הרפורמציה באנגליה

הרפורמציה האנגלית היא סדרת שינויים בחוקי הדת והמדינה שהתחוללו באנגליה במאה ה-16, במהלכם השתחררה הכנסייה האנגליקנית מראשותו של האפיפיור ושל הכנסייה הקתולית.

אירועים אלו היו מקושרים בחלקם לתהליך אירופאי רחב יותר שנקרא הרפורמציה הפרוטסטנטית, שהייתה תנועה פוליטית ודתית אשר השפיעה על מנהגי הנצרות ברחבי אירופה במהלך תקופת קיומה. גורמים רבים תרמו לתהליך הרפורמציה באנגליה בפרט ובאירופה בכלל: דעיכת הפיאודליזם ועליית הלאומיות, עלייתו של המשפט המקובל, המצאת מכונת הדפוס והפצתו המתגברת של התנ"ך, הפצתם של ידע ורעיונות חדשים בין המלומדים והמעמדות הגבוהים והבינוניים. אך שלביה השונים של הרפורמציה באנגליה (שהתפשטה גם לאירלנד וויילס), הונעו בעיקר משינויים במדיניות הממשלה והסתגלות הדרגתית של דעת הקהל אליה.

תחילתה של הרפורמציה האנגלית התבססה על רצונו של הנרי השמיני, מלך אנגליה לבטל את נישואיו, ולפיכך הייתה הרפורמציה יותר לעניין פוליטי מאשר לוויכוח תאולוגי. מציאות הפערים הפוליטיים המשמעותיים בין רומא לאנגליה היוותה מצע להתפתחותם של ויכוחים תאולוגיים חדשים. לפני תחילתה של הרפורמציה הדוקטרינה נקבעה על ידי האפיפיור והכנסייה הקתולית על פי המשפט הקאנוני, מיסי הכנסייה שולמו ישירות לרומא והאפיפיור היה הפוסק העליון לגבי מינוי הבישופים. ההתפלגות מרומא הפכה את השליט האנגלי למושל העליון של הכנסייה האנגליקנית על פי שורת חוקים שחוקק הפרלמנט בין 1532 ל-1534, ביניהם "חוקי העליונות", כך שהכנסייה האנגליקנית הפכה לכנסיית המדינה. המלוכה הפכה להיות הסמכות הסופית בסכסוכים דוקטרינריים ומשפטיים, הבעלים של הכנסות הכנסייה והפוסקת לגבי מינוי הבישופים.

מבנה ותאולוגיית הכנסייה הפכו לנושא מחלוקת חריף בין אנשי הדת והשלטון באנגלייה למשך דורות רבים. ויכוחים אלו נסתיימו עם המהפכה המהוללת בשנת 1688, שלאחריה נוסדו חוקי הכנסייה. לאחר המהפכה המהוללת נותרו באנגליה מספר כנסיות קתוליות, נאמנות לאפיפיור, שחבריהן סבלו מהגבלות אזרחיות שהוסרו עם הזמן ומוסדותיהן הוצאו מהחוק עד המאה ה-19.

Binham Priory Interior 01
מנזר בינהאם, שנסגר בפקודת המלך ב-1539: על הספסל ניתן לראות בקושי תמונות קדושים שהושחתו וכוסו במילות התנ"ך, ברוח הרפורמציה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Eamon Duffy‏, The Stripping of the Altars: Traditional Religion in England, 1400-1580.‏ הוצאת אוניברסיטת ייל, 2005.
אדוארד השישי, מלך אנגליה

אדוארד השישי (באנגלית: Edward VI, ‏12 באוקטובר 1537 – 6 ביולי 1553) היה מלך אנגליה ואירלנד מה-28 בינואר 1547 ועד מותו. הוא הוכתר ב-20 בפברואר בגיל 9. אדוארד היה בנם של הנרי השמיני, מלך אנגליה ושל אשתו השלישית ג'יין סימור. הוא היה המלך השלישי לבית טיודור והראשון מבין מלכי אנגליה שגודל כפרוטסטנטי. במהלך מלכותו של אדוארד, נשלטה הממלכה על ידי מועצת עוצרים, שכן הוא לא הגיע לבגרות עד ליום מותו. בשנתיים הראשונות למלכותו של אדוארד עמד בראש המועצה אדוארד סימור, דוכס סומרסט ולאחר מכן היה זה ג'ון דאדלי, דוכס נורת'מברלנד.

תקופת מלכותו של אדוארד עמדה בסימן של משברים כלכליים ואי-שקט חברתי, שב-1549 התפתח למהומות ולמרד. מלחמה עם סקוטלנד, שעלתה בכספים מרובים, הייתה מוצלחת בתחילה, אך הסתיימה בנסיגה אנגלית מסקוטלנד ומבולון-סור-מר בתמורה לשלום. תהליך המעבר של הכנסייה של אנגליה ככנסייה פרוטסטנטית מוכרת התרחש גם הוא בתקופת מלכותו של אדוארד, שגילה עניין רב בעניינים דתיים. למרות שאביו ניתק את הקשרים בין הכנסייה האנגליקנית לבין הכנסייה הקתולית, הנרי השמיני מעולם לא התיר את ההתכחשות לתורה או לטקסים הקתוליים. היה זה בתקופתו של אדוארד השישי שהפרוטסטנטיות התמסדה לראשונה באנגליה עם רפורמות שכללו את ביטול הפרישות של אנשי הכנסייה ואת המיסה וחייבו את ניהולם של הטקסים הדתיים בשפה האנגלית. האדריכל של הרפורמות הללו היה תומאס קרנמר, הארכיבישוף מקנטרברי, שספר התפילות שחיבר (Book of Common Prayer), נמצא עד היום בשימוש.

בפברואר 1553, בגיל 15, נפל אדוארד למשכב. כאשר התברר שמחלתו הייתה סופנית, הכינו הוא והמועצה שלו החלטה בנוגע לירושה, מתוך כוונה למנוע את שובה של אנגליה לקתוליות. אדוארד נקב בשמה של בתה של בת דודתו, ג'יין גריי כיורשת שלו, והוציא את אחיותיו למחצה, מרי ואליזבת, מסדר הירושה. עם זאת, ההחלטה הייתה שנויה במחלוקת לאחר מותו של אדוארד וג'יין הודחה על ידי מרי לאחר 13 ימים. מרי הראשונה הפכה על פיהן את הרפורמות הפרוטסטנטיות של אדוארד, למרות שרפורמות אלו היו הבסיס להסדר הדתי של אליזבת הראשונה ב-1559.

היסטוריה של בריטניה (סדרת טלוויזיה)

היסטוריה של בריטניה (אנגלית: A History of Britain) היא סדרת טלוויזיה תיעודית אודות תולדות האיים הבריטיים, שנוצרה והוגשה על ידי ההיסטוריון סיימון שאמה, בהפקת הבי בי סי וערוץ ההיסטוריה. שודרה במקור בערוץ BBC 2 מ-30 בספטמבר 2000 ועד 18 ביוני 2002, בשלוש עונות בנות 15 פרקים בסך הכל.

הכנסייה האנגליקנית

הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה - Church of England) היא המוסד הנוצרי התאולוגי הרשמי של אנגליה, החל במאה השש עשרה. הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיור ומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה). כנסיית אנגליה היא גם "מוסד האם" של הכנסיות שנסתעפו ממנה ברחבי העולם, השייכות ל"קומיוניון האנגליקני" (Anglican Communion). בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.

באנגליה חיים 26 מיליון איש שנטבלו כאנגליקנים, קרוב לשני שלישים מהאוכלוסייה, אם כי לפי אומדנים רק מיליון משתתפים במיסה באופן קבוע.

הנרי השמיני, מלך אנגליה

הנרי השמיני (באנגלית: Henry VIII;‏ 28 ביוני 1491 – 28 בינואר 1547) היה מלך אנגליה מ-21 באפריל 1509 עד מותו. הוא היה גם מלך אירלנד מ-1541, והמשיך את תביעתם ארוכת הימים של שליטי אנגליה לכתר צרפת. כמי שירש את אביו, הנרי השביעי, היה הנרי השמיני השליט השני בשושלת טיודור.

רצונו העז לספק לאנגליה יורש זכר, שנבע הן מגאווה אישית והן מאמונתו כי אישה תתקשה לחזק את כוחה של שושלת טיודור ולשמור על השלום השברירי שנוצר לאחר מלחמות השושנים, הוביל למספר אירועים שבשלהם הוא בדרך כלל זכור: ששת נישואיו וניתוקו מהאפיפיור ומהכנסייה הקתולית.

חילוקי הדעות שהיו להנרי עם האפיפיור (שלא איפשר את ביטול נישואיו הראשונים) הובילו אותו להפריד את הכנסייה באנגליה מהסמכות האפיפיורית, ולשמש גם כראש הכנסייה באנגליה. המחלוקת העיקרית שהתגלעה בינו לבין האפיפיור הייתה על אופי הסמכות האפיפיורית, יותר מאשר על השקפות תאולוגיות. לפיכך אין תמה בכך שהוא המשיך להאמין בגרעין של התורה התאולוגית הקתולית, למרות נידויו מהכנסייה ברומא.הנרי השמיני בלט גם ביריבות האישית הארוכה שהייתה לו עם פרנסואה הראשון, מלך צרפת ועם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ובמלחמות התכופות שניהל עימם.

בענייני פנים ידוע הנרי בשינויים הקיצוניים שערך בחוקה האנגלית: מלבד הכרזתו בדבר עליונות השליט על הכנסייה של אנגליה, שהתחילה את הרפורמציה באנגליה, הוא הרחיב באופן ניכר את הכוח המלכותי. בנוסף, הנרי פיקח על הסיפוח החוקי של ויילס לאנגליה.

אישומים בדבר בגידה וכפירה היו כלים נפוצים שבהם השתמש הנרי לדיכוי התנגדות, והנאשמים הוצאו להורג לעיתים קרובות בחסות החוק אומנם, אך ללא משפט רשמי. הוא השיג רבות משאיפותיו הפוליטיות באמצעות עבודתם של ראשי השרים שלו, שחלקם גורשו או הוצאו להורג כאשר סר חינם בעיניו. דמויות כגון תומאס וולסי, תומאס קרומוול, ריצ'רד ריץ' ותומאס קרנמר היו בולטות בממשלו של הנרי. כבזבזן ראוותני במיוחד, הוא השתמש בכסף שהגיע הן בעקבות פירוק המנזרים והן בעקבות חוקי הרפורמציה – שהפסיקו העברת כסף לרומא – להכנסה של הכתר. למרות זרימת הכסף מאותם מקורות, הנרי היה תמיד על סף חורבן כלכלי, בשל בזבזנותו האישית והמלחמות הרבות והיקרות שערך באירופה.

בני תקופתו החשיבו את הנרי בשיאו כמלך מלומד ואטרקטיבי שתואר כ"אחד השליטים הכריזמטיים ביותר שישבו על כס המלוכה האנגלי". הוא היה גם סופר ומלחין.

ככל שהתבגר הנרי סבל מהשמנת יתר חולנית ובריאותו נפגעה, דבר שתרם למותו ב-1547. הוא בדרך כלל מאופיין בשנותיו המאוחרות כמלך תאוותן, אנוכי, קשה וחסר ביטחון. לאחר מותו ירש אותו בנו אדוארד השישי.

התחום (אירלנד)

״התחום״ (באנגלית: The Pale, באירית: An Pháil) הוא כינוי לאזור היסטורי באירלנד אשר הקיף את העיר דבלין והיה נתון לשליטתם הישירה של המלך והממשלה האנגלית. לקראת סוף המאה ה-15, כלל התחום את קו החוף שבין דלקי בדרום ועד לדאנדוק בצפון. בפנים האי, התחום הגיע לערים נאס וליקסליף שבמחוז קילדייר ולערים טרים וקלס שבמחוז מית'. המתיישבים האנגליים הביאו עמם לתחום את השפות האנגלית והצרפתית (שפת האצולה האנגלו-נורמנית) ועד היום ניתן למצוא באזורים אלו שמות כפרים ועיירות השאולים מהן. כמו כן, הייתה האנגלית לשפה הרשמית בתחום. התחום כלל את שפלת החוף של לנסטר והעיר דבלין ולא כלל בתוכו הרים או יערות על מנת להקל בהגנה ובשמירה עליו.

התחום היה בסיס השלטון האנגלי באירלנד. הכיבוש הנורמני של אירלנד, שהחל בשנת 1169, הפך לכאורה את מלכי בית פלנטג'נט האנגליים לשליטי האי. החל מסוף המאה ה-13 החל השלטון הנורמני להתערער, והשליטים והמתיישבים הנורמנים החלו להיטמע באוכלוסייה ובתרבות האירית המקומית. הלורדים הנורמנים יצרו בריתות עם הממלכות האיריות העצמאיות ועם הזמן הפכו כמוהן - שליטים עצמאיים בטריטוריות בהם ישבו, עם קשר מועט או ללא קשר בכלל לכתר האנגלי. בעקבות הצטמצמות השטחים שנותרו בשליטתו הישירה של המלך האנגלי, גבולותיו במחוזות מית', לאות', דבלין וקילדייר גודרו או נחפרו לתעלות, ועל כן שם האזור - the Pale או ״התחום״ בעברית, מילה בעלת שורש לטיני, palus שמשמעה יתד או מוט, סינקדוכה לגדר. חלקים מגדר זו עוד קיימים במרכז מחוז קילדייר. בשנת 1366, בעקבות היחלשות הקשר בין השלטון האנגלי למתיישבים הנורמנים באירלנד, הוחלט על יצירת חוקה. החוקה ציוותה על הפסקת נישואי התערובת בין המתיישבים לבין האירים המקומיים, וכן על הפסקת השימוש בשפה האירית והתרבות ומנהגי הלבוש האיריים, כולם נפוצים מאוד בקרב המתיישבים. חוקה זו לא הצליחה לצאת אל הפועל, אפילו בתוך התחום, ויחד עם חקיקת חוקי רכוש חדשים על ידי המתיישבים שהרחיקו אותם מהפיאודליזם, אירלנד החלה מתרחקת מהנורמות התרבותיות והשלטוניות של אנגליה.

כוחו הצבאי של הכתר האנגלי נחלש בעקבות מלחמת מאה השנים ומלחמות השושנים ועל כן נחלש גם כוחו הפוליטי. הפרלמנט האירי הוקם בתחום, וישב תחילה בעיר דרוהדה שבמחוז לאות'. מלכי בית טיודור האנגליים החלו לגלות עניין רב יותר במתרחש באירלנד, והחליטו להעביר את הפרלמנט לבירה דבלין בשנת 1485. בתקופת בית טיודור כבר היו התרבות והשפה האירית שולטות ברחבי האי, גם בגבולות התחום עצמו, כפי שניתן להיווכח מכתביו של פקיד אנגלי משנת 1515 - ״רוב פשוטי העם המתגוררים במחוזות הכפופים לחוקי המלך (אנגליה), הם ממוצא אירי, בעלי תרבות אירית ודוברים את השפה האירית״. במעמדים הסוציאליים הגבוהים התרחשו נישואי תערובת נרחבים בין האריסטוקרטיה האירית לבין הלורדים האנגליים.

בסוף המאה ה-15 היה התחום שטח השלטון האחרון של אנגליה באירלנד. רוב השליטים הנורמנים והאיריים באי הכירו רק בסמליותו של שלטון העל האנגלי או לא בכלל, כנאמר בשירו של המשורר האנגלי ג׳ון דייוויס - ״מי שגר מערבית לבארו, גר מערבית לחוק״. בעקבות מציאות זו והרצון של בית טיודור להחיל את השלטון האנגלי באירלנד, הם החלו בכיבושו המהיר של האי ובנישולם של האצילים האירים מאדמתם, תהליך שהסתיים בתקופתו של אוליבר קרומוול. במהלך כיבוש זה, היוו דבלין והתחום את הבסיס העיקרי של הנוכחות האנגלית באירלנד.

הרעיון שעמד מאחורי התחום היה בלתי נפרד מהיותו בעל ממשל ותרבות אנגלית נפרדת מזו האירית. מאמצע המאה ה-17, ובמיוחד לאחר הרפורמציה באנגליה ויישוב אלסטר, ״האנגלים הוותיקים״ כבר היו טמועים לחלוטין באוכלוסייה המקומית, במיוחד בשל רצונם להמשיך ולהשתייך לנצרות הקתולית. חלקם אף הפכו למשוררים מפורסים של השפה האירית. בעקבות כיבוש האי על ידי האנגלים, הפך התחום לחלק מהכתר האירי, שהיה כפוף כעת לחלוטין לממלכת בריטניה הגדולה.

מהכינוי ״התחום״ הושאל הביטוי האנגלי ״Beyond the Pale״ שמשמעותו ״מחוץ לתחום״ או ״אסור״. הכינוי הוחל גם על התיישבויות אחרות של הכתר האנגלי, דוגמת ״תחום קאלה״ שבצרפת. כמו כן, הכינוי הוחל על ״תחום המושב״ (Черта оседлости), השטחים שיוחדו ליישוב של העם היהודי במערב רוסיה הצארית. הביטוי הפך לסלנג באירית בת זמננו, כשמשמעותו התייחסות למחוז דבלין ולמחוזות השכנים לו, לרוב באופן ביקורתי - לדוגמה, אם ירצה אדם לבקר את האופן בו משרד ממשלתי מסוים מתייחס בהעדפה לדבלין - הוא יכנה אותה ״התחום״.

חוק העליונות הראשון

חוק העליונות הראשון שהועבר ב-1534 העניק למלך הנרי השמיני עליונות מלכותית, שמשמעותה: הכרזתו כראש העליון של הכנסייה האנגלית. החוק מהווה סמכות חוקית לגבי השליט של הממלכה המאוחדת עד היום הזה.

חוק זה שהועבר על ידי הפרלמנט האנגלי הכריז שהנרי השמיני הוא "הראש העליון היחיד על פני האדמה של הכנסייה האנגלית" ושהכתר האנגלי יהנה "מכל הכבוד, הרוממות, העליונות, הסמכות המשפטית, הזכויות, הסמכות, החסינות, הרווח והסחורות". בחוק העליונות, הנרי זנח את רומא לחלוטין והכריז על העצמאות של הכנסייה האנגלית. הוא מינה את עצמו ואת יורשיו כשליטים העליונים של הכנסייה האנגלית. הנרי הוכרז כ"מגן האמונה" ב-1521 על ידי האפיפיור ליאו העשירי בעקבות הקונטרס שכתב שהאשים את מרטין לותר בכפירה. בעקבות קבלת חוק העליונות הראשון ביטל האפיפיור את התואר, אך הפרלמנט החזיר את התואר הזה להנרי ב-1544.

לעיתים קרובות משתמשים בחוק זה כדי לציין את תחילת הרפורמציה באנגליה. היו מספר סיבות לחוק הזה, בעיקר הצורך של הנרי להשיג ביטול לנישואיו לקתרין מאראגון, היות שקתרין לא ילדה בן ויורש (ובגלל החששות לכאורה של הנרי על חוקיות נישואיו לאשת אחיו המנוח). האפיפיור קלמנס השביעי סירב להעניק את הביטול, משום שעל פי חוקי הנצרות הקתולית נישואים כדין הם בלתי ניתנים להפרדה עד המוות ולכן האפיפיור לא יכול לבטל נישואים בגלל מכשול דתי שהותר קודם לכן (אביו של הנרי, הנרי השביעי השיג היתר מהאפיפיור לצורך הנישואין).

חוק הבגידה (1534) הועבר לאחר מכן: הוא קבע כי התכחשות לחוק העליונות או מניעה מהמלך את "הכבוד שלו, התואר, או השם" ייחשבו כבגידה. הדמות הציבורית המפורסמת ביותר שהתנגדה לחוק הבגידה הייתה סר תומאס מור.

חוק זה בוטל ב-1554 על ידי בתו הבכורה של הנרי, המלכה מרי הראשונה (שהייתה קתולית) והוחזר מאוחר יותר על ידי אחותה למחצה – אליזבת הראשונה.

יושב ראש בית הנבחרים הבריטי

יושב ראש של הבית התחתון של פרלמנט הממלכה המאוחדת (באנגלית: Speaker of the House of Commons), יושב ראש נחשב, מבחינה היסטורית, כראשון בחשיבותו מבין "פשוטי העם" של הממלכה (באנגלית: First Commoner of the Land - הראשון מבין תושבי הממלכה שאינם מקרב האצולה). מקורה של משרה זו במאה ה-14, ומאז קובע היושב ראש את סדר הדוברים בפרלמנט, ואחראי על שמירת הסדר בדיונים.

על פי המסורת, היושב ראש אינו שייך לאחת המפלגות, ועם היבחרו, מנתק את קשריו עם המפלגה בה היה חבר. היושב ראש אינו משתתף בוויכוחים הפוליטיים, ואינו מצביע בהצבעות, אלא אם מדובר בהצבעה בה לתומכים ולמתנגדים קולות שקולים - במקרה זה ליושב ראש קול מכריע בהצבעה.

יושב ראש בית הנבחרים מאז 22 ביוני 2009 הוא חבר הפרלמנט ג'ון ברקו.

יחסי הממלכה המאוחדת–צרפת

יחסי הממלכה המאוחדת–צרפת הם היחסים בין הממשלות והעמים של הממלכה המאוחדת ושל הרפובליקה הצרפתית.

אף על פי שהמונח "אנגלו" (Anglo) מתייחס באופן מובהק לאנגליה ולא אל הממלכה המאוחדת ככלל, המונח הנהוג בשימוש המגדיר את היחסים בין שתי המדינות הוא "היחסים האנגלו-צרפתיים", אך מקובל להתייחס למונח זה כמגדיר את יחסי צרפת עם הממלכה המאוחדת ולא עם אנגליה בלבד. המונח "היחסים הפרנקו-בריטיים" גם הוא בשימוש.

יחסים בין שתי הארצות החלו עוד לפני פלישתו של יוליוס קיסר לגאליה, כאשר שתי הטריטוריות אוכלסו בשבטי קלטים, אשר הקשרים ביניהם היו רופפים, אך הם נלחמו ברומים כאויב משותף. מערכת היחסים המשיכה כאשר שתי הארצות נשלטו על ידי האימפריה הרומית והן היו פרובינקיות רומיות.

היחסים בין שתי המדינות בשנים האחרונות הם לבביים ומתאפיינים בשיתוף פעולה, בצל חששות שקיימים בשני הצדדים על רקע חילוקי דעות היסטוריים ואי הסכמות בין מנהיגי שתי המדינות שהתעוררו בשנים האחרונות, נשיא צרפת ז'אק שיראק וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. הסופר הצרפתי ז'וזה אלן פרלון (Jose-Alain Fralon) הגדיר את היחסים בין שתי המדינות על ידי כך שתיאר את הבריטים כ"אויבינו האהובים ביותר". טוני בלייר זוכה ליחס של פרנקופיל בתקשורת הצרפתית ונשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי היה ידוע בשאיפתו להפוך את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) ל"הסכמה הידידותית" (Entente amicale).

היחסים בין שתי המדינות השפיעו רבות על ההיסטוריה של שתיהן במשך מאות שנים. כיום צרפת והממלכה המאוחדת הן מדינות חברות באיחוד האירופי. מספרם של הצרפתים החיים בממלכה המאוחדת מוערך בכ-350,000 איש ומספרם של הבריטים החיים בצרפת מוערך בכ-400,000 איש.

מכללות אוניברסיטת אוקספורד

מכללות אוניברסיטת אוקספורד הן הגופים החינוכיים המרכיבים את אוניברסיטת אוקספורד. כיום אוניברסיטת אוקספורד מורכבת מ-38 מכללות ו-6 אולמות לימוד פרטיים קבועים (PPH). המכללות מאוגדות יחדיו כבתאגיד ולכל מכללה אוטונומיה ניהולית, וכל אחד מתלמידי האוניברסיטה הוא בהכרח תלמיד באחת המכללות או אולמות הלימוד. המכללות מנוהלות בידי צוות המכללה ואילו אולמות הלימוד הפרטיים הקבועים מנוהלים בידי ארגון חיצוני (בידי כנסייה נוצרית כלשהי).

כל מכללה אחראית על השיעורים וההדרכות לתלמידיה, בעוד שהאוניברסיטה כגוף מרכזי אחראית על ההרצאות, המבחנים, המעבדות וניהול הספרייה המרכזית. רוב המכללות בעלות מסלולים הן לתואר ראשון והן לתואר שני, אולם ישנן מכללות לתואר שני בלבד. שיבוץ הסטודנטים לתואר ראשון ושני במכללות השונות נעשה תוך התחשבות בבקשתם, אך תוך שמירה על איזון ובהתאם למקומות הפנויים במכללות השונות. ללימודי תואר שני, יש מכללות המצהירות שהן מקבלות סטודנטים המתכננים מחקר בתחומי מחקר המעסיקים את מרצי המכללה.

לכל מכללה אולמות לימוד, ספרייה, כנסייה, חדרים לסטודנטים, משרדים למרצים ואף אולם לארוחות רשמיות משלה. לרוב, מבני המכללה מאוגדים יחד בחצר פנימית אחת, המוקפת במבני המכללה. אולם ישנן גם מכללות בעלות מבנים בסגנון מודרני.

ממלכת אירלנד

ממלכת אירלנד (באנגלית: Kingdom of Ireland, באירית קלאסית: Ríoghacht Éireann, באירית מודרנית: Ríocht Éireann) הייתה מדינה קליינטית של ממלכת אנגליה ולאחר מכן של ממלכת בריטניה הגדולה שהתקיימה בין השנים 1542 ועד 1801. הממלכה נשלטה על ידי מלכי אנגליה ומלכי בריטניה באוניה פרסונלית עם ממלכותיהם שלהם והיא נוהלה מטירת דבלין על ידי משנה למלך שמונה על ידו. לממלכה הייתה רשות מחוקקת עצמאית (הפרלמנט של אירלנד), אצולה מקומית, מערכת אכיפה וכנסיית מדינה (הכנסייה של אירלנד).

לפני הקמת הממלכה, היה שטח האי מחולק לשטחי שליטה של ברונים נורמנים, כולם תחת שליטתם של מלכי אנגליה (שנקראו גם לורדי אירלנד), אשר השתלטו על שטחי האי לאחר הפלישה האנגלו-נורמנית לאירלנד ב-1177. עד תחילת המאה ה-16, הצטמצם שטח השליטה האנגלי באירלנד לשטח שסביב הבירה דבלין, וכונה בפיהם התחום, ורוב האי נשלט על ידי משטרי צ'יף איריים או על ידי ברונים נורמניים שהיו נאמנים רק באופן רשמי לכתר האנגלי. בשל היחלשות השליטה האנגלית באי, הכתיר את עצמו הנרי השמיני, מלך אנגליה כמלך אירלנד בדבלין ב-1542, והחל בכיבוש מחודש של שטחי האי שהושלם בשלהי המאה ה-16. מסעות המלחמה באי הובילו להתפרצות מחאות אלימות, שהידועות בהן היו מרד דזמונד ומלחמת תשע השנים. כחלק מהניסיון לדכא את התושבים האיריים בממלכה ולוודא את נאמנותם, החלו מלכי אנגליה בהליך שנקרא "יישוב אירלנד" ובמהלכו הפקיעו את אדמותיהם של התושבים המקומיים והעניקו אותן למתיישבים פרוטסטנטיים שהגיעו מאנגליה ומסקוטלנד.

הנרי השמיני, מוביל הרפורמציה באנגליה, התקשה להשיג הכרה בינלאומית לשלטונו החדש באירלנד, מאחר שאף אחת מהמדינות הקתוליות לא הסכימה להכיר בו או ביורשו אדוארד כמלכי אירלנד בשל פרישתו מהכנסייה הקתולית. לעומתם, המלכה מרי, שהייתה קתולית, הוכרה כמלכת אירלנד על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי. האירים הקתולים, שהיו לרוב המוחלט בממלכה, הופלו בשיטתיות בכל תחומי החיים על ידי הפרוטסטנטים, שידם הייתה על העליונה במושכות השלטון. אפליה זו הייתה המניע העיקרי לפריצתם של עימותים אלימים רבים בין הצדדים לאורך שנות קיום הממלכה - מלחמות הקונפדרציה האירית (1641-1653), המלחמות הוויליאמיות (1686-1691), מהומות ארמה (1780-1800) והמרד האירי של 1798.

הפרלמנט האירי העביר את חוק האיחוד של 1800, אשר למעשה ביטל אותו ואת עצם קיומה של ממלכת אירלנד. החוק הועבר גם בפרלמנט הבריטי, וקבע את הקמתה של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ביום הראשון של שנת 1801, ואת איחוד הכתרים של בריטניה ואירלנד לישות אחת.

ממלכת נורת'מבריה

ממלכת נורת'מבריה (באנגלית עתיקה: Norþhymbra rīce ובלטינית: Regnum Northanhymbrorum) הייתה אחת משבע הממלכות שהתקיימו באנגליה בתקופת ההפטרכיה, בין סוף השלטון הרומאי במאה ה-5 ועד לאיחודה של הארץ לממלכה אחת תחת כתר אחד במאה ה-10. נורת'מבריה שכנה לחופי הים הצפוני בצפון מזרחה של אנגליה. מצפון היא גבלה בסקוטלנד, ושמה מעיד היטב על גבולה הדרומי. משמעות השם נורת'מבריה הוא הארץ שמצפון ("Norþh") לנהר ההאמבר ("ymbra"). מדרום לנהר השתרעה הרחק דרומה אל פנים הארץ ממלכת מרסיה.

ממלכת נות'מבריה הייתה הממלכה המאוחרת ביותר שהוקמה באנגליה בתקופתה. בניגוד לממלכות אחרות, נות'מבריה הוקמה על בסיס תשתית מדינית מפותחת קיימת. הממלכה הייתה תוצר של איחוד מדיני בשנת 653 של שתי ממלכות קדומות: ממלכת ברניקיה הצפונית וממלכת דיירה הדרומית. שתי הממלכות הוקמו במהלך המאות ה-5 וה-6 על ידי האנגלים, אשר פלשו לאזור מצפון גרמניה מספר עשורים קודם לכן. במקור הייתה האוכלוסייה פגנית בעיקרה, אך תחת מלכותו של אדווין, סביב שנת 627, נכנסה נות'מבריה בעול הנצרות. הממלכה התפרסה על שטחים רבים (לרוב הייתה שנייה בגודלה למרסיה) ושיחקה תפקיד דומיננטי במערך הפוליטי באנגליה עד לאמצע המאה ה-9, אז היא החלה לשקוע. בשנת 867 נכבשה הממלכה על ידי ויקינגים דנים, אשר הקימו על חורבותיה של הממלכה את ממלכת נורת'מבריה הדנית, אשר פעלה בחסות ממלכת דנמרק והיוותה את חלקו הצפוני של אזור החסות הדני באנגליה – הדיינלאו. לבסוף, בשנות העשרים של המאה ה-10, נכבשה נות'מבריה על ידי ממלכת וסקס הדרומית, אשר מיזגה את הממלכות אל ממלכת אנגליה.

נאמנות כפולה (פוליטיקה)

נאמנות כפולה היא נאמנות לשני אינטרסים נפרדים שכרוך בה פוטנציאל לניגוד עניינים.

בפוליטיקה נאמנות כפולה היא נאמנות לשני אינטרסים נפרדים שקיים פוטנציאל עימות של האחד עם השני. לדוגמה, נאמנות כפולה לשתי מדינות נמצא אצל מהגרים שנשארו להם רגשות חזקים של נאמנות לארץ המוצא שלהם. נאמנות כפולה זו יכולה לבוא לידי ביטוי במקרה של קונפליקט בין שתי המדינות.

דוגמאות לטענות על נאמנות כפולה:

הקתולים כפופים לאפיפיור בענייני דת. לעיתים נאמנות זו נתפסת כנאמנות כפולה על ידי מתנגדי הכס הקדוש, טענה זו הופנתה גם כלפי ג'ון קנדי במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ארצות הברית. בתקופת הרפורמציה באנגליה, אישים כמו תומאס מור, מרי, מלכת הסקוטים ואדמונד קמפיון, נשפטו והוצאו להורג בגלל הנאמנות הכפולה לכאורה שלהם לאפיפיורות והבגידה בכתר שגרמה נאמנות כפולה זו.

במהלך מלחמת העולם השנייה, נעצרו אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני כולל כאלו שנולדו בארצות הברית והוכנסו למחנות מעצר.

המיעוט הגרמני-רוסי באוקראינה ורוסיה הלבנה והמיעוט הגרמני-בלטי הוכיחו נאמנות כפולה והחליפו נאמנות בתקופת הכיבוש הנאצי לטובת שיתוף פעולה עם הנאצים.

יהודים הואשמו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה בנאמנות כפולה, למשל במאה ה-1 על ידי הרומאים, על ידי הצרפתים במהלך משפט דרייפוס, בעידן סטלין בברית המועצות, ובתקופת מלחמת המפרץ בארצות הברית הוטחו האשמות נגד יהודים שעודדו את הפלישה לעיראק בטענה שהם עושים זאת מתוך נאמנות לישראל ולא מנאמנות לארצות הברית.

ממשלת איראן מאשימה את המיעוט הבהאי שיש לו נאמנות למעצמות זרות.

במדינות המוצא של מתנדבי המח"ל במלחמת השחרור הועלו נגדם טענות על נאמנות כפולה.

נצרות פרוטסטנטית

הנצרות הפרוטסטנטית היא שם כולל למספר גדול של כנסיות המהוות ביחד את אחד הזרמים העיקריים בנצרות והשני בגודלו לאחר הקתוליוּת. הן חולקות שורה של עקרונות יסוד רופפים ושורשיהן בתפיסות שהתפתחו ברפורמציה הפרוטסטנטית של המאה ה-16, שמנהיגיה המרכזיים מרטין לותר וז'אן קלווין יצאו נגד הכנסייה הקתולית והאפיפיור.

המשותף להן הוא ביסוס הנוהג הדתי על כתבי הקודש לבדם ולא על מסורת הכנסייה והקביעה כי המקרא ניתן לפרשנות עצמאית, שלילת האפשרות לגאולה באמצעות מעשים טובים והדגשת האמונה כאמצעי היחיד לקבל את חסד האל, וסירוב להכיר בייחוד של מעמד הכמורה על פני יתר המאמינים. הפרוטסטנטים דוחים גם את פולחן הקדושים ומרים, אם ישו ושוללים את האמונה בטרנסובסטנציאציה של הלחם והיין בסעודת האדון, כפי שהיא מקובלת בקתוליות.

מלבד זאת וכתוצאה ישירה מהחופש הפרשני והיעדר היררכיה כנסייתית מוסדרת, קיים מגוון אדיר של תפישות ואמונות בקרב הפלגים הפרוטסטנטיים השונים, החלוקים ביניהם לגבי המובן המדויק של יסודות אלה והיבטים רבים נוספים. הם נעדרי כל מסגרת ארגונית אחידה, וקיימות רבבות כנסיות פרוטסטנטיות שונות כשחדשות נפתחות בהתמדה. הגדולות והמשפיעות כוללות את הלותרנים, הקלוויניסטים, המתודיסטים, הבפטיסטים, הפנטקוסטלים, האדוונטיסטים ועוד כמו גם רבות מאוד המתרחקות מכל זרם והנן עצמאיות לגמרי. בנוסף ישנה הכנסייה האנגליקנית הגדולה השוללת את האפיפיור אך קרובה בהרבה לקתוליות. מספרם של כלל הנטבלים בנצרות הפרוטסטנטית נאמד בבין 800 ל-900 מיליון נפש, החברים ביותר מ-30,000 זרמים מובחנים. לפרוטסטנטיות הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית, בייחוד בעולם דובר-האנגלית והגרמנית, והיא מקושרת עם התפתחויות כמו עליית הקפיטליזם, האינדיבידואליזם והסובייקטיביות.

סורג (אדריכלות)

סורג, או קיר מחיצה (בלטינית: cancellum, באנגלית: rood screen, choir screen או chancel screen, בצרפתית: jubé, בגרמנית: Lettner), באדריכלות כנסייתית, הוא מערכת הלוחות והחיץ הממוקמת בכנסייה בין הספינה לבין אזור בית המקהלה של הכנסייה שבו נערכו הטקסים הנוצריים ושבו היה ממוקם המזבח של הכנסייה. סורג זה היה נפוץ בכנסיית במערב אירופה החל מימי הביניים, והיה עשוי עץ, ברזל או אבן.

מרבית הסורגים בכנסיות הקתוליות הוסרו בתקופת הקונטרה-רפורמציה מאחר שההפרדה החזותית בין העם לבין המזבח והטקסים עמדה בניגוד להחלטות ועידת טרנט, מאידך, סורגים אלה שרדו בכנסיות אנגליקניות, ולותרניות בנות התקופה.

הסורג התפתח במקביל לאיקונוסטאזיס שבכנסייה המזרחית.

פוריטניות

פוריטניות היא תנועה נוצרית שהתפתחה באנגליה במאה ה-17 ובהמשך בניו אינגלנד במטרה "לטהר" את הכנסייה האנגליקנית משאריות הקתוליות שלטענתם נותרו בה.

התנועה דגלה באורח חיים סגפני ופשוט, באיסורים מחמירים ושמירה קפדנית על מצוות הדת, יחד עם החדרת גישה דתית לכל תחומי החיים. הפוריטניות התבססה על התפישה, שכתבי הקודש הם הבסיס הבלעדי לנצרות וכי מותר לפרש את התנ"ך פירוש אישי.

הממסד האנגליקני הכנסייתי והכתר רדפו את הפוריטנים, ובשל כך רבים מהם היגרו לאמריקה. הם התרכזו במסצ'וסטס, שם הוענקו זכויות פוליטיות לחברי כנסייה זו בלבד כדי להבטיח את שלטון אמונתם. הפורשים ממנה הוגלו ויסדו מושבות חדשות. הסתמכות הפוריטנים על האמונה האישית ועל זכות המאמינים להתאגד בקהילות דתיות עצמאיות גרמה במרוצת הזמן להתפלגות התנועה לכיתות רבות ולהתפתחותה של סובלנות דתית והכרה בפלורליזם רעיוני.

פירוק המנזרים באנגליה

פירוק המנזרים באנגליה (באנגלית: Dissolution of the Monasteries) הוא השם שניתן במחקר ההיסטורי המודרני לסדרת צעדים מנהלתיים וחוקתיים אנטי-קתוליים שנקט המלך הנרי השמיני בין השנים 1536–1541, במסגרת הרפורמציה באנגליה. באמצעותם השתלט המלך על רכוש הכנסייה ואדמות המנזרים באנגליה. הנרי השמיני פירק את המנזרים, הפריוריות (priory), הקונבטים ובתי הנזירים (friary) באנגליה, ויילס ואירלנד, והעמיד את רכושם ונכסיהם למכירה לבני האצולה, אנשי החצר והמעמד הבינוני שתמכו בו.

הנרי השמיני שאב את הסמכות הלגאלית למעשים אלו מ"חוק העליונות הראשון" (Act of Supremacy), אשר אושר על ידי הפרלמנט ב-1534; החוק העניק לו את ראשות הכנסייה באנגליה וניתק אותה ממרותו של האפיפיור ברומא. שני חוקים נוספים שאיפשרו זאת הם חוקי פירוק המנזרים שאישר הפרלמנט ב-1536 וב-1539.

רג'ינלד פול

רג'ינלד פול (באנגלית: Reginald Pole; ‏12 במרץ 1500 - 17 בנובמבר 1558) היה חשמן והארכיבישוף מקנטרברי הקתולי האחרון.

תומאס קרומוול

תומאס קרומוול, הרוזן הראשון של אסקס (באנגלית: Thomas Cromwell;‏ 1485 - 28 ביולי 1540), היה מדינאי אנגלי, אחת הדמויות הפוליטיות החשובות ביותר תחת שלטונו של הנרי השמיני מלך אנגליה.

קרומוול נולד בסביבות 1485 בעיר פאטני בממלכת אנגליה (כיום חלק מרובע וונדסוורת'). אביו היה וולטר קרומוול (1463–1510), נפח, בעל מבטשה, סוחר בדים והבעלים של פונדק ומבשלה. היו לקרומוול שתי אחיות, המבוגרת בהן - קתרין, נישאה לעורך דין וולשי בשם מורגן ויליאמס, הצעירה בהן - אליזבת, נישאה לאיכר. בנה של אחותו המבוגרת, ריצ'רד ויליאמס עבד אצל דודו (תומאס) ושינה את שמו לריצ'רד קרומוול. אותו ריצ'רד הוא סבא-רבא של אוליבר קרומוול.

כנער, עזב קרומוול את משפחתו בפאטני וחצה את התעלה ליבשת. דיווחים על פעילותו בצרפת, איטליה, וארצות השפלה הם שטחיים וסותרים. נטען כי הוא הפך שכיר חרב וצעד עם הצבא הצרפתי לאיטליה, שם הוא לחם בספרדים על גדות הגריגליאנו ב-28 בדצמבר 1503.

לאחר שלמד משפטים הוא החל לשמש כעוזר לקרדינל תומאס וולסי ונעשה לחבר הפרלמנט האנגלי בשנת 1523. לאחר המשבר שגרמו גירושיו של המלך הנרי השמיני מקתרינה מאראגון, עלתה קרנו של קרומוול על חשבונו של וולסי. בשנת 1533 הוא מונה למשרת מזכיר המדינה, וב-1536 למשרת הלורד שומר החותם.

עיקר פועלו של קרומוול היה בהקשר הרפורמות הדתיות באנגליה של אותה תקופה, ולמעשה, הוא היה אחד המעצבים של הכנסייה האנגליקנית. הוא היה אחד התומכים הבולטים בהצעה להפוך את המלך הנרי השמיני לראש הכנסייה האנגליקנית ועזר להעביר את "חוק העליונות הראשון" שמיסד מעמד זה בפרלמנט. בשנת 1535 מינה המלך הנרי השמיני את קרומוול לשרו לענייני הרוח. משרה זו נתנה לו סמכות שיפוט עליונה בתחומי הדת ויצרה לראשונה רשות מאוחדת אחת על שני המחוזות של הכנסייה האנגליקנית. בתור השר הראשי של המלך, קרומוול פיקח על פירוק המנזרים במדינה. הוא ביקר במנזרים וכנסיות רבות והחרים את רכושם כדי להעבירו לידי המלך, ראש הכנסייה החדש. כפרס על מעשיו בתהליך זה המלך הנרי השמיני יצר עבור קרומוול את התואר רוזן אסקס, שהוענק לו בשנת 1540.

למרות שהלאמת המנזרים מתוארת לרוב כניסיונו של מלך חמדן לצבור לעצמו את אוצרות הכנסייה הנוצרית, קרומוול ראה זאת כפעולה אידיאלוגית נגד תופעת הנזירים. כל עוד קרומוול החזיק בעמדת כוח, חצר המלוכה הייתה פתוחה לקבלת רפורמות דתיות.

מעבר לפועלו בהקשר לכנסייה האנגליקנית, קרומוול קידם גם את איחוד ויילס ואנגליה בפרלמנט.

קרומוול תמך בהנרי השמיני כאשר זה הוציא להורג את אן בוליין ובנישואיו לג'יין סימור. מעמדו החל לאבד את יציבותו לאחר שספג ביקורת על מעשה זה, או למעשה על החיפזון בנישואין. לאחר מכן, כאשר עודד את המלך להינשא פעם נוספת (לאחר שסימור מתה מסיבוכי לידה), הפעם לאן מקליווס, הנישואין הוגדרו כאסון והנרי התגרש ממנה לאחר שישה חודשים בלבד. מתנגדיו של קרומוול ניצלו הזדמנות זו ודרשו את מעצרו. קרומוול הוצא להורג במצודת לונדון ב-28 ביולי 1540. נאמר שהנרי השמיני בחר בכוונה תחילה מוציא להורג לא מנוסה, שנדרש לשלושה ניסיונות עד שהצליח לערוף את ראשו של קרומוול. לאחר ההוצאה להורג ראשו של קרומוול הורתח והוצג בפומבי על גבי חנית, עורפו לעיר לונדון.

תומאס קרנמר

תומאס קרנמר (Thomas Cranmer; ‏ 2 ביולי 1489 - 21 במרץ 1556) היה הארכיבישוף מקנטרברי בין השנים 1533 ל-1556, מנהיג הנצרות האנגליקנית בראשיתה, מי שבין היתר חיבר את ספר התפילות המרכזי שלה, ה- Book of Common Prayer ואת עיקרי האמונה שלה (39 הסעיפים), עיצב את טקס סעודת האדון האנגליקני, קבע את תהליך קידוש הקדושים וגיבש, יחד עם תומאס קרומוול את עקרון הריבונות לפיו מלך אנגליה הוא ראש הכנסייה. קרנמר היה האיש שחיבר את הטיעון לפסילת נישואי הנרי השמיני, מלך אנגליה לקתרין מאראגון ואיפשר את נישואי המלך לאן בוליין. בסוף ימיו הפך לאחד מהמרטירים (קדושים מעונים) הראשונים של הכנסייה האנגליקנית כאשר הועלה על המוקד על ידי מרי הראשונה, מלכת אנגליה ככופר לאחר שסירב להיכנע לעינויים ולהשבע אמונים לאפיפיור.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.