השושלת ההאשמית

השושלת ההאשמיתערבית: الهاشميون) היא שושלת מלוכה שמקורה בחיג'אז שבחצי האי ערב, ובניה מולכים בממלכת ירדן למן הקמתה ועד היום. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה יועדה השושלת ההאשמית למלוך במרבית שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון שנכבשו בידי בריטניה בתמורה לסיועם לבריטים במלחמה, ובני השושלת אכן מלכו לתקופות מוגבלות גם בחיג'אז, בסוריה ובעיראק. מאז 1958 נותר בידי המשפחה רק כס המלוכה הירדני, ונציגה הנוכחי במלוכה הוא עבדאללה השני, בנו של חוסיין מלך ירדן.

השושלת ההאשמית
الهاشميون
Coat of arms of Jordan
סמל ירדן
מדינה

ממלכת חג'אז
ממלכת סוריה

עיראק 1924 בית המלוכה העיראקי
ירדן  ירדן
בית האב האשמיה
מייסד חוסיין בן עלי
ראש הבית הנוכחי עבדאללה השני, מלך ירדן
אתניות ערבית

היסטוריה מוקדמת

ההאשמים או "בני האשם" הם ענף של שבט קורייש, שבטו של הנביא מוחמד שהתיישב במכה שבחיג'אז למן המאה השנייה ושלט בה למן המאה החמישית. ההאשמים מייחסים את מקורם להאשם אבן עבד אל-מנאף, נכדו של קוסאי שליט מכה וסבא-רבא של הנביא מוחמד. המשמעות העכשווית של "האשמים" מתייחסת ספציפית לצאצאיהם של בת-נינו של האשם, הלוא היא פאטמה בת מוחמד ובעלה עלי בן אבי טאלב, וליתר דיוק צאצאי בנם הבכור, חסן, שנקראו "שריפים" (אצילים). בכך, רואים עצמם ההאשמים צאצאים ישירים של הנביא מוחמד[דרוש מקור].

ההיסטוריה המוקדמת של ההאשמים הייתה רצופה מאבקים עם בני בית אומיה על הח'ליפה – מילוי תפקיד ה"יורש" או "ממשיך דרכו" של מוחמד, מאבק שסופו היה פיצול בין האסלאם הסוני לבין השיעה[דרוש מקור].

לאורך שנים ארוכות שלטו ההאשמים בשטחי חיג'אז, ומשנת 1201 ועד 1925 ברציפות משלו על העיר הקדושה מכה (אף שב-1517 הכירו בריבונותו של הסולטאן העות'מאני באזור)[דרוש מקור]. עד היום רואה עצמו בית המלוכה הירדני כבעל זכויות היסטוריות בחיג'אז ובמכה, אף שכיום אין לו כל סמכויות שלטוניות במקום.

חוסיין בן עלי וממלכת חיג'אז

למן המאה ה-10 התפתחה מסורת בהסכמה של מינוי בני האשם לתפקיד השריף והאמיר של מכה. טרם מלחמת העולם הראשונה משל בחיג'אז חוסיין בן עלי, ראש אחד מענפי שבט ההאשמים, שב-1908 מונה בידי חצר השלטון העות'מאני ("השער הנשגב") לתפקיד אמיר מכה, אך לאחר מהפכת הטורקים הצעירים הסתכסך חוסיין עם השלטון החדש באיסטנבול ופנה עורף נגדם. בשיתוף פעולה בריטי (ובתיווכו של לורנס איש ערב) הנהיג במהלך מלחמת העולם הראשונה את המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית, מרד שסייע משמעותית לבריטים בכיבוש עבר הירדן, ארץ ישראל וסוריה.

לאחר המלחמה הכריז חוסיין בן עלי על עצמו כמלך חיג'אז, בגיבוי רופף של בני בריתו הבריטים, שלא מיהרו להיחלץ לעזרתו כשאוים בידי יריבו ממזרח אבן סעוד, שליט נג'ד. הוא אחז בתואר זה בין 1917 ל-1924. בנו עלי ירש אותו בעודו בחייו, למשך שנת קיומה האחרונה של הממלכה הרעועה. ב-1925 סופחה חיג'אז בידי אבן סעוד ליצירת מה שהפך, לימים, לממלכת ערב הסעודית בראשותו. חוסיין בן עלי גלה לעבר הירדן, ובנו עלי גלה לעיראק – שתי טריטוריות שנשלטו בידי בניו האחרים.

ממלכת עיראק

בנו השלישי של חוסיין, פייסל, עמד בראש המשלחת הערבית לוועידת השלום בפריז, כשהוא טוען בזכות הקמת ממלכה ערבית בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מן האימפריה העות'מאנית. הוא מונה בידי הבריטים ב-1920 כמלך סוריה, אולם ישיבתו בכס מלכות זה הייתה קצרת ימים שכן בוועידת סן רמו באותה שנה הוחלט על מסירת סוריה למנדט צרפתי. הבריטים העניקו לו כפיצוי ב-1921 את כס המלכות בעיראק, אותה הוביל פייסל לעצמאות בשנת 1932.

לאחר מותו של פייסל ב-1933 ירש אותו בנו גאזי. הוא מלך בעיראק עד מותו בתאונת דרכים מסתורית ב-1939, וירש אותו בנו היחיד פייסל השני. היות שהיה בן 4 בעת המלכתו, מונה דודו עבד אל-אילה כעוצר שמילא את תפקיד המלך עד הגיעו של פייסל לגיל בגרות ב-1953. פייסל השני מלך בעיראק עד להפלתו בהפיכה צבאית ב-1958, אז הוצא להורג עם יתר בני המשפחה המלכותית וראשי השלטון, ועיראק הפכה לרפובליקה. את תואר מלך עיראק ירש הנסיך זייד, אחי סבו של פייסל השני (אחיו הצעיר של פייסל הראשון), שמעולם לא זכה לממש את מלכותו. הוא חי עם אשתו פחר אל-ניסא זייד באירופה עד מותו בשנת 1970.

הטוען כיום לכתר העיראקי הוא שריף עלי בן אל-חוסיין, בן דודו מצד אימו של פייסל השני, החי בגלות בלונדון. גם לאחר נפילת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003, לא הצליח שריף עלי לחדור למוקדי הכוח של הפוליטיקה בעיראק החדשה.

ממלכת עבר הירדן, לימים ממלכת ירדן

בנו השני של חוסיין בן עלי, האמיר עבדאללה, מונה בידי הבריטים ב-1921 לעמוד בראש הנסיכות ההאשמית בעבר הירדן. כאמיר עבר הירדן נקט בעמדה מתונה כלפי הציונות והצהרת בלפור. הוא הוביל את הנסיכות לעצמאות בשנת 1946, אז הוכתר כמלך עבר הירדן והחל מ-1949 (לאחר צירוף הגדה המערבית לממלכה) כמלך "הממלכה ההאשמית של ירדן". הוא נרצח בידי מתנקש פלסטיני בירושלים ב-1951, ואת מקומו ירש בנו טלאל, שכעבור שנה בשלטון אובחן כסובל מסכיזופרניה, ולפיכך הודח בידי הפרלמנט הירדני ואושפז.

תחתיו הומלך ב-1953 בנו חוסיין, שהנהיג את הממלכה למשך 46 השנים הבאות. חוסיין הצליח לשמור על יציבות השלטון בממלכה, שנתערער בעקבות גלי פליטים פלסטינים שנתווספו לממלכה עד כדי הפיכתם לרוב בה. לאורך שנות שלטונו תמרן חוסיין בין מחויבותו לפאן ערביות לבין נטייתו הפרו-מערבית. הוא איבד את שטחי הגדה המערבית בעקבות החלטתו להצטרף למלחמת ששת הימים נגד ישראל ותבוסתו בה, טיפח את הפלסטינים אך הצר את צעדי אש"ף, המשיך לקיים מגעים חשאיים עם ישראל, תמך בסדאם חוסיין בעת מלחמת המפרץ, ולבסוף חתם הסכם שלום עם ישראל ב-1994. לאורך מרבית שנות שלטונו טיפח את אחיו, הנסיך חסן, כיורש העצר, אך בערוב ימיו נמלך בדעתו והכריז על בנו עבדאללה כיורשו. הוא מת מסרטן בשנת 1999.

עבדאללה השני הומלך כמלך ירדן לאחר מות אביו, וממשיך להוביל את ירדן במדיניות פרו-מערבית. כיום הוא בן השושלת ההאשמית היחיד המכהן בתפקיד מלכותי בראש מדינה.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון
אמירות עבר הירדן

אמירות עבר הירדן (בערבית: إمارة شرق الأردن) הייתה מדינת חסות בריטית שהוקמה באפריל 1921 בחלקו המזרחי של שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שמהווה כיום את שטחה של ירדן.

באוקטובר 1918 לאחר כיבושו מידי העות'מאנים על ידי חיל המשלוח המצרי (1916) בקרב עבר הירדן השלישי (1918), הוכפף עבר הירדן המזרחי למנהלת שטחי האויב הכבושים מזרח, ובפועל עם נסיגת הכוח הבריטי היה תחת אחריות כוחותיו של פייסל הראשון, שבתורם היו כפופים למפקד כוח המשלוח הגנרל אלנבי, עד קיצה של הממלכה הערבית של סוריה ביולי 1920. מקץ הממלכה ועד אפריל 1921 עת התכנסה ועידת קהיר נותר עבר הירדן המזרחי שטח הפקר.

השושלת ההאשמית שלטה במדינת חסות זו, כמו גם בשכנתה עיראק המנדטורית, בעקבות ועידת קהיר. השטח היה באופן רשמי תחת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בתחילה כונה השטח "אזור עבר הירדן", אך מסוף 1927 שונה השם ל"אמירות עבר הירדן", במקביל להחלטה להקים לאמירות פרלמנט ולתת לה ולממשלתו של עבדאללה את האחריות המלאה לעניינים הפנימיים של האמירות, כך שהאמירות של עבר הירדן אוטונומית לחלוטין מארץ ישראל המנדטורית. בתחילת דרכה התנועה הציונות טענה לבעלות על שתי גדות הירדן (ניתן לראות זאת לדגומה בשירו של זאב ז'בוטינסקי, שתי גדות לירדן). האמירות ניתנה לעבדאללה כתגמול על המרד הערבי שיזם אביו. הנציב העליון של ארץ ישראל נותרו סמכויות ההגנה על הגבולות והענקת זכיונות. חוזה רשמי על ההסדרים החדשים נחתם בירושלים בסוף פברואר 1928. על פי החוזה, הותר לבריטים להכניס צבא לאמירות לצורך הגנתה וממשלת האמירות הייתה תחת פיקוח הממשלה האנגלית בענייני חוץ, כספים וחוקים המשפיעים על אזרחי בריטניה.

ב-1946 הפכה האמירות לממלכה עצמאית, שנקראה "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן". ב-1949, לאחר שהשתלטה במהלך מלחמת העצמאות על שטחים ממערב לירדן, שונה שמה לשם הנוכחי "הממלכה ההאשמית של ירדן".

אסמאעיל ספואת

אִסמאעיל ספואת סעיד (בערבית - اسماعيل صفوت سعيد; תעתיק מדויק - אסמאעיל צפות סעיד; 1896–1972) היה איש צבא עיראקי בעל תפקיד חשוב בהכנת צבאות מדינות ערב למלחמת העצמאות.

החל מספטמבר 1947 החלו מדינות הליגה הערבית בדיונים שבהם ניסו לגבש עמדה מאוחדת, צבאית ומדינית, באשר לתוכנית החלוקה. בשלוש ישיבות של הליגה הערבית, בסאופר שבלבנון בספטמבר 1947, בעאליי שבלבנון באוקטובר 1947 ובקהיר בדצמבר 1947 נערכו דיונים בעניינים אלו, בהם הייתה עיראק בהנהגת ראש הממשלה סאלח ג'בר הכוח המניע להתנגדות לתוכנית, וקראה לצעדים קיצוניים. ראשי הליגה הערבית העמידו את ספואת, שהיה אז בדרגת לואא' (דרגת קצונה עיראקית המקבילה לדרגת אלוף) בראש "ועדה טכנית קבועה" שתדון בנושא הצבאי של הסכסוך היהודי ערבי. הוועדה ובה קצינים נוספים ממדינות ערב ונציג פלסטיני התמקמה במחנה קטנא בסוריה והחלה בעבודתה.

לאחר ועידה נוספת של ראשי הליגה בקהיר, בפברואר 1948 התמנה ספואת ל"מפקד כללי של הכוחות הערבים בפלשתינה", שכללו אז, בין היתר, את צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שלחם מינואר 1948 ובאפריל ספג תבוסה משמעותית בקרב משמר העמק. ספואת מעולם לא נטל לידיו את הפיקוד בפועל, והיחסים בינו ובין קאוקג'י שפיקד בפועל על הכוחות לא היו תקינים.בתחילת אפריל 1948, ערב מבצע נחשון, נפגש ספואת עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני שדרש לקבל נשק כבד, אחרת יפלו לידי היהודים יפו וחיפה. ספואת, שלא היה לו עניין, כמייצג השושלת ההאשמית, לחזק את מעמדו של חוסייני שייצג את משפחת חוסייני השיב שאנשיו של חוסייני אינם מנוסים דיים בהפעלת תותחים, ואם הוא ימסור אותם לידיו הם עלולים ליפול בידי היהודים, והוסיף "אם תכבוש ההגנה את חיפה או יפו, נחזיר לך אותן בתוך שבועיים ימים". למשמע דבריו תפס חוסייני את תיק הניירות שעל השולחן שביניהם והטיח אותו בראשו של ספואת, כשהוא צועק "אתה בוגד". למרות זאת נפגש חוסייני שוב עם ספואת מיד אחרי כיבוש הקסטל על ידי הפלמ"ח ב-3 באפריל. הוא שוב ביקש נשק מספואת והלה סירב שוב וענה לו ש"אם לא יוכלו אנשיך לכבוש את הקסטל מחדש, הרי נבקש מקאוקג'י לעשות זאת".באותו חודש דרש ספואת מראשי הליגה הערבית כי יבנה כוח שימנה חמש דיוויזיות לפחות, עם שש טייסות מטוסי קרב והפצצה, תחת פיקוד ערבי מאוחד. בפועל תמכו המצרים בכוחות מקומיים שהיו תחת השפעת משפחת חוסייני בעוד שהעיראקים תמכו בצבא ההצלה שכלל אף כמה מאות מתנדבים עיראקים. מבחינה פוליטית היו המצרים מעוניינים בהקמת מדינה ערבית עצמאית, שתהיה תחת השפעתם, בעוד שהעיראקים היו בעלי עניין לחזק את כוחו של עבדאללה ושל השושלת ההאשמית. חילוקי הדעות הפוליטיים מנעו פעולה משותפת והקמת מפקדה משותפת.ב-13 במאי התפטר ספואת מתפקידו. במברק ששלח ממפקדתו בדמשק למפקדה המשותפת של הצבאות הערביים בזרקא כתב "מהיותי משוכנע בהחלט כי בהיעדר הסכם על תוכנית מדויקת צפויים אנו רק לאסון, אני מגיש את התפטרותי". לכן, כאשר יצא כוח המשלוח העיראקי לדרכו, בתחילת מאי 1948 לא הועמד ספואת בראשו, אלא קצין אחר בדרגת לואא' בשם נור א-דין מחמוד.

בית המלוכה העיראקי

בית המלוכה העיראקי הוא ענף של השושלת ההאשמית, שמוצאה הנטען ממשפחת הנביא מוחמד. ראשיתו של בית המלוכה במלך חיג'אז חוסיין בן עלי. בנו פייסל הראשון, מלך עיראק הומלך על ידי האימפריה הבריטית על עיראק בשנת 1921. בן נוסף עלי בן חוסיין מחיג'אז הגיע לעיראק לאחר שאיבד את כתר חיג'אז במלחמה עם אבן סעוד בשנת 1925. ילדיהם של שניים אלו נישאו זה לזה, והיוו את בית המלוכה העיראקי.

קורותיו של בית המלוכה רצופות בטרגדיות משפחתיות, ובסך הכל מלכו על עיראק שלושה מלכים, שאיש מהם לא האריך ימים. ב-1958 ביצע קצין עיראקי בשם עבד אל-כרים קאסם הפיכה בבגדאד, ובמסגרתה נרצחו שני השרידים האחרונים לבית המלוכה העיראקי, המלך פייסל השני והעוצר לשעבר עבד אל-אילה. כיום קיים טוען לכתר, הנסיך ראאד, אך סיכוייו לזכות בכתר קלושים.

דגל המרד הערבי

דגל המרד הערבי הוא הדגל אותו הניפו הלאומנים הערבים במהלך המרד הערבי כנגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. עיצובו הוא עיצוב של שלושה פסים אופקיים בצבעי שחור, ירוק ולבן בתוספת של משולש אדום צמוד לתורן.

דגל ירדן

דגל ירדן (בערבית: علم الأردن) הוא דגלה הלאומי של ממלכת ירדן. עיצובו מבוסס על דגל המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים (שחור, לבן וירוק) שמחוברים על ידי משולש אדום בקצה השמאלי. הפסים האופקיים מייצגים את חליפויות בית עבאס (שחור), בית אומיה (לבן) ובית פטימה (ירוק). המשולש האדום מייצג את השושלת ההאשמית והמרד הערבי. לכוכב בן שבעת הקודקודים משמעות כפולה: הוא מייצג את שבעת הפסוקים בסורת אל-פאתחה (הסורה הראשונה בקוראן), וכן את האחדות של האומה הערבית.

בנוסף לדגל הלאומי, יש לירדן גם דגל מלכותי, שמונף בנוכחות המלך בלבד. הדגל המלכותי כולל במרכזו את הדגל הלאומי בגרסה מוקטנת, כשבמקום הכוכב מופיע כתר מלכותי. ברקע הדגל הלאומי המוקטן משורטטים פסים בצבעים הלאומיים, ומסודרים בצורת קרני אור.

הדגל הפלסטיני זהה לדגל הירדני, למעט הכוכב שאינו מופיע בגרסה הפלסטינית. דגל המרד הערבי, ובעיקר הצבעים שלו, שהנם צבעי הלאומיות הכלל-ערבית, שימש בסיס גם לדגלי מצרים, סוריה, עיראק, כווית, איחוד האמירויות, סודאן, תימן, ודגלם של התומכים בעצמאות סהרה המערבית.

ההסכם האנגלו-עיראקי (1922)

ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1922 נחתם בין ממשלת בריטניה ששלטה בעיראק מכוח מנדט של חבר הלאומים, ובין ממשלתה של עיראק.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חולקו שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון בין צרפת ובריטניה. המחוזות העות'מאניים לשעבר, בגדאד, מוסול ובצרה הושמו תחת שלטון מנדט בריטי שנקרא "המנדט הבריטי על מסופוטמיה". ב-23 באוגוסט 1921 הומלך פייסל איבן חוסיין מן השושלת ההאשמית על שטחים אלו, שנקראו עתה ממלכת עיראק. פייסל הומלך לאחר מרידה לאומנית בשנת 1920 שדוכאה על ידי הבריטים בכוח רב וגבתה אלפי קורבנות. בוועידת קהיר הוחלט לסיים את "המנדט על מסופוטמיה" ולהשליט על עיראק את השושלת ההאשמית. צעד זה אמור היה להיות מאושר במשאל עם ולהסתיים בחתימת הסכם עם בריטניה. גם לאחר המלכתו של פייסל, הממלכה החדשה המשיכה להיות מדינה הנשלטת על ידי בריטניה במסגרת מנדט של חבר הלאומים.

הסדר זה, מנדט של חבר הלאומים, לא היה לרוחם של הלאומנים העיראקים, וגם לא של הבריטים. הלאומנים העיראקים חפצו במידה רבה יותר של עצמאות, ואילו הבריטים רצו לשמור על האינטרסים הצבאיים והאסטרטגיים של בריטניה, ועל שליטה בתעשיית הנפט, אך להמעיט את מעורבותם בענייניו הפנימיים של האזור. הדרך שנבחרה להשגת מטרות אלו הייתה כריתת הסכם שיעגן את מעמדה של עיראק כמדינה עצמאית, אך ישמור על תלותה בבריטניה, ועל היכולת הבריטית לשלוט במשאביה ובנכסיה האסטרטגיים והטריטוריאליים.ההסכם נחתם על ידי הנציב הבריטי סיר פרסי קוקס ב-10 באוקטובר 1922. הלאומנים העיראקים שהרכיבו את ממשלת עיראק ואת הפרלמנט העיראקי שהיה צריך לאשרר את ההסכם לא ראו את ההסכם בעין יפה. ההסכם אושר על ידי הפרלמנט העיראקי רק בשנת 1924 לאחר שתקופתו נקבעה לארבע שנים.עיקרי ההסכם היוו הכרה ב"ריבונותה הלאומית" של עיראק, תוך חיובה להיעזר ב"סיועה ועצתה" של בריטניה בכל הנוגע למדיניות החוץ, ומחויבויותיה הכלכליות. בריטניה, מצידה, תסייע לעיראק להקים מוסדות עצמאיים ותמליץ על קבלתה לחבר הלאומים.ההסכם נשאר בתוקפו עד לשנת 1930. ב-1926 הוארך תוקפו ל-25 שנה, אך במקביל החל משא ומתן לניסוחו מחדש. ב-1930 הוחלף ההסכם בהסכם חדש.

ההסכם האנגלו-עיראקי (1930)

ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930 נחתם בין ממשלת בריטניה ששלטה בעיראק מכוח מנדט חבר הלאומים (המנדט הבריטי על מסופוטמיה), ובין ממשלת עיראק. ההסכם נועד להחליף הסכם קודם שנחתם בין הצדדים בשנת 1922.

לאחר קבלת המנדט של חבר הלאומים על עיראק, המליכה בריטניה על עיראק את המלך פייסל איבן חוסיין מן השושלת ההאשמית. בריטניה רצתה להעניק למדינה החדשה מידה של עצמאות, אך לשמור על האינטרסים הצבאיים והאסטרטגיים שלה באזור, ועל שליטה בתעשיית הנפט. הלאומנים העיראקים, מאידך, חפצו בעצמאות מלאה.

בשנת 1922 חתם הנציב הבריטי סיר פרסי קוקס על ההסכם האנגלו-עיראקי ולפיו הכירה בריטניה בריבונות עיראק, אך זו, מצידה, הותירה את ניהול יחסי החוץ שלה וכלכלתה לבריטניה. מלכתחילה לא ראו העיראקים את ההסכם בעין יפה, והוא אושרר על ידי הפרלמנט העיראקי בשנת 1924.

לאחר חתימת ההסכם אירעו מספר התפתחויות, שהעיקרית שביניהן היא גילוי שדות נפט גדולים, והענקת הזיכיון להפקת הנפט לחברת הנפט העיראקית, תאגיד בשליטה בינלאומית ובריטית. הסדר המנדט, שלא בוטל במפורש על ידי ההסדר משנת 1922, נראה מיושן. הצדדים החלו בסוף שנות ה-20 במשא ומתן לכריתת הסכם חדש בין הממשלה הבריטית ובין ראש הממשלה הפרו בריטי נורי סעיד.

ב-1930 נחתם ההסכם החדש. ההסכם ביטל את המנדט, והעניק לעיראק עצמאות מלאה. על פי ההסכם היה על בריטניה לפעול לקבלת עיראק כמדינה עצמאית לחבר הלאומים, והדבר אכן בוצע בשנת 1932. ההסכם כולל ברית צבאית בין עיראק ובין בריטניה, לפיה במקרה של מלחמה תסייענה זו לזו, ומעניק לבריטניה את הזכות להחזיק צבא בבסיס חיל האוויר בחבניה ובבסיס בשם אל שועייבה באזור בצרה, וכן להחזיק כוחות צבא במקומות נוספים למשך חמש שנים, ובתמורה תאמן את הצבא העיראקי. כן תעמיד עיראק לרשות הבריטים במקרה מלחמה את השימוש במסילות הברזל, הנמלים, ושדות התעופה. תוקף ההסכם - 25 שנה, והוא נכנס לתוקף ביום בו תתקבל עיראק לחבר הלאומים.כאשר דן חבר הלאומים בקבלת עיראק כחברה, לא היה די לו בהוראות החוזה, והוא דרש ערבות לשוויון זכויות למיעוטים. לאחר שזו ניתנה, התקבלה עיראק כחברה, בשנת 1932 וההסכם נכנס לתקפו.מלכתחילה התנגדו הלאומנים העיראקים להסכם. עיראק של שנות ה-30 הייתה מדינה לא יציבה, בה היו מרידות של מיעוטים ומעשי טבח, השושלת ההאשמית השלטת הייתה שנואה על העם ונתפסה כגורם חיצוני שהומלך על המדינה בלחץ המעצמות, והפיכות צבאיות זיעזעו את המדינה.כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, בעוד ההסכם בתוקף, לא פעלה ממשלת עיראק על פי הוראות ההסכם. היא ניתקה את היחסים עם גרמניה הנאצית, אך לא הכריזה עליה מלחמה. משנכנסה איטליה הפאשיסטית למלחמה, לא טרחה ממשלת עיראק אף לנתק איתה את היחסים. באפריל 1941 עלתה לשלטון בהפיכה צבאית ממשלה פרו נאצית בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. הממשלה גירשה את העוצר הפרו בריטי עבד אל-אילה, ששלט בשמו של המלך פייסל השני שהיה פעוט. לאחר מכן דרשה את ביטול ההסכם, ואת סילוק הצבא הבריטי משטחי עיראק. במאי 1941 פרצה המלחמה האנגלו-עיראקית בה פלשו צבאות בריטניה ובעלות בריתה לשטחי עיראק, הביאו לסילוק אל-כילאני והחזירו את השושלת ההאשמית לשלטון. הבריטים שלטו בעיראק שלטון צבאי, למעשה, במשך יתר ימי המלחמה.

לאחר המלחמה, ב-1948 חתמו הצדדים על הסכם פורטסמות, שביסס מחדש את יחסיהם, הסדיר את נסיגתם הכוללת של הכוחות הבריטיים מעיראק, והחליף את ההסכם מ-1930. הצטרפותה של בריטניה לברית בגדד ב-1955 העמידה את היחסים עם עיראק על בסיס אזורי, רב צדדי. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1958 והמתתו של פייסל השני, בוטל ההסכם כליל.

חג'אז

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור במערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו - מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. החל במאה ה-7 היה האזור למרכז המדינה הערבית האסלאמית שהוקמה על ידי מוחמד וממשיכיו. אחרי שהועברה בירת המדינה לדמשק הפכה חג'אז לחלק מהח'ליפות האומיית ומאוחר יותר עברה תחת שליטת הח'ליפות העבאסית שבירתה הייתה בגדאד. בהמשך הייתה שנים רבות תחת שלטונן של מצרים ושל האימפריה העות'מאנית, אולם זכתה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 הכריז חוסיין בן עלי, השריף של מכה, על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.

חוסיין בן עלי

השריף חוסיין בן עלי בערבית: حسين بن علي (חֻסַין בן עלי) (1853 - 4 ביוני 1931) היה ראש השושלת ההאשמית המלכותית. שימש כשריף ואמיר של מכה בין 1908 ל־1917, אז הכריז על עצמו כמלך חג'אז ומלך כל הערבים, וקיוה לקבל את הכרת בריטניה בתמורה למרד שינהיג נגד האימפריה העות'מאנית (המרד הערבי). בשנת 1924 הכריז על עצמו כח'ליף. בשנה זאת גם הובסו כוחותיו שבמכה על ידי המלך עבד אל-עזיז אל סעוד. בעקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז, אך גם הלה נאלץ לברוח מחג'אז מפני משפחת סעוד.

חיל המשלוח העיראקי במלחמת העצמאות

חיל המשלוח העיראקי במלחמת העצמאות היה חיל משלוח בסדר גודל של אוגדה (דיוויזיה) שנשלח על ידי עיראק שנשלטה על ידי העוצר עבד אל-אילה בן השושלת ההאשמית, על מנת לסייע לצבאות ערב במאבקם כנגד הקמת מדינת ישראל. חיל המשלוח לחם בעיקר באזור צפון השומרון ובקעת הירדן. תוכניתו ההתקפית להשתלט על אזור עמק בית שאן ועפולה כשלה, אך הוא זכה להצלחה כאשר עצר את התקפת צה"ל לכיבוש ג'נין. במקביל לפעולת החילות הסדירים פעלו גם אלפי מתנדבים עיראקים במסגרת צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, וכן פעל כוח אווירי עיראקי ובו מטוסי קרב והפצצה.

עמדתה המדינית של עיראק הייתה אחת הקיצוניות בין עמדות המדינות המעורבות בסכסוך, והיא הובילה את הקו הערבי שהתנגד להחלטת החלוקה. משלוח חיל המשלוח נועד לבטא מדיניות בלתי מתפשרת, המחויבת לעניין הפלסטיני. גם לאחר סיום הסכסוך, ושובו של חיל המשלוח לעיראק, סירבה עיראק לחתום על הסכמי שביתת הנשק עם ישראל עליהם חתמו יתר מדינות ערב, ולמעשה נותרה במצב מלחמה עם ישראל עד היום.

יחסי סוריה–עיראק

יחסי סוריה–עיראק הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין סוריה לבין עיראק. ראשית היחסים בפיצול המדינות לאחר מלחמת העולם הראשונה, מה שגרם לקץ החלום של שלטון השושלת ההאשמית בסוריה הגדולה. לאחר מכן ידעו יחסי המדינות עליות ומורדות, וכיום יחסי המדינות מתאפיינים בשיתוף פעולה ובלחימה כנגד כוחות דאעש.

ממלכת חג'אז

ממלכת חג'אז (בערבית: مملكة الحجاز) הייתה מדינה בהנהגת השושלת ההאשמית שהכריזה עצמאות מן האימפריה העות'מאנית בחבל חג'אז ב-1916. היא נכבשה על ידי סולטנות נג'ד באמצע שנות ה-20 שהכריזה על השטח המשותף כממלכת נג'ד וחג'אז. השושלת ההאשמית המשיכה לשלוט על חלקה שבאמירות עבר הירדן.

ממלכת נג'ד וחג'אז

ממלכת נג'ד וחג'אז (בערבית: مملكة الحجاز ونجد) היא מדינה שקמה בהנהגת בית סעוד על שתי ישויות מדיניות סולטנות נג'ד וממלכת חג'אז שנכבשה מידי השושלת ההאשמית ב-1925. רשמית היא הוכרזה תחת השם הזה ב-8 בינואר 1926 ואוחדה סופית לערב הסעודית ב-23 בספטמבר 1932.

עאליה בנת עלי, מלכת עיראק

עאליה בנת עלי (בערבית - عالية بنت علي بن حسين; 1911 - 21 בדצמבר 1950) הייתה המלכה האם של עיראק.

עאליה הייתה בתו השנייה של עלי בן חוסיין מחיג'אז, בן השושלת ההאשמית שהיה מלך חיג'אז לתקופה קצרה בשנת 1924 ובראשית 1925 ולאחר מכן בילה את ימיו כגולה בבגדאד אצל אחיו, פייסל הראשון, מלך עיראק.

לאחר מותו של פייסל, בספטמבר 1933 התארסה עאליה לבנו, בן דודה ראזי, מלך עיראק,, וזאת כפי הנראה מלחץ פוליטי. השניים נישאו לאחר תקופה קצרה ב-25 בינואר 1934. ב-2 במאי 1935 נולד לזוג בנם פייסל.ב-1939 מת גאזי בתאונת דרכים ופייסל ירש את כסאו. מכיוון שפייסל הצעיר היה אך בן ארבע כאשר מת אביו, מונה אחיה של עאליה, עבד אל-אילה, כעוצר ועאליה שימשה כמלכה האם. ב-21 בדצמבר 1950 מתה לאחר מאבק במחלת סרטן הרחם ב-1958 נרצח פייסל במהפכה שהוביל הקצין עבד אל-כרים קאסם מבלי שהספיק להינשא, ומכיוון שכך הייתה עאליה מלכתה האחרונה של עיראק.

עבד אל-אילה

עבד אל-אילה בן עלי אלהאשמי (عبد الإله بن علي الهاشمي; 14 בנובמבר 1913 - 14 ביולי 1958) היה נסיך מן השושלת ההאשמית. עבד על-אילה היה בן דודו וגיסו של ראזי, מלך עיראק, ולאחר מותו של ראזי, בשנת 1939, שימש כעוצר לבנו, פייסל השני, מלך עיראק שהיה אך פעוט כאשר מת אביו, וב-1943 הוכרז ליורש העצר. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהל מדיניות פרו-בריטית, שאף הביאה להדחתו על ידי רשיד עאלי אל-כילאני ב-1941, ולשובו לתפקידו לאחר כיבוש עיראק על ידי בריטניה במסגרת המלחמה האנגלו-עיראקית. ב-1953 הגיע פייסל לבגרות, ועבד אל-אילה פרש מתפקידו, אך המשיך להיות בעל השפעה בענייני הממלכה. ב-1958, כאשר התחוללה ההפיכה שהעלתה לשלטון בעיראק את עבד אל-כרים קאסם, נרצח, ביחד עם המלך פייסל, וגופתו הושחתה בידי ההמון.

פייסל השני, מלך עיראק

המלך פייסל השני (בערבית: فيصل الثاني, 2 במאי 1935 - 14 ביולי 1958) היה מלכה האחרון של עיראק בפועל.

פייסל היה בנם יחידם של המלך ראזי, מלכה השני של עיראק, מן השושלת ההאשמית והמלכה עאליה בנת עלי.

צבעי הלאומיות הכלל-ערבית

אדום, שחור, לבן וירוק נחשבים ל"צבעי הלאומיות הכלל-ערבית". מקור בחירתם של צבעים אלה לסמל את כלל מדינות ערב הוא בדגל המרד הערבי, שעוצב על ידי הדיפלומט הבריטי מארק סייקס. הצבעים מסמלים תקופות שונות בהיסטוריה בימי הנביא מוחמד ובימי הח'ליפות המוסלמית: הלבן את בית אומיה, השחור את הדגל השחור וראשידון ומאוחר יותר אומץ על ידי בית עבאס, הירוק את השושלת הפאטמית והאדום את השושלת ההאשמית וח'וארג'.

צבעים אלה מופיעים על דגלי מרבית מדינות ערב.

ראזי, מלך עיראק

ראזי הראשון (21 במרץ 1912 - 4 באפריל 1939) (בערבית: غازي , תעתיק מדויק: ע'אזי) היה מלך עיראק משנת 1933 ועד שנת 1939. הוא נולד במכה (כיום בערב הסעודית) והיה בנם של פייסל הראשון, המלך הראשון של עיראק, ושל חזימה בנת א-שריף נאצר, מלכת עיראק.

היות שהיה הבן הראשון של פייסל, אחרי שלוש בנות, הוא נשאר תחת טיפולו של סבו חוסיין בן עלי, אשר שימש כשריף ואמיר של מכה בזמן שאביו היה עסוק במערכות ובמסעות. ועל כן גדל ראזי, בניגוד לאביו, כבחור ביישן וחסר ניסיון.

ראזי עזב את חיג'אז ופנה לעבר ירדן יחד עם כל השושלת ההאשמית בשנת 1924 לאחר שהמשפחה הובסה על ידי כוחותיו של אבן סעוד, ראש בית סעוד. באותה השנה הגיע ראזי לבגדאד והוכתר כנסיך כתר. ראזי הוכתר למלך עיראק לאחר מותו של אביו בדצמבר 1933. בסמוך לאחר מכן נישא לבת דודו, עאליה בנת עלי.

לאומנים פאן-ערבים התנגדו להשפעה הבריטית בעיראק, ולכן שלטונו של ראזי התאפיין במתחים בין האזרחים לצבא, אשר רצה לשלוט בממשלה. הוא תמך בגנרל בכר סדקי במהלך ההפיכה שלו, אשר החליפה את הממשלה האזרחית בממשלה צבאית. זו הייתה הפיכת החצר הראשונה בעולם הערבי.

ראזי נספה בשנת 1939 בתאונה מסתורית במכונית הספורט שנסע בה. יש המאמינים כי הוא נהרג בפקודתו של נורי א-סעיד. את מקומו כמלך עיראק תפס בנו פייסל השני, שהיה בן 4 כאשר הומלך.

שט אל-ערב

שט אל-ערב (בערבית: شط العرب, שפירושו: "הנהר הערבי"; בפרסית: اروندرود "אַרְוַנְד רוּד", שפירושו: "נהר ארוונד") הוא שמו של נהר המתקבל מהתמזגותם של נהרות הפרת והחידקל.

אורכו של שט אל-ערב כ-200 ק"מ. ראשיתו באזור העיר קורנה והוא נשפך למפרץ הפרסי בתחומי איראן. לתוכו נשפך ממזרח נהר הקארון, אשר מביא עמו כמויות עצומות של סחף, ולכן יש צורך בחפירה מתמדת בתוך הנהר על מנת שספינות יוכלו לעבור בו. משערים שהנהר הוא "צעיר" יחסית, ושלפני כן הפרת והחידקל נשפכו לערוץ משותף אחר, שהיה מערבי יותר; ושעוד קודם לכן, כאשר המפרץ הפרסי היה ארוך יותר, הם נשפכו לתוכו במקומות נפרדים. חלק מהחידקל אמנם מתחבר לפרת בתעלות כמה עשרות קילומטרים לפני השט אל-ערב, אך שט אל-ערב מתחיל מהתחברות הנהר הטבעי לפרת.

לאורכו של השט אל-ערב עובר הגבול בין עיראק לאיראן. במשך מאות בשנים שימש הנהר מקור לסכסוך בין מדינות שטענו לשליטה בו.

ראשיתו של סכסוך זה עוד בתקופת האימפריה העות'מאנית ופרס. לפני המאה ה-19 השליטה בנתיב המים עד גדתו המזרחית הייתה בידי העות'מאנים. אולם בעקבות גילוי נפט באי ח'ורמשהר שנמצא בקרבת הגדה האיראנית של השט, הוענקה לאיראן שליטה על אי זה ועוד שניים בפרוטוקול קונסטנטינופול של 1913. סכסוכים אלימים על הנתיב הימי גררו את מעורבות חבר הלאומים ב-1934,

אך פריצת הדרך הושגה רק ב-1937 בעקבות חילופי משטר בעיראק. ההסכם של 1937 קבע כי הגבול בנתיב יהיה לאורך קו אמצע המים (Thalweg - עקרון הטאלווג), אולם בעקבות אי הסכמה בנוגע לזכויות השיט וניצול המים, המשיכו לפרוץ סכסוכים עד נפילת השושלת ההאשמית בעיראק ב-1958. משטר הבעת' החדש הכריז באופן חד-צדדי על הרחבת המים הטריטוריאליים של עיראק והחל לטעון לריבונות על האי עבדאן (בו הוקמה מזקקת נפט איראנית). השאה הכניס ספינות מלחמה לשט והצדדים פרסו כוחות צבאיים לאורך הגדות. הסכסוך החמיר עם עלייתה מחדש של מפלגת הבעת' לשלטון ב-1969, וגם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בשלהי 1973 לא מנע סדרה חדשה של תקריות על השליטה במימי הנתיב.

איראן וארצות הברית החלו להעניק סיוע למורדים הכורדים במשטר הבעת', מרידה שלמרות הניסיונות התכופים והאכזריים לדכאה סרבה לשקוט. סדאם חוסיין הבין כי הדרך היחידה לחסל את המרידה שאיימה באופן משמעותי על יציבות המשטר, היא לנתק את הסיוע האיראני. ב-6 במרץ 1975 חתמו איראן ועיראק על הסכם אלג'יר בו ויתרה עיראק על דרישותיה למימי כל השט והסתפקה בקביעת קו אמצע המים לקו הגבול. בתמורה התחייבה איראן להפסיק את תמיכתה ב"גורמים מערערי יציבות" (קרי הכורדים) ולהעביר שטחים בהיקף 1,500 קמ"ר שאיראן תפסה, שנועדו להעניק לעיראק קצת עומק אסטרטגי שהיה חסר לה מפני תקיפה איראנית. המרידה הכורדית אכן דוכאה שבועיים לאחר חתימת ההסכם. עם זאת, איראן לא העבירה את השטחים לעיראק.

ב-16 בספטמבר 1980 הכריז סדאם חוסיין על ביטול הסכם אלג'יר ודרש כי השליטה על כל מימי השט יוענקו לעיראק. המלחמה שגבתה את חייהם של מיליונים ונמשכה שמונה שנים לא הצליחה לשנות את קו הגבול באופן משמעותי לצד זה או זה. לאחר המלחמה נחתם הסכם בין שתי המדינות בהתאם לעקרון הטאלווג המקובל באירופה, וכיום עובר הגבול באמצע הנהר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.