנקות את המאגר, היין הקרוש שהוצא נשרף במקום קדוש בעזרה. בתלמוד הובאה דעה שהמאגר חילחל עד התהום.

ט

ט' היא האות התשיעית באלפבית העברי, ושמה טי"ת (טֵית).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ט' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא ייצגה במקור עיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום (/tˤ/ ‏:IPA) - עיצור נחצי כמו טא (ط) הערבית, אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כמו ת"ו - או עיצור מכתשי, סותם, אטום (/t/ ‏:IPA)

בגימטריה ערכה 9, ובהתאם לכך כיתה ט' היא הכיתה התשיעית בבית הספר. כשהאות ט' מופיעה בראש מספר פירושה 9,000, למשל: ט'תתנ"א הוא 9,851.

המספר 15 נכתב באופן חריג בצורה ט"ו, כדי להימנע מכתיבת אותיות המרכיבות את השם המפורש. מסיבה דומה נכתב המספר 16 בצורה ט"ז.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ט' היא כ־1.08% מכלל אותיות האלף-בית.

ט' הוא קיצור של המילה "טון".

טאבו (סוציולוגיה)

טַאבּוּ (מפולינזית "טאפו" = המסומן, הלא רגיל, הלא ניתן למגע) או איסור חברתי, תרבותי או דתי. בעיקר כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ונושאי שיחה מסוימים, אשר נחשבים כלא-תקינים בחברה או בתרבות מסוימת. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.

יהוה

יהוה (נקרא גם: אדוני, השם המפורש, השם המיוחד, שם הויה, שם בן ארבע אותיות, או רק השם. נכתב גם: ה', ד', י"י, ידוד, או יקוק) הוא אחד משמותיו של אלוהים כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז"ל, והוא השם הקדוש ביותר של האלוהים על פי המסורת היהודית.

מטה משה

בחומש שמות מסופר על מטה משה, מקלו של משה, שבו עשה חלק מעשר המכות ובו הכה את הסלעים להוציא מהם מים. על מטה זה מופיעות אגדות רבות במדרשי חז"ל. המטה מוזכר לעיתים גם כמטה האלוהים.

ספר תולדות ישו

ספר תולדות ישו הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים ומציג נרטיב לעגני לקורותיו של ישו.

החיבור משתייך לזרם ההיסטוריה שכנגד, כלומר הוא חיבור שמטרתו לשים ללעג ולקלס את הנצרות על ידי מתן פרשנות שלילית לאירועי הברית החדשה.

החיבור הוא אנונימי, ומועד כתיבתו לא ידוע. כתבי היד הקדומים ביותר שלו הם מן המאה ה-16. ידוע שנוצרים הכירו אותו כבר במאה ה-9; ריימונדוס מארטיני מצטט קטעים ממנו בספרו "פגיון האמונה" מן המאה ה-13. יש המשערים שחובר עוד בסוף המאה ה-3[דרוש מקור], היינו בתקופת התלמוד. חוקרים תמהו על כך שאין הוא מוזכר כלל במקורות העבריים; ייתכן שנעשה מאמץ לשמרו בסוד, אך מסתבר שרש"י - שחי בתקופת מסע הצלב הראשון - הכירו והזכירו בקטע שצונזר מן התלמוד הבבלי, ופירושו, המדבר על כך, צונזר אף הוא.הספר משך תשומת לבם של אישים כמרטין לותר וכיוהאנס רויכלין וזכה ללעג מצד נציגים בולטים של תנועת ההשכלה היהודית, ממשה מנדלסון ועד היינריך גרץ. אין לו נוסח אחד, אלא כמה וכמה גרסאות שונות בפרטיהן.

בעיקרו החיבור מתמקד בישו - ולא בנצרות בכללותה. עלילת הספר עושה שימוש בחלק מהכתוב בברית החדשה תוך כדי מתן פרשנות מלעיגה. הספר לא תואם תמיד לגרסה התלמודית.

פרשת וארא

פָּרָשַׁת וָאֵרָא היא פרשת השבוע השנייה בספר שמות. מסופר בה על שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.

הפרשה מתחילה בפרק ו', פסוק ב' ומסתיימת בפרק ט', פסוק ל"ה.

רונדטארן

רונדטארן (דנית: Rundetårn; עברית: מגדל עגול) הוא מגדל הממוקם בבירת דנמרק, קופנהגן. המבנה משמש בתור מצפה כוכבים, הוא חלק מקומפלקס מבנים של אוניברסיטת קופנהגן. המגדל הוקם בהוראתו של כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק. מבנה המגדל צמוד אל כנסיית השילוש.

הבנייה נמשכה בין השנים 1637–1642 בפיקוחו של הנס ואן סטנבינקל הבן. מצפה הכוכבים אשר בתוך המגדל הוא אחד העתיקים באירופה. במאות ה-17 וה-18 עבדו במקום מספר אסטרונומים מפורסמים, ביניהם: אולה רמר ופדר הורבואו. עם הזמן רונדטארן הפך לאחד הסמלים המוכרים של קופנהגן. ב-1728 בקופנהגן פרצה שריפה וכנסיית השילוש ניזוקה קשות, אך היא שוקמה. ב-1861 האוניברסיטה הקימה מצפה כוכבים חדש ורונדטארן הפך למצפה לחובבים.

באחד הצדדים של המגדל מופיע השם המפורש באותיות זהב שנכתב על ידי המלך עצמו. בתוך המגדל אין מדרגות והעלייה לראש המגדל מתבצעת באמצעות רמפה ספירלית.

שבתי צבי

שַׁבְּתַי צְבִי (ט' באב ה'שפ"ו, 1 באוגוסט 1626 – י' בתשרי ה'תל"ז, 17 בספטמבר 1676) היה יהודי יליד איזמיר, שנחשב לאחד ממשיחי השקר המפורסמים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. סביב דמותו התרקמה תנועת השבתאות שהקיפה כמעט את כל העולם היהודי במשך מספר שנים, ושהתקיימה בקרב קבוצות מאמינים ניכרות במאות ה-17 וה-18. ספיחיה שרדו עד ימינו.

שבתי צבי, יליד איזמיר, עסק בצעירותו במיסטיקה ובקבלה ונתן העזתי שכנע אותו בדבר היותו משיח. שבתי צבי סבב בעולם ואסף תומכים ומאמינים רבים. באותה תקופה הוא תיקן תקנות, ביטל מנהגים דתיים ומינה את אחיו ואת מכריו ל"מלכים".

שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב-1666 בעקבות האשמות של מקובל בשם נחמיה כהן. לשבתי צבי ניתנה אפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מכן קיבל את השם עזיז מוחמד אפנדי, ואחריו התאסלמו חלק מתלמידיו. הדבר הכה בתדהמה את העולם היהודי. רבים ממאמיניו של שבתי צבי היו ניצולי פרעות ת"ח-ת"ט אשר במהלכן נטבחו כמאה אלף יהודים במזרח אירופה. לפיכך כששבתי צבי נתפס והתאסלם חוו יהודים רבים מטורקיה ואיטליה ועד רוסיה וליטא משבר גדול. בעקבות המקרה, הוטלו הגבלות במזרח אירופה על לימוד הקבלה, והשם שבתי צבי הפך לשם גנאי. שבתי נפטר בגלות באולצין שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית וכיום נמצאת במונטנגרו, בגיל חמישים.

שויתי

"שִׁוִּיתִי" (בהגייה אשכנזית: "שִׁיוִויסִי") הם לוחות המשמשים בבית הכנסת בקהילות יהודיות מסוימות ככלי עזר להגות בשם האל. על פי רוב הם ממוקמים מעל העמוד – הדוכן שמעליו מנוהלת התפילה על ידי החזן, על הפרוכת או על שטיח קיר על גבי כותל המזרח, או בעמוד מאויר מיוחד בסידור. לעיתים קרוי לוח "שיוויתי" בשם "מזרח".

מסורת זו מבוססת על הפסוק מספר תהילים: "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (ט"ז, ח) (המילה ״שיוויתי״ משמעה ״שמתי״, וכן דימיתי). בימי הביניים פיתחו המקובלים דימויים וטכניקות מדיטטיביות מיוחדים, המסייעים לרכז את המחשבה בשמות האלוהיים, במטרה לרומם את הנפש ולהתחבר לעולמות הרוחניים. במאות ה-18 וה-19 צמח ממסורת זו ענף שלם של אמנות יהודית.

"שויתי" טיפוסי מציג את הפסוק בתהילים ט"ז, ח, ובו השם המפורש באותיות גדולות, ומסביבו פסוקים של מזמור ס"ז בתהילים ונוסחאות קבליות, הערוכים בדרך כלל באופן היוצר צורת מנורת שבעת-קנים. הלוח עשוי גם לכלול ציור של כף יד (המסמלת את ברכת הכהנים), מגן דוד, מזבח בית המקדש, אריות, ציפורים, איילים ודימויים אחרים המשמשים כסמלי הספירות השונות.

תיאור של "שויתי" מופיע בסיפורו של ש"י עגנון, "אגדת הסופר":

ועל יד הקורה מימין על כותל המזרחי מזרח מעשה רקמה אשר עשתה מרים בנעוריה בית אביה, וצורת גן שזור בו מחוטי משי מלא עצי כל פרי מאכל, וארמון בתוך הגן ושני אריות שומרים את הגן. ופני האחד מוסבים אל פני השני, אריה מול אריה ולשון מול לשון, ומלשון אל לשון נמשך והולך כתב זהב באותיות גדולות לה' הארץ ומלואה בשאגה אחת גדולה. ובכל ארבע פנות המזרח תיבה, תיבה בכל פנה, שויתי ה' לנגדי תמיד.כתיבת "שויתי" הייתה נהוגה לא רק כקישוט לבית הכנסת, אלא גם כדף המופץ בין המתפללים ומוחזק בסידור התפילה. הפצתו נדונה בספרות ההלכה מצדדים שונים, על יתרונותיה וחסרונותיה, כפי שכתב בספר "שערי תשובה":

בהמשך כתב (בשם ר' אלכסנדר סנדר שור, בעל "תבואות שור") שיש בכך בעיה, שהדפים ובהם ה"שויתי" אינם נשמרים כראוי, ולפעמים מבלי משים הם מושלכים בביזיון, ולפיכך קרא "לאזור חייל לבטל המנהג". מסקנת בעל "שערי תשובה" היא שבאלו התלויים על קיר בית הכנסת אין בעיה.

שלמה המלך ואשמדאי

שלמה המלך ואשמדאי היא אגדה המופיעה בתלמוד הבבלי. גרסה מוקדמת יותר של האגדה מצויה בתלמוד הירושלמי. הסיפור נפוץ בתרבות העממית וכיום הוא ידוע בעשרות גרסאות.

שם

האם התכוונתם ל...

שם תאופורי

שם תֵּאוֹפוֹרִי (ביוונית: נושא אלוהים) הוא כינוי של אדם, מקום או מושג, המכיל בתוכו שם של אלוהות.

שמות תאופוריים היו שכיחים בין השאר בתרבויות המזרח הקדום. עדויות להם, בכתובים או בממצאים ארכאולוגיים, משמשות כלי חשוב להבנת ההיסטוריה הדתית של תרבויות אלו.

תשמיש קדושה ותשמיש מצווה

תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות לשם קיום מצווה. תשמיש קדושה הוא תשמיש מצווה המכיל את השם המפורש ולכן טעון גניזה, כולל כל אביזריו. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם "תשמיש קדושה" כדי לתאר את שני הסוגים. בין תשמישי הקדושה כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון תפילין, שהאדם מניח אותן), ומהם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.