הקספלה

הקספלה (Hexapla, Εξαπλά, מצוי גם בכתיב: הכספלה, הכסאפלה; ביוונית: "משושה") היא מהדורה רב-לשונית של המקרא שערך אב הכנסייה אוריגנס בקיסריה באמצע המאה השלישית לספירה. בכל דף בהקספלה היו שישה טורים, לפי הסדר הבא:

  1. נוסח המקרא באותיות עבריות
  2. תעתיק של נוסח המקרא באותיות יווניות
  3. התרגום היווני של עקילס
  4. התרגום היווני של סומכוס המתרגם
  5. תרגום השבעים
  6. התרגום היווני של תאודוטיון

המהדורה של אוריגנס נועדה כנראה לצרכים פנים-כנסייתיים, כדי להקל על המלומדים הנוצרים את לימוד המקרא. הטור השלישי נועד לסייע בהבנת המילים, והטורים הרביעי, החמישי והשישי להבנת המשמעות. אוריגנס גם סימן בטור החמישי במפורט את ההבדלים בין נוסח תרגום השבעים לנוסח המקרא היהודי, והשתמש בסימנים מיוחדים להדגשת מקומות שבהם תרגום השבעים מוסיף מילים שאינן בנוסח העברי או משמיט מילים מהנוסח העברי.

ספר ההקספלה לא השתמר במלואו, ורק קטעים ממנו מצויים היום לפני החוקרים ויצאו במהדורות מדעיות, שהעדכנית בהן היא מהדורתו של פרדריק פילד משנת 1875. אבל תרגום של הטור החמישי של ההקספלה לסורית מן המאה השביעית, המכונה "סירו-הקספלה", נמצא היום ומאפשר לעמוד על נוסח תרגום השבעים שהשתמש בו אוריגנס.

התעתיק של העברית לאלפבית יווני, המופיע בטור השני, הוא בעל חשיבות רבה להכרת אופן ההגייה של העברית במאה השלישית, תקופה קרובה מאוד לזמן הדיבור החי בלשון חז"ל. יש בו כמה מילים המופיעות בצורה שונה מהצורה המוכרת מכתבי היד העבריים של המקרא בנוסח המסורה, ומשתקפות בו תופעות פונטיות כמו ערעור העיצורים הלועיים ומעתקי תנועות. חוקרי לשון חז"ל חלוקים בשאלה אם התופעות הללו משקפות דיבור עממי ולא מדויק או שיש בהן עדות לניב שונה של העברית. לתופעות הפונטיות האלה יש עדויות גם ממקורות אחרים, ראו כאן.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אוריגנס

אוריגנס מאלכסנדריה (ביוונית: Ὠριγένης, בלטינית: Origenes, בקופטית: Ϩⲱⲣⲓⲕⲉⲛ; נולד בסביבות 185–186 ונפטר בין 253–255), ידוע גם בשם אוריגנס אדמנטיוס, (ביוונית: Ὠριγένης Ἀδαμάντιος) היה מלומד נוצרי קדום, סגפן, ותאולוג שנולד ובילה את המחצית הראשונה של הקריירה שלו באלכסנדריה. הוא היה מחבר וכותב פורה שכתב כ-2,000 חיבורים בענפי תאולוגיה מרובים, כולל ביקורת טקסטואלית, פרשנות והרמנויטיקה תנ"כית, דרשות ורוחניות. הוא היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתאולוגיה הנוצרית המוקדמת. הוא תואר כ"גאון הגדול ביותר שהכנסייה הקדומה הפיקה אי פעם".

אוריגנס ביקש לעצמו מות-קדושים יחד עם אביו, אך נמנע מלהסגיר עצמו לשלטונות בהשפעת אימו. כשהיה בן שמונה-עשרה, הפך אוריגנס לקתכיסט בבית הספר הקתאטי של אלכסנדריה. הוא הקדיש את עצמו ללימודיו ואימץ אורח חיים סגפני כצמחוני. הוא הסתכסך עם דמטריוס, הבישוף של אלכסנדריה, בשנת 231 אחרי שהוא הוסמך בתור כומר ידי חברו, הבישוף של קיסריה, בעודו במסע לאתונה דרך פלסטין. דמטריוס גינה את אוריגנס על סרבנותו והאשים אותו שהוא סירס את עצמו, וכי לימד שאפילו השטן יגיע בסופו של דבר לגאולה, האשמה שאוריגנס עצמו הכחיש בתוקף. אוריגנס ייסד את בית הספר הנוצרי של קיסריה, שם הוא למד לוגיקה, קוסמולוגיה, ידיעת הטבע, ותאולוגיה, והפך בעיני הכנסיות של סוריה פלשתינה וערביה לסמכות העליונה בכל ענייני התאולוגיה. הוא עונה בגין אמונתו במהלך הרדיפה של דציאן בשנת 250 ומת כעבור כמה שנים מהפציעות שלו.

אוריגנס היה מסוגל לחבר כמות עצומה של כתבים בשל חסותו של חברו הקרוב אמברוז, שסיפק לו צוות לבלרים להעתיק את יצירותיו, מה שהפך אותו לאחד הסופרים הפוריים ביותר בכל העת העתיקה. המסה שלו "על העקרונות הראשונים" שוטחת באופן שיטתי את עקרונות התאולוגיה הנוצרית והפכה לבסיס לכתבים תאולוגיים מאוחרים יותר. הוא גם חיבר את "נגד קלסוס" היצירה המשפיעה ביותר על האפולוגטיקה הנוצרית המוקדמת, בה הגן על הנצרות נגד הפילוסוף הפגאני קלסוס, אחד המבקרים הראשונים שלה. אוריגנס הפיק את "הקספלה", המהדורה הסינופטית הראשונה של התנ"ך העברי, שהכילה הן את הטקסט העברי המקורי וכן חמישה תרגומים יווניים שונים, כולם כתובים בטורים, זה לצד זה. הוא כתב מאות דרשות שכיסו כמעט את כל כתבי הקודש, ופרשו קטעים רבים באופן אלגורי. אוריגנס לימד כי, לפני בריאת העולם החומר, אלוהים ברא את נשמותיהם של כל היצורים התבוניים. נשמות אלה, המוקדשות במלואן לאלוהים, נפלו ממנו ונתנו לו גוף פיזי. אוריגנס היה הראשון שהציע את תורת הכפרה בצורתה המפותחת במלואה, ואף על פי שהוא היה כנראה סובוודאידיניסט , הוא תרם רבות להתפתחות המושג השילוש הקדוש. אוריגנוס קיווה כי כל בני האדם עשויים בסופו של דבר להגיע לישועה, אך תמיד הקפיד לטעון שזו רק השערה. הוא הגן על הבחירה החופשית וקרא לפציפיזם נוצרי .

אוריגן הוא מאבות הכנסייה והוא נחשב כאחד התאולוגים הנוצריים החשובים ביותר בכל הזמנים. תורתו השפיעה במיוחד במזרח, כאשר אתנסיוס מאלכסנדריה ושלושת האבות הקפדוקים היו בין חסידיו המסורים ביותר. הוויכוח על האורתודוקסיה של תורתו של אוריגנס הוליד את המשבר האוריגניסטי הראשון בסוף המאה הרביעית לספירה, שבו הותקף על ידי אפיפניוס מסלמיס והירונימוס, אך הוגן על ידי טירניוס רופינוס וג'ון מירושלים. בשנת 543, הקיסר יוסטיניאן הראשון גינה אותו ככופר והורה לשרוף את כל כתביו.

בישופות קיסריה

בישופות קיסריה הייתה בישופות נוצרית-קתולית באזור השרון בתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית. הארכיבישופות הוקמה עם כיבוש קיסריה על ידי הצלבנים על בסיס של דיוקסיות קדומות של קהילות נוצריות מקומיות. עם כיבוש ממלכת ירושלים על ידי הממלוכים בשנת 1291 חדלה הדיוקסיה מלהתקיים כיחידה מנהלתית עצמאית, אך התואר ארכיבישוף של קיסריה המשיך להתקיים בהיררכיה הקתולית כתואר של כבוד.

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

מתרגמים עבריים

מתרגמים עבריים יהודים ומבני דתות ואומות העולם השונות, עסקו מאז העת העתיקה בתרגום חבורים וכתבים נחשבים בתקופתם, מעברית ולעברית, משלל שפות. תרגומיהם, פרשנותם הבחירה במילים ובניסוחים, לקחו חלק בהנחלת החיבורים לציבור הרחב ולהפצתם.

עקילס הגר

עקילס הגר היה גר צדק שהתגייר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת התנאים. הוא מחבר "תרגום עקילס" של התנ"ך ליוונית, שחובר על דעת רבי יהושע ורבי אליעזר, והיה גם תלמידו של רבי עקיבא.

פרדריק פילד

פרדריק פילד (באנגלית: Frederick Field; ‏1801–1885), היה חוקר מקרא בריטי.

קיסריה

קיסריה היא עיר נמל שהוקמה בשנים 13–25 לפנה"ס. העיר הייתה המרכז המנהלי הרומי ביהודה מאז כינון פרובינקיה יודיאה (לאחר הדחת ארכלאוס בשנת 6 לספירה). היא שמרה על מעמד זה ביהודה, ולאחר מכן בפרובינקיה סוריה-פלשתינה עד 390, ולאחריו בפרובינקיה הביזנטית פלשתינה פרימה. העיר נקראה על שם אוגוסטוס קיסר. כיום חלק משטח העיר העתיקה הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים ביחד עם החברה לפיתוח קיסריה. בסמוך לעתיקות קיסריה, הוקמה במאה ה-20 קיסריה המודרנית.

תנ"ך ז'נבה

תנ"ך ז'נבה (וליתר דיוק ביבליית ז'נבה) הוא אחד התרגומים ההיסטוריים המשמעותיים של הביבליה, כתבי הקודש הנוצריים הכוללים את הברית הישנה והברית החדשה, לאנגלית. הוא נוצר לאחר תרגום התנ"ך הגדול וקדם לתרגום המלך ג'יימס ב-51 שנים. תנ"ך זה היה התנ"ך העיקרי ששימש את הזרם הפרוטסטנטי במאה ה-16, ועמד לפני ויליאם שייקספיר, אוליבר קרומוול, ג'ון דאן, ג'ון נוקס (מייסד הפרסביטריאניזם) וג'ון בניין (מחבר הספר האלגורי מסעות ההלך).

חשיבותה הרבה של גרסה זו היא בשל העובדה שהגיעה עם מגוון מדריכים ועזרי לימוד מקראיים עבור הקהל הרחב, והיה התנ"ך הראשון שחולק לפסוקים (חלוקת הפרקים נעשתה כשלוש מאות שנה קודם לכן). כן נוספו ציטוטים והפניות לפסוקים מקבילים ורלוונטיים אחרים, ובכך התאפשר לקורא להשוות בין הפסוקים בכל התנ"ך, ולהגיע להבנה טובה יותר ותלויה פחות. כמו כן הוכנסו מבואות לכל ספרי התנ"ך שסיכמו את כל החומר, וכללו מפות, טבלאות, חיתוכי עץ, איורים, מדדים ותוספות נוספות. שיפורים אלו, הובילו בסופו של דבר את המוניטין של ביבליית ז'נבה בהיסטוריה של לימוד התנ"ך ותפוצתו בקרב הקהל הרחב.

תרגומי התנ"ך

תרגומי התנ"ך הם מפעל תרגום תנ"ך למאות שפות; ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. נכון לספטמבר 2016 תורגם התנ"ך בשלמותו ל-636 שפות ולפחות ספר אחד של התנ"ך תורגם ל-3,223 שפות[דרוש מקור] . בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך.

בראשית האלף הראשון לספירה פסקו בהדרגה מרבית היהודים להשתמש בשפה העברית, ובמיוחד בעברית מקראית, ולכן הצורך בתנ"ך מתורגם הפך לצורך בסיסי כאשר היו מתאספים כדי לקרוא בתנ"ך בבתי הכנסת, וקריאת התנ"ך הייתה מבצעת על ידי שני אנשים - אחד שהקריא את הפסוק מהתנ"ך בשפת המקור, ומתורגמן שחזר אחר דבריו בשפה המקומית. הפער בין הכתוב לתנ"ך לבין עולמו של הציבור היה גדול יותר מאשר פער של שפה בלבד, כאשר במאות השנים שחלפו בתווך התפתחה גם ההלכה, התעשר העולם התאולוגי, והמציאות ההיסטוריה השתנתה ודרשה פרשנות וזווית עדכנית עבור חלק מהתוכן. לכן מקומו של התרגום בתרבות היה גדול יותר מעבר להבנת המילים בפועל.

בתרגום שפות אין אפשרות ריאלית לבצע תרגום מדויק לחלוטין, מאחר שבכל שפה ישנן כמה אפשרויות תרגום למרבית המילים, ולכל מילה קונוטוציה שונה, וגם שונה במידה מסוימת מהקונוטציה המדויקת של המילה המקורית בשפת המקור (למשל, אפשר לתרגם לאנגלית את המילה "שמיים" ל-Sky ול-Heaven. שתי אפשרויות מתאימות שלכל אחת משמעות שונה זו מזו, וגם שונה במעט מהקונוטציה המלאה של המילה "שמיים"). מסיבה זו, לצד הניסיון לגשר על ההבדל התרבותי, כל תרגום הוא למעשה גם פרשנות. במקרים רבים נקטו המתרגמים בגישה של "תרגום מרחיב", בה התרגום מוסיף פרטים ופרשנויות מעבר לטקסט המקורי, משנה את התוכן, ומתאר את המתרחש באופן שמתאים יותר לתפיסות התרבותיות המקובלות לתקופה ולאזור. בתרגומים הנפוצים שינויים אלו נמצאים - במידה מסוימת של שינוי - בעשרות אחוזים מבין הפסוקים. הציבור הרחב בתקופות אלו הכיר את התנ"ך מהתרגומים בלבד, ולכן באזורים שונים הכירו בפועל גרסאות שונות של אותם הטקסטים, בהתאם לאמונה ההלכתית המקומית.

משמעותם התאולוגית של תרגומי התנ"ך הייתה לעיתים דרמטית. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ליוונית ולטינית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות, ותרגום התנ"ך לגרמנית על ידי מרטין לותר, שאיפשר לעמים וקבוצות מסוימים לגשת אל הטקסט ללא תיווך הכנסייה הקתולית, עומד בבסיס הנצרות הפרוטסטנטית.

בחקר נוסח המקרא משמשים התרגומים העתיקים כמקור ידע חשוב על אודות התפתחות נוסח המקרא בעת העתיקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.