השושלת האיובית

השושלת האיוביתערבית: أيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושלת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת[1].

הסולטנות האיובית
Flag of Ayyubid Dynasty
דגל
Ayyubid Sultanate 1193 AD
יבשת אסיה, אפריקה
שפה נפוצה כורדית, ערבית
עיר בירה קהיר
משטר סולטאני
הקמה
תאריך

1171
פירוק
תאריך

1250
ישות קודמת פאטימים
ישות יורשת הסולטנות הממלוכית

עליית השושלת האיובית

נור א-דין, שליט מההשושלת הסלג'וקית, ירש מהאמירות של אביו זנגי ב-1146 את העיר חלב וסביבותיה. הוא שאף להרחיב את גבולות אמירותו ולדחוק אל מחוץ לגבולות ארצות האסלאם את הצלבנים[2]. לשם כך קרא נור א-דין לאחדות מוסלמית, שסייעה לו גם להגדיל את כוחו הצבאי ואת ממונו[3], ובשילוב עם תעמולה דתית אדירה הצליח לספח בהדרגה את דמשק מדרום ואת ג'זירה ממזרח[4]. כעת היעד שהציב לעצמו היה כיבוש מצרים הפאטימית, המפולגת והמתפוררת. הצלבנים, שחששו מאיחוד בין סוריה למצרים שיוביל לכיתורם, יזמו סדרת פלישות למצרים וסיפקו לנור א-דין את שעת הכושר לה נזקק. במהלך הפשיטות הללו, הצליחו הצלבנים לכבוש את קהיר, ובתגובה קראו השליטים הפאטימים לנור א-דין לבוא לעזרתם. הסורים נתקבלו במצרים כמשחררים, ומצביאו של נור א-דין, שירכוה, בן למשפחה כורדית, מונה לוזיר של הח'ליפה הפאטימי. במותו, בשנת 1161, ירש אותו בן אחיו, צלאח א-דין[5]. נור א-דין, שהשפעתו במצרים הלכה וגדלה, הדיח לבסוף את הח'ליפה הפאטימי ומינה בשנת 1171 את צלאח א-דין לנציב מצרים.

צלאח א-דין

עם מותו של נור א-דין בשנת 1174 ועליית בנו הקטין א-צאלח איסמעיל אל-מלכ לשלטון, החלה להתפורר האחדות המוסלמית אותה השיג. צלאח א-דין, שכבר בימי נור א-דין החל לבסס לעצמו מעמד עצמאי[6], ניצל את הנסיבות החדשות שנוצרו, מרד בשליטו בן ה-11 והחל לאחד מחדש את חלקי ממלכתו המתפוררת של נור א-דין[7]. צלאח א-דין, בדומה לנור א-דין, שילב בפעילותו תעמולה דתית חזקה שקראה לאחדות מוסלמית לטובת המאבק בצלבנים. בתעמולה זו שולב לראשונה המוטיב של ירושלים וקדושתה לאסלאם, כיעד שיש לכבוש מידי הצלבנים[8].

בימי צלאח א-דין הפכה מצרים למרכז השלטוני של השושלת האיובית, והיוותה את הבסיס ממנו יצא למלחמותיו בצלבנים. צלאח א-דין היה מעוניין להרחיב את גבולות ממלכתו אל שטחי ארץ ישראל וסוריה כדי להבטיח מרחב הגנה קדמי למצרים ממזרח. במקביל, הצליח צלאח א-דין להשתלט גם על העיר צנעא שבתימן, אליה שלח שליטים מבני משפחתו, אשר הצליחו בהמשך להכליל בתחום שלטונם גם את מכה[9].

את הצלבנים הכניע לבסוף צלאח א-דין בקרב קרני חיטין בשנת 1187, ובעקבותיו נפלה שאר ממלכת ירושלים ביתר קלות לידי האיובים. אירוע זה הוביל לפתיחה במסע הצלב השלישי, במהלכו הצליחו הצלבנים לכבוש רצועת חוף מצור עד יפו, עם מעבר יבשתי צר לרמלה וללוד, אולם, הניסיונות לכבוש את ירושלים בחזרה כשלו. בשנת 1192 חתם צלאח א-דין על הסכם הפסקת אש עם הצלבנים[10], וכשנה לאחר מכן הוא נפטר[9].

מסע הצלב השלישי דלדל את אוצר המדינה והאבידות בנפש היו כבדות, על כן העדיפו האיובים, החל משלב זה, לנסות להימנע ככל האפשר מלחימה בצלבנים, וניסו להביא לסיום המאבק עמם באמצעים דיפלומטיים, שאף גררו ויתורים טריטוריאליים[11]. במשך תקופה של כשלושה עשורים שרר שקט יחסי בין שני הצדדים: התמיכה האירופאית במסעות הצלב פחתה והצלבנים לא יצאו למתקפות מערי החוף שלהם[12].

יורשיו של צלאח אל-דין

עם מותו של צלאח א-דין התפרקה האימפריה לאמירויות רבות כשכל אחד מיורשיו מנסה לקרוע לעצמו נתח מהשלל. האימפריה המפוררת לא הצליחה להחזיק מעמד ונכבשה במהרה על ידי גורמים אחרים. צלאח א-דין לא הצליח להבטיח את המשכיותה של האימפריה שלו, בעיקר משום שחילק אותה טרם מותו בין בניו ואחיו[13]. חלוקה זו הובילה לסדרת מאבקים בין השליטים השונים, ומהם יצא אחיו של צלאח א-דין, אל-מלכ אל-עאדל, כשידו על העליונה: עד לשנת 1200 הוא הצליח למצב עצמו כשליטה הכולל של האימפריה, ושלטונו התפרש על פני מצרים, ארץ ישראל, מרביתה של סוריה וצפון עיראק, ובני משפחתו ששלטו בחלב ובדרום חצי האי ערב נשבעו לו אמונים[13]. אולם גם הוא חילק את ממלכתו בין בניו טרם מותו בשנת 1218, והאימפריה נגררה בשנית למאבקים פנימיים על השלטון המרכזי בין בניו ובין גורמים פנימיים שניסו לפרוק עול. בנו, אל-מלכ אל-כאמל, השליט במצרים, ירש את אביו כסולטאן האימפריה, ונאלץ להתמודד עם מסעות הצלב - מסע הצלב החמישי, ומסע הצלב השישי, ועשרים שנות שלטונו עד מותו ב-1238 לוו בחוסר יציבות כללית[14]. חוסר יציבות זו נוצלה על ידי הצלבנים שנכנסו לתוך מערכת הבריתות המוסלמיות באזור, ובמסגרת הסכמי שלום שונים שחתמו עם האיובים, הם הצליחו להעביר לרשותם שטחים שונים ללא לחימה, ובכללם גם את ירושלים[15].

בנו הבכור של אל-כאמל, אל-מלכ אל-עאדל השני ירש את כיסאו, אך הודח לאחר כשנתיים בשנת 1240 על ידי אחיו אל-מלכ א-צאלח איוב. א-צאלח איוב, אשר שלט בין השנים 1240 ל-1249, אמנם הצליח לאחד כמעט את כל שטחי האימפריה של צלאח א-דין תחת שליטתו, אך כל שנות שלטונו עסק במלחמות פנים עם השליטים האיובים האחרים, עם הצלבנים ועם הח'ווריזמים שברחו מפני ג'ינגיס ח'אן[16].

סופה של הסולטנות האיובית

סופה של השושלת האיובית הגיע במחצית המאה ה-13, בשנת 1250, לאחר פטירתו של א-צאלח איוב בזמן מסע הצלב השביעי למצרים. אלמנתו, שג'ר א-דור, שמרה בסוד את דבר מותו, שימשה כשליטה בפועל במקומו ושיגרה פקודות בשמו. בכך היא סייעה לשמור על יציבות השלטון והצבא עד הגעתו למצרים של בנה הבכור ויורש העצר, תוראן שאה, אותו זימנה בחשאי ממקום מושבו בצפון עיראק. עם שובו, הוא הצליח להביס את הצלבנים ולהסיגם מכל השטחים שכבשו[17]. אולם, בניסיון להיפטר מהתלות בגדודי הממלוכים, שבראשם עמד הגנרל בייברס, נרצח תוראן שאה על ידם[18], והם מינו במקומו לסולטאנית את אמו, שג'ר א-דור. מהלך זה לא מצא חן בעיני השליטים האיובים של סוריה, והם התאגדו לכדי קואליציה שקראה להדחתה, בגיבוי של הח'ליפה העבאסי בבגדאד[17]. רצף חילופי שליטים לאחר מכן, שחלקם מונו בידי הממלוכים, סימן את קץ שלטונם של האיובים במצרים[18]. מנגד, עם פלישת המונגולים לשטחי הח'ליפות העבאסית בין השנים 1256–1260, נכבשה סוריה מידי האיובים, ולאחר שהביס את המונגולים בקרב עין ג'אלות ב-1260, הכריז על עצמו בייברס כסולטאן והקים את האימפריה הממלוכית[19].

ביסוס הסונה כזרם ההלכתי המרכזי

עוד בימיו של נור א-דין, לאחר שכבש שטחים מידי הפאטימים השיעים, החל תהליך של "תחייה סונית" בסוריה, שכלל הקמת עשרות מדרסות לכל הזרמים ואסכולות באסלאם, ולווה במקביל במאבק קשה בחכמי הדת השיעיים ובתומכיהם. אנשי הדת הסונים החלו להשתלב במנגנון השלטון, והפקידות גויסה מבין בוגרי המדרסות[20]. לאחר עלייתו לשלטון, החל צלאח א-דין בתהליך דומה במצרים[8], אשר הייתה במשך שנים מעוז שיעי תחת שלטון האיסמעילים. אל-אזהר הפך למוסד לימודי סוני, ומצרים נעשתה למרכז דתי סוני ולכר פורה למחקר מדעי ולתאולוגיה[21]. יורשיו של צלאח א-דין החישו את תהליך העברת מרכז הכובד האסלאמי מבגדאד ומפרס לסוריה ומצרים. הם הקימו רשת צפופה של מדרסות לכל ארבע האסכולות הסוניות, בדומה לנור א-דין, ומשכו לאזורם צופים וחכמי דת רבים. כתוצאה מכך גם מרכז הכובד התרבותי, בתחום השירה והספרות, עבר לשטחי שלטון האיובים[22].

היחס ליהודים

היהודים (והנוצרים) באימפריה האיובית היו במעמד של ד'מי, ולמרות זאת שיעור גבוה למדי ביחס לגודלה של האוכלוסייה היהודית הועסק במוסדות השלטון. אולם מרבית נושאי המשרות השלטוניות הבכירות היו מוסלמים, ומתי המעט היהודים שהגיעו בכל זאת למשרות בכירות כשל וזיר התאסלמו קודם מינויים[23]. רבים מהיהודים שהיו בעלי תפקיד בחצר השלטון מילאו גם תפקידים בקהילה היהודית, גם אם לא באופן רשמי, וניצלו את מעמדם וקשריהם כדי לסייע לבני דתם ולהגן עליהם[24].

עם זאת, השתלבותם של יהודים במנגנוני השלטון לא נבעה מכך שהשליטים האיובים גילו סבלנות יתירה כלפי בני מיעוטים[23]. צלאח א-דין, לדוגמה, הטיל עליהם מגבלות ישנות וחדשות[25], ולכל אורך תקופת שלטונה של השושלת האיובית הוחמרו ההגבלות שהוטלו על בני החסות. כמו למשל, המגבלה שחייבה את היהודים לענוד סימן מזהה על טורבניהם ועל גלימותיהם, מגבלה שכל תכליתה הייתה השפלה ויצירת הבחנה בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית[26]. ולמרות זאת, מצרים וסוריה תחת שלטון האיובים היוו מפלט נוח יחסית ליהודים שברחו מאל-אנדלוס שנכבשה כמעט כולה עד שנת 1172 בידי אל-מוואחידון שנהגו באכזריות בבני מיעוטים[27].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: The Ayyubids of Damasacus, 1193-1260 (State University of New York Press Albany, 1977), p. 10-11, 13.
  2. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 243.
  3. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 245.
  4. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 246.
  5. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247.
  6. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247-248.
  7. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 226-228.
  8. ^ 8.0 8.1 חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 248.
  9. ^ 9.0 9.1 Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 93.
  10. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250-251.
  11. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 252-253.
  12. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250-252.
  13. ^ 13.0 13.1 Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 94.
  14. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 231-233.
  15. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 254.
  16. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 232-233.
  17. ^ 17.0 17.1 Bernard Lewis, The Middle East: 2000 Years of History from The Rise of Christianity to The Present Day (London: Phoenix Press, 1995), p. 104-105.
  18. ^ 18.0 18.1 חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 255.
  19. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 257.
  20. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 244-245.
  21. ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 92, 94.
  22. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 253.
  23. ^ 23.0 23.1 Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 50.
  24. ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 52.
  25. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 227.
  26. ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 68.
  27. ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 61.

[דרושה הבהרה]

הקודם:
הפאטמים
האיובים הבא:
הממלוכים
אבו אל-פידאא

אַבּוּ אלְ-פִדַאא אִסְמַאעִיל בְּן עַלִי בְּן מַחְמוּד אלְ-אַיּוּבּיּ אלְ-מַלִכּ אלְ-מֻאַיַּד עִמַאד א-ּדִּין (בערבית: أبو الفداء إسماعيل بن علي بن محمود الأيوبي الملك المؤيد عماد الدين; נובמבר 1273 - 27 באוקטובר 1331), המכונה גם אַבּוּ אלְ-פִדַאא אִסְמַאעִיל אלְ-חַמַאוִיּ (أبو الفداء إسماعيل الحماوي), היה היסטוריון, גאוגרף, סופר ושליט ערבי, בעל שורשים כורדיים, מחשובי המלומדים הערבים בימי הביניים. בשנותיו כמושל, ואחר כך כסולטאן של האמירות חמאת, ידעה העיר תקופה של שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית.

אל-מלכ אל-כאמל

אל-מלכ אל-כאמל נאסר א-דין מוחמד (בערבית: الملك الكامل ناصر الدين محمد; מת בשנת 1238) היה סולטאן מצרים מהשושלת האיובית. נודע בהבסתם של שני מסעי צלב אך גם במסירתה של ירושלים לידי הצלבנים הנוצרים.

אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא

אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא שרף א-דין (בערבית: الملك المعظم عيسى شرف الدين, נהגה: אל-מַלֶכּ אלמוּעַזם עיסא שַרַף א-דין; נפטר ב-1227) היה הסולטאן האיובי ששלט בדמשק בשנים 1227-1218, בנו של אל-מלכ אל-עאדל ואחיינו של צלאח א-דין מייסד השושלת. אל-עאדל חילק את הממלכה לשניים, ובשנת 1201 מינה את אל-מעט'ם למושלה של דמשק, ואת בנו השני אל-מלכ אל-כאמל למושלה של מצרים. שני אחים נוספים שהיו פחות בולטים באישיותם קיבלו תחת שליטתם אזורים קטנים יותר. אל-אשראף קיבל את ג'זירה, ועבד אל עזיז עות'מאן קיבל את הבניאס. בשנת 1218, עם מותו של אל-עאדל, הפך אל-מעט'ם לסולטאן דמשק. לאחר פטירתו, החליף את אל-מעט'ם בנו אל-מלכ נאצר דאוד. אל-מעט'ם בנה וביצר את ארץ ישראל, אך גם הרס מבצרים וחומות רבים.

ביברס

אל-מלכ א-זאהר רוכן א-דין ביברס אל-בונדוקדארי (בערבית: الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس‭ ‬البندقداري, תעתיק מדויק: אלמלכ אלט'אהר רכן אלדין ביברס אלבנדקדארי; סביבות שנת 1228–1 ביולי 1277) הידוע בשם בַּיְבַּרְס (מכונה "המלך המנצח"), היה סולטאן ממלוכי של מצרים וסוריה משנת 1260 ועד מותו. נודע כמצביא וכשליט מוכשר במיוחד.

בית לאהיא

בית לאהיא (בערבית: بيت لاهيا) היא עיר השוכנת בצפון רצועת עזה, צפונית למחנה הפליטים ג'בליה וממערב לבית חאנון. בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, מנתה אוכלוסיית בית לאהיא, נכון למחצית שנת 2006, 59,540 נפש. הרשות המקומית מנוהלת על ידי תנועת החמאס (השולטת כיום בכל הרצועה), מאז הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בשנת 2005.

בנוסף עלתה העיירה לכותרות מספר פעמים במסגרת מבצע צוק איתן (2014) כאשר פשט גדוד 932 של חטיבת הנח"ל על העיירה ונטרל את איום הרקטות והמנהרות ההתקפיות לעבר יישובי הדרום.

ג'דה

גִ'דַּה (בערבית: جدّة) היא עיר במערב ערב הסעודית, לחוף הים האדום, המונה 3.4 מיליון תושבים.

העיר נוסדה במאה השישית לפני הספירה ככפר דייגים. גדולתה החלה בשנת 647, אז הפך אותה הח'ליף עות'מאן אבן עפאן לעיר נמל, לשירותם של העולים לרגל למכה.

על פי המסורת המוסלמית, אדם הראשון נקבר בהר ערפאת הנשקף מעל מכה או במכה עצמה ואילו חוה נקברה בג'דה.המסורת המקומית מראה את קברה של חוה אמנו בג'דה. לפי המסורת היהודית, קברה של חוה בחברון, יחד עם קברי האבות במערת המכפלה. ג'דה נקראת על שם חוה אמנו, בערבית: אֻמּנא חוה: ג'דה – כינוי לאישה מהאבות הראשונים, 'ג'דוד' בערבית.נמל התעופה הבינלאומי המלך עבד אל-עזיז נמצא בפרברי העיר.

קבוצות הכדורגל של העיר הן אל-איתיחאד ואל-אהלי ג'דה.

חלקה ההיסטורי של העיר הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-2014.

בקרבת העיר ממוקמת אוניברסיטת המלך עבדאללה למדע וטכנולוגיה שהיא האוניברסיטה הטכנית הטובה במדינה.

ב-2013 החלה בעיר בנייתו של מגדל ג'דה, שצפוי להיות גבוה יותר מבורג' ח'ליפה, הבניין הגבוה בעולם כיום, ב-180 מטרים, ופי שניים וחצי מהאמפייר סטייט.

ג'דה נחשבת למרכז כלכלי ותיירותי חשוב, הרבה בזכות קרבתה לים האדום ולערים הקדושות לאסלאם מכה ואל-מדינה.

ג'דה נחשבת לעיר ה-100 בגודלה בעולם, והיא מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-137 מחוזות פנימיים.

האימפריה המוסלמית

האימפריה המוסלמית, הידועה גם כמדינה המוסלמית של ימי הביניים, הוא שם כולל לישויות הפוליטיות המוסלמיות שהתקיימו מימי הנביא מוחמד (570-632) עד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-14) במזרח התיכון. למעשה, תקופה זו רצופה שינויים פוליטיים, ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה. כמו כן, מידת השליטה של השלטון המרכזי במרחבי האימפריה השתנתה לאורך התקופה. מבחינה דמוגרפית, המוצא האתני של התושבים היה ערבי, עד המאה העשירית, אז החלה כניסת גורמים טורקיים. המשותף לרוב התושבים במשך כל התקופה הוא דת האסלאם.

האנטי-שילוש

האנטי-שילוש או השילוש האנטי-קדוש (באנגלית: The Anti-Trinity) הוא מושג המתייחס לשלושה אלים: מוחמד, אפולון וטרוואגנט (Tervagant) או טרמאגנט (Termagant) , שלפי תפישה נוצרית מוטעית מתקופת ימי הביניים, היוו את פנתאון האלים האסלאמי. השילוש האנטי-קדוש נוכח בכרוניקות ובז'אנרים ספרותיים שונים שיצאו בעיקר בסמוך למסעי הצלב; אלו סייעו בידי הצלבנים בהאשמת המוסלמים בפגאניות ובעידוד נוצרים רבים להצטרף למסעות הצלב לשחרור המקומות הקדושים מידי השושלת האיובית.

הסכם יפו (1229)

הסכם יפו הקרוי גם הסכם תל אל-עג'ול יפו הוא הסכם שנחתם בפברואר 1229 בין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בהיותו נושא כתר מלך ירושלים לבין הסולטאן המצרי אלמלך אלכאמל. הסכם זה היה שיאו של מסע הצלב השישי ועל פיו הועברו למדינה הצלבנית שטחים בארץ ישראל ושליטה חלקית בירושלים.

העשור הראשון של המאה ה-13

העשור הראשון של המאה ה-13 הוא העשור שהחל ב-1 בינואר 1200 והסתיים ב-31 בדצמבר 1209.

השושלת הרסולית

השושלת הרסולית הייתה שושלת מוסלמית סונית ששלטה בתימן, בחצרמוות, מ-1228/1229 עד 1454/1455.

הרסולים ייחסו את עצמם למוחמד בן הארון, הידוע בכינוי "רסול" ("שליח" בערבית). רסול היה מנהיג ממוצא אוע'וזי-טורקמני שהגיע לתימן בסביבות שנת 1180, שם שימש כשליח של הח'ליף העבאסי. בנו של רסול, עלי, היה מושל מכה, ונכדו, עומר בן עלי, היה הסולטאן הראשון של השושלת הרסולית. לשושלת זו השתייכו 13 שליטים בסך הכל.

הרסולים תפסו את מקומה של השושלת האיובית המצרית, לאחר שזו נסוגה ממעוזיה בדרום חצי האי ערב, והעניקה להם את ברכתה. למרות מקורם הטורקי, טענו הרסולים למוצא מקומי. הם שלטו במדינה מהעיר זביד ולאחר מכן מתעיז. בתחילה שלטו הרסולים גם בחג'אז שמדרום למכה, אך באמצע המאה ה-14, בעקבות מאבקים בינם לבין הממלוכים על השליטה במכה ובאל-מדינה, נאלצו לסגת מאזור זה.

תקופתם התאפיינה במאבקי שליטה פנימיים בינם לבין שבטי הזיידים השיעים. עם זאת, המאה ה-13 והמאה ה-14 נחשבות לתקופת פריחה בתולדות תימן, והמדינה נהנתה מקשרי מסחר ענפים וממיקומה על דרך הבשמים. במהלך תקופת תוהו במחצית הראשונה של המאה ה-15 הצטצמם שטח שליטתם של הרסולים והוגבל לדרום תימן.

ב-1454/5 תפסה השושלת הטאהרית את מקומם.

חמה (עיר)

חמה או חמת (בערבית: حماة, תעתיק מדויק: חַמָאה; ידועה גם כ"חמה") היא עיר גדולה על גדות נהר העאסי ובירת מחוז חמה בסוריה של ימינו. חמה היא העיר החמישית בגודלה בסוריה אחרי חלב, דמשק, חומס ולטקיה.[דרושה הבהרה] אוכלוסיית העיר מונה כ-698,928 איש. חמה היא מרכז חקלאי ותעשייתי חשוב במדינה.

חמה ידועה גם בשל 16 גלגלי הכפות הממוקמים על נהר העאסי, אשר יועדו בעבר להשקיית הגנים בעיר, שלפי הסברות נבנו עוד במאה ה-12 לפנה"ס, וכיום מהווים בעיקר אטרקציה אסתטית ותיירותית.

ב-2 בפברואר 1982 ביצע צבא סוריה את טבח חמה בהוראת נשיא סוריה חאפז אל אסד ובפיקוד אחיו הצעיר רפעת אל-אסד, במהלכו נטבחו בין 10,000 ל-40,000 אזרחים סוריים סוניים בניסיון למניעת הפיכה נגד שלטונו הדיקטטורי של אסד.

ירושלים בתקופה הצלבנית

התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים החלה עם כיבוש העיר על ידי הצבא הצלבני בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון, והפיכתה של ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הנוצרית לאחר 450 שנים של שלטון מוסלמי. הייתה זו תקופה סוערת בתולדות העיר, והתאפיינה בכיבושים תכופים ובמעברי שלטון בעיר בין הצלבנים והשושלת האיובית המוסלמית.

התפנית הראשונה שלאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים אירעה עם כיבושה בידי צבאו של צלאח א-דין בשנת 1187, ופתיחתה של התקופה האיובית בתולדות ירושלים, הקרויה על שמה של השושלת האיובית - הסולטנות המוסלמית ששלטה במזרח התיכון בתחילת המאה ה-12. בסוף מסע הצלב השישי, בשנת 1229, חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד שנת 1244, כשהעיר נכבשה על ידי פושטים ח'וואריזמיים. התקופה הצלבנית-איובית הסתיימה עם עליית הממלוכים לשלטון במצרים בשנת 1260 וכיבוש ארץ ישראל על ידם.

בתום התקופה האיובית היו בעיר גלים של הרס וחורבן. תחילה נהרסו ביצורי העיר ולאחר מכן מרבית המבנים שבה, כחלק ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה, שמטרתה הייתה למנוע מהצלבנים וממסעות צלב עתידיים כל אחיזה בעיר ובאזור.

תקופה זו, הקצרה יחסית אך סוערת, הייתה יוצאת דופן בהיסטוריה של ירושלים. לראשונה מאז חורבן העיר בשנת 70, שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית, סטטוס שאליו חזרה רק בתקופת המנדט הבריטי במאה העשרים, וחזרה למעמדה המרכזי רק לאחר הכרזתה כבירת מדינת ישראל בשנת 1948.

התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של המזרח התיכון, והקרינה אל מעבר לגבולות האזור - אל ארצות האסלאם ואל אירופה הנוצרית. מסעי הצלב העלו את השם "ירושלים" למעמד עליון באסלאם, חיזקו וקיבעו את מקומה בהיררכיה של המקומות הקדושים לאסלאם, אך לא הפכו את העיר למרכז רוחני או פוליטי. משנותק גם רעיון הג'יהאד משמה של ירושלים בתום התקופה האיובית, שקעה העיר ומעמדה הגאו-פוליטי ירד. בתקופה הממלוכית הפכה תחילה לעיר משנית, ולאחר מכן, בתקופה העות'מאנית, הפכה לעיר שדה.

תהפוכות אלו לא פסחו על הקהילה היהודית של ירושלים, שלמרות הנסיבות הקשות נאחזה בעיר תוך מאבק עיקש בגלי ההרס וההרג ותוך ניסיונות הרואיים לשקמה ולבנותה.

מסע הצלב השביעי

מסע הצלב השביעי היה מסע צלב שהונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע נערך משנת 1248 עד שנת 1254 ולו שני חלקים שונים. תחילה פלשו הצלבנים בחופי מצרים מתוך כוונה לכבוש את קהיר ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל כפרי בשל לידי הנוצרים. חלק זה של המסע הסתיים בתבוסה צלבנית בקרב פארסכור ביום 6 באפריל 1250 ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי.

סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון.

השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו. כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, שלא נראה כמוהו אלא בימי הורדוס, במהלכו בוצרו ערים ומבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית, שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים. עם תום עבודת הביצורים, משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך צרפת נשתנה לרעה, עזב לואי את ארץ הקודש ובכך נסתיים מסע הצלב השביעי.

מסע הצלב השלישי

מסע הצלב השלישי היה מסע צלב שנערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צלאח א-דין. מסע זה, השלישי במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל, יצא מאירופה בשנת 1190[דרושה הבהרה] לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה. מסע הצלב התנהל תחת פיקודם של שלושת המלכים האירופאים החשובים של התקופה, פרידריך ברברוסה קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פיליפ אוגוסט (השני) מצרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני כלל לא הגיע לארץ הקודש. האנגלים והצרפתים נחתו בחוף עכו בשנת 1191 והצטרפו למצור הצלבני על העיר שהחל קודם לכן.

כיבוש עכו, בדיעבד נקודת השיא של מסע הצלב, הותירה בארץ את ריצ'רד לב הארי כמפקד יחיד של מסע הצלב. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף התקרבו הצלבנים לירושלים, אך נסוגו מבלי לנסות לכבוש את העיר - משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים.

לאחר עימות צבאי נוסף ביפו, שהוביל למבוי סתום עבור שני הצדדים, נחתם הסכם שלום בין הצלבנים לבין צלאח א-דין, ובעקבותיו עזב המלך האנגלי את הארץ.

מסע הצלב השלישי הצליח לעצור את המומנטום של ההתקפה המוסלמית שהביאה להתמוטטות ממלכת ירושלים, אך נכשל במשימתו העיקרית - כיבוש ירושלים מחדש והחזרת ממלכת ירושלים הצלבנית לגבולותיה מלפני 1187.

סלאח א-דין (מחוז)

מחוז סלאח א-דין (בערבית: محافظة صلاح الدين) הוא מחוז בעיראק. המחוז משתרע על 24,363 קמ"ר ונכון לשנת 2003 מונה אוכלוסייתו 1,042,200. המחוז נקרא על שם אבי השושלת האיובית במצרים ובסוריה (שהייתה כורדית במוצאה) צלאח א-דין.

בירת המחוז היא העיר תיכרית, עיר גדולה נוספת היא העיר סאמרא. עד 1976, המחוז היה חלק ממחוז בגדאד.

במחוז נמצא הכפר אל-עוג'ה, בו נולד סדאם חוסיין.

צלאח א-דין

צלאח א-דין (ערבית: صلاح الدين يوسف طجير بن ايوب, תעתיק מדויק: צלאח אלדין (א-דין) יוסף טג'יר בן איוב, תרגום: "צדקת האמונה"; בכורדית: سه‌لاحه‌دین ئه‌یوبی, Selah'edînê Eyubî‏; 1137/8 – 4 במרץ 1193). בספרות המערב הוא מוכר בשם "סלדין" (Saladin). ייסד את השושלת האיובית במצרים ובסוריה, שהייתה כורדית במוצאה. ידוע הן בעולם המוסלמי והן בנוצרי על מנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, שרוככו באבירותו ובטבעו הרחמני בזמן מסעות הצלב.

רעידת האדמה בסוריה (1202)

רעידת האדמה של שנת 1202 היא רעידת אדמה שהתרחשה בסוריה ב-20 במאי 1202, כאשר מוקד רעידת אדמה היה בדרום-מערב סוריה. על פי אחת הערכות, מספר ההרוגים כתוצאה מהרעידה נאמד ב-1.1 מיליון נפשות, אם כי הערכות אחרות נוקבות במספר נמוך בהרבה. רעידת האדמה הורגשה על פני שטח נרחב, מסיציליה ועד מסופוטמיה, ומאנטוליה עד למצרים העליונה, והשפיעה במיוחד על השושלת האיובית ועל ממלכת ירושלים. הערים צור, עכו ושכם ספגו נזקים כבדים. על פי הערכה הרעש היה בעוצמה 6 בסולם מרקאלי, כלומר רעידה חזקה המסבה נזקים.

שירכוה

אסד אל-דין איובּ שירכּוה בן שאד'י (בערבית: أسد الدين شيركوه بن شاذي), "ארי ההרים", היה דודו של המצביא והשליט המוסלמי הידוע צלאח אל-דין. שירכוה, איש כורדי המתואר במגוון המקורות כ"גוץ שמן", היה מדינאי ומצביא חשוב והכובש בפועל של מצרים, הוא הביא עמו את אחיינו, צלאח א-דין, אשר עלה לגדולה לאחר מותו של שירכוה בשנת 1169.

שירכּוה ואחיו נג'ם א-דין איובּ היו בניו של שאד'י, יורש העצר של השושלת השדאדית אשר שלטה בפאתי ארמניה. לאחר מאבקים מרים באימפריה הביזנטית והשתלטות מצד הסולטנות הסלג'וקית, נפלה השושלת השדאדית בשנת 1174 ומשפחת איובּ נדדה לעיר תכרית, מקום לידתו של צלאח א-דין. נג'ם א-דין מונה למושל העיר, אך הוא ומשפחתו גורשו ממנה 1138, לאחר ששירכּוה הרג בעיר אדם נוצרי. מקובל כי בערב גירושם מהעיר נולד צלאח א-דין. משפחת איוב עברה לשטח ההשפעה של הסולטאן זנגי ששלט במוצול. שני האחים שירתו בצבאו של הסולטאן וסייעו בידו להכפיף את כל ארצות דמשק (מרחבי הלבנט - סוריה, לבנון, ישראל וירדן של היום) לשלטונו. לאחר מכן, שירתו האחים את בנו של זנגי, השליט נור אל-דין, תחת שלטונו שימש שירכוה כמושל מוצול (אחיו משל בבעלבכ). לימים, שניהם ניהלו את המשא ומתן מול שליטי דמשק שאפשר את כניעת העיר בידי נור א-דין והפיכתה לבירתו, שם מילאו בני משפחת איוב, לרבות בניו הרבים של נג'ם א-דין ובהם צלאח א-דין, מגוון תפקידים פוליטיים ומנהליים. צלאח א-דין היה מנהל המשטרה (צאחב א-שרטה) ואילו שירכּוה היה שר הצבא.

בשנת 1163 שידל שירכּוה את נור א-דין לשלוח אותו ואת אחיינו, צלאח א-דין, למסע הרפתקני במדבר הסורי, מסביב לממלכת ירושלים הצלבנית העוינת, ומשם אל מצרים הפאטמית העוינת אף היא. משם קרא הוזיר דאז, שאוור, לעזרתו של נור א-דין כדי שיסייע לו להפיל את השלטון הפאטמי הרופס ולהתמודד עם יריבו לשלטון, דירע'ם. בעזרתם של שבטי בדווים ובמאמצים רבים הצליח שירכּוה להוביל צבא גדול למצרים ולהבטיח את מעמדו בה וכן את מעמדו של שאוור.

עם זאת, הח'ליף הפאטמי עדיין ניצב על כסאו וגם שאוור פנה בינתיים אל מלך הצלבנים, אמלריק הראשון כדי שיפיל את שירכּוה. אמלריק צר על כוחותיו של שירכּוה בבלבס בשנת 1164, אך באותו זמן נור א-דין הגיב ממקומו בסוריה כנגד נסיכות אנטיוכיה ואילץ את הצלבנים לסגת.

הצלבנים שבו למצרים עוד פעמיים ואף נחלו הצלחות צבאיות מול הכוח האיובי, בעיקר בהיעדרו של שירכּוה מצרים. באחת מפלישותיהם, בחורף של שנת 1168, הם הגיעו עד פוסטאט (שבה קבע שוואר את מושבו). שאוור הורה על פינוי העיר ועל שריפתה בעזרת "אלפיים כדי נפטא". אז קרא שוואר שוב לשירכּוה כדי שיושיע אותו - אך זמן קצר לאחר שובו של שירכּוה למצרים, הוא הורה לאנשיו לרצוח את שאוור בביתו. שירכּוה עצמו מת מאכילת יתר באחד ממשתאותיו, חודשיים לאחר מותו של שאוור. זהו הוואקום הפוליטי שלתוכו נכנס צלאח א-דין, אחיינו של שירכּוה, והפך לכובש ומנהיג בעל חשיבות בעולם האסלאמי והיו אלו אפוא הישגיו הפוליטיים של דודו שהביאוהו לידי כך.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.