הקו הירוק

הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שבמפות המודפסות שלפני מלחמת ששת הימים, הוא סומן בצבע ירוק[1]. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48".

גבולותיה של ישראל לפני 1967 שיקפו את פרישת הכוחות הישראלים והערבים בעקבות הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות. רשמית לא היה זה קו גבול אלא קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית. לדוגמה, בהסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין ארגון מגן דוד אדום ומקבילו הסהר האדום הפלסטיני בדצמבר 2005 נקבע כי הקו הירוק יגדיר את הגבול בין תחומי הפעילות הגאוגרפיים של הארגונים.

Green line israel 1964
הקו הירוק כפי שהיה מסומן בירוק במפות המודפסות עד מלחמת ששת הימים
ILmap green line
גבולות הקו הירוק: יהודה ושומרון היו בשליטת ירדן ורצועת עזה נמצאה בשליטת מצרים

תוואי הקו הירוק

"הקו הירוק" הקיף 78% משטחו המערבי של המנדט הבריטי שהחל מ-1922 כבר לא כלל את עבר הירדן המזרחי. הוא חפף פחות או יותר את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה ומטירת צבי ועד חמת גדר. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ נכבש על ידי ירדן ב-1948. שטח זה סופח על ידי ירדן וכונה "הגדה המערבית" (בערבית: الضّفّة الغربيّة), כלומר, השטח שממערב לנהר הירדן, כדי להבדילו מיתר ממלכת ירדן דאז שנמצאה ממזרח לנהר הירדן. בישראל השטח נקרא "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטה צבאית מצרית, וכונתה "רצועת עזה" (בערבית: قطاع غزّة).

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לממלכת ירדן בשנת 1949 נאמר מפורשות שקו זה אינו גבול. הנה שני ציטוטים מההסכם:

  • סעיף קטן 2 מתוך סעיף 2: "כן מכירים הצדדים כי שום תנאי מתנאי ההסכם הזה לא יחרוץ בשום אופן את זכויותיו, תביעותיו ועמדותיו של כל אחד מהצדדים ביישובה הסופי של שאלת ארץ ישראל בדרך שלום, באשר תנאי הסכם זה נקבעים מתוך שיקולים צבאיים בלבד".
  • סעיף קטן 9 בתוך סעיף 6:" קווי שביתת הנשק שהוגדרו בסעיפים 5 ו-6 של הסכם זה נקבעו בהסכמת הצדדים בלי לחרוץ מראש סדרים טריטוריאליים או קווי גבול לעתיד לבוא או תביעות של צד מן הצדדים בעניינים אלה".

מדינת ישראל לא הכריזה עם הקמתה על גבולותיה באופן רשמי ולפיכך שימש הקו הירוק כגבול דה-פקטו של ריבונותה. כיום רואות רוב מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים את הקו הירוק בקטעים התוחמים את "יהודה ושומרון" ואת "רצועת עזה" כגבולות הריבונות של ישראל.

הבעיות הצבאיות של התוואי

Jerusalem Border 1951
שלט גבול בירושלים; ברקע: מגדל דוד, 1951

הקו הירוק, בקטעים התוחמים את "יהודה ושומרון" (הגדה המערבית) ואת "רצועת עזה" יצר מחסום סגור בתוך אזור שהיה מיושב בצפיפות, ואשר לא היה בו כל גבול לפני כן. לפיכך, קביעת התוואי המדויק שלו הייתה מסובכת, ופגיעתו ביישובי הסְפר הייתה גדולה. לאורך רוב התוואי קיבע הקו הירוק את מצב החזית בתום מלחמת העצמאות.

קווי שביתת הנשק היו בעלי אופי צבאי טהור, הוכנו בחופזה כשהדאגה העיקרית הייתה שימת קץ לשפיכות הדמים בהקדם האפשרי ונועדו לספק שלב מעבר רגוע להסכם שלום סופי. כתוצאה מכך קווי שביתת הנשק נקבעו בלי התחשבות בגבולות הכפרים או בזכויות המים. הם מהווים, למעשה, הסכמים לאי התקפה לפרק זמן בלתי מוגבל, אך אינם מכילים בתוכם שום הוראה לכינון יחסים נורמליים בין מדינות שכנות.

תחילת התקופה מאוגוסט 1949 עד יוני 1956 הייתה כאוטית, אך במהרה עברו ועדות שביתת הנשק שהוקמו על ידי האו"ם לשגרה של תלונות הדדיות בין ישראל לבין שכנותיה. בתחילה יכלו אנשי האו"ם להתמודד עם תלונות על הפרות של שביתת הנשק ברמת המפקדים המקומיים. אולם הגדרת "קווי הפוגה" המעורפלת תרמה לכך שככל שהזמן עבר נוצרה תרבות של תביעה ותביעה נגדית בין הצדדים בלי קשר לכוונה אמיתית של הוועדות ועוצמת התקריות גברה.

אי לכך התרומה של ועדות שביתת הנשק ליצירת קיום בשלום הייתה מוגבלת, מה גם שהסנקציות שהן היו מסוגלות להטיל (גינוי רשמי על ידי מועצת הביטחון) לא היו חזקות. במשך כ־18 שנים, משנת 1949 עד לאחר מלחמת ששת הימים, חוסר הרמוניה בתוך הוועדות היווה שיקוף של מערכת היחסים הקיימת בין המדינות, כך שלמעט המקרה של הוועדה בין ישראל ולבנון סכסוכים והתנגשויות בוועדות הפכו לנפוצים.

ועדות שביתת הנשק היו מאוד שונות זו מזו, ולמעשה היוו ארבע משימות שמירת השלום שונות תחת ארגון אחד. המחלוקות בוועדת שביתת הנשק עם סוריה התרכזו במאבק על הריבונות על המים באזור המפורז ומעבר לו. סוגיות המחלוקת עם ירדן היו הקו העירוני בירושלים ובמיוחד המובלעת הישראלית בהר הצופים, וכן אזור לטרון שהיה שטח הפקר וכונה "השטח שבין הקווים".

החדירה לתוך ישראל מירדן הביאה לפשיטות תגמול על ידי יחידות צבאיות כגון פעולת קיביה ופעולת נחלין. חוסר שביעות רצונה של ישראל מהתנהגות האו"ם הוביל אותה לפרוש מהוועדה עם סוריה בשנת 1951 ומהוועדה עם ירדן בשנת 1954. לעומת זאת המחלוקות בוועדת ישראל-לבנון היו קטנות יותר בשל היחס הפחות נוקשה של סיורים ישראליים כלפי המסתננים.

פגיעה ברציפות טריטוריאלית של יישובים קיימים

השיקולים שהנחו את הצדדים בעת המשא ומתן על התוואי היו בעיקר צבאיים, אולם בעת שסומן הקו בשטח התגלה כי במקומות רבים הוא חוצה כפרים, או מפריד בין בתי חקלאים לשדותיהם. עקב כך נעשו בו תיקונים קלים, ונקבעו סידורים מיוחדים למעבר מוגבל בין צדיו במקומות מסוימים.

יישובים שנפגעו באופן מיוחד מסימון הקו הירוק הם העיר ירושלים, שהגבול חצה אותה במרכזה, קיבוץ רמת רחל, שהגבול הקיף אותו מכל עבר, העיר הערבית קלקיליה שהגבול עבר בפאתיה, והכפר הערבי ברטעה שהגבול חילק אותו לשניים. כל היהודים שישבו מעברו המזרחי של הקו הירוק, באזור גוש עציון וברובע היהודי של ירושלים העתיקה, נלקחו במהלך המלחמה בשבי הירדנים, והועברו בתום המלחמה לישראל.

כפר דרום ונהריים פונו במהלך המלחמה על ידי תושביהם היהודיים בעקבות לחץ צבאי של מצרים וירדן בהתאמה. רוב הערבים שישבו באזור שהפך לצד הישראלי של הקו הירוק נמלטו או גורשו במהלך המלחמה. ערבים שנותרו בתחומי הקו הירוק אחרי סגירת הגבול, קיבלו אזרחות ישראלית. אזור טייבה-אום אל פחם-באקה-טירה, המכונה "המשולש" היה אמור לעבור לשליטה ירדנית, אולם ישראל התעקשה לכלול אותו בשטחה, משיקולים צבאיים, ובשל כביש ואדי ערה (נחל עירון) שמשמש עורק תחבורה לצפון הארץ. ירדן הסכימה לכך, מתוך הנחה שמדובר בקו גבול זמני בלבד, ולפיכך הועבר האזור כולו על תושביו לידי ישראל. תושבי האזור הערבים הם כיום אזרחי ישראל.

טשטוש הקו הירוק

בנובמבר 1967 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את עמדתו של יגאל אלון להפסיק לסמן במפות את הקו הירוק, ובמקומו לסמן את קווי הפסקת האש החדשים, שיסומנו בצבע סגול[2]. מאז 1967 ניכרת מגמה הדרגתית של טשטוש הקו בשטח, בספרי לימוד[3], ובמפות[4].

התפתחות היסטורית

מלחמת העצמאות

ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את הצעת ועדת UNSCOP לחלוקת שטח המנדט הבריטי לשתי מדינות עצמאיות ושטח נייטרלי בירושלים ובבית לחם. ההצעה כללה פירוט של תוואי הגבול בין המדינות. אי-מימוש התוכנית ביטל למעשה את תוואי הגבול שהוצע בתוכנית, אך במהלך מלחמת העצמאות הוא נלקח בחשבון במידה מסוימת בעיקר על ידי ישראל וירדן. ביום הקמתה שלטה ממשלת ישראל רק בחלק קטן של השטחים שנועדו לה בתוכנית החלוקה, אולם במסגרת הכרזת העצמאות נמנע בן-גוריון מתיאור גבולות המדינה מתוך הנחה שנושא זה עדיין פתוח למשא ומתן. על אף העובדה שכוחות היישוב נאלצו לסגת מחלקים גדולים של מישור החוף הדרומי ושל אזור ההר, בסופה של המלחמה הצליח צה"ל להדוף את צבאות מצרים וירדן ולהשתלט על מרבית שטחי המנדט הבריטי. במסגרת המשא ומתן שנערך באי היווני רודוס עם תום המלחמה ב-1949 שימש קו החזית בתום המלחמה כבסיס לקו הירוק, אולם נערכו בו כמה שינויים - המובלעת שכונתה כיס פלוג'ה (כיום: אזור צומת פלוגות), שהייתה בשליטת הצבא המצרי, עברה לישראל. ישראל מצדה נסוגה משטחים קטנים בסיני שצה"ל הצליח להשתלט עליהם. רצועת עזה עברה לשליטה צבאית מצרית. אזור יהודה ושומרון עבר לשליטת ירדן, למעט אזור ואדי ערה (נחל עירון) שהעבירה ירדן לישראל. בנוסף על כך נסוגה ישראל מכפרים בגליל העליון הלבנוני שנכבשו על ידה במלחמה וסוריה נסוגה ממשמר הירדן ומשטחים ממזרח לכנרת שכבשה במלחמה. כל השטחים הללו נשארו מפורזים.

במהלך סימון הגבול התברר שהתוואי המתוכנן יוצר בעיות קשות במקומות מסוימים. עקב כך, שונה תחום רצועת עזה. הקו הירוק הוסט מעט דרומה, אולם נוספו לרצועת עזה הגבעות בדרום מערב הרצועה. בקטע התוחם את יהודה ושומרון הוכנסו תיקונים רבים שנועדו למנוע ביתור יישובים או ניתוק חקלאים מאדמותיהם, ובכל זאת תושבי אזור הספר החדש נפגעו במידה רבה. הפגיעה הרבה ביותר הייתה בעיר ירושלים שנחצתה בלב השטח הבנוי. גם הכפר ברטעה נחצה באופן שהשאיר שליש ממנו בתחום ישראל ושני שלישים בתחום ירדן. חציית הכפר נבעה מטעות במפות שעליהם סומן הגבול, וכיוון שהצדדים לא הצליחו להסכים על פתרון במקום. העיר קלקיליה הפכה למעין מובלעת ירדנית בתוך ישראל (עם חיבור צר לשטח יהודה ושומרון). קיבוץ רמת רחל בפאתי ירושלים נפגע קשות מהעובדה שהגבול החדש עבר כמעט מכל עבריו.

Asaf Simchoni Armistice Line 1948
חיים הרצוג, אסף שמחוני וקצין ירדני בדיוני קו שביתת הנשק עם ירדן

הקו הירוק בין ישראל לסוריה היה אמור לחפוף את הגבול הבינלאומי של המנדט הבריטי, אולם סוריה לא כיבדה אותו והשתלטה על שטחים קטנים אך משמעותיים (חמת גדר, רמת הבניאס ועוד) ועל כול השטח ממזרח לנהר הירדן ואף על חלק בצפון מזרח אגם הכנרת.

בנוסף, הקו הירוק יצר מצב בו מרבית מקורות המים של ישראל (חלק ממקורות הירדן, אקוויפר ההר והכנרת) נמצאו בשליטה ערבית. מכיוון שלא הושג סיכום מפורש על כך, החליטו מדינות ערב לבצע הטיה של המים, מה שהביא בסופו למלחמה על המים באמצע שנות השישים.

מלחמת ששת הימים

עד מלחמת ששת הימים גרסה תורת הלחימה של צה"ל כי בעת מלחמה כוללת יש להעביר את הלחימה מהר ככל האפשר לשטחו של האויב. ההנחה הייתה שישראל אינה יכולה להרשות לחימה בשטחה, בייחוד באזור השרון שבו המרחק בין חוף הים לקו הירוק עומד על 15 - 20 ק"מ בלבד. תורת הלחימה הזו הוכחה כיעילה - כשלושה שבועות לאחר היווצרות האיומים הראשונים, וכשנראה כי המלחמה אינה נמנעת, פתח צה"ל במתקפת מנע ופלש אל השטחים שמעבר לקו הירוק.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטחים נרחבים בכל החזיתות, הרבה מעבר לקו הירוק:

כיבושים אלה יצרו בעיה מורכבת עבור ישראל והתושבים הפלסטינים כאחד: בתום המלחמה, שלטה ישראל על שטח גדול פי כמה משטחה המקורי, ועל אוכלוסייה של כ-3 מיליון פלסטינים. הפלסטינים, תושבי יהודה ושומרון והרצועה (חלקם היו אזרחים ירדנים וחלקם ללא אזרחות) נאלצו לקבל משטר צבאי זר.

ישראל החליטה שלא לספח את רוב השטח הכבוש, שכן צעד כזה היה עלול ליצור משבר ביחסי החוץ של המדינה, וכמו כן צעד כזה היה מחייב אותה להעניק אזרחות לתושבי השטחים המסופחים, מהלך שהיה מקטין במידה ניכרת את שיעור היהודים באוכלוסיית המדינה, עד כדי ביטול הרוב היהודי. מצד שני, ישראל לא רצתה לסגת מהשטחים, הן מטעמים ביטחוניים-אסטרטגיים, הן מטעמים מדיניים (השטחים הכבושים עתידים להפוך לקלף מיקוח עבור ישראל) והן מטעמים אידאולוגיים. ישראל הנהיגה ממשל צבאי בשטח הכבוש, ברוח אמנת ז'נבה הרביעית, אך במקביל סיפחה את שטח מזרח ירושלים בצו שפורסם חודשים ספורים לאחר המלחמה, על-פי חוק של הכנסת. הצו הורה על החלת החוק הישראלי על שטח שכלל את החלק הירדני של ירושלים וכן כמה כפרים ועיירות בסביבתה. שטח זה מכונה מזרח ירושלים והוא שייך לשטח המוניציפלי של עיריית ירושלים. לתושבי האזור הוענק מעמד של תושבי קבע. כמו כן החלה ממשלת ישראל בהקמת יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו. תחילה הוקמו יישובים על-פי תוכנית אלון, שגרסה כי יש להחזיק בשטחי בקעת הירדן ואזורים אסטרטגיים אחרים, ולהחזיר את היתר. מאוחר יותר הוקמו יישובים גם באזורים אחרים.

הקו הירוק נשאר גבול אדמיניסטרטיבי בין השטחים שנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבגבולות הקו הירוק, אך לא על השטחים שמעבר לו. בשטחים אלה המשיך לחול החוק של המדינות ששלטו בהם לפני מלחמת ששת הימים וצווים של הממשל הצבאי הישראלי.
זמן קצר אחרי המלחמה הנהיג שר הביטחון דאז, משה דיין, מדיניות שכונתה "הגשרים הפתוחים". במסגרת המדיניות הזאת, נשארו גשרי נהר הירדן (בייחוד גשר אלנבי) פתוחים למעבר אנשים וסחורות, כך שנשמר הקשר בין ממלכת ירדן לבין יהודה ושומרון (הגדה המערבית). במקביל נפתח הקו הירוק לתנועה חופשית, ובוטלה הדרישה מן הפלסטינים להצטייד באישור מיוחד לשם ביקור בישראל גופא. לפיכך, נוצר קשר עקיף אך רצוף בין ישראל לירדן. המדיניות הזאת החזיקה מעמד עד האינתיפאדה הראשונה (שפרצה בדצמבר 1987). עם התמשכות האינתיפאדה ובגלל הסכנה לביטחון ישראל הוטלו עוד ועוד מגבלות על מעבר פלסטינים אל תוך תחומי הקו הירוק, עד שלבסוף נסגר הקו הירוק לתנועת פלסטינים כמעט לגמרי. תנועה חופשית של ישראלים מעבר לקו הירוק נמשכה עד קריסת הסכמי אוסלו (ראו להלן) כעשר שנים מאוחר יותר. ישראל ממשיכה לספק שירותי חשמל, מים, טלפון ודואר לפלסטינים, אם כי באופן פחות סדיר מכפי שנהגה בעבר.
הקו הירוק בין רמת הגולן לגליל נשאר פתוח לגמרי מאז מלחמת ששת הימים. עם קבלת חוק הגולן בכנסת ב-1981 החלה ישראל להתייחס לרמת הגולן כאל חלק בלתי נפרד משטחה.

פינוי סיני

בשנת 1979 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים, אשר במסגרתו החזירה ישראל למצרים את כל חצי האי סיני והרסה את כל היישובים הישראליים שנבנו בו אחרי מלחמת ששת הימים, כולל חבל ימית. במשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם, דרשה מצרים לקבל לידיה בחזרה את כל שטח חצי האי סיני, אך לא את שטח רצועת עזה. בהסכם השלום לא הוזכר הקו הירוק, אלא הגבול הבינלאומי האחרון שסומן - קו הגבול שקבעו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית ב-1906. קו גבול זה זהה לתוואי הקו הירוק, למעט הקטע הצפוני שלו - הקו הירוק מכליל את רצועת עזה בתחומי מצרים, בעוד הסכמי השלום, כאמור, הותירו אותה בשליטה ישראלית. זו הייתה הפעם הראשונה שישראל נסוגה משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.

חוק ירושלים וחוק רמת הגולן

בשנת 1981 התקבל בכנסת חוק יסוד "ירושלים בירת ישראל". החוק מגדיר את בירת ישראל כ"ירושלים השלמה והמאוחדת". באותה שנה התקבל בכנסת חוק שמחיל את החוק והמשפט הישראלי על רמת הגולן. רוב מדינות העולם אינן מכירות בסיפוח מזרח ירושלים למדינת ישראל, ומחשיבות את השכונות הישראליות שנבנו שם כהתנחלויות.

הסכמי אוסלו

בשנת 1993 נחתם ההסכם אשר היה הראשון בסדרת הסכמים, אשר כונו הסכמי אוסלו. במסגרת הסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית ושטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה חולקו לשלושה אזורי שליטה:

  • שטחי A: בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל.
  • שטחי C: בשליטה מלאה של צה"ל ושל הרשויות המקומיות האזרחיות, ברובן מועצות מקומיות. בשטחי C נמצאות כל ההתנחלויות, והגדרתם נקבעה בעיקר על-פי גורם זה.

מנהלה מיוחדת, מנהלת התיאום והקישור (מת"ק), המתפקדת למעשה כיחידה של צה"ל, הייתה אמורה לתאם בין פעולות צה"ל לפעולות המשטרה הפלסטינית.

הסכם השלום והגבול עם ירדן

גם בהסכם השלום בין ישראל לירדן לא מוזכר הקו הירוק, אלא קו הגבול שקבעו רשויות האימפריה הבריטית בין שטח המנדט הבריטי לשטח אמירות עבר הירדן (מאוחר יותר: ממלכת עבר הירדן). כיוון ששתי הישויות היו בהשפעה בריטית, קו הגבול לא סומן בפועל אלא תואר ושורטט על מפות בלבד. הסכם השלום קובע שחלק מתוואי הגבול בין ישראל לירדן בשטח שבין חמת גדר וטירת צבי הוא הנהרות הירמוך והירדן, ובמקרה של שינוי זרימתם באופן טבעי, הוא יקבע מחדש לפי התוואי. בהסכם נאמר במפורש שאין בהסכם כדי לשנות את מעמדם של שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית). הגבול בערבה סומן לראשונה בעקבות ההסכם. פירוש הגדרת תוואי הגבול במסמכים הבריטיים הישנים הייתה שנויה במחלוקת, ולבסוף קיבלה ישראל את הפרשנות הירדנית, והעבירה אליה בחזרה 300 קמ"ר, אליהם פלשה החל משנות החמישים ועד לחתימת הסכם השלום. עם זאת, שונה קו הגבול כך שכ 14 אלף דונמים של אדמה שעובדה מעבר לקו הגבול המנדטורי לאורך נחל ערבה, הועברו לשטח ישראל ותמורתם העבירה ישראל שטחים בגודל דומה לאורך הערבה. שני שטחים, מול צופר שבערבה וליד נהריים, "אי השלום", הם שטחים בריבונות ירדנית המעובדים בהיתר על ידי חקלאים ישראליים. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שלטעמה של ירדן אין כול ישות עצמאית השוכנת ממערב לקו זה כי הרשות הפלסטינית איננה מדינה עצמאית ומדינת ישראל לא סיפחה אליה שטח זה. בכול מקרה, קו הגבול בקטע זה עובר בתוך ים המלח ובמרכז נהר הירדן ולכן אין כול צורך לסמנו בפועל

פינוי רצועת עזה

בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל (בראשות אריאל שרון), בהחלטה שאושרה על ידי הכנסת, לפנות באופן חד-צדדי את כל היישובים הישראליים, כוחות הצבא ומתקניו מרצועת עזה ומארבעה יישובים בצפון השומרון. תוכנית זו, אשר מכונה "תוכנית ההתנתקות", נתקלה בהתנגדות מצד קבוצות גדולות בחברה הישראלית (במיוחד מצד הציבור הדתי), אך יצאה בכל זאת אל הפועל בשנת 2005. באוגוסט אותה שנה, פונו מרצועת עזה כל התושבים הישראליים, כל היישובים נהרסו וצה"ל פינה את כל כוחותיו ומתקניו מהרצועה. ישראל הודיעה כי היא מבטלת את הממשל הצבאי ברצועת עזה, והחלה להתייחס לקו הירוק ברצועת עזה כגבול לכל דבר, הגם שלא הכריזה על כך באופן רשמי. כיום רואה ישראל ברשות הפלסטינית את האחראית לשלטון ברצועת עזה, אם כי רשות זו אינה נחשבת כמדינה.

תמיכה והתנגדות לחזרה לגבולות הקו הירוק

בצד הישראלי

תמיכה

עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור בישראל הייתה מצומצמת, אולם היא הייתה נחלתם של כמה אישים בולטים. דוד בן-גוריון, שהיה ראש הממשלה בעת קביעת הקו הירוק, הביע לאחר המלחמה את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו, למעט בירושלים וברמת הגולן, ובלבד שמדינות ערב השכנות יסכימו לשלום מלא עם ישראל. בתקופה ההיא בן-גוריון כבר לא כיהן בשום תפקיד רשמי, ועל כן דבריו שיקפו את דעתו האישית בלבד. ב-16 באוגוסט 1972 דיווח זאב שיף בעיתון הארץ כי בן-גוריון שינה את דעתו וכי אין הוא תומך עוד בנסיגת ישראל לקו הירוק. שיף ציטט מקורבים לבן-גוריון שטענו כי חל שינוי בעמדתו כיוון שהתאכזב מהסיכוי לכונן שלום עם מדינות ערב, וכיוון שהתרשם מהצלחת ההתנחלויות. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי, העיתונאי ירון לונדון ואחרים, כולם מזוהים כאנשי שמאל. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו, על אף התנגדות עזה של הימין. בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת 1996, הובס השמאל ובנימין נתניהו זכה ברוב יחסי, שהבהיר כי חלק משמעותי בישראל התנגד להמשך הנסיגות. נתניהו השאיר את עמדתו בסוגיה זו בערפל מסוים- מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה לקו הירוק, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו.

כישלון שיחות השלום בקמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 הביאו להקפאת הדיון בנושא, מתוך תפיסה ש"אין פרטנר" בצד הפלסטיני שאיתו ניתן להגיע להסכם שלום. פיגועי הטרור הבלתי פוסקים בעורף ישראל, הביאו להתפשטות ההשקפה כי כל עוד לא ניתן להגיע להסכם, יש להתחיל ולבצע "התנתקות חד צדדית", כלומר נסיגה ישראלית חד-צדדית מחלק מהשטחים מעבר לקו הירוק, ויצירת מכשול פיזי, גדר ההפרדה, שימנע מעבר של פלסטינים לתוך תחומי הקו הירוק. הדבר התבטא בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה של ראש הממשלה אריאל שרון (אף על פי שביצע משאל חברים בתוך מפלגתו והפסיד), שזכתה לאהדה בקרב השמאל, אך בהתנגדות עזה מקרב הימין. קביעת קו הנסיגה כקו הירוק לא הייתה מובנת מאליה - היו הצעות לתיקונים בקו זה, אולם בסופו של דבר התקבל הקו הירוק מטעמים בינלאומיים. ההנחה הייתה שהקהילה הבינלאומית לא תראה את הנסיגה הישראלית כמושלמת אלא אם תהיה אל הקו הירוק, כולל ביטול הנוכחות הצבאית ברצועה. מאידך, תוואי גדר ההפרדה ביהודה ושומרון נקבע כך שגושי התיישבות ישראליים יכללו בצדה המערבי של הגדר, והגדר לא תחפוף את הקו הירוק באופן מוחלט.

התנגדות

המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, וגם טענותיהם שונות. יש המתנגדים לנסיגה מתוך אמונה כי אין לוותר על חלקים מארץ ישראל, כיוון שהיא שייכת לעם היהודי - אם מסיבות היסטוריות, ציוניות או דתיות (ראו גם "ארץ ישראל השלמה"). חלק ניכר מבין אלו הנם דתיים לאומיים. רבים אחרים מתנגדים לנסיגה מסיבות ביטחוניות, וסבורים כי שטחים אלה חיוניים לגבולות בני הגנה על מדינת ישראל, טענה זו נשמעת גם בפי המתנגדים מסיבות היסטוריות או דתיות.

עד לאמצע שנות ה-80 נטו רוב חוגי המרכז הפוליטי וחלקים בשמאל המתון להתנגד לרעיון הנסיגה אל עבר הקו הירוק במסגרת הסכם עתידי, אולם השקפה זו השתנתה בהדרגה, וכיום מרבית הזרמים הפוליטיים והמפלגות חולקים את ההשקפה כי ההסכם יביא להקמת מדינה פלסטינית על מרבית שטחי יהודה ושומרון, למעט גושי ההתנחלויות ותיקוני גבול נוספים, והשאלה העיקרית היא לא על עצם הנסיגה אלא על היקפה. עם זאת, רבים אינם מאמינים כי השלטון הפלסטיני הנוכחי, בעיקר לאור עליית חמאס, מסוגל להגיע להסכם שלום שיאכף ויוסכם על כל חלקי העם הפלסטיני. ישנם גם המצדדים בנסיגה ישראלית חלקית מהשטח, תוך הכללת גושי התיישבות בתחומי ישראל, כמו גם את בקעת הירדן וצפון ים המלח.

בצד הפלסטיני

הפלסטינים לא היו שותפים לקביעת הקו הירוק, והאינטרסים שלהם כמעט לא נלקחו בחשבון בעת קביעת הקו. למרות זאת, השפעת הקו הירוק עליהם הייתה מרחיקת לכת. פלסטינים, בדואים, נוצרים ודרוזים שנותרו בתוך תחומי הקו הירוק קיבלו אזרחות ישראלית, והשתלבו במידה כזאת או אחרת במדינת ישראל. פלסטינים ובדואים שנותרו בתחומי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) קיבלו אזרחות ירדנית ושולבו בממלכת ירדן. גם בין השנים 1967 - 1988 היו קשרים הדוקים בין תושבי יהודה ושומרון לבין ממלכת ירדן, קשרים שישראל אפשרה ואף עודדה. ב-1988 הודיע מלך ירדן דאז, המלך חוסיין, על ניתוק הקשרים בין ירדן לגדה המערבית, ובכך קיבל את עמדת הארגונים הפלסטינים, בעיקר אש"ף, כי באזור זה צריכה לקום מדינה פלסטינית.
ברצועת עזה נותרו התושבים חסרי אזרחות. הם לא קיבלו אזרחות מצרית ולא אזרחות ישראלית. מעמדו של השטח נותר לא-ברור מבחינה משפטית, ולעניין זה היו השלכות על תושביו.
הארגונים הפלסטינים, ובייחוד אש"ף שהוקם ב-1964, סירבו במשך שנים רבות להכיר בקו הירוק כקו גבול, כשם שסירבו להכיר במדינת ישראל או בזכות קיומה. עמדה זו התרככה בהדרגה - ב"הכרזת העצמאות" הפלסטינית שהוקראה באלג'יריה ב-1988 נרמז כי הפלסטינים מקבלים את קווי החלוקה שהתווה האו"ם ב-1947. בהסכמי אוסלו משנת 1993 כבר הסכים אש"ף לקביעת הקו הירוק כגבול השטח שעליו יחולו ההסכמים, וכיוון שההסכמים כללו הכרה במדינת ישראל, אפשר להסיק מכך שאש"ף ראה בקו הירוק את גבולות מדינת ישראל. אש"ף סירב להכיר בסיפוח מזרח ירושלים לישראל. ארגונים פלסטינים גדולים אחרים, בעיקר חמאס, מסרבים גם היום להכיר בקו הירוק באופן רשמי.
ההכרה לכאורה של אש"ף בקו הירוק עומדת בסתירה עם דרישה אחרת שהארגונים הפלסטינים עדיין עומדים עליה - זכות השיבה. הארגונים הפלסטינים עומדים על כך שפליטים פלסטינים שגרו עד 1949 ביישובים שבתוך תחומי הקו הירוק, יוכלו לשוב ליישוביהם המקוריים אם ירצו בכך. דרישה זו אינה מתיישבת עם הכרה בריבונות ישראל על השטחים שבתוך תחומי הקו הירוק, כיוון שריבונותה של מדינה כוללת גם את הזכות לשלוט בהגירה אל תוך המדינה ובהתאזרחות המהגרים. הרשות הפלסטינית ואש"ף שומרים כיום על עמימות בנוגע לאופן שבו לדעתם יש ליישב את הקונפליקט הזה. ישראל שוללת את הדרישה ל"זכות השיבה" מכל וכול.

במסגרת השיחות המדיניות בין ישראל והפלסטינים בתקופת ממשלת אהוד ברק, הסכימו הפלסטינים להכללת גושי התיישבות ישראליים מסוימים שמעבר לקו הירוק בתחומי ישראל, אך התנו זאת במסירת שטחים שבתוך הקו הירוק לידי פלסטין, בעיקר במערב הנגב ובחבל לכיש.

ראו גם

לקריאה נוספת

מאמרים

  • גבריאל בן דור, עמי פדהצור, דפנה קנטי, שסע טריטוריאלי בישראל? אידאולוגיה ופוליטיקה משני צדי הקו הירוק, מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס ה-11, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל, 2002, עמ' 213–222.
  • ארנון סופר, טל יער-ויזל, העלמתם של אלמנטים גאוגרפיים בעקבות הסרת גבול בהדגמה: "הקו הירוק", קרקע 39, 1995, עמ' 39–51.
  • לריסה פליישמן ואילן סלומון, לשאלה: "היכן הקו הירוק?" התשובה: "מה זה הקו הירוק?", אלפיים 29, 2005, עמ' 26–52.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "מקור ראשון"
  2. ^ החלטת הממשלה ג-11\6253, 3 בנובמבר 1967
  3. ^ עקיבא אלדרתכירו ילדים, זה הקו הירוק, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2006
  4. ^ לדוגמה מפת תחזית מזג האוויר, באתר השירות המטאורולוגי
  5. ^ ביקורת: עקיבא אלדר"במלכודת הקו הירוק מסה פוליטית יהודית" מאת יהודה שנהב, באתר הארץ, 12 במאי 2010; בעז נוימן, בעקבות הזמן הציוני האבוד, תכלת 40, קיץ תש"ע, 2010, עמ' 99-93; תקוה הוניג-פרנס, פח התוף, מטעם 23, אוגוסט 2010, עמ' 151-144; דימיטרי שומסקי, [ביקורת], סוציולוגיה ישראלית 13 (1), 2011, עמ' 192-189.
  6. ^ באתר האו"ם (באנגלית)
אינתיפאדה

אינתיפאדה (בערבית: انتفاضة, תעתיק מדויק: אנתפאצ'ה, "התנערות, התקוממות") הוא שם שניתן לשתי תקופות של התקוממות אלימה, מאופיינת במעשי טרור, של הפלסטינים כנגד ישראל. האינתיפאדות מהוות את אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים.

האינתיפאדה הראשונה (שעד פרוץ האינתיפאדה השנייה כונתה "האינתיפאדה") החלה ב-1987, והסתיימה עם ירידה במפלס האלימות בשנת 1991, אף כי יש מי שטוענים שהסתיימה לחלוטין רק עם חתימת הסכמי אוסלו באוגוסט 1993 ויצירת הרשות הפלסטינית בתחילת 1994. האינתיפאדה השנייה, המכונה בפי הערבים "אינתיפאדת אל אקצה" ובפי חלק מהישראלים "מלחמת אוסלו", החלה בספטמבר 2000 ודעכה בהדרגה לאחר מבצע חומת מגן.

ההבדלים המהותיים בין שתי האינתיפאדות הם צורת הארגון, הפעילים בהן, התחום שבו התבצעו וצורת השימוש בנשק. בעוד שהאינתיפאדה הראשונה אופיינה בהשתתפות מאסיבית של האוכלוסייה, שימוש בנשק קר שכלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה והוגבלה בעיקר לתחומי הקו הירוק, האינתיפאדה השנייה שהייתה הרבה יותר "מקצועית", הורחבה לכל תחומי ארץ ישראל, נעשה בה שימוש בנשק חם, מטעני חבלה והפעלת מחבלים מתאבדים. עם זאת, אחוז מצומצם יותר מקרב האוכלוסייה הפלסטינית השתתף בפועל בפעולות כנגד מדינת ישראל.

גם מבחינת היקף הנפגעים יש שוני גדול. באינתיפאדה הראשונה נהרגו (בין השנים 88 ל-92) בממוצע כ-456 פלסטינים וכ-24 ישראלים בשנה, בעוד שבאינתיפאדה השנייה נהרגו (בין השנים 2000 ל-2005) בממוצע כ-712 פלסטינים וכ-182 ישראלים בשנה. השנה הקשה ביותר באינתיפאדה הראשונה מבחינת הרוגים ישראליים הייתה שנת 1992 שבה נהרגו 34 ישראלים, לעומת זאת באינתיפאדה השנייה השנה הקשה ביותר הייתה שנת 2002 שבה נהרגו 452 ישראלים.

לפי דו"ח של ארגון בצלם, באינתיפאדה הראשונה נהרגו 1,593 פלסטינים ו-84 ישראלים (ביניהם אזרחים ואנשי כוחות הביטחון), ובאינתיפאדה השנייה נהרגו 4,944 פלסטינים ו-1,011 ישראלים.

המהומות בצרפת שפרצו בסוף 2005 כונו על ידי רבים "האינתיפאדה הצרפתית" ואחרים אף קראו להן "אינתיפאדת אירופה" עקב התפשטות המהומות לערים במדינות אחרות באירופה.

גדודי חללי אל-אקצא

גדודי חללי אל-אקצא (ערבית: كتائب شهداء الأقصى, תעתיק מדויק: כתאא'ב שהדאא' אלאקצא) הוא שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתחילת האינתיפאדה השנייה וביצעו מעשי רצח המוניים, פיגועי התאבדות וירי כנגד אזרחים וחיילים ישראלים. בעת הקמתם הם היו ארגון מסודר, המקבל מימון והוראות מההנהגה המרכזית של הפת"ח, אך במהלך האינתיפאדה התפוררו למספר רב של תאים מבודדים, שחלקם המשיכו לפעול בהתאם להנחיות בכירי הפת"ח, אך חלקם פעלו באופן עצמאי, וחלק אחר בצמוד להנחיות ומימון של חזבאללה.

גדר ההפרדה

גדר ההפרדה (גם חומת ההפרדה או גדר הביטחון, לעניין השם ראו בהמשך) היא מחסום הפרדה הנבנֶה על ידי ישראל בעיקר לאורך הקו הירוק מאז 2002, לשם מניעת מעבר בלתי מורשה של פלסטינים מיהודה ושומרון למרכזי אוכלוסייה ישראליים, במטרה למנוע חדירת מחבלים פלסטינים, ובכללם מחבלים מתאבדים.

דן באר שבע

דן באר שבע היא מפעילת התחבורה הציבורית הפנימית בבאר שבע.

הדלתא של הנילוס

הדלתא של הנילוס (בערבית: دلتا النيل; בתעתיק דלתא אלניל) היא האזור בצפון מצרים שבו נמצא שפך הנהר נילוס לים התיכון, הדומה לאות היוונית דלתא (Δ). זוהי אחת מדלתאות הנהר הגדולות בעולם, המשתרעת לאורך 240 ק"מ של חוף הים התיכון, מאלכסנדריה במערב עד פורט סעיד במזרח. בקצה הדרומי מתחילה הדלתא מצפון לקהיר, ואורכה מצפון לדרום הוא כ-160 ק"מ. שטחה של הדלתא כ-22,000 קמ"ר (בדומה לשטחה של כל ישראל שבגבולות הקו הירוק).

המשולש

המשולש (בערבית: المثلث, תעתיק: אלְמֻתַ'לַּת') הוא כינוי לאזור התיישבות ממזרח לשרון, במורדות הרי השומרון, בו מרוכזים ישובים ערביים ישראליים רבים. הכינוי "המשולש" ניתן לשטח זה, שהועבר מירדן לישראל בעקבות הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בין ישראל לירדן. האזור נמתח לאורך "הקו הירוק", בעברו במורדות המערביים של הרי השומרון. על פי הערכות שונות, מתגוררים באזור המשולש יותר מ-300,000 בני אדם.

הקו הירוק של הרכבת הקלה בירושלים

הקו הירוק הוא קו רכבת קלה עתידי, שצפוי להיות השני שנחנך מבין קווי הרכבת הקלה בירושלים.

הקו יחבר את שכונת גילה שבדרום העיר לשכונת הגבעה הצרפתית בצפונה. אורך הקו החדש כ-19 קילומטרים ולאורכו ממוקמות 36 תחנות נוסעים. הקו ישיק לקו האדום בכניסה לעיר, בתחנת בנייני האומה. על פי התכנון, הקו אמור לפעול בסוף 2024, אולם לפי הערכות הקו יחל לפעול רק בשנת 2025 או 2026. עלות ההקמה של הקו הירוק נאמדת ב–8.5 מיליארד שקל.

הקו העירוני

הקו העירוני הוא השם שניתן לקטע של הקו הירוק שחצה את העיר ירושלים בין 1948 ל-1967. הקו, באורך שבעה קילומטרים, היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שחילק את העיר בין מזרחה שנכבש על ידי הלגיון הירדני במלחמה, לבין מערבה, שהייתה לבירת מדינת ישראל. העיר העתיקה נשקה לקו העירוני מצידו המזרחי, ונותרה בשליטה ירדנית. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.

הרי ירושלים

הרי ירושלים הוא אזור גאופוליטי הררי ומבותר במרכז ארץ ישראל, באזור העיר ירושלים. בהגדרתם הרשמית, הרי ירושלים הם החלק מהרי יהודה הנכלל בתוך פרוזדור ירושלים, ובתוך הקו הירוק, אך לעיתים מכלילים בו גם אזורים שמחוצה לו. המונח הרי ירושלים הוא יותר מונח גאופוליטי, שבא לתאר את החלק של הרי יהודה שנמצא בתוך הקו הירוק, מאשר מונח גאוגרפי.

בתוכנית החלוקה של האו"ם (1947), נכלל חלק מפרוזדור ירושלים בשטח המדינה הערבית העתידית, וחלקו בשטח הבינלאומי שכלל את ירושלים. במהלך מלחמת העצמאות כבשה חטיבת הראל את האזור, מה שנתן למדינת ישראל אחיזה באזור ההר, דרך גישה לירושלים ואת השטח ששימש לבניית מערב העיר ירושלים.

גובהם הממוצע של הרי ירושלים הוא כ-650 מטרים מעל פני הים. ההרים הם שלוחות מקבילות היורדות מבמת ההר הגבוהה (800 מטר) של ירושלים, כיוונן מזרח-מערב, וביניהן נחלי אכזב הזורמים מערבה. מדרונותיו תלולים, ואין בו כמעט במת הר ושטחים מישוריים. את האזור מנקז אחד הנחלים הגדולים במרכז, נחל שורק, שבתוך העמק שלו עוברת מסילת הרכבת לירושלים. יובליו הגדולים בתחום הרי ירושלים הם נחל רפאים ונחל כסלון.

הרכבת הקלה בירושלים

הרכבת הקלה בירושלים היא מערך תחבורה ציבורית להסעת המונים בירושלים באמצעות רכבת קלה. זהו מיזם הרכבת הקלה הראשון בישראל, המהווה חלק מתוכנית תחבורתית כוללת בירושלים, שמלבד הרכבת הקלה כוללת גם תכנון לבניית נתיבי תחבורה ציבורית (נת"צ) וסלילת כבישי טבעת חיצוניים סביב העיר.

תוכנית האב הוכנה עוד בשנת 1995 תחת ראש העירייה דאז, אהוד אולמרט, ואושרה על ידי הממשלה ב־1998. עבודות התשתית החלו בפועל בשנת 2000 ותוכננו להסתיים עד 2006. בפועל, נפתח לציבור הקו הראשון, הקו האדום, ב-19 באוגוסט 2011.

אורכו של הקו האדום 13.8 קילומטר, הוא כולל 23 תחנות, הראשונה בפסגת זאב והאחרונה בהר הרצל. היקף הנוסעים הממוצע ברכבת עומד על כ-145 אלף נוסעים ביום. הארכת הקו האדום לנווה יעקב ולבית החולים הדסה עין כרם נמצאת בשלבי ביצוע, וקווים נוספים, הקו הירוק והקו הכחול, עדיין מצויים בשלבי תכנון וביצוע עבודות תשתית ראשוניות להכשרת הנתיבים העתידיים כגון הפרדות מפלסי הכבישים. החברה הראשונה שתפעלה את הרכבת הקלה בירושלים היא חברת סיטיפס לאחר שזכתה באוקטובר 2002 במכרז הקמת ותפעול מערך רכבת קלה בירושלים שתחילתו הקמת הקו האדום שלה. באוגוסט 2019 (8 שנים מאז הושקו נסיעות הקו האדום של הרכבת הקלה באוגוסט 2011) נבחרה מחליפה לחברת סיטיפס לתכנון, ביצוע ותפעול קווי הרכבת הקלה בירושלים חברת TransJerusalem J-Net LTD, שתקבל על עצמה גם את הפעלת הקו האדום הפעיל.

יהודה ושומרון וחבל עזה

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

החל משנת 1967 הוחל על השטחים ממשל צבאי, שבשנת 1981 הוחלף במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו השטחים לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם. מינואר 1996 נמצאת למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית, ולאחר ההתנתקות ב-2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה תחת שליטה פלסטינית.

המעמד המשפטי והבינלאומי של השטחים שנוי במחלוקת. ברוב מדינות העולם מתייחסים אל שטחי יהודה ושומרון כאל שטח פלסטיני כבוש, אך ממשלת ישראל רואה בהם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית, עמדה שהתקבלה גם על ידי בג"ץ.

כביש 60

כביש 60 (שִׁשּים) הוא כביש אורך ארצי בישראל המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת. רובו של הכביש עובר באזורי יהודה ושומרון, והנתיב שלאורכו הוא עובר ידוע גם בשם דרך ההר או "דרך האבות", בה לפי התנ"ך צעדו האבות. בשל המעקפים הרבים שנסללו לאורך הכביש, במידה רבה אין הוא חופף עוד את הדרכים ההיסטוריות.

מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב

מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב (מוכרת בציבור בתור: פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב) מיועדת להיות אמצעי התחבורה הציבורי העיקרי ברחבי תל אביב-יפו, ולפעול אף לקישור טוב יותר בין העיר לפרבריה (רחבי גוש דן).

המערכת נדונה כבר מקום המדינה, וכללה בגלגוליה השונים תוכניות לשיטות שונות של תחבורה ציבורית, כגון: רכבת מהירה, רכבת קלה, רכבת תחתית, מערך קווי אוטובוסים וכדומה. נכון ל-2017 המערכת כוללת ארבעה קווי רכבת קלה (LRT – Light Rail Transit). בנוסף נבחנת היתכנות להקמתם של עוד שלושה קווי מטרו. על תכנון ויישום המערכת מופקדת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים, שהוקמה בשנת 1997.

ב-2 באוגוסט 2015 החלו העבודות להקמת תחנות הקו האדום, אם כי עבודות על חלקים עיליים ותחתיים של קו זה התבצעו אף לפני 2012. העבודות על התחנות צפויות להימשך שש שנים, עד לחנוכתו המתוכננת של הקו האדום כקו הרכבת הקלה הראשון באוקטובר 2021. בנובמבר 2015 הכריז שר התחבורה ישראל כ"ץ כי עד סוף שנת 2016 יחלו העבודות גם על הקו הירוק והקו הסגול, אך נכון לחודש פברואר 2018 עבודות אלו טרם החלו. בכנס שדיבר מנכ"ל נת"ע, יהודה בר-און, בר-און אמר שאמורים להתחיל לעבוד על הקמת הקווים הסגול והירוק בסוף 2018, כדי שייפתחו במהלך שנת 2024, ובנוסף שתחנת קרליבך התת-קרקעית בקו האדום צפויה להיפתח ביוני 2022 (אחרי שייפתח שאר הקו האדום באוקטובר 2021) בין היתר כי זו גם אמורה להיות תחנה של הקו הירוק, ומפתיחת הקו האדום ועד יוני 2022, הרכבות יחלפו בלי לעצור בתחנת קרליבך.

מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב - הקו הירוק

הקו הירוק הוא קו רכבת קלה עתידי, שצפוי להיות השני שנחנך מבין קווי המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב. מסלולו צפוי לעבור מחולון וראשון לציון דרך תל אביב-יפו עד הרצליה. על-פי התכנון הוא יעבור ברובו בדרך עילית, אך במרכזו באזור תל אביב הוא צפוי להיות תחתי, בין שדרות הר ציון לקצה הצפוני של רחוב אבן גבירול.אורכו של הקו הוא כ-39 קילומטר במצבו הסופי, מתוכם 4.6 קילומטרים בשתי מנהרות מקבילות ו-34 קילומטר עיליים. הוא צפוי להתפרס על ארבע ערים וב-62 תחנות, מתוכן ארבע תת-קרקעיות.

מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב - הקו הסגול

הקו הסגול הוא קו רכבת קלה עתידי בין תל אביב-יפו ליהוד, המתוכנן כחלק מהמערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב. קו זה עתיד להיות הקו השלישי שיחנך, ועלות בנייתו מוערכת ב-8.5 מיליארד ש"ח. ב-9 ינואר 2017 אישרה ועדת השרים לתכנון ובניה את תוכניות הקו והעבודות צפויות להתחיל ב-2018 (התחיל בדצמבר 2018) והוא צפוי להיפתח בשנת 2024.

אורכו של קו זה עתיד להיות 28 קילומטרים, עתידות להיות לו 44 תחנות והוא עתיד להסיע כ-60 מיליון איש בשנה.

מרחב התפר

מרחב התפר הוא כינוי לתוכנית הגנה ביטחונית שמתבססת על נוכחות צבאית והקמת מכשולים באזור קו התפר. אזור קו התפר הוא האזור שליד הקו הירוק, ירושלים ושכונותיה וגושי ההתיישבות הקרובים אליו.

תוכנית "מרחב התפר" נועדה להקטין את יכולת החדירה של מפגעים משטח הרשות הפלסטינית לשטח ישראל שמספרם עלה מאז פריצת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. עקב העצמת תופעה של מחבלים מתאבדים. מפגעים אלו נכללים בתוך קבוצה רחבה וגדולה של שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) המונה עשרות אלפי פלסטינים שעוברים מתוך שטחי הרשות הפלסטינית לשטחי ישראל באופן בלתי חוקי לצורכי פרנסה, מדי יום ביומו.

תוכנית "מרחב התפר" כוללת מספר אלמנטים ביטחוניים:

הקמת גדר מערכת לאורך קו התפר בהתאם לשיקולים ביטחוניים. גדר זו ידועה בשם "גדר ההפרדה" והיא החלק העיקרי בתוכנית. גדר ההפרדה הושלמה עד כה בחלק הצפוני של קו התפר וכרגע נבנית באזור ירושלים והמרכז.

פריסת כוחות משמר הגבול וצה"ל בסיורי בט"ש באזור קו התפר.

הקמת רשת נקודות בידוק ביטחוני וחסימות כבישים ("מחסומים") על מנת לשלוט בתנועה של הפלסטינים ולמנוע תנועה חופשית של מחבלים ומכוניות תופת.

הקמת מכשולי ביטחון קדמיים כדי להקשות על חדירת מחבלים הן לתוך תחומי הקו הירוק והן ליישובים ישראלים שמחוצה לו (התנחלויות).

נחל בזק

נַחַל בֶּזֶק (ואדי שובאש) הוא נחל אכזב הזורם מדרום לגלבוע, ומנקז את מימי הר הגלבוע והרי צפון-מזרח השומרון. הוא מפריד בין השומרון המזרחי ובין רכס הגלבוע.

אורכו של הנחל הוא כ־10 ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו הוא כ־40 קמ"ר. שמו נגזר משמה של העיר המקראית הסמוכה בזק (ח'רבת אבזיק).

הנחל יורד מאזור הכפר רבא (בהר בזק, גובה 713 מטר) לכיוון צפון-מערב, פונה מזרחה ב"ברך", ויוצא לבקעת הירדן באזור הקו הירוק.

באזור הנחל שתי שמורות טבע:

שמורת נחל בזק - שטחה 1840 דונם, הוכרזה כשמורה ב-31 ביולי 1983

שמורת נחל בזק עילי - שטחה 55,530 דונם, הוכרזה כשמורה ב-9 באפריל 1991בשנת 1969, במהלך תקופת המרדפים בבקעת הירדן נהרגו שישה לוחמי צה"ל, ובהם מפקד גדוד 50, משה פלס, וסגנו דורון מנור, במרדף אחרי מחבלי פת"ח במעלה הנחל.

בשנת 1984 התרחשה בו תאונת המסוק בנחל בזק.

פרוזדור ירושלים

פרוזדור ירושלים הוא השטח המחבר בין השפלה לירושלים ונמצא בגבולות הקו הירוק. אזור זה נכבש במלחמת העצמאות, במהלך פריצת הדרך לירושלים, והיה מוקף עד למלחמת ששת הימים בשטח ממלכת ירדן.

פרוזדור ירושלים אינו נבדל מבחינה משמעותית מאזורים גאוגרפים סמוכים לו מצפון ומדרום, והגדרת אזור זה היא צבאית-מדינית ולא גאוגרפית.

קו הקמפוסים

קו הקמפוסים הוא קו רכבת קלה עתידי, שיחבר בין שני הקמפוסים של האוניברסיטה העברית מגבעת רם להר הצופים, והיה צפוי להיות השני שייחנך מבין קווי הרכבת הקלה בירושלים. לאחר כישלון המשא ומתן עם הזכינית סיטיפס, על הקמת הקו (כחלק מפרויקט הארכת הקו האדום), פרסם משרד התחבורה מכרז חדש בו נכלל הקו כחלק מהקו הירוק. באוגוסט 2019 נבחרה TransJerusalem J-Net LTD לזכיינית הממונה על פיתוח והפעלת הקו.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאותמלחמת ששת הימיםמלחמת ההתשה בבקעת הירדןמלחמת לבנון הראשונה
מבצעים בולטים פעולת כראמהמבצע זעם האלמבצע יונתןמבצע רגל עץמבצע תיבת נוחמבצע חומת מגןמבצע גשמי קיץמבצע עופרת יצוקהמבצע עמוד ענןמבצע צוק איתן
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (1970)טבח הספורטאים במינכןפיגוע כביש החוףהאינתיפאדה הראשונהמהומות הר הבית (1990)האינתיפאדה השנייהפיגועי התאבדות בישראלהתקפות רקטות פלסטיניות על ישראלהלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקההלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענןהלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתןהלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתןגל הטרור הפלסטיני (2015–2016)מהומות הר הבית (2017)פיגועי הטרור ב-2017העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)פיגועי הטרור ב-2018
הכוחות בסכסוך ישראל: צה"לשירות הביטחון הכללימשטרת ישראלמשמר הגבולהמוסד
הפלסטינים: פת"חחמאסאש"ףהג'יהאד האסלאמי הפלסטיניועדות ההתנגדות העממיתגדודי חללי אל-אקצא
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיהועידת מדרידהסכמי אוסלוהסכם ואימזכר שארם-א-שיח'ועידת קמפ דייווידמפת הדרכיםהיוזמה הסעודיתפסגת עקבהפסגת שארם א-שייח' (2005)תוכנית ההתנתקותועידת אנאפוליסתוכנית ההקפאה
מושגים בעיית הפליטיםאינתיפאדהזכות השיבהנפקדים נוכחיםתהדיאהשהידסיכול ממוקדמדיניות ההפרדה
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראלרמטכ"לי צה"לשרי הביטחון של ישראלראשי השב"כראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסיינייאסר ערפאתמחמוד עבאסחיידר עבד א-שאפיאחמד יאסיןח'אלד משעלמוחמד דחלאןפייסל חוסייניסרי נוסייבהג'יבריל רג'ובמרואן ברגותיג'ורג' חבשנאיף חוואתמהאסמאעיל הניהמוחמד דףיחיא סנוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיניתוכנית החלוקההכרזת העצמאותהנכבה • הקו הירוק • יהודה ושומרוןרצועת עזהמזרח ירושלים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.