הקיסרות הגרמנית

הקיסרות הגרמנית או האימפריה הגרמניתגרמנית: Deutsches Reich; ידועה גם בתור "הרייך השני") הוא שמה המקובל של גרמניה בתקופה שראשיתה בכינונה כמדינת לאום מאוחדת ב-18 בינואר 1871 לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות, וסופה בהתפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918, בעקבות מהפכת נובמבר ותבוסת המדינה במלחמת העולם הראשונה – אז החליפה אותה רפובליקת ויימאר.

Karte Deutsches Reich, Verwaltungsgliederung 1900-01-01

שמה הרשמי של המדינה בגרמנית, "הרייך הגרמני", נותר גם לאחר הקמת הרפובליקה הדמוקרטית וכן במשך רוב התקופה הנאצית בתולדותיה של המדינה, עד סיפוחה של אוסטריה ב-1938, אז נקראה "הרייך הגרמני הגדול" (Großdeutsches Reich).

הקיסרות הגרמנית הייתה מדינת הלאום הראשונה של הגרמנים. במשך 47 שנות קיום הקיסרות חוקקה תקדימים מתקדמים, הקמת רפורמות חברתיות וכן חיי תרבות פורחים, שהפכו אותה למעצמה המובילה בעולם בו בזמן. ההצלחות החברתיות, הכלכליות והמדעיות בקיסרות הובילו את עידן הקיסרות להיחשב לפעמים כתור הזהב בהיסטוריה של הגרמנים.

האימפריה הגרמנית
Deutsches Reich
Flag of the German Empire Wappen Deutsches Reich - Reichsadler 1889
דגל סמל
German Empire 1914
יבשת אירופה
שפה נפוצה גרמנית
עיר בירה ברלין
משטר מלוכני-חוקתי, ואוטוריטרי
הקמה
תאריך
ניצחון במלחמת צרפת-פרוסיה (1870–1871)
18 בינואר 1871
פירוק
תאריך
הפסד במלחמת העולם הראשונה, חוזה ורסאי, מהפכת נובמבר
9 בנובמבר 1918
ישות קודמת ממלכת פרוסיה (1803-1892) ממלכת פרוסיה

האימפריה הגרמנית הקונפדרציה הצפון-גרמנית
בוואריה ממלכת בוואריה
Flagge Königreich Württemberg.svg ממלכת וירטמברג
Flag of the Grand Duchy of Baden (1871–1891).svg הדוכסות הגדולה של באדן
Flagge Großherzogtum Hessen ohne Wappen.svg הדוכסות הגדולה של הסן

ישות יורשת רפובליקת ויימאר  רפובליקת ויימאר
צרפת  צרפת
פולין  פולין
דנמרק  דנמרק
צ'כיה צ'כוסלובקיה
בלגיה  בלגיה
ליטא  ליטא
Gdansk flag.svg העיר החופשית דנציג
שטח בעבר 540,857.54 קמ"ר (נכון ל-1910)
אוכלוסייה בעבר 64,925,993 (נכון ל-1910)
מטבע גולדמארק ‏
היסטוריה של גרמניה
גרמניה
היסטוריה מוקדמת

שבטים גרמאניים
נדידת העמים
האימפריה הפרנקית

גרמניה של ימי הביניים

פרנקיה המזרחית
האימפריה הרומית הקדושה

תחילת התקופה המודרנית

גרמניה במאה ה-18
פרוסיה

הדרך לאיחוד

הקונפדרציה של הריין
הקונפדרציה הגרמנית
מהפכות 1848
הקונפדרציה הצפון-גרמנית

האיחוד והרייך הגרמני

הקיסרות הגרמנית
רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאצית

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

אזורי הכיבוש בגרמניה
גירוש גרמנים לאחר המלחמה
היסטוריה של גרמניה המזרחית
היסטוריה של גרמניה המערבית
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית
הגבול בין שתי הגרמניות
חומת ברלין
איחוד גרמניה המחודש
גרמניה אחרי האיחוד

פורטל גרמניה

שם

הגרמנים משתמשים במונח "קייזרייך" (Kaiserreich) בהתייחסם לתקופה זו, מונח הנמצא בשימוש גם על ידי היסטוריונים שאינם דוברי גרמנית. כינוי אחר לתקופה, המקובל בשפות זרות אך בגרמנית מופיע רק לעיתים נדירות, הוא הרייך השני. כינוי זה מתבסס על התפיסה המתייחסת לאימפריה הרומית הקדושה בתור הרייך (קיסרות או אימפריה) הראשון (ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית, גרמניה הנאצית היא הרייך השלישי). ההתעלמות הגרמנית מהמונח "הרייך השני" היא פועל יוצא מתהליך הדה-נאציפיקציה שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה[דרוש מקור]. עם זאת, השם Deutsches Reich ("דויטשֶס רייך") נותר שמה הרשמי של המדינה הן בתקופת האימפריה הגרמנית והן בתקופה שלאחריה, עד לכיבושה של גרמניה הנאצית ב-1945 בסיום מלחמת העולם השנייה. כך שגם בתקופת רפובליקת ויימאר וגם בתקופת גרמניה הנאצית שמה הרשמי של המדינה היה Deutsches Reich.

ביסמרק וכינונה של האימפריה

עלייתו של הקאנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמרק בשנת 1862 הייתה נקודת מפנה בתהליך עיצובה של הלאומיות הגרמנית, שהושתתה עד אז על האידיאליזם הרומנטי של מהפכת "אביב העמים" בשנת 1848. ברוח ה"ריאלפוליטיק", גישתו האינטרסנטית והסמכותנית לניהול הפוליטיקה והדיפלומטיה, ביקש ביסמרק לקדם את ההגמוניה הפרוסית, וזאת באמצעות חתירה לאיחוד הנסיכויות הגרמניות לכדי מדינה גרמנית שמרנית אחת – הקיסרות הגרמנית. שלושה ניצחונות צבאיים אפשרו לו לממש יעד זה:

Reichsgründung1871-AW
ההכרזה על ייסוד האימפריה בארמון ורסאי. ביסמרק במרכז התמונה בתלבושת לבנה.
Deutsches Reich (1871-1918)-he
האימפריה הגרמנית, 1871-1918

עוד בשנת 1866 חיבר ביסמרק את החוקה הצפון גרמנית, מתוך כוונה כי זו תהיה חוקת האימפריה הגרמנית של 1871, אם כי בתיקונים קלים. גרמניה, יחד עם המשטרים האוטוריטריים באיטליה ובאימפריה היפנית, כללה מספר יסודות דמוקרטיים, ובמיוחד הרייכסטאג, פרלמנט בעל סמכויות מצומצמות. החקיקה דרשה את אישור ה"רייכסטראט", המועצה של נציגי הנסיכויות, שבה נהנתה פרוסיה מרוב ברור. עיקר ההשפעה הפרוסית, עם זאת, נבע מעובדת שליטתה בגופי הסמכות המבצעת בגרמניה: ה"קייזר" והקאנצלר הקיסרי שמונה על-ידו – אוטו פון ביסמרק. בעוד שיתר הנסיכויות הורשו לנהל ממשלות משל עצמן, כל כוחות הצבא היו בסמכותה של הממשלה הקיסרית, או למעשה, פרוסיה. הגם שנותרה אוטוריטרית בהיבטים רבים, התירה האימפריה את קיומן של מפלגות.

עלייתה של הקיסרות הגרמנית האוטוריטרית מקבילה במידת מה להתפתחויות שאירעו באיטליה וביפן באותה תקופה. בדומה לביסמרק, השתמש הרוזן קמילו בנסו די קאבור באיטליה בדיפלומטיה ובמלחמה כדי להשיג את היעדים שהציב לעצמו: הוא כרת ברית עם צרפת לפני שתקף את אוסטריה, והבטיח את איחודה של איטליה כולה (מלבד ונציה ומדינת האפיפיור) בשנת 1861. קאבור, שהתנגד לאופייה המהפכני של הלאומיות הליברלית-רפובליקנית שכוננו ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מאציני, ביקש לאחד את איטליה ולשוות לה אופי שמרני. יפן אף היא עברה תהליך של מודרניזציה שמרנית החל מנפילת השוגונים לבית טוקוגאווה ורסטורציית מייג'י ועד ל-1918. עובדה היא, כי בשנת 1882 יפן שיגרה משלחות לרחבי העולם במטרה ללמוד דפוסי שלטון ממשלתיים, ושליטיה התרשמו במיוחד מאופי השלטון הקיים בגרמניה של ביסמרק[דרוש מקור]. בשנת 1889 פרסמו היפנים חוקה הדומה לזו הגרמנית. בנוסף, בכל שלוש המדינות ניתן כוח פוליטי ניכר למעמד בעלי הקרקעות.

איחודה של גרמניה כלל סיפוח מלא של ממלכת פרוסיה למדינה החדשה. שלוש הפרובינציות החדשות: מזרח פרוסיה, מערב פרוסיה ופרובץ פוזן, שנותרו מחוץ לקונפדרציה הגרמנית בעבר, סופחו עתה לגרמניה הלאומית. פרובינציה נוספת, שלזיה, הייתה נחלת האימפריה הרומית הקדושה יחד עם בוהמיה. ואולם בשטחים אלה ישבה אוכלוסייה פולנית גדולה. סיפוח ארבע הפרובינציות הללו גרם לחיכוכים גוברים עם הפולנים. כיוון שקצב הריבוי הטבעי של הפולנים היה מהיר יותר, וגרמנים רבים החלו מהגרים ממזרח גרמניה למערבה באוסטפלוכט (Ostflucht), השתנה הרכבן הדמוגרפי של הפרובינציות המזרחיות, והן הפכו באופן הולך וגובר לפולניות יותר.

מודרניזציה שמרנית

המדיניות הפנימית שהנהיג ביסמרק בגרמניה שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התרבות הפוליטית האוטוריטרית של הרייך השני. לאחר האיחוד ב-1871 פחת העיסוק הגרמני בפוליטיקה היבשתית, במה שאפשר לממשלה הפרלמנטרית-למחצה להעביר באופן חלק למדי שורת רפורמות מדיניות וכלכליות – בבחינת "מהפכה מגבוה" – אשר הפכו את המדינה החדשה למעצמה התעשייתית המובילה בעולם.

לא זו בלבד שהתוצרת המקומית הגרמנית דחקה את מוצרי היבוא הבריטיים מהשווקים הגרמניים – בשנות השבעים של המאה ה-19, היצרנים הבריטים כבר חוו תחרות ממשית מול מוצרים גרמניים בשווקים בינלאומיים. התיעוש התפשט במהירות בגרמניה כמו גם בארצות הברית, ואפשר להן לגבור על כלכלותיהן המיושנות של צרפת ובריטניה. תעשיות הטקסטיל והמתכת של גרמניה, לדוגמה, עלו בארגונן וביעילותן הטכנית על אלו הבריטיות כבר ב-1870[דרוש מקור]. בשלהי המאה ה-19, התעשיות הגרמניות ייצרו באופן מסיבי מוצרים שיעדם היה בריטניה – שהייתה בעבר "מפעל התעשייה של העולם".

לאחר שהשיג את האיחוד הרשמי ב-1871, הקדיש ביסמרק את עיקר מאמציו לשימור האחדות הלאומית, וזאת עשה באמצעות טיפוח אידאולוגיית הפרוסיאניזם. באותה תקופה, פלגים שונים בחברה הגרמנית אשר חרדו למעמדם בעקבות השינוי המהיר מכלכלה מבוססת חקלאות לקפיטליזם תעשייתי מודרני, החלו לדבוק באידאולוגיות שונות: הן שיבה ריאקציונית לשמרנות הקתולית ולאמונה מוחלטת בעליונותו של האפיפיור פיוס התשיעי; והן תמיכה גוברת ברדיקליזם של מעמד הפועלים, שהלך וקיבל את ביטויו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה. ביסמרק, שהבין כי דיכוי חסר פשרות של הקתולים או הסוציאליסטים יהיה בעוכריה של גרמניה, נקט כלפיהם בגישת "המקל והגזר", במה שהפחית באופן ניכר את ההתנגדות מקרב שתי הקבוצות.

ניתן לסכם את יעדיו של ביסמרק בשלוש מילות מפתח: קולטורקאמפף (Kulturkampf, "מאבק התרבות"), רפורמה חברתית ואיחוד לאומי[דרוש מקור].

  • קולטורקאמפף: לאחר סיפוח הנסיכויות הקתוליות בדרום, הקתוליות, כפי שיוצגה על ידי מפלגת המרכז הגרמנית, נתפסה כאיום העיקרי על הלאומיות הפרוסית צבאית-אריסטוקרטית שטיפח ביסמרק, כיוון שנאמנותם הראשונה של הקתולים, לשיטתו, הייתה נתונה לאפיפיור ולא למדינה[דרוש מקור]. הקתולים הדרומיים, שבסיס חייהם עדיין היה אגררי ושחלוקתם המעמדית מנתה בעיקר איכרים, בעלי מלאכה, אנשי כמורה ואצילים מסורתיים, התקשו תחילה להתמודד עם היעילות התעשייתית ועם הפתיחות המסחרית של הצפון הפרוטסטנטי.
מטרת הקולטורקאמפף הייתה להחליש את הלך הרוח הקתולי בגרמניה. בין פעולותיו של ביסמרק נמנו איסור על אנשי דת קתוליים לדון בענייני פוליטיקה; פיקוח הדוק של המדינה על הכשרתם ותעסוקתם של כמרים; סילוק מסדר הישועים מגרמניה והוצאתו אל מחוץ לחוק ב-1872; והחשוב מכל, הפקעת טקס הנישואין מסמכות הכנסייה והפיכתו לטקס אזרחי לכל דבר ב-1875.
בשנת 1878 איחדו ביסמרק ומפלגת המרכז הקתולית את כוחותיהם במטרה להיאבק בסוציאליסטים, במה שסימל את סוף הקולטורקאמפף. בפרספקטיבה, ניתן לומר שהקולטורקאמפף הוביל בסופו של דבר לחוסר שקט קתולי רב מבעבר, ואף חיזק את הקתוליות בגרמניה, בניגוד לכוונתו המקורית של ביסמרק[דרוש מקור]. רבים מהקתולים באזורי מזרח גרמניה, פולנים במוצאם, חשו ניכור כלפי המדינה ואגב כך התעוררה בקרבם הלאומיות הסלאבית.
  • רפורמה חברתית: במסגרת התמודדותו עם מעמד הפועלים ועם הסוציאליזם, נאלץ ביסמרק לכונן, בניגוד לרצונו, מדינת רווחה מתקדמת למדי, אשר העצימה את הרגש הלאומי הגרמני בקרב הפועלים. הצעדים החברתיים שבהם נקט (שירותי רפואה ב-1883, ביטוח תאונות ב-1884, קצבת בריאות וזקנה ב-1889) היו המתקדמים ביותר בעולם באותה תקופה, ובמידה מסוימת עודם קיימים בגרמניה של ימינו.
  • איחוד גרמניה (המאה ה-19): מאמציו של ביסמרק הביאו גם לצמצום הפערים האדירים בין הנסיכויות הגרמניות – שהתפתחו באופן עצמאי במשך מאות שנים – ובמיוחד בענייני חקיקה.
המסורות החוקיות והמערכות המשפטיות, שהיו שונות לחלוטין בין נסיכות לנסיכות, יצרו סיבוכים קשים, במיוחד בתחומי המנהל וסחר הלאומיים. בשנת 1871 הוצג חוק עונשין משותף לכל הנסיכויות (Reichsstrafgesetzbuch); ב-1877 נוסדו נהלים משפטיים אחידים, הכוללים את ה-Gerichtsverfassungsgesetz (מערכת בתי המשפט), ה-Zivilprozessordnung (הליכים אזרחיים) וה-Strafprozessordnung (הליכים פליליים). ארבע שנים קודם לכן תוקנה החוקה באופן שיאפשר לאימפריה להחליף את הקודקס האזרחי השונה בכל מדינה. ב-1881 התקיים המושב הראשון של הוועדה לקביעת הקודקס האזרחי של האימפריה כולה, מאמץ עילאי אשר הוביל בסופו של דבר ליצירתו של הקודקס האזרחי הגרמני Bürgerliches Gesetzbuch, מהמרשימות שביצירות המשפטיות שידע העולם; הקודקס נכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1900.

בסופו של דבר, המודרניזציה השמרנית הביאה לתוצאות משמעותיות, בהתחשב בעובדה שהייתה בעיקר "מהפכה מגבוה". בהכירו בעובדה כי הכוח הפוליטי הממשי מצוי בידיהם של האריסטוקרטים בעלי האדמות, הממשל הפרלמנטרי-למחצה בגרמניה ביקש לשמור ככל הניתן על המסגרת החברתית המקורית, אף שכוחם הכלכלי של בעלי האדמות דעך בהשוואה לזה של התעשיינים. תקופת הרייך השני מאופיינת בפרקי זמן ארוכים של שלטון שמרני, ריכוזי מאוד ואוטוריטרי. לראשונה אוחדו הישויות המדיניות המסורתיות לכדי מדינה עצמאית אחת, אירוע שחייב את ההנהגה להקים מנגנון מנהלי מסועף, אחיד ורב עוצמה; קודקס משפטי אחיד; זרועות ביצועיות (משטרה וצבא) חזקים דיים, שיאפשרו לה להביע את רצונה כלפי פנים וחוץ; ולבסוף, טיפוח לאומיות גרמנית תוך הכפפת הקבוצות השונות במדינה תחתיה.

המשבר הפיננסי של 1873

המשבר הפיננסי של 1873 עורר את התסיסה האנטישמית החמורה ביותר בגרמניה מאז מסעות הצלב או מגפת המוות השחור.[1] לדברי ההיסטוריון של האימפריה של ביסמרק, פולקר אולריך, התפרצות האנטישמיות הייתה התוצאה "החמורה והמתמשכת ביותר" של המשבר הכלכלי הזה, והפכה ל"מרכיב עיקרי בתרבותה הפוליטית" של האימפריה עד סופה ב-1918.[2]

מיליטריזם ואימפריאליזם

אחד מתוצרי הלוואי של המודרניזציה השמרנית היה מיליטריזם. על מנת לאחד את המעמדות העליונים – האריסטוקרטיה הלוחמת מזה והתעשיינים מזה – היה צורך בטיפוח הלך רוח מיליטריסטי, אשר יאפשר את המשך המודרניזציה מבלי לשנות את המבנה החברתי-פוליטי של המדינה. ואמנם, כל חברי ההנהגה של הרייך השני מצאו כי התפשטות אימפריאליסטית מעבר לים תניב יתרונות רבים. תעשייני הענק הגרמניים דחפו להתפשטות מעין זו מתוך עניין בערובות ובשווקים זרים למקרה של תחרות כלכלית בלתי צפויה או מתיחות פנימית; הפקידים רצו משרות רבות יותר; קציני הצבא חשקו בקידום; ואילו האריסטוקרטיה ביקשה תוארי כבוד. העלייה בתפוצתם של איגודי סחר, והתחזקות הסוציאליזם ותנועות מחאה נוספות בעידן החברה ההמונית באירופה, הייתה כר פורה עבור האריסטוקרטיה, אשר קראה למסעות אימפריאליזם לאומי בנימוק שכך ייטב לכל, ובפרט למעמד הפועלים. האימפריאליזם החדש, אשר נשען על הרומנטיקה של שלהי המאה ה-19, שלהב את כל שכבות החברה ותרם להיווצרותם של גלי לאומיות עזים. עוד בתקופתם של פרידריך וילהלם הראשון ופרידריך הגדול הצליחה פרוסיה ליצור צבא חזק דיו, שלא זו בלבד שאיים על יריבותיה (צרפת ואוסטריה), אלא אף הקנה לה שם עולמי כמעצמה רבת חשיבות בזירה הבינלאומית. אלא שבניגוד למעצמות שממערב לה, פרוסיה לא נהנתה מעוצמה רבה מחוץ לאירופה, ונעדרה מסורת קולוניאלית ממשית כזו של בריטניה, צרפת, הולנד וספרד.

האימפריאליסטים הגרמנים השתמשו בעובדה זו לצורך ביסוס תעמולתם. אחת מטענותיהם הייתה, למשל, כי מעמדה הבינלאומי של בריטניה הקנה לה יתרון כלכלי בלתי-הוגן בשווקים הבינלאומיים, במה שמגביל את צמיחתה הכלכלית של גרמניה ומאיים על ביטחונה. מדינאים ותעשיינים רבים באירופה ביקשו להאיץ את חלוקתה הקולוניאלית של אפריקה ולתפוס קולוניות לפני שיהיה בהן צורך ממשי. הם הצדיקו בקשתם זו בטענם כי השווקים האירופיים עלולים להגיע למצב של עודף היצע, וכי היכולת להבטיח את הישרדותה הכלכלית של המדינה תלויה בזמינותם של שווקים זרים, אליהם ניתן יהיה לייצא את העודף.

לצד שיקולים כלכליים אלו, גם התמורות הגדולות במאזן הכוחות באירופה עמדו ביסודו של האימפריאליזם החדש, והקלו על ההתפשטות המעצמתית הגרמנית מעבר לים. לאחר קריסת הסדר האירופי של קונגרס וינה, לא נתפס עוד האימפריאליזם כנחלתן הבלעדית של המעצמות המסורתיות, היינו צרפת ובריטניה. מדינות הלאום החדשות – גרמניה ואיטליה – שוב לא שקעו בסכסוכים פנימיים ויבשתיים, כפי שאירע פעמים רבות לפני המלחמה הפרנקו-פרוסית.

אף שביסמרק התנגד בעברו להרפתקאות חוץ-אירופיות, הוא הבין את ערכן של הקולוניות כערובות ל"שווקים חדשים עבור התעשייה הגרמנית, התפשטות המסחר, ותחום נוסף לפעילות, לציוויליזציה ולהון הגרמניים." גרמניה, שעברה תיעוש מהיר ושגודל הצי שלה הוכפל בין 1871 ל-1914, הלכה והסתמנה כאיום אסטרטגי על שוקיהן של יתר המעצמות. עם זאת, מאמציהם הקולוניאליים של הגרמנים באפריקה, שנפתחו רשמית בשנת 1884, לא הניבו הישגים טריטוריאליים גדולים כדוגמת אלה של צרפת ובריטניה, שנכנסו למירוץ לפניה.

האימפריה הקולוניאלית הגרמנית

German colonial
האימפריה הקולוניאלית הגרמנית

האימפריה הגרמנית באפריקה כללה מושבות בדרום-מערב אפריקה, במערב אפריקה ובמזרח אפריקה. באזור האוקיינוס השקט כללה האימפריה את המושבות סמואה המערבית וגינאה החדשה הגרמנית, שאליה השתייכו מספר קבוצות איים וחלקו הצפון-מזרחי של האי הגדול גינאה החדשה. נוסף לכך החזיקו הגרמנים שטחי השפעה בסין.

בראשית המאה ה-20 דיכאה גרמניה מרידות של שבטים מקומיים בשתיים ממושבותיה, מרד המאג'י מאג'י במזרח אפריקה ומרד ההררו והנאמה בנמיביה, ובמהלך דיכוי המרד השמידה במכוון חלק ניכר מבני העמים המורדים, במה שנחשב למקרים הראשונים של רצח עם במאה ה-20.

השאיפות הקולוניאליות הגרמניות (גם לגבי מרוקו), אשר הובילו בין היתר ליצירת צי-קרבי רב עוצמה, כמו גם החשש הבריטי הגובר מפני הכוח העולה באירופה, גרמו לבריטים לעמוד לצד צרפת עם החתימה על ההסכמה הלבבית (Entente Cordialle) בשנת 1904. עוד קודם לכן כוננו צרפת ורוסיה ברית חשאית ביניהן, שהייתה אנטי גרמנית במהותה.

לאחר ביסמרק

האימפריה הגרמנית צמחה תחת הנהגתו של ביסמרק עד למותו של הקייזר וילהלם הראשון במרץ 1888. בשנה זו, המכונה "שנת שלושת הקיסרים" (Dreikaiserjahr בגרמנית), מת גם בנו של הקייזר, פרידריך השלישי, 99 ימים בלבד לאחר שהוכתר כקיסר. הדבר הביא להכתרתו של בנו הבכור של פרידריך, קייזר וילהלם השני, אשר פיטר את ביסמרק ממשרת הקאנצלר במרץ 1890.

בגרמניה עצמה הלכה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והתעצמה, עד שהייתה לגדולה בעולם: בבחירות לרייכסטאג שנערכו בינואר 1912 גרפה כשליש מהמושבים. יחד עם זאת, הממשלות הגרמניות באותה תקופה נותרו שמרניות, ונשענו על תמיכתם של הליברלים והקתולים, אף שלקייזר נודעה השפעה רבה על החלטותיהן.

KaiserBill2
הקייזר וילהלם השני

מאזן הכוחות המעורער באירופה קרס לחלוטין עם החלטתה של אוסטריה, בת בריתה הקרובה של גרמניה מאז 1879, להכריז מלחמה על סרביה (יולי 1914) לאחר ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, במהלך ביקורו בסרייבו. גרמניה תמכה בצעדיה של אוסטריה ואף העניקה לה "צ'ק פתוח" לפעול כפי שהיא רואה לנכון בסרביה. סרביה זכתה לתמיכתה של רוסיה, שכאמור הייתה בת בריתה של צרפת. לאחר שהחליטה ממשלת הצאר לבצע גיוס כללי של צבא רוסיה (במטרה לתקוף את אוסטריה ובת בריתה, גרמניה), הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה וצרפת, בבחינת "מלחמת מנע". יש לזכור, כי החשש מפני כיתור צרפתי-רוסי של האימפריה, שיביא למלחמה בשתי חזיתות, היה המרכיב הראשי בחרדת הביטחון הגרמנית כבר בעשורים הראשונים לקיומה.

אירועים אלה הביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. חרף הצלחות ראשוניות, גרמניה ובנות בריתה הקיזו דמן בקיפאון הצבאי של המלחמה, ובסופו של דבר נוצחו על ידי אויב, שזכה לתגבורת מרשימה בשנת 1917 עם התערבותה של ארצות הברית לטובתו. הקייזר וילהלם השני גורש מהמדינה בנובמבר 1918 על ידי יסודות סוציאליסטים וקומוניסטים גרמניים, אשר ניסו אף הם (ינואר 1919) לתפוס את השלטון במדינה, ללא הועיל.

ביוני 1919 נחתם הסכם ורסאי, והמלחמה הסתיימה באופן רשמי. ההסכם נחתם באולם המראות בוורסאי, מקום ייסודו של "הרייך השני" כחמישים שנים קודם לכן. גרמניה איבדה שטחים רבים שהועברו לצרפת, לבלגיה ולאומה החדשה שהוקמה בעקבות המלחמה, פולין. כמו כן, מושבותיה באפריקה ובאוקיאניה נמסרו על ידי חבר הלאומים כשטחי מנדט למדינות המנצחות. בנוסף, גרמניה נדרשה ליטול אחריות לפרוץ המלחמה, וחויבה בשל כך לשלם פיצויי מלחמה גדולים לבעלות הברית. בנוסף, נאסר עליה להקים כוח צבאי בן יותר ממאה אלף חיילים, כמו גם להחזיק בצי ובאוויריה. הסכם ורסאי גרם להתמרמרות קשה בקרב הציבור הגרמני, שתפס את החוזה כתכתיב דרקוני ובלתי הוגן. האידאולוגיה הנאצית מבית מדרשו של אדולף היטלר השכילה לנצל תסכול זה מאוחר יותר, באופן שהביא לקריסתה של רפובליקת ויימאר.

מורשת

את שלטונו האוטוריטרי של ביסמרק, כמו גם את תפיסותיו המסורתיות בדבר מיליטריזם והיררכיה, ניתן להבין על רקע העובדה שהמדינה הגרמנית הייתה צעירה מאוד, ושאיחודה היה במובנים רבים רופף; שהמעצמה השכנה מהמערב, צרפת, ניסתה לאורך מאות שנים לשמר את חולשתן ופילוגן של הנסיכויות הגרמניות; ושגרמניה הייתה פעם אחר פעם זירת למאבקים בין ממלכות ומדינות אירופיות, דבר שהיו לו השלכות שליליות מרחיקות לכת על אזורים רבים במדינה[דרוש מקור]. מנהיגים גרמנים בני דורו של ביסמרק עוד שימרו בזכרונם את המלחמות הנפוליוניות ואת ההשפלות הלאומיות שנחלה פרוסיה מידי מעצמות זרות. הם חשו, אפוא, כורח תפיסתי להימנע מהפגנת חולשה כלפי חוץ ופנים, ולכן נמנעו מקיום שלטון ליברלי[דרוש מקור].

מורשתו של ביסמרק, שצברה תאוצה בימיו של הקייזר המיליטריסטי וילהלם השני, תרמה להתפתחות התרבות הפוליטית הגרמנית שהצמיחה את הנאציזם. ביסמרק השתמש באסטרטגיה של דיכוי פלגים יריבים לצד עידוד מיליטריזם פרוסי. כתוצאה מכך, בגרמניה, כמו ביפן ובאיטליה, ניסיונות מאוחרים יותר לחולל מהפכות דמוקרטיות הביאו ליצירתם של משטרים דמוקרטיים בלתי יציבים ופגיעים (רפובליקת ויימאר, יפן בשנות העשרים ואיטליה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לעלייתו של מוסוליני בשנת 1922)[דרוש מקור]. הדמוקרטיות החוקתיות הללו לא השכילו להתמודד עם בעיות התקופה, ולא יכלו – או לא רצו – לחולל שינויים מבניים יסודיים בדפוסי הממשל ובתרבות הפוליטית[דרוש מקור].

נטיותיה המיליטריסטיות של גרמניה, כמו גם העובדה שאיחודה הושג "בדם וברזל", שימרו את הפן הדספוטי באופייה של המדינה, חרף ההתקדמות האדירה שחלה בתחומי המדע והתעשייה בעידן הרייך השני. כוחות הצבא שלה, שחונכו ברוח המיליטריזם הפרוסי – הערצת המלחמה וגילוי נאמנות בלתי מתפשרת כלפי המדינה, השליט והסדר החברתי – שמרו על נאמנותם העזה כלפי הקיסרים לבית הוהנצולרן. בנוסף, בעלי האדמות הגרמנים טיפחו תרבות מעמדית מובהקת, ופיתחו רעיונות בדבר עליונותו המושרשת של המעמד השליט, אף שהדבר היה במידה רבה ארכאי במאה העשרים. הפקידות המלכותית היעילה בגרמניה אף היא תרמה לכך, בהציגה את אידיאל הצייתנות המוחלטת, ובהדגישה את כפיפותו של הפרט ואף של המעמד החברתי למוסד המדינה. רעיונות ואידיאלים אלו יפותחו מאוחר יותר לכדי דוקטרינות של עליונות גזעית; ואמנם, אפשר לסכם ולטעון כי ניצני המיליטריזם, הדספוטיזם ושנאת הזרים, שאפיינו את המשטר הנאצי שעלה בשנת 1933, נזרעו במידה רבה בתקופת האימפריה הגרמנית.

לאיחוד גרמניה נודעה השפעה משמעותית גם על מזרח אסיה. האיחוד הביסמרקי נתפס כמודל שיש לאמצו הן עבור המודרניזציה היעילה של יפן והן עבור המודרניזציה היעילה פחות של סין בתחילת המאה ה-20. הקודקס האזרחי הגרמני אומץ כבסיס מערכות המשפט של יפן ושל הרפובליקה הסינית, ועודה משמשת כבסיס המשפטי של טאיוון.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה ועוד.

לקריאה נוספת

עודד היילברונר (עורך), "הרייך חסר המנוחה": הרייך הגרמני השני, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004; עמ' 210.
  2. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 213-212.
איחוד גרמניה

איחוד גרמניה היה תהליך שבו אוחדו מדינות גרמניה למדינה אחת, בעיצובו והנהגתו של המדינאי אוטו פון ביסמרק.

בית הוהנצולרן

בית הוהנצולרן (בגרמנית: Hohenzollern) הוא משפחת אצולה גרמנית שהתקיימה שמונה מאות וחמשים שנה, החל מהמאה ה-11 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהעמידה נסיכים לברנדנבורג, מלכים לפרוסיה ולגרמניה כולה. ענף נוסף של המשפחה, הוהנצולרן-זיגמרינגן, העמיד מלכים ברומניה.

גביע דייוויס 1913

אתגר הטניס הבינלאומי 1913 (באנגלית: 1913 International Lawn Tennis Challenge) הייתה התחרות ה-12 במניין של מה שנודע היום כ"גביע דייוויס".

מחזיקי הגביע היו נציגי בריטניה ובעקבות כך המשחקים חזרו לאירופה. לתחרות נרשמו ארצות הברית, בלגיה, קנדה, דרום אפריקה, הקיסרות הגרמנית, אוסטרלאסיה וצרפת. לאור ריבוי הנבחרות היה צורך במשחקי פלייאוף.

משחק על התואר נערך ב-25-28 ביולי בווימבלדון, בריטניה. המשחק הסתיים בניצחון נבחרת ארצות הברית עם תוצאה 2:3.

גביע דייוויס 1914

אתגר הטניס הבינלאומי 1914 (באנגלית: 1914 International Lawn Tennis Challenge) הייתה התחרות ה-13 במניין של מה שנודע היום כ"גביע דייוויס".

מחזיקי הגביע היו נציגי ארצות הברית ובעקבות כך המשחקים חזרו לארצות הברית. לתחרות נרשמו בריטניה, בלגיה, קנדה, הקיסרות הגרמנית, אוסטרלאסיה וצרפת. לאור ריבוי הנבחרות היה צורך במשחקי פלייאוף.

משחק על התואר נערך ב-13-15 באוגוסט בניו יורק, ארצות הברית. המשחק הסתיים בניצחון של אוסטרלאסיה עם תוצאה 2:3.

דוכסות סקסוניה-קובורג-גותה

דוכסות סקסוניה-קובורג-גותה או סקסוניה-קובורג וגותה (בגרמנית: זקסן-קובורג אוּנד גותה; Sachsen-Coburg und Gotha) הוא שמה של דוכסות גרמנית קטנה, שנוצרה מאיחוד פרסונלי של הדוכסויות סקסוניה-קובורג וסקסוניה-גותה (קובורג הסקסונית וגותה הסקסונית) ב-1826 והתקיימה עד 1918. השם ניתן גם למשפחת האצולה הגרמנית שהענף המרכזי שלה ישב על כס הדוכסות, וצאצאיה מילאו תפקיד חשוב בממלכות שונות באירופה, באמצעות נישואין ועל ידי מינוי למלכים במדינות חדשות.

הדוכסות הגדולה של הסן

הדוכסות הגדולה של הסן (בגרמנית: Großherzogtum Hessen und bei Rhein; ידועה גם כהסן-דרמשטאדט) הייתה מדינה ששודרגה על ידי נפוליאון בשנת 1806 מרוזנות הסן-דרמשטאדט, והתקיימה עד לסיום מלחמת העולם הראשונה.

החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה

החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה הייתה חזית הלחימה בצפון איטליה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אשר התחוללה בין ממלכת איטליה, ולצדה צבאות נוספים ממדינות ההסכמה, לבין האימפריה האוסטרו-הונגרית, בתמיכת כוחות מן הקיסרות הגרמנית. החזית נפתחה ב-23 במאי 1915 עם הכרזת המלחמה של איטליה על אוסטרו-הונגריה, הכרזה אשר לוותה במתקפה איטלקית בנקודות מסוימות לאורך החזית. כניסתה של איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה באה למרות חתימתה על הברית המשולשת עם הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית משנת 1882, ועל רקע רצונה לכבוש מידי אוסטרו-הונגריה אזורים שאותם ראתה כשייכים לה ושבהם התגוררו דוברי איטלקית רבים.

לאורך רוב שנותיה התנהלה החזית במלחמת חפירות סטטית בערוצי הנהרות איזונצו ופיאווה בשטחי צפון איטליה, סלובניה וקרואטיה של ימינו. אולם, בניגוד למישורים הבוציים של החזית המערבית, התאפיינה הלחימה בחזית האיטלקית בלוחמה הררית. כמו כן, בנוסף למלחמה סטטית ארוכה הוחלשו צבאות שני הצדדים על ידי מחלות מידבקות כדיזנטריה וטיפוס. התפתחות בחזית הושגה בקרב קפורטו, לאחר התגבורת שקיבלה אוסטרו-הונגריה מן הכוחות הגרמניים שהופנו לחזית לאחר יציאתה של האימפריה הרוסית מהמלחמה. אלא שההתקדמות של מעצמות המרכז נבלמה עקב התארכות קווי האספקה, כשמנגד הגיעו לצדם של האיטלקים תגבורות בריטיות, צרפתיות אמריקאיות ועוד. בקרב ויטוריו ונטו הושגה ההכרעה בחזית לטובת מדינות ההסכמה, ולאחריו נכנעו הכוחות האוסטרו-הונגריים ב-3 בנובמבר 1918.

החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה

החזית המזרחית (ברוסית: Восточный фронт) הייתה הזירה העיקרית השנייה, לצד החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. בזירה זו ניסתה האימפריה הרוסית להביס את יריבותיה העיקריות - הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. מלבד היריבים העיקריים, מספר מדינות נוספות לקחו חלק בלוחמה בחזית זו. אפשר לחלק את הלוחמה בחזית זו לארבעה חלקים עיקריים: המערכה הקצרה של שנת 1914, ההתקפה הגרמנית-אוסטרית הגדולה של 1915, ההתקפה הרוסית של 1916 וכניסת רומניה למלחמה והתפרקות החזית ב-1917.

הלחימה בחזית זו התאפיינה בתנועה הרבה יותר ערה מאשר בחזית המערבית, בגלל גודל הזירה. קו החזית הארוך לא איפשר ריכוז גבוה של כוחות לכל אורך הקו וכתוצאה מכך הבקעה הייתה אפשרית בקלות רבה יותר מאשר בחזית המערבית.

אירועים בחזית זו השפיעו והושפעו במידה ניכרת מחזיתות אחרות במלחמת העולם הראשונה, ומתקפות רבות נקבעו בהתאם לבקשות בעלות הברית של רוסיה בחזית המערבית, על מנת למשוך כוחות גרמנים ואוסטרו-הונגרים מחזיתות אחרות.

האימפריה הרוסית שסבלה אבדות כבדות בחזית, רעב בבית, מהומות וחתרנות פנים לא הייתה יכולה להמשיך במאבק. שלטונו של הצאר הוחלף בממשלה זמנית בפברואר 1917, אך גם היא לא הצליחה לייצב את המצב הפוליטי בתוך רוסיה. הבולשביקים שעלו לשלטון בתחילת נובמבר 1917 סיימו את התנגדות המאורגנת והסכם ברסט ליטובסק נחתם בין הצדדים בתחילת 1918.

החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה

החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה הייתה חזית לחימה במערב אירופה במלחמת העולם הראשונה, אחת משתי חזיתות הלחימה המרכזיות של מלחמה זו. הלחימה בחזית זו התנהלה בעיקרה בשטח בלגיה וצפון צרפת, והכוחות הלוחמים במסגרתה היו צבא הקיסרות הגרמנית מהצד האחד, וצבאות מדינות ההסכמה מהצד השני. כוחות מדינות ההסכמה כללו, בנוסף לצבאות צרפת ובלגיה, גם את צבא האימפריה הבריטית, לרבות צבאות מדינות חבר העמים הבריטי, ובשלבים המאוחרים של המלחמה, גם חיל משלוח מארצות הברית, לאחר הצטרפותה של האחרונה למלחמה. מדינות נוספות שלחו כוחות בהיקף מצומצם יותר להשתתף בלחימה בחזית זו. שמה של החזית נובע ממיקומה ביחס לקיסרות הגרמנית.עם פרוץ המלחמה בשנת 1914, פתח צבא הקיסרות הגרמנית במתקפה בחזית המערבית, והשתלט על לוקסמבורג, בלגיה וחלק ניכר מצפון-מערב צרפת. ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני בשלבי הפתיחה של המלחמה, בו זמנית עם הנסיגה הגדולה למארן של הצבאות הצרפתי והבריטי, נבלמה במסגרת הקרב הראשון על המארן. לאחר שלב המרוץ אל הים התחפרו הצדדים היריבים לאורך קו מתפתל של שוחות מבוצרות מחוף הים הצפוני ועד גבול צרפת עם שווייץ. קו חזית זה נותר כמעט ללא שינוי לאורך רוב המלחמה.

בין השנים 1915–1917 ערכו הצדדים היריבים מספר מתקפות גדולות, שהסתייעו בהפגזות ארטילריה כבדות. אולם צירוף קטלני של שוחות מבוצרות, עמדות מקלעים, גדרות תיל והפגזות ארטילריות, העניקו יתרון לצד המגן וגרמו לנפגעים רבים בקרב הכוחות התוקפים. כתוצאה מכך, לא נוצרו שינויים משמעותיים בקו החזית. בין הקרבות הקטלניים ביותר בולטים קרב פשנדל שבו נפגעו כ-600,000 חיילים, קרב ורדן שבו נפגעו כ-700,000 חיילים משני הצדדים, והקרב על הסום עם יותר ממיליון נפגעים.

בניסיון לצאת מהמבוי הסתום שאליו נקלעה חזית זו, פותחו טכנולוגיות צבאיות חדשות, בהן לוחמה כימית, מטוסי קרב וטנקים. אולם, רק לאחר ששופרה טקטיקת הלחימה, החלה תזוזה בקו החזית. תחילה הייתה זו מתקפת האביב הגרמנית בשנת 1918, אשר התאפשרה בעקבות סיום הקרבות בחזית המזרחית בחוזה ברסט-ליטובסק. במתקפה זו השתמשו הגרמנים בטקטיקות הסתננות חדשות שבזכותן הצליחו להתקדם כמעט 100 ק"מ מערבה, התזוזה הגדולה ביותר בקו החזית המערבית מאז שנת 1914, שכמעט והביאה להתמוטטותו של כל קו החזית הצרפתי.

מנגד, הצטרפותה של ארצות הברית לצד מדינות ההסכמה, אשר הביאה עמה חיילים רעננים לחזית, העלתה את המורל בקרב החיילים הצרפתים והבריטים בחזית. איחוד הפיקוד בשורות מדינות ההסכמה תחת הגנרל פרדיננד פוש, בלימתה של מתקפת האביב הגרמנית והצלחתה של מתקפת מאה הימים מצד מדינות ההסכמה שכנעו את מפקדי הצבא הגרמני כי לא ניתן למנוע תבוסה, והקיסרות הגרמנית נאלצה לנסות ולהשיג שביתת נשק.

אף שבחזית המערבית היו תזוזות מועטות בלבד, חזית זו התבררה כמכרעת, והניצחון של מדינות ההסכמה בה התווה את תנאי הסכם השלום של חוזה ורסאי מיום ב-28 ביוני 1919, ושמו קץ למלחמה הגדולה.

מדינות גרמניה

גרמניה היא פדרציה המורכבת מ-16 מדינות פדרליות – Bundesländer (בּוּנדֶסלֶנדֶר; ביחיד: Bundesland, בּוּנדֶסלַנד) –שכל אחת מהן ריבונית באופן חלקי. לכל אחת מהמדינות עיר בירה, ממשלה, ומוסדות משלה. לברלין ולהמבורג אין ערי בירה, שכן הן ערי-מדינה; בתחומי מדינת ברמן, הנחשבת גם היא לעיר-מדינה, כלולות שתי ערים, והעיר ברמן היא עיר הבירה של מדינת ברמן. פיזור האוכלוסין במדינות השונות איננו אחיד: כמחצית מאוכלוסיית גרמניה חיה בשלוש המדינות המאוכלסות ביותר – נורדריין-וסטפאליה, בוואריה, ובאדן-וירטמברג; המחצית השנייה פזורה על פני 13 המדינות הפדרליות האחרות.

כמעט מאז ומתמיד המסורת הפדרליסטית שלטה בגרמניה. מותו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית שטאופן ששלטה באימפריה הביאה את גרמניה למצב של התפוררות ופיצול של המשטר, והמערכת הפיאודלית נשברה למכלול של נסיכויות עצמאיות בעלות זיקה רופפת ביניהן. המדינות הפדרליות שמרכיבות את הרפובליקה כיום מבוססות על שרידיהן של מדינות ונסיכויות היסטוריות שהרכיבו את האימפריה הרומית הקדושה, הקונפדרציה הגרמנית, הקונפדרציה הצפון-גרמנית, הקיסרות הגרמנית ורפובליקת ויימאר.

כל אחת מהמדינות מספקת את חלקה בהיסטוריה התרבותית של גרמניה, וכל אחת מהן מאופיינת במנהגים שונים, תרבות שונה, ניבים מקומיים וסגנון אדריכלי שונה.

מדינות ההסכמה

מדינות ההסכמה הוא שם כולל למדינות אשר לחמו במלחמת העולם הראשונה נגד מעצמות המרכז והיו לצד המנצח במלחמה. מדינות אלה לא היו מאוגדות מתוקף ברית אחת ויחידה, אלא לחמו במשותף, חלקן מתוקף בריתות חתומות, חלקן מתוקף מלחמה באויב משותף וחלקן מתוקף תמיכה הדדית. מתוך כלל המדינות ניתן למנות שש אשר מילאו תפקיד מרכזי במהלך המלחמה: בריטניה, צרפת, הקיסרות הרוסית, סרביה, ממלכת איטליה וארצות הברית.

מקורו של השם "מדינות ההסכמה" הוא בהסכמה המשולשת – ברית צבאית לא רשמית בין צרפת, רוסיה ובריטניה, אשר כוננה מתוקף ההסכמים הדו-צדדיים בין המדינות והייתה לברית הנגד לברית המשולשת של הקיסרות הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית ואיטליה. השם "ההסכמה המשולשת" נגזר מ"ההסכמה הלבבית", כינויה של הברית בין בריטניה לצרפת מ-1904.

איטליה הייתה מאז 1882 בעלת ברית לאימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית, אך היו לה תוכניות משלה נגד שטחים אוסטריים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, והבנה סודית עם צרפת שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. היא הצטרפה למדינות ההסכמה ב-23 במאי 1915, והכריזה מלחמה נגד גרמניה 15 חודשים לאחר מכן.

לאחר מהפכת 1917 החליט השלטון הקומוניסטי ברוסיה לפרוש מהמלחמה, וחתם על הסכם שלום נפרד עם גרמניה. אך ארצות הברית הצטרפה לברית ובכך הגדילה את כוחה מאוד ותרמה תרומה גדולה לניצחון הברית במלחמה.

מלכים וקיסרים גרמניים

רשימת מלכים וקיסרים גרמניים זו מפרטת את שושלות המלכים והקיסרים ששלטו על השטחים הגרמניים במרכז אירופה בתקופה המתחילה בחלוקת האימפריה הפרנקית כחלק מחוזה ורדן של 843 ועד לקריסת הקיסרות הגרמנית בשנת 1918. היא כוללת גם את ראשי הקונפדרציות הגרמניות השונות לאחר קריסת האימפריה הרומית הקדושה ב-1806, כולל הקונפדרציה הצפון-גרמנית.

חוזה ורדן הוא הסכם במסגרתו שלושת בניו של לואי החסיד, נכדיו של קרל הגדול, חילקו ביניהם את האימפריה הקארולינגית ורק אחריו ניתן לדבר על ישות גרמנית.

ממלכת בוואריה

ממלכת בוואריה (בגרמנית: Königreich Bayern; קֶניגְרַייךְ בָאיֶירְן) הייתה ממלכה שהתקיימה בין השנים 1806–1918 כחברה עצמאית במסגרת הקונפדרציה של הריין. בשנת 1871 שויכה לאימפריה הגרמנית והתקיימה כמדינה חופשית במסגרתה עד תום מלחמת העולם הראשונה וויתורו של מלך בוואריה לודוויג השלישי על כס המלוכה בשנת 1918. בשטחה מתקיימת כיום מדינת בוואריה בשטח גרמניה.

ממלכת וירטמברג

ממלכת וירטמברג (בגרמנית: Königreich Württemberg) הייתה מדינה ששודרגה על ידי נפוליאון בשנת 1806 מנסיכות הבוחר מוירטמברג. הממלכה התקיימה כמדינה עצמאית, ולאחר מכן כמדינה בקיסרות הגרמנית, עד לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה.

ממלכת סקסוניה

ממלכת סקסוניה (בגרמנית: Königreich Sachsen) הייתה ממלכה שהתקיימה בין השנים 1806–1918 כחברה עצמאית במסגרת הקונפדרציה של הריין. בשנת 1871 שויכה לאימפריה הגרמנית והתקיימה כמדינה חופשית במסגרתה עד תום מלחמת העולם הראשונה וויתורו של מלך סקסוניה פרידריך אוגוסט השלישי על כס המלוכה בשנת 1918. בשטחה מתקיימת כיום מדינת סקסוניה בשטח גרמניה.

פאול פון הינדנבורג

פָּאוּל פוֹן הִינְדֶנְבּוּרְג או בשמו המלא: פאול לודוויג הנס אנטון פון בנקנדורף אונד פון הינדנבורג (בגרמנית: Paul Ludwig Hans Anton von Beneckendorff und von Hindenburg‏; 2 באוקטובר 1847 - 2 באוגוסט 1934) היה איש צבא ומדינאי גרמני. שימש כנשיאה האחרון של רפובליקת ויימאר, ובתפקידו זה מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ובכך נסללה הדרך לעליית הנאצים לשלטון.

פרידריך השלישי, קיסר גרמניה

פרידריך וילהלם ניקולאוס קרל פון פרוסן (בגרמנית: Friedrich Wilhelm Nikolaus Karl von Preußen;‏ 18 באוקטובר 1831 - 15 ביוני 1888) היה קיסר גרמניה ומלך פרוסיה, במשך 99 ימים עד למותו.

צבא הקיסרות הגרמנית

הצבא הגרמני (Deutsches Heer) או הצבא הלאומי (Reichsheer) או הצבא האימפריאלי (Kaiserliches Heer or Kaiserreichsheer) היה צבאה של הקיסרות הגרמנית וכלל את צבא היבשה ואת שירות האוויר הגרמני. הצבא הוקם עם הקמת האימפריה ב-1871 ופורק לאחר ההפסד במלחמת העולם הראשונה ב-1919.

המונח Deutsches Heer הוא מונח שמשמש כיום לתיאור צבא היבשה של הבונדסוור.

קנצלר גרמניה

ראש הממשלה בגרמניה נקרא באופן מסורתי קַנְצְלֶר. בין השנים 1871 ל-1945 המשרה נקראה רייכסקנצלר (בגרמנית: Reichskanzler ; משמע: קנצלר של הרייך), אך אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה הפכה לרפובליקה פדרלית ועל כן שונה שם המשרה, ומאז ועד היום שמה הוא בונדסקנצלר (בגרמנית: Bundeskanzler; משמע: קנצלר פדרלי).

מקורו של המונח, המתועד לראשונה בימי הביניים, הוא במילה הלטינית cancellarius.

אימפריות קולוניאליות
איטליה 1861 האימפריה האיטלקית ארצות הברית האימפריה האמריקנית אתיופיה (1897) האימפריה האתיופית בלגיה האימפריה הבלגית
הממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית האימפריה הגרמנית האימפריה הגרמנית דנמרק האימפריה הדנית הולנד (1581 - 1795) האימפריה ההולנדית
יפן האימפריה היפנית ספרד החדשה האימפריה הספרדית פורטוגל (1707) האימפריה הפורטוגזית צרפת האימפריה הצרפתית
רוסיה רומנוב האימפריה הרוסית שוודיה האימפריה השוודית
מלכים וקיסרים גרמניים
פרנקיה המזרחית (843–918) קרל השנילודוויג הראשוןלודוויג השני • קרלומן • לודוויג השלישי • קרל השלישי • ארנולף • לודוויג הילד • קונראד הראשון גרמניה

האימפריה הרומית הקדושה

גרמניה הנאצית (1933-1935)
ממלכת גרמניה (919–962) היינריך הצפראוטו הראשון
האימפריה הרומית הקדושה (962–1806) אוטו הראשוןאוטו השניאוטו השלישיהיינריך השני • קונראד השני • היינריך השלישיהיינריך הרביעיהיינריך החמישי • לותאר השלישי • קונראד השלישי • פרידריך הראשוןהיינריך השישיפיליפ משוואביהאוטו הרביעיפרידריך השניקונראד הרביעירודולף הראשון • אדולף • אלברכט הראשוןהיינריך השביעילודוויג הרביעיקרל הרביעי • ונצל • רופרכטזיגיסמונדאלברכט השניפרידריך השלישימקסימיליאן הראשוןקרל החמישיפרדיננד הראשוןמקסימיליאן השנירודולף השנימתיאספרדיננד השניפרדיננד השלישילאופולד הראשוןיוזף הראשוןקרל השישיקרל השביעיפרנץ הראשוןיוזף השנילאופולד השניפרנץ השני
הקונפדרציה של הריין (1806–1813) נפוליאון בונפרטה
הקונפדרציה הגרמנית (1815–1848) פרנץ השניפרדיננד הראשוןפרנץ יוזף הראשון
הקונפדרציה הצפון-גרמנית (1867–1871) וילהלם הראשון
הקיסרות הגרמנית (1871–1918) וילהלם הראשוןפרידריך השלישיוילהלם השני
פורטל גרמניה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.