הרודוטוס

הֶרוֹדוֹטוֹסיוונית: Ἡρόδοτος[1]) מהליקרנאסוס (היום בודרום בטורקיה) (484 לערך עד 425 לפנה"ס) הוא היסטוריון יווני המכונה "אבי ההיסטוריה", שתיאר בחיבורו "היסטוריוֹת" את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס.

הרודוטוס
Ἡρόδοτος Ἁλικαρνᾱσσεύς
Herodotus Massimo Inv124478
AGMA Hérodote
הרודוטוס

חיי הרודוטוס

על חייו של הרודוטוס שרדו מספר ידיעות. במלאת לו 20 שנה הוא הוגלה מעירו הליקרנאסוס, בעקבות סכסוך שהתגלע בינו לבין ליגדאמיס, הטיראן העירוני. לאחר שגלה מעיר מולדתו, התיישב הרודוטוס באי סאמוס, ונראה כי מעולם לא חזר להליקרנאסוס. אף על פי כן, בחיבורו נראה שהוא מתגאה בעיר מוצאו ובמלכתה, ארטמיסיה הראשונה.

באמצע המאה החמישית ביקר הרודוטוס באתונה, שם נפגש עם הוגי דעות, אישי ציבור ומדינאים. שהותו באתונה השפיעה רבות על כתיבתו. בשנת 444 לפנה"ס לערך, כאשר ייסדה אתונה את הקולוניה ת'וריאוי (Θούριοι) באיטליה, עקר לשם הרודוטוס עם משלחת המתיישבים.

סביר להניח שבעת גלותו ערך הרודוטוס כמה מהמסעות שהוא מתאר ב"היסטוריות". הרודוטוס נסע רק בארצות מיושבות יוונים או שישבו בהן גם יוונים, משום שנזקק למתורגמנים. לפי עדותו שלו, פקד הרודוטוס תחילה את איי הים האגאי ואת הארצות היוניות שבאסיה הקטנה. הוא היה בסרדיס ועבר בערים שבחופי הים השחור. הוא ביקר במושבות היווניות שבסקיתיה (דרום רוסיה של ימינו), אולם לתוך ארץ הסקיתים עצמה לא נכנס. הוא הגיע עד הנהר פאסיס ואז שב על עקבותיו בדרך שממנה בא, כך שאת החוף המזרחי של הים השחור הוא לא ראה. ייתכן שאחרי נסיעה זו, ערך את נסיעתו הגדולה לארצות הדרום והמזרח, שהיו חלק מהממלכה הפרסית. הוא שהה במצרים שלושה חודשים וחצי (אוגוסט-נובמבר), בזמן שהנילוס מציף את הארץ, ותיאר אותה באריכות רבה. הוא עבר באניה ליד הפירמידות והגיע עד האי יב בדרומה. ממצרים הגיע בדרך הים דרך עזה ואשקלון לצור. ממנה פנה אל נהר פרת ועליו שט באניה עד בבל, שם ראה את מקדש בל ודיבר עם הכהנים. ייתכן והגיע לשושן בירת פרס, אולם לא ראה את פנים הארץ. לאחר נסיעה זו יצא לביקורים ברחבי יוון, בין היתר בתראקיה (צפון מזרח יוון) ומקדוניה. לבסוף, הגיע גם לדרום איטליה וסיקיליה (סיציליה).[2] עם זאת, חוקרים מודרניים מפקפקים במהימנות דיווחיו של הרודוטוס לגבי היקף מסעותיו.

הרודוטוס החל את הקריירה שלו כלוֹגִיוֹס (מספר סיפורים או כרוניקאי). הוא סבב בערי יוון והופיע תמורת תשלום כמספר סיפורים על קרבות, אירועים היסטוריים ופלאי ארצות הנכר. רק בשלב מאוחר יותר החליט לאסוף את סיפוריו ולערכם לכדי רצף נרטיבי שמתמקד בהתפשטות האימפריה הפרסית, שנבלמה בכוחה של ברית בין אתונה לספרטה. יש הטוענים[דרוש מקור] שמלחמת הפלופונסוס, שפרצה בשנת 431 לפנה"ס בין אתונה לספרטה ופילגה את העולם היווני, היא שעודדה אותו לעשות זאת. בשנת 425 כבר מוזכר חיבורו של הרודוטוס במחזה "האכארנים" של הסאטיריקן האתונאי אריסטופאנס.

יצירתו והתקבלותה

היצירה "היסטוריות" זכתה להכרה כסוגה חדשה בספרות עוד בסמוך למועד הופעתה. לפני הרודוטוס היו בנמצא כרוניקות ואפוסים שגם בהם השתמר ידע על העבר. אך הרודוטוס היה הראשון שלא רק תיעד את העבר, אלא השכיל להתייחס אליו כאל בעיה פילוסופית, או כאל פרויקט מחקר שניתן ללמוד ממנו על התנהגות האדם. חידוש זה זיכה אותו בתואר "אבי ההיסטוריה".

הכותרת שקיבל חיבורו במרוצת הדורות, "היסטוריות", משמעותה ביוונית "חקירות", אך מאז קיבלה את המשמעות שאנו מכירים היום. בשפות מודרניות רבות משמעות המילה היא גם "סיפור", בדומה ל-story האנגלי, ל-histoire הצרפתי ול-historia הספרדי.

הרודוטוס ספג ביקורת מצד היסטוריונים ופילוסופים מאוחרים יותר. כבר בעת העתיקה הוא הואשם בהטיה, חוסר-דיוק וגניבה ספרותית, ואף זכה לכינוי "אבי השקרנים". חוקרים מודרניים הפריכו אף הם את טענותיו של הרודוטוס לגבי היקף מסעותיו ואמינות מקורותיו. אף על פי כן, במהלך המאה ה-20, בעקבות התפתחות הדיסציפלינה האנתרופולוגית וכתוצאה מ"המפנה הלשוני", עלתה קרנו של הרודוטוס. היום נחשב הרודוטוס לא רק לאבי ההיסטוריה, אלא גם לאבי האתנוגרפיה והאנתרופולוגיה.

ה"היסטוריות" פורסמו בין השנים 430 ו-424, ולימים חולקו על ידי עורכים מאוחרים לתשעה חלקים, שקרויים על שם תשע המוזות. ששת הספרים הראשונים עוסקים בצמיחת האימפריה הפרסית. הם פותחים בתיאור קרויסוס מלידיה, השליט האסיאתי הראשון שכבש ערי-מדינה יווניות וגבה מסים. קרויסוס איבד את ממלכתו לכורש, מייסד האימפריה הפרסית. ששת הספרים הראשונים מסתיימים בתבוסת הפרסים בשנת 490 לפנה"ס בקרב מרתון, שמנע את התפשטות האימפריה.

שלושת הספרים האחרונים ב"היסטוריות" מתארים את ניסיונו של המלך הפרסי חשיארש הראשון, עשר שנים לאחר התבוסה במרתון, לנקום את נקמת הפרסים ולכבוש את יוון. החיבור מסתיים בשנת 479 לפנה"ס, כשהפולשים הפרסים חוסלו בקרב פלטאיה, וגבול האימפריה הפרסית הוסג אל החוף האגאי של אסיה הקטנה.

המתודולוגיה

הרודוטוס נחשב לאבי ההיסטוריה, או ליתר דיוק, לאבי ההיסטוריוגרפיה. אף כי מסורות שונות אודות העבר השתמרו ביצירות האפיות ובכתבי הכרוניקנים, האופן בו טיפל הרודוטוס בחומרים ההיסטוריים מבחין אותו בבירור מהמחברים שקדמו לו. בניגוד ליצירות האפיות, כמו ה"איליאדה" וה"אודיסאה", שכוללות מיתוסים רבים וסיפורים על התערבות האלים, הרודוטוס מתבונן באירועי העבר כתוצר של פעילות אנושית גרידא. ובניגוד ל"לוגוגראפוי" (ביוונית: כותבי סיפורים), שכתבו כרוניקות ותיעדו אירועים מקומיים ונתונים גאוגרפיים עובדתיים, ביקש הרודוטוס להפוך את אירועי העבר לרצף נרטיבי בעל הגיון פנימי, תוך ניסיון להבין את התשתית הסיבתית לאירועים ולתוצאותיהם.

בפתח חיבורו מצהיר הרודוטוס כי מטרתו היא להנציח את מפעלות בני-האדם, יוונים ו"ברברים" (ביוונית: מי שאינם יוונים) כאחד, כמורשת לדורות הבאים. בהמשך הוא מדגיש כי

חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים.

הרודוטוס מרמז בכך כי בדק ובחן את הסיפורים, אך בחר שלא לסנן אותם, על מנת לאפשר לדורות הבאים לקבלם, לדחותם או לשנותם בהתאם לחקירותיהם הם. לאורך החיבור כולו מרבה הרודוטוס להשתמש במונחים כגון "יש אומרים", "על פי הנאמר", "כפי ששמעתי" וכדומה. התבטאויות אלה מצביעות על זהירות מדעית ועל מאמץ מכוון לנקוט בגישה אובייקטיבית, והן מבחינות אותו בבירור ממרבית המחברים העתיקים, כמו גם מאי-אלו היסטוריונים מודרניים.

גישתו כלפי העימות היווני - פרסי

הרודוטוס מציג את העימות בין הפרסים ליוונים כאירוע בלתי נמנע וכעימות אדיר בין שתי תרבויות שונות, אך גם דומות זו לזו: הצבא היווני, המפולג בשל הפיצול הגאו-פוליטי, אך מאוחד בדתו ובתרבותו ובמוטיבציה להילחם למען מימוש מטרותיו. הצבא הפרסי, אשר מפולג בשל הרכבו האתני, אך מאוחד תחת הנהגתו של מלך מקודש וסמכותי.

הרודוטוס מביא לקוראיו את הרקע, הנסיבות והסיבות למלחמה שאסרו הפרסים על היוונים. בתוך כך הוא מספק תיאורים אתנוגרפיים מפורטים של המצרים, הפרסים, הסקיתים ועמים אחרים המופיעים בחיבורו. התשתית ההסברית שמספק הרודוטוס לאירועים שהוא מתאר כוללת גורמים מדיניים, כלכליים, חברתיים, תרבותיים ואף אישיים. ההיקף הגאוגרפי העצום של החיבור מבחין אותו בבירור מהכרוניקנים של ימיו, שהתמקדו באירועים מקומיים. יצירתו של הרודוטוס היא, למעשה, הניסיון הראשון לכתוב היסטוריה עולמית.

אופן כתיבתו

בין האנושי לאלוהי

אף כי הרודוטוס מציין גורמים שונים להתפתחויות ההיסטוריות שהוא מתאר, הוא מצביע על שני מקדמים עיקריים להתפתחותו של אירוע היסטורי: האחד – המניע האישי של השליט, והאחר – רצון האלים. התנסחויות שונות של המחבר מציעות שההיסטוריה האנושית כפופה לעקרון החטא ועונשו, כשהעונש בא מידי האלים. החטא שבגינו פרצה המלחמה בין הפרסים ליוונים הוא חטא היוהרה, ה"היבריס" ביוונית: התנשאותו של המלך הפרסי, שחשפה אותו לעונש האלים בעזרת שליחיהם עלי אדמות, הגיבורים. תאולוגיזציה זו של המאורעות פוסלת אותו, לכאורה, מלהחשב לראשון הכתיבה ההיסטורית המדעית. עם זאת, חוקרים שונים, שהבולט ביניהם הוא ג'ון גולד, ראו באמירות בדבר התערבותם לכאורה של האלים קונבנציה ספרותית, שאינה משקפת את עמדתו של הרודוטוס לגבי מהלך ההיסטוריה. ראיה אפשרית לכך היא העובדה שגם כאשר פונה הרודוטוס לכוחות על-טבעיים בבואו להסביר את המאורעות שהוא מתאר, הוא נוהג לספק לצדם גם הסברים אנושיים גרידא.

מתודה מדעית ואובייקטיביות

המתודה של הרודוטוס זכתה להערכה רבה בקרב חוקרים מודרניים, מכיוון שהיא מבוססת על איסוף חומרים, מיונם, תיאורם והסקת מסקנות לאורם. יתר על כן, בנוסף למידע שחילץ ממידענים וממקורות כתובים, מרבה הרודוטוס לעשות שימוש גם בממצאים מן התרבות החומרית לצורך ביסוס טענותיו. הרודוטוס מציין לא אחת את השאיפות להציג תיאור מהימן ואובייקטיבי של האירועים. אמנם כהלני, הוא מרבה לשבח את היוונים, שעולים לשיטתו על הברברים, בייחוד בכל הנוגע להתארגנותם הפוליטית ולמשטריהם הדמוקרטיים. עם זאת, ניתן למצוא בחיבורו הערכה רבה למידות הפרסיות, בהן תבונה מדינית, נאמנות, נחישות, התמדה, אומץ לב ואמירת אמת, כמו גם מחמאות לחכמה ולדת המצרית. ייצוגים חיוביים אלה של העולם ה"ברברי" קנו לו את כינוי הגנאי "פילו-ברברוס" (ביוונית: אוהב ברברים) בקרב כמה מעמיתיו היוונים.

הרודוטוס על ארץ ישראל

הרודוטוס ביקר בעיר צור[3] ונראה גם כי ראה את עזה. ברור אם כן שההיסטוריון ביקר בארץ ישראל, אולם ככל הנראה ביקורו היה מוגבל לקו החוף. הספר השני בהיסטוריות מתרכז במצרים ונקודת ההשקפה המצרית בולטת בו, ולכן סביר לקשר את הביקור הזה למסעו של הרודוטוס למצרים, שבדרך כלל מתוארך לשנות ה-40 של המאה ה-5 לפנה"ס. בהתחשב בכך ששהותו במצרים הייתה די קצרה, הרודוטוס כנראה לא נשאר הרבה זמן גם בארץ ישראל.[4] בשני מקומות שונים בהיסטוריות שלו, מציין הרודוטוס את גבולה של "פלשתינה":

בספר השלישי:[5] פניקיה עד גבולי העיר קדיטיס הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים"; ובספר השביעי:[6] "הפניקים...יושבים על שפת הים בסוריה. חבל סוריה זה וכל זה המשתרע עד מצרים נקרא פלשתינא".

השם היווני "פלשתינה" (Palaistinē ;Παλαιστίνη) נגזר משמו של החלק הדרומי של החוף, שהיה מיושב על ידי הפלשתים ועל כן נקרא "פלשת" לא מאוחר מהמאה ה-8 לפנה"ס, כפי שמעידים ישעיהו[7] ותעודות אשוריות המתייחסות לאותה התקופה. משום כך מניחים כי הרודוטוס מציין בשם הזה גם את רצועת החוף בדרומה של פיניקיה. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, שכבר בימיו כמה אזורים בפנים הארץ היו כלולים באופן כלשהו במושג הזה.[8]

בקטע מתוך הספר השביעי נזכרים גם "הסורים אשר בפלשתינא", שיחד עם הפיניקים משפצים אניות עבור הצי הפרסי.[6] אזכורים נוספים אצל הרודוטוס של שמה היווני של הארץ: "סוריה פלשתינה",[9] "פלשתינה־סוריה",[10] "סוריה הנקראת פַּלַיסטִינַאִית"[11] ו"פלשתינא".[12]

בקטע מתוך הספר השלישי נרמז כי העיר "קדיטיס" ממוקמת בקרבת החוף. יש לזהות אותה כאן עם עזה, שאת גודלה השווה הרודוטוס לגודלה של סרדיס, אולם "קדיטיס" נזכרת על ידו גם במקום אחר. שם היא מזוהה עם קדש על האורונטס,[13] בקטע בו ניתן להניח שהרודוטוס רומז לאחד האירועים בהיסטוריה הפוליטית של יהודה:[4]

"עם הסורים נפגש נכה ביבשה ונחל ניצחון עליהם על יד מגדול ואחרי הקרב לכד את העיר קדיטיס עיר גדולה בסוריה".[14] רוב החוקרים מזהים את "מגדול" עם מגידו ומניחים שהרודוטוס רומז לניצחון פרעה נכו על יאשיהו מלך יהודה[15] בקרב מגידו (609 לפנה"ס).[16]

מנהג המילה

התייחסות אפשרית ליהודים בארץ ישראל ניתן למצוא בקטע בו דן הרודוטוס במקורו של מנהג המילה:

"הקולכים והמצרים והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפניקים והסורים היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים... הם לבדם בין כל בני־אדם מלים את בשרם וכנראה מחקים הם בזה את המצרים".[17]

הרודוטוס אינו מתייחס באופן מפורש ליהודים או לארץ יהודה, אולם נראה כי בהתבטאותו לגבי הסורים בפלשתינה שמבצעים מילה, יש רמז שמדובר ביהודים. משום כך גם יוסף בן מתתיהו הבין את חשיבותו של הקטע הזה[4] ואין לו ספק שאותם "סורים היושבים בפלשתינה" המלים את בשרם יכולים להיות יהודים בלבד, מאחר שמכל תושבי פלשתינה "היהודים לבדם עושים זאת".[18] אולם ישנן ידיעות על אנשים אחרים באזורים אלה, מלבד היהודים, שהיו נימולים.[8] קיימות עדויות רבות שמילה הייתה נהוגה בקרב לפחות חלק מהערבים. בהתחשב בחדירה הערבית החזקה לחלקה הדרומי של ארץ ישראל בתקופה הפרסית, ניתן לחשוב שהרודוטוס התכוון לערבים. אולם בהתחשב בעובדה כי הרודוטוס ידע על הערבים כאוכלוסייה מובחנת מהסורים, וגם הפיניקים נזכרים על ידו בנפרד, יש יסוד מוצק לפרושו של יוספוס. מלבד זאת, ניתן גם לקבל את ההשקפה שהרודוטוס קיבל את גרסתו על מקור המילה במצרים עצמה.[16]

תרגומי ספרו לעברית

  • כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה.
  • הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998. הדפסה מחודשת, הוצאת כרמל, 2014.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: הרודוטוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  2. ^ אלכסנדר שור, כתבי הרודוטוס, מבוא מאת המתרגם, עמ' X-VIII.
  3. ^ הרודוטוס, ספר שני, סעיף 44.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, I. Herodotus, p. 1
  5. ^ הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 5.
  6. ^ 6.0 6.1 הרודוטוס, ספר שביעי, סעיף 89.
  7. ^ ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק כ"ט, ל"א.
  8. ^ 8.0 8.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, I. Herodotus, p. 3
  9. ^ הרודוטוס, ספר ראשון, סעיף 105.
  10. ^ הרודוטוס, ספר שני, סעיף 106.
  11. ^ הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 91.
  12. ^ הרודוטוס, ספר רביעי, סעיף 39.
  13. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, I. Herodotus, p. 5
  14. ^ הרודוטוס, ספר שני, סעיף 159.
  15. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ט; ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק כ'.
  16. ^ 16.0 16.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, I. Herodotus, p. 4
  17. ^ הרודוטוס, ספר שני, סעיף 104.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב (תרגום יעקב נפתלי שמחוני).
אחשוורוש

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ היה מלך פרס, על פי מגילת אסתר. המגילה מתארת כיצד גירש את אשתו ושתי ונשא במקומה את אסתר, שניצלה את מעמדה כמלכת פרס כדי לסכל את מזימתו של המן, משריו של אחשוורוש, להשמיד את היהודים בממלכת פרס. רוב החוקרים מזהים את אחשוורוש עם חשיארש הראשון, ששלט בממלכת פרס האחמנית בשנים 486-465 לפני הספירה.

אתנה

אתנה (או אתיני, יוונית: Αθηνά) היא אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית. כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה. מתוארת לרוב כנושאת כידון, מגן עם תבליט פניה של מדוזה (שהיא קיבלה מפרסאוס לאות תודה על שעזרה לו במשימתו) יוצגה על ידי ינשוף, ולוותה על ידי אלת הניצחון, ניקה. אתנה מעולם לא הייתה ילדה, ובקעה מראשו של זאוס, בוגרת, כשהיא חמושה בנשק. היא בתולה תמידית (פרתנוס). הפרתנון באתונה, יוון הוא מקדשה המפורסם ביותר. לאתנה מעולם לא היה בן זוג או מאהב. לפי הרודוטוס, אתנה הייתה אלה ממוצא ברברי - כלומר לא יוונית.

הומוסקסואליות ביוון העתיקה

הומוסקסואליות (משיכה לבני/ות אותו המין) הייתה נפוצה ביוון העתיקה ונכתבו עליה שירים וחיבורים על ידי ענקי תרבות כגון אפלטון, הרודוטוס, קסנופון ואתנאיוס. אחת מן התבניות החברתיות המקובלת ביוון העתיקה ליחסים בין שני אנשים הייתה פדרסטיה (קשר חונכות שמתקיים בין נער לאזרח מתוך קשר אינטימי עד להתבגרותו של הנער). משיכה בין נשים זכתה גם ליצוג מכובד, ובהקשר זה התפרסמה המשוררת סאפפו שכתבה שירי אהבה לסביים באי לסבוס אשר ממנו נלקח המונח לסבית.

היסטוריה

הִיסְטוֹרְיָה היא מחקר אירועי העבר לפי תעודות כתובות. המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: Ίστορία, שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס-יוון. המילה האנגלית "Story", סיפור, התפתחה מן המילה הקדומה.

מאז יצר האדם את הכתב שאף לתעד אירועים שונים בחייו ובחיי סביבתו. בתחילה, בעזרת לוחות חרס ופפירוסים ובהמשך על ידי סופרים שתיעדו את המדינה, הכלכלה והחברה בכתב ובעיקר התמקדו במלחמות ובכיבושים אותם ביצע השליט של תקופתם. ככל שהשתכללו אמצעי הדפוס, גדל היקף העבודה ההיסטוריונית. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח כיבושיהם.

תחום המחקר היסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה-4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה-20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו.

בתחילת המאה ה-21 מחקרים היסטוריים רבים החלו להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושם של מאגרי מידע אינטרנטיים לצורך מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית היא ענף בהיסטוריה, החוקר ומתאר קרבות, סכסוכים ומלחמות בין שבטים, מדינות וקואליציות כלל-עולמיות. ההיסטוריה הצבאית מתארת את השפעות המלחמה על חברות, על תרבויות, על הכלכלה ועוד. אף על פי שמאז ומתמיד היו סכסוכים בין קבוצות, ההיסטוריה הצבאית מלווה את האנושות כ-5,000 שנה - מאז המצאת הכתב. תיעוד אירועים מלחמתיים הוא רב שנים ומובא באמצעים רבים: מציורי קיר על מערות דרך סיפורי עם וספרים ועד שידור חי של אירועים בזמן אמת. ככל שהתפתחה הטכנולוגיה, כך נוצרו דרכים רבות יותר לתעד מלחמות. התיעודים הראשונים של היסטוריה צבאית הם משנת 2700 לפנה"ס, ממלחמות שערכה האימפריה השומרית במסעות ההתפשטות שלה.

קיימות מספר רשומות, כדוגמת התנ"ך והאיליאדה המתארות קרבות ומלחמות, אך עדותן כמקור היסטורי מהימן מוטלת בספק.

הרודוטוס, המכונה אבי ההיסטוריה, מתאר את פלישת פרס ליוון, במאה החמישית לפני הספירה.

משחר ההיסטוריה היו ויכוחים בין קבוצות: על מזון, על שטח מחיה או על משאבים. סכסוכים אלה, פעמים רבות, הובילו למלחמות. קלאוזוביץ טען, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. היות שמלחמות, שבהן נהרגים אנשים רבים הן אירוע משמעותי עבור משפחה ועבור אומה, נוצר צורך לתעד את קורותיה של המלחמה. ההיסטוריון האמריקאי לורנס קילי גורס, כי כל תרבות נלחמה לפחות פעם אחת, ותרבויות רבות נלחמות ללא הרף. ההיסטוריה הצבאית חופפת במידה רבה את ההיסטוריה הכללית כיוון שפגישתן של שתי תרבויות בדרך כלל מובילה למלחמה. המנצחת היא שכותבת לרוב את ספרי ההיסטוריה. פעמים רבות נמנעו מצביאים והיסטוריונים מאיזכור כשלים או טעויות ממהלך המלחמה, ולעיתים אף האדירו הישגים וניצחונות.

לכן, ההיסטוריה הצבאית אינה אחידה ומוסכמת על כולם: עמים שונים הציגו גרסאות שונות לקרבות וההיסטוריה הושפעה מדעות ותעמולה. כדוגמה, ניתן לראות את המיתוס של אנשי פאנפילוב.

לימוד ההיסטוריה הצבאית מתבצע הן באוניברסיטאות והן בבתי הספר הצבאיים כדוגמת בית הספר לקצינים. מטרת לימוד זה היא הפקת לקחים ממלחמות קודמות, למניעת הישנותם, בתחומים רבים: הפעלת הכוחות, יישום הטכנולוגיה הקיימת, ניהול המשק בזמן העימות ועוד. בלימוד ההיסטוריה הצבאית, מנקודת מבטו של הכוח הלוחם, מושם דגש על יישום תורת הלחימה, תורת הפיקוד והשליטה ואף על שמירת ערכי מוסר במלחמה. לדוגמה, מניתוח מספר רב של קרבות בהיסטוריה הצבאית של צה"ל, ניתן לראות כי מקרים רבים של הכרעה נבעו מכך שהצבא הפעיל כוחות דרך שטח שנחשב לבלתי עביר. ביקורת על לימוד ההיסטוריה הצבאית טוענת, כי העיסוק בה מכין את הצבא למלחמה הקודמת, במקום למלחמה הבאה.

מחקרים בהיסטוריה צבאית מראים, שהתפתחות טכנולוגית ומלחמה הולכים יד ביד: פיתוחים טכנולוגיים רבים הוסבו לשימוש מלחמתי ויצירת טכנולוגיה למלחמה שימשה לפיתוחים אזרחיים רבים.

היסטוריון

היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.

הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", חי במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המקובל היה הראשון לכתוב חיבור היסטוריוגרפי: "היסטוריות". מאז העת העתיקה עברו תפיסת מהותה של ההיסטוריה, שיטות המחקר המקובלות בה, סוגות ואופנים של כתיבתה, ובעיקר התמות הגדולות שלה, שינויים רבים ומהותיים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "היסטוריון" את חידושו תּוֹלָדָן.

הלנה

אלן (יוונית: Ἑλένη; מילולית: לפיד) היא דמות במיתולוגיה היוונית שנודעה כיפה בנשים. אלן הייתה אשתו של מנלאוס וחטיפתה על ידי פאריס הביאה לפרוץ מלחמת טרויה.

המאה ה-5 לפנה"ס

המאה ה-5 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 500 לפני הספירה והסתיימה בשנת 401 לפני הספירה. זוהי המאה החמישית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במהלך המאה הגיעה האימפריה הפרסית לשיא התפשטותה, וניסיונותיה להתפשט מערבה הובילו לסדרת עימותים מכוננים עם עמי יוון.

ביוון שלטה התקופה הקלאסית, שהתאפיינה בפריחה גדולה בכל תחומי החיים, ובה הגיעה התפתחות הפוליס לשיאה. בין השאר, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, חלה התפתחות רבה במדע, בשיטות הלוחמה, בחיי החברה והתרבות, ובתחומי האמנות, הפיסול והארכיטקטורה. בתקופה זו גם הונחו יסודות ההיסטוריוגרפיה עם פעילותו של הרודוטוס, שנחשב להיסטוריון הראשון.

מאבק ממושך התקיים בין ערי הפוליס היווניות על ההגמוניה ביוון, והגיע לשיאו במלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה.

בארץ ישראל התבססה יהדות בית שני והתארגנה מחדש עם עלייתם של מנהיגים יהודים כעזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, בעוד בפרס התרחשו על פי המקרא אירועי מגילת אסתר.

התקופה הפרסית בארץ ישראל

התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל החלה בשנת 539 לפנה"ס עם השלמתו של המלך כורש את השתלטותה של ממלכת פרס על שטחי האימפריה הבבלית ובתוכם גם ארץ ישראל, והסתיימה בשנת 332 לפנה"ס עם כיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון ותחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

התקופה הפרסית מצוינת בתולדות עם ישראל כתקופת שיבת ציון וראשית תקופת בית שני.

כורש

כורש השני (מוכר גם בשם כורש הגדול או בקיצור: כורש) היה המלך הראשון של הממלכה הפרסית, בנו של המלך כנבוזי הראשון ממשפחת הרוניאן, מייסד הממלכה האחמנית. עלה לשלטון בחורף של 559-560 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הצהרת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לישראל ולבנות בה את בית המקדש השני.

ליקיה

ליקיה (יוונית Λυκία, טורקית Likya, ליקית Trmmisa) הייתה ברית ערים לחופי הים התיכון בדרום-מערבה של אסיה הקטנה, בין אנטליה ממזרח לפטהייה ממערב בטורקיה של ימינו.

אזור ליקיה היה מיושב מאז הפרהיסטוריה. ברית הערים העצמאית שקמה במקום התפתחה מממלכות חתיות חדשות לאחר התמוטטות האימפריה החתית במאה ה-12 לפנה"ס. לפי הרודוטוס נקראה ליקיה על שם המלך ליקוס, בנו של מלך אתונה פנדיון השני. באיליאדה הזכיר הומרוס את ליקיה כבת בריתה של טרויה, ולפי המיתולוגיה היוונית נשלטה על ידי סרפדון, אחיו של המלך מינוס מכרתים.

ליקיה גבלה בקאריה ממערב, בפמפיליה ממזרח ובפיסידיה מצפון, ותושביה דיברו שפה הודו-אירופית. לפי סטראבון הייתה קסנתוס (Ξάνθος, ליקית Arinna) העיר הגדולה בליקיה. הרודוטוס ציין כי כאשר קרבו הפרסים לקסנטוס, הרגו תושביה את נשותיהם, ילדיהם ועבדיהם, והרסו את האקרופוליס בעיר. לאחר מכן, יצאו תושבי קסנתוס בהתקפה חסרת סיכויים כנגד הצבא הפרסי, ולמעט 80 משפחות שנעדרו אותה עת מהעיר, כל אוכלוסייתה אבדה.

עיר אחרת בליקיה הייתה פאטרה אשר שכנה לחופו של הים התיכון. העיר יושבה על ידי דורים מכרתים ורווח בה פולחן אפולו. האורקל של פאטרה היה שני רק לזה של דלפי. פייסליס בצידה המזרחי של ליקיה הוקמה על ידי מהגרים מרודוס בסביבות שנת 700 לפנה"ס והייתה לעיר הנמל החשובה בחלק זה של האזור.

כאשר לידיה השתלטה על מערב אסיה הקטנה במאה ה-6 לפנה"ס הייתה ליקיה היחידה ששמרה על עצמאותה, אולם היא נכבשה על ידי הפרסים בשנת 546 לפנה"ס, והייתה לחלק מהממלכה האחמנית יחד עם כל שכנותיה.

מלחמת פרס–יוון

מלחמות פרס–יוון הוא הכינוי לסדרה של עימותים בין מספר פולייס (ערי-מדינה) ביוון הקלאסית לאימפריה הפרסית, אשר החלו בשנת 500 לפנה"ס ונמשכו אל תוך אמצע המאה החמישית לפנה"ס.

העימותים המרכזיים היו שתי הפלישות של הפרסים ליוון, הראשונה הקטנה יותר - בימי דריווש הראשון ב-490 לפנה"ס, והשנייה הגדולה יותר - בימי חשיארש הראשון (כסרכסס בפי היוונים) ובהנהגתו ב-479 - 480 לפנה"ס. היוונים הדפו את הפרסים בשתי הפלישות, אף על פי שלא כל ערי המדינה השתתפו בברית הלוחמת, וחלקן אף תמכו בפרסים. המקור העיקרי על מלחמות אלה ועל תקופה זו, הוא הרודוטוס מהליקרנאסוס, היסטוריון יווני שחי במאה ה-5 לפנה"ס.

נזיד

נָזִיד הוא מאכל העשוי ממרכיב מוצק מרכזי המבושל ברוטב או בציר. הנזיד יכול להיות מבוסס על בשר (בשר בקר או בשר עוף), מאכלי ים, קטניות או ירקות (בעיקר תפוחי אדמה או שעועית).

הנזיד סמיך יותר ממרק, ודליל יותר מקסרול (מעין פשטידת ירקות לחה). הנזיד מהווה לרוב מנה עיקרית, ולא מנה ראשונה או תוספת למנה עיקרית. בניגוד למרק, הנזיד יכול להיות מבושל הן על גבי הכיריים והן בתוך תנור אפייה (בעוד שהקסרול מוכן תמיד בתנור אפייה, והמרק תמיד מבושל על גבי הכיריים).

הנזיד מוזכר בספרי בישול החל מהתקופה הרומית. בספרו של אפיקיוס מהמאה הרביעית מוזכר נזיד. ניתן לאפיין את המאכל שבעבורו מכר עשו ליעקב את הבכורה ב"נזיד עדשים". בספרו של גיום טירל "לה ויאנדיר" מהמאה ה-14 מוזכרים סוגים שונים של נזידים, ובהם גם כמה סוגי ראגו. הרודוטוס מספר על הסקיתים שהכינו נזיד במאה ה-8 לפנה"ס המכיל מים ובשר. נזיד זה בושל בתוך עור בעל חיים שנתלה מעל האש.

הגולאש ההונגרי הוא נזיד שמקורו במאכל של השבטים המדיארים מהמאה ה-8 (הפפריקה נוספה רק במאה ה-18).

סרקופג

סַרקוֹפָג הוא מְכל אבן המשמש כארון קבורה. המילה מקורה במילה היוונית סרקוֹפגוֹס (σαρκοφαγος), שמשמעותה "אכלן בשר".מרבית הסרקופגים נעשו מאבן גיר קשה ועוטרו בעיצובים שונים, בסרקופגים שנמצאו באזורים בהם התגוררו יהודים בזמן בית המקדש השני גולפו דגמים גאומטריים וצמחיים, לעומת סרקופגים הלניסטיים בהם גולפו דמויות מהמיתולוגיה היוונית.

חלק מהסרקופגים נבנו להיות מעל האדמה, כחלק מקבר מפואר ומשוכלל. אחרים נועדו לקבורה צנועה בלבד ומוקמו באולמות תת-קרקעיים. הסרקופג בדרך כלל היה שכבת ההגנה החיצונית של המומיות המצריות המלכותיות, עם כמה שכבות של ארונות מתים המונחים בתוכו.

הרודוטוס האמין בטעות, שהסרקופג עשוי מאבן מיוחדת שמכלה את הגופה השוכנת בתוכה.ישנם סרקופגים רבים שנמצאו ונשמרו כמו סרקופג אלכסנדר, סרקופג הזוג הנשוי, סרקופג יוניוס באסוס ועוד.

קימרים

קימרים הם עם עתיק שלפי הרודוטוס מקורו בחצי האי קרים ולחופי הים השחור.

במאה ה-8 לפני הספירה החלו בנדידה והגיעו לאסיה הקטנה ונתקלו שם במחנה הצבא האשורי בפיקודו של המלך סרגון השני ונלחמו בו. לאחר מכן התיישבו באזור ימת ואן והמשיכו ללחום באשורים עד שנהדפו מערבה לתוככי אסיה הקטנה. תקפו שם את לידיה והערים היווניות באזור, וכמו כן לחמו במאה ה 7 לפנה"ס באסרחדון מלך אשור. על פי הרודוטוס עם פלישתם לאסיה הקטנה היו חלק מהסיבות להתמוטטות ממלכת פריגיה ובשנת 696 לפני הספירה אף כבשו את בירת הממלכה. בהמשך, נכתב כי גורשו הקימרים מהאזור על ידי אליאטס מלך לידיה לקראת סוף המאה ה-7 לפני הספירה.

הקימרים מוזכרים לעיתים תכופות בתעודות אשוריות. תעודות מאוחרות יותר, מהתקופה הבבלית והפרסית-אחמנית שנראות כמזכירות את הקימרים, לרוב בשירות צבאי, כנראה מתייחסות בעיקר לסקיתים שבאו אחריהם לאזור.

הרודוטוס מספר שהקימרים נהדפו על ידי מלך לידיה בעזרת הסקיתים, עם נודד נוסף שפלש לאסיה הקטנה.

הקימרים מתוארים כלוחמים הקרובים במוצאם ובתרבותם לסקיתים ולסרמטים, וכבעלי שיער אדמוני או חום בהיר ועיניים כחולות או ירוקות [דרוש מקור]. הם היו דוברי שפה הודו-אירופית ומוצאם המקורי היה מצפון לים השחור (אוקראינה של היום).

המונח "גומר" בספר בראשית בתנ"ך מתייחס כנראה אליהם; הם, כמו הסקיתים ("אשכנז") ועמים הודו-אירופים אחרים מתוארים כבני יפת.

קרב מרתון

קרב מרתון (ביוונית: Μάχη τοῦ Μαραθῶνος‏; 490 לפנה"ס) היה הניסיון המשמעותי ביותר של דריווש, מלכה של האימפריה האחמנית הפרסית לכבוש ערים יווניות ביוון היבשתית. הקרב שהתרחש בין צבא אתונה לצבא הפרסי, התפרסם בעיקר בשל הניצחון האתונאי על אף נחיתותו המספרית של צבאם.

קרב תרמופילאי

קרב תרמופילאי הוא קרב שנערך במצר היבשתי תרמופילאי שבמרכז יוון בשנת 480 לפנה"ס, בין צבא בן שבעת אלפים לוחמים מן הברית ההלנית בראשות לאונידס מלך ספרטה, לבין צבא האימפריה הפרסית. הצבא הפרסי שמנה בין 250 ל-360 אלף לוחמים פלש ליון דרך מעבר תרמופילאי הצר. במשך שבעה ימים הצליחו היוונים להדוף את התקפות הפרסים, עד שיווני בן המקום גילה לפרסים דרך הררית דרכה יכלו הפרסים לאגף את הצבא היווני ולבסוף גם להביסו. לאונידס ו-300 לוחמים ספרטנים נשארו ללחום בפרסים עד המוות. הקרב, ועמידתם של הלוחמים הספרטנים מול כוח רב מהם, הפכו למופת של אומץ לב שמלווה מאז את תרבות המערב.

ריצת מרתון

רִיצַת מָרָתוֹן היא ריצה למרחק של 42.195 קילומטרים. מקור שמה של הריצה הוא באגדה עממית אודות פידיפידס, שליח אתונאי אשר רץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, על מנת להביא את בשורת הניצחון היווני נגד הפולש הפרסי בקרב מרתון, ומת מיד לאחר שמסר את הידיעה. כיום, הוועד האולימפי הבינלאומי מעריך את הדרך הקצרה ביותר משדה הקרב במרתון לאתונה ב-34.5 קילומטרים בלבד. דרך ארוכה יותר בין שתי הערים, שאורכה 40 קילומטרים, נבחרה באולימפיאדת אתונה (1896) בתור מסלולו של המרתון האולימפי הראשון.

בעדות ההיסטורית של הרודוטוס מופיע סיפור שונה, ולפיו פידיפידס נשלח מאתונה לספרטה על מנת להזעיק תגבורת בטרם החל הקרב, אך חזר משם בידיים ריקות. חישוב מרחק הריצה לפי הסיפור של הרודוטוס מראה שפידיפידס עבר כ-450 קילומטרים תוך מספר ימים.

בשנת 1908, מרחק ריצת המרתון נקבע באולימפיאדת לונדון ל-42.195 ק"מ זאת משום שהוחלט שרצי המרתון יתחילו את הריצה בטירת וינדזור על מנת שנכדיה של המלכה אלכסנדרה יוכלו לצפות בפתיחת המירוץ. משום שהיה על הרצים לסיים את המרתון באצטדיון המשחקים, מרחק ריצת המרתון הסתכם ב-42.195 ק"מ, ושימש מאוחר יותר כתקן לריצות המרתון העתידיות.

תירס (דמות מקראית)

תִירָס, דמות מקראית, היה בנו השביעי והצעיר של יפת בן נח. בדומה ליתר בני יפת, תירס זוהה על פי רוב עם אחד העמים באזור אסיה הקטנה והים האגאי.

חז"ל נחלקו בזיהוי צאצאיו של תירס. לדעת רבי סימון (או רבי סימאי) תירס הוא אבי פרס. לדעת חכמים תירס הוא אבי תרקיה, כיום בצפון מזרח יוון. זיהוי זה מובא גם על ידי התרגום המיוחס ליונתן על התורה ועל ידי יוסף בן מתתיהו.לפי ספר היובלים נחלת תירס הייתה ארבעה איים גדולים בים, קרוב לנחלת חם.

בשנת 1838 הציע החוקר הגרמני יוהאן כריסטיאן פרידריך טוך לזהות את תירס עם העם האטרוסקי שעל פי מקורות הלניסטיים ורומיים שונים, בכללם הרודוטוס, חי בלידיה קודם שהיגר לאיטליה, במאה השמינית לפנה"ס לכל המוקדם. כמו כן, חלק מהחוקרים סבורים כי ניתן לזהות את האטרוסקים ואת תירס עם יסוד אתני המוזכר גם בכתובות מצריות מימי הממלכה החדשה. בכתובת הקרויה "מצבת ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בניצחון על ברית של שבטים לוביים ו"גויי הים" הכוללים גם, על פי כתובות אחרות, עם הנקרא "תרש של הים". אותו תרש מזוהה על ידי רוב החוקרים עם האטרוסקים, ויש מהם המבקשים לכלול את תירס המקראי בזיהוי זה.

על שמו של תירס נקרא צמח התירס. טורקיה הייתה תחנה להפצת תירס באירופה, וביידיש נקרא התירס "חיטה טורקית". בעברית, ובהתבסס על כך שצאצאיו של תירס המקראי התיישבו באזור טורקיה, הפך השם ל"חיטי תירס" ובקיצור "תירס".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.