השואה

השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933, ובמהלך מלחמת העולם השנייה עד כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. פשעים אלו בוצעו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריהם, משתפי פעולה ושלטונות בעלי בריתה, כשתכליתם היו בהתחלה פגיעה במעמד היהודים וגזילת נכסיהם, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה, השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי (הפתרון הסופי). מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד בכשישה מיליון.

הנאצים רצחו גם מיליוני לא-יהודים במלחמת העולם השנייה, בהם צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות, אך המושג "שואה" מתייחס להשמדת היהודים. בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

לחצו כדי להקטין חזרה
באבי יארגטו לחוואמאלי טרוסטינץויניצהרומבולהקייזרוואלדגטו וילנהגטו קובנהפונארגטו ביאליסטוקטרבלינקהסוביבורמיידנקבלזץגטו לבובאודסהטרנסניסטריהמוהיליב-פודילסקיגטו צ'רנוביץקישינבגטו קולוז'ווארגטו ורשהגטו בודפשטסרדנובקיאושוויץגטו קרקובגטו לודז'חלמנומחנה הריכוז שטוטהוףגרוס-רוזןטרזיינשטטמחנה הריכוז ואיווארהראוונסבריקזקסנהאוזןמחנה הריכוז נוינגמהברגן-בלזןארבייטסדורףדורה-מיטלבאונידרהאגןבוכנוואלדפלוסנבירגמחנה הריכוז דכאומאוטהאוזןאבנזהיאסנובאץמחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוףוסטרבורקמחנה הריכוז אמרספורטפיכטמחנה המעבר מכלןמבצר ברנדונקמחנה הריכוז דראנסימחנה הריכוז קומפייןמחנה המעבר פיטיבייהמחנה המעצר גירסמחנה ורנהיהדות אסטימחנה הריכוז פוסוליריזיירה די סן סאבהמחנה הריכוז ראבשאבאץמחנה הריכוז סיימישטהמחנה הריכוז טופובסקה שופהסומוביט (מחנה ריכוז)מחנה הריכוז צרווני קרסטWW2-Holocaust-Europe-he.png

מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה

אטימולוגיה

המילה "שואה" נזכרת במקורות לתיאור כיליון. בעבר השתמשו גם בביטוי "שנות הפקודה", על מנת לתאר את תקופת השואה.

ברוב העולם משתמשים במונח "הולוקאוסט" (מיוונית: ὁλόκαυστος, קאוּסטוֹס - שרוף, הוֹלוֹס - כולו), במונח "הפתרון הסופי", או במונח "ג'נוסייד".

בגרמנית, נעשה לעיתים שימוש במונח "Massenvernichtung", כלומר "השמדה המונית".

מאפייני השואה

Bundesarchiv Bild 183-N0827-318, KZ Auschwitz, Ankunft ungarischer Juden
נשים וילדים יהודים מברגסס ובילקה שבהונגריה ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944

אף על פי שרדיפות על רקע אתני לא היו נדירות בהיסטוריה האנושית, בפרט בתולדות עם ישראל, נחשבת השואה יוצאת-דופן, הן בממדיה ובהיקפה, הן בשיטות ההשמדה התקדימיות והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית-אתנית ולא דתית. מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידאולוגי התרחשו גם קודם לשואה - למשל רצח העם הצ'רקסי באמצע המאה ה-19, או רצח העם הארמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, וגם לאחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה; אך מעולם לא באופן שיטתי ומאורגן, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.

על פי התיקוף הרחב, התחילה תקופת השואה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שעמה החלו רדיפות היהודים במדינה זו. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בימי מלחמת העולם השנייה, בקיץ 1939, לאחר הפלישה לפולין ותחילת הגירוש לגטאות. השואה עברה לשלב חדש עם תחילת הרצח ההמוני לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות, במסגרת מבצע ברברוסה ביוני 1941, והיא הסתיימה רק עם שחרור מחנות ההשמדה בידי בעלות הברית, ב-1945.

לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה. בתקופת המלחמה, התרחשה החרפה משמעותית ביחס אל היהודים. לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, החלו הנאצים לגרש את היהודים מגרמניה וחלק מהשטחים הכבושים מבתיהם ולרכז אותם בגטאות ובמחנות. לאחר מכן, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעיתים במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ותוך שימוש בפרקטיקות שכללו תאי גזים, שבהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני, לרבות בצפון אפריקה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי לפי הגדרתם, גם כאלו שהיו יהודים-למחצה, וגם כאלו שהמירו דתם. בתחילה נורו הקורבנות לבורות. בהדרגה הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל את הגטאות, מחנות עבודה, ומחנות השמדה. מלבד קיפוח חיי אדם רבים, תוצאה נלווית של תקופת השואה הייתה חיסול הקהילות היהודיות הרבות שהתקיימו ושגשגו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה. השפעתה של השואה על קהילות היהודים באירופה הייתה בלתי הפיכה. ההכחדה המספרית של היהודים, בנוסף על חורבן מרכזי הרוח והתרבות שלהם במרחב שבין מרכז רוסיה להולנד וצרפת במערב וטריפולי בדרום, קטעה את רצף המסורת היהודית שנרקמה מאות שנים. לאחר המלחמה עבר מרכז החיים היהודיים מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

הערכת ממדי השואה בתולדות עם ישראל והאנושות, תיעוד הקהילות שחרבו, תכנון המחקר הפרטי ובמסגרות אקדמיות, והצגת מדיה העוסקת בה בתערוכות ובמוזיאונים, החלו עוד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, נקבע יום זיכרון שנתי, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", בכ"ז בניסן בשל סמיכותו ליום פרוץ מרד גטו ורשה[1]. "יום הקדיש הכללי", שבו נהוגה אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע, נקבע ליום עשרה בטבת. במדינות רבות מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. מוסד "יד ושם" הוא הרשות הממלכתית בישראל להנצחת זכר השואה.

הרקע ההיסטורי והרעיוני של השואה

עליית האנטישמיות בגרמניה בעת החדשה

הבנת שורשי האנטישמיות הגרמנית שנויה במחלוקת בין היסטוריונים, בין אלה שרואים בה ממשיכה את שנאת ישראל ארוכת הימים, לבין המדגישים את אופייה המודרני הייחודי.

חלק מההיסטוריונים ובהם יהודה באואר, ראול הילברג ולוסי דווידוביץ' גורסים, שהחברה והתרבות הגרמנית היו נגועות באנטישמיות מאז ימי הביניים; לטענתם, קיים קשר אידאולוגי ישיר בין גירוש ורציחות המוניות של יהודים לאורך ההיסטוריה, למשל בתקופת מסעי הצלב, ובין הרדיפות הנאציות והשילוחים למחנות ההשמדה[2].

לעומתם, היסטוריונים אחרים סבורים, שהאנטישמיות הגרמנית היא ביסודה תופעה מודרנית, הקשורה לעליית הלאומנות, הגזענות והפשיזם. במאה ה-19 הוכנס לראשונה לשימוש המושג "אנטישמיות"[3], שעניינו שנאת עם ישראל בעת המודרנית, המבוססת, בין השאר, על גזענות בוטה, והשונה מגרסאותיה הקודמות, מאז העת העתיקה.

בגרמניה קמה במאה ה-19 התנועה הפולקיסטית, שעל הוגיה נמנו יוסטון סטיוארט צ'מברליין ופאול דה לגארד. תנועה זו קידמה גזענות שהתבססה על טיעונים ביולוגיים פסבדו-מדעיים, שהראו, לכאורה, כי היהודים מהווים גזע הנאבק בגזע הארי על השליטה בעולם. במאבק זה, כך האמינו, רק אחד יכול היה לצאת כשידו על העליונה. האנטישמיות הפולקיסטית כללה סטריאוטיפים מהאנטישמיות הנוצרית, אולם היא נבדלה ממנה בכך שכאמור התייחסה לפן הגזעי-אתני של היהודים, והדגישה אותו על-פני ממד הדת.

ב-1895, נשא הרמן אלוורט , ממנהיגי הפולקיסטים, נאום ברייכסטאג, במהלכו כינה את היהודים "חיות טרף" ו"חיידקי כולרה", המאיימים על המשך קיומה של האומה הגרמנית, וקרא להשמידם.

היינריך קלאס , מנהיג "האיגוד הכול-גרמני" הפולקיסטי, כתב בספרו "אילו הייתי הקייזר" (בגרמנית: "Wenn ich der Kaiser wär") שפורסם ב-1912, שיש לשלול מיהודי גרמניה את אזרחותם, ולתת להם מעמד של זרים. קלאס גם קרא להדיר את היהודים מכל היבטי החיים בגרמניה ולאסור עליהם להיות בעלי קרקעות, להתמנות למשרות ציבוריות או לעסוק בבנקאות, בעיתונאות ובכל המקצועות החופשיים. יהודי, לפי קלאס, היה כל אדם שהיה חלק מהדת היהודית ביום כינונה של הקיסרות הגרמנית ב-1871, או כל אדם לו היו סבתא או סב יהודי אחד לפחות.

בתקופת הקיסרות הגרמנית הפכה האנטישמיות, בצורתה הפולקיסטית, נפוצה ומקובלת בכל רחבי גרמניה[4]. חלק מהמגזרים המשכילים אימצו אידאולוגיה הגורסת, כי קיים אי-שוויון מהותי בין גזעים שונים של בני אדם[5]. אף על פי שהמפלגות הפולקיסטיות נחלו מפלה כבדה בבחירות לרייכסטאג ב-1912, ונמחקו למעשה מהמפה הפוליטית הגרמנית, הרי שמסריהן האנטישמיים שולבו במצעיהן של כמה מפלגות מהזרם המרכזי[4].

המפלגה הנאצית שהוקמה ב-1920 התבססה רבות על האידאולוגיה הפולקיסטית, ובין היתר אימצה את רעיונותיה האנטישמיים[6]. מנהיג המפלגה, אדולף היטלר, בו תמך הגנרל אריך לודנדורף, שהיה ראש המטה הכללי הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הפך את שנאת היהודים ליסוד האידאולוגי שלה[7].

בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות שחלו בתחילת המאה ה-20 בגרמניה, כמו גם בעקבות עלייתה של מדינת הרווחה, התפתחה ציפייה בקרב הציבור הרחב לכך, שכל הבעיות החברתיות עומדות בפני פתרון, וחברה אוטופית עתידה לקום[8]. במקביל, הפכה השקפת עולם גזענית, הרואה בחלק מבני האדם בעלי ערך אבולוציוני רב יותר מאחרים, נפוצה יותר ויותר. השקפה זו התבססה על תאוריית הדרוויניזם החברתי ופילוספיית האאוגניקה[8]. לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחלפה האופטימיות ששררה בציבור לפני המלחמה בהתפכחות כואבת, בעקבות הסכמי השלום, המשפילים מנקודת מבט גרמנית. הדמוקרטיה החדשה שכוננה במדינה לאחר המלחמה הייתה שברירית.

האידאולוגיה הנאצית

Judenstern JMW
הטלאי הצהוב שעליו כתוב "Jude" ("יהודי" בגרמנית; נהגה: יוּדֶה)

האידאולוגיה הנאצית הותוותה בעיקר על ידי אדולף היטלר, אשר ניסח את עקרונותיה בשבתו בכלא הגרמני, בספרו "מיין קמפף". יחס האיבה וההתנגדות ליהודים ניצב במרכז האידאולוגיה הנאצית, על פיה הוצבו בתחתית ההיררכיה של המין האנושי, כאשר הגזע הארי ניצב בראשה. האידאולוגיה הנאצית שמה לה ליעד מרכזי לסלק כל יהודי מעל פני האדמה. מכיוון שחלק מהיהודים היו נתונים בתהליך התבוללות בסביבתם, נתנו האידאולוגים הנאצים את דעתם על מי שמוצאם היה מעורב, יהודי בחלקו וארי בחלקו ("מישלינג").

המדינה הנאצית הגדירה ועיגנה בחוק את המושג: "מיהו יהודי". על פי הגדרה זו, "יהודי" היה אדם, לו היו שלושה או ארבעה דורות קודמים של סבים או סבתות יהודיים. כל אדם אשר ענה על קריטריון זה אמור היה להיות מושמד, אלא אם סבם וסבתם המירו את דתם לפני 18 בינואר 1871, מועד הקמתה של גרמניה.

הרדיפה הגזענית ללא פשרות של כל יהודי, הייתה מודרנית במהותה. באירופה הנוצרית של ימי הביניים, כאשר בוצעו רציחות המוניות של מיעוטים דתיים בכלל וכלפי יהודים בפרט, ניתנה לקורבנות, בחלק מהמקרים, אפשרות להינצל על ידי המרת דת או על ידי כניעה והתבוללות בקרב האומה השלטת. אפשרות בחירה זו לא עמדה בפני היהודים שחיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. יתר על כן, במקרים רבים בהיסטוריה שבהם התחולל רצח עם, הושפע ביצועו גם משיקולים פרגמטיים, כגון שליטה על שטח ומשאבים כלכליים. רדיפות היהודים, נישולם ורציחתם אמנם העשירו את המדינה הגרמנית ואזרחיה, אך גם תבעו משאבים רבים לארגון ולוגיסטיקה של שינוע אל מחנות ההשמדה, הקצאת כוחות לדיכוי המרידות של לוחמים בגטאות וביערותפרטיזנים) וניהול מערך מודיעין לאיתור יהודים ויהודים-למחצה. מאמצים אלו נמשכו גם בשנה האחרונה למלחמה, כאשר מצבה של גרמניה התדרדר במהירות. על כן, סבור ההיסטוריון יהודה באואר, שרצח העם היהודי בשואה התבסס על שיקולים שמקורם בתפיסה הנאצית המדומיינת של היהודים כאויב בעל-עצמה. לדעתו:

המניע הבסיסי (לשואה) היה אך ורק אידאולוגי ומקורו בעולם מדומיין, שנוצר במוח הנאצי, בו מזימה של היהדות הבינלאומית להשתלט על העולם עמדה בסתירה לשאיפותיו המקבילים של הגזע הארי. אף רצח עם מעולם לא התבסס כה לחלוטין על מיתוס, הזיות ואידאולוגיה לא פרגמטית שבוצעו לאחר מכן באמצעים רציונליים ופרגמטיים במיוחד.

[דרוש מקור]

בדומה לבאואר, כתב ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל:

מעולם לפני כן לא קמה מדינה, שבהנחיית העומד בראשה, החליטה והצהירה שקבוצה מסוימת של אנשים, ובהם מבוגריה, נשותיה וילדיה, ירצחו במהירות האפשרית, ולאחר מכן המשיכה וביצעה החלטה זו תוך שהיא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה.

[דרוש מקור]

האידאולוגיה הנאצית נתנה מקום מרכזי לתורת הגזע ולדרוויניזם החברתי והקצינה אותם. היא הדגישה את הצורך ב"טוהר הדם" של הגזעים השונים ובפרט של ה"אריים", ובכך הביאה את שנאת הזרים לקיצוניות חסרת תקדים. תורת הגזע נתנה הסבר והצדקה אידאולוגיים למעשי הרצח השיטתיים שהתבצעו בכל השטחים שנכבשו על ידי הנאצים - כלפי יהודים. רובם בוצעו במרכז אירופה ובמזרחה, שם חיו למעלה משבעה מיליוני יהודים ב-1939.

המושג "מרחב מחיה" התבסס על תורת הגזע, שאליה נוספו טעמים פרקטיים. היטלר סבר, כי העמים הסלביים (פולנים, אוקראינים וכו') נחותים ביחס לגזע הארי, ויוכנעו, ישועבדו או יושמדו, במוקדם או במאוחר, על ידי "החרב הגרמנית" ו"האומה הגרמנית" - לצרכיה השונים; תפיסת עולם זו כללה את התוכנית לסיפוח שטחיהן של פולין וברית המועצות, במטרה להפכן "רזרבות קרקעיות" של האומה הגרמנית.

שלבי השואה

Reichsparteitagnov1935
היטלר במהלך ביקור בעיר נירנברג, 1935. במהלך ביקורו בעיר, נערך כנס המפלגה הנאצית, בו הוחלט על חוקי נירנברג. נירנברג שימשה יעד מועדף על הנאצים לכינוסים המוניים של תומכיהם
Bundesarchiv Bild 102-14468, Berlin, NS-Boykott gegen jüdische Geschäfte
בבוקר 1 באפריל 1933, התייצבו אנשי פלוגות הסער הנאציים בכל רחבי גרמניה, בסמוך לבתי-עסק בבעלות יהודית, במטרה להרתיע לקוחות מכניסה לחנויות.
בתמונה: חיילים העומדים מחוץ לחנות תולים מודעה ובה הכיתוב (בגרמנית): "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!". החרם הנאצי היווה תגובה נגדית לדרישת ארגונים יהודיים בארצות-הברית ובבריטניה להחרים תוצרת גרמנית, עקב עליית הנאצים לשלטון[9]
Burning Synagoge Kristallnacht 1938
בית כנסת בעיר זיגן ("Siegen") במרכז גרמניה עולה בלהבות במהלך "ליל הבדולח", נובמבר 1938. כתשעים יהודים בכל רחבי גרמניה נרצחו באותו הלילה, לאחריו התערער קשות ביטחונם של יהודי המדינה

שלב ראשון, בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה, גם אם היה הדבר מנוגד לחוק[10]. לאחר ניצחונה של המפלגה הנאצית בבחירות הכלליות בגרמניה, אוייש הרייכסטאג בחלקו הגדול באנשי ממשל נאצים. רוב זה אפשר למפלגה הנאצית לחוקק חוקים, שהעניקו לממשלה סמכויות דיקטטוריות, דוגמת "חוק ההסמכה".

המשטר הנאצי פעל לביטול החירויות הדמוקרטיות של האזרחים, שהיו נהוגות בתקופת רפובליקת ויימאר; המפלגות (מלבד הנאצית) והאיגודים המקצועיים פורקו, הכנסייה הפכה כלי שרת של השלטונות והמדינה אורגנה מחדש בתהליך שנקרא "האחדה". כפי שהבטיחו לבוחרים במצעם, פתחו הנאצים מיד לאחר עלייתם לשלטון בתעמולה נמרצת ובפעולות אלימות כנגד יהודים בכל רחבי המדינה, בחרם כלכלי כנגד סחורות של יהודים, בהרחקת יהודים מהשירות הציבורי, מהנהלות בנקים ומהסגל האקדמי.

ב-9 במרץ 1933, התחוללו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) למשכן בית המשפט בברסלאו (פולין), וסילקו ממנו את כל היהודים: שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו החודש התרחשו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

ב-1 באפריל 1933 התרחש חרם נגד יהודי גרמניה. במאי, התכנסו המוני אדם משולהבים בכיכרות הערים, והשליכו לאש ספרים ממיטב הספרות היהודית, פרי עטם של גדולי הסופרים היהודיים, דוגמת שטפן צווייג, ולטר בנימין ומקס ברוד. נוסף על אלו, נשרפו גם ספרי קודש.

היהודים פוטרו מעבודותיהם, סולקו מאיגודים ומועדונים, ולמעשה נודו מהחברה הגרמנית. נוסף לכל אלו, הם חוו גילויי אלימות מילולית וגופנית מאזרחים ואנשי כוחות הביטחון הנאצים.

שיאה של החקיקה הנאצית הגיע עם חקיקת חוקי נירנברג, ששללו מהיהודים את אזרחותם, וביטלו את התהליך האמנציפטורי שהחל בשלהי המאה ה-19. חוקים אלו הגדירו את היהודים כגזע שונה ומזיק, שיש להוקיעו מהחברה הכללית.

חוקי נירנרברג קבעו דרגות שונות של בני "גזעים מעורבים" ("מִישְׁלִינְג"), שלהם הותרו זכויות אזרח מסוימות שנשללו מהיהודים.

במסגרת חוקים אלה נכללו שני חוקים גזעניים:

  • "חוק אזרחי הרייך", שתמציתו: רק בני אדם ממוצא גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות.
  • "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני"[11], שעל פיו אסורים נישואים או יחסי מין בין גרמנים ויהודים. סעיפי החוק כללו הגדרת "מיהו יהודי" על פי הנאצים, דהיינו: מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה או נשוי ליהודי.
    באותה העת, רבים שנחשדו כיהודים-למחצה נדרשו לפרט את מוצאם. החוקים לא הפלו חיילים בצבא הגרמני, שחלקם היו חברים ב"ברית הארצית של חיילי החזית היהודים".

בתגובה לרדיפות היהודים, פעלו ארגונים יהודים ודמויות פוליטיות באירופה ובארצות-הברית להחרים תוצרת גרמנית[12]'[13].

בשנת 1936, חלה החמרה נוספת במצב יהודי גרמניה, כאשר נכפתה עליהם העברת רכוש לידי הגרמנים. במסגרת התהליך, אשר כונה "אריזציה", השתלטו גרמנים, חלקם אנשי המפלגה הנאצית, על רכוש יהודי: חנויות, מפעלים ונכסי מקרקעין, והעבירו אותם לרשותם.

באותה השנה נרשמו הישגים חשובים במדיניות החוץ של גרמניה, כאשר חתמה על הסכם עם יפן, כנגד הקומוניזם, שאליו הצטרפה איטליה הפאשיסטית שנה לאחר מכן.

למראית עין, האבטלה הגרמנית חוסלה והכלכלה הגרמנית התחזקה, בין השאר בשל העסקת כוח עבודה גרמני, לצורך הסבתה של כלכלת גרמניה לכלכלת מלחמה.

במרץ 1938, סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה. מיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה, שמנו כ-185,000 נפש. באוגוסט 1938, חוקק "חוק שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו את השם "ישראל", ובהתאם לכך- כל אשה חויבה בהוספת השם "שרה". באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה, שבראשה עמד אדולף אייכמן. לשכה זו הפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לעודד יהודים לעזוב את אוסטריה, שסופחה לגרמניה הנאצית.

יהדות גרמניה, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה מפולגת לזרמים - אורתודוקסים, ליברלים, מתבוללים וציונים - התאחדה אל מול התמורה. במסגרת איחוד זה, הוקם ארגון גג משותף: "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", שבראשה עמד הרב ליאו בק. הארגון ניסה לספק פתרונות לבעיות שהלכו והחמירו. דוגמה: בשנותיה הראשונות של המלחמה, המשיכו התלמידים היהודים לפקוד את בתי הספר הכלליים, אך סבלו שם מרדיפות על רקע אנטישמי. על כן, עברו ללמוד בהדרגה בבתי ספר יהודיים. נוסף על הצעירים, אמון היה הארגון על מתן השכלה למבוגרים.

ב-1933, הקימה בברלין קבוצת אמנים יהודים, באישור השלטונות, את "איגוד התרבות היהודי". לאחריו, הוקמו תזמורת סימפונית, בית אופרה ותיאטרון יהודיים; תחילה בברלין, ולאחר מכן גם בערים אחרות.

ב-1934, ייסד מרטין בובר את "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים".

לנוכח הנסיבות ההולכות ומחמירות, כמו גם בשל עידוד הגירה של יהודים על ידי השלטונות הנאציים אל מחוץ לגרמניה, החליטו רבים מהם לעזבה. במהלך השנים 1933–1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון, וכ-117,000 יהודים נמלטו מאוסטריה, שסופחה לגרמניה (כשני שלישים ממספר יהודיה). מרבית היהודים הפליטים היגרו לארצות הברית, לדרום אמריקה, לארץ ישראל, ולבריטניה[14]. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, הצטמצמו באופן ניכר אפשרויות ההגירה של היהודים אל מחוץ לתחומי הרייך השלישי, ובשלהי 1941 נסגרו כמעט לחלוטין.

התנועה הציונית, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה קטנה וחלשה יחסית, קלטה לאחר 1933 חברים חדשים רבים, לרוב צעירים, ועיתונה "יידישע רונדשאו" הגדיל את תפוצתו. אנשי התנועה הציעו פתרונות הגירה אחדים לארץ ישראל, בין השאר באמצעות ארגון עליית הנוער, ואף העברת חלק מהרכוש באמצעות הסכם העברה.

ב-28 באוקטובר 1938 החל מאסר של תושבים יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו כ-17,000 יהודים לגבול גרמניה-פולין, לאחר שהורשו לקחת עמם כעשרה מארק גרמני בלבד. שלטונות פולין סירבו לקבלם, והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול, דוגמת זבונשין. השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" (Die Kristalnacht)‏, אשר נערך בליל 9–10 בנובמבר 1938, וכונה כך בשל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה. בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו, וכ-30,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז. אנשי הגסטפו פרצו והרסו את רוב משרדי המוסדות היהודיים, והתשתית הקהילתית היהודית נפגעה אנושות.

מחנות ריכוז

הקמת מחנות ריכוז במדינה הנאצית החלה מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1934, הוקם מחנה הריכוז הראשון, "דכאו", שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. במחנות ריכוז אחרים נעצרו הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם.

במקרים אחדים הוקמו מחנות ריכוז על ידי משתפי פעולה מבין התושבים המקומיים; כך, למשל, הקימו קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת ה"אוסטאשה" מחנות ריכוז ללא עזרת הגרמנים, ואף תפעלו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941, הקימו את מחנה העבודה "קראפייה", ובנובמבר הקימו את "ציגלאנה" (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא בשליטת הנאצים.

שלב שני, בשנים 1939–1941: תחילת מלחמת העולם השנייה

(להגדלה אנא לחצו על התמונה)

(להגדלה אנא לחצו על התמונה)

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. במהלך הכיבוש הופצצה העיר ורשה מן האוויר ובתים רבים הפכו להריסות והרחובות התמלאו בפליטים. האוכלוסייה היהודית, כחלק מהאוכלוסייה הכללית, הופתעה מהפלישה המהירה, ובשל התנהגותו המתונה של הצבא הגרמני בכיבוש מזרח אירופה במלחמת העולם הראשונה, לא הבינה את המצפה לה. פולין חולקה לשלושה חלקים: המזרחי סופח לברית המועצות, המערבי סופח לגרמניה, ובאמצעי הוחל ממשל צבאי שנקרא "הממשל הכללי של פולין" (ובגרמנית: גנרלגוברנמן). חלוקתה של פולין פיצלה את האוכלוסייה היהודית; מתוך כ-3.3 מיליון היהודים שישבו בפולין ערב המלחמה, נמצאו כ-2 מיליון יהודים בתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר נמצאו בשטח שסופח לברית המועצות או נמלטו אליו[15]. רוב הנמלטים לשטח הרוסי היו צעירים, וכן חלק ניכר מהמנהיגות היהודית ובכללם פעילי תנועות הנוער הציוניות ואחרות, שחששו ממעצרם המיידי בידי הצבא הגרמני. אולם, לאחר זמן קצר חזרו רבים מהם לפולין שתחת הכיבוש הגרמני. יהודי פולין שברחו אל ברית המועצות מצאו את עצמם במדינה בעלת משטר טוטליטרי וקומוניסטי, וחלקם הוגלו למחנות ברחבי המדינה. עם זאת, היחס אליהם וסבלם בשנות המלחמה היו בדומה לכלל האוכלוסייה הרוסית.

המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיוו כ-10 אחוזים מכלל אוכלוסיית מדינה זו, הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב אירופה, וזאת לאור עקרון "מרחב המחיה" של גרמניה לכיוון מזרח. כך, עם כניסתם לפולין, פתחו כוחות האיינזצגרופן, שנלוו ליחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, במעשי התעללות והרג חסרי הבחנה בקרב היהודים וגם בקרב המנהיגות הפולנית, כנבחרי ציבור ואנשי כמורה; ורצחו אלפי בני אדם בשבועות הראשונים לפלישתם לפולין. באותה עת, השלטונות הנאצים איפשרו לג'וינט, ארגון פילנתרופי יהודי, להגיש עזרה בסיסית ליהודי פולין.

ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורווגיה. כחודש לאחר מכן פלשו גם להולנד, לבלגיה וללוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ואת יוון. בעקבות הכיבוש עברו גם יהודי מדינות אלה לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות-גרורות אחרות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

מדיניות נאצית באזורי הכיבוש במזרח אירופה

Krakow Ghetto 06694
יהודים בדרכם אל גטו קרקוב

ב-21 בספטמבר 1939 שלח ראש משטרת הביטחון ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים לקראת מה שכינה "המטרה הסופית". ההוראות כללו ארבע הנחיות עיקריות: (1) לרכז את היהודים במהירות בערים גדולות אחדות בקרבת צומתי מסילות רכבת, ולרוקן (בשפה הנאצית: "לטהר") כך את השטחים מנוכחות יהודית; (2) להקים "מועצות זקנים" (יודנראטים) שתתפקדנה כאחראיות על ריכוזי היהודים; (3) העברה של מפעלי ייצור או קווי סחר שבבעלות יהודית לידיים גרמניות, אבל תוך התחשבות בצרכי הכיבוש והצבא; (4) חובה על שמירת החתירה ל"מטרה הסופית" בסוד, וזאת לעומת הצעדים המעשיים שכללו ההנחיות[16]. שבועות אחדים לאחר כיבוש פולין התארגן הממשל האזרחי הגרמני, ובראשו הועמד האנס פרנק. הוא פרסם סדרה של צווים ותקנות, בהשראת "איגרת הבזק", שמשמעותם והשלכותיהם היו:

  • ריכוז היהודים ובידודם (גם אם לא הרמטי) מהאוכלוסייה המקומית הכללית.
  • הרס התשתית הכלכלית היהודית, וענישה חמורה במקרים של מסתור או הברחה.
  • שלילה מוחלטת של כל זכויות האזרח ליהודים.
  • הרס חיי התרבות, ובכלל זאת סגירת מוסדות החינוך היהודים.
  • סימון יהודים בסימני-היכר מיוחדים, כמו הטלאי הצהוב, מעצרים, חטיפות וטקסי השפלה ציבורית.
  • שימוש נרחב ביהודים כעובדי כפייה בשלל עבודות (בעיקר עבודות כפיים).
  • השלטת רדיפה והתעללות ללא אסור ומותר ברורים, שגבולותיהם עמומים.
Female prisoners in Ravensbrück chalk marks show selection for transport
אסירות במחנה נשים ברוונסברוק מסומנות בגבן בגיר לקראת משלוח למחנה השמדה

למרות התוכניות לרוקן את הרייך השלישי מיהודים וקבוצות אחרות, עלה הרעיון לנצל את כוח העבודה של העמים הכבושים או הנידונים למוות לפי תורת הגזע, או של אלו שנתפסו כ"אויבי המשטר" הנאצי עד לשחיקתם הגופנית הגמורה. שכן, מחנות העבודה הופעלו גם על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודהגרמנית: Vernichtung durch Arbeit). העובדים רוכזו במחנות מגודרים או שונעו מהם (למשל מגטו ורשה), והועסקו במילוי שלל צרכים של השלטונות הנאציים, ובמיוחד כחלק מן המאמץ המלחמתי[17], וכן, מתוך כוונה להרבות משאבים ונכסים של האומה הגרמנית. מחנות עבודה בכפייה הוקמו בפולין עם כניסת הצבא הגרמני לשטחי הכיבוש. העובדים נוצלו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית: הם הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובסדנאות ומפעלי תעשייה. העבודות נעשו ללא כל תמורה כספית, ולוו בהשפלות ובפגיעות גופניות. תנאי המחיה, העבודה, המגורים והתזונה במחנות העבודה היו גרועים ביותר, והאסירים לא זכו אלא לאספקת צורכיהם הבסיסיים המינימליים ביותר. כך נשחקו במהירות כוחותיהם של העובדים, והם סבלו מתחלואה ומשיעורי תמותה גבוהים.

בשנת 1940 ניצול כוח העבודה של היהודים עלה שלב. עשרות אלפים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות העבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן[18].

הקמת הגטאות וניהולם

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בשטחי ברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. בהדרגה רוכזו היהודים בגטאות, שרובם הוקמו ברבעים יהודיים ובסביבתם בערים. אף כי טרם גובשה תוכנית פעולה להשמדה המונית, בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאי מחיה תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים. הגטאות הוקמו בהדרגה למן החודשים האחרונים של 1939, ורובם בשנים 1940–1941. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין, שאיכלסו גטאות שקמו בשנים 1939–1941. שני הגטאות הגדולים ביותר הוקמו בערים ורשה (בשיאו, במרץ 1941 התגוררו בגטו ורשה 445,000 בני אדם) וגטו לודז' (בעת סגירתו למעבר חופשי ב-1 במאי 1940, התגוררו בו 164,000 בני אדם). אחר כך הוקמו גטאות בשטחי כיבוש נוספים של הנאצים.

זמן קצר לאחר שהוקמו וגודרו, נסגרו הגטאות למעבר חופשי. כך למשל, סביב גטו ורשה הוקמה חומת לבנים בגובה שלושה מטרים ועליה גדר תיל ושברי זכוכית, כדי למנוע הסתננות או בריחה. רוב היהודים לא יכלו ולא הורשו לצאת מתחומי הגטו, עד לגירושם בטרנספורטים למחנות ההשמדה. אלפים אחדים יצאו מדי יום לעבודות כפייה. ואף כי היוצאים ללא רישיון שנתפסו זכו לעונשים חמורים שהגיעו עד הוצאה להורג, רבים (בהם גם היוצאים לעבודות כפייה) עסקו בפעילות הברחת מוצרים ענפה אל הגטו, תוך שהם נעזרים באוכלוסייה הפולנית. יוצא דופן היה הגטו שהוקם בטרזינשטאט, בו רוכזו מגזרים נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה, כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אולם גם מטרזינשטאט נשלחו יהודים (חלקם מרצונם, ומבלי לדעת על המתרחש, כדי להתאחד עם קרובי המשפחה שכבר נשלחו) לאושוויץ. בשנת 1942 חוסלו רוב הגטאות, ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם נרצחו גם הם.

בתקופה הראשונה לקיומם, היו בגטאות בעלי אמצעים שהמשיכו לנהל בגטו חיי פאר. בעשרות מהגטאות קמה תנועת התנגדות חמושה לשלטונות הנאציים, בסיועה של החברה המקומית הכללית; מרד גטו ורשה נחשב כהתקוממות הגדולה והידועה ביותר. אחוזי התמותה בגטאות היו גבוהים. בני אדם מתו מרעב, ממגפות, מאלימות כלפיהם ומהתאבדות. בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שחיה בוורשה[19].

דיונים על הכחדת היהדות ברייך השלישי

בשנה הראשונה לכיבוש נערכו דיונים על הטיפול באוכלוסייה היהודית הגדולה בשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שנותרה כמעט ללא יכולת להגר בשל תנאי המלחמה. באוקטובר 1939, פעל אייכמן להעביר אל הכפר ניסקו וסביבתו כ-20,000 יהודים מאוסטריה, הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה ומערב פולין, והופסקה לאחר כשנה[20]. אחר כך הוצע להעביר את היהודים לאי מדגסקר, ונזנח[21].

שלב שלישי, בשנים 1941–1943: השמדה המונית

השמדה באמצעות ירי וגז

פוגרום יאשי 1
גופות של יהודים ברחוב ואסילה פונטה ביאשי, בפרעות יוני 1941
Bundesarchiv Bild 183-A0706-0018-030, Ukraine, ermordete Familie
לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות בשנת 1941 ביצעו יחידות האיינזצגרופן מעשי רצח וטבח באוכלוסייה היהודית ובפעילים קומוניסטים
Einsatzgruppen Killing
"היהודי האחרון בוויניצה" - איש האיינזצגרופן יורה ביהודי הכורע על שפת קבר אחים של יהודים שנרצחו לפניו. ויניצה, אוקראינה, ספטמבר 1941

ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה, אם כי מבחינה אידאולוגית היא היוותה המשך למלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי במזרח. בשלב זה חלה החרפה במדיניות הנאצים כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות, קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים, והגיעו להחלטה ביצועית בנושא היהודים ואוכלוסיות לא-רצויות אחרות. התוכנית שהגיעה לגיבוש סופי כללה הכנות להשמדה ישירה והמונית שלהם. פעולותיו האלימות של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלה, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש של היהודים, הגיעו עתה לשיא חדש: הכחדה המונית בכל אתר ואתר.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (בגרמנית: עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תעמולה, שבהם הוצגו היהודים כמסוכנים לציבור "המהוגן", וכמפיצי מחלות. סרטים אלה, שבוימו בקפידה, נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב:

חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים.

[דרוש מקור]

לאחר פלישת הצבא הגרמני (ה"ורמאכט") לברית המועצות, חדרו כוחות האיינזצגרופן לעומק רוסיה, ובעזרת הצבא, רצחו למעלה משני מיליוני בני אדם באוקראינה, ליטא, לטביה, בלארוס ובשטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רובם המוחלט של הנרצחים היה יהודים אולם לצידם נרצחו גם צוענים וקומוניסטים. במבצעים אלו נעזרו הגרמנים במשתפי פעולה מקרב התושבים המקומיים, בהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. בתקופה זו נמצא כי רצח המונים אל תוך בורות ירי ענקיים, לאחר שהוצאו התושבים מבתיהם ומאזור המגורים שלהם, כפרי או עירוני, היה יקר, לא נוח למבצעיו בדרך-כלל, ובעיקר מסורבל ולא יעיל; ההנהגה הנאצית רצתה בפתרון "הבעיה היהודית" ובהשלטת גרמניה באזורי הכיבוש החדשים במהירות, בהחלטיות ובסטריליות.

לאחר מחקר ממושך, החליטו אנשי האס אס על פתרון המתה באמצעות גז, ושריפת הגופות או הטמנתן. תחילה נעשו ניסויים, שחלקם יוזמות מקומיות ומארגניהן ציפו לעידוד מהממונים. איש האס אס ולטר ראוף המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית, שאל תא המטען שלה הוחדר צינור המפלט שלה (האגזוז). תוך כדי נסיעה היו הנוסעים נחנקים ולמבצעים נותר להוציא את הגוויות ולהשליך לקברים. השמדה באופן זה בוצעה זמן-מה בכפרים. במחנה הריכוז מאטהאוזן נרצחו בגז יהודים מהולנד ביולי 1942[22]. אולם, מחנה ההשמדה המאורגן הראשון הוקם בחלמנו. תחילה נלקחו הנרצחים במשאיות שיכלו להכיל כשבעים בני אדם בממוצע. לאחר שנסגרה הדלת מאחורי אחרון הנוסעים בתא המטען, והמשאית הותנעה ויצאה לדרכה, חדר גז המנוע לתא המטען, ותוך פחות מחצי שעה היו כל הנוסעים מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת על חוסר יעילותה; המומחים חיפשו שיטה לרצח המונים זול ומהיר. כך, פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגז, שלאחריה הגופות יישרפו בו-במקום.

למעשה, עוד בטרם ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים ההמונית, צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 שבה רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 גרמנים פגועי-נפש ולוקים בפיגור שכלי, בין השאר באמצעות שימוש בגז רעיל. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר בדפוסי רצח המוניים אלה, למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות. קארל פריטש ערך ניסויים בגז רעיל על שבויי מלחמה רוסים באושוויץ. ניסויים אלה הם שהובילו לשימוש בציקלון בה כגז ממית של היהודים הן במחנה אושוויץ והן במחנות אחרים.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי יש להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה זו לא הוחלט על ביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", שכן זה החל כחצי שנה קודם לכן; מטרות הוועידה היו הצגתו של "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה וכפוסק האחרון בכל בעיה שמתעוררת.

מחנות ההשמדה

Corpses in the courtyard of Nordhausen concentration camp
גופות אסירים (12 באפריל 1945)

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך בשלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. הכשרתם של מחנות להשמדה המונית שיטתית של אנשים היא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם קודם לכן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה היא להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות ההשמדה תוכננו בקפידה על ידי אדריכלים גרמנים[23] והוקמו בפאתי עיירות בפולין ובשכנותיה, כשהבולטים היו אושוויץ, בלז'ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה.

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות שצוידו במיטב הטכנולוגיה המודרנית, ושכל מטרתם היא רצח של המוני בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להרג שיטתי של יהודים, כמו גם של צוענים ואחרים; בכך, נבדלו מחנות ההשמדה ממחנות הריכוז, שבהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנות מעצר. מסילות הרכבת הובילו מן הכפרים והעיירות, במזרח היבשת בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות.

במסגרת מבצע ריינהרד, הוקמו בזה אחר זה שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדרקומנדו. במחנה טרבלינקה, למשל, שהוקם בטבורו של היער ונותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף בני אדם, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. יוצא דופן הוא מחנה הריכוז בלובלין הידוע כמיידנק ששימש גם כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה. בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר-אנפין", הללו כללו את "מאלי-טרוסטנץ", "סיימישטה", "ינובסקה" ואחרים. לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המינהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הוצבה כתובת תעמולה והטעיה - "העבודה משחררת". ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), אשר הוקם בסמוך אליו, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ נשלחו תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו.

המתחם בבירקנאו יכול היה לאכלס כ-100,000 אסירים בעת ובעונה אחת, וכלל חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול היה להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז שבו נעשה שימוש בתאי ההמתה היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הנוכחים באולם סגור שאליו הוזרם. לאחר מכן, היו עובדי המתקן, הזונדרקומנדו, אוספים ושורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך סמל "הפתרון הסופי" וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, רובם יהודים. בנוסף, נרצחו במחנה צוענים, שבויי מלחמה סובייטיים ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

שלב רביעי, בשנים 1943–1945: נסיגה וניסיון לטישטוש ההשמדה

This pile of clothes belonged to prisoners of the Dachau concentration camp
ערמות שרידים של כותנות פסים של אסירי המחנה דכאו
Ebensee concentration camp prisoners 1945
אסירים במחנה הריכוז אבנזה בצפון אוסטריה, ביום שחרורו על ידי חיילי ארצות הברית, מאי 1945

התערערותו של "הרייך השלישי" החלה בראשית 1943 ונמשכה עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים אלו ולמרות המאמץ המלחמתי, נמשכה הכחדת קהילות יהודיות בשטחי הכיבוש ובגטאות.

ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. ב-1944 פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי הכיבוש של איטליה הפשיסטית לשעבר וביצעו בהם את מדיניות הפתרון הסופי.

עם התקדמות הצבא הסובייטי ממזרח למערב, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז והגטאות. הם התאמצו לטשטש את עקבות מעשי ההתעללות וההשמדה, ובין השאר, הקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. כאשר נסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, הם הובילו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה, (ממחנה אושוויץ לבדו הוצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו בצדדים. בצעדות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. רבים כשלו ונפלו בדרך, ונורו על ידי החיילים הגרמנים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות ריכוז בתוך גרמניה.

וכך, בחודשי המלחמה האחרונים נספו 80,000-100,000 בני אדם על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה הימלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה לדעת חוקרים אחדים את אחת הראיות כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים, ושחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. רבים מהם מתו לאחר השחרור, מחוסר יכולת להסתגל למזון שחילקו חיילי בעלות הברית.

בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה בתאריך 8 במאי 1945 עם כניעת גרמניה הנאצית, ועמה הסתיימה גם השואה.

מאפיינים של תעשיית המוות

שיתוף פעולה בין זרועות המדינה

יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה מודרנית, על זרועותיה ומנגנוניה, ואת השפעתה הניכרת על חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.

חוקר השואה, מיכאל ברנבאום, תיאר את גרמניה הנאצית:

כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה הייתה מעורבת בתהליך הרצח. כנסיות הרובע ומשרד הפנים סיפקו תעודות לידה המעידות מיהו יהודי; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו יהודים מהחזקה במניות של חברות; אוניברסיטאות פיטרו אנשי סגל הוראה ומנהל יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים, ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים אירגנו את הרכבות למחנות הריכוז עבור היהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו ביניהן מי תזכה במכרז לבניית המשרפות; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות כרטיסי הניקוב של חברת "דהומג" (חברת בת של IBM שפעלה בגרמניה).

[דרוש מקור]

עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה, הם נדרשו להפקיד את כל רכושם בידי שלטונות המחנה. רכוש זה קוטלג ותויג, והועבר לאחר מכן לגרמניה, לצורך שימוש ציבורי או פרטי - לפי צורכי הלאום.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר סבור, כי

לא הייתה אף קבוצה חברתית, קהילה דתית, מוסד אקדמי או איגוד מקצועי אחד, בגרמניה בפרט, ובכל אירופה בכלל, שהצהירו על הזדהות במידה כלשהי עם מצבם הקשה של היהודים.

[דרוש מקור]

השואה מהווה אירוע יחידני בהיסטוריה האנושית, בכך שמדיניותה האנטישמית של מדינה (גרמניה הנאצית) השכילה להתפתח ללא התנגדותם של גורמים מרסנים כלשהם, הקיימים בחברות מתקדמות מודרניות, דוגמת תעשייה, עסקים קטנים, כנסיות וקבוצות אינטרס שונות[דרושה הבהרה][24].

ניסויים רפואיים בבני אדם

RomanichildrenAuschwitz
ילדים צוענים, שהיו קורבנות לניסויים רפואיים באושוויץ
Child survivors of Auschwitz.jpeg
ילדים תאומים שהוחזקו בחיים, לצורך ניסוייו של יוזף מנגלה. ילדים אלו שוחררו מאושוויץ על ידי הצבא האדום בינואר 1945

ניסויים מדעיים בבני אדם במסגרת המדינה הנאצית החלו כנראה בסוף שנות ה-30. הקורבנות כללו נכים, חולי נפש ואוטיסטים, כמו גם תאומים. "תוכנית T4 - אותנסיה" לחיסולם של מוגבלים וחולים, הייתה אחד המופעים הראשונים של חוסר-האנושיות וההרג המסיבי והשיטתי שאפיינו את פעילות הנאצים. במהלך יישום התוכנית, הופקו לקחים רבים ל"שיפור מנגנון ההשמדה", ויושמו במהלך ביצוע הפתרון הסופי.

לפי ההיסטוריון ראול הילברג, "אחוז גדול מהרופאים הגרמניים (באותה העת) היה חבר במפלגה הנאצית, בהשוואה למקצועות אחרים"[דרוש מקור]. אחדים מרופאים אלה ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם באושוויץ, בדכאו, בבוכנוולד, בראוונסבריק, בזקסנהאוזן ובנאצוויילר-שטרוטהוף. מבין אלה, הרופא הידוע ביותר לשמצה הוא יוזף מנגלה, שפעל באושוויץ. ניסוייו של מנגלה כללו הכנסת אנשים לתוך תאי לחץ, בדיקת תרופות ניסיוניות עליהם, הקפאתם, ניסיונות לשינוי צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיניהם של ילדים וביצוע ניתוחים וקטיעת איברים. מעט האנשים שהצליחו לשרוד את ניסויו נרצחו כמעט תמיד. היקף עבודתו המלא של מנגלה לא יוודע כנראה לעולם, משום שרשומות הניסויים ששלח לאוטמר פון ורשואר ממכון הקייזר וילהלם הושמדו על ידו. מנגלה ערך ניסויים גם על ילדים צוענים. הוא היה נוהג להביא להם ממתקים וצעצועים, ולאחר מכן היה לוקח אותם בעצמו לתאי הגזים. הילדים נהגו לקרוא לו "דוד מנגלה".

ורה אלכסנדרה, אסירה יהודייה באושוויץ, קיבלה תפקיד לשמור על חמישים זוגות תאומים צוענים, והעידה על כך:

אני זוכרת זוג תאומים אחד במיוחד: גוידו ואינה, בני ארבע. יום אחד מנגלה לקח אותם. כאשר הם חזרו, הם היו במצב איום ונורא. הם נתפרו אחד אל השני, גב אל גב, בדומה לתאומים סיאמיים. פצעיהם היו מזוהמים ומוגלתיים. הם צרחו יום ולילה. הוריהם, אני זוכרת ששם האמא הייתה סטלה, הצליחו להשיג מעט מורפיום, והם הרגו את ילדיהם (באופן מכוון) - בכדי להפסיק את סבלם.

Berenbaum, Michael (2005). The World Must Know: The History of the Holocaust as Told in the United States Holocaust Memorial Museum. United States Holocaust Memorial Museum, Johns Hopkins University Press.

.

מספר הנספים בשואה

אין מידע מדויק בדבר מספר הקורבנות היהודיים אשר נספו בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. הסיבה להיעדר מספר הנספים המדויק טבועה, בין היתר, בסבירות הגבוהה לכך, שלא נערך תיעוד של כל אדם אשר נרצח במהלכה של המלחמה, במיוחד לקראת סופה, אז גבר באופן משמעותי ההרג ההמוני של היהודים. הרג זה היה נטול תיעוד, בשל ה"מאבק נגד השעון" לחיסולם של כל יהודי אירופה - טרם כניעתה של גרמניה הנאצית.

כחמישה מיליוני יהודים נרצחו באירופה, כמיליון וחצי הם ילדים וטף. בכללם שלושה מיליונים בפולין הכבושה לבדה, ולמעלה ממיליון בשטחיה הכבושים של ברית המועצות. מאות אלפי יהודים אחרים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה, יוון והונגריה. לפי פרוטוקול ועידת ואנזה, תכננו הנאצים ליישם את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" גם בבריטניה, ואף במדינות אשר הגדירו עצמן כנייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה, דוגמת אירלנד, שווייץ, טורקיה, שוודיה, פורטוגל וספרד.

ההערכה המקובלת על פי רוב חוקרי השואה בימינו, לפיה מספר הנרצחים הכולל עומד על כשישה מיליונים - עלתה לראשונה בנובמבר 1944[25]. מספר זה קיבל ביסוס בחודשים שלאחר מכן[26]

לפי אתר יד ושם[דרוש מקור], המספר שישה מיליונים התבסס, בין היתר, בעקבות הערכה מצד אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לתכנון ולביצוע "הפתרון הסופי" (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל).

חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשצ'ינסקי, העריכו כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ו-6 מיליון. בשנת[דרושה הבהרה], ערכו פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט מחקר, במסגרתו העריכו את מספר הנרצחים היהודים בין 5.59 ל-5.86 מיליון. מחקר זה התבסס על נתונים סטטיסטיים, אשר סקרו את האוכלוסייה היהודית באירופה, לפני השואה - ואחריה[27]. אף הדמוגרף, פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, העריך כי מספר היהודים שנרצחו נע בין 5.6 ל-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית ההגדרה של "מיהו יהודי"[28]. מבין הנרצחים, כמעט מיליון וחצי היו ילדים[29].

מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה[דרוש מקור].

מוסד "יד ושם" אסף עד כה (2017) שמות של כ-4.5 מיליוני יהודים שנרצחו בשואה. מאגר זה כולל דפי עד (לאחר הורדת כפילויות) ומאגרי שמות נוספים. סברה מקובלת היא, שבצירוף הקורבנות הלא-יהודיים אשר נספו בשואה, עומד מניין הנרצחים בה על 11 מיליון לכל הפחות.

הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמניים, אזרחים פולניים, שבויי מלחמה סובייטיים, הומוסקסואלים ועוד.

מספר הנרצחים לפי מדינה

קצב רצח היהודים במדינות השונות השתנה ממדינה אחת למשנתה, והיה תלוי גם בתקופות השונות של מלחמת העולם השנייה. קצב זה היה תלוי בגורמים שונים ומגוונים: ריכוז מאמצי הנאצים לביצוע ההשמדה, מידת השליטה שהייתה להם במדינה, משך הזמן שעמד לרשותם ומידת שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית. אחוז גבוה של יהודים נרצח בפולין, ליטא, לטביה, יוון, סלובקיה, יוגוסלביה והולנד.

רוב יהודי דנמרק ניצלו, הודות להברחתם לשוודיה על ידי המחתרת הדנית, ובשיתוף פעולה מצד כל המוסדות הדניים.

להלן מספר היהודים שנרצחו בשואה, במדינות שונות, על פי הערכות מחקריות, של "יד ושם"[30]:

מדינה אוכלוסיית היהודים לפני המלחמה מספר היהודים שנרצחו - אומדן מינימלי מספר היהודים שנרצחו - אומדן מקסימלי אחוז הנרצחים ביחס לאוכלוסייה מלפני המלחמה, לפי אומדן מינימלי אחוז הנרצחים ביחס לאוכלוסייה מלפני המלחמה, לפי אומדן מקסימלי
פולין 3,300,000 2,900,000 3,000,000 87.9% 90.9%
ברית- המועצות 3,020,000 1,000,000 1,100,000 33.1% 36.4%
הונגריה 825,000 550,000 569,000 66.7% 69.0%
רומניה 609,000 271,000 287,000 44.5% 47.1%
גרמניה 566,000 134,500 141,500 23.8% 25.0%
צרפת 350,000 77,320 77,320 22.1% 22.1%
אוסטריה 185,000 50,000 50,000 27.0% 27.0%
ליטא 168,000 140,000 143,000 83.3% 85.1%
הולנד 140,000 100,000 100,000 71.4% 71.4%
צ'כיה (בוהמיה ומורביה) 118,310 78,150 78,150 66.1% 66.1%
לטביה 91,500 70,000 71,500 76.5% 78.1%
סלובקיה 88,950 68,000 71,000 76.4% 79.8%
יוגוסלביה 78,000 56,200 63,300 72.1% 81.2%
יוון 77,380 60,000 67,000 77.5% 86.6%
בלגיה 65,700 28,900 28,900 44.0% 44.0%
בולגריה 50,000 0 0 0.0% 0.0%
איטליה 44,500 7,680 7,680 17.3% 17.3%
דנמרק 7,800 60 60 0.8% 0.8%
אסטוניה 4,500 1,500 2,000 33.3% 44.4%
לוקסמבורג 3,500 1,950 1,950 55.7% 55.7%
פינלנד 2,000 7 7 0.4% 0.4%
נורווגיה 1,700 762 762
מרוקו ??? 142 142
תוניסיה ??? 790 790
לוב 30000 762 762 2.6% 2.6%
עיראק ??? 179 179
אתיופיה 44 44
סה"כ 9,796,840 5,596,029 5,860,129 57.1% 59.8%

התגובות לשואה ולהשלכותיה

תגובות במדינות העולם

Museum33
חדר הנצחה לשואת יהודי הונגריה במוזיאון היהודי, ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט

התגובות למתחולל בגרמניה הנאצית החלו לאחר עליית הנאצים לשלטון. אספות מחאה המוניות ועצרות תפילה נערכו ביישוב היהודי בארץ ישראל. יהודים ולא-יהודים קראו להטיל חרם כלכלי על גרמניה; אבל הדעות היו חלוקות כיצד ליישם אותו. בועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפתיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר לכמות המהגרים שנקבעה. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר הנאצי, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן, שבה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו.

לאחר אירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10,000 ילדים. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים כפליטים. המדיניות הבריטית באשר להגירת יהודים לארץ ישראל שתחת שליטתם, נשארה כפי שנוסחה ב"ספר הלבן" של 1939.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, הגיע לארצות הברית ולבריטניה מידע רב על האלימות הקשה המופעלת נגד היהודים בפולין. התיאורים אשר שיקפו רק דוגמאות מקריות ממה שהתרחש בפועל, הגיעו מפי נציגים דיפלומטים ואנשי עסקים בכירים, מאזרחים שהושבו למולדתם ומאנשי צבא, והתקבלו בחוסר אמון ובהסתייגות. למעשה, בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, רבים לא האמינו להן ורובן הועלמו מידיעת הציבור. אולם הידיעות הגיעו בזו אחר זו ופרצו אל התודעה הציבורית. כך למשל, בנובמבר 1941, מסר שגריר בריטניה בברן מידע שקיבל מאזרח פולני מהימן, כי קרוב למיליון וחצי יהודים באזור מזרח פולין נעלמו "ואיש אינו יודע איך והיכן". ביוני 1942, פורסמה בלונדון איגרת מפלגת הבונד, שהועברה באמצעות המחתרת הפולנית. האיגרת פירטה סדרה של חיסולים בגטו ורשה ומשלוחים ("אקציות") במזרח ומרכז פולין, והעריכה את מספר הנרצחים בכ-700,000 נפש. לאחר פרסומה פרצה מחאתם של אישים רבים בבריטניה: חברי פרלמנט, ראשי הכנסייה וחברי הפזורה הפולנית הגולה בעיתונות ובשידורי הבי.בי.סי. אחר כך, ביולי 1942 מסרו פקידים סוביטים איגרת חתומה בידי שר החוץ מולוטוב ובה פורטו מעשי אכזריות והתעללות, בהם רצח 52 אלף יהודים בבאבי יאר. ביולי 1942 נמסר לראשונה למערב על תוכנית גרמנית כוללת להשמדת היהדות בשטחי הרייך השלישי בשדר הידוע כמברק ריגנר. גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, קיבל את המידע הנורא מידידו, תעשיין גרמני, וכתב על כך לפקידים בוושינגטון.

ב-17 בדצמבר 1942, עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים, פירסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה: "(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא יימלטו מעונש".

כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח ההמוני של הנאצים.

ב-19 באפריל 1943 התכנסה ועידת ברמודה, שדנה בהתמודדות עם הצלת היהודים בשטחי גרמניה הנאצית. למעשה, הבריטים והאמריקנים חששו מהאחריות שתוטל עליהם למצוא קורת גג למאות אלפי פליטים, והוועידה הסתיימה עם מעט תוצאות מעשיות. לעומת זאת באחדות ממדינות אירופה שתחת הכיבוש הנאצי, כמו דנמרק, פעלו התושבים באופן מאורגן למען היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון חייהם. אלה ידועים כחסידי אומות העולם. זאת כשמנגד, רבים באותן ארצות פעלו כמשתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים.

לאחר המלחמה

הליכים משפטיים נגד הנאצים

Defendants in the dock at the Nuremberg Trials
ראשי המשטר הנאצי מועמדים לדין במשפטי נירנברג

כוחות בעלות הברית שחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמותם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג שבהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות. עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם במסגרת משפטית, לצד חיסולים רבים של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם בקרב אומות שונות, על ידי הניצולים ועל ידי חיילים. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים-עשר מהם הוצאו להורג.

בסך הכול, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945–1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת, בין היתר במשפטי אושוויץ, במשפטי דכאו ובמשפטי מיידנק. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. רבים הוצאו להורג, ורבים אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. מנגד, חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים, ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן.

במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים והבאתם לדין, נתפס אדולף אייכמן, הממונה מטעם הנאצים על מימוש הפתרון הסופי, שהסתתר בארגנטינה תחת שם בדוי, הובא לארץ והועמד למשפט בישראל ב-1961 ונידון למוות.

שארית הפליטה

450 ילדים ניצלי שואה מפראג מגיעים לניימכן

במהלך המלחמה נלחמו היהודים על שרידתם בנתיבים אחדים, בהם: בריחה אל מחוץ לגבולות הרייך השלישי, מחבוא אצל האוכלוסייה הכללית (בהתנדבות של חסידי אומות העולם או תמורת תשלום) בבתים פרטים ובמוסדות (כגון מנזרים), התחזות ללא-יהודים או ל"ארים", חיים ביערות ובמערות ואף לוחמה כ"פרטיזנים". לאחר המלחמה היו ברחבי אירופה וצפון אפריקה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות.

בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצורכיהם. חלק מהם ניסו לחזור אל בתיהם וארצותיהם, ונתקלו שם באלימות פרועה, דוגמת הפוגרום בקילצה. תנועת הבריחה שהחלה כיוזמה של יהודים פולנים ציונים, הובילה לגל של פליטים יהודים שיצאו מפולין ומזרח אירופה לכיוון מערב אירופה ולארץ ישראל.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת ומיישבת לפני המלחמה, קיבלה אחרי השואה תמיכה כוללת בקרב יהודי התפוצות ואומות העולם. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סירבה לאפשר לפליטים להיכנס לארץ. בשל העמדה הבריטית אורגנו תנועת הבריחה ופעילות ההעפלה, שבמסגרתן עלו לארץ בצורה לא חוקית (על פי חוקי ממשלת המנדט) אלפי פליטים.

בעקבות יציאתם מאירופה, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים התיישבו בקנדה ובמדינות במרכז ובמערב אירופה, כמו גם בדרום אפריקה ובמדינות אחרות בעולם.

עגונות השואה

בעיה ייחודית שהתעוררה בעקבות ההיקף הגדול, והיחידאי בהיסטוריה, של גברים יהודים שנעדרו בנסיבות לא מתועדות, הייתה בעיית עגונות השואה - נשים יהודיות, בדרך כלל ניצולות השואה, שלפני המלחמה היו נשואות לגברים שעקבותיהם אבדו במהלכה - בהם יהודים שנרצחו ולא נותר תיעוד מספק על נסיבות מותם, ולפי כללי ההלכה היהודית לא התאפשר להן להינשא מחדש ולשקם את חייהן. ברבים מריכוזי שארית הפליטה לאחר המלחמה התארגנו בתי דין מיוחדים שעסקו בהסדרת היתרי נישואים לעגונות ועגוני המלחמה. הטיפול בבעיה זו החל כבר במהלך המלחמה, ונמשך בשנים שלאחריה. ההערכות הן שרובן המכריע של העגונות הותרו לבסוף להינשא[31].

הקמת מדינת ישראל

מראות מחנות הריכוז וההשמדה, ומשפטי נירנברג, ובעיה של מאות אלפי פליטים יהודים באירופה עוררה צעקה ציבורית נרחבת. בארצות הברית דעת הקהל תמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באוגוסט 1945 ביקש הנשיא טרומן מהבריטים שמאה אלף ניצולים יהודים יכנסו לישראל. למרות זאת, הממשלה הבריטית התמידה בסירובה להתיר לניצולים ולעקורים לעלות לארץ ישראל מחשש לאינטרסים שלה במזרח התיכון. הדבר הוביל לועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ב-1946. הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בארץ ישראל. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את המלצותיה.

הנהגת היישוב הציוני בישראל החליטה להעלות את הפליטים היהודים בכל מחיר - גם בדרכים לא חוקיות והחלה בארגון מבצע העפלה נרחב, בראשות המוסד לעליה ב'. במסגרת המבצע, העפילו יהודי אירופה לארץ ישראל דרך הים, בהתגנבות בלתי לגאלית באמצעות ספינות. מספר רב של ספינות נתפס ונוסעיהן היהודים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. ב-18 ביולי 1947, תפסו הבריטים את אוניית המעפילים אקסודוס והחליטו להחזיר את נוסעי האונייה לצרפת. הסיפור עורר מהומה תקשורתית ותגובות מזועזעות ברחבי העולם ובבריטניה. גורמים אלה הביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם.

באביב 1947, מינתה עצרת האו"ם ועדת חקירה בינלאומית, ועדת אונסקופ, שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפתרון. הוועדה סיירה בארץ במטרה לבדוק את שאלת ארץ ישראל, היהודים קיבלו את הוועדה בשמחה, בעוד שהערבים החרימו אותה לחלוטין. חלק מחברי הוועדה הושפעו גם ממראות אקסודוס. באוגוסט 1947 המליצה הוועדה לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם (corpus separatum). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ב-29 בנובמבר 1947- כ"ט בנובמבר (אור לי"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו, 10 נמנעו ואחת נעדרה. רוב היישוב העברי חגג את ההחלטה, בעוד שהערבים ראו בהחלטה אסון והחליטו לסכל אותה בכוח.

לזוועות השואה הייתה השפעה לא רק על דעת הקהל העולמית, אלא גם על הלך רוחם של ניצולי השואה והיהודים שחיו בארץ ישראל. הלך רוח זה, שאפשר לתמצתו במוטו: "לעולם לא עוד", גרס שהעם היהודי לא יכול לסמוך על אף אחד זולת עצמו ושעליו להגן על עצמו בכוחות עצמו. מאורעות השואה הדגישו את החשיבות של מדינה לעם היהודי, בה הם יוכלו לחיות ללא רדיפות עם כוח מגן חזק, שיגן עליהם מפני הקמים להשמידם. תודעה זו עדיין עומדת בבסיס תורת הלחימה של צה"ל ובסיס הנחות היסוד של מדינת ישראל. לשואה הייתה השפעה גם בהמשך ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל אירועים חשובים בראשית דרכה. כשני שלישים מתוך הלוחמים היהודים במלחמת העצמאות וכמחצית מהנופלים בה היו ניצולי שואה שעלו בשנים 47–1940 וכן מגויסי הגח"ל[32].

לקשר המסובך שבין השואה והקמתה של מדינת ישראל ניטש ויכוח אקדמאי ער[33][34][35], ישנן טענות שהקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל הוא הפוך: השואה כמעט חיסלה את מאגר היהודים שבפוטנציה יכלה הייתה להתיישב בארץ ולהקים ארץ חזקה[36].

הסכם השילומים

במרץ 1951, דרשה ממשלת ישראל מממשלת גרמניה המערבית 1.5 מיליארד דולר לצורך שיקום של חצי מיליון יהודים ששרדו את השואה, בטענה שגרמניה גזלה 6 מיליארד דולר (במונחים של אותה תקופה) מיהודים באירופה. הדבר נבע בין היתר ממצוקה כלכלית קשה שבה הייתה נתונה מדינת ישראל בתקופה זו[37]. הידיעות על קיום משא ומתן ישיר עם גרמניה על פיצויים הובילו לוויכוח סוער מאד במדינה ובכנסת. המחאה שהחלה בדצמבר 1951 הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, עם נאום חריף של מנחם בגין שקרא למרי אזרחי. המפגינים הגיעו למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. במהלך ההפגנה נפצעו כמאה שוטרים, וכן חברי כנסת שנפגעו מאבנים ורסיסים של החלונות המנופצים. ב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות (תשלום חודשי) לניצולי השואה, למימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה.

בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם כלל הכרה במדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי ובפרט את הנרצחים בשואה, וכן כמדינה שנשאה בנטל העיקרי של קליטת הפליטים היהודים ושיקומם. עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים.

הגות וזיכרון השואה

Yad Vashem Hall of Names by David Shankbone
היכל השמות ביד ושם
Stroop Report - Warsaw Ghetto Uprising 06b
ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה - מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה הייתה לאחד הדימויים הנודעים ביותר של השואה

זיכרון השואה, מחקרה והצגתה במוזיאונים ניזומו לראשונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובמשך השנים הלכו והתרחבו, הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם. מאמצים נרחבים הושקעו ועודם, בתיעוד סיפורי הניצולים; מוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להוראת השואה ולהעלאת המודעות כלפיה בקרב הציבור הרחב בכלל - ובקרב ילדים ובני נוער בפרט; תעודות ומחקרים עדכניים אודותיה נערכים ומפורסמים עד ימינו אלה במוסדות אקדמיים, כמו גם במכוני מחקר ייעודיים לחקר השואה, וחלקם אף מתפרסם באמצעי התקשורת, בעקבות גילוי וחשיפת עדויות ותובנות חדשות בעניינה. על מוסדות מובילים אלה נמנים, בין היתר: "יד ושם", "בית לוחמי הגטאות" ו"מוזיאון השואה האמריקאי". נדבך נוסף של הנצחת השואה מצוי בקולנוע ובספרות השואה. לשואה השפעה רבה על תחומי האמנות והספרות, ביצירות של יהודים, כמו גם של לא-יהודים. כמה מהספרים המפורסמים אודות השואה נכתבו בידי אנשים שנספו בה, דוגמת אנה פרנק, וניצולי שואה, דוגמת אלי ויזל ופרימו לוי. ספרות זיכרונות ענפה, שכתבו הניצולים בשפות אחדות, ממשיכה לראות אור גם כיום, עשרות שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. ברחבי העולם נבנו אינספור אנדרטאות ואתרי הנצחה, ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון "פרויקט אטבי הנייר" בארצות הברית.

השואה מהווה חלק מתוכנית הלימודים לבחינות הבגרות בישראל. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, יצאו משלחות תלמידים רבות לביקור באתרי השואה בפולין.

נוסף על ביקורים אלה, נערך מדי שנה בשנה, בתאריך כ״ז בניסן (יום הזיכרון לשואה ולגבורה) מצעד החיים, כמו גם הטקס הממלכתי הרשמי באושוויץ-בירקנאו, בהשתתפות נשיא מדינת ישראל ואנשי ממשל בכירים ממדינות רבות.
כמו כן, נערך בתאריך זה מטס מטעם חיל האוויר הישראלי, במסגרתו טס מעל שטח המחנות אושוויץ-בירקנאו להק מטוסים. מטס זה מהווה הכרזה סמלית על עליונותה הצבאית של מדינת ישראל, שקמה למרות השואה, כמו גם העברת מסר לאומות העולם, שכיום היא לא הייתה מתרחשת ("למען יראו וייראו").

במסגרת המאמצים הבינלאומיים להנצחת זכר השואה, נקבעו ברחבי העולם מספר ימי זיכרון[דרושה הבהרה]. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן, במסגרתו נערך הטקס הממלכתי הרשמי ברחבת יד ושם, בהשתתפות נשיא וראש ממשלת ישראל, הרמטכ"ל ויושב ראש הסוכנות היהודית. במהלך טקס זה מדליקים ששה ניצולי שואה שש משואות - זכר לששת המיליונים. נוסף על טקס זה, נשמעת בבוקרו של יום השואה צפירת זיכרון בת שתי דקות, בכל רחבי מדינת ישראל, ונערכים במהלכו טקסי זיכרון.

בעולם הדתי, אופן הנצחת השואה, כמו גם התאריכים שבהם נוהגים לציינה - שונים מאלו של העולם החילוני.

י' בטבת הוגדר על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי, שבו אומרים קדיש לזכר כל היהודים שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע.

ביהדות הקונסרבטיבית, נהוג לקרוא את מגילת השואה של אביגדור שנאן, ויש הנוהגים לצום במהלך יום זה.

הרב והפרופסור דוד גולינקין סיפר אודות מנהג הצום:

אנחנו, שלא חווינו את השואה על עצמנו ובשרנו, איננו מסוגלים לצייר בדמיוננו איך זה היה. אבל מוטיב אחד החוזר כמעט בכל היומנים והזיכרונות שנכתבו על השואה הוא מוטיב הרעב. רבים סבלו מתת-תזונה חמורה. כולם ידעו חרפת רעב. אחת הדרכים שבאמצעותן נוכל לנסות להזדהות עם קורבנות השואה ולחוש את מה שחשו - היא הצום. באמצעות הצום נוכל להזכיר לעצמנו בצורה מוחשית את הרעב והסבל של ששת המיליונים. יתר על כן, נזכור שהנאצים ביקשו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים - מנער ועד זקן, טף ונשים. גם אנחנו היינו יכולים להיכלא או להיהרג; גם אנחנו היינו יכולים למות ברעב.

הרב והפרופסור דוד גולינקין: "כיצד נקיים את יום השואה?" מתוך: "עת לעשות", כתב העת של התנועה המסורתית, קיץ תשנ"א, 1991.

בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, בהשתתפות 35 מדינות. ב-1 בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". מאז 2001, טרם החלטת האו"ם, צוין 27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה, כמו גם במדינות נוספות, דוגמת שוודיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

השואה והשלכותיה העלו בקרב העם היהודי שאלות ותהיות תאולוגיות קשות ונוקבות, באשר לקיומו או אי קיומו של אלוהים, ובאם אכן הוא קיים - מדוע לא סייע לעמו בשעתו הקשה ביותר. שאלות אלו מקבלות משמעות עמוקה ונוקבת עוד יותר - בקרב ניצולי שואה, שהיו עדים לתופת אך לא מצאו לה תשובות, כמו גם בקרב יהודים מאמינים, עד ימינו אלה.

יש לשער, כי חלק לא מבוטל מניצולי השואה חווה משבר אמוני דרמטי, ואף חדל להאמין באלוהים - לאחר שחרורם ממחנות ההשמדה בתום המלחמה.

תאוריות ופרשנויות רבות ומגוונות עולות באופן עקבי, מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו אלה, בניסיון לספק הסבר דתי לפרוץ השואה, כמו גם סיבה מניחה את הדעת לאי התערבותו של אלוהי ישראל בנעשה בה.

יש הסוברים, כי השואה באה כעונש משמיים בעקבות חטאיהם של היהודים כגון שינוי התורה על ידי התנועה הרפורמית שהוקמה בברלין, או ההתבוללות העצומה והאתאיזם שפשה בחלק ניכר מיהדות גרמניה. [דרושה הבהרה][38]. לעומתם, יש הרואים בה הוכחה לאי-קיומה של ישות אלוהית, ובעקבות כך - הצדקה לדבוק באורח חיים חילוני, השולל את קיומה.

ראו גם

למושגים, אישים ומאמרים בנושא השואה, ראו פורטל השואה.

לקריאה נוספת

  • Dean, Martin, Robbing the Jews - The Confiscation of Jewish Property in the Holocaust, 1935 - 1945, Cambridge University Press, 2008

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ המרד פרץ בערב חג הפסח, ה'תש"ג-1943.
  2. ^ ראו:Bauer, Yehuda (1982). A History of the Holocaust. New York: Franklin Watts.
    .Hilberg, Raul (2003) [1961]. The Destruction of the European Jews (3 volumes). New Haven, CT: Yale University Press, p. 1, 5.
    Dawidowicz, Lucy (1975). The War Against the Jews, p. 47.
  3. ^ המצאת המושג אנטישמיות מיוחסת לעיתונאי הגרמני וילהלם מאר.
  4. ^ 4.0 4.1 Evans, Richard J. (1989). In Hitler's Shadow. New York, NY: Pantheon p.69.
  5. ^ Friedlander, Henry (1994). "Step by Step: The Expansion of Murder, 1939–1941". German Studies Review 17 (3): 495–507.
  6. ^ Fischer, Conan (2002). The Rise of the Nazis. Manchester: Manchester University Press, p.47-51.
  7. ^ שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 298-297.
  8. ^ 8.0 8.1 Peukert, Detlev (1994). "The Genesis of the 'Final Solution' from the Spirit of Science". In David F. Crew. Nazism and German Society, 1933–1945. London: Routledge. pp. 274–299.
  9. ^ ראו: מאמר על היוזמה של ארגונים יהודים להחרים את גרמניה הנאצית, אתר החברה ההיסטורית היהודית אמריקנית
  10. ^ ראו: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, באתר יד ושם.
  11. ^ נוסח החוק, באתר יד ושם.
  12. ^ הרב יהודה לייב צירלסון, "קוץ שבקץ" המליץ, מאי 1898; הוצאה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת אהוביה גורן, השילוח, גיליון 1,אוקטובר 2016
  13. ^ ראו: מאמר על היוזמה של ארגונים יהודים להחרים את גרמניה הנאצית, אתר החברה ההיסטורית היהודית אמריקנית (אנגלית)
  14. ^ מידע במוזיאון השואה
  15. ^ ראו: פרוץ מלחמת העולם השנייה והמדיניות כלפי היהודים, באתר יד ושם.
  16. ^ הוראות היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים בשטחים הכבושים בפולין, ספטמבר 1939, באתר יד ושם.
  17. ^ ראו: מחנות הריכוז והעבודה, באתר יד ושם.
  18. ^ ראו: דיטר פוהל, מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן, באתר יד ושם.
  19. ^ ראו: הגטאות, גטו ורשה, באתר יד ושם.
  20. ^ ראו: לובלין, רזרוט ('תוכנית ניסקו ולובלין'), באתר יד ושם.
  21. ^ על תוכנית מדגסקר, ראו: תוכנית מדגסקר, באתר יד ושם.
  22. ^ דינה פורת, הנהגה במילכוד, עם עובד תל אביב, עמ' 513.
  23. ^ ראו: ארכיטקטורה של רצח, תוכניות הבניה של אושוויץ-בירקנאו, באתר יד ושם.
  24. ^ Friedländer, Saul (2007). The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939–1945. London: Weidenfeld & Nicolson.
  25. ^ "ספר שחור" סוויטי על השמדת היהודים, דבר, 28 בנובמבר 1944.
  26. ^ מאזן הדמים, דבר, 14 במרץ 1945
    מברק ראש קהילת מוסקוה לרב הראשי הרצוג, דבר, 28 במרץ 1945
    יעקב לשצ'ינסקי, יש לספור ולספר!, דבר, 3 באפריל 1945
    הישוב חגג בהמוניו את הנצחון, דבר, 10 במאי 1945
    אין הדם היהודי מיוצג בועידת הנצחון, דבר, 10 במאי 1945
  27. ^ כמה יהודים נרצחו בשואה? כיצד אנו יודעים זאת? האם ידועים לנו שמותיהם?, אתר "יד ושם".
  28. ^ עפרי אילניאלמלא השואה היו היום בעולם עד 32 מיליון יהודים, באתר הארץ, 19 באפריל 2009.
  29. ^ ילדים בשואה, באתר "יד ושם"
  30. ^ כמה יהודים נרצחו בכל מדינה?, בעמוד "שאלות נפוצות", ארגון יד ושם
  31. ^ יצחק זאב כהנא, ‏ספר העגונות, ירושלים תשי"ד 1954, עמ' 50, באתר HebrewBooks.
  32. ^ [1]
  33. ^ Israel and the Holocaust: Debunking the Myth
  34. ^ יחיעם ויץ, שאלת הפליטים היהודים במדיניות הציונית
  35. ^ חגית לבסקי, שארית-הפליטה והקמת המדינה – הזדמנות אשר נוצלה
  36. ^ amnonti. "הקשר המסובך שבין השואה להקמת מדינת ישראל". amnonti (בעברית). בדיקה אחרונה ב-3 באפריל 2018.
  37. ^ היום שבו נכבשה הכנסת (כמעט), ynet, ‏2006-09-28 (בעברית)
  38. ^ לדוגמה: יוסף בן פורת, "היכן היה אלוהים בשואה".
  39. ^ עופר אדרתעשרה מיליון מסמכים מתקופת השואה הועלו לרשת, באתר הארץ, 22 במאי 2019
אושוויץ

מחנה הריכוז וההשמדה אַוּשְׁוִויץ (מגרמנית: Auschwitz להאזנה (מידע • עזרה)) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. בשיאו היה אושוויץ "אימפריה עצומה", שכללה 45 מחנות שהשתרעו על 40 קמ"ר.

באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים; מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III (מוֹנוֹבִיץ) (Monowitz), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.

שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" (בגרמנית: Arbeit macht frei), כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל.

ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.

אנטישמיות

אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו שנאת כל בני הגזע השֵּׁמִי, אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים.

הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ובהן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריוגרפיה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מסורתית ולאנטישמיות מודרנית, כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לאנטישמיות המסורתית, עם מאפיינים ייחודיים משלה.

סקרים מקיפים מראים כי בשנת 2014, אחד מתוך כל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות כגון "היהודים אשמים ברוב מלחמות העולם". (מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה).

אנציקלופדיה של המחנות והגטאות

אנציקלופדיה של המחנות והגטאות, 1933–1945 (אנגלית: Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945) היא אנציקלופדיה בהוצאת מוזיאון השואה האמריקני אשר בגרסתה הסופית תכלול מידע על כל המחנות והגטאות בתקופת השלטון הנאצי.

גטו

גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם לרווח לכל רובעי היהודים באירופה.

בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה.

המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.

גרמניה הנאצית

גרמניה הנאצית (בגרמנית: NS-Zeit, "התקופה הנאצית", או NS-Regime, "המשטר הנאצי") הוא הכינוי המקובל בפי היסטוריונים לרייך הגרמני בשנים 1933–1945, בתקופה בה נשלטה גרמניה על ידי המפלגה הנאצית ואדולף היטלר עמד בראש המדינה.

היטלר מונה לקנצלר גרמניה על ידי נשיא רפובליקת ויימאר פאול פון הינדנבורג ב-30 בינואר 1933. לאחר העלייה לשלטון החלה המפלגה לחסל את כל האופוזיציה הפוליטית במדינה ולגבש את כוחה. הינדנבורג נפטר ב-2 באוגוסט 1934, והיטלר הפך לרודן של גרמניה על ידי מיזוג המשרדים והסמכויות של הקנצלר והנשיא. תחת שלטונו של היטלר הפכה גרמניה למדינה טוטליטרית, שבה שלטה המפלגה הנאצית כמעט בכל תחומי החיים.

משאל עם שנערך ב-19 באוגוסט 1934 אישר את היטלר כמנהיג גרמניה ("הפיהרר") היחיד. כל הכוח היה מרוכז באישיותו של היטלר, ופקודותיו נעשו מעל לכל חוק אחר. הממשלה לא הייתה בנויה כגוף מתואם, אלא כקבוצת סיעות הנאבקות על השלטון לטובתו של היטלר. בעיצומו של השפל הגדול, חזרה היציבות הכלכלית לגרמניה והאבטלה ההמונית נכחדה בזכות הוצאות צבאיות כבדות וכלכלה מעורבת. הממשלה נטלה על עצמה ביצוע עבודות ציבוריות נרחבות, כולל בניית "אוטובאהנן" (כבישים מהירים). החזרה ליציבות הכלכלית חיזקה את הפופולריות של המשטר.

החל מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, דרשה גרמניה הנאצית תביעות טריטוריאליות אגרסיביות, ואיימה במלחמה אם לא יתקיימו. היא כבשה את אוסטריה וצ'כוסלובקיה ב-1938 וב-1939 בהתאמה. היטלר חתם ברית לא-תוקפנית עם יוסיף סטלין ופלש לפולין בספטמבר 1939, מה שפתח את מלחמת העולם השנייה באירופה. בנוסף, היטלר חתם על ברית עם איטליה הפאשיסטית ומדינות הציר, וגרמניה כבשה את רוב אירופה עד אמצע 1940, וכך בריטניה נותרה האיום הגדול היחיד.

הגזענות שימשה יסוד מוסד לבניינה של כל הפילוסופיה הנאצית, ובתקופה זו גברה האנטישמיות בגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו הנאצים ביישום צעדים כנגד היהודים במדינות הכבושות, ובמהלך המלחמה התרחשה השואה.

השם הרשמי של המדינה היה "הרייך הגרמני" בין השנים 1933–1943 ו"הרייך הגרמני רַבָּתִי" בין השנים 1943–1945. המשטר הנאצי הסתיים לאחר שבעלות הברית הביסו את גרמניה במאי 1945, ובכך גם סיימו את הזירה האירופית במלחמת העולם השנייה.

האנציקלופדיה של הגטאות

האנציקלופדיה של הגטאות (באנגלית: The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust) היא אנציקלופדיה מאת המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם בראשות דן מכמן, המהווה פרסום מתמשך של מחקר אודות כל הגטאות היהודיים שהתקיימו במהלך השואה. האנציקלופדיה ראתה אור לראשונה באנגלית בעריכת גיא מירון ושלומית שולחני בשני כרכים בשנת 2009 בתמיכת ועידת התביעות והכילה 1,100 ערכים. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, 27 בינואר 2013 הושקה האנציקלופדיה בעברית ברשת האינטרנט.

הטלאי הצהוב

הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

חסיד אומות העולם

בהתאם לחוק הישראלי ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת יהודים בתקופת השואה . תוך סיכון חייו, ללא קבלת תמורה. התואר ניתן בהתאם לחוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם משנת 1953. עד כה הוענק התואר ליותר מ-26,000 אנשים (ראו טבלה להלן).

הרעיון בבסיסו של הביטוי הוא כי האדם שלו ניתן התואר זכאי לכאורה להיקרא "חסיד" במשמעות הנהוגה ביהדות. זאת, על אף העובדה כי הוא נמנה עם "אומות העולם", כלומר אינו יהודי.

בהלכה משמש התואר "חסידי אומות העולם" לגויים מאמינים המקיימים את שבע מצוות בני נח, ללא קשר להצלת יהודים.

יד ושם

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953".יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד, להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא יהודים שפעלו להצלת יהודים מידי הנאצים, תוך סיכון חייהם.

השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו:

המוסד זכה פעמיים בפרס ישראל. בשנת תשל"ג זכה בפרס עבור מפעל ההוצאה לאור של פנקס הקהילות, ובשנת תשס"ג זכה בפרס על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה לעיתים בקיצור גם כיום השואה, מצוין בישראל מדי שנה בכ"ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. מועד זה הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל.

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (באנגלית: United States Holocaust Memorial Museum) הוא מוזיאון לאומי הממוקם בקרבת המול בעיר וושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית. במוזיאון מתבצעת פעילות תיעוד, לימוד ופירוש ההיסטוריה של השואה והוא משמש כמפעל הנצחה למיליוני יהודים ובני עמים אחרים שנספו בשואה. הוא פועל מאז 1993.

מחנה השמדה

מחנה השמדה (בגרמנית: Vernichtungslager) היה מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים, השואה, כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endlösung). מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות. אך שיטה זו התגלתה כאיטית, לא יעילה, ופומבית מדי. בנוסף לכך, במקרים מסוימים, שיטה זו העיקה נפשית על חיילים גרמנים שהשתתפו בירי או שהיו עדים לו, ולכן נעשה מאמץ למצוא שיטה יעילה יותר. במחנות ההשמדה של הנאצים נרצחו בגז כ-3,500,000 יהודים, וכן עשרות אלפי צוענים, שבויי מלחמה סובייטים, ואחרים.

מחנה עבודה

מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה היא המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. מספר החללים במלחמת העולם השנייה (לפי ההערכות המקובלות) עמד על כ-64.5 מיליון בני אדם, יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה.

בזירה האירופית החלה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 (י"ז באלול ה'תרצ"ט), עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945 (כ"ה באייר ה'תש"ה), עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי. בזירה האסייתית החלו אירועי המלחמה עם תחילת מלחמת סין-יפן השנייה ב-7 ביולי 1937, והסתיימו ב-15 באוגוסט 1945 עם כניעת האימפריה היפנית לארצות הברית, וב-2 בספטמבר (של אותה שנה) עם כניעתה הרשמית של יפן לבעלות הברית. במהלך מלחמה זו נעשה בפעם היחידה בהיסטוריה שימוש מבצעי בנשק גרעיני.

במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה גם השואה – רצח עם שיטתי בו נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם כשישה מיליון יהודים. המלחמה העולמית אפשרה לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה התמקדה מדיניותה של גרמניה הנאצית בעיקר באפליית יהודים ובעידוד הגירתם. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים לפעולות חריפות הרבה יותר כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות ובמחנות, ושילוחם למחנות השמדה לצורך רצח עם שיטתי והשמדה המונית, שבוצעו מתוך קנאות אידאולוגית אנטישמית קיצונית. מלבד היהודים, הושמדו במהלך המלחמה גם עשרות אלפי צוענים, ועשרות אלפי נכים, מוגבלים שכלית, הומוסקסואלים, בונים חופשיים, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות.

במלחמה לחמו שתי בריתות: מדינות הציר כנגד בעלות הברית. המדינות העיקריות במדינות הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית והאימפריה היפנית. המדינות העיקריות בבעלות הברית היו הממלכה המאוחדת, צרפת, ברית המועצות, ארצות הברית, ובהמשך המלחמה גם סין. צרפת חדלה להיות חלק מבעלות הברית בעקבות תבוסתה לגרמניה ב-1940 ועליית ממשלת וישי. (אך המשיכה להילחם במסגרת צבא צרפת החופשית) ברית המועצות שיתפה פעולה עם גרמניה עד 1941 וחברה לבעלות הברית לאחר שנבגדה על ידי גרמניה ביוני 1941 ("מבצע ברברוסה"). ארצות הברית הצטרפה לבעלות הברית לאחר שהותקפה על ידי יפן בסוף 1941 ולאחר שגרמניה הכריזה עליה מלחמה (בתגובה לתקיפה היפנית בפארל-הרבור). סין נלחמה נגד הכיבוש היפני במלחמת סין-יפן השנייה, שהייתה אחת הזירות במלחמה.

מדינות נוספות חברו למדינות הציר או לבעלות הברית ממניעים שונים, כגון כיבוש, איום או רצון חופשי. מספר מדינות נותרו נייטרליות, כגון שווייץ ושוודיה. הגורם העיקרי למלחמה היה מדיניותן התוקפנית של מדינות הציר, ובעיקר גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר.

המלחמה התנהלה בשלוש זירות עיקריות: זירת אירופה (הנחלקת למזרח ומערב), זירת צפון אפריקה והמזרח התיכון, וגם זירת האוקיינוס השקט והמזרח הרחוק.

במהלך המלחמה השתלטו מדינות הציר על רוב אירופה, כולל שטח נרחב בברית המועצות. אך לאחר הצלחה ראשונית שכללה את כיבוש רוב שטחה של אירופה היבשתית, איום על מעמדה של בריטניה בצפון אפריקה, והשתלטות על טריטוריות נרחבות במזרח הרחוק ואיים באוקיינוס השקט על ידי האימפריה היפנית, הצליחו בעלות הברית בעזרת מאמצים רבים ליצור מפנה בחזיתות שונות, ולנצח במלחמה. התוצאה העיקרית של המלחמה הייתה היווצרותם של שני גושים פוליטיים: הגוש המערבי, בעל מכוונות דמוקרטית, הכולל את ארצות הברית, מערב אירופה, רובה של אמריקה הלטינית, יפן, אוקיאניה ועוד, ובמקביל נוצר הגוש המזרחי, בעל מכוונות קומוניסטית, הכולל את ברית המועצות, מזרח אירופה ועוד.

נאציזם

נאציזם (קיצור של נאציונל-סוציאליזם, בגרמנית: Nationalsozialismus או בקיצור Nazismus) הוא שמה של אידאולוגיה גזענית-לאומנית טוטליטרית שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית דגלה במשטר טוטליטרי-לאומני. היא כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי והשמדה של בני אדם המשתייכים ל"גזעים נחותים" (במיוחד יהודים וצוענים), לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". לצורך הגשמת מטרה זאת, הוצעה תוכנית T4 - אותנסיה. ההשקפה הייתה כי יש לחסל בני אדם בעלי לקות, שכן אלו נחשבו ל"חלשים", לצד חיסולם של גברים בעלי נטייה הומוסקסואלית, ודיכוי אידאולוגיות אחרות, כגון קומוניזם, ואת הדוגלים בהן. בהנהגתו של אדולף היטלר, החלה המפלגה הנאצית ליישם את עקרונותיה זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון בגרמניה הנאצית בשנת 1933, במהלך השואה ובאמצעות תוכנית "הפתרון הסופי". הנאציזם נותר האידאולוגיה השולטת בגרמניה עד כניעת השלטון הנאצי ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה.

הנאציזם הוכרז כבלתי-חוקי בגרמניה לאחר נפילת המשטר הנאצי, והפך לטאבו בחברה הגרמנית. כך, יש איסור בחוק הגרמני להשתמש בסמלים נאציים ולהקים ארגונים התומכים בנאציזם. רבים בחברה הגרמנית סולדים מרעיונות המזכירים את האידאולוגיה הנאצית. עם זאת, קבוצות של תומכי האידאולוגיה הנאצית עדיין קיימות בגרמניה ומחוצה לה. אנשי הקבוצות האלה ידועים בכינוי "נאו-נאצים" ("נאצים חדשים").

ניצולי השואה

ניצולי השואה הם היהודים אשר שרדו את הרדיפה, הגירוש ורצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים. יש המעדיפים את הביטוי "שורדי שואה" על פני הביטוי "ניצולי שואה", וזאת מכמה טעמים: האקטיביות המשתמעת מהמונח "שרידה", העובדה כי הביטוי "ניצול" מתייחס לאירוע שכבר הסתיים בעוד שההתמודדות עם השואה והשלכותיה לא הסתיימו עם הניצחון על הנאצים (ראו להלן), וכן הטענה כי לא נכון יהיה לומר "ניצול" על מי שחווה על גופו את השואה.

משלהי מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-60 נקלטו בישראל למעלה מחצי מיליון עולים מאירופה, מרביתם ניצולי השואה או ילדיהם.

פרטיזן

פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר (ראו גם גרילה) שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות התנגדות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, שבה משתמשים במילה partigiano במשמעות "מתנגד למפלגה/לכוח".

שארית הפליטה

שארית הפליטה הם היהודים ששרדו את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים.

ברחבי אירופה וצפון אפריקה נמצאו לאחר המלחמה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. חלקם הסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות, או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם, אך שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.

בסופו של דבר, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות-הברית, והאחרים היגרו לקנדה ולמדינות שונות במרכז ובמערב אירופה וכן לדרום אפריקה ובשאר מדינות העולם.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005רדיפת הומוסקסואלים
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.