הרצל רוזנבלום

ד"ר נפתלי הרצל רוזנבלום (14 באוגוסט 19031 בפברואר 1991) היה עיתונאי ופובליציסט ישראלי, פעיל בתנועה הרוויזיניסטית ולאחר מכן במפלגת המדינה העברית ומחותמי מגילת העצמאות, עורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנה, עד 1986.

הרצל רוזנבלום
Herzl Rosenblaum (Vardi) 1967
תאריך עלייה 1935
סיעה ברית הציונים הרוויזיוניסטים
חבר מועצת המדינה הזמנית
15 במאי 194814 בפברואר 1949
(39 שבועות ו-3 ימים)
תפקידים נוספים
עורך ידיעות אחרונות
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

נולד בקובנה שבליטא. בצעירותו סבל מקיפוח אנטישמי ולא ניתן לו ללמוד משפטים כחפצו והוא עבר לווינה, שם למד באוניברסיטה משפטים וכלכלה וקיבל תואר דוקטור.

מווינה עבר רוזנבלום ללונדון, ובה עבד כעוזרו של זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל והצטרף לעיתון "הבוקר".

בשנת 1948 היה רוזנבלום בין חותמי מגילת העצמאות כנציג הרוויזיוניסטים. הוא נענה לבקשתו של דוד בן-גוריון וחתם על המגילה בשם עברי "ורדי" (תרגום שמו שהשתמש בו לעיתים רחוקות), דבר שעליו הצטער לימים כאשר כעיתונאי וכעורך המשיך לשאת בשם "רוזנבלום" והמוניטין שלו היה בשם זה.

בשנת 1948, כשעזריאל קרליבך ובכירי "ידיעות אחרונות" פרשו והקימו את העיתון המתחרה "מעריב", היה "ידיעות אחרונות" במצוקה ונאבק קשות על קיומו. בעלי העיתון, בני משפחת מוזס, גייסו לעזרתם את רוזנבלום שעבד ב"הבוקר", ונתמנה לעורך הראשי. בתפקידו כעורך ראשי כתב מדי יום ביומו את מאמר המערכת, ולעיתים אף הוסיף וכתב מאמרי דעה כאשר על הפרק עמדו נושאים שהסעירו את הציבור כגון הסכם השילומים עם גרמניה. עם זאת, הוא לא מילא פונקציות אחרות אשר מקובל שהן מתפקידו של עורך ראשי, כגון החלטה על חלוקת הנושאים בעיתון, החלטה על הכותרת הראשית ועל ידיעות שייכנסו לעמוד הראשון ולעמודי החדשות בכלל, וכו'. מי שמילא את התפקידים האלה וערך למעשה את העיתון כל אותן שנים היה דב יודקובסקי (שתפקידו הרשמי היה "מרכז המערכת"), שזכה בכך לגיבוי מלא מצד העורך האחראי, נח מוזס. יודקובסקי, יחד עם נח מוזס, הוא ששיקם את העיתון והוביל אותו להצלחתו המרשימה במרוצת השנים. רוזנבלום נשא את התואר עורך ראשי של "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנה. במאמרי המערכת שלו וברשימותיו הביע דעות ימניות בצורה תמציתית ומסוגננת.

Herzl Rosenblum tomb
קברו של הרצל רוזנבלום בבית הקברות טרומפלדור

בין היתר זכור מאבקו נגד הסכם השילומים, דרישתו (שהצנזורה הצבאית מחקה מן העיתון, אך מנחם בגין הזכיר אותה מעל בימת הכנסת) להחליף את ראש משקיפי האו"ם הגנרל הדני ואגן בניקה האנטי-ישראלי, לאחר טבח מעלה עקרבים במרץ 1954. כן בלטה תמיכתו במהלכי ממשלת בגין בימי מלחמת לבנון הראשונה.

במרוצת השנים התמסר רוזנבלום לכתיבת המאמר הראשי היומי. בשנת 1986 פרש מן העיתון והעלה את זכרונותיו על הכתב בספרו "טיפות מן הים", ובו חוויות ואירועים מחייו ותאור פגישותיו עם אישים.

זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות לשנת 1966. זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

בנו, משה ורדי, היה גם הוא עורך "ידיעות אחרונות".

ספריו

  • דמויות ציוניות, תל אביב: [חמו"ל], 1942.
  • טיפות מן הים: ד"ר ה. רוזנבלום מספר, תל אביב: עידנים, תשמ"ח 1987.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

14 באוגוסט

14 באוגוסט הוא היום ה-226 בשנה (227 בשנה מעוברת), בשבוע ה-33 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 139 ימים.

1903

שנת 1903 היא השנה השלישית במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1903 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1991

שנת 1991 היא השנה ה-91 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1991 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1991 היא שנה פלינדרומית, האחרונה במילניום השני. השנה הפלינדרומית הקודמת לה היא 1881, והבאה אחריה היא 2002.

1991 בישראל

1991 בישראל (ה'תשנ"א - ה'תשנ"ב) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 43 שנה מיום היווסדה. האירוע הבולט בה היה מלחמת המפרץ.

1 בפברואר

1 בפברואר הוא היום ה-32 בשנה, בשבוע ה-5 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 333 ימים (334 בשנה מעוברת).

ברית הציונים הרוויזיוניסטים

ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), היא תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי. שמה נובע מהדרישה לרוויזיה (בחינה מחדש) במדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יושב ראש ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל הנוגע לגבי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

הצה"ר היוותה למעשה את הזרוע המדינית והפוליטית של הציונות הרוויזיוניסטית.

ה'תרס"ג

ה'תרס"ג (5663) או בקיצור תרס"ג היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-2 באוקטובר 1902, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 21 בספטמבר 1903. שנה מסוג השא, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים. זו שנת שמיטה.

הבקר

הַבֹּקֶר היה עיתון יומי שיצא לאור בין השנים 1934‏-1965, וייצג את השקפת עולמם של הציונים הכלליים.

הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך זה את יום העצמאות.

טבח מעלה עקרבים

טבח מעלה עקרבים היה פיגוע ירי שבו נרצחו 12 נוסעים של אוטובוס "אגד" ב-17 במרץ 1954, י"ב באדר ב' ה'תשי"ד, במעלה עקרבים שבנגב.

ידיעות אחרונות

ידיעות אחרונות הוא עיתון היוצא לאור בישראל החל מה-11 בדצמבר 1939. משנות ה-70 הוא הנפוץ ביותר מבין העיתונים הנמכרים בישראל. עד חודש יולי 2010 היה גם הנפוץ ביותר בין כלל עיתוני ישראל, אז איבד את המקום הראשון לטובת החינמון "ישראל היום".העיתון מעוצב בפורמט טבלואיד, עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

כ"א באב

כ"א באב הוא היום העשרים ואחד בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ואחד בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. כ"א באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

מאמר מערכת

מאמר המערכת הוא מאמר המופיע בעיתון (או בכתב עת), ובו מוצגת עמדתה של מערכת העיתון בנושא הנמצא על סדר היום הציבורי.

מאמר המערכת נכתב על ידי העורך הראשי של העיתון, או על ידי אחד הפובליציסטים הבכירים בו. יש עיתונים (כגון "ידיעות אחרונות") שבהם מאמר המערכת חתום על ידי כותבו, אך על פי רוב מקובל בעולם (וכן בעיתונים ישראלים כגון "הארץ") שמאמר המערכת אינו חתום, וניתן לומר שהוא מציג את "עמדת העיתון".

ב"ידיעות אחרונות" עסק במשך שנים רבות ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הראשי, בכתיבת מאמרי המערכת. גם ב"מעריב" נכתב מאמר המערכת בידי העורך הראשי. שני עיתונים אלה חדלו לפרסם מאמרי מערכת. בעיתון "הארץ" נקבע נושא מאמר המערכת בישיבת מערכת יומית, וכתיבתו מוטלת על אחד הכותבים הבכירים.

בנוסף למאמר המערכת מפרסם העיתון מאמרי דעות נוספים, אך למאמר המערכת מיוחס משקל רב יותר.

מועצת המדינה הזמנית

מועצת המדינה הזמנית הייתה הסמכות המחוקקת של מדינת ישראל מסיום המנדט הבריטי ועד להקמת הכנסת. היא תפסה את מקומה של המועצה המלכותית, שבאמצעותה חוקקה בריטניה חוקים עבור ארץ ישראל המנדטורית.

מועצת המדינה הזמנית הוכרזה במעמד הכרזת המדינה במגילת העצמאות, שבה נאמר:

סמכויותיה של מועצת המדינה הזמנית נקבעו בפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהיא דבר החקיקה הראשון שפורסם במדינת ישראל. בפקודת סדרי השלטון והמשפט ננקבו שמותיהם של 38 חברי מועצת המדינה הזמנית. לנשיא המועצה מונה חיים ויצמן.

תפקידה של מועצת המדינה הזמנית היה להקים את מוסדות המדינה העיקריים ולבצע את ההכנות הנדרשות לקיום בחירות ראשונות ולהקמת הכנסת.חוקי מועצת המדינה הזמנית נקראו פקודות ופורסמו ב"עיתון רשמי" (שלימים הפך ל"רשומות").

ב-25 בינואר 1949 נערכו הבחירות לאספה המכוננת. ב-16 בפברואר 1949 קיבלה האספה את חוק המעבר. כתוצאה מחוק המעבר הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה.

מועצת העם

מוֹעֶצֶת הָעָם הייתה המוסד העליון של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה. היא תפסה את מקומה של המלך במועצה, שבשמה שלטה בריטניה בארץ ישראל המנדטורית.

מועצת העם הוקמה על ידי ההנהלה הציונית ב־12 באפריל 1948, לקראת הכרזת המדינה. כבר בפברואר באותה שנה, פרסמו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי את הצעתם המשותפת לעניין זה. המועצה מנתה 37 חברים, מתוכם נבחרו 13 חברים להימנות עם מנהלת העם, הקבינט של היישוב והגוף המבצע העליון שלו.

מלבד 13 חברי מנהלת העם בראשותו של דוד בן-גוריון, כללה מועצת העם מספר אישים בעלי מעמד והשפעה ביישוב, אשר נכונו להם לעתיד לבוא תפקידים בכירים במדינת ישראל ובהם יצחק בן צבי לימים נשיא המדינה, גולדה מאיר (אז מאירסון) לימים צירת ישראל במוסקבה, שרת העבודה והחוץ בממשלות ישראל וראש ממשלת ישראל הרביעית, זרח ורהפטיג לימים שר הדתות, והרצל רוזנבלום שהיה עורך ידיעות אחרונות.

חברי מועצת העם נתמנו לפי מפתח מפלגתי וארגוני: למפא"י 10 חברים, לציונים הכלליים 6 חברים, למזרחי והפועל המזרחי (לימים המפד"ל וכיום הבית היהודי) 5 חברים למפ"ם 5 חברים, לאגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל 3 חברים. לויצו, לעלייה חדשה, לתימנים ולספרדים - נציג אחד לכל ארגון.

כן נכללו במועצת העם, זו לראשונה במוסד עליון של הנהגת היישוב, שלושה חברים רוויזיוניסטים (תומכים, אך לא נציגים של אצ"ל ובוודאי לא של לח"י) וכן נציג של המפלגה הקומוניסטית, פועל יוצא של תמיכת ברית המועצות בתוכנית החלוקה. החברים הרוויזיוניסטיים היו: בן-ציון שטרנברג, צבי סגל והעיתונאי הרצל רוזנבלום (ששינה את שם משפחתו לצורך זה בלבד, על פי בקשת בן-גוריון, להרצל ורדי). החבר הקומוניסטי היה מאיר וילנר. בתחילה הרוויזיוניסטים התנגדו להזמנת הסוכנות להצטרפותם למועצת העם, בשל תוכנית החלוקהבמגילת העצמאות, מגילת היסוד של מדינת ישראל, אותה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף שבתל אביב ב־14 במאי 1948, הוכרז בין היתר כי מנהלת העם הופכת להיות לממשלה הזמנית של מדינת ישראל ומועצת העם הופכת להיות למועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק של המדינה.

חברי מועצת המדינה הם החתומים על מגילת העצמאות, 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה ו־12 מחברי המועצה, שלא יכולים היו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר.

מסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי

מסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי הוא ארגון חברתי של נאמני משנת ז'בוטינסקי ודרכו.

מפלגת המדינה העברית

מפלגת המדינה העברית הייתה מפלגה ציונית שפרשה מברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בשנת 1933 והתקיימה כמפלגה עצמאית עד לשנת 1946 כאשר הצטרפה מחדש לצה"ר.

במשך שנת 1931 נתגלעה מחלוקת ערה במפלגת הצה"ר; ראש התנועה זאב ז'בוטינסקי דרש כי ההסתדרות הציונית תכריז בגלוי על מטרתה הסופית של הציונות שהיא הקמת מדינה עברית. כאשר דרישתו לא נתקבלה בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17 לחץ ז'בוטינסקי לפרישת התנועה הרוויזיוניסטית מן ההסתדרות הציונית. מאיר גרוסמן ממנהיגי הציונות הרוויזיוניסטית ועמו אישים נוספים כ רוברט שטריקר ממנהיגי הציונים באוסטריה, ריכרד ליכטהיים ממנהיגי הציונים בגרמניה, העיתונאי ד"ר הרצל רוזנבלום, המשורר יעקב כהן, זליג סוסקין ממיסדי נהריה וברוך ויינשטיין לעתיד חבר מועצת המדינה הזמנית התנגדו לפרישה . ז'בוטינסקי השתמש בסמכותו כראש המפלגה ופיזר את הנהלת מפלגת הצה"ר. לאחר שמשאל הכריע בעד הפרישה הקימו גרוסמן ומצדדי השקפתו בשנת 1933 את מפלגת המדינה העברית שבראשה עמד מאיר גרוסמן. בציבור כונו אנשי המפלגה בכינוי "הגרוסמניסיסטים" או "המדינתיים". אנשי המפלגה המשיכו השתתפותם בכנסת ישראל ובוועד הלאומי אך אסרו על חבריהם להיות חברים בתנועת בית"ר. המפלגה פעלה כסיעה עצמאית בהסתדרות הציונית, בעוד שהצה"ר פרשה ויצרה את ההסתדרות הציונית החדשה, רוב אנשי התנועה הרוויזיוניסטית נשארו תומכי הצה"ר.

בשנת 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, נמנעו אנשי מפלגת המדינה העברית מעמידה לצד הנאשמים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ועל כך ספגו ביקורת, כמו למשל בדברי אבא אחימאיר:

"פרשה בפני עצמה היא עמדתם של הגרוסמניסטים, בחודשים הראשונים לעלילת הדם עמדו הם מן הצד. לא זו בלבד שלא נקפו אצבע ולא נחלצו להגנה, אלא שנראה היה, כאילו הוסבה להם קורת רוח למראה 'הבוץ אליו הכניסו את ז'בוטינסקי אנשים חסרי אחריות עם אחימאיר בראשם'... אדם העומד מן הצד עשוי היה לפרש את פרישתם שלא כהלכה: הן הגרוסמניסטים בקיאים במתווה במחנה ז'בוטינסקי, ואם הם פרשו מן העדה הזאת, סימו הוא שיש דברים בגו...".בשנת 1933 החל לצאת לאור שבועון בשם "עיתון מיוחד" שעסק בפלילים ובכתבות על חיי האישים בארץ ישראל ונחשב לעיתון הראשון בארץ שעסק בעניינים רכילותיים. במרוצת הזמן הפך השבעון לבטאונה הלא רשמי של מפלגת המדינה העברית. ביוני 1934 הפך השבועון להיות גם באופן רשמי לבטאונה של המפלגה.

המפלגה קנתה לה אחיזה בשנות השלושים גם במדינות מזרח אירופה, בהן היא נקראה בשם "אידנשטאטס פארטיי" (ביידיש - "מפלגת המדינה היהודית"). המפלגה הייתה פעילה בפולין ובליטא הקימה המפלגה 30 סניפים, הוציאה בטאון בשם "אידנשטאט אין א"י" (מדינת היהודים בארץ-ישראל) ואף יסדה תנועת נוער בשם "ברית הקנאים" (בר"ק").

בגרמניה פעלה המפלגה, בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בשם "Judenstaat Party" בראשותו של גאורג קארסקי ועם גבור רדיפות היהודים בגרמניה יצרה המפלגה, באפריל 1934, חזית מאוחדת עם התנועה הרוויזיוניסטית שנקראה בשם "המדינה היהודית".

בבחירות לקונגרס הציוני ה-18 שנערך בפראג בשנת 1933, זמן לא רב לאחר ייסוד המפלגה, קיבלה המפלגה ב 13 הארצות בהן נערכו הבחירות 11,821 קולות בלבד וזכתה ב-3 מושבים בהנהגת התנועה הציונית. בבחירות לקונגרס הציוני ה-19 שנערך בלוצרן ב-1935 זכתה המפלגה כבר למעלה מכפליים מכך כאשר זכתה ב 24,322 קולות ב-16 ארצות ומספר נציגיה עלה ל-9.

בשנת 1937 ערכה המפלגה את ועידתה הראשונה שהתכנסה בפריז ובה דחתה את הצעת החלוקה של ועדת פיל. בעקבות דחיית הצעת החלוקה החליטו ריכרד ליכטהיים וזליג סוסקין לפרוש מן המפלגה.

בבחירות לקונגרס הציוני ה-20 שנערך בציריך באותה שנה הצביעו עבור המפלגה 6,705 בוחרים בלבד והיא זכתה רק בשישה מנדטים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו למפלגה 8,000 חברים רשומים בלבד, רובם בפולין, ליטא ואוסטריה. עם פרוץ המלחמה ונפילת ארצות פעילותה בידי הנאצים שותקה פעילותה של המפלגה.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, כשנתבררו ממדי השואה והחל המאבק להקמת המדינה, חזרה הצה"ר לשורות ההסתדרות הציונית ומפלגת המדינה התאחדה עמה. מאיר גרוסמן עמד בראשה של התנועה המאוחדת. בשנת 1956 הצטרף גרוסמן למפלגת הציונים הכלליים.

פובליציסטיקה

פּוּבְּליציסטיקה (הצעת האקדמיה ללשון העברית: כתיבת דעות) היא סוגה עיתונאית. פובליציסט מביע את דעותיו האישיות על הנושא ולא מתיימר לסקר אותו מנקודת מבט נייטרלית.

ז'אנר זה חופשי מאוד ומאפשר נימה אישית, צינית או הומוריסטית, בהתאם לרצונו של הכותב. מאמרים פובליציסטיים הם לרוב ארוכים יחסית ומנומקים. בדרך כלל הם עוסקים בפוליטיקה או בנושא אחר שעל סדר היום הציבורי. כיוון שהפובליציסטיקה עוסקת בענייני דיומא, היא מתפרסמת בעיקר בעיתונים היומיים ובשבועונים.

מאמרים פובליציסטיים נכתבים בעיקר על ידי עיתונאים שמקצועם בכך, חברי מערכת העיתון, אך גם על ידי אישים שונים, הכותבים בעיקר בנושאים הקשורים לתחומי התמחותם. בין הפובליציסטים יש העוסקים רק בכך, ויש העושים זאת בנוסף לכתיבת דיווחי חדשות. בין הפובליציסטים, רבים הם בעלי טור קבוע, ויש המפרסמים את מאמריהם באופן פחות סדיר, בעמודי הדעות של העיתון.

מאמר פובליציסטי מיוחד הוא זה הקרוי "מאמר המערכת", ועוסק בנושא העיקרי שעל סדר היום (כפי שהמערכת או העורך רואים זאת). פעמים רבות כותב העורך הראשי את מאמר המערכת. בעיתון "ידיעות אחרונות", למשל, עסק בכך במשך שנים רבות ד"ר הרצל רוזנבלום, שהיה העורך הראשי. בעיתונים מסוימים, כדוגמת "הארץ", מאמר המערכת אינו חתום.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריוןדניאל אוסטרמרדכי בנטוביצחק בן-צביאליהו ברליןפרץ ברנשטייןזאב גולדמאיר ארגוביצחק גרינבויםאברהם גרנותאליהו דובקיןמאיר וילנרזרח ורהפטיג • הרצל ורדי (רוזנבלום) • רחל כהן-כגןקלמן כהנאסעדיה כובשייצחק מאיר לויןמאיר דוד לוינשטייןצבי לוריאגולדה מאירנחום ניר-רפאלקסצבי סגליהודה ליב הכהן פישמןדוד צבי פנקסאהרן ציזלינגמשה קולאליעזר קפלןאברהם קצנלסוןפנחס רוזןדוד רמזברל רפטורמרדכי שטנרבן-ציון שטרנברגבכור-שלום שטריתחיים משה שפיראמשה שרת מגילת העצמאות
עורכי עיתון ידיעות אחרונות
עזריאל קרליבך • הרצל רוזנבלום • דב יודקובסקימשה ורדיאילון שליורפי גינתשילה דה-בררון ירון • נטע ליבנה Yedioth Ahronot logo

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.