השבת אבדה

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר אבדה לבעליה. במצווה זו מחויב המוצא כל זמן שהאבדה אצלו גם אם הבעלים התייאש מהאבדה (לאחר שמצאה), וכל זמן שלא רוצה להשיב את האבדה מבטל מצוות עשה. כמו כן יש מצוות לא תעשה האוסרת על המוצא להתעלם מהאבדה שמצא. וגם מי שלקח שלא על דעת להחזיר עבר באיסור זה.[1] על פי ההלכה, חובת השבת אבדה כוללת הוראות אילו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבדה לבעליה, ובאילו מקרים עוברת האבדה לבעלות המוצא.

השבת אבדה
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ג, ד'; דברים, כ"ב, א'-ג'
משנה מסכת בבא מציעא, פרק ב', משנה א'
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, דף כ"א (והלאה)
משנה תורה הלכות גזילה ואבידה, פרק י"א
שולחן ערוך חושן משפט, סימנים רנ"ט-רע"א
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ר"ד, לאו רס"ט
ספר החינוך, מצווה תקל"ח, מצווה תקל"ט

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בפסוקים:

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.

תוכן המצווה

יאוש הבעלים מאבדתו

העקרון היסודי שעליו מבוססות סוגיות הגמרא על השבת אבידה, הוא שכל אבדה שבעליה התייאשו ממנה - היא כהפקר. לכן כל אדם שרואה אבדה כזו יכול לקחת אותה. עם זאת, על אדם שמצא אבידה לפני שהבעלים התייאשו ממנה, חלה חובת השבה. במקרה כזה, החובה לא פוקעת, גם אם לאחר מציאת האבידה התייאשו הבעלים. לאור זאת עוסקת הגמרא באריכות במושג יאוש, ומבררת, באילו מקרים ישנו יאוש.

ייאוש שלא מדעת

מחלוקת מפורסמת הקשורה לדין זה היא מחלוקתם של אביי ורבא בדין יאוש שלא מדעת. יאוש שלא מדעת מתייחס למקרה שאדם מוצא שחפץ בזמן שהבעלים לא התייאש עדיין, ועם זאת ברור שברגע שידעו הבעלים שהחפץ נעלם יתייאשו מיד. על אף שבדרך כלל במקום שיש מחלוקת בין אביי ורבא, פוסקים כרבא. מחלוקת זו היא אחת משש מחלוקות (הידועות בראשי התיבות שלהן 'יע"ל קג"ם') בין אביי לרבא, בהן נפסקה הלכה כאביי.

אופן ההשבה

המשנה כותבת על החובה להכריז על אבידה, כאמצעי להחזיר אותה לבעליה. כיצד מכריזים?

בימים שבית המקדש היה קיים, היו בני-ישראל עולים לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה (בפסח, שבועות וסוכות), ובשלוש הזדמנויות אלו היו מכריזים על האבדות במקום מיוחד בירושלים שנקרא "אבן הטוען", וכל מי שמצא אבדה היה מגיע לשם.

לאחר חורבן בית-המקדש התקינו חז"ל שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. עוד נקבע, שבמקומות בהם נהוג להחרים אבדות לאוצר המלכות - יש להסתפק בהודעה לשכנים ולחברים.

בעל האבדה צריך לתת את סימני האבדה, כדי להוכיח שהאבדה שייכת לו. מי שידוע כרמאי, אינו מקבל את האבדה גם אם יביא סימנים, עד שיביא עדים שיעידו שהחפץ שלו. לתלמיד חכם, המוחזק כאדם ישר ונאמן, מחזירים את האבדה אם הוא זיהה אותה כשלו בטביעת עין (בראייה), אפילו ללא מתן סימנים.

לפי ההלכה, המוצא חייב לטפל באבדה כדי שלא תאבד את ערכה, ופעמים שהוא צריך גם להשתמש באבדה, כדי שלא תתקלקל מחוסר שימוש. כאשר הטיפול באבדה מחייב הוצאה ממונית, רשאי המוצא לגבות את ההוצאה שנגרמה לו בגלל האבדה. כיוון שכך, התירו חז"ל למכור את האבדה במקום שהיא גורמת להוצאות יתרות, ההופכות את הטיפול בהשבתה לבלתי משתלם עבור המאבד.

מלבד המצווה להחזיר אבדה שנאבדה מבעליה, כוללת המצווה אף חובה למנוע נזק מהזולת (כגון מניעת הצפת שדהו).

יוצאים מהכלל לחובת השבת אבדה

מקרים שבהם אין חובה לקיים את מצוות השבת אבדה:

  • ייאוש - כאשר ברור שהמאבד התייאש לפני מציאת האבדה כגון שאין בה סימנים, לכן שטר כסף שנמצא ברחוב, למשל, אין צורך להחזיר (אך צרור שטרות, שניתן לזהותו על-פי אופן אריזתו, יש להחזיר).
  • שווה פרוטה - האבדה שווה פחות מפרוטה[2].
  • גוי - המאבד אינו יהודי[3].
  • אפיקורוס ומומר - על פי הרמב"ם אין חובה להשיב את האבדה במידה והמאבד הוא אפיקורס - למשל אוכל טרפות או מחלל שבת בפרהסיה (ראו הלכה ג' כאן: [1])
  • זקן ואינה לפי כבודו - אם המוצא הוא אדם מכובד שאינו נוהג לשאת חפץ מסוג האבדה שמצא - הוא אינו חייב להשיב את האבדה[4].
  • לא תעשה - אם המוצא אינו יכול מסיבה הלכתית להגיע לאבדה (כגון כאשר המוצא הוא כהן והאבדה נמצאת בבית קברות) הוא פטור מלהשיבה.
  • אבודה ממנו ומכל אדם - כלומר כאשר אין דרך סבירה שבה ניתן להציל את האבידה, אין חובת השבה.
  • שלך קודם - אם השבתה של האבדה תגזול מזמן המוצא עד כדי שיפסיד בזה כסף יותר מן האבדה עצמה.

אדם שעסק במצוה אחרת בשעה שראה את האבדה, לא חייב בהשבתה מתוקף ההלכה ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה".

השבת אבדה בחוקי מדינת ישראל

חוק השבת אבדה, תשל"ג-1973, מסדיר את הטיפול באבדות. כמו הדין העברי, הוא מתייחס לשני השלבים: ראשית מה חייב המוצא לעשות באבדה, ושנית - מתי הופכת האבדה לרכושו של המוצא.

בניגוד לדין העברי, החוק אינו אוסר על המוצא להתעלם מהאבדה. רק אם המוצא מחזיק כבר בחפץ שהלך לאיבוד, החוק חל עליו ומורה להשיב את האבדה לבעליה, למסור הודעה על המציאה למשטרה ולמסור אותה לידיה אם דרשה זאת ממנו[5]. או - אם האבדה נתגלתה "ברשותו של אדם אחר" - למסור אותה לבעלי השטח. מי שנוטל אבדה ולא פועל לפי החוק עובר עבירה.

בדומה לדין העברי, מותר למוצא למכור את האבדה (לאחר הודעה על כך למשטרה) כאשר זה נכס שעלול להתקלקל או לאבד שיעור ניכר משוויו, או שהוצאות שמירתו אינן סבירות לעומת שוויו[6].

חריג שקיים בחוק[7], בדומה לדין העברי, הוא שאין חובה לנסות להשיב אבדה לבעליה או להודיע למשטרה אם שווי האבדה מועט ויש להניח שבשל השווי הנמוך בעליה התייאש ממנה.

לאחר ארבעה חודשים, החוק רואה את הבעלים כמי שהתייאש מן האבדה והיא הופכת לרכושו של המוצא. במשך השנה הראשונה לאחר שהמוצא רוכש את הבעלות, הבעלים המקורי (המאבד) יכול לדרוש לפדות את האבדה, כלומר לקנות אותה מהמוצא, והמוצא יהיה חייב למכור לו אותה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנ"ט, סעיף א'.
  2. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנ"ט, סעיף ב'
  3. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רס"ו, סעיף א'.
  4. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רס"ג.
  5. ^ חוק השבת אבידה, התשל"ג-1973, סעיף 2.
  6. ^ חוק השבת אבידה, התשל"ג-1973, סעיף 6 (אות א' וב').
  7. ^ חוק השבת אבידה, התשל"ג-1973, סעיף 2(א).

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אבדה

אֲבֵדָה היא חפץ שיצא מרשות בעליו, והבעלים אינו יודע את מקום הימצאו. כאשר אדם אחר מוצא את האבדה ונוטל אותה, היא הופכת למְצִיאָה.

בהלכה נכללת מצוות השבת אבדה, המורה למוצא האבדה לפעול למען השבתה לבעליה.

אבדה מדעת

בהלכה, אבדה מדעת היא אבדה שנמצאה בתנאים מסוימים המעידים כי האובד איבד אותה בידיעה ברורה שלא תשוב, ושבשל כך אין בה חיוב השבת אבדה.

אבודה ממנו ומכל אדם

בהלכה, אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם הוא כלל בהלכות השבת אבדה, שלפיו אין חיוב להשיב אבדה במקרה שהיא נמצאה במקום שבו אין אפשרות סבירה להצילה משם, וזאת ללא תלות בקיומם של סימנים. מקור ההלכה במקרא, לפי דרשת חז"ל:

מקור נוסף מצינו בדברי רבי שמעון בן אלעזר:

הראשונים חלוקים בטעם דין זה:

יש אומרים שהוא דין ייאוש, כיוון שאבודה ממנו ומכל אדם הרי מתייאש ממנה.

דין הפקר.

דין נפרד: התורה התירה חפץ שאבוד ממנו ומכל אדם.מבין האחרונים, רבי שמואל רוזובסקי דן בשאלה: האם הדין "אבודה ממנו ומכל אדם" הוא סימן או סיבה; כלומר, האם העובדה שהאבדה אבודה מכל אדם בעולם היא המתרת אותה, או שמא צריך שהאבדה תהיה אבודה רק מהמאבד, אלא שכל עוד לא אבודה מכל אדם הרי היא עדיין לא אבודה לגמרי מהמאבד שכן אדם אחר יכול להחזירה לו.

אבן הטוען

אבן הטוען (או אבן הטועים) הייתה במה גבוהה בירושלים ששימשה לאיתור אבדות על ידי בעליהן. מקום האבן היווה מעין מרכז מתווך בין המוצאים ובין בעלי האבדות בתקופת בית המקדש השני.

הנוהג המקובל היה להגיע לאבן הטוען ולהכריז בזמן שלושת הרגלים על האבדה שנמצאה, כאשר עולי רגל רבים מגיעים לירושלים, כדי לאפשר למאבדים זמן סביר לאיתור אבדותיהם.

אליעזר דון יחיא

הרב אליעזר דון יחיא (ד' בתמוז תקצ"ח, 27 ביוני 1838 - ד' בתמוז תרפ"ו, 16 ביוני 1926) היה רב העיר לוצין שבלטביה ומרבותיו של הרב קוק. בן למשפחת דון יחיא.

זקן ואינה לפי כבודו

זקן ואינה לפי כבודו הוא פטור הלכתי שישנו במצוות השבת אבדה כאשר ההתעסקות עם האבדה ברבים אינה לפי כבודו של מוצא האבדה. בתלמוד הגדיר רבא פטור זה שרק כאשר אדם היה מוותר אף על אבדתו שלו מפאת כבודו, רשאי גם שלא להשיב את אבדת חברו.

זרוע, לחיים וקיבה

מצוות זְרוֹעַ לְחָיַיִם וְקֵיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת לכהן חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה.

מצווה זו נמנית בכל מוני המצוות ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

חוק לישראל

חוק לישראל היא סדרת ספרים בעריכת הרב פרופ' נחום רקובר בהוצאת משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל. הכרכים השונים נכתבו מטעם המחלקה למשפט עברי בייעוץ וחקיקה, בידי מספר מחברים: הרב ד"ר מיכאל ויגודה, הרב ברוך כהנא, הרב ירון אונגר, הרב אברהם שינפלד והרב יהונתן בלס.

ייאוש (משפט עברי)

במשפט העברי, ייאוש הוא מצב בו אדם איבד דבר מה מרכושו, והתייאש מהאפשרות שהרכוש ישוב אליו. על פי ההלכה, רכוש שבעליו התייאש ממנו נחשב כהפקר לכל, וכל אדם יכול לקחת אותו לעצמו. הלכה זו נוגעת למצוות השבת אבדה, שקיימת רק כאשר האבדה נמצאה לפני שבעליה התייאשו מלמוצאה. כמו כן, הלכה זו נוגעת למעמד המשפטי של רכוש גנוב.

ייאוש שלא מדעת

סוגיית ייאוש שלא מדעת היא סוגיה מפורסמת בתלמוד, במסכת בבא מציעא העוסקת במעמדה ההלכתי של השבת אבדה שאין בה סימנים המחייבים להשיבה, באופן שנמצאה לפני שנודע לבעליה שאבדה וממילא עדיין לא הספיקו הבעלים להתייאש ממנה.

יצחק קצנלסון

יצחק קצנלסון (ביידיש: קאַצענעלסאָן; בפולנית: Icchak Kacenelson)‏ (נולד ב-1 ביולי 1886, נרצח ב-3 במאי 1944 באושוויץ) היה מחנך, משורר ומחזאי יהודי-פולני, מחבר הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג". זכה לכינוי "מקונן השואה".

כתב גם שירים בעברית, והידועים שבהם: "מה יפים הלילות בכנען" ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".

מיה קינן

מיה קינן (נולדה ב-1982) היא סופרת חרדית-ישראלית.

מיכאל ויגודה

מיכאל ויגודה (נולד ה'תשי"ט, 1959) הוא ד"ר למשפטים וחוקר בתחום המשפט העברי. משנת 2000 עומד ויגודה בראש "היחידה למשפט עברי" המהווה חלק מייעוץ וחקיקה.

במקביל, ויגודה מרצה באוניברסיטה העברית, מנהל כנסים וכותב בכתבי עת תורניים-משפטיים.

משל המטבע שאבד

משל המטבע שאבד הוא אחד ממשלי ישו, המופיע בבשורת לוקס ט"ו 10-8. במשל זה, אישה אחת מחפשת אחר מטבע שאבד לה, היא מוצאת אותו ושמחה על כך מאוד. המשל שייך לטרילוגיית המשלים על הגאולה שסיפר ישו לאחר שהפרושים והסופרים האשימו אותו על כך שהוא מוכן לקבל "חוטאים" ועל כך שהשתתף בסעודתם. שני משלים האחרים בטרילוגיה הם משל הכבש האובד ומשל הבן הסורר או משל הבן האובד.

נחום רקובר

הרב פרופסור נחום רָקוֹבֶר (נולד בי"ד בחשוון תרצ"ג, 13 בנובמבר 1932 בירושלים) הוא פרופסור למשפטים המתמחה בחקר המשפט העברי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, חתן פרס ישראל לספרות תורנית בשנת תשס"ב, ובעל עיטור "יקיר ירושלים".

סימנים (הלכה)

סימנים בהלכה הם אמצעי בירור במקום ספק. ניתן לסמוך לא רק על עדים, אלא גם על סימנים המוכיחים דבר מסוים.

במשנה שבמסכת בבא מציעא, נפסק כי ניתן להשיב אבידה לבעליה על פי סימנים. אם אדם בא ונותן סימנים המוכיחים שהחפץ שלו, מכיוון שלא יכול היה לדעת שהחפץ שלו לולי היה החפץ ברשותו לפני כן, ניתן להחזיר לו את האבידה.

סמיכה לרבנות

ביהדות, סמיכה לרבנות (נקראת גם: היתר הוראה או סמיכת זקנים) היא נתינת סמכויות למוסמך לפסוק הלכה על פי ראות עיניו, ולהיקרא בתואר רב. הסמיכה נעשית על ידי רב מוסמך, ובאישור חתימתו הנקרא "כתב סמיכה".

פרשת משפטים

פרשת מִשְׁפָּטִים היא פרשת השבוע השישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ד, פסוק י"ח. רוב הפרשה מפרטת מצוות ודינים רבים, בעיקר כאלו הקשורים לתחום המשפטי. מצוות אלו הן המשך לעשרת הדיברות והמצוות שנזכרו בסוף פרשת יתרו, שכולן יחד מהוות את ספר הברית שעליו נכרתת הברית בין בני ישראל לה'. בסוף הפרשה מסופר על מעמד כריתת הברית, ועל עליית משה להר סיני לקבלת לוחות הברית והציווי על הקמת המשכן.

ברוב השנים קוראים את פרשת משפטים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשיה הראשונה מ"ארבע פרשיות" - פרשת שקלים..

רבי אבא

רבי אבא היה אמורא בבלי שחי בדור השלישי. היה עשיר ועסק במסחר במשי. עלה לארץ ישראל.

על יחסו לרבי אמי לכאורה המקורות סותרים זה את זה: במסכת בבא בתרא מסופר על דיון שבא לפני רבי אמי ונאמר שם שהיה רבי אבא יושב לפניו (כתלמיד היושב לפני רבו), ומשמע מזה שרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי. לעומת מקור זה, במסכת בבא מציעא מסופר שרבי אמי מצא פרגיות שחוטות בין טבריה לציפורי ובא לפני רבי אבא לשאול לגבי חיוב השבת אבדה, ומכך נראה שרבי אבא היה רבו של רבי אמי. בתוספות בבבא בתרא שם, הקשה ר"י הזקן קושיה זו, וכתב שיש הגורסים בבבא מציעא רבי אסי במקום רבי אבא, ולשיטתם לא קשה. בדומה לכך, הכריעו בתוספות בבבא מציעא שם מכח הסתירה, שבבבא מציעא הגרסה הנכונה היא רבי אסי ולא רבי אבא. לסיכום: רבי אבא היה תלמידו של רבי אמי.

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידה • אונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.