הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטיניתערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין[9][10].

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
  • שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה[11].

הרשות הלאומית הפלסטינית
السلطة الوطنية الفلسطينية
Flag of Palestine Coat of arms of the Palestinian National Authority
דגל סמל
Zones A and B in the occupied palestinian territories
State of Palestine Lands and Claims
המנון לאומי לוחם (פדאא'י)
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית
עיר בירה רמאללה (בפועל)[1]
31°54′N 35°12′E / 31.9°N 35.2°E
העיר הגדולה ביותר עזה
העומד בראש
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
מחמוד עבאס (אבו מאזן)
מוחמד אשתייה
הקמה
- הסכמי אוסלו
שלטון עצמי חלקי
1994
שטח[4]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
6,220 קמ"ר[5]
172 בעולם
3.52%
אוכלוסייה[6]
(הערכה ליולי 2018)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

4,635,207 נפש[5] 
126 בעולם
745.21 נפש לקמ"ר
15 בעולם
תמ"ג (PPP)[7]
(הערכה לשנת 2014)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

21,220 מיליון $ 
147 בעולם
4,578 $
172 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[8]
(2017)

- דירוג עולמי

0.686 
119 בעולם
מטבע שקל חדש[2][3] ‏ (ILS)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .ps
קידומת בינלאומית 970, 972
Palestine election map
מפת הנפות:
בירוק (אזור A) - אזורים בשליטת הרשות הפלסטינית (פרט לרצועת עזה שבה כאמור אבדה השליטה עקב השתלטות חמאס)

היסטוריה

במלחמת ששת הימים, שפרצה ביוני 1967, כבשה ישראל את יהודה ושומרון מידי ממלכת ירדן, ששלטה בשטחים אלו מאז תום מלחמת העצמאות ללא הכרה בינלאומית, ואת חבל עזה מידי מצרים. בשטחים אלו היה רוב פלסטיני. פרט למזרח ירושלים שטחים אלו לא סופחו למדינת ישראל ומעמדם הושאר לדיון עתידי בין ישראל למדינות ערב. בהסכם השלום בין ישראל למצרים נקבע שתוקם אוטונומיה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.

ב-1992 לאחר ניצחון יצחק רבין ומפלגת העבודה בבחירות בישראל, נשלח סגן שר החוץ הישראלי יוסי ביילין לקיים משא ומתן עם נציגי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) באוסלו. המתווה שהם יצרו כלל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים[12], אשר תקבל בהדרגה את האחריות על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. המתווה לא פתר את הנושאים הנפיצים: ההתנחלויות, זכות השיבה ומעמד ירושלים, והותירם לשלב מאוחר יותר בתהליך. ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין אש"ף וישראל, במסגרתם ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין החליפו מכתבי הכרה הדדיים - יאסר ערפאת הכיר במדינת ישראל בשם אש"ף, ויצחק רבין הכיר באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני בשם מדינת ישראל.

במאי 1994 פינתה ישראל את כוחות צה"ל מרוב רצועת עזה ומאזור העיר יריחו במסגרת הסכם קהיר והשטחים הועברו לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה באותו זמן. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית החדשה חתמו ביניהן על הסכמים כלכליים, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית במטרה לאכוף את הסדר באזורי הרשות. צה"ל המשיך להחזיק באחריות על ההגנה מפני איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

תהליך אוסלו נמשך גם אחרי רצח רבין ב-1995, והמשיכו בתהליך בנימין נתניהו ואהוד ברק. בראשית 1996 נערכו ברשות בחירות ראשונות לתפקיד יושב ראש הרשות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בבחירות ניצח יאסר ערפאת ותנועת הפת"ח זכתה ברוב המושבים במועצה.

האינתיפאדה עד השתלטות חמאס על רצועת עזה

בשנת 2000, זמן קצר לאחר כישלון המשא ומתן בועידת קמפ דייוויד (2000), פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות האינתיפאדה, הורע מאוד מצבה של הרשות, וישראל שבה לשלוט (בפועל) ביהודה ושומרון.

באוקטובר 2004 מת נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, ובמקומו נבחר מחמוד עבאס, "אבו מאזן". בין דצמבר 2004 לדצמבר 2005 נערכו בחירות לרשויות המקומיות בהם זכה החמאס בהצלחה יחסית. עם תחילת כהונתו, הכריז מחמוד עבאס כי בכוונתו לאחד את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולהפסיק את חופש הפעולה של ארגוני הטרור. עד סוף שנת 2009, נפסקו פיגועי ההתאבדות כליל בשטחי יהודה ושומרון, חודש התיאום הביטחוני עם ישראל ומספר התקפות הטרור שיצאו ממנה היה הקטן ביותר מזה כשני עשורים[13]. ברצועת עזה לעומת זאת, ובמיוחד לאחר השתלטות חמאס, נמשך אי השקט הביטחוני. אף היו מקרים של חטיפת אזרחים זרים ותקיפת מבנים ומשרדים של הרשות והמשטרה הפלסטינית, זאת במקביל להמשך התקפות טילי קסאם על היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה.

באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההתנתקות, במסגרתה פונו ההתנחלויות הישראליות בשטח רצועת עזה, והשליטה בה עברה לידי הרשות הפלסטינית.

ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח במפתיע החמאס וזכה ב-76 מושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית לעומת 48 שקיבל הפת"ח. נציגי תנועת חמאס הרכיבו את הממשלה והעמידו בראשותה את אסמאעיל הניה. בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החמאס כקלפי מיקוח. בניסיון לפתור את הבעיות הכלכליות והדיפלומטיות שאיתן נאלצה להתמודד הרשות החליטו חברי המועצה על הקמת ממשלת אחדות. בפועל התארכו המגעים ורק ב-17 במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות. בראש הממשלה עמד הניה והיא כללה נציגים של מרבית המפלגות הפלסטיניות.

מהשתלטות חמאס על רצועת עזה ואילך

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס התחיל להשתלט על רצועת עזה, וב-1214 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועה והוציא להורג מספר רב של תומכי פת"ח. ישראל החליטה שלא להתערב בנעשה. בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-15 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הניה ועל מצב חירום כללי. עבאס מינה את סלאם פיאד לראש ממשלת חירום, אך חמאס סירב להכיר בפירוק ממשלת האחדות וטען כי ראש הממשלה הוא עדיין אסמאעיל הניה. ב-25 באוגוסט 2009 יצא פיאד עם תוכנית להקמת תשתיות המדינה הפלסטינית, עבור הממשלה ה-13 של הרשות הפלסטינית, בשם "פלסטין - סיום הכיבוש, הקמת מדינה", המפרטת תוכנית עבודה לבניית התשתיות והמוסדות של המדינה בדרך, במטרה להקים מדינה פלסטינית דה פאקטו, מתוך הנחה כי שיחות השלום מקרטעות ולא מובילות לשום מקום[14][15].

ב-3 במאי 2011 חתמו פת"ח וחמאס על הסכם בקהיר ובו הוסכם על הקמת ממשלת אחדות עתידית. הסכם דומה נחתם בדוחה ב-3 במאי 2012, אולם רק לאחר מינויו של ראמי חמדאללה לראש ממשלת הרשות הפלסטינית ב-2013 בשלו התנאים להקמת ממשלת אחדות.

ב-11 באפריל 2013 התפטר פיאד[16] מתפקידו כראש ממשלת הרשות הפלסטינית, וביוני 2013 החליף אותו ראמי חמדאללה. מיוני 2014 עד יוני 2015 התקיימה ממשלת אחדות כשראש הממשלה היה ראמי חמדאללה. במהלך מבצע צוק איתן התפטרו מספר שרים מהממשלה, בטענה כי הממשלה לא פעלה כיאות בתגובתה למבצע. עקב כך, ב-17 ביוני 2015 הודיע מחמוד עבאס על פירוק הממשלה. הוא מינה שרים חדשים במקום אלה שהתפטרו, וטען שמדובר בחילופי האישים "טכניים ולא פוליטיים", צעד שגונה על ידי חמאס. הממשלה החדשה עדיין מכונה "ממשלת קונצנזוס".

פוליטיקה וממשל

Mahmoud Abbas
מחמוד עבאס, יושב-ראש הרשות הפלסטינית
PNA Hebron
משרד ממשלתי של הרשות הפלסטינית בחברון.

בראש הרשות עמד מאז הקמתה יאסר ערפאת, אשר ב-20 בינואר 1996 נבחר רשמית כנשיא הרשות הפלסטינית (בישראל נהגו להשתמש במונח "ראיס", או יושב-ראש בשביל להימנע מהשימוש במילה המפורשת "נשיא"). ב-19 במרץ 2003 מונה מחמוד עבאס (ידוע גם כאבו מאזן) לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית. הוא התפטר מתפקידו בספטמבר 2003, על רקע קריסת ה"הודנה", הפסקת האש שהוכרזה על ידי ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי. עם מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 החליף אותו באופן זמני יושב ראש המועצה המחוקקת רווחי פתוח, אם כי מילא את התפקיד רק באופן רשמי. ב־9 בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס לראשות הרשות ואחמד קריע מונה לראש הממשלה.

ב־25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים, שירות המודיעין הישראלי וממשלת ישראל צפו ניצחון דחוק של תנועת הפת"ח. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות ואף הקלה על מעצרו של מרואן ברגותי והתירה לו להתראיין ולקרוא לאזרחים לבחור, כדי לעצור את ארגון החמאס הנחשב קיצוני יותר. אף על פי כן, ארגון החמאס הפתיע וזכה ברוב גדול. מתוך 132 מושבים, תנועת החמאס קיבלה 76 מושבים לעומת 48 של הפת"ח; החזית העממית לשחרור פלסטין זכתה בשלושה מושבים; קואליציית השמאל "בדיל" (חלופה) זכתה בשני מושבים; מפלגת השמאל "פלסטין העצמאית" בראשות ד"ר מוסטפא ברגותי זכתה בשני מושבים; ו"הדרך השלישית" בראשות שר האוצר הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, קיבלה שני מושבים גם היא. על אף התחזיות, הבחירות היו שקטות ואושרו על ידי נציגות בינלאומית כדמוקרטיות.

ממשלת חמאס, שסירבה להכיר בישראל, נקלעה למשבר כספי. הפגנות של פעילי פת"ח ושוטרים פלסטינים נגד הלנת שכרם ואי-תשלום משכורתם התפתחו לעימותים אלימים בהם נהרגו פעילי פת"ח ופעילי חמאס. ביולי הסתיימה הפסקת האש בין חמאס לישראל, כאשר מחבלי חמאס וועדות ההתנגדות העממית, חדרו לשטח ישראל, הרגו שני חיילים וחטפו את החייל גלעד שליט. בתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ בו נהרגו למעלה מ-400 פלסטינים, רובם מחבלים חברי תנועת חמאס. במקביל, גברו העימותים האלימים בין פת"ח לחמאס. מגעים להקמת ממשלת אחדות פת"ח-חמאס כשלו ומחמוד עבאס שקל לקיים משאל עם שדרכו קיווה להביא לסופה של הממשלה בראשות חמאס. בעקבות לחץ של ערב הסעודית, נחתם בריאד הסכם לכינון ממשלת אחדות פלסטינית פת"ח-חמא"ס (הסכם מכה), שיצאה אל הפועל לבסוף ב-17 במרץ 2007.

מנגנוני הביטחון

BeitLehemTigart
מצודת טיגארט בבית לחם המשמשת כמרכז מנגנון הרשות בעיר, 1995

הסכמי אוסלו ב' שנחתמו בשנת 1995 קבעו שש סוכנויות ביטחון של הרשות הפלסטינית, את הרכבם ואת תפקידיהם. הסוכנויות היו משטרה אזרחית, ביטחון כללי, הביטחון המסכל, מודיעין, המשמר הנשיאותי והגנה אזרחית. אולם, במהרה התפתחו 11 מנגנונים נפרדים, אשר כל אחד מהם היה כפוף ישירות ליאסר ערפאת[17]:

  1. המשטרה הפלסטינית האזרחית הכוללת בין השאר ענפי תנועה, סמים, חקירות וניהול בתי סוהר. בראש המשטרה הפלסטינית עמד ראזי ג'באלי שנחשב נאמן של ערפאת
  2. משטרת גבולות
  3. המשטרה הימית הידועה גם כמשמר החוף[18].
  4. הביטחון המסכל שהיה מורכב מענפים נפרדים ביהודה ושומרון בראשות ג'יבריל רג'וב וברצועת עזה בראשות מוחמד דחלאן. היה מנגנון הביטחון הפעיל ביותר ברשות ללא מגבלות ברורים על סמכויותיו.
  5. המודיעין הכללי המורכב מכאלף איש ומהווה את המודיעין שהוקם על פי ההסכם עם ישראל. מפקד הענף ביהודה ושומרון היה תאופיק טיראווי ומפקד הענף העזתי היה אמין אל הינדי.
  6. המודיעין הצבאי
  7. כוח 17 - ביטחון הנשיאות
  8. משמר הנשיאות
  9. הביטחון הלאומי
  10. כוחות מיוחדים שככל הנראה אחראים לפקח על מנגנוני הביטחון האחרים
  11. הגנה אזרחית - אחראי לאספקת שירותים חיוניים, חילוץ והצלה[18]

באוגוסט 1996 הודיע ערפאת על כוונה להקים משטרת קמפוסים למניעת התקוממויות של סטודנטים, אולם התנגדות של האוניברסיטאות וחברי המועצה המחוקקת הביאו לזניחת הרעיון[18]. במהלך השנים נע מספר מנגנוני הביטחון בין 10 ליותר מ-15, מרביתם בעלי תחומי אחריות חופפים ואף זהים. הסיבות לריבוי המנגנונים היו בעיקר פוליטיות: כך התאפשר לערפאת לספק תפקידים רשמיים ברשות לנאמניו ולנציגי כוחות פוליטיים, וכן למנוע הצטברות כוח רב מדי בידי מספר קטן של קצינים בכירים. מרבית מנגנוני הביטחון הוקמו על בסיס הקצונה הבכירה של היחידות הצבאיות בפת"ח, שהגיעו עם ערפאת מתוניס עם כניסתו לשטחים.

לקראת סוף חייו של ערפאת ובמהלך שלטונו של מחמוד עבאס בוצעו רפורמות במערך הביטחון, ומספר מנגנונים אוחדו. בנוסף, באופן רשמי הועברו חלק ממנגנוני הביטחון לשליטת משרד הפנים והממשלה עוד בימי ערפאת (לפני כן הייתה השליטה הישירה על כל המנגנונים בידי מוסד הנשיאות).

מאז עליית החמאס לשלטון בראשית 2006 הוחזרו בפועל מרבית המנגנונים לשליטת הנשיאות, והיוו כח משמעותי ביותר לפת"ח במאזן הכוחות שלו מול חמאס. עם זאת, כאשר התרחשה הפיכת החמאס ברצועת עזה ב-2007, המנגנונים נכנעו וברחו כמעט ללא התנגדות והוחלפו באנשי חמאס. לעומת זאת, ביהודה ושומרון עדיין מהווים מנגנוני הביטחון מרכיב חשוב במניעת השתלטות חמאס על האזור, ומאז ההפיכה בעזה ניכרת פעילות פעילה יותר נגד חמאס, הכוללת מעצרים של אנשיו.

התיאום הביטחוני

התיאום הוא אינטרס הדדי, משום שהוא מסייע לשמירת הסדר והביטחון באזור. בעקבות הסכמי אוסלו החלו סיורים משותפים בין מנגנוני הביטחון הפלסטינים למקביליהם הישראלים. הצדדים קיימו מפגשים משותפים, ימי עיון והשתלמויות משותפות. עם זאת, בשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה נרצח שוטר מג"ב, פקד יוסף טבג'ה, על ידי שוטר פלסטיני ועקב זאת בוטלו הסיורים המשותפים[19]. בהמשך, סגר צה"ל בשנת 2002 את משרדי התיאום הביטחוני בגדה.

ביהודה ושומרון מתקיים תיאום ביטחוני שוטף בין גורמי הביטחון הישראליים למנגנוני הביטחון הפלסטיניים. לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007 הופסק שם לחלוטין התיאום הביטחוני[20].

למרות הקריאות ברשות הפלסטינית להפסיק את התיאום, יושב ראש הרשות, אבו מאזן, תמך בדרך כלל על שמירתו ואף כינה אותו בשנת 2014 "קדוש"[21]. לפי ראש מנהלת התיאום והקישור של הרשות הפלסטינית, ג'יהאד אל ג'יוסי, במהלך שנת 2015 העבירו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לידי כוחות הביטחון הישראליים 634 אזרחים ישראלים אשר נכנסו ליישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון[22].

פעילות, מימון ועידוד טרור

דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי ערפאת היה מעורב בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית, כולל כספים שמקורם באיחוד האירופי ובמדינות התורמות, שימשו למימון פעילות טרור. עוד הצביע הדו"ח על כך שסעודיה, סוריה, איראן ועיראק העבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים[23][24]. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה[25].

מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית היו מעורבים בפיגועי טרור נגד ישראל, בתכנונה ובמימונה של הרשות הפלסטינית. ב-23 בפברואר 2015 הרשיע בית המשפט הפדרלי של ארצות הברית את הרשות הפלסטינית באחריות לפיגועי טרור שביצעו מחבלים פלסטינים בזמן האינתיפאדה השנייה וחייב אותה בתשלום פיצויים של מאות מיליוני דולרים לקורבנות הטרור ומשפחותיהם[26]. באוגוסט 2016 הפך בית המשפט לערעורים בניו-יורק את ההחלטה[27].

בפרסום של השב"כ משנת 2007 נכתב כי מבוקשים פלסטינים מאזור רמאללה ניצלו את מטות מנגנוני הביטחון, כולל המוקטעה, כמקום מסתור מפני צה"ל וכבסיס יציאה וחזרה מפיגועים[28]. מסרים לראשי הרשות הפלסטינית לא הועילו, ובעקבות זאת ערך צה"ל מספר מבצעים למעצר מבוקשים. עוד נכתב בפרסום כי מנגנוני הביטחון הפלסטינים נוהגים להציג מצגי שווא על פעילות סיכול נרחבת ומשמעותית כביכול, כגון אמצעי לחימה מזויפים ומעצרים שלא בוצעו.

האדרת מחבלים ועידוד שהאדה

בשנת 2008 שיבח אבו מאזן את האסירים הביטחוניים היושבים בכלא הישראלי, ובפרט מחבלים שביצועו פיגועים נגד אוכלוסייה אזרחית[29].

הרשות הפלסטינית עושה שימוש בטלוויזיה הרשמית והרדיו הרשמי של הרשות לשם עידוד שהידים שיבצעו פיגועי התאבדות, באמצעות פרסום טלוויזיוני של דברי הלל, ברכה ושבחים לשהידים, קליפים המעודדים שהאדה בטלוויזיה ושירים מעודדי שהידים ברדיו הרשמי[30].

הרשות מנציחה מחבלים שביצעו פיגועים קשים: טורניר כדורגל לילדים בני 14 נקרא על שמו של עבד אל-בסט עודה, שביצע את הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר בשנת 2002, בו נרצחו 30 ישראלים. על שמה של דלאל מוגרבי, שהובילה את הפיגוע בכביש החוף בשנת 1978 במהלכו נרצחו 35 ישראלים, נקראו מחנות קיץ, בתי ספר, טקסי סיום ואירועי ספורט. טהאר חאמד, שצלף ב-10 ישראלים במחסום צה"ל בשנת 2002, זכה בעיתון הרשמי של הרשות לכינוי "גיבור האינתיפאדה"[31].

בינואר 2016 פרסם השב"כ שיש להסתה בשידורי הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית השפעה מעודדת טרור[32].

תשלומים למחבלים ומשפחותיהם

הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית למחבלים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת משכורת חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות. על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים בישראל, כגון גנבי מכוניות, אינם זכאים למשכורת). גובה המשכורת החודשית נגזר מאופי פעולת הטרור, משך תקופת המאסר שנקצבה על ידי בית המשפט, ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית (ברש"פ מכונים 'ערביי הפנים') מקבלים משכורות גבוהות יותר מאלה של מחבלים בעלי אזרחות פלסטינית[33]. אבו מאזן אמר בכמה הזדמנויות שגם אם יהיה לו גרוש אחד הוא ישלם אותו למחבלים, משום ש"אנחנו שלחנו אותם"[34].

הרשות תומכת באופן חודשי בכ-5000 מחבלים מורשעים הכלואים בישראל וכ-5,500 מחבלים נוספים שריצו מאסר ושוחררו. הסכום המוקצב לתשלום משכורות המחבלים ומשפחותיהם עומד על קרוב ל-1.3 מיליארד שקל בשנה, שהם כ-7% מהתקציב הכולל של הרשות. כחצי מסכום זה משולם למחבלים עצמם וכחצי למשפחות מחבלים שנהרגו[34].

יחסי חוץ

Palestine recognition only
בירוק: מדינות המכירות ב"מדינת פלסטין"

הרשות הפלסטינית מיוצגת על ידי הארגון לשחרור פלסטין שמנהל רשת של משלחות ושגרירויות פלסטיניות. יש לה שגרירויות במדינות אשר מכירות במדינה פלסטינית ובמדינות אחרות אשר נמנעות להביע את עמדתן בסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מנהלת "משלחות" או "משימות". מדינות זרות מיוצגות ברשות הפלסטינית באמצעות "שליחות" או "משרדים" ברמאללה ובעזה.

ב-5 בינואר 2013, בעקבות החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם, הורה נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לכל השגרירויות הפלסטיניות לשנות כל אזכור רשמי בשם הרשות הפלסטינית ל"מדינת פלסטין"[35]. כמו כן, הורה לממשלה הפלסטינית להנפיק דרכונים ומסמכים רשמיים נוספים בהם תוטבע החותמת "מדינת פלסטין"[36]. 137 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם מכירות ב"מדינת פלסטין".

הרשות הפלסטינית נכללת במדיניות השכנות האירופית של האיחוד האירופי (ENP), שמטרתה לקרב את האיחוד האירופי ושכנותיו.

כלכלה

Bank Of Palestine - Ramallah
בנק פלסטין, רמאללה

כלכלת הרשות הפלסטינית מקבילה לכלכלת מדינת עולם שלישי לפי מדדים מקובלים. התוצר הלאומי הגולמי של התושבים נאמד בכ-2,900 דולרים לנפש לשנה. השכר הממוצע בשנת 2006 הוערך בין 1,570-1,800 ש"ח לחודש[37]. רוב התושבים הם חקלאיים או עובדים כלליים ללא השכלה גבוהה. שירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונים לחסדי התרומות של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה. כמו כן, קיימים פערים כלכליים גדולים בין האליטה הפלסטינית בעלת הממון לבין האוכלוסייה קשת היום ומרובת הילדים.

הקשרים הכלכליים בין ישראל לרשות מסייעים לכלכלת שני הצדדים. בשנות ה-90 כמאה אלף פלסטינים הועסקו מדי יום בידי ישראלים. בנוסף, היצוא מהרשות לישראל עמד על כ-500 מיליון דולר בשנה. עם זאת, בשנים הראשונות לפעילותה של הרשות הכלכלה הפלסטינית אופיינה בריכוזיות גבוהה, בהיעדר שקיפות, ולעיתים אף בשחיתות. עסקים רבים בשטחים הוחזקו בידי הרשות או אנשיה. מדיניות זו הפחיתה את התחרותיות במשק ואת הניצול של המשאבים הפיסקליים. משנת 1997 החלה מגמת צמיחה, שנמשכה עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. הצמיחה נבעה מגידול במספר העובדים הפלסטינים בישראל, ירידה באבטלה משיעור של 25% בשנת 1996 ל-11% בשנת 2000, מיסים שגבתה ישראל עבור הרשות והירתמות הקהילה הבינלאומית. בשנים 1994–2001 הזרימה הקהילה הבינלאומית לרשות 4.5 מיליארד דולר[38]. הסכמי אוסלו הביאו השקעות בתחומי הרשות ובישראל ובתקופה שבין ההסכמים לאינתיפאדה השנייה (1993-2000) צמח התמ"ג הפלסטיני בכ-230%[39].

האינתיפאדה השנייה הסבה נזק כבד למשק הפלסטיני. בעקבות פיגועי הטרור, צה"ל הטיל סגרים על השטחים וקשרים כלכליים רבים בין ישראל והפלסטינים נותקו. אלפי פלסטינים איבדו את מקור עבודתם. כיבושן מחדש של הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון במבצע חומת מגן הביא לסגירת מרכזים כלכליים כמו בנקים, שעליהם פשט צה"ל כדי לקטוע הזרמת כספים לטרור[40]. במקביל הועלו טענות כלפי ההנהגה הפלסטינית על שחיתויות ונטילת כספים שהיו מיועדים לרווחת כל התושבים, עובדה שתרמה לעליית החמאס לשלטון ב־2006. ניצחון החמאס הביא להפסקת הזרמת הכספים של מדינות אירופה וארצות הברית, וזו היוותה פגיעה נוספת בכלכלה הפלסטינית, ובעיקר בזו שברצועת עזה.

בניגוד למצב הקשה בעזה, בשנים 2008 ו-2009 ניכר שיפור בכלכלת יהודה ושומרון, בעקבות הקלות שהנהיגה ישראל על התנועה והסרת מחסומים, לצד היתרים גורפים לכניסת ערבים ישראלים לשטחים, שיפור פנימי בסדר ובביטחון בערים, וכינון ממשלה חלופית לממשלת חמאס (פעולה שהחזירה את הסיוע בינלאומי)[41]. בשנת 2005 היה התמ"ג לנפש בגדה המערבית גבוה בעשרה אחוזים מזה שנרשם ברצועת עזה, ובשנת 2015 הוא היה גבוה ב־128 אחוזים[42].

הרשות הפלסטינית מקבלת סיוע כלכלי מארגונים בינלאומיים, ממדינות המערב וממדינות המפרץ. סמוך להסכמי אוסלו הוקמה ועדת הקישור אד-הוק לסיוע כלכלי לרשות הפלסטינית.

Palestine governorates-he
אזורי החלוקה ברשות הפלסטינית

גאוגרפיה וחלוקה מנהלית

Pla
השטחים שעתידם פתוח למשא ומתן, כפי שנקבע בהסכמים עם ישראל. הרשות הפלסטינית שולטת במידה כלשהי בחלק מהשטחים האלה

ב"הצהרת העקרונות" שעליה חתמו נציגי ממשלת ישראל והנהגת אש"ף ב-13 בספטמבר 1993, ואשר קבעה קווים מנחים למשא ומתן בין הצדדים, נקבע:

"תחום שיפוטה של המועצה (=הרשות הפלסטינית) יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע. שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים." (סעיף 4, נוסח מלא בעברית באתר הכנסת)

אף כי בפועל הרשות הפלסטינית אינה שולטת במרבית שטח יהודה והשומרון (המכונה בהצהרת העקרונות "הגדה המערבית"), הרי שלפי "הצהרת העקרונות", רוב השטח שמעבר לקו הירוק יכול לעבור לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת המשא ומתן עם ישראל על הסדרי הביניים. לפי סעיף 5 ב"הצהרת העקרונות" שטחי מזרח ירושלים וההתנחלויות לא ייקבעו אלא בהסכמי הקבע בין הצדדים. מאז הפיכת חמאס ברצועת עזה, אבדה הרשות הפלסטינית את שליטתה ברצועה, וחמאס שולט בה באופן מעשי.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון

הערות שוליים

  1. ^ על פי הצהרות הרשות בירתה היא ירושלים
  2. ^ בפועל נמצאים בשימוש מועט גם דינר ירדני באיו"ש, ולירה מצרית ברצועת עזה. לרשות הפלסטינית יש את הסמכות לאמץ מטבעות אלו או אחרים לפי הסכם פריז מתאריך 29 באפריל 1994 (מסמך המסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל והרשות הפלסטינית). עם זאת, מתפקד השקל כמטבע העיקרי של הרשות משום שכלכלתה קשורה בזו הישראלית קשר הדוק.
  3. ^ בשטחי C באיו"ש משמש השקל הילך חוקי לפי צו מספר 1148 של צה"ל. באתר צה"ל
  4. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  5. ^ 5.0 5.1 סיכום של הגדה המערבית (שטח A, שטח B ושטח C) ושל רצועת עזה; תמ"ג - הערכה לשנת 2014
  6. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  7. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  8. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2017 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם בספטמבר 2018
  9. ^ ג'קי חורי, הרשות הפלסטינית תכונה מעתה "מדינת פלסטין" במסמכיה הרשמיים, באתר הארץ, 7 בינואר 2013
  10. ^ הרשות שינתה את שמה ל"מדינת פלסטין", חדשות 2
  11. ^ יצחק בן-חורין, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2012; General Assembly Votes Overwhelmingly to Accord Palestine ‘Non-Member Observer State’ Status in United Nations (באנגלית)
  12. ^ אפרים יער וזאב שביט, מגמות בחברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 689
  13. ^ סיכום שנת 2009: נתונים ומגמות בטרור, אתר שירות הביטחון הכללי.
  14. ^ עלי ואקד, תוכנית פיאד: פלסטין דמוקרטית וקפיטליסטית, באתר ynet, 25 באוגוסט 2009
  15. ^ אבי יששכרוףראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד: מדינה דה-פקטו בתוך שנתיים, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2009
  16. ^ אליאור לוי, אבו מאזן קיבל את התפטרותו של סלאם פיאד, באתר ynet, 13 באפריל 2013
  17. ^ As'ad Ghanem, The Palestinian regime: a "partial democracy", pages 112-113
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Académie de Droit International, Anis F. Kassim, The Palestine Yearbook of International Law 1996-1997, Volume 9, Martinus Nijhoff Publishers, 1998ת page 354
  19. ^ השוטר הפלסטיני ירה למוות בעמיתו הישראלי, באתר ynet, 30 בספטמבר 2000
  20. ^ תיאום פעולות הממשלה בשטחים, תיאום ביטחוני
  21. ^ גל ברגראבו מאזן: התיאום הביטחוני עם ישראל "קדוש", ‏28 במאי 2014
  22. ^ אילן זלאיט‏, הרשות העבירה לישראל 634 אזרחים שנכנסו ליישובים פלסטיניים ב-2015, באתר וואלה! NEWS‏, 28 בינואר 2016
  23. ^ הדו"ח שהוכן על ידי צוות בראשות השר דני נווה: מעורבות ערפאת, בכירי "הרשות הפלסטינית" והמנגנונים בטרור נגד ישראל קובץ PDF
  24. ^ אפרת וייס, "תיק ערפאת": כספי האיחוד האירופי מימנו טרור, באתר ynet, 5 במאי 2002
  25. ^ עומר כרמון, האיחוד האירופי מאשר: ערפאת העביר כספי סיוע לארגוני טרור, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 9 בפברואר 2002
  26. ^ איציק וולף, תקדים: הרשות הפלסטינית תשלם מיליארדי שקלים לנפגעי טרור, באתר nrg‏, 23 בפברואר 2015
  27. ^ נטעאל בנדל, הרשות הפלסטינית לא תשלם פיצויים לנפגעי טרור אמריקאים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2016
  28. ^ באתר השב"כ
  29. ^ האדרת מחבלים וטרור, מבט לתקשורת פלסטינית
  30. ^ עידוד השהאדה (מוות למען אללה), PMW - מבט לתקשורת פלסטינית
  31. ^ האדרת מחבלים וטרור, מבט לתקשורת הפלסטינית (PMW)
  32. ^ עוזי ברוך, שב"כ: הרוצח הושפע משידורי ההסתה, באתר ערוץ 7, 24 בינואר 2016
  33. ^ נדב שרגאי, הטרור משתלם, ישראל היום, 26.8.2011
  34. ^ 34.0 34.1 אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש, חלק מהמחבלים מקבלים מהרשות 12 אלף שקלים בחודש, ynet, ‏11/12/2018
  35. ^ Abbas instructs embassies to refer to State of Palestine
  36. ^ דלית הלוי, צעד נוסף בהקמת "מדינת פלסטין", באתר ערוץ 7, 6 בינואר 2013
  37. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    ע"א 8960/06
  38. ^ דוקטור גיל פיילר, המשק הפלסטיני בצל האינתיפאדה, באתר משרד האוצר
  39. ^ דוקטור גיל פיילר, המשק הפלסטיני בצל האינתיפאדה, באתר משרד האוצר
  40. ^ פליקס פריש, ‏כוח צה"ל פשט על בנקים ברמאללה; החרים מיליוני ש' שנועדו למימון טירור, באתר גלובס
  41. ^ דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: מוקדם לשמוח, באתר כלכליסט, 5 באוקטובר 2009
  42. ^ ערן ישיב ואלון ריגר, הכלכלה של רצועת עזה, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ‏2017
אסמאעיל הנייה

אִסמאעיל עבד א-סלאם אחמד הנייה (בערבית: إسماعيل عبد السلام أحمد هنية; תעתיק מדויק: אסמאעיל עבד אלסלאם אחמד הניה; נולד ב-29 בינואר 1962) הוא ראש הלשכה המדינית של חמאס, החל ממאי 2017. החליף בתפקיד זה את ח'אלד משעל. קודם לכן, כיהן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית ה-5, ולאחר ההפיכה בעזה המשיך לכהן כראש הממשלה של ארגון הטרור חמאס, ברצועת עזה, בניגוד להחלטת יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שמינה כראש ממשלה את סלאם פיאד.

הנייה הוא אחד מראשי הנהגת ארגון חמאס לאחר חיסול יאסין ורנתיסי, ובאפריל 2012 נבחר גם לכהן כראש הלשכה המדינית של חמאס בעזה.

בית לחם

בֵּית לֶחֶם (בערבית: بيت لحم בֵּיתּ לַחְםְ) היא עיר בהר חברון שבהרי יהודה, כ-10 ק"מ דרומית לירושלים. העיר נמצאת בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית.

נכון ל-2010 מתגוררים בעיר כ-30,000 בני אדם. העיר היא בירת נפת בית לחם, שכוללת עיירות כגון בית סחור, בית ג'אלה, אל-ח'דר ועוד. בנפה מתגוררים על פי הערכות הרשות הפלסטינית כ-200,000 בני אדם.בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגרפים שכללו הגירת נוצרים רבים לארצות אמריקה ואירופה, והגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. על פי חלק מהאומדנים 40% מהם נוצרים. אומדנים אחרים מעריכים שרק חמישית (20%) מכלל התושבים הם נוצרים.

ג'נין

גֶּ'נִין (בערבית: جنين) היא עיר בגבול בין צפון השומרון לדרום עמק יזרעאל הנמצאת בתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A). מרבית תושביה מוסלמים ומיעוטם נוצרים. בעיר עצמה מתגוררים כ-39 אלף תושבים ובמחוז ג'נין כ-250 אלף נוספים. 54% מהתושבים הם צעירים מתחת לגיל 20 (נתונים משנת 1997). רבים מתושבי העיר מתפרנסים מחקלאות ומייצור פחם עץ.

במרכז העיר נמצא מחנה הפליטים ג'נין, המאכלס פליטים פלסטינים מתקופת מלחמת העצמאות וצאצאיהם.

הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה

הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (בערבית: الجهاز المركزي للإحصاء الفلسطيني) היא הגוף האחראי לאיסוף ניתוח והצגה של מידע סטטיסטי מטעם הרשות הפלסטינית. הלשכה הוקמה בשנת 1993 על ידי חסן אבו ליבדה כלשכה סטטיסטית עצמאית. בשנת 2000 חוקק "חוק הסטטיסטיקה הכללי", שאושר על ידי יאסר ערפאת, אשר נתן ללשכה מעמד רשמי. הלשכה מפרסמת מדי שנה נתונים סטטיסטיים עדכניים על האוכלוסייה הפלסטינית.

המשרד הראשי של הלשכה נמצא במרכז רמאללה.

הרשות הפלסטינית במשחקים האולימפיים לנוער

הרשות הפלסטינית משתתפת במשחקים האולימפיים לנוער מאז היווסדם באולימפיאדת הנוער סינגפור (2010). היא מעולם לא השתתפה במשחקי החורף האולימפיים לנוער. עד כה, אף ספורטאי נוער מהרשות הפלסטינית לא זכה במדליה אולימפית לנוער. ההשתפות של ספורטאי הנוער מהרשות הפלסטינית היא בעיקר סמלית.

ועידת קמפ דייוויד (2000)

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון הייתה ועידה שנערכה ביולי 2000 בקמפ דייוויד שבמרילנד, בראשות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. ועידה זו נכשלה בהשגת הסדר קבע שיסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני.

חברון

חֶבְרוֹן (בערבית: الخليل; תעתיק מערבית: אַלְחַ'לִיל) היא עיר פלסטינית-ישראלית במרכז הר חברון שבהרי יהודה, כ-35 ק"מ דרומית לירושלים. העיר שוכנת בגובה של כ-930 מטר מעל פני הים. חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ומהערים העתיקות בעולם המאוכלסות באופן כמעט רצוף מאז העת העתיקה. היא העיר הגדולה ביותר בשטחי הרשות הפלסטינית. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2016, מתגוררים בה כ־215 אלף פלסטינים. בישוב היהודי בחברון גרים כאלף יהודים.

על פי המסורת היהודית, במערת המכפלה שבעיר נקברו אבות האומה ואִמותיה, ועל כן היא מכונה "עיר האבות". גם האסלאם, אשר מחשיב את אברהם, יצחק ויעקב לנביאים, מייחס חשיבות לציון מיקום קבריהם. בערבית נקראת העיר "אל-ח'ליל", על-פי כינויו של אברהם במסורת המוסלמית – ח'ליל אללה (خليل الله – "ידיד האל"). מערת המכפלה מכונה "אל-חרם אל-איבראהימי" (الحرم الإبراهيمي – "מסגד אברהם"), ובה שוכן אתר תפילה למוסלמים.

בתקופת המקרא הייתה חברון לאחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ואף לבירתו של דוד המלך בשנותיו הראשונות כמלך. חברון היא אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה), שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן. כיום מחולקת העיר בהתאם להסכמי אוסלו והסכם חברון לאזור באחריות הרשות הפלסטינית (H1) ולאזור באחריות מדינת ישראל (H2).

ביולי 2017 החליט ארגון אונסק"ו להכיר בעיר העתיקה של חברון כאתר מורשת עולמית.

טולכרם

טולכרם (בערבית: طولكرم) היא עיר פלסטינית במערב השומרון, כ-16 ק"מ מזרחית לנתניה. העיר מונה 62,000 תושבים (2007), ברובם ערבים מוסלמים, ומיעוטם ערבים נוצרים. בהסכמי אוסלו הוגדרה העיר כ-"שטח A", בו השליטה האזרחית והביטחונית נתונה בידי הרשות הפלסטינית. העיר משמשת כבירת נפת טולכרם.

יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (בערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 1929 – 11 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

יריחו

יְרִיחוֹ (בערבית: أريحا (מידע • עזרה) - אַרִיחַא) היא עיר ברשות הפלסטינית באזור בקעת הירדן, כ-10 ק"מ מצפון לים המלח. גובה העיר - כ-250 מטר מתחת לגובה פני הים - הופך אותה לעיר המיושבת הנמוכה ביותר בעולם. יריחו היא ממקומות היישוב העתיקים בעולם, והתקיים בה יישוב מוקף חומה כבר בשנת 9500 לפנה"ס בערך, דהיינו לפני כ-11,500 שנה.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מחמוד עבאס

מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע • עזרה) נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא. קודם לכן היה ממייסדי הפת"ח.

נפות הרשות הפלסטינית

נפות הרשות הפלסטינית נקבעו כחלוקה האדמיניסטרטיבית של שטחי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו. כיום ברשות הפלסטינית 16 נפות, מהן 11 בגדה המערבית ו-5 ברצועת עזה.

נשיא הרשות הפלסטינית

נשיא הרשות הפלסטינית המכונה בעברית גם יושב ראש הרשות הפלסטינית או ראש הרשות הפלסטינית (בערבית: رئيس السلطة الوطنية الفلسطينية או الرئيس الفلسطيني) הוא בעל התפקיד הבכיר ביותר במנגנון הרשות הפלסטינית. בנסיבות מסוימות הוא זוכה למעמד של ראש מדינה, אף כי הרשות הפלסטינית אינה נחשבת למדינה עצמאית. עד כה כיהנו בתפקיד שני אנשים: יאסר ערפאת מיום הקמת הרשות הפלסטינית ועד מותו, ומחמוד עבאס (אבו מאזן) מה-15 בינואר 2005. רווחי פתוח שימש נשיא זמני בפרק הזמן שבין מותו של ערפאת למינויו של עבאס.

הרשות הפלסטינית בנויה לפי שיטת המשטר הנשיאותי, כך שבידי נשיא הרשות מרוכזות סמכויות ביצועיות רבות, בפרט בתחום ניהול מנגנוני הביטחון וקשרי החוץ של הרשות. בלחץ ארצות הברית והאיחוד האירופי מונה ב-19 במרץ 2003 ראש ממשלה לרשות הפלסטינית במטרה לצמצם את סמכויות הנשיא דאז יאסר ערפאת, ולהעביר חלק מהן למחמוד עבאס (כיום נשיא הרשות). חוקת הרשות הנוכחית קובעת כי נשיא הרשות ממנה לעצמו ראש ממשלה מתוך המועצה המחוקקת הפלסטינית כדי שיסייע לו בניהול הרשות.

קלקיליה

קלקיליה (בערבית: قلقيلية) היא עיר בדרום-מזרח השרון, בתחומי הרשות הפלסטינית, הממוקמת בנקודה הקרובה ביותר לחוף הים התיכון (כ-12 ק"מ) ביהודה ושומרון. קלקיליה ממוקמת ממזרח לכפר סבא, דרומית לטול כרם ומערבית לשכם. בסמוך לה עובר כביש 6. נכון לשנת 2006 מספר תושביה נאמד ב-44,700 נפשות.

רמאללה

רמאללה (בערבית: رام ﷲ, ראם אללה, "גובהו של אללה", להאזנה (מידע • עזרה)) היא עיר פלסטינית בהרי יהודה המשמשת כמרכז שלטוני של הרשות הפלסטינית, כבירתה דה פקטו וכמקום הפעילות העיקרי של ארגון הפת"ח. רמאללה נמצאת כ-15 קילומטר צפונית לירושלים וגרים בה כ-69,000 תושבים, נכון ל-2009. בנפת רמאללה ואל-בירה, שכוללת גם ערים הסמוכות לרמאללה, כמו אל בירה, ביתוניא וכפרים רבים נוספים, מתגוררים נכון ל-2007 כ-280,000 בני אדם.

בעיר מוסדות שלטון פלסטינים, בהם המוקטעה, מעונו הרשמי של נשיא הרשות הפלסטינית, והפרלמנט הפלסטיני.

בשנת 2005 רמאללה הייתה לעיר הראשונה ברשות הפלסטינית שבה נבחרה אישה לתפקיד ראש עיר, זאת כאשר ג'נט מיכאיל נבחרה לתפקיד.

רפיח

רָפִיחַ (בערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

ברפיח פועל מעבר גבול אל מצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

אוכלוסייה לפי גילים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 39.26%
גילאי 15 - 24 21.23%
גילאי 25 - 54 32.11%
גילאי 55 - 64 4.24%
גילאי 65 ומעלה 3.15%
הליגה הערבית
איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטי • הרשות הפלסטינית • ירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקופלסטיןסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטרתוניסיהתימן Emblem of the Arab League
הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
חברות אפגניסטןאלג'יריהצ'אדמצריםגינאהאינדונזיהאיראןירדןכוויתלבנוןלובמלזיהמאלימאוריטניהמרוקוניז'רפקיסטןתימןערב הסעודיתסנגל • פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) • סודאןסומליהתוניסיהטורקיהבחרייןעומאןקטראיחוד האמירויות הערביותסיירה לאוןבנגלדשגבוןגמביהגינאה ביסאואוגנדהבורקינה פאסוקמרוןקומורועיראקהמלדיבייםג'יבוטיבניןברונייניגריהאזרבייג'ןאלבניהקירגיזסטןטג'יקיסטןטורקמניסטןמוזמביקקזחסטןאוזבקיסטןסורינאםטוגוגיאנהחוף השנהב OrganizationOfIslamicCooperation
מדינה מושעית סוריה
מדינות משקיפות בוסניה והרצגובינההרפובליקה המרכז-אפריקאיתקפריסין הצפוניתתאילנדרוסיה
ארגונים משקיפים הליגה הערביתהאו"םהמדינות הבלתי-מזדהותארגון אחדות אפריקה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.