השושלת הקאג'ארית

השושלת הקאג'אריתפרסית: سلسله قاجاریه, או: دودمان قاجار) היא שושלת ממוצא טורקמני, ששלטה באיראן של היום ובחלק משכנותיה בשנים 1925-1794.

המדינה הנשגבת של פרס
دولت علیّه ایران
State flag of Persia (1907–1933) Imperial Emblem of the Qajar Dynasty (Lion and Sun)
דגל סמל
Map Iran 1900-en

מפת איראן בשנת 1900
Mihr Ali 1813

פתח עלי שאה קאג'אר
המנון לאומי סלאמאתי-יֶ שאה
יבשת אסיה
שפה נפוצה טורקית, פרסית
עיר בירה טהראן
משטר שאה
הקמה
תאריך

1794
פירוק
תאריך

1925
ישות קודמת Zand Dynasty flag.svg שושלת זנד
Flag of Kingdom of Kartli-Kakheti.svg כארתלי-קאחתי
Afsharid Imperial Standard (3 Stripes).svg השושלת האפשארית
ישות יורשת State flag of Iran (1964–1980).svg המדינה האימפריאלית של איראן
האימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית
شاهان قاجار
מלכי השושלת הקאג'ארית לפי סדרם
Brooklyn Museum - Seated Qajar Prince
דמות של נסיך קאג'ארי
Iranian Woman, Qajar period, 1
אישה איראנית מסוף התקופה הקאג'ארית
Qajar shahname 001
עותק של שאה נאמה מהתקופה הקאג'ארית (1837)

מוצא

השושלת הקאג'ארית צמחה מתוך שורות הקיזילבאש (ראש אדום בטורקמנית), ברית שבטי נוודים טורקמנים שמלאה תפקיד חשוב בפוליטיקה האיראנית החל מתקופתה שלטון האימפריה הספווית. במאה ה-15 התיישבו אבות השושלת באזור הים הכספי. הם היו שבט של רועים נודדים. פתח עלי ח'אן קאג'אר היה מצביא נודע בתקופתם של השאהים הספאווים חוסין שאה ותהמספ השני. בשנת 1726 הוא הוצא להורג בפקודת נאדיר שאה, המצביא שהפך לימים לשאה מייסד השושלת האפשארית, בנו מוחמד חסן ח'אן קאג'אר (1722-1758) נהרג בפקודת שליט איראן, קארים ח'אן זנד.

עליית השושלת

בשנת 1779 בעקבות מותו של השאה, מוחמד כרים ח'אן זנד משושלת זנד, ששלטה בדרום איראן, אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר, מנהיג השבט הקאג'ארי החל במאמצים לאיחודה של איראן. אע'א מוחמד ח'אן נודע כשליט אכזר שטבח בערים שלמות והשתמש בעונשים אכזריים כמו ניקור עיניים של 20,000 מתושבי העיר כרמאן, כיוון שנלחמו נגד כוחותיו. הצבא הקאג'ארי הורכב מכוחות טורקמניים ועבדים גאורגים. בשנת 1794 גבר אע'א מוחמד ח'אן על כל יריביו כולל לוטף עלי ח'אן, השאה האחרון לשושלת זנד. הוא חידש את השלטון הפרסי בקווקז. אע'א מוחמד ח'אן מקם את בירתו בכפר קטן בשם טהרן, ליד חורבות העיר ריי. בשנת 1796 הוכרז באופן רשמי כשאה. בשנת 1797 נרצח בעיר שושה בירת ח'אנות קרבך. ירש אותו אחיינו, פתח עלי שאה.

מלחמה עם רוסיה

בשנת 1803, תחת פתח עלי שאה, יצאו הקאג'ארים למלחמה נגד האימפריה הרוסית במלחמת רוסיה-פרס (1813-1804), בעקבות התפשטותה של רוסיה אל תוך הקווקז, שהיה ברובו בשליטה איראנית. איראן סבלה תבוסה קשה. בעקבות הסכם גוליסטן בשנת 1813, נאלצה איראן להכיר בכך שגאורגיה ומרבית הקווקז יעברו לשליטת רוסיה. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 פרצה מלחמת רוסיה-פרס (1828-1826) שוב הובסה איראן. העיר טבריז נכבשה בידיה רוסיה. לפי הסכם טורקמנצ'אי בשנת 1828 הועבר דרום הקווקז לריבונות רוסיה. בשנת 1834 עלה לשלטון מוחמד שאה ניסה בהשפעה רוסית לכבוש את הראת, ללא הצלחה. בשנת 1848 עלה לשלטון נאסר א-דין שאה קאג'אר, שנחשב למוצלח בשליטים הקאג'אריים.

תקופת נאסר א-דין שאה

בתקופת נאסר א-דין שאה החלו להגיע לפרס טכנולוגיה, מדע ושיטות חינוכיות מהמערב והחלה המודרניזציה של המדינה. נאסר א-דין שאה ניסה לעורר יריבות בין רוסיה לבין בריטניה, שתי המדינות שניסו להפעיל את השפעתן על פרס, כדי לשמור על עצמאותה של פרס. למרות זאת התגברה התערבותן הפוליטית והטריטוריאלית של מעצמות אירופה בפרס בתקופתו.

נאסר א-דין שאה לווה כסף כדי לממן נסיעות לאירופה בהן ניסה להוכיח שלפרס תרבות עתיקה. למרות זאת לא הצליח למנוע את התערבותן של רוסיה ובריטניה באזורי ההשפעה האיראניים לשעבר. בעקבות המלחמה האנגלו-פרסית בשנים 18561857 העבירו הבריטים את העיר הראת, שהייתה תחת השפעה פרסית, לשלטון אפגניסטן. הבריטים יעדו את אפגניסטן לחצוץ בין הטריטוריות של רוסיה במרכז אסיה לטריטוריות של בריטניה בהודו. בריטניה הרחיבה את השפעתה גם לאזור המפרץ הפרסי. בשנת 1881 הרחיבה רוסיה את שליטתה לאזורים במרכז אסיה הגובלים בפרס כמו אוזבקיסטן וטורקמניסטן, וכך מנעו קשר של פרס עם ערים להן היו לה יחסי מסחר מסורתיים כמו סמרקנד ובוכרה. בריטניה החלה לבחוש יותר ויותר בענייניה הפנימיים של פרס ואף שלטה בחלק ניכר מהכלכלה הפרסית. ההתערבות הבריטית עוררה את מורת רוחם של איראנים רבים, והגבירה את האמונה ששליטי המדינה משרתים אינטרסים זרים.

אמיר כביר

הנסיך, מחמד תאקי ח'אן, המכונה אמיר כביר. נשלח בידי השאה עבאס מירזא לאיסטנבול, שם הושפע מרפורמות התנזימאת, שהונהגו באימפריה העותמאנית. כשחזר לאיסטנבול היה יועצו של נאסר אל דין שאה. עם מותו של מוחמד שאה בשנת 1848 הוא דאג לכך שנאסר אל דין שאה יירש את השלטון, מונה לראש הממשלה ולכינוי אמיר כביר- שליט גדול. בתקופת כהונתו של אמיר כביר הונהגו באיראן מספר רפורמות ברוח התנזימאת. החלה מודרניזציה בצבא, הוקמה תעשייה. עיתון איראני ראשון נוסד. אולם החשובה ברפורמות של אמיר כביר הייתה הקמת מוסד ההשכלה הגבוהה, דאר אל פנון, שהוקם על פי מודל של מוסדות אותם ראה אמיר כביר בביקורו ברוסיה. מוסד זה היה המוסד הראשון באיראן שפעל על פי מודלים מערביים. תיקונים אלה עוררו התנגדות בקרב גורמים שונים באיראן, בהם גורמים דתיים שיעים. בעקבות כך הודח אמיר כביר מתפקידו בשנת 1851 והוצא להורג.

מרד הטבק

תקופת שלטונו של נאסר א-דין שאה קאג'אר (1848-1896) התאפיינה בשקיעתה של איראן בחובות קשים בעקבותיהם נמכרו רבים מהאינטרסים של איראן לגורמים זרים. בשנת 1872 הוענקו לברון הבריטי ג'וליוס דה רויטר זכיונות להקמת הבנק הממלכתי של איראן, זכויות על המכס, על מרבית המחצבים באיראן, הקמת דרכים ומסילות ברזל וזכויות נוספות. זכיונות אלו נמכרו לו תמורת 40 אלף לירות שטרלינג בשנה ו-60% מרווחי המכסים. כעבור שנה בוטל הרישיון אבל נאסר אל דין שאה המשיך במדיניות של הענקת זכיונות לזרים. מדיניות זו עוררה את זעמם של גורמים רבים באיראן. בשנת 1890 הוענקו הזכויות על רווחי הטבק באיראן לבריטי מייג'ור טלבוט, תמורת 25 אלף לירות שטרלינג ששולמו לכיסו הפרטי של השאה, בתוספת דמי חכירה שנתיים של 15 אלף לירות שטרלינג, דמי חכירה והעברת רבע מהרווחים לקופת השאה. זיכיון זה עורר את זעמם של רבים באיראן שענף הטבק הווה מרכיב חשוב של כלכלתה. בשנת 1891 החלה מחאה נגד הזיכיון בהשפעת אנשי דת שיעים ומשכילים ברוח מערבית. המחאה החלה בשיראז והתפשטה בכל רחבי איראן. כל שדרות העם האיראני כולל מיעוטים לא מוסלמיים הפסיקו לחלוטין את השמוש בטבק. המחאה הגיעה גם לארמון, כאשר גם נשות השאה הצטרפו לחרם. בשנת 1892 נכנע השאה למחאה ובטל את הזיכיון על הטבק.

המהפכה החוקתית

מרד הטבק היה רק אחד מהסממנים לתסיסה שחלה בפרס בשנות ה-90 של המאה ה-19. בשנת 1896 נרצח נאסר אל דין שאה בידי מירזא רזא כרמאני, מתלמידיו של הוגה הדעות האסלאמי, ג'מאל א-דין אל-אפגאני. במקומו עלה לשלטון בנו מוזפר א-דין שאה קאג'אר. מוזאפר אל דין עורר את זעמם של רבים בפרס, כאשר לקח מרוסיה שתי הלוואות כדי לממן את מסעותיו הראוותניים באירופה. בנוסף על כך המשיך את מדיניותו של אביו בכך שמכר זיכיונות לזרים. בתקופתו גדלה השפעת מדינות אירופה ובמיוחד השפעת רוסיה. בתקופה אורח החיים הראוותני של השאה עמד בניגוד למצב הכלכלי הקשה ששרר באיראן. קולות רבים בפרס החלו לקרוא למשטר חוקתי בו יהיו סמכויות השאה סמליות בלבד. בדצמבר, 1905 החל גל מחאה בקרב הסוחרים בפרס בעקבות קביעת מחיר אחיד לסוכר. בקיץ 1906 הונהגה בבזארים ברחבי פרס שביתה כללית. באותה שנה התקיימה הפגנה של למעלה מ-10,000 מפגינים מול השגרירות הבריטית, שסמלה את התערבותם של האירופים בעניינים איראניים פנימיים. בסופו של דבר נכנע מוזאפר אל דין לדרישות המפגינים. ב-31 בדצמבר 1906 התכנס בטהראן המג'לס (פרלמנט). בנוסף על כך הונהגה חוקה המבוססת על החוקה הבלגית, שהגבילה את בית המלוכה. בחוקה נקבע שיונהגו מג'לס וסנאט ותונהג הפרדת רשויות. המג'לס החליט למנות את עורך הדין האמריקני, מורגן שוסטר לטפל בבעיותיה הכלכליות של איראן. בינואר, 1907, זמן קצר לאחר כינוס המג'לס מת מוזאפר אל דין שאה מהתקף לב ובמקומו עולה בנו מוחמד עלי שאה קאג'אר, שמבטל את מינויו של שוסטר. בשנת 1908 הורה מוחמד עלי שאה לקצינים הרוסיים שעמדו בראש בריגדת הקוזאקים האיראנית לירות בתותחים על בניין המג'לס בטהראן. בנוסף על כך בטל באותה שנה את החוקה, אסר התארגנות פוליטית וביקורת על ממשטרו והגביל את חופש העיתונות. בעקבות כך כנסו תומכי החוקה מג'לס זמני בעיר טבריז. בנוסף על כך השתלטו תומכי החוקה על אזורים באיראן בהם הערים החשובות אספהאן, ומשהאד. תומכי החוקה זכו לתמיכתם של הנוודים הבחטיארים. מיליציות של תומכי החוקה תקדמו לעבר הבירה טהראן. בעקבות כך נמלט מוחמד עלי שאה בשנת 1909 לאודסה שברוסיה ובמקומו עלה לשלטון בנו בן ה-12 אחמד שאה קאג'אר, איראן נותרה מחולקת בין תומכי המהפכה, בתמיכה בריטית לאזורים בשליטת השאה, בתמיכה רוסית. בשנת 1911 חזר מוחמד עלי שאה עם תומכיו לאיראן דרך הים הכספי. כוחותיו כבשו את מחוזות אסטרבד ומאזנדראן, אך בסופו של דבר הובס בידי תומכי החוקה. בעקבות תבוסתו יצא לגלות סופית.

נפילת השושלת

אי הסדר באיראן נמשך. בשנת 1914 אחרי מרד במחוז גילאן, הוקמה מדינת גילאן העצמאית בהנהגת מירזא קוצ'אכ ח'אן. מדינת גילאן התקיימה עד שנת 1921. המרד דוכא בעזרת המעצמות, מה שהראה בעיקר על חולשתו של הצבא האיראני באותה תקופה. בתקופה זו בעקבות מהפכת אוקטובר ירדה ההשפעה הרוסית באיראן ועלתה ההשפעה הבריטית. ב-19 באוגוסט 1919 נחתם הסכם בין בריטניה לאיראן. אולם ההסכם נפל בהצבעה בפרלמנט ולא אושר. באותה תקופה עלתה קרנו של ריזא פהלווי, קצין ביחידת הקוזאקים האיראנית. ב-21 בפברואר, 1921 מונה ריזא פהלווי לשר ההגנה. הוא ניצל את תפקידו הבכיר, ובמרץ אותה שנה פרסם ריזא שאה כרוז מהפכה נגד נגד אחמד שאה. בכרוז קרא ריזא פהלווי לרפורמה מדינית וכלכלית באיראן. כמו כן מחה נגד השפעת הזרים במדינה. ריזא פהלווי הפך לשליטה של איראן בפועל. בשנת 1923 עזבו אחמד שאה את משפחתו לצרפת. בשנת 1925 הודח אחמד שאה באופן רשמי וכך הגיעה לסופה תקופת שלטונה של השושלת הקאג'ארית ועלתה שושלת פהלווי.

מלכי השושלת ושנות שלטונם

  1. אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר (1794–1797)
  2. פתח עלי שאה קאג'אר (1797–1834)
  3. מוחמד שאה קאג'אר (1834–1848)
  4. נאסר א-דין שאה קאג'אר (1848–1896)
  5. מוזאפר א- דין שאה קאג'אר (1896–1907)
  6. מוחמד עלי שאה קאג'אר (1907–1909)
  7. אחמד שאה קאג'אר (1909–1925)

צאצאי השושלת

  1. מוחמד מוסאדק, ראש ממשלת איראן 1951-1953
  2. מרג'אן סטראפי, יוצרת קומיקס

ראו גם

4 במרץ

4 במרץ הוא היום ה־63 בשנה (64 בשנה מעוברת), בשבוע ה-10 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 302 ימים.

אחמד שאה קאג'אר

אחמד שאה קאג'אר (בפרסית: احمد شاه قاجار; 21 בינואר 1898–21 בפברואר 1930) היה שאה איראן בין השנים 1909–1925. אביו, מוחמד עלי שאה קאג'אר, הודח מתפקידו כשאה לאור התנגדותו להגבלות החוקתיות על הממלכה ואחמד שאה מונה תחתיו בגיל 11 בלבד.

בתקופת מלכותו נאלץ אחמד שאה קאג'אר להתמודד עם אנרכיה פנימית והתערבות זרה בקנה מידה רחב, בעיקר של האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נכנסו כוחות צבאיים עות'מאנים ורוסים לחלקה הצפוני של איראן ועשו בשטח זה כבשלהם.

אחמד שאה נדחק מהשלטון בשנת 1921 בעקבות התקפה של רזא פהלווי ובשנת 1923 עזב את איראן יחד עם משפחתו. הוא הודח רשמית בשנת 1925 עם הכתרתו של רזא ח'אן פהלווי לשאה החדש.

הוא נפטר בשנת 1930 בצרפת.

איראן המודרנית

ההיסטוריה האיראנית מודרנית במאה ה-20 נסובה סביב מאבקי השאה להחזיק בשלטון אל מול גורמים פנימיים ומעצמות חיצוניות. בשנת 1979 אירעה המהפכה האיראנית, השאה הופל ומאז איראן נמצאת תחת שלטון איסלאמי.

אנוסי משהד

אנוסי משהד הוא שמה של חברי הקהילה היהודית בעיר משהד שבאיראן, שחבריה היו אנוסים לחיות כמוסלמים במשך 120 שנה ואף נקראו "ג'דיד אל אסלאם" ("המוסלמים החדשים") אך שמרו על יהדותם בסתר. כיום, אין במשהד אף יהודי, אחרי שכל המשפחות היגרו בשנות ה-40 של המאה ה-20 לעיר הבירה טהרן ומקומות אחרים.

אריה ושמש

אריה ושמש (בפרסית: شیر و خورشید, תעתיק: שיר או חורשיד) הוא סמל פרסי-טורקי, ובעבר היה סמלה הלאומי של איראן והופיע על דגלה. הסמל מתאר אריה שלגבו השמש זורחת, ובגרסאות שונות האריה אוחז סיף שמשיר . מקורותיו של הסמל עלומים אך מקושרים לפרס הקדומה או לראשית תקופת האסלאם באיראן.

סמל האריה היה מוטיב מרכזי בממלכות פרסיות, והופיע כסמלו המרכזי של השלטון באיראן מן תקופת האימפריה הספווית ועד המהפכה האיראנית, לאורך 479 שנים. פרשנויות שונות לסמל הפכו אותו לסמל שייצג לא אחת תנועות פוליטיות שונות באיראן.

ההסכם האנגלו-איראני

ההסכם האנגלו-איראני (באנגלית: Anglo-Persian Agreement, בפרסית: قرارداد ۱۹۱۹) נחתם ב-9 באוגוסט 1919 על ידי נציגיהן של ממשלות בריטניה ואיראן. יוזם ההסכם היה שר החוץ הבריטי, הלורד קרזון, ומטרתו הייתה לבסס את ההשפעה הבריטית באיראן. בסופו של דבר נחל ההסכם כישלון חרוץ, בעיקר עקב התחלפות הממשל האיראני והאהדה הפוחתת של דעת הקהל האיראנית כלפי בריטניה.

המלחמה האנגלו-פרסית

המלחמה האנגלו-פרסית (באנגלית: Anglo-Persian War) התרחשה בין ה-1 בנובמבר 1856 עד ל-4 באפריל 1857, כאשר כוח של הצבא הבריטי הגיב לניסיון הפרסי לכבוש את העיר הראת שבאפגניסטן. המלחמה הייתה נקודת שיא במתח שבין האימפריה הבריטית ופרס שזכתה לתמיכת האימפריה הרוסית. האימפריה הבריטית באותה התקופה רצתה לשמר את המצב בו אפגניסטן נותרת מדינה חופשית וחברותית כלפי בריטניה, זאת כחוצץ כנגד ההתרחבות וההשפעה של האימפריה הרוסית מכיוון צפון מערב ופרס.

הסכם גוליסטן

הסכם גוליסטן (רוסית: Гюлистанский договор, פרסית: عهدنامه گلستان) היה הסכם שלום שנחתם בין האימפריה הרוסית לבין האימפריה הפרסית (سلسله قاجاریه), ב-24 באוקטובר 1813, בכפר גוליסטן שבנגורנו קרבאך אזרבייג'ן, כתוצאה ממלחמת רוסיה-פרס (1813-1804).

עם נפילת העיירה האזרית לנקראן לידי הגנרל פיוטר קוטליארייבסקי (Пётр Семёнович Котляревский), ב-1 בינואר 1813, הואץ המשא ומתן לשלום בין האימפריות. טיוטת ההסכם הוכנה על ידי הדיפלומט הבריטי סר. גור אואוסליי, ששימש כמתווך והפעיל השפעה רבה בחצר הפרסית. בסופו של דבר, נחתם ההסכם, בעל 11 פרקים, על ידי ניקולאי פיודורביץ' רטישייב מהצד הרוסי וחאג'י מירזא חסן ח'אן מהצד הפרסי.

הסכם טורקמנצ'אי

הסכם טורקמנצ'אי (ברוסית: Туркманчайский договор, בפרסית: عهدنامه ترکمنچای) היה הסכם שלום שנחתם בין האימפריה הרוסית לבין האימפריה הפרסית (سلسله قاجاریه), ב-21 בפברואר 1828, בכפר טורקמנצ'אי שבאיראן, במטרה לסיים את מלחמת רוסיה-פרס (1828-1826).

כמו ההסכם הקודם בין המדינות, ההסכם נחתם לאחר הפסדים כבדים של האימפריה הפרסית בשדה הקרב. בצד האימפריה הרוסית על ההסכם חתום איוואן פסקביץ', מצד הפרסים - שר החוץ פתח עלי שאה. אלכסנדר גריבוידוב היה בין הפעילים המרכזים בהסדרת תנאי ההסכם. ביחד עם הסכם גוליסטן, הסכם זה נחשב אחד המשפילים בהיסטוריה הפרסית המודרנית.

זהרא ח'אנום תאג' א-סלטנה

זהרא ח'אנום תאג' א-סלטנה (בפרסית: زهرا خانم تاج‌ السلطنه; 1883 – 25 בינואר 1936) הייתה נסיכה פרסית משושלת קאג'אר ובתו של נאסר א-דין שאה קאג'אר, מלך פרס משנת 1848 ועד מאי 1896, ושל אשתו המלכה תוראן א-סלטנה. היא הייתה מושא האהבה של המשורר הפרסי עארף קזוויני, המשורר הלאומי של איראן, אשר כתב את שירו המפורסם "איי תאג'" למענה.

תאג' א-סלטנה הייתה פמיניסטית, וחלוצה בקידום זכויות נשים באיראן. היא הייתה חברה מייסדת של ארגון הנשים המחתרתי, "האגודה לחירות הנשים" (انجمن آزادی زنان - אנג'ומן-י אזאדי-י זנאן), שפעל למען שוויון מגדרי בסביבות 1910.

היא הייתה סופרת, ציירת, אינטלקטואלית, ופעילה שאהבה לארח בביתה אירועים ספרותיים. היא הייתה האישה הראשונה בחצר המלוכה להסיר את החיג'אב וללבוש בגדים מערביים. היא הביעה נימוקים משכנעים לפיהם הסרת הרעלה היא הצעד ההכרחי הראשון בדרך להשתתפותן של נשים בחינוך, תעסוקה, וקידום האומה.היא פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה בפרסית בשנת 1914 בכותרת "זכרונותיה של תאג' א-סלטנה" (בפרסית: خاطرات تاج‌السلطنه), אשר תורגמה לאנגלית בשנת 1993 כ-Crowning Anguish: Memoirs of a Persian Princess from the Harem to Modernity 1884-1914. הספר זכה לביקורות חיוביות, כאשר על פי מוסף הספרות של The Times: "ספר הזכרונות של תאג' [...] המסקר תקופה של 30 שנים של סביבה המשתנה במהירות [...] הוא תערובת מעניינת של זיכרונות והרהורים, [...] המדגישים את הקונפליקטים העזים של חיים המתקיימים בין ההרמון לבין המודרניזם." (4 במרץ 1994)

בספרה היא כתבה: "כשיבוא היום ובו אראה את בנות מיני משוחררות ואת ארצי בדרך לקדמה, אקריב את עצמי בשדה הקרב של החירות, ודמי יזרום בחופשיות מתחת לרגלי חברותי שוחרות החופש אשר נלחמות על זכויותיהן".

חייה, כתיבתה ופעילותה הפמיניסטית נלמדים בתוכניות ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות רבות, מטהראן ועד אוניברסיטת הרווארד.

חוזה פריז (1857)

חוזה פריז הוא חוזה שנחתם בין השושלת הקאג'ארית לבין הממלכה המאוחדת בפריז ב-4 במרץ 1857 וסימן את סופה של המלחמה האנגלו-פרסית.בהסכם זה הסכימו הפרסים לסגת מהראת, להתנצל בפני שגריר בריטניה בשובו, וחתמו על הסכם סחר עם בריטניה. הבריטים, מצידם, הסכימו לא לארח את מתנגדי השאה בשגרירותם, ביטלו את בקשתם להחליף את ראש ממשלת איראן מירזא אקא ח'אן נורי וגם את דרישתם לוויתורים טריטוריאליים לאימאם של מסקט, שקיימה באותו הזמן גם ברית עם בריטניה. בנוסף, פרס הסכימה לחפש תיווך בבריטניה במקרה של סכסוך עתידי עם אפגניסטן.

מאלכום ח'אן

מירזא מאלכּום ח'אן (בפרסית: میرزا ملکم‌خان; 1833–1908) היה ממבשרי המודרניות באיראן, שעסק ההפיכתה של איראן למדינה מודרנית. ראוי לציון במיוחד הוא קידומו של חוק שמטרתו לקדם חברה מסודרת שבה המלוכה נתונה תחת פיקוח או 'מותנית' בבדיקות ותקנות. הוא פיתח רעיונות אלה במספר דרכים, החשובה שבהן היא על גבי דפי העיתון קאנון (חוק), אשר היה נפוץ בקרב המודרניסטים באיראן. מאלכום ח'אן נחשב לאחד האבות המייסדים של המהפכה החוקתית באיראן.

ממלכת כארתלי-קאחתי

ממלכת כארתלי-קאחתי (בגאורגית: ქართლ-კახეთის სამეფო; כַּארתלִי-קַאחֵתִיס סַאמֶפּוֹ) (1762–1801) נוסדה בשנת 1762 על ידי איחוד שתי ממלכות מזרח גאורגיות - כארתלי וקאחתי. מתחילת המאה השש עשרה, לפי הסכם אמסיה משנת 1555 היו תחת שליטה איראנית. בשנת 1744 העניק נאדר שאה את המלוכה על ממלכת כארתלי לתאימורז השני והשליטה על ממלכת קאחתי לבנו ארקלה השני, כפרס על נאמנותם. תאימורז וארקלה ניצלו את חוסר היציבות באיראן כתוצאה ממותו של נאדר שאה בשנת 1747, והכריזו על עצמאותם בפועל. לאחר מותו של תאימורז בשנת 1762, ירש אותו ארקלה כשליט כארתלי ובכך איחד את שתי הממלכות.

לאחר מאות שנים של ריבונות פרסית על גאורגיה, הצליח ארקלה לשמור על אוטונומיה של ממלכתו בתקופת התוהו ובוהו שנוצר בפרס עם מותו של נאדר שאה. הוא היה המלך הגאורגי הראשון של מזרח גאורגיה המאוחדת פוליטית מזה שלוש מאות. אף על פי שארקלה הציע, מיד לאחר איחוד מזרח גאורגיה בשנת 1762, את צייתנותו לשושלת זנד , שתפסו את מקומה של השושלת האפשארית. הממלכה נותרה אוטונומית בפועל במשך שלושת העשורים הבאים. בשנת 1783 חתם ארקלה על חוזה גאורגייבסק עם האימפריה הרוסית ובכך שם את מבטחו בצאר הרוסי והפך את הממלכה למדינת חסות. החוזה היווה ערובה להגנה מפני ניסיונות לכיבוש מחדש על ידי הפרסים או ניסיונות תקיפה על ידי אחרים. עד לשנות ה-90 של המאה ה-18, צמחה שושלת פרסית חדשה, השושלת הקאג'ארית בראשות אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר , אשר הטביע את חותמו בתולדות הממלכה הקצרת ימים.

בשנים שבאו לאחר מכן, לאחר שאבטח את פרס גופא, יצא המלך הפרסי לכיבוש מחדש של הקווקז ולהחיל את הריבונות הפרסית על האזור. לאחר שארקלה השני סירב להתכחש לאמנה עם רוסיה ולקבל מרצון את הריבונות הפרסית תמורת שלום ושגשוג לממלכתו, פלש אגא מוחמד חאן לממלכת כארתלי-קאחתי, כבש את טביליסי ובזז אותה, ובכך החזיר אותה בפועל לשליטה פרסית. אולם זה היה לזמן קצר כיוון שאגא מוחמד קאג'אר נרצח שנתיים מאוחר יותר בהתנקשות, וארקלה עצמו נפטר כעבור שנה.

השנים שלאחר מכן התאפיינו בבלבול, שהגיע לשיאו בשנת 1801, עם סיפוחה הרשמי של הממלכה, על ידי אלכסנדר הראשון, לאימפריה הרוסית, זמן קצר לאחר הכתרתו של גאורגי השנים עשר למלך ממלכת כארתלי-קאחתי. בעקבות מלחמת רוסיה-פרס (1804–1813) ויתרה פרס על השליטה בממלכת כארתלי-קאחתי באופן רשמי, וסימנה בכך את תחילת פרק השליטה הרוסית בהיסטוריה של גאורגיה.

מרד הטבק באיראן

מרד הטבק באיראן (פרסית: قیام تنباکو) היה המרד הלאומי הראשון באיראן של העת החדשה. המרד פרץ בשנת 1890 בעידודה של העולמא ואנשי הדת עלי-אכבר פלאסירי, ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומירזא חסן שיראזי ונמשך עד לשנת 1892. הסיבה העיקרית לפרוץ המרד הייתה מתן זיכיון בלעדי ל"חברה הקיסרית לטבק" (Imperial Brands) הבריטית למכירה ולשליטה על הטבק ומוצריו באיראן. מרד הטבק כלל סגירת חנויות, החרמת הטבק ואף הוצאת פתווה שאסרה על עישון ושימוש בטבק בקרב כל אזרחי איראן.

נאסר א-דין שאה קאג'אר

נאסר א-דין שאה קאג'אר (בפרסית: ناصرالدین شاه قاجار; פונטית: Nāṣiru d-Dīn Shāh Qājār;‏ 16 ביולי 1831 - 1 במאי 1896) היה שאה (מלך איראן) מ-17 בספטמבר 1848 ועד מותו בהתנקשות, כ-50 שנה לאחר מכן. השליט הרביעי בשושלת הקאג'ארית.

תקופת שלטונו היא השלישית באורכה בהיסטוריה של פרס, אחרי תקופות השלטון של המלכים שאפור השני ותהמספ הראשון. אף על פי ששלטונו התאפיין במגמות של פתיחות למערב ולמודרנה וביטול סמכויות אזרחיות של אנשי דת ומסירתן לפקידות חילונית, הוא היה שליט טוטליטרי שרדף על רקע דתי, בין השאר, את בני העדות הבהאית והבאבית. נודע במיוחד בכך שמסר נכסים ואינטרסים כלכליים של ארצו לידיים בריטיות, דבר שהוביל בסופו של דבר לרציחתו על ידי לאומנים.

עלי מוחמד שיראזי, הבאב

סייד עלי מוחמד שיראזי (בערבית: سيد علي ‌محمد شیرازی;‏ 20 באוקטובר 1819 - 9 ביולי 1850) היה סוחר משיראז שבפרס שבגיל 25 הכריז על עצמו כהתגלותו החדשה והעצמאית של האל, והמהדי המובטח. לאחר הכרזתו לקח לעצמו את התואר בַּאבּ (ערבית: باب), שפירושו "שער". שש שנים לאחר מכן, בשנת 1850, הוא נורה למוות על ידי כיתת יורים בתבריז.

בין כינוייו: "הנקודה הראשונה" (נוקטה-י אולא, בפרסית: نقطه اولی) ו"נקודת הבאיאן" (נוקטה-י ביאן, בפרסית: نقطه بیان).

הבהאים מאמינים כי הבאב היה מבשרה הראשון של הדת הבהאית. בהאא אללה, הנביא המייסד של הדת הבהאית, היה מחסידיו של הבאב, ולטענתו, התגשמות נבואותיו של הבאב.

עלילת הדם בשיראז (1910)

עלילת הדם בשיראז הייתה עלילת דם שהתחוללה בשיראז שבאיראן בשנת 1910 ואורגנה בידי משפחת קוואם המומרת. בעקבות גילויו של קוראן מושחת בגטו היהודי וכביכול היעלמותה של ילדה מוסלמית, הואשמו לשווא יהודי שיראז בחטיפתה והריגתה לצורכי פולחן. ב-30 באוקטובר 1910 הותקף הרובע היהודי של שיראז ו-12 יהודים נהרגו ו-50 נוספים נפצעו. הרובע כולו נשדד בידי המון הפורעים. האירוע תועד על ידי נציג כל ישראל חברים בשיראז.

קרב קרצניסי

קרב קרְצַנִיסִי (בגאורגית: კრწანისის ბრძოლა, קרְצַנִיסִיס בּרדזוֹלָה) נערך בין הפרסים, מהשושלת הקאג'ארית, לצבאות הגאורגיים של ממלכת כארתלי-קאחתי וממלכת אימרתי, בקרצַנִיסִי (גאו') (כיום חלק מטביליסי רבתי), בין 8 ל-11 בספטמבר 1795. את המלחמה החל אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר כתגובה לחתימת חוזה גאורגייבסק בידי ארקלה השני וכריתת הברית שלו עם האימפריה הרוסית. הקרב הסתיים בתבוסה מכרעת של הגאורגים, כיבוש והרס מוחלט של הבירה טביליסי, וסיפוח זמני של החלקים המזרחיים של גאורגיה לתוך האימפריה הפרסית.

אף על פי שהקאג'ארים ניצחו והבטחתו של אע'א מוחמד ח'אן לארקלה, שאם לא יבטל את הברית עם רוסיה ויקבל מרצון את חסותה של פרס, הוא יפלוש לממלכתו קויימה, ניצחון הפרסים הראה גם כי אי התערבותם של הרוסים בקרְצַנִיסִי תאם את שאיפותיה של רוסיה ומטרותיה, למרות הכרזתם הרשמית של הרוסים בשנת 1783 בחוזה גאורגייבסק, כי יגנו על על ממלכתו של ארקלה כנגד שאיפותיהם של הפרסים לשעבד את גאורגיה מחדש. לאחר מכן, בשנת 1796, במטרה להחזיר את יוקרתה של רוסיה, פתחה יקטרינה השנייה במסע עונשין כנגד הפרסים. אבל המסע הופסק עקב מותה של יקתרינה. השנים שבאו לאחר מכן היו שנים של בלבול ואי סדר. חידוש שלטונם של הפרסים לא ארך ימים. בשנת 1797 התנקשו אלמונים בשאה הפרסי בעיר שושה וארקלה השני נפטר שנה לאחר מכן. כשגאורגיה התבוססה בהריסותיה והשלטון המרכזי בפרס היה טרוד ביורש הבא לכס המלכות, נפתחה הדרך לסיפוחה של גאורגיה. בסופו של דבר הביא הצאר פאבל הראשון לסיפוחה הרשמי של גאורגיה בתוך שנים ספורות.

כפי שהפרסים לא יכלו לוותר על עבר הקווקז ודאגסטן, שהיו חלקים אינטגרליים של פרס במשך מאות שנים, כך גם הרוסים. תוצאות קרב קרצניסי הובילו ישירות למלחמת רוסיה-פרס (1804–1813) ומלחמת רוסיה - פרס (1826–1828), שבו ניסה פתח עלי שאה קאג'אר , יורשו של אע'א מוחמד ח'אן, לעצור את ההתקדמות הצבאית של הרוסים ולהשיב את השליטה הפרסית מצפון לנהרות האראס והקורה. לאחר מלחמות אלה ויתרה פרס על עבר הקווקז ודאגסטן לרוסיה הקיסרית בהסכם גוליסטן (1813) והסכם טורקמנצ'אי (1828).

ראש ממשלת איראן

ראש ממשלת איראן (בפרסית: نخست‌وزیر ایران) הייתה משרה פוליטית בכירה באיראן עד 1989. תפקיד זה היה קיים עוד מתקופת השושלת הקאג'ארית (החל מ-1906), אולם חשיבות התפקיד הייתה גבוהה בהירארכיה השלטונית באיראן בעיקר בשנים 1979-1989.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.