הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית

הרקליוס (לטינית: Flavius Heracles Augustus, יוונית: Φλάβιος Ἡράκλειος, Flavios Iraklios. ‏575 - 11 בפברואר 641) היה קיסר ביזנטיון מ-5 באוקטובר 610 ועד מותו בשנת 641. הוא שינה את השפה הרשמית בביזנטיון ליוונית. בתקופת מלכותו היו מלחמות רבות עם האימפריה הסאסאנית במהלכן אבדו לביזנטיון כמעט כל הפרובינציות במזרח (כולל סוריה, מצרים וארץ ישראל). הרקליוס הצליח לשקם את הצבא ולנצח את הפרסים ולכבוש מידיהם מחדש את המזרח. אך בסוף ימי שלטונו אבדו שוב שטחי המזרח (הפעם לתמיד) לכוח העולה החדש של הכיבוש המוסלמי שבא מחצי האי ערב וניצח גם את ביזנטיון וגם את האימפריה הסאסאנית.

הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית
Heraclius and Heraclius Constantine solidus
שושלת Heraclian dynasty
Part of Hoard thet was found in City of David
חלק ממטמון של 264 מטבעות זהב מימי הרקליוס. נתגלה בעיר דוד בירושלים בדצמבר 2008. המטבעות נושאים את דיוקנו של הקיסר[1]

חייו

מוצא

משפחתו של הרקליוס הייתה ככל הנראה מאזור קפדוקיה ממוצא ארמני, אך על אבותיו לא ידוע כמעט דבר. הוא נקרא על שמו של אביו הרקליוס (שברבות הימים זכה על כך לכינוי "הרקליוס האב"), שהיה מצביא בצבאו של הקיסר מאוריקיוס, ולחם בשנת 590 מול צבאו של הטוען לכתר האימפריה הסאסאנית הפרסית, בהראם ג'ובין. לאחר המלחמה מינה הקיסר מאוריקיוס את הרקליוס האב לתפקיד מושל (אקסארך) אפריקה. הרקליוס בילה את מרבית ילדותו בפרובינציה הרומית באפריקה, ועל פי אחת הגרסאות עסק בצעירותו בלחימת גלדיאטורים מול אריות.

המרד נגד פוקאס ועלייתו של הרקליוס

בשנת 608 הכריז הרקליוס האב על מרד כנגד הקיסר פוקאס, שהדיח את מאוריקיוס מכיסאו שש שנים קודם לכן. המורדים הטביעו מטבעות עליהם הוצגו הרקליוס האב והרקליוס הבן כקונסולים, אף שאיש משניהם לא טען לכס הקיסרות במפורש. בן דודו של הרקליוס ניקיטס עמד בראש פלישה קרקעית למצרים, הביס את צבאו של פוקאס, והשתלט על האזור.

הרקליוס עצמו הפליג בדרך הים דרך סיציליה אל קפריסין. בהגיעו לקונסטנטינופול הוא נפגש עם בכירי האצולה בעיר, וזמן קצר לאחר מכן ערך טקס בו הכתיר עצמו לקיסר. כשנכנס לעיר ערקו לצידו חיילי המשמר של פוקאס, עליהם פיקד חתנו של הקיסר פריסקוס, והוא נכנס אליה כמנצח, והוציא להורג את פוקאס במו ידיו. ב-5 באוקטובר 610 הוכתר הרקליוס בפעם השנייה, בכנסיית סטפן הקדוש שבארמון הקיסרות, ולאחר מכן נשא לאישה את ארוסתו פאביה, שזכתה לשם המלכותי אידוקיה, שזכתה לאהדת תושבי העיר, אך מתה ב-612. בשנת 623 נשא הרקליוס לאישה את אחייניתה של אידוקיה, מרטינה. נישואים שניים אלה לא התקבלו בעין יפה, ונתפסו בעיני נתיניו של הרקליוס כגילוי עריות, אך דווקא מרטינה הייתה זו שהפכה למרכז הכוח השלטוני בימי יורשיו של הרקליוס.

המלחמה נגד פרס וכיבוש ירושלים

כשהרקליוס עלה לשלטון הייתה האימפריה במצב חמור. פוקאס פינה את מרבית הכוחות מגבול הדנובה, והותיר את אזור הבלקן לחסדיהם של האווארים. הקיסר המודח מוריציוס סייע לשליט פרס כוסרו השני לשוב לכיסאו, והשניים הפכו לבני ברית. מותו של מוריציוס שימש לכוסרו תירוץ לתקוף את ביזנטיון ולדרוש כי יורשו של מוריציוס, תיאודוסיוס, יוכתר כקיסר. לאורך שלטונו של פוקאס השתלטו הפרסים באופן הדרגתי על אזור ארם נהריים, וניצלו את המרד של הרקליוס כדי להתקדם לכיוון סוריה.

הרקליוס הציע לפרסים הסכם שלום עם עלייתו לשלטון, אך כוסרו סירב להצעה, בטענה כי אינו אלא טוען לכתרו של תיאודיסיוס. כוחותיו של הרקליוס לא הצליחו להתמודד עם הצבא הפרסי, שכבש את דמשק בשנת 613 ובסיועה של הקהילה היהודית נכנס כשנה לאחר מכן לירושלים. במהלך הכיבוש נפגעה כנסיית הקבר הקדוש קשות, והגרוע מכל - הצלב שעליו נצלב ישו, ואשר נשמר בכנסייה, נלקח שלל. הנוצרים ראו בזה אות מבשר רע, עד כי הרקליוס השקיע מאמץ אדירים באיתור הצלב והחזרתו לירושלים, דבר שהצליח להגשים רק לאחר שנים רבות.
הפרסים המשיכו במסעי הכיבוש, והשתלטו על מצרים ב-616. הכוחות התקדמו עד לאזור כלקדון באזור מצרי הבוספורוס באנטליה, עד כי סופר שתושבי קונסטנטינופול יכלו לראות בלילה את אורות הלפידים של הפרסים מעבר לחומת העיר.

בשל התקדמות הפרסים שקל הרקליוס להעביר את בירתו מקונסטנטינופול לקרתגו אך בסופו של דבר שכנע אותו הפטריארך סרגיוס הראשון שלא לבצע את תוכניתו. הוא נותר במזרח ופעל לארגון צבאו מחדש. ב-621 יצא הרקליוס בראש צבאו כדי להתייצב מול האויב הפרסי. בהאמינו שקונסטנטינופול מוגנת די צורכה, הצעיד הרקליוס את צבאו לאורכה של אסיה הקטנה ופלש לפרס עצמה, במסע מלחמה שעתיד היה להימשך עוד שנים ארוכות. הרקליוס כרת ברית עם הקזארים ועם שבטים טורקמנים נוספים, וניצל גם מחלוקות פנימיות באימפריה הפרסית. הפרסים הובסו לבסוף בקרב נינווה בשנת 627, אך כוסרו עדיין סירב לחתום על חוזה שלום עם ביזנטיון. רק כשהתקרב הצבא הביזנטי לבירה הפרסית קטסיפון, הדיחו האצילים הפרסים את כוסרו, ויורשו קבאד השני נאלץ לקבל את תנאי השלום של הרקליוס. האימפריה הסאסאנית לא התאוששה עוד מנזקי המלחמה, ועד מהרה פלשו אליה הכוחות הערבים והשמידו אותה.

השבת הצלב לירושלים

ניצחונו של הרקליוס על הפרסים הפך לניצחון דתי, עם החזירו את הצלב הגזול שנפל בשבי הפרסים בשנת 614. בשנת 631 ערך הרקליוס מסע צליינות מפואר לירושלים, בו נכנס דרך שער הרחמים ברגליים יחפות, והשיב את הצלב לכנסיית הקבר. הכניסה הסמלית דרך השער המזרחי של הר הבית נועדה לדמות אותו למושיע, שכן על פי המסורת הנוצרית, ישו הוא זה שנכנס לירושלים ממזרח על גבי חמורו. מאז ובמשך מאות שנים נחוג ביום זה - 14 בספטמבר - 'חג הצלב'. בתקופה הצלבנית היו פותחים את שער הרחמים רק פעמיים בשנה - ביום הראשון שלפני חג הפסחא, כסמל למעברו של ישו, ובחג הצלב - כסמל למעברו של הרקליוס.

הרקליוס נטל לעצמו את תוארו של השליט הפרסי "מלך המלכים", וויתר על התואר הרומי אוגוסטוס. בשנת 629 בחר לעצמו את התואר "בזילאוס", הגרסה היוונית ל"שליט יחיד", תואר שהמשיך לשמש את קיסרי ביזנטיון במשך 800 השנים הבאות. הרקליוס אימץ מוטיבים הלניסטיים נוספים לשלטונו, וביטל את מעמדה של הלטינית כשפה הרשמית, לטובת היוונית.

המלחמה נגד הערבים

הרקליוס נפל למשכב זמן קצר לאחר ניצחונו על הפרסים, ולא יצא עוד לשדה הקרב. בשנת 634, כשהצבא הערבי תקף את סוריה וארץ ישראל, הוא שלח את אחיו תיאודור ומצביאי צבאו ללחום כנגדם, אך הם כשלו במערכה. קרב ירמוך, שנערך בשנת 636 הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הביזנטי, ובתוך שלוש שנים נכבשו מרבית סוריה וארץ ישראל. עד למותו של הרקליוס נפלה גם מצרים לידי הערבים.

מורשת

אף שניצחונו על הפרסים לא הביא להישגים מתמשכים עבור האימפריה הביזנטית, הרקליוס נחשב לאחד מגדולי קיסריה. הרפורמות שלו בממשל הקטינו את רמת השחיתות הגבוהה של שלטונו של פוקאס, והארגון מחדש בצבא שהנהיג זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר הצליח צבא זה לעצור את המוסלמים באסיה הקטנה, והמשיך להחזיק בקרתגו למשך 60 שנים נוספות.

כיבוש השטחים המזרחיים מידי הפרסים עורר מחדש באימפריה הביזנטית את שאלת האחדות הדתית. רבים מתושבי אזורים אלה היו מונופיזיטים וסירבו לקבל את החלטות ועידת כלקדון. הרקליוס ניסה לקדם פתרון פשרה שאותו כינה מונותוליזם, אך פתרון זה נדחה בידי שני הצדדים בסכסוך, שראו בו כפירה בנצרות.

משפחה

להרקליוס ולאשתו הראשונה פאביה אידוקיה היו שני ילדים:

  • אפיפניה אוגוסטה
  • הרקליוס קונסטנטינוס (קונסטנטינוס השלישי), קיסר בשנים 613641

מאשתו השנייה מרטינה היו להרקליוס לפחות 10 ילדים, אך שמותיהם וסדר לידתם מוטלים בספק:

  • פאביוס - היה בעל צוואר משותק
  • תיאודוסיוס - היה חירש-אילם, נשא לאישה את ניקה, ביתו של המצביא הפרסי שהרבראז
  • קונסטנטינוס
  • קונסטנטינוס הרקליוס (הרקלונס), קיסר בשנים 648-641
  • דויד (טיבריוס) - הכריז על עצמו קיסר בשנת 648
  • מרטינוס (או מרינוס)
  • אוגוסטינה, אוגוסטה
  • אנסטסיה או מרטינה, אוגוסטה
  • פברוניה

מבין ילדים אלה לפחות שניים היו נכים, דבר שנתפס כעונש על נישואיו הלא לגיטימיים של הרקליוס. כמו כן היה לו לפחות בן לא חוקי אחד, ג'ון אטלריכוס, שקשר כנגדו בשיתוף בן דודו תיאודורוס והאציל הארמני דויד שחורייאן. הוא עונה והוגלה לפרינקיפו שבאיי הנסיך בשנת 637. במהלך שנותיו האחרונות של הרקליוס התפתח מאבק בין הרקליוס קונסטנטינוס לבין מרטינה, שניסתה לקדם את מעמדו של בנה הרקלונס בדרכו לכס הקיסרות. בצוואתו הוריש הרקליוס את השלטון לשניהם, והם אכן שלטו בצוותא, בעוד מרטינה קיבלה את התואר "קיסרית" לצידם.

הערות שוליים

  1. ^ "מטמון ובו מאות מטבעות זהב נחשף בחפירות של רשות העתיקות בחניון גבעתי בעיר דוד שבגן לאומי סובב חומות ירושלים". Israel Antiquities Authority. 22 בדצמבר 2008. בדיקה אחרונה ב-16 בנובמבר 2009.
5 באוקטובר

5 באוקטובר הוא היום ה-278 בשנה בלוח הגריגוריאני (279 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נותרו עוד 87 ימים.

610

שנת 610 היא השנה העשירית במאה ה-7. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

העשור השני של המאה ה-7

העשור השני של המאה ה-7 הוא העשור שהחל ב-1 בינואר 610 והסתיים ב-31 בדצמבר 619.

חומס

חומס (ערבית: حمص, תעתיק מדויק: חמץ) היא עיר ובירת מחוז חומס בסוריה. העיר נמצאת על גדות הנהר אורונטס (בערבית: עאסי), והוקמה בסביבות שנת 2300 לפנה"ס. בתקופת התנ"ך היה המקום ידוע בשם קדש, ובתקופת האימפריה הרומית נקרא המקום אמסה.

חומס היא מרכז תעשייתי מרכזי והעיר השלישית בגודלה בסוריה אחרי דמשק וחלב. בשנת 2009 מנתה אוכלוסייתה כ-720 אלף נפש והאזור המטרופוליני שלה מנה מעל 1.25 מיליון איש. אוכלוסייתה משקפת את הגיוון הדתי הכללי של סוריה, ומורכבת ברובה ממוסלמים סונים וממיעוטים גדולים של עלווים ונוצרים.

חומס היא אחת הערים המרכזיות שבהן התחוללה ההתקוממות נגד משטרו של אסד ב-2011 וב-2012, ואף כונתה "בירת המהפכה". על פי ההערכות, נהרגו בחומס יותר מ-7,000 איש עד אמצע שנת 2012[דרוש מקור]. במאי 2014 חזרה העיר לשליטתו של צבא סוריה.

חניון גבעתי (עיר דוד)

חניון גבעתי בעיר דוד הוא חלק מהאתר הארכאולוגי של עיר דוד. החניון קרוי כך בעקבות פיגוע טרור שהתרחש במקום ב-15 באוקטובר 1986, כנגד חיילי חטיבת גבעתי שסיימו טקס השבעה ברחבת הכותל. המקום שימש במשך שנים כחניון לבאי הכותל עד שהפך לאתר חפירות. החפירות באתר זה החלו בחודש מרץ 2007. זוהי אחת מהחפירות הארכאולוגיות החשובות הנעשות בתחום עיר דוד שבשכונת סילואן בירושלים. בשנים 1925-1923 נערכו ממזרח לשטח החפירה, חפירותיהם של רוברט מקאליסטר ודנקן. בשנים 1967-1961 נחפר השטח על ידי קתלין קניון אשר חפרה בקצה הצפון-מזרחי של השטח (שטח M), מדרום השטח נחפר בשנת 1927 על ידי ג'ון וינטר קרופוט ופיצג'רלד. את החפירה בשטח הנוכחי החל בשנת 2005 הארכאולוג אלי שוקרון, שהעביר את ניהול החפירה לדורון בן עמי. כיום מנוהלת החפירה על ידי פרופ'יובל גדות מאוניברסיטת תל אביב וד"ר יפתח שלו מרשות העתיקות.

ירושלים בתקופה הביזנטית

בתקופה הביזנטית, בשנים שבין עליית קונסטנטינוס לשלטון (324 לספירה) ועד כיבוש ירושלים על ידי הערבים ב-637, הייתה ירושלים נתונה לשליטת האימפריה הביזנטית.

השינוי המהותי באופיה ובמעמדה של העיר, לעומת התקופה הרומית, היה הפיכתה מעיר אלילית לעיר נוצרית. השלטון הביזנטי פיתח את איליה קפיטולינה הרומאית-אלילית, והפך אותה מעיר משנית לעיר נוצרית מרכזית מבחינה דתית ומנהלית (כשהמינהל כפוף להיררכיה הממסדית-דתית) ולמרכז עולמי לעלייה לרגל. בשלהי התקופה, בין השנים 614-‏628, נכבשה ירושלים בידי הפרסים.

כיבוש ירושלים בידי הפרסים

כיבוש ירושלים בימי הפרסים בשנת 614 על ידי כוסרו השני, מלך פרס, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. הפרסים לא הצליחו לשמור על כיבושם לאורך זמן. כיבוש העיר היה חלק ממסעו של כוסרו להחלשת האימפריה הביזנטית ולהעשרת אוצר הממלכה הפרסית.

מרות (יישוב קדום)

מֵרוֹת הוא יישוב יהודי קדום בגליל העליון, שהתקיים על פי ההשערה ברציפות מימי אלכסנדר ינאי החשמונאי (תחילת המאה ה-1 לפנה"ס) עד לשלטון הצלבנים, תקופה של 1,200 שנה. באתר התגלו בית כנסת, בית מדרש, מקווה טהרה, כתובות, מערכת מסתור, מערכת ביצור, תצפית ושליטה, מערכת אספקת מים, גתות, שדות קברים ובו קבר צדיק ומטמון מטבעות.

האתר נמצא כ-4 ק"מ מערבית לתל חצור, בינו לבין מושב עלמה, בתוך אזור אימונים של צה"ל ("שטח 100").

עמר אבן אל-עאץ

עַמְר אבן אל-עָאץ (בערבית: عمرو بن العاص; נולד בין השנים: 583-589 נפטר: 6 בינואר 664), ערבי-מוסלמי, אחד מקבוצת אלצחאבה (ערבית: الصحابة), בני לווייתו של מוחמד והמוסלמים הראשונים. לאחר התאסלמותו הוא היה למפקד צבאי ולקח חלק פעיל וחשוב בהתפשטות האימפריה המוסלמית מחצי האי ערב בימי הנביא מוחמד וכיבוש הלוונט. הישגו הגדול ביותר היה כיבוש מצרים מידי האימפריה הביזנטית בשנת 641 וייסוד העיר פוסטאט - שממנה צמחה קהיר של ימינו.

פוקאס, קיסר האימפריה הביזנטית

פוקאס (ביוונית: Φωκάς; בלטינית: Flavius Phocas Augustus, פלביוס פוקאס אוגוסטוס, 547 - 5 באוקטובר 610) היה קיסר האימפריה הביזנטית בין השנים 602–610. פוקאס היה איש צבא ועלה לשלטון לאחר שהנהיג הפיכה צבאית במסגרתה נרצח קודמו, מאוריקיוס, הייתה זו עליה אלימה ראשונה לשלטון מאז ימי קונסטנטינוס. הוא-עצמו נרצח על ידי יורשו, הרקליוס. במשך רוב שנות שלטונו התמודד עם פריצת גבולות האימפריה על ידי האווארים והסלאבים בבלקן והפרסים במזרח ועם התקוממויות ומלחמות אזרחים בסוריה, ארץ ישראל ומצרים. בשנת 607 חתם על צו השולל את קיומה של היהדות כ"דת נסבלת" באימפריה וכפה אף הטבלה באונס של יהודים, דבר שהיווה זרז למרד יהודי באנטיוכיה ולמרד הרקליוס. פוקאס היה הראשון מבין הקיסרים הנוצרים שגידל זקן, דבר שאיפיין מאז ואילך את קיסרי ביזנטיון.

צלחות דוד

"צלחות דוד" (באנגלית: The David Plates) הוא כינוין של תשע צלחות עשויות כסף, בשלושה גדלים שונים, שהתגלו בקפריסין והמתוארכות למחצית הראשונה של המאה ה-7 לספירה. הצלחות מציגות תיאורים מחיי דוד המלך וסגנונן מהוות דוגמה לשילוב שבין התרבות הנוצרית לפאגאנית באמנות הביזנטית. הצלחות נמצאות באוסף מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק ובמוזיאון קפריסין, בניקוסיה.

קבוצת הצלחות התגלתה בעיר קרוואס (Karavás) שבצפון קפריסין בשנת 1902. לצד קבוצת הצלחות, התגלו במקום זה, עד שנת 1917, קבוצה שלמה של כלים ותכשיטים ביזנטיים עשויים כסף וזהב. הצלחות נושאות חותמות המתארכות את יצירתן בין השנים 613-630, בתקופת שלטונו של הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית. הקומפוזיציות של התיאורים עושות שימוש ברגיסטרים לשם הדגשת הנראטיב והדגשת חשיבות הדמויות המרכזיות. בייחוד הדבר בולט בתיאור הקרב בין דוד לגוליית. התיאורים מצטיינים באפיון מדוקדק של תווי פנים, שאיננו שכיח בתקופה הביזנטית. בייחוד בולט הדבר בתיאור דמותו של דוד. חוקרים כגון סוזן ספין אלכסנדר (Suzanne Spain Alexander) העלו במחקרם את הטענה כי מקור הצלחות הוא בשנים 628-629 בקונסטנטינופול והן הוזמנו לציון ניצחונו של הקיסר על האימפריה הסאסאנית. לפיכך מקורן של הצלחות עשוי להיות בסדנה הקשורה לקיסרות בקונסטנטינופול באופן ישיר.

מערך נראטיבי בן תשעה פריטים מכסף הוא ייחודי לתקופה הביזנטית. קורט ויצמן (Kurt Weitzmann) העלה את ההשערה כי מקור המודל של מערך כזה הוא בהשפעה מאמנות עיטורי כתבי יד, על אף הייחודיות של התיאורים. יש להניח כי הצלחות נבנו כמערך שלם שמרכזו הוא הצלחת הגדולה ביותר המציגה את הקרב בין דוד לגוליית, וסביבה מאורגנות שאר הצלחות בהתאם לסיפור המקראי. ייתכן אף שסידור הצלחות תוכנן ליצור את האות היוונית X, המסמלת את ישו.חוקרים שהתמקדו באיקונוגרפיה של דימויים אלו הצביעו על האופן שבו שולבו דימויים מן המקרא עם סמלים וצורות ביטוי הלקוחים מן המסורת היוונית-רומית הפגנית. בתיאור הצגתו של דוד בפני שאול, לדוגמה, מתוארות הדמויות על רקע מבנה העשוי משני צמדי עמודים בסגנון קורינטי, הנושאים אפריז וקשת. למרות השטיחות של התיאור מבנה זה מופיע בשתי צלחות נוספות כחלק מקונבנצייה של תיאור קדושה ומלוכה. ארנסט קיצינגר, לדוגמה, השווה את תיאור זה לתיאור הקיסר תאודוסיוס הראשון על גבי צלחת כסף מן האקדמיה להיסטוריה במדריד (ראו תצלום). השוואה זו, טוען קירצגר, מאירה את הצד החילוני בתיאור שהוא דתי מעיקרו.

קרב אג'נדיין

קרב אג'נדיין (בערבית: معركة أجنادين) הוא קרב שהתחולל בתאריכים לא ידועים, ככל הנראה במהלך החודשים יולי - אוגוסט 634 (או 636 על פי מקור אחר) בארץ ישראל בין צבא של האימפריה הביזנטית לצבא של האימפריה המוסלמית. מיקומו המדויק של שדה הקרב איננו ברור אך ההשערה היא כי נערך, ככל הנראה, באזור שפלת יהודה. הקרב הסתיים בניצחון מוסלמי והשמדת רוב הצבא הביזנטי שחנה בארץ ישראל.

קרב הירמוך

קרב הירמוך (בערבית: معركة اليرموك) היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות המוסלמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב - בסמוך לנחל הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. היסטוריונים בני זמננו מגדירים קרב זה כאחד המכריעים בהיסטוריה.בעקבות ההפסד בקרב הירמוך, נשבר הצבא הביזנטי ולא יכול היה לעצור את הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. תוך כשנתיים כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט, ואף חדרו לאסיה הקטנה. תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, שהיו מרכז רוחני חשוב של האימפריה. הניצחון המוסלמי היווה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית, שבשיאה שלטה על כל המזרח התיכון ועל צפון אפריקה.

קרב נינווה

קרב נינווה היה הקרב המכריע במלחמה בין האימפריה הביזנטית בראשות הקיסר הרקליוס לבין צבא האימפריה הסאסאנית בראשות כוסרו פרוויז. הקרב התרחש בשנת 627 בסמוך לחורבות העיר העתיקה נינווה, ניצחון הצבא הביזנטי ריסק מוקדי הכוח של האימפריה הסאסאנית וכפה על מנהיגיה כניעה. השפעות הקרב היו מרחיקות לכת, הכאוס השלטוני והתשישות המערכתית הכניסו את האימפריה לסחרור שהוביל להתפרקותה המוחלטת בידי לוחמי האימפריה המוסלמית.

תיאוריו של מוחמד

תיאוריו של מוחמד הוא נושא שנוי במחלוקת באסלאם. הצגת דיוקנו של מוחמד, נביא האסלאם, נחשבת לאיסור חמור בעיני רוב המוסלמים. מותר לתאר אותו בעל פה ובכתב, אבל קיימת מחלוקת על תיאור חזותי. הקוראן לא אוסר תיאור פיזי של מוחמד, אבל יש כמה הלכות מוסלמיות (חדית') האוסרות על כך.

על פי ת'ומס ווקר ארנולד, היסטוריון לאמנות מוסלמית, "האסלאם מעולם לא השתמש באמנות הציור על מנת לקרב אנשים לדת, כפי שנעשה בבודהיזם ובנצרות. מסגדים מעולם לא עוטרו בתמונות דתיות, וגם לא נעשה שימוש באמנות גרפית ככלי לחינוכם של המאמינים או לחיזוק אמונתם. בהשוואת לנצרות, מעולם לא הייתה קיימת מסורת של ציורים דתיים באסלאם. אין התפתחות אמנותית, אין אסכולות של ציירים או של נושאים דתיים, ובעיקר אין שום הנחיה או עידוד מצד מנהיגי הדת, בניגוד לנעשה בכנסייה הנוצרית."

דיוקנו של מוחמד תואר פעמים רבות לפני המאה ה-16. תיאורים חזותיים מאותה תקופה מראים את מוחמד עם פניו רעולות, או מייצגים אותו באופן סמלי כלהבה. מדי פעם נראות פניו הגלויות. ציורים אלה הופיעו בדרך כלל בספרי היסטוריה או ספרי שירה דתית. ספרים אלה היו נפוצים בעיקר בקרב המוסלמים באיראן, ונדירים יחסית בשאר העולם המוסלמי.

דימויים חזותיים של מוחמד בתרבות המערבית גרמו לתגובות עזות. בימי הביניים דיוקנו ליווה את שירתו של דנטה אליגיירי, שם הוא תואר באור שלילי. בתקופת הרנסאנס והאמנות המודרנית המוקדמת, מוחמד צוייר בדרך כלל באור נייטרלי או הרואי יותר. גם תיאורים אלה נתקלו במחאותיהם של מוסלמים. במאה ה-21 קרו מספר מקרים שבהם הוצג דיוקנו של מוחמד, ועקב כך פרצו מחאות אלימות ברחבי העולם.

קיסרי האימפריה הביזנטית
ארקדיוסתאודוסיוס השנימרקיאנוסלאו הראשוןלאו השניזנון • בסיליקוס • אנסטסיוס • יוסטינוס הראשון • יוסטיניאנוס הראשוןתאודורהיוסטינוס השניטיבריוס השני קונסטנטינוסמאוריקיוספוקאס • הרקליוס • קונסטנטינוס השלישי • הרקלונסוס • קונסטנס השניקונסטנטינוס הרביעייוסטיניאנוס השני • לאונטיוס השני • טיבריוס השלישי • פיליפיקוס ברדנסוסאנסטסיוס השני • תיאודוסיוס השלישי • לאו השלישי • קונסטנטינוס החמישי • לאו הרביעי • קונסטנטינוס השישי • אירינה • ניקפורוס הראשון • סטראורקיוס • מיכאל הראשון • לאו החמישי • מיכאל השני • תיאופילוס • מיכאל השלישיבסיליוס הראשון • לאו השישי • אלכסנדר השלישי • קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס • רומאנוס הראשון • רומאנוס השני • ניקפורוס השני • יוחנן הראשון צימיסקסבסיליוס השני בולגרוקטונוס • קונסטנטינוס השמיני • זואי • רומאנוס השלישי • מיכאל הרביעי • מיכאל החמישי קלפטסוס • קונסטנטינוס התשיעי מונומכוסתאודורה • מיכאל השישי סטרטיוטיכוס • איסאאקוס הראשון קומננוס • קונסטנטינוס העשירי • מיכאל השביעי דוקסוס • רומאנוס הרביעיניקפורוס השלישי בוטניאטסוסאלכסיוס הראשוןיוחנן השנימנואל הראשון • אלכסיוס השני • אנדרוניקוס הראשון • איסאאקוס השני • אלכסיוס השלישי • אלכסיוס הרביעי • אלכסיוס החמישי • תיאודורוס הראשון לסקריסוס • יוחנן השלישי • תיאודורוס השני לסקריסוס • יוחנן הרביעי לסקריסוס • מיכאל השמיני פלאולוגוס • אנדרוניקוס השני • אנדרוניקוס השלישי • יוחנן החמישייוחנן השביעי פלאולוגוסמנואל השנייוחנן השמיניקונסטנטינוס האחד עשר
Double-headed eagle of the Byzantine Empire

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.