השושלת הסלג'וקית

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

האימפריה הסלג'וקית
Seljuqs Eagle
דגל
Seljuk Empire locator map
יבשת אסיה
שפה נפוצה טורקית, פרסית
עיר בירה בגדאד, אספהאן
משטר סולטאני
הקמה
תאריך

1055
פירוק
תאריך

1152
ישות קודמת עבאסים, בוויהים
ישות יורשת האימפריה הח'ווארזמית, סולטאנויות סלג'וקיות

מוצא המשפחה הסלג'וקית

המשפחה הסלג'וקית השתייכה לאצולה של קונפדרציית שבטי האוע'וז (ערבית ע'ז או אע'ז). הטורקים האוע'וזים מכונים במקורות המוסלמים גם בשם טורקמנים. לפי מחמוד אל-כאשע'רי, יצאה המשפחה הסלג'וקית מקרב שבט הקיניק, שהיה השבט השליט בתוך קונפדרציית האוע'וז. אחרי שהתבססו בשלטון, ניסו הסלג'וקים לקשור את מוצא משפחתם למלך טוראן האגדי, אפראסיאב.

עליית השושלת הסלג'וקית

סלג'וק

סלג'וק, שעל שמו נקראת השושלת הסלג'וקית, היה בנו של אציל אוע'וזי בשם דוקאק, שישב ככל הנראה תחת אזור השפעה ח'אזרי, במקום כלשהו בין הוולגה או נהר אורל לבין ימת אראל. סלג'וק עזב את אביו ועבר להתיישב בעיר ג'אנד, עיר שוק, הממוקמת בגבול בין הערבה האסייתית לבין מרכז אסיה המוסלמית. סלג'וק מת בשיבה מופלגת, לפי האגדה בגיל 107, וככל הנראה התאסלם מאוחר בחייו יחד עם בניו, בערך באותו זמן בו התאסלמו הקראח'אנים.

שכירי חרב

שלושת בניו של סלג'וק, שנולדו לפני התאסלמותו, נקראו מיכאיל, אישראיל ומוסא, מה שייתכן ומצביע על איזושהי השפעה יהודית או נוצרית נסטוריאנית. לאחר מותו של סלג'וק, שנקבר בג'אנד (לימים מרכז הכוח של האימפריה הסלג'וקית), התחלקה משפחתו לשני ענפים עיקריים. מאחר שמיכאיל מת בגיל צעיר ומכיוון שמוסא היה בעל כוח מועט המנהיגים המקובלים של המשפחה הסלג'וקית היו אישראיל (שנודע גם בשם הטורקי ארסלאן, שמשמעו אריה), ושני בניו של מיכאיל, צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ.
אישראיל נשלח על ידי אביו לסייע לסאמאנים, שנמצאו באותה תקופה תחת האיום המתגבר של הקראח'אנים, והתיישב באזור טראנסאוקסאניה ליד בוכרה. אחייניו, צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ, שגורשו מג'אנד על ידי היאבגו עלי, השליט של קונפדרציית האוע'וז, נפרדו מאישראיל והצטרפו לאחד מהשליטים הקראח'אנים, שישב צפונה ממנו. ב-1025, התאריך הראשון הידוע בבטחה בהיסטוריה הסלג'וקית, הצטרפו שני ענפי המשפחה לשירותו של עלי-תג'ין, הקראח'אן של בוכרה. עלי-תג'ין הובס בידי מחמוד מע'זנה וכתוצאה מתבוסה זו עבר אישראיל לשרת את השליט הע'זנווי. מחמוד מע'זנה העביר את אישראיל לח'וראסאן, רחוק מהשפעתו של עלי-תג'ין, שם יכול היה לסמוך על שירותיו. צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ תפסו מקלט בח'ווארזם, שנשלטה בידי ואסאל אוטונומי של מחמוד.
האוע'וזים שישבו בח'וראסאן התעקשו לשמור על אורח החיים המסורתי של השבטים הנומאדים הטורקיים והמשיכו לפשוט על אזורי היישוב החקלאיים. אף על פי שמחמוד מע'זנה החזיק את אישראיל כבן ערובה, לא סרו השבטים האוע'וזים למרותו וב-1029 נאלץ מחמוד לגרשם מח'וראסאן. האוע'וזים נמלטו דרך איראן לאזרבייג'ן שם העסיקו אותם נסיכים מקומיים כנגד יריביהם ואף כנגד הספר הארמני-ביזנטי. מריבות בין בניו של מחמוד איפשרו לאוע'וזים לשוב לח'וראסאן ולהמשיך משם בפשיטות שוד לכל כיוון. מסעוד, בנו של מחמוד, שיצא וידו על העליונה מהעימות עם יריביו מבית, הקדיש את מרצו למלחמות נגד הודו ונגד הבויהים ולא פעל לרסן את האוע'וזים, שבהיעדר הנהגה חזקה תפקדו בעיקר כשודדים.

משכירי חרב לכובשים

Seljuq Empire1100. he
האימפריה הסלג'וקית בסביבות 1100

בשנים 1027 ועד 1060 הכו באסיה המערבית גלי קור קיצוניים, שהשפיעו באופן עקבי על גידולי החקלאות ויצרו מחסור במזון שהשפיע באופן דרמטי על הסביבה[1], פגע ביכולת השליטים המקומיים לספק צידה לצבאם ולמעשה לשלוט בהם[2], וכן דרבן את השבטים הנוודים באזור, והסלג'וקים בראשם, להפוך לאגרסיביים יותר כדי לחפש מזון[3]. על רקע זה החל תהליך הפיכתם של הסלג'וקים לכובשים.

אדון ג'אנד, היאבגו של האוע'וז, שב לאיים על אותם אוע'וזים שישבו בח'ואריזם, ואלה יצאו לכבוש את השטח במרכז ח'וראסאן, שנותר פנוי עם עזיבתם של האוע'וזים שהיו בעבר תחת שליטתו של אישראיל. לאוע'וזים שבאו מח'ווארזם, בשונה מהאוע'וזים שעזבו את ח'וראסאן, הייתה הנהגה חזקה. האחים צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ הציגו עצמם כמוסלמים סונים אדוקים ורכשו לעצמם הכרה כקליינטים של הח'ליפה, על-אף שהמשיכו לשלוח את אנשיהם לפשיטות ביזה. האחים לבית סלג'וק עמלו לבסס יחסים עם חוגים אורתודוקסים בערים גדולות והצליחו להביא את מרו ואת נישאפור להיכנס תחת שליטתם בשנים 9–1028. מסעוד מע'זנה נהיה מודע לאיום שמהווים הסלג'וקים לגביו וארגן מסע צבאי כנגדם. אולם כוחותיו של מסעוד החמושים בכבדות לא יכלו לתפוש את הכוחות הטורקמנים הניידים במדבר וסבלו ממוראל נמוך נוכח חוסר הסיכוי לבוז ביזה במסע זה. בשלב מסוים החליטו הסלג'וקים להסתכן בקרב ובמישור דנדאנקאן, צפונית למרו, הנחילו תבוסה לכוחות הע'זנווים. מסעוד נמלט להודו וכל ח'וראסאן והרמה האיראנית שמעבר לה נותרו פתוחים בפני הסלג'וקים.

לאורך שלבים אלו, בהדרגה, ובמיוחד לאחר הניצחון הגדול, קבוצות נוודים רבות באזורי הערבות המקומיים ביקשו לראות את עצמם כחלק מהסלג'וקים, וכך בהדרגה גדל כוחם ומספרם. למרות נסיבות חריגות אלו בהם הסלג'וקים, רועים נוודים, אשר אינם באים ממסורת אצולה כלל וכלל, הפכו לכוח החזק אשר מאיים להשתלט בהדרגה על אזורים נרחבים באסיה המערבית, טענו הסלג'וקים ללגיטימיות בעקבות כך ש"רק אללה נותן את השלטון למי שהוא חפץ"[4].

כדי למנף את הניצחון על הע'זנווים, הכוחות הסלג'וקים התפצלו לשלושה, כאשר כוח בהנהגתו של מוסא הטריד את הספר של שאריות המדינה הע'זנווית, אפגאניסטאן של היום, כוח בהנהגתו של צ'אע'רי בכ נותר לשמור על הבסיס הסלג'וקי החדש בח'וראסאן וסביבתה ואילו טוע'ריל בכ יצא עם כוח אוע'וזי למסע כיבושים במערב. צ'אע'רי בכ הוסיף לח'וראסאן את ח'ואריזם והכריח את הקאראח'אנים ואת הע'זנווים, שהצליחו לשמור את ע'זנה בידיהם, להכיר בכוחו.

במקביל, ממערב לח'ואריזם וח'וראסאן, האימפריה הבויהית, שהייתה עד לאחרונה חלק מתור זהב תרבותי אזורי, התמודדה עם גלי אלימות, אשר היו בקולורציה לשינויים האקלימים שהשפיעו ישירות על מחירי המזון. בעוד הבויהים מתמודדים עם ניסיון הפיכה, פרעות של נוודים מקומיים, ומרד של הצבא, קרב אל העיר צבא שהובל על ידי ההנהגה הסלג'וקית, ועמים נוספים אשר ביקשו להצטרף לכוח תחת הנהגתם. ב-18 לדצמבר 1055 נכנסה ההנהגה הסלג'וקית לעיר, בטענה שעליהם לעצור בעיר בדרכם לחג' במכה, אולם בפועל השתלטו הסלג'וקים בהדרגה על העיר ובאופן חסר תקדים התחילו שושלת של עם נודד וחסר מורשת ששולט על אחת הערים המרכזיות בעולם האסלאם. גם לאחר תחילת שלטון הסלג'וקים בבגדאד, בעיות האקלים נותרו ובעקבותיהם גם בעיות המזון, ו-13 השנים הראשונות של השלטון רצופות ברעב, אלימות, ביזה של מזון, ומלחמת אזרחים שבמהלכה פרצה מגפה. בכמה שנים ספורות בסוף שנות ה-50 של המאה ה-11 נהרגו, על פי ההערכות, שליש מהתושבים באזור עיראק-איראן-ח'וראסאן. בשנת 1060 החלה התייצבות אקלימים באזור, מה שהוביל לחידוש שגשוג החקלאות, והיה הרקע לתחילת היציבות השלטונית של הסלג'וקים באימפריה החדשה שכוננו[5].

לאחר שצ'אע'רי בכ מת בסביבות 1058, עברה השליטה בממלכה הסלג'וקית בח'וראסאן לידי בנו אלפ ארסלאן, בעוד בן אחר מבניו, קאוורט קארא-אסלאן, גיבש לעצמו בינתיים נסיכות עצמאית בקרמאן, בדרום איראן, שתשרוד עד סוף המאה ה-12.

הסולטאנים הסלג'וקים הגדולים

שלושת הסולטאנים הסלג'וקים הראשונים נודעו כסלג'וקים הגדולים.

טוע'ריל בק

טוע'ריל בק ערך בינתיים מסעות התפשטות מח'וראסאן לכיוונים דרום-מערב ומערב. השילוב השיטתי של פעולות צבאיות ופעולות דיפלומטית במסעות ההתפשטות מעידות כי כבר בשלב מוקדם היו לסלג'וקים שאיפות מוגדרות. מטרת מסעות הכיבוש הייתה להשיג שליטה על הדרכים החוצות את הרמה האיראנית, שהובילו בכיוון אחד לבגדאד ובכיוון אחר לאזרבייג'ן, לארמניה ולאסיה הקטנה, שהייתה תחת שלטון האימפריה הביזנטית. את ההתקפות המקדימות ערך בדרך כלל איבראהים אינאל, אחיו למחצה של טוע'ריל בכ, שלרוב היה מגיע כדי להשלים את הכיבוש בעצמו. בדרך זו נכבשו, בין 1040 ל-1044, האזורים הכספיים של ח'וראסאן, ואחרי כן ריי והמדאן שעל הרמה האיראנית כשאספהאן מכירה בשלטון הסלג'וקים. במסע זה נתקל טוע'ריל בק בגוף הראשון של טורקמנים, שסירב להכיר בשלטונו ובחר לנדוד, דרך כורדיסטן, אל החלק העליון של מסופוטמיה. הבדווים והכורדים של מסופוטמיה עילית התאחדו כנגד פלישת הטורקמנים והצליחו לחסל אותם.

הטורקמנים ראו באופן מסורתי את הביזה כמטרה היחידה ללחימה, ואילו טוע'ריל בק שאף להשיג שליטה על כמה שיותר פרובינציות מוסלמיות וההתנהגות הפרועה של כוחותיו סיכנה את הגשמתה של שאיפה זו. מכיוון שהטורקמנים היוו את עיקר כוחו, לא יכול היה טוע'ריל בכ להסתכסך עימם ולכן החליט לנתב את פשיטותיהם מהרמה האיראנית לכיוון ארמניה ואסיה הקטנה, שנשלטה בידי האימפריה הביזנטית. פשיטות נגד הארמנים והביזנטים הנוצריים נחשבו למלחמת קודש, המשיכו מסורות ע'אזי שהטורקמנים קיבלו ממרכז אסיה ויכלו להביא לטוע'ריל בק יוקרה כלוחם ג'האד. טוע'ריל בכ החליט לשלוח פשיטות ע'אזי בתקופות הביניים, שבין מסעי הכיבוש, שערך בארצות אסלאמיות. על-מנת למנוע יוזמות עצמאיות יתר על המידה שלח טוע'ריל בק את איבראהים אינאל ב-1049 לפשיטת ע'אזי כנגד ארמניה והוא עצמו הנהיג פשיטה זהה ב-1054 וכתוצאה מפשיטות אלו הצליח להשיג הכרה בשלטונו מהנסיכויות הכורדיות הזעירות שבצפון-מערב איראן ולעורר כבוד בקרב הממלכה הגאורגית המאוחדת.

ב-1055 נכנס טוע'ריל בק לבגדאד ללא קרב, לאחר שהכוחות הבויהים נמלטו ממנה. עוד קודם לכן כיוון טוע'ריל בק למטרה זו, כשהצהיר על עצמו, שהוא עבדו הנאמן של הח'ליפה ושהוא נחוש להשיב את הסונה לבגדאד, שהייתה תחת הפרוטקטוראט של הבויהים השיעים, ולצאת למלחמה כנגד המינות האסמאעילית של הח'ליפה הפאטימי היושב במצרים. חולשת הבויהים ותמיכת אבן אל-מוסלימה, הווזיר של הח'ליפה, הקלו על טוע'ריל בכ לתפוס את בגדאד. טוע'ריל בכ העניק לח'ליפה תנאים חומריים משופרים וחלק גדול יותר באדמיניסטרציה של בגדאד וסביבותיה וזכה בתמורה לתואר "מלך המזרח והמערב", שנתן לו את הזכות לכבוש את כל האזורים המוסלמיים, ובייחוד את אלו שלא הכירו במרות העבאסית. כמו כן זכה טוע'ריל בכ לתואר סולטאן, שאף על פי שהיה נמצא בשימוש עוד קודם לכן, הרי ניתן זו הפעם הראשונה באופן רשמי וסימל מתן סמכות מלאה לפעולה תחת אישורו היוקרתי של הח'ליפה, שאף נשא את אחייניתו של הסלטאן.

תחת חסותם של הפאטימים התארגנה כנגד הסולטאן החדש קואליציה רחבה, שכללה את הכוחות הבויהים שברחו מבגדאד ואת הנסיכים הערביים של עיראק ומסופוטמיה, שהיו שיעים ברובם. כוחות טורקמניים, שישבו במסופוטמיה עילית ובאיראן, התמרדו כנגד טוע'ריל בק והצטרפו לקואליציה הערבית-בויהית. הטורקמנים המורדים הונהגו בידי איבראהים אינאל, וביתר חשאיות גם בידי קותלמוש, בנו של אישראיל. אף על פי שהקואליציה הצליחה לכבוש את בגדאד, לקרוא בה את נוסח התפילה הפאטימית, לחסל את הווזיר אבן אל-מוסלימה ולמסור את הח'ליפה לידי מנהיג ערבי, הרי תקיפותו של טוע'ריל בכ, חוכמתו של הווזיר שלו, אל-קונדורי, והעזרה שסיפק אלפ ארסלאן הבטיחו את הניצחון הסלג'וקי. הסלג'וקים ניצחו את אויביהם באיראן, תפסו את בגדאד מחדש, חיסלו את אל-בסאסירי, מנהיג הכוחות הבויהים ושחררו את הח'ליפה בשנת 1059. בנוסף מיהרו כל הנסיכויות הערביות להציע את כניעתם ובתור וסאלים להמשיך ולשלוט על נסיכויותיהם.

לאחר שהציל את הח'ליפה פעם שנייה, ביקש טוע'ריל בכ לשאת את בת הח'ליפה לאישה ולמרות מוצאו שנחשב לברברי וגילו המתקדם לא הייתה לח'ליפה ברירה והוא אישר את הנישואים. טוע'ריל בכ מת ב-1063 ואחיינו אלפ ארסלאן ירש את תואר הסולטאן.

אלפ ארסלאן

הסלטאן הסלג'וקי השני אלפ ארסלאן היה צריך להילחם על הירושה, שקיבל מדודו, כנגד בנה של אחת מנשותיו של זה, הבת של הח'ווארזמשאה אותה נשא טוע'ריל בכ בעת שהותו בח'ווארזם. בן האשה הח'ווארזמית אמנם לא היה סלג'וקי אולם זכה לתומכים מכיוון שלטוע'ריל בכ לא היו בנים. כמו כן נלחם אלפ ארסלאן כנגד קאוורט ארסלאן מקרמאן, שנוצח, וכנגד קותולמוש, שהסתמך על כוחות טורקמניים וככל הנראה גם על כוחות מצפון איראן אולם הובס ונהרג. הווזיר אל-קונדורי, שהתלבט בין הסיעות, הוחלף בנט'אם אל-מולכ והוצא להורג.

פשיטות הטורקמנים

אלפ ארסלאן איחד תחת שלטונו את ח'וראסאן אותה ירש מאביו, צ'אע'רי בכ, ואת איראן ומסופוטמיה, שירש מדודו, טוע'ריל בכ. אלפ ארסלאן יזם מסעות צבאיים מזרחה, לספר של מרכז אסיה, שם התעמת עם הע'זנווים והקאראח'אנים, אולם חשובים מהם היו המסעות מערבה כנגד אזורי הספר של ארמניה ושל האימפריה הביזנטית. אלפ ארסלאן המשיך את מדיניות השליטה הדואלית של דודו על הכוחות הטורקמנים, קרי שילוחם לפשיטות ע'אזי כאשר לא היה צריך לשירותם. יתרה מזאת, הטורקמנים לא היו נחוצים יותר לשמירה על עיראק ועל מרכז איראן ולכן יכלו לבצע פשיטות ע'אזי גדולות יותר כנגד ארמניה ותכף לאחרי כן כנגד אסיה הקטנה. כוחות הע'אזי הטורקמנים הקימו בסיסים מהם יצאו לפשיטות, רובם באזרבייג'ן ומיעוטם במסופוטמיה עילית. הכוחות הכבדים של הצבא הביזנטי, חיכוכים בין הביזנטים לארמנים ונסיגות של כוחות ספר עקב חיכוכים אלו הקלו על הכוחות הטורקמנים את החדירה מערבה. תוך שנים מספר הצליחו הטורקמנים להגיע בפשיטותיהם עד לפאתיה המזרחיים והדרום-מזרחיים של אסיה הקטנה ואף התקיפו מעוזים ביזנטים באזורים אלו.
חשוב מאוד ליצור הבחנה בין שתי קבוצות מקרב פושטי הע'אזי הטורקמנים. קבוצה אחת של ע'אזי טורקמנים, בעיקר אלו שהתקיפו בנתיב הדרום-מזרחי, נשלחו ככל הנראה בידי אלפ ארסלאן כפשיטות חלוץ ומודיעין. קבוצה אחרת של ע'אזי טורקמנים הורכבה מטורקמנים עצמאיים, שפעלו על דעת עצמם, או מכאלה שהיו מורדים, שנמלטו מהאזורים האסלאמיים. דוגמה לקבוצה כזו ניתן למצוא בקבוצת פשיטה שהגיעה בשנים 1067–1068 לקיסריאה, לניאוקיסריאה ואף לאמוריום, במערב הרמה האנטולית. כדי למנוע פשיטות של טורקמנים, ניסתה האימפריה הביזנטית בהזדמנויות שונות לשאת ולתת עם טוע'ריל בכ ומאוחר יותר עם אלפ ארסלאן. אלפ ארסלאן, שהפנה את עיקר מאמציו למערכה כנגד הפאטימים במצרים, שתעבור דרך סוריה, לא גילה התנגדות עקרונית להפסקת אש עם האימפריה הביזנטית, אולם לא עלה בידו לרסן בהצלחה את הטורקמנים, שלא היו כפופים לשלטונו. בתקופת שלטונו הראשונה יצא אלפ ארסלאן כנגד הממלכה הארמנית, שהאימפריה הביזנטית סיפחה אליה זמן קצר קודם לכן, וב-1064 אף כבש את אני (Ani), עיר הבירה של הממלכה הארמנית טרם הסיפוח הביזנטי. אלפ ארסלאן שאף גם לכבוש מחדש את המקומות המבוצרים, שבלטו מאסיה הקטנה אל תוך טריטוריה אסלאמית, כגון העיר אדסה. אף על פי שפעולות אלו היו בעלות אופי מלחמתי התקפי לא ניתן להקיש מתוכן על תוכנית התקפה מתוכננת כנגד האימפריה הביזנטית. יתר על כן מאז 1068 הפנה אלפ ארסלאן את מירב מרצו כנגד אלמנטים מרדניים בתוך אזורי שליטתו והכין את המתקפה כנגד הפאטימים.

מנזיקרט

כישלונה היחסי של מדיניות המשא ומתן תרמה להתחוללות הפיכה צבאית באימפריה הביזנטית. המצביא רומאנוס דיוגנס, שהתמנה לקיסר, החליט על פעולה צבאית כנגד הפשיטות הטורקמניות, ברם מסיבה לא ברורה (ייתכן שלא יכול היה להבדיל בין הטורקמנים השונים), יצא ב-1068 דווקא נגד נסיכות חלב (Aleppo), שהייתה אויב פוטנציאלי של הסלג'וקים. ב-1069 יצא רומאנוס לכיוון ארמניה, אך בצורה אופיינית לא הצליח למנוע פעולות טורקמניות בעורף הלא מוגן, תחת המעטה של ריכוז הצבאות בספר. ב-1071 תכנן רומאנוס מסע גדול והצליח להפתיע את אלפ ארסלאן, שחשב כי הבטיח את השקט בחזית של האימפריה הביזנטית, שכן נכנס עימם למשא ומתן קודם לכן, משום שהחל במסע כנגד מצרים.

כשהגיעה הידיעה, שהצבא הביזנטי תוקף את אזורי הספר של הסולטנות הסלג'וקית דרך ארמניה, אחזה מבוכה את הצבא הסלג'וקי אולם ניידותו הרבה אפשרה לו לצאת במהירות אל מול הצבא הפולש. הצבא הביזנטי עלה רבות במספרו על הצבא הסלג'וקי, אך היה צבא כבד ומסורבל, שהורכב מחיילים שכירים מקרב עממים שונים, שלעיתים קרובות נלחמו אחד בשני או כנגד האימפריה הביזנטית ובכל מקרה היו חסרים כל רגש של לוקל-פטריוטיזם. יתר על כן הקבוצות האתניות של השכירים חשדו אלו באלו וגם סבלו ממוראל נמוך, עקב ההרס שראו באזורים שבהם עברו.

הקרב נערך באוגוסט 1071 קרוב למבצר הספר של מנזיקרט, שסמוך מעל הזרוע הדרומית של הפרת. אלפ ארסלאן ערך מלכודת טיפוסית לדרך הלחימה הטורקית ובעזרת נסיגות מדומות שיבש את סדר הצבא הביזנטי, ולעת ערב אף הצליח לשבות את הקיסר הביזנטי.

לאחר קרב מנזיקרט נותרה אסיה הקטנה ללא הגנה ואלפ ארסלאן יכול היה לכבוש חלקים נרחבים ממנה במאמץ מועט. ברם, האימפריה הביזנטית, היא "רום" (שמה הערבי הנגזר מהקיסרות הרומית), נחשבה נצחית כמו האסלאם ואלפ ארסלאן העדיף לרכז את כוחותיו למערכה מול הפאטימים ולהגנת אזורי הספר האחרים שלו. החשיבות ההיסטורית המרכזית של קרב מנזיקרט הייתה טמונה בכך שלאחרי הקרב יכלו הטורקמנים להיכנס לאסיה הקטנה ללא קושי. אלפ ארסלאן יצא מעט אחרי מנזיקרט למסע למרכז אסיה נגד הקאראח'אנים וסופו שנהרג במהלך מריבה עם אסיר ממוצא לא ידוע.

מלכשאה

לאחר מותו של אלפ ארסלאן עלה בנו הקטין מלכשאה לכס הסולטנות תחת חסותו של הווזיר נזאם אל-מולכ. בניגוד לאביו ולטוע'ריל בק לפניו, לא היה מלכשאה איש צבא מעיקרו אלא יותר מנהלן ודיפלומט. בתקופתו של מלכשאה, נשמר הפרוטקטוראט על הקאראח'אנים, נכרת שלום עם הע'זנווים וצומצמה ממלכת הקרמאטים. דמשק וחלב עברו לשלטון יותר ישיר של הסולטאן הסלג'וקי, אנטיוכיה נכבשה והתחזקה האחיזה הסלג'וקית בכל רחבי סוריה ומסופוטמיה. ב-1092, שנת מותו של מלכשאה, השתרעה האימפריה הסלג'וקית מהודו ועד אנטיוכיה ומחצי האי ערב ועד אזרבייג'ן וכללה את רוב הטריטוריות המוסלמיות שבאסיה. אחרי מותו של מלכשאה התפצלה האימפריה הסלג'וקית בין בניו ואחרי כן לא שבה עוד לשיא כוחה.

שקיעת האימפריה הסלג'וקית

1. פילוגים פנימיים בינם לבין עצמם. 2. חלק מהאתא-בקים צברו מספיק כח והקימו שושלת משלהם.

מסעות הצלב

מסעות הצלב הוציאו מהאימפריה הסלג'וקית את סוריה, לבנון וא"י שנכבשו במסע הצלב הראשון (1099-1096).

הערכת מקומם ההיסטורי של הסלג'וקים

הסלג'וקים מילאו תפקיד מרכזי בהיסטוריה של ימי הביניים כאשר מצד אחד היוו מחיצה בין אירופה לכובשים המונגולים, ומהצד השני כבשו חלקים נרחבים מהאימפריה הביזנטית ולחמו נגד הצלבנים.

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

  • Nizam al-Mulk, The Book of Government or Rules for Kings: The Siyar al-Muluk or Siyasat-nama of Nizam al-Mulk, Hubert Drake (tr.), 2nd Edition, London, Henley and Boston: Routledge & Kegan Paul, 1978.

מחקרים

  • כאהן, קלוד, האסלאם, מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית (המאה השביעית עד סוף המאה החמש-עשרה), תל אביב: דביר, תשנ"ה / 1995.
  • Golden, Peter B., An Introduction to the History of the Turkic Peoples: Ethnogenesis and State-Formation in Medieval and Early Modern Eurasia and the Middle East, Wiesbaden: Otto Harrassowitz, 1992.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקה 7:57
  2. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 30:15-23:58
  3. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקה 19:03
  4. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 33:26-30:05
  5. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 1:01:23-39:12
הקודם:
הבויהים
הסלג'וקים הבא:
הח'וארזמשאה
אוע'וז

האוע'וז היא אחת הקבוצות החשובות בתוך העמים הטורקיים. במקורות מופיעות וריאציות שונות של השם אוע'וז (Oguz, Oğuz, Ouz, Okuz, Oufoi, Guozz, Ghuzz, Uz). האוע'וזים הם איחוד שבטים נודדים דוברי שפה ממשפחת השפות הטורקיות שמקורם במזרח מרכז אסיה. האוע'וזים היגרו והשתלטו במאה ה-8 על אזור נרחב, ממערב רכס ההרים טיין שאן ועד חופי הים הכספי. הם הקימו פדרציה שכללה עשרים וארבעה שבטים, כאשר מקרב אחד השבטים צמחה השושלת הסלג'וקית.

אל-קאא'ם הראשון

אַל-קַאאִם בִּאַמְר אללה (מילולית: המחייה במצוות האל), אבו ג'עפר עבדאללה בן אחמד אל-קאדר באמר אללה (בערבית: القائم بامر الله, ابو جعفر عبد الله بن احمد القادر بامر الله), היה הח'ליף העבאסי שמשל בבגדאד בין שנת 1031 ל-1075. מחציתה הראשונה של מלכותו עמדה בסימן היחלשותה של השושלת הבויהית אשר שלטה בבגדאד. לעיתים קרובות נותרה העיר ללא מושל ומהומות פרצו בעיר. ב-1055 נפלה העיר לידי השושלת הסלג'וקית אשר עתידה הייתה לשלוט בה ובח'ליפות במשך מאתיים השנים הבאות.

בשנת 1055 עלה על בגדאד טוגרול, השליט הסלג'וקי אשר כבש את סוריה וארמניה, בחיל גדול במסווה של עלייה לרגל. טוגרול ביקש רשות לבקר בעיר מהשליט הבויהי מליכ רחים, אך הלה סירב. לאחר הפצרות רבות, נעתר מליכ רחים ופתח בפני הסלג'וקים את שערי העיר, הללו ניצלו את המצב והשתלטו על בגדאד. הח'ליף הכיר בטוגרול כסולטאן החדש, ושמו הוזכר מעתה ואילך בתפילות יום השישי במקום שם השליט הבויהי. חילופי השלטון הביאו לסוף תקופת האנרכיה שפקדה את העיר למעלה משני עשורים.

בשלהי ימי השושלת הבויהית הייתה התרחשה בבגדאד פריחה של התרבות הפרסית. בשנת 1037 נפטר בעיר המלומד הגדול אבן סינא. בשנת 1058 פרץ מרד כנגד השלטון השיעי הקרמטי בבחריין בראשות אבו אל-בחלול אל-עואם. המרד הסתיים בהצלחה וריבונות הח'ליף הוכרה על האי. המדינה הקרמטית קרסה לחלוטין עם נפילת מאחזה האחרון בנווה המדבר אל-חאסה בשנת 1067.

אל-קאא'ם גם הורה על הוצאתו להורג של חזקיה בן דוד שהיה ראש הגולה של יהדות בבל בסוף תקופת הגאונים וראש ישיבת פומבדיתא האחרון. מסופר כי לאחר שהלשינו על חזקיה בן דוד שונאיו הלשנת שקר לח'ליפה המוסלמי אל-קאא'ם הראשון באמר אללה, הח'ליפה אסר את מר חזקיה, ושם עינוהו והוא הוצא להורג.

אלפ ארסלאן

אלפ ארסלאן (בפרסית: آلپ ارسلان; ‏20 בינואר 1029 - 15 בדצמבר 1072) היה הסולטאן השני בשושלת הסלג'וקית, והנין של סלג'וק מייסד השושלת. שלט בשנים 1063-1072. הוא החליף את שמו למוחמד בן דאוד צ'אגרי, כאשר אימץ את דת האסלאם. אך לצורך מסעותיו הצבאיים הוא קיבל את השם "אַלפּ אַרסְלַאן" שמשמעותו היא "אריה אמיץ". מבחינה היסטורית הוא ידוע כלוחם ומנהיג ומבחינת אישיות הוא נזכר כאדם אמיץ, נועז ונדיב. את ניצחונו המפורסם ביותר השיג בקרב מנזיקרט בשנת 1071 מול האימפריה הביזנטית.

האימפריה הח'ווארזמית

האימפריה הח'ווארזמית שלטה בין השנים 1148–1220 תחת שושלת הח'ווארזם-שאה באזור שהשתרע מצפון מזרח טרנסאוקסניה ועד איראן, אותה כבשה בהדרגה מידי הסלג'וקים ששלטו באזור לפניהם.

ח'ווארזם נמצאת באזור הדלתא של אמו-דריה. במהלך ההיסטוריה ח'ווארזם השפיעה מבחינה תרבותית על סביבתה ושלטה על המדבר והרמה בטרנסאוקסניה וח'וראסאן הסובבים אותה. ח'ווארזם הוא אזור מבודד יחסית והחיבור לסביבה הרחוקה נעשה בעיקר באמצעות שיירות מסחר שעברו דרכה אל הוולגה, אל בוכרה ולצפון איראן. בידוד יחסי זה איפשר לאנשי האזור לשמר את זהותם הייחודית.

המאה ה-11

המאה ה-11 היא התקופה שהחלה בשנת 1001 והסתיימה בשנת 1100 (בין התאריכים 1 בינואר 1001 ל-31 בדצמבר 1100). בתקופה זו החלו ימי הביניים הנורמניים. המאה הייתה המאה הראשונה של המילניום השני לספירה.

הערבה האירואסייתית

הערבה האירואסייתית (מכונה גם ה"סְטֶפָּה" בעקבות המילה הרוסית степь), היא שם כולל לרצף של מישורים ורמות המשתרע בין הרי החינגן הגדולים (Greater Khingan) בגבול מונגוליה-מנצ'וריה במזרח, לבין חצי האי קרים במערב.

יש המרחיקים את גבולה המערבי של הערבה האירואסייתית עד לקצה מישור אלפלד (Alföld), שבהונגריה, קרי בין קו אורך 120 במזרח לקו אורך 28 עד 18 במערב. אזור נרחב זה מכליל בתוכו את כל הערבות הגדולות של מזרח אירופה ומרכז אסיה. כאשר משתמשים במונח "הערבה" לבדו מתכוונים לערבה האירואסייתית או לערבה האסייתית, אותו אזור גאוגרפי ללא הערבות של מערב רוסיה, אוקראינה והונגריה.

השושלת הבויהית

השׁוֹשֶׁלֶת הבֻּוַיְהִית (בערבית: آل بویه, Āl-i Buyeh, Buwayhids) הייתה שושלת ממוצא איראני, אשר הקימה קונפדרציה שהשתרעה על שטחים גדולים של הח'ליפות העבאסית. הבויהים אף הקימו פרוטקטוראט בבגדאד וניטרלו את מרכז הח'ליפות מעמדת כוח אמיתית. הבויהים יצאו במקור מחבל דיילם, השוכן על רכס הרי אלבורז דרומית לים הכספי (חלק ממחוז גילאן באיראן המודרנית). הדיילימים היו ידועים כלוחמים רגליים משובחים ושימשו כבסיס הכוח לעלייתם של הבויהים.

השושלת הסאמאנית

השושלת הסאמאנית הייתה משפחה פרסית במוצאה אשר צאצאיה הקימו אמירות אוטונומית בתחומי הח'ליפות העבאסית. בשיאה השתרעה הממלכה הסאמאנית על כל טראנסאוקסאניה ועל ח'וראסאן. השושלת נקראה על שם אבי המשפחה סאמאן ח'דא, שבא מקרב שורות הדהקאנים, האצולה האיראנית הנמוכה, שהתגבשה בשלהי התקופה הסאסאנית. בתחילה משלו הסאמאנים תחת הסוזרניות של השושלת הטאהרית. האוטונומיה הסאמאנית החלה עם נפילת הטאהרים בשנת 873. בשנת 999 נפלה טראנסאוקסניה לידי הקראח'אנים וח'וראסאן לידי הע'זנווים. הממלכה הסאמאנית המשיכה לשרוד באופן מצומצם ביותר עד לנפילתה הסופית בשנת 1005.

השושלת הע'זנווית

השושלת הע'זנווית הייתה שושלת ממוצא טורקי שהקימה במאה ה-10 סולטנות רחבת ידיים במזרח העולם המוסלמי ואף הרחיבה את שלטונה לתוך הודו.

השושלת הקרא-ח'אנית

הממלכה הקרא-ח'אנית הייתה הממלכה הטורקית המוסלמית הראשונה.

חומס

חומס (ערבית: حمص, תעתיק מדויק: חמץ) היא עיר ובירת מחוז חומס בסוריה. העיר נמצאת על גדות הנהר אורונטס (בערבית: עאסי), והוקמה בסביבות שנת 2300 לפנה"ס. בתקופת התנ"ך היה המקום ידוע בשם קדש, ובתקופת האימפריה הרומית נקרא המקום אמסה.

חומס היא מרכז תעשייתי מרכזי והעיר השלישית בגודלה בסוריה אחרי דמשק וחלב. בשנת 2009 מנתה אוכלוסייתה כ-720 אלף נפש והאזור המטרופוליני שלה מנה מעל 1.25 מיליון איש. אוכלוסייתה משקפת את הגיוון הדתי הכללי של סוריה, ומורכבת ברובה ממוסלמים סונים וממיעוטים גדולים של עלווים ונוצרים.

חומס היא אחת הערים המרכזיות שבהן התחוללה ההתקוממות נגד משטרו של אסד ב-2011 וב-2012, ואף כונתה "בירת המהפכה". על פי ההערכות, נהרגו בחומס יותר מ-7,000 איש עד אמצע שנת 2012[דרוש מקור]. במאי 2014 חזרה העיר לשליטתו של צבא סוריה.

חשישיון

חשישיון (בערבית: الحشاشون או الحشاشين או الحشيشية, החשישיים) היה מסדר של ניזארים (אחת הקבוצות של הפלג האסלאמי איסמאעיליה) בעיקר מפרס ומסוריה, שנוסד בשלהי המאה ה-11. המסדר הציב איום צבאי על שלטונה של השושלת הסלג'וקית בשטחי ממלכת פרס, באמצעות השתלטות על מבצרים רבים, בהנהגתו של חסן-י סבאח.

אנשיו נודעו באכזריותם ובמנהגם לחסל את אויביהם הפוליטיים והדתיים (בעיקר מוסלמים). התפרסמו בעולם בעיקר בשל המיתוסים שדבקו בהם.

ממלכת ירושלים

ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בתחומי ארץ ישראל בשנת 1099 לאחר כיבוש ירושלים מידי הפטימים במסע הצלב הראשון. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות אירופה המערבית בימי הביניים בה הוקמה ישות מדינית גדולה מחוץ ליבשת אירופה. במקרה ראשון זה הצליחו האירופאים, שכונו באופן כולל "פרנקים", להקים לא רק התיישבות אלא מדינה שלמה, וזאת בלב אזור מוסלמי עוין.

המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ הקודש נמשך לאורך כל תקופת השלטון הצלבני בארץ, וממלכת הצלבנים התכווצה והתרחבה לסירוגין בזירה בלתי פוסקת של קרבות בין העולם הנוצרי לאיסלאמי. ממלכת ירושלים הגיעה לקיצה עם כיבושה בידי צלאח א-דין באוקטובר 1187. ב-1192 הוקמה במסגרת הסכם עם המוסלמים ממלכת צלבנים שנייה שבירתה עכו. היא חוסלה בסופו של דבר ב-1260 על ידי הממלוכים, אם כי המעוז האחרון, עכו, נכבש רק ב-1291 ומלך ירושלים גלה לקפריסין.

המשטר הפאודלי במדינה זו היה דומה לנהוג במדינות אירופה המערבית באותה תקופה. בראש המדינה עמד מלך, ולצדו האריסטוקרטים הבכירים. בראשית ימיה נהנתה הממלכה הצלבנית משלטון ריכוזי חזק ויעיל. בערך באמצע המאה ה-12 החלה נסיגה איטית בכוחה של המלוכה, וסמכויות רבות עברו לידי האצולה הגבוהה. תהליך זה גבר והלך עד שבמאה ה-13 היה שלטונו של המלך סמלי בלבד.

200 שנות קיומה של הממלכה הטביעו חותם עמוק על אירופה, וגרמו לשינויים ניכרים ביבשת זו. מסורת מסעי הצלב, שנפתחה עם מסע הצלב הראשון, המשיכה להתקיים מאות שנים אחרי נפילת ממלכת ירושלים. המסדרים הצבאיים שנוסדו על אדמת ארץ ישראל ובהשראתה המשיכו להתקיים גם הם. האירופאים אימצו מסורות רבות שלמדו במזרח התיכון, בכלל זה אדריכלות, קולינריה, הגברת האוריינות ועוד. השפעת הממלכה על המזרח התיכון הייתה קטנה יותר, בעיקר בגלל האופי הבדלני של הצלבנים כלפי העולם המוסלמי והיתרון המוסלמי באוריינות.

ממלכת פרס

ממלכת פרס היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה ובגלגולה המודרני היא מוכרת בשם איראן. במהלך הדורות ידע אזור זה כובשים רבים ותרבויות רבות התחלפו בו זו אחר זו. הכובשים השונים של אזור פרס נחשבים כחלק מהיסטוריית תרבותם בעיקר בשל העובדה שרבים מהם דיברו בשפה הפרסית.

מניסה

מניסה (בטורקית: Manisa; נהגה [maˈnisa]) היא עיר גדולה במחוז הים האגאי של טורקיה, ובה המרכז המנהלי של נפת מניסה.

מניסה המודרנית מהווה מרכז משגשג של תעשייה ושירותים, ושואבת יתרון מובהק מעובדת קרבתה לעיר הנמל הבינלאומית איזמיר והמרכז המטרופוליני שלה.

לעיר עבר היסטורי ואף פרה-היסטורי עשיר, ואתרים היסטוריים בסביבתה מושכים תיירים רבים. בעברה נקראה Magnesia ובשמה המלא Magnesia ad Sipylum על שם הר סיפילוס שבצלו יושבת העיר. בעיר אף נמצאו קברים מן תחילת האלף ה-3 לפנה"ס. אחת מהישויות המדיניות המוקדמות שהתקיימו בסביבת העיר היא ארזווה. בתקופת האימפריה הרומית העיר הייתה בעלות חשיבות רבה. בשנת 1076 העיר נכבשה מהאימפריה הביזנטית לידי השושלת הסלג'וקית בקרב מנזיקרט. העיר המשיכה להיות מרכז אזורי, גם בימי האימפריה של ניקאה. במהלך המאה ה-13 העיר הייתה נתונה להתקפות רבות מצד שבטים טורקיים, דבר שגרם להרס רחב ולבריחת תושבים רבים. בשנת 1410 הפכה להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1866 נחנך בעיר קו רכבת. בשנת 1919 העיר נכבשה על ידי צבא יוון כחלק ממלחמת יוון-טורקיה. המלחמה גרמה לנזק רב לעיר.

בעבר התקיימה בעיר קהילה יהודית חשובה ובראשית המאה ה-20 היה רוב ככל המסחר בעיר בידי יהודים. רבני הקהילה היו אישים נודעים כמו: רבי אהרן לפפא מחבר "בני אהרן", רבי בנימין מלמד, רבי זרחיה אזולאי מחבר "סוכת דוד", רבי רפאל אברהם מצליח מחבר "מאמר המלך" ואחרים. במגפה שהתפרצה בעיר בשנת ה'תקצ"ז (1837) נמנו 200 מבני הקהילה היהודית בכלל הנספים. בשנים 1883 ו-1893 היו בעיר עלילות דם.

האטרקציות התיירותיות העיקריות:

שלושת המסגדים - מסגד הסולטן של המאה ה -16, המסגד הגדול (משנת 1366) ומסגד מורדיה (משנת 1586) שנבנה על ידי האדריכל המפורסם סינאן.

המכללה התאולוגית, הכוללת בתוכה את המוזיאון הארכאולוגי של מניסה.

הפארק הלאומי סיגי דאגי, שהוא משכנו של "סלע הבכי" המפורסם של ניוב.

הפארק הלאומי בהר סיפיל (Sipil) הוא מקום טוב לטיפוס הרים ולמחנאות.

מסג'ד-י ג'אמע (אספהאן)

מסג'ד-י ג'אמע של אספהאן (בפרסית: مسجد جامع اصفهان, מַסְגִ'דֶ גָ'אמֶע אֶצְפַהָאן) הוא המסגד הגדול והקהילתי ("ג'אמע") של אספהאן שבאיראן. המסגד הוא תוצאה של בנייה ממושכת, של שיפוצים ושל תוספות באתר החל משנת 771 ועד סוף המאה ה-20. בצד הדרום-מזרחי של המסגד נמצא הבאזאר הגדול של אספהאן.

זהו אחד מהמסגדים העתיקים ביותר שעדיין בשימוש באיראן, והוא נבנה בסגנון הארכיטקטוני הנקרא ״ארבעת האיוונים״, כלומר יש בו ארבעה שערים העומדים אחד מול השני. ״איוון״ הוא חדר פתוח מקומר. במאה ה-13 היה הצד הדרומי של המסגד מקומר במוקרנס. מוקרנס הם תאים דמויי-נישה.

בנייה בתקופת השושלת הסלג'וקית כללה הוספת שני חדרים בעלי כיפה. הכיפה הדרומית נבנתה כדי לארח את המחראב ב-1086–1087 והייתה גדולה יותר מכל כיפה אחרת שנבנתה עד אז. הכיפה הצפונית נבנתה שנה אחר כך ותפקידה אינו ידוע בוודאות. על אף שהיא נמצאת על הציר הדרומי-צפוני, היא נמצאת מחוץ לגבולות המסגד. הכיפה נבנתה באיזון גאומטרי ודאי.

ניזאם

האם התכוונתם ל...

קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס, קיסר האימפריה הביזנטית

קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס (ביוונית: Κωνσταντῖνος Θ΄ Μονομάχος; ‏1000 לערך - 11 בינואר 1055), היה קיסר האימפריה הביזנטית מן ה-11 ביוני 1042 ועד מותו; מלך בצוותא עם רעייתו הקיסרית זואי עד מותה ב-1050 ומאז לצידה של אחותה, תאודורה.

תמר, מלכת גאורגיה

תמר בָּגְרַטְיוֹנִי (בגאורגית: თამარი, תַמַרי; או თამარ მეფე, תַמַר מֶפֶּה; 1166 לערך - 18 בינואר 1213) הייתה מלכת ממלכת גאורגיה מ-1184 ועד למותה ב-1213. תקופת שלטונה נחשבת כתור הזהב של המונרכיה הגאורגית בימי הביניים, והיא עצמה נחשבה בעיני נתיניה למלכה מוצלחת ומיטיבה שכונתה "מלך המלכים ומלכת המלכות" ו"תמרה הגדולה".

תמר הוכרזה כיורשת עצר ושליטה משותפת על ידי אביה, גיאורגי השלישי, בשנת 1178, עוד בתקופת חייו. אולם, לאחר מותו של אביה, נתקלה תמר בהתנגדות משמעותית של האצולה הגאורגית. תמר ניטרלה את ההתנגדות בהצלחה והחלה במדיניות חוץ פעילה תוך ניצול ירידת כוחה של השושלת הסלג'וקית. היא נעזרה באליטה הצבאית רבת העוצמה שבנו אבותיה, והצליחה לבסס ממלכה גדולה ששלטה בקווקז עד לקריסתה, שני עשורים לאחר מותה, בפלישה המונגולית לגאורגיה.

תמר נישאה פעמיים במהלך חייה. בפעם הראשונה נישאה בשידוך בשנת 1185, ליורי בוגוליובסקי, נסיך רוס של קייב, ממנו התגרשה שנתיים מאוחר יותר וגורש מגאורגיה, בשנת 1187, לאחר שהביסה ניסיונות הפיכה שלו בתקופת נישואיהם. בפעם השנייה בחרה, בשנת 1191, בנסיך האלאני, דוד סוסלן, וילדה ממנו שני ילדים, גאורגי ורוסודן, שירשו אותה כשליטי גאורגיה ברציפות.

החיבור בין תקופה של הצלחות פוליטיות וצבאיות והישגים תרבותיים, יחד עם היותה שליטה אישה (פעם ראשונה בגאורגיה), הובילה לאידיאליזציה ורומניטיזציה של דמותה באומנות הגאורגית והזיכרון הלאומי הגאורגי. היא נותרה סמל חשוב בתרבות הפופולרית הגאורגית עד היום. היא עברה קאנוניזציה כקדושה על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית המנציחה את האירוע ב-14 במאי מדי שנה, וקיבלה את התואר "הקדושה תמר המלכה" (წმიდა კეთილმსახური მეფე თამარი).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.