השושלת הפאטמית

הפאטמים, השושלת הפאטמית או אלפאטמיון (ערבית: الفاطميون, על שמה של פאטמה בת מוחמד) הייתה שושלת שליטים שיעים שהתקיימה מ-5 בינואר 909 עד 1171 ושלטה על אזורים שונים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון לרבות מצרים. המונח "פאטמי" מתייחס לעיתים גם לנתיני הח'ליפות. העלית השלטת השתייכה לענף האסמאעילי של השיעה. הח'לפים הפאטמים היו גם אימאמים שיעים, והייתה להם חשיבות דתית בעיני המאמינים האסמאעילים.

השושלת הפאטמית
Rectangular green flag
דגל
Fatimid Caliphate
יבשת אפריקה, אסיה
שפה נפוצה ערבית, שפות ברבריות, פרסית, טורקית
עיר בירה מהדיה, קהיר
משטר ח'ליפות
הקמה
תאריך

909
פירוק
תאריך

1171
ישות קודמת שונות
ישות יורשת זירים (במגרב), איובים (מצרים והמזרח התיכון)
דת שיעים
מטבע דינר

מוצאם וחשיבותם

מוצאם של הפאטמים הוא מסלמיה בארצות דמשק, סוריה של ימינו, אך לא עלה בידם להקים ח'ליפות אלא באיפריקיה (תוניסיה של היום), הרחק מלב ההשפעה העבאסית. לאחר כיבוש מצרים בשנת 969 הם התיישבו בבירה החדשה של המדינה, קהיר. תחת שלטון הפאטמים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן והחג'אז. מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופיתחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי, שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בימי הביניים.

חשיבותם של הפאטמים בתולדות האסלאם היא עצומה. מבחינה דתית הם היוו דוגמה יחידה למצב שבו התקיימה זהות בין מוסד הח'ליפות לבין האמאמות, ובין שניהם לבין מסגרת מדינית רבת עוצמה. הפאטמים נאבקו בח'ליפות האומיית של אל-אנדלוס, אך בעיקר בח'ליפות העבאסית הסונית שהייתה יריבתם האידאולוגית העיקרית, ועל רקע זה יש לראות את התקדמותה ממהדיה לעבר מצרים וממנה הלאה לתוך ארצות דמשק (סוריה של היום). מסעותיהם הצבאיים ונוכחותם ביבשה וגם בים, עם אחד הציים החזקים בתולדות האסלאם, הייתה גורם חשוב גם בעיצוב האמירות הזנגית עד כיבוש הח'ליפות הפאטמית על ידם בתקופת צלאח א-דין, וכמו כן הקרינה על ממלכת ירושלים הצלבנית שאף פלשה למצרים הפאטמית. מבחינה כלכלית, הייתה הח'ליפות הפאטמית משגשגת ברוב שנותיה, עד לרעב גדול שהכה בארץ משהנילוס עמד ולא גאה במשך שנתיים רצופות. בנוסף לפרנסה החקלאית המסורתית של מצרים, הגיע בתקופה הפאטמית המסחר עם תת-היבשת ההודית לשיאו ובתוך כך שגשגה גם הקהילה היהודית המקומית, שרבים מבניה כלכלו בדרך זו את צעדיהם.

עליית הפאטמים

עליתה של השושלת הפאטמית היא תהליך מורכב וארוך של התפתחות תאולוגית בשילוב של כיבושים צבאיים שמטרתם - כיבוש הח'ליפות העבאסית, שהייתה היריבה הפוליטית הגדולה ביותר של הפאטמים. חשובה בהקשר זה היא העובדה שהפאטמים כיוונו את צעדיהם תמיד רק לכיוון העבאסים ולא לכיוונה של הח'ליפות האומיית שהתקיימה באותו זמן בספרד, אף על פי שהוא קרובה יותר, קלה יותר לכיבוש וגם בעלת ניגוד רעיוני חריף יותר לשיעה האסמאעלית. לכן, לאחר שנים של התבססות פוליטית באפריקיה (תוניסיה של היום), הפאטמים עקרו למצרים מיד עם כיבושה והשליכו את השלטון במחוז מאחורי-גו, על אף כל הסיבוכים הקשורים בכך.

תקופת אלמאהדיה

Al-Azhar (inside) 2006
מסגד אל-אזהר בקהיר, נוסד על ידי השושלת הפאטמית

השושלת נוסדה בשנת 909 על ידי עבדאללה אלמהדי באללה, שטען לזכות לשלטון על בסיס היותו צאצא של מוחמד, דרך בתו של מייסד האסלאם פאטִמה א-זהרה (ומכאן שמה של השושלת) ובעלה עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד והאימאם השיעי הראשון. עבדאללה התיימר להיות צאצא ישיר של ג'עפר אלצדיק דרך בנו הבכור אסמאעיל. לכן, הזרם השיעי שאליו השתייכו נקרא "אסמאעיליה."

עבדאללה הפיל את השושלת האע'לבית ששלטה במקום והייתה מנאמניה של העבאסים, בעזרת דעוה שנעשתה על ידי הדַאעי[1] (מטיף) אבו עבדאללה אלחֻסֵין אלשיעי בקרב השבטים הברברים שבגבול האמירות האע'לבית בשנת 909. לאחר מכן כבש את האמירות האידריסית באזור מרוקו של היום ועד מהרה הצליח להשתלט על כל אזור המגרב, הכולל בימינו את שטחן של המדינות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. את בירתו הקים בעיר אלמהדיה שבתוניסיה, שנקראה על שם תוארו השלטוני, אלמהדי - הגואל.

הח'ליפות הפאטמית שלטה במהדיה במשך שלושה דורות של שליטים: שישים ושלוש שנים של שלטון שבמהלכו התמודדו הח'ליפים אלמהדי, אלקאים, ואלמנצור עם עיצוב שלטונם הפוליטי והדתי ועם שורה של אירועי פנים וחוץ שלא אחת כמעט וסיכנו את המשכיות השושלת ואת ריבונותה. הראשון באלו היה מרד חַ'וַארִגִ'י בהנהגת אבו יזיד "שיח' אלמואמינין" שהחל עם מותו של אלמהדי ונמשך גם לאחר מותו בלא עת של אלקאים יורשו, אך דוכא על ידי אלמנצור באמרִ אללה בשנת 947 על ידי האמירים הזירים שקמו מתוך שבטי הסנהאג'ה הברברים.

הפאטמים גם התמודדו עם הח'ליפות האומיית של אלאנדלוס ועם כוחות ימיים אירופיים שהגיעו לים התיכון על רקע מסעי הצלב ואף שרפו את הצי הפאטמי בנמל מהדיה ב-1087. עם זאת, עלה בידם גם לכבוש מחדש את סיציליה, משם גם הגיע המצביא החשוב גַ'וְּהַר אל-סיקילי, את קלבריה וחלקים בדרום איטליה, כל זאת עוד בימי אלמהדי. אלמנצור קיבע את ההישגים בסיציליה (שהייתה חשובה לסחר הימי ובעיקר לסחר בחיטה עם איטליה לטובת שוק הפסטה) על ידי מינוי אמירות מקומית מהשושלת בנו-כלב.

תקופת קהיר

הפאטמים הגיעו למצרים בשנת 969. זאת לאחר אבטחת גבולם המערבי על ידי המצביא ג'והר וערעור השושלת האיח'שידית על ידי החדרת הדעוה הפאטמית לתוך האוכלוסייה ושימוש בשבטי בדוים וברברים שעמדו בגבולם כדי לערער אותו. לבסוף, חתמו האיח'שידים הסכם שיבטיח את זכויות המסלמים הסונים במצרים וג'והר נכנס לג'יזה ללא שום מאבק.

כיון שמצרים נפלה בידם, הפאטמים עברו מיד ממהדיה, עם כל אוצרות הארמון ועם קברי הח'ליפים הקודמים. את אפריקיה הם הותירו לשלטון של האמירים הזירים - זוהי תוצאה של חשיבותה של מצרים בתור הישג אימפריאלי וגם בתור צעד בדרך לכיבוש בגדאד והח'ליפות העבאסית. בתוך כך, הקימו הפאטמים את בירתם החדשה, קהיר (ערבית: "אל-קאהרה" - הכובשת, וגם שמו של כוכב מאדים בערבית, רמז להופעתו בשמי קהיר בעת הקמתה). הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה, וביחד עם סיציליה ודרום איטליה הפכו הפאטמים לאחת השושלות המאיימות ביותר בהיסטוריה על שלטון הח'ליפות העבאסית.

המשטר הפאטמי

Mosquee al-akim le caire 1
מסגד אל-חאכם בקהיר, קרוי על שם השליט הפאטמי אל-חאכִּם בִּאמר אללה.

בניגוד לממשלים אחרים באזור, המינויים הממשלתיים של הפאטמים נעשו על בסיס כישורים ולא על בסיס הירושה. גם הסונים יכלו להתמנות למשרות ממשלתיות, לצד האיסמאעילים ושיעים אחרים. הסובלנות הדתית הקיפה אפילו דתות אחרות, והנוצרים והיהודים החזיקו במשרות רמות בממשלה בהתבסס על יכולותיהם.

לדוגמה יש לציין את באדר אלג'מאלי - ארמני במוצאו, ששימש כשר צבא והביא עמו למצרים צבא של ארמנים נוצרים שגורשו ממצרים רק בערוב ימיה של הח'ליפות. לשליטים אלמעיז ואלעזיז היה גם אמיר יהודי בשם יעקוב בן כִּלִיס שהפך אצל הח'ליף אלעזיז לוזיר (משנים לח'ליף). אפילו העלילו על הפאטמים (מצד העבאסים) שמוצאם מ"רופא עיניים יהודי" וזאת כהד למדיניות הסובלנית שלהם כלפי יהודים. יוצא הדופן מבחינת הסובלנות הדתית היה "הח'ליף המשוגע", אלחאכם באמר אללה.

נראה שגם נשים זכו לאפשרות לקידום במוסדות השלטון, בין אם כשפחות ובין אם כבנות חורין.[2] נראה שבמשך תקופות מסוימות אחזו נשים, בין אם משועבדות ובין אם חופשיות, אף הן ממוצא זר, בתפקידי ראש מלתחת הח'ליף ובתפקיד נושאת קסת הדיו של הח'ליף שהייתה סמל שלטון חשוב.[3]

עוד בניגוד לשלטונות אחרים, לרבות הח'ליפות העבאסית, הח'ליפה הפאטמי היה גם אמאם חי. הוא התיימר להיות יורש הנביא עלי אדמות, ח'ליפה של אללה ובעל "נור" שאיפשר לו לשמוע מסרים מאללה. הוא נחשב מעצום - חסין בפני טעות, ובעל יכולת למצוא פרשנויות נסתרות "זאהר" כשהיה קורא בקוראן. הוא היה קובע את הדעוה ואת ההלכה בארצו. אחד הח'ליפים החליט כי כפי שיש לו רק אישה רשמית אחת, כך ראוי להיות. מעמדו של הח'ליף התבטא גם ובעיקר בהופעתו החיצונית. הח'ליף הופיע, אפילו בפני חצרו, מאחורי פרוכת או בפנים רעולות מפני כבודו ולעולם לא היה מופיע פעמיים בפני הציבור באותו לבוש.

לכן, גם מלתחת הח'ליף הפאטמי הייתה מפעל ענקי שעלה מאות אלפי ומליוני דינרים לצורכי ייבוא בגדים אקזוטיים ויקרים מכל רחבי העולם הנושב. במלתחה עבדו לפחות שלושים מעבדי הארמון ובראשם עמד "זַין אלחֻ'צַין" (האוחז במספריים) משרה חשובה שבמשך תקופה מסוימת אחזה בה אישה יוונית, ייתכן מסיציליה.[4]

היחלשות ונפילה

במחצית הראשונה של המאה ה-11 הזירים, השליטים הברברים ששלטו בצפון אפריקה בשם הפאטמים, הכריזו על עצמאות ועל מעבר לזרם הסוני האורתודוקסי. במחצית השנייה של אותה מאה נאלצו הפאטמים להתמודד גם עם הפלישות הטורקיות לסוריה ולארץ ישראל, ולאחר מכן עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם מבססים את שלטונם בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידי צלאח אל-דין, שפעל בשליחותו של נור א-דין. צלאח א-דין כבש את מצרים רק למטרת "הוצאה לפועל" - תשלום החוב ששליט מצרים, שאוואר, היה חייב לשלם לנור א-דין. אלא שבמהלך הכיבוש, שאוואר נהרג, וגם לא נשארו יורשים לח'ליפות הפאטמית. בסופו של דבר, אחרי מותו של נור א-דין בשנת 1174 השתלט צלאח אל-דין לחלוטין על מצרים והשתמש בה כקרש קפיצה לשליטה בסוריה ובמרחבי הסהר הפורה, בראש השושלת הסונית האיובית.

האימאמים הפאטמים

  1. עובייד אללה בן אל-חוסיין אל-מהדי (910-934) מייסד השושלת הפאטמית.
  2. מוחמד אל-קאים באמר אללה (934-946)
  3. אסמאעיל אל-מנצור באמר אללה (946-953)
  4. אבו תמים מעד אל-מועיז (953‏-975) בזמן שלטונו נכבשה מצרים.
  5. אבו מנצור נזאר אל-עזיז באללה (975-996)
  6. אל-חאכם באמר אללה (996-1021) מייסד הדת הדרוזית.
  7. עלי א-ט'אהר באללה (1021-1036)
  8. מעאד' אל-מסתנצר באללה (1036-1094)
  9. אחמד אל-מסתעלי באללה (1094-1101) מחלוקות סביב עלייתו לשלטון הובילו לפרישת הנזארים
  10. מנצור אל-אמיר באחכאם אללה (1101-1130)
  11. אל-חאפז (1130-1149)
  12. א-זאפר (1149-1154)
  13. אל-פאיז (1154-1160)
  14. אל-עאדד (1160-1171)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "דעוה" היא מונח בערבית ששימש את הנביא כדי לתאר את ההטפה שלו לאסלאם. ניתן לתרגם כ"הטפה" או, באופן פרוכרוניסטי, כ"תעמולה."
  2. ^ במצרים של המאה התשיעית ניתן לזהות נשים בנות חורין או אמידות על בסיס שמן, כיוון שנשות מצרים בעת ההיא נקראו תמיד "סִת" במובן של גברת.
  3. ^ פרופ' יעקב לב, "Aspects of the Egyptian Society in the Fatimid Period" ב-, U. Vermeulen et al. (ed.), Orientalia Lovaniensia Analecta: Egypt and Syria in the Fatimid, Ayyubid and Mamluk Eras (Vol. III Peeters Publishers: Leuven; 2002)
  4. ^ שם.
הקודם:
האח'שידים
הפאטמים הבא:
האיובים
6 ביולי

6 ביולי הוא היום ה-187 בשנה (188 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 178 ימים.

6 ביולי 1957- יום מרכזי להיסטוריה של המוזיקה, פול מקרטני וג'ון לנון נפגשים לראשונה בחגיגת הגן של כנסיית סיינט פיטר, וולטון, ליברפול.

א-זאפר באמר אללה

אַבּוּ מֻחַמַּד אַ-זַּאפִר בִּאַמְרִ אללַּהּ אִסְמַאעִיל בְּן אלְ-חַאפִז (בערבית: أبو محمد الظافر بأمر الله إسماعيل بن الحافظ; תרגום הלקב: המנצח במצוות האל; פברואר 1133 - 15 באפריל 1154) היה הח'ליפה ה-12 של השושלת הפאטמית במצרים (1149–1154).

אל-אזהר

אל-אזהר (בערבית: الأزهر الشريف אל-אזהר הנכבד) היא אקדמיה מוסלמית הנמצאת בקהיר, בירת מצרים. הוא נחשב כיום למוסד הלימוד החשוב ביותר של האסלאם הסוני. אל-אזהר נוסד כמסגד אל-אזהר בשנת 972, זמן קצר לאחר ייסוד קהיר (שנקראה אז "פוסטאט"), בתקופת הח'ליף אל-מעז לדין אללה. המבנה עוצב בידי הגנרל הפאטמי ג'ווהר אס-סקולי, כובש מצרים מטעם הפאטימים. בשנת 988 קיבל המסגד תפקיד נוסף כמוסד ללימודי דת האסלאם. שמו של המוסד נגזר משמה של בת הנביא מוחמד פאטמה א-זהראא', שאליה מייחסים עצמם בני השושלת הפאטמית. בתקופה הסמוכה להקמתו היה המוסד שייך לאסכולה התאולוגית ("מדרסה") האיסמאעילית, שהייתה ענף של השיעה. זאת משום שבני השושלת הפאטמית היו שיעים. לאחר נפילת השושלת הפאטמית ועליית השושלות הממלוכיות במצרים, הפך אל-אזהר למוסד סוני, וכך נותר עד היום.

במשך יותר מאלף השנים שעברו מאז ייסודה נחשבת האקדמיה למוסד המוביל בעולם האסלאמי בתחומי השריעה, התאולוגיה האסלאמית והשפה הערבית. כמו כן שימשה האקדמיה מקור חשוב להכשרת אימאמים וקאדים ששימשו בתפקידם בכל רחבי העולם האסלאמי ואף עשו רבות להגדלתו על ידי איסלומן של קהילות חדשות. במשך כל תקופת פעילותו נלחם אל-אזהר בתפוצת האתאיזם, בכתות הסוטות מן האסלאם הסוני האורתודוקסי, במיסיון הנוצרי, בתנועות פוליטיות רפורמיסטיות, באנרכיה וביחסי מין אסורים (כלומר, יחסי מין שלא בין בעל ואישה, כולל יחסים הומוסקסואליים).

בשנים האחרונות מהווה אל-אזהר גורם אסלאמי ממתן בדרך כלל ביחס לארגונים אסלאמיים רדיקליים כמו האחים המוסלמים. לדוגמה, שיח' אל-אזהר לשעבר סיד טנטאווי הצהיר כי מבצעיהם של פיגועי 11 בספטמבר ומחבלים מתאבדים בכלל הם "כופרים" שאינם הולכים בדרכו האמיתית של האסלאם. בכנס שהתקיים באינדונזיה ביקש טנטאווי מכל "המאמינים האמיתיים" שלא לתת לתומכים באלימות כזו מקום במסגדים, וכך למנוע את ההתפשטות של אידאולוגיות אלימות. עלי גומעה, המופתי של מצרים לשעבר, הקשור לאל-אזהר, הכריז כי המורדים שחוטפים והורגים אזרחים בעיראק הם אלה שהאסלאם התיר להרוג מכיוון שהם גורמים להרס וחורבן. מצד שני, עבד א-סאבור שאהין, פרופסור חשוב באוניברסיטה, מכחיש כל קשר בין המוסלמים לפיגועים, וטוען כי "יד ציונית מלוכלכת" הייתה מאחוריהם.

אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)

אל-חאכִּם בִּאמר אללה (בערבית: الحاكم بأمر الله - "השולט בצו האל") היה הח'ליף השישי של השושלת הפאטמית במצרים, ששלט בשנים 996–1021.

אל-חאכם נולד במצרים בשנת 985, וכבר בגיל 11 ירש את השלטון מאביו אבו מנצור נזאר אלעזיז. העברת השלטון המוצלחת לילד הצעיר הייתה הוכחה ניצחת ליציבותה של השושלת בשלטון. במהלך שלטונו הארוך הצליח אל-חאכם להרחיב את תחום שלטונו ולכבוש את אזור חלב.

יריביו הנחושים ביותר של אל-חאכם היו הח'ליפים העבאסים מבגדאד, שביקשו לעצור את התפשטות האיסמאעילים. תחרות זו בין שתי השושלות הובילה להצהרת בגדאד בשנת 1011, בה קבעו העבאסים כי טענותיהם של הפאטמים ללגיטימיציה על בסיס מוצאם מזרע הנביא מוחמד שקריות, וכי למעשה הם צאצאי משפחה יהודית.

אל-חאכם נאבק גם בקרמטים שליטי בחריין, ושלטונו המשיך להיות מאופיין בחוסר שקט מתמשך מצד הברברים במערב והטורקים במזרח. בשנת 1005 ייסד אל-חאכם את דאר אלעלם (בערבית: בית המדע), ששימש כמרכז ללימודי פילוסופיה ואסטרונומיה, לצד לימודים איסלאמיים של הקוראן והחדית'. במרכז פעלה גם ספרייה ציבורית. בשנת 1013 השלים אל-חאכם את בניית המסגד שאביו החל בבנייתו בקהיר, וקרא לו על שמו – מסגד אל-חאכם.

בשנת 1017 אל חאכם באמר אללא הכריז על עצמו כנביא והוא מייסד הדת הדרוזית, בשנת 1017 החלה ספירת התאריך הדרוזי. הדת נקראת דרוזים מכיוון שהשכנים הלא דרוזים שלהם ראו בהם תומכיו של מוחמד בן איסמעיל אל-דרזי, דרזי-דרוז

אל-חאכם נודע ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. ב-1009 הוא הרס את כנסיית הקבר בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם; על היהודים ציווה לענוד על צווארם צלם דמוי עגל, זכר לחטא העגל לאחר יציאת מצרים. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים. לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל-חאכם רדוף פרנויה, חשד בסובבים אותו והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו איסור על אכילת מלוח'יה, מאכל מצרי מסורתי, איסור על משחק השחמט, ציווה לעבוד בלילה ולישון ביום, אסר על נשים לצאת לרחוב ועל סנדלרים להכין נעלי נשים, נתן הוראה להרוג את כל כלבי העיר ועוד.

לקראת סוף שלטונו החלה הכת הדרוזית להתגבש סביב דמותו, והם אלה שהעניקו לו את התואר "השולט במצוות אללה".

בשנת 1021 נעלם אל-חאכם במהלך טיול להרי מוקטם שליד קהיר. מאמיניו הדרוזים טענו כי לא מת, אלא הוסתר על ידי אללה כדי לשוב כמהדי ביום הדין. את כיסאו ירש בנו הצעיר עלי אלט'אהר באללה, בעוד אחותו של אל-חאכם, סת אלמלכ , שימשה כעוצרת.

אל-חאפז

אל-חאפז (בערבית: الحافظ; ‏~1076 – 8 באוקטובר 1149) היה הח'ליפה ה-11 של השושלת הפאטמית במצרים (1130–1149).

אלמנצור באללה אלפאטמי

אלמנצור באללה אלפאטמי (בערבית: المنصور بالله الفاطمي, ידוע גם כאבו טאהר אסמאעיל אלמנצור באללה אלפאטמי, 931–953) היה הח'ליפה השלישי של השושלת הפאטמית.

אסמאעיליה

האִסמאעיליה (בערבית إسماعيلية) היא הפלג השני בגודלו בזרם השיעי (אחרי התריסריים) בדת האסלאם. האסמאעילים מאמינים כי יורשו של האימאם השיעי ג'עפר א-צאדק היה אסמאעיל אבן ג'עפר, בניגוד לתריסריים הרואים במוסא אלכאט'ם את האימאם השביעי.

למרות שישנן מספר תת-קבוצות באסמאעיליה, המושג משמש היום בעיקר כדי לתאר את הקהילה של האסמאעילים הנִזארים, הקבוצה הגדולה ביותר בזרם, שמנהיגיהם לאורך הדורות זכו לתואר אגא ח'אן (פרסית: آغا خان, תעתיק מדויק: אע'א ח'אן).

מספרם של חברי כת האסמאעיליה נאמד ב-15–20 מיליון נפש, כ-100,000 מהם בארצות ערב.

בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית

בסיליוס השני בולגרוקטונוס (ביוונית: Βασίλειος Β' ο Βουλγαροκτόνος; "קוטל הבולגרים") היה קיסר ביזנטי מהשושלת המקדונית ששלט מ-976 עד 15 בדצמבר 1025.

המאה ה-10

המאה ה-10 היא התקופה שהחלה בשנת 901 והסתיימה בשנת 1000 (בין התאריכים 1 בינואר 901 ל-31 בדצמבר 1000). היא המאה העשירית של המילניום הראשון.

העשור הראשון של המאה ה-10

העשור הראשון של המאה ה-10 הוא העשור שהחל ב-1 בינואר 900 והסתיים ב-31 בדצמבר 909.

השושלת האידריסית

השושלת האידריסית (בערבית: الأدارسة; בתעתיק: אל-אדארִסַה) הייתה שושלת מוסלמית שהשתייכה לזרם השיעי הזיידי ושלטה במרוקו בין השנים 788–974. זו הייתה השושלת המוסלמית העצמאית הראשונה בהיסטוריה של מרוקו, שלפני כן הייתה כפופה לאימפריה העבאסית.

מדרסה

מדרסה (בערבית مدرسة) היא המונח הערבי לכל בית ספר, חילוני או דתי (של כל דת). שפות שונות שאלו מונח זה וברבות מהן נטבע המונח במובן אחד בלבד, בית מדרש ללימודי דת האסלאם.

בימי הביניים "מדרסה" היה שמן של המוסדות להשכלה גבוהה בעולם המוסלמי, המקבילות לאוניברסיטה האירופאית.

מוחמד א-תקי (אחמד אבן עבדאללה)

אחמד אבן עבדאללה אבן מוחמד אבן אסמעאיל (בערבית: أحمد بن عبد اللّه بن محمد بن إسماعيل; נודע בכינוי מוחמד א-תקי, בערבית: محمد التقي), היה האימאם השיעי האסמאעילי התשיעי. נולד בשנת 813 ונפטר בשנת 840.

כאימאם, הוא היה המנהיג הרוחני העליון של הקהילה האסמעאילית, מעת מינויו ועד ליום מותו.

הנִזארים (בערבית: النزاريون) והמסתעלי (בערבית: مستعلي) ממשיכים את שושלת המנהיגות שלהם ממנו ומהצאצאים שלו, אשר ייסדו את האימפריה של השושלת הפאטמית.

בנו, חוסיין אבן אחמד, המוכר בכינוי אימאם עבדאללה א-ראדי, ירש אותו והמשיך את דרכו.

מוחמד בן אסמאעיל

מוחמד בן אִסמאעיל (בערבית: محمد بن إسماعيل) היה אימאם מוסלמי אסמאעילי, ובנו של אִסמאעיל אבן ג'עפר. רוב האסמאעיליה הולכים בעקבות צאצאיו, דרך בנו עבדאללה, אשר ידוע גם בשם אלוואפי אחמד (בערבית: الوافي أحمد). צאצאיו היו אלו אשר יסדו את האימפריה של השושלת הפאטמית.

מסגד אל-אזהר

30.045670 (בערבית: الأزهر الشريف, "אלאזהר אלשריף" - אל-אזהר הנכבד) הוא מסגד הנמצא בקהיר, בירת מצרים.

אל-אזהר נוסד כמסגד בשנת 972, זמן קצר לאחר ייסוד קהיר (שנקראה אז "פוסטאט"), בתקופת הח'ליף אל-מעז לדין אללה. המבנה עוצב בידי הגנרל הפאטמי ג'ווהר אס-סקולי. בשנת 988 קיבל המסגד תפקיד נוסף כמוסד ללימודי דת האסלאם. שמו של המוסד נגזר משמה של בת הנביא מוחמד פאטמה א-זהראא', שאליה מייחסים עצמם בני השושלת הפאטמית.

אוניברסיטת אל-אזהר נחשבת כיום למוסד הלימוד החשוב ביותר של האסלאם הסוני.

צבעי הלאומיות הכלל-ערבית

אדום, שחור, לבן וירוק נחשבים ל"צבעי הלאומיות הכלל-ערבית". מקור בחירתם של צבעים אלה לסמל את כלל מדינות ערב הוא בדגל המרד הערבי, שעוצב על ידי הדיפלומט הבריטי מארק סייקס. הצבעים מסמלים תקופות שונות בהיסטוריה בימי הנביא מוחמד ובימי הח'ליפות המוסלמית: הלבן את בית אומיה, השחור את הדגל השחור וראשידון ומאוחר יותר אומץ על ידי בית עבאס, הירוק את השושלת הפאטמית והאדום את השושלת ההאשמית וח'וארג'.

צבעים אלה מופיעים על דגלי מרבית מדינות ערב.

צלע-האלף

צלע-האלף היה שמה של שכונה קראית אשר שכנה בירושלים במאות ה-10 וה-11. במקורות מסוימים נקראת שכונת הקראים גם: "סמרתקה" (Samareitike), או "חארת אל-משארקה" (בערבית: حارة المشارقة), כלומר שכונת המזרחיים. השכונה הייתה ממוקמת במורדות הדרום-מזרחיים של הר ציון, במקום המכונה "העופל". שמה של השכונה ניתן לה על פי הכתוב בספר יהושע: "וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם, גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָם" (ספר יהושע, פרק י"ח, פסוק כ"ח.). החוקרים חלוקים באשר להיותה של השכונה מוקפת חומה. חגי בן-שמאי סובר שהשכונה הייתה מוקפת ממזרח בחומה שבנתה הקיסרית אייליה אאודוקיה ובמערב בחומה שנבנתה מאוחר יותר. לעומתו, משה גיל סבור כי לשכונה לא הייתה חומה נפרדת מעבר לחומת העיר.

קהילת הקראים שהתגוררה בצלע-האלף בירושלים, כונתה בפי חבריה "השושנים" על פי הכתוב בתהילים: "לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד" (ספר תהילים, פרק ס"ט, פסוק א'). מסביר הקראי הירושלמי, סלמון בן ירוחם כי הישועה תבוא בזכות הצדיקים (אלו הקראים - אבלי ציון ששבו לירושלים מגלות פרס)השושנים גרו ביחד מצידו המערבי[דרושה הבהרה] של הקדרון, ואילו קהילת הרבניים התגוררה בצידו המערבי[דרושה הבהרה]. מערכת היחסים בין שתי הקהילות הייתה מתוחה, והיא התפתחה כתוצאה מגישתה המשיחית של קהילת צלע-האלף, וכן מהמערכה האידאולוגית שהיא ניהלה בגלוי כנגד הרבניים והתמקדותם בתלמוד. בחיי היום יום באו המחלוקות בין הרבניים לקראים לידי ביטוי, בעיקר בנושאי כשרות ותאריכי המועדים. כתוצאה ממערכת היחסים העכורה פיתחו שני הצדדים האחד כנגד השני כינויי גנאי, בעוד שהרבניים כינו את השושנים: כת הצולעים, וצדוקים, כינו השושנים כתגובה את הרבניים: דורשי חלקות, סרי דרך, ועוד. הקראים הירושלמים, נתמכו על ידי השליטים המוסלמים בני השושלת הפאטמית ובמיוחד על ידי הח'ליפה עלי אלט'אהר באללה. הפאטמים אף התערבו במחלוקות שבין הרבניים לבין הקראים, והכריעו בהן לטובת הקראים.

הקראים לא הסתפקו בגודלה של שכונת צלע האלף, ושאפו להגדילה. הם שלחו אגרות לאחיהם שבבל ובפרס, והפצירו בהם לעלות ולהצטרף אליהם. בגניזה הקהירית נמצאו קטעי אגרות שכתב אחד המנהיגים הירושלמים במאה התשיעית דניאל בן משה אלקומיסי, בהם הוא קורא קריאה נמרצת לבני הגולה לעלות לירושלים. כמאה שנים אחריו פנה באגרת דומה חכם קראי ירושלמי אחר בשם סהל בן מצליח הכהן.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה קהילת צלע-האלף, וקראים חזרו לגור בירושלים, רק לאחר כ-100 שנה עם כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין.

קרב אורונטס

קרב אורונטס נערך ב-15 בספטמבר 994 בין האימפריה הביזנטית ובעלת בריתה האמירות החמדאנית, בפיקודו של מיכאל בורטזס, לבין כוחות השושלת הפאטמית, בפיקודו של וזיר דמשק, הגנרל הטורקי מנגוטכין. הקרב הסתיים בניצחון פאטמי.

שנות ה-60 של המאה ה-10

שנות ה-60 של המאה ה-10 היו העשור השביעי של המאה ה-10, החלו ב-1 בינואר 960 והסתיימו ב-31 בדצמבר 969.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.