הרצל ברגר

ד"ר הרצל ברגר (31 ביולי 190428 באוגוסט 1962) היה חבר הכנסת, עיתונאי ופרשן מדיני.

הרצל ברגר
Berger herzl.jpeg
הרצל ברגר, נובמבר 1951
לידה 31 ביולי 1904
האימפריה הרוסית מינסק, האימפריה הרוסית
פטירה 28 באוגוסט 1962 (בגיל 58)
ישראל תל אביב-יפו, ישראל
תאריך עלייה 1934
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק
השכלה אוניברסיטת יינה
חבר הכנסת
5 בפברואר 195128 באוגוסט 1962
(11 שנים)
כנסות 1 - 5
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

ראשית דרכו

בנימין הרצל ברגר נולד ב-1904 בעיר מינסק שברוסיה הלבנה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו, מרים לבית גולדשטיין, הייתה עסקנית ציונית, ואביו, יצחק יוסף ברגר (1945–1875), היה מראשוני "פועלי ציון" במינסק.[1] דודו (אחיו הבכור של אביו), יהודה ליב ברגר, היה מחנך עברי, יוזם "החדר המתוקן" ועסקן ותועמלן ציוני בולט. בנימין נקרא על שם תיאודור הרצל, שנפטר זמן קצר טרם הולדתו. הוא למד בבית הספר התיכון הריאלי במינסק, והיה פעיל בתנועות הנוער הציוניות הבלתי-לגאליות "השומר הצעיר" ו"החבר".

הוריו היו פעילים בתנועה הציונית, וסבלו בשל כך מרדיפות השלטון הקומוניסטי, שבעטיין החליטו להגר לפולין. הנער הרצל נשלח ראשון, ולאחר שהות קצרה בווילנה עבר בראשית שנת 1921 לביאליסטוק שבפולין. שם הצטרף למפלגת "פועלי ציון-ימין".

בגיל 18 נסע לגרמניה כדי ללמוד באוניברסיטת יינה (Jena), שם סיים את לימודיו בתואר מוסמך לכלכלה ודוקטור למשפטיםדיסרטציה עסקה ב"ועד ליטא"), ועבד כפועל דפוס. במקביל היה חבר הוועד המרכזי של "פועלי ציון" בגרמניה, והתמנה לבסוף למזכיר המפלגה. בתום לימודיו חזר לפולין, והיה עיתונאי וחבר מערכת "דאס ווארט" (יידיש: "המילה") וכן חבר הוועד המרכזי של "פועלי ציון צ"ס" בפולין.

פעילותו העיתונאית

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב. בארץ ישראל נשא לאשה את רחל קרונזון, רופאה, שאותה הכיר בעת לימודיו באוניברסיטה. היה פעיל בסניף תל אביב של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) והגיע לתפקיד מזכיר הסניף.

בארץ המשיך בעבודתו העיתונאית והיה חבר מערכת העיתון "דבר", שבו כתב במשך שנים רבות את מאמרי המערכת. כמו כן פרסם מאמרים בעיתון ביידיש "לעצטע נייעס", בירחון "מולד" ובמסגרות רבות נוספות.

ברגר היה פרשן מדיני ב"קול ישראל", ושידר במשך שנים רבות את שיחתו השבועית "במערכות מדיניותינו".

עד לקום המדינה היה חבר גם ב"הגנה", והשתתף בפעולות שונות. אך עיקר פעולתו ב"הגנה" הייתה בהסברה ובכתיבה, כחבר מערכת "אשנב", עיתונה של "ההגנה".

חבר הכנסת

בפברואר 1951 החל ברגר לכהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י לאחר התפטרותה מסיבות אישיות של יהודית שמחוני. הוא נשאר חבר הכנסת עד יומו האחרון. בכנסת נחשב לנואם מבריק. כיהן כסגן יו"ר ועדת החוץ והביטחון והיה חבר ועדת חוקה חוק ומשפט, ועדת העבודה וועדת הכנסת.

בתוקף תפקידו כממלא מקום יו"ר ועדת החוץ והביטחון, התעמת עם דוד בן-גוריון בפרשת לבון, כשאפשר ללבון להופיע בוועדה ולהשמיע את האשמותיו.

ברגר היה חבר כנסת פעיל ביותר – בוויכוחים מדיניים במליאה, בישיבות בוועדות, ובפגישות רבות ברחבי ישראל. בין החוקים שיזם: קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1951. בנוסף סייע בפתרון מצוקותיהם של אזרחים רבים שפנו אליו. יחד עם זאת המשיך כל השנים בפעילותו העיתונאית ב"דבר" וביתר המסגרות.

בשנת 1962 העניקה לו עיריית תל אביב את פרס סוקולוב לעיתונאי-פובליציסט על מפעל חייו בעיתונות העברית.[2]

כעבור כשבועיים נפטר הרצל ברגר ממחלת הסרטן בביתו בתל אביב ב-28 באוגוסט 1962.

רבים מראשי המדינה נמנו עם ידידיו, ובהם משה שרת, זלמן שזר, פנחס ספיר ואחרים.

לקריאה נוספת

  • ספר הרצל ברגר: נחלתו, ממאמריו, מתולדותיו (הביאו לדפוס בנימין אליאב, דוד ויניצקי), תל אביב: דבר, תשכ"ו. (ההקדמה לספר נכתבה בידי ידידו זלמן שזר. חלקו העיקרי של הספר מכיל 77 מאמרים מתוך האלפים שכתב. ולבסוף מופיע פרק מקיף שנכתב בידי ישראל ריטוב, המכיל את תולדות משפחת ברגר לדורותיה ואת סיפור חייו של הרצל ברגר עצמו.)[3]

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "יצחק יוסף ברגר", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 837; וראו נקרולוג: יצחק ברגר, דבר, 17 בדצמבר 1945.
  2. ^ רפאל בשן, חיים גורי, הרצל ברגר חתני "פרס סוקולוב" לעתונאות, מעריב, 3 באוגוסט 1962; "פרס סוקולוב" הוענק לה. ברגר, ח. גורי, ור. בשן, דבר, 13 באוגוסט 1962, המשך.
  3. ^ הופיע ספר הרצל ברגר: עותק ראשון הוגש לנשיא המדינה, דבר, 14 ביוני 1966.
18 ביולי

18 ביולי הוא היום ה-199 בשנה (200 בשנה מעוברת), בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 166 ימים.

1904

שנת 1904 היא השנה הרביעית במאה ה-20. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1904 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1962

שנת 1962 היא השנה ה-62 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1962 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1962 בישראל

1962 בישראל הייתה השנה בה חגגה 14 שנה מיום היווסדה.

28 באוגוסט

28 באוגוסט הוא היום ה-240 בשנה בלוח הגרגוריאני (241 בשנה מעוברת) עד לסיום השנה נשארו עוד 125 ימים.

New Outlook

New Outlook היה מגזין פוליטי ישראלי באנגלית אשר נוסד בשנת 1957. מטרת העיתון המוצהרת הייתה "להבהרת הבעיות הקשורות בשלום ובשיתוף פעולה בין עמי המזרח".

בנימין אליאב

ד"ר בנימין (ביינוש) אליאב (לובוצקי) (26 באפריל 1909, ריגה - 1974, ירושלים) היה עיתונאי, איש רוח, חוקר, עורך ודיפלומט, יזם תרבותי.

ברגר

בֶּרגֶר (Berger) הוא שם משפחה נפוץ יחסית, פירושו בגרמנית "של ההרים" או "מההרים" ובצרפתית "רועה צאן" (מבוטא "ברז'ה").

האם התכוונתם ל...

ברית הקנאים

ברית הקנאים הייתה מחתרת יהודית דתית שפעלה בישראל בשנים 1951-1949 להקמת מדינת הלכה במדינת ישראל. המחתרת כללה כמה עשרות צעירים דתיים, נערים ונערות. חברי המחתרת גנבו נשק וחומרי נפץ, ביצעו פעולות כנגד רכוש של מחללי שבת ומוכרי טרפות, ונעצרו לאחר שנכשלה מזימתם להטיל בכנסת פצצת עשן בעת דיון על גיוס נשים לצה"ל.

מעצרם של חברי המחתרת העלה לסדר היום הציבורי נושאים של יחסי דת ומדינה ויחסי דתיים וחילוניים, אך גם נושאים של יחס ראוי לעצירים, ושימוש בכללי המעצר המנהלי על מנת לאכוף את החוק על תנועות פוליטיות ודתיות קיצוניות.

שניים מחברי הקבוצה הגיעו לימים למשרות ציבוריות משמעותיות במדינת ישראל: הראשון לציון הרב מרדכי אליהו וחבר הכנסת שלמה לורינץ.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

ה'תרס"ד

ה'תרס"ד (5664) או בקיצור תרס"ד היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-22 בספטמבר 1903, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 9 בספטמבר 1904. שנה מסוג גכה, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה ראשונה לשמיטה.

לדעת רוב הראשונים זוהי שנת היובל.

הכנסת הרביעית

כהונתה של הכנסת הרביעית החלה ב-30 בנובמבר 1959, בעקבות הבחירות שנערכו ב-3 בנובמבר אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר מכן העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, נחום ניר-רפאלקס. מיד אחר כך נבחר קדיש לוז ליושב ראש הכנסת. לוז היה המועמד היחיד, והוא נבחר בתמיכתם של 112 מחברי הכנסת וללא מתנגדים. 3 מחברי הכנסת נמנעו.

הכנסת הרביעית כיהנה במשך התקופה הקצרה ביותר מבין כל הכנסות (מלבד הכנסת העשרים ואחת) - 644 ימים, שהם שנה, תשעה חודשים וארבעה ימים, עד לתחילת כהונתה של הכנסת החמישית, ב-4 בספטמבר 1961.

הכנסת השלישית

כהונתה של הכנסת השלישית החלה ב-15 באוגוסט 1955, הרכבה נקבע בבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר שהשביע את חברי הכנסת, העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, מרדכי נורוק. מיד לאחר מכן נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש הכנסת, בתמיכתם של 109 מחברי הכנסת, ללא מתנגדים ועם שישה נמנעים.

הכנסת השלישית כיהנה עד התכנסותה של הכנסת הרביעית, ב-30 בנובמבר 1959.

ו' באב

ו' באב הוא היום השישי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בו' באב היא, ברב השנים, פרשת דברים. אולם אם בר המצוה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא ביום חמישי (שנים מקביעויות זשה, בחה, בשה וגכה), פרשת בר המצווה היא פרשת ואתחנן.

חדשות הערב (עיתון)

חדשות הערב היה יומון ערב, בעל זיקה למפא"י, שראה אור בין 10 במרץ 1946 ל-31 במרץ 1948. העיתון נוסד במטרה במטרה להתחרות ב"ידיעות אחרונות" והחזיק בדרך כלל שני עמודים. מו"ל העיתון, עורכו הראשי ומחבר חלק ניכר מהמאמרים היה אליהו פורצקי. עוד כתבו בעיתון אביגדור המאירי, הלל זיידמן, אלחנן צייטלין, הרצל ברגר, רבקה כצנלסון ונתן דונביץ. עקב הפצת העיתון הופסקה הפצת מהדורת הצהריים של "דבר".

העיתון סיקר את פעולות ההגנה וההעפלה. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, גילה יחס שלילי ומגנה לארגוני הפורשים (האצ"ל והלח"י).

בדיון בלשכת מפא"י בראשית 1948 אמר פנחס לבון "הגענו לעניין [הקמת חדשות הערב] בתקופת הבחירות [לקונגרס הציוני הכ"ב, אוקטובר 1946], כשאחר הצהריים היה הרחוב פתוח להסתה של ידיעות אחרונות..."תפוצת העיתון בשיאו הגיעה ל-8,000-6,000 עותקים.

העיתון נסגר עם החלטת מפא"י להפסיק את התמיכה בו.

יהודה ליב ברגר

יהודה לֶיְבּ בֶּרְגֶר (לעיתים בערגער; תרכ"ז, 1867 – ב' בתמוז תרע"ז, 1917) היה מחנך עברי יהודי ליטאי, פעיל למען רפורמה בחינוך היהודי ויוזם "החדר המתוקן" בפינסק, עסקן ומטיף ציוני, מ"חובבי ציון" ומהפעילים הבולטים בהסתדרות הציונית.

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

רפאל בשן

רְפאל בשן (בלומנשטיין) (20 בדצמבר 1930 – 9 בנובמבר 2001) היה עיתונאי ומראיין ב"מעריב" ואחר כך ב"ידיעות אחרונות". בלט בעיתונות הישראלית בראיונותיו הייחודיים, שבהם הביא בין הטקסטים גם תיאור של הבעת ותגובת מרואייניו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.