הקוראן

הקוּרְאָןערבית القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم - "הקוראן הנכבד"; בתעתיק: "אלקֻראַאן אלכַּרים") הוא ספר הקודש של דת האסלאם.

הקוראן מכיל 114 פרקים (סוּרא) המסודרים לפי גודלם, הפרקים הארוכים מופיעים בתחילת הקוראן (מלבד הפרק הראשון המכיל 7 פסוקים בלבד), ולאחריהם באים הפרקים הקצרים.

לפי האסלאם, הקוראן הוא ספר טהור שירד לידי מוחמד מהשמים, בשפה ערבית טהורה. כך שלא ניתן לחקותו ואין זה ראוי לקרוא או לתרגם אותו לשפה אחרת שאינה שפת המקור, בצורה בה בחר האל להעביר את המסר, זאת משום שהערבית מכילה ביטויים מיוחדים, וניסיון תרגום יוביל לעמעום או שינוי המסר שרצה האל להעביר.

העורך הראשי של הקוראן היה זיד בן ת'אבת, איש מדינה שהצטרף לקהילת מוחמד ושימש כמזכירו. הרמב"ם, באיגרת תימן, קורא לקוראן בכינוי "כתבי זיד". אבן אסחאק טוען כי אבן ת'אבת היה מהיהודים שהתנגדו למוחמד, אך כי ייתכן שכתב את הקוראן או חלקים ממנו בכפייה. לאור זאת ישנם המפרשים כי אותיות ה"פואתח" המופיעות בתחילת סורות מסוימות בקוראן מהוות סימני רמז המיועדים לקוראים היהודים. כשחלקים מסמנים לא להתייחס לכתוב בפסוקים המדוברים, חלקם מסמנים כי חלקים אלו נכונים וכו'.[1]

רקע

טוענים כי לאחר שמורה יהודי לימד את מוחמד קצת על הדת וההיסטוריה היהודית נישא האחרון לסוחרת, לאחר מותה ירש את רוב הונה והחל במסעות גיוס תומכים ובזיזת רכוש יהודים שלא הסכימו ללכת בדרכיו. תחילה כיוון את כיוון התפילה של הדת החדשה לירושלים, אך לאחר שהדבר לא יצר שום הבדל בין תומכיו לבין היהודים שינה את כיוון התפילה למכה. בתקופת עות'מאן אוגדו כלל הכתבים אודות נאומיו של מוחמד ומסקנותיו ממה שלמד ממורו. לאור זאת בסיוע כמה מלומדים ויודעי כתב ולשון חובר הקוראן כ-20 שנה לאחר מות מוחמד, וכונה "מצחף עות'מאן". המסורת מספרת שעות'מאן מחק, שרף וגנז את כל יתר הכתבים שלא היו לרוחו. לכן ייתכן כי הקוראן והכתבים הכתובים בו אינם שלמים ואינם כפי שהתכוון מוחמד בדבריו. אלא תורת משה חלקית שתורגמה בקיצור לשפה הערבית. מוחמד גם התייחס לתורה שבעל פה וחשיבותה "נתנו למשה ואהרון את הפרקאן (הכוונה לפרקים או פרקי אבות התלמודי), ואור נגוהות ודברי תוכחה ליראים"; "ואכן נתנו לך שבעה מן 'אל מתני' (7 מצוות בני נח) ואת הקוראן הנעלה... כאשר הורדנו על המחלקים, אשר עשו את הקוראן חלקים חלקים (צדוקים שזלזלו במסורת התורה שבעל פה)." (ב,נ; כא, מט; טו, פז-צא).[2]

אטימולוגיה

ככל הנראה קשורה המילה "קוראן" לשורש השמי ק.ר.א, הנקשר עם קריאה. דומיננטית היא הקירבה בין מילה זו למילה העברית "מקרא", אשר אף היא מכוונת לקאנון דתי עליון – היהודי, הוא התנ"ך. כתוצאה מכך, באחד התרגומים של הקוראן הוא אף נקרא "המקרא".

מאפייני הקוראן

Qur'an
קראן, איראן, ראשית המאה ה-16, פתיחת הקוראן, עיטורים בזהב וב-Lapis Lazuli

על פי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי אללה לבני האדם. הוא הורד אל מוחמד, נביא האסלאם, פסוקים-פסוקים (אַיאַת) במהלך תקופה של 22 שנה, בידי המלאך ג'יבריל (جبريل - המזוהה בדרך-כלל עם המלאך גבריאל במסורת היהודית-נוצרית).

מעמדו של הקוראן באסלאם הוא דברי אלוהים בעצמם, ולא עלילה שנכתבה בידי אדם. כמו דברי הנביא בשם אלוהים, גם הקוראן הוא מחשבה, אמירה וציווי אלוהי ואין עליהם עוררין. במהותו הקוראן הוא אסופת האמירות של אלוהים אל האנושות באמצעות הנביא והערבים. בתחילת הציטוט מן הקוראן נהוג לומר: "אמר אללה הנעלה", או "אמר לשליח" (=לנביא מוחמד).

הקוראן נישא בצורת נאומים מפי מוחמד למאמיניו, והועלה על הכתב בנוסחו הסופי רק בשנת 650 לספירת הנוצרים (תאריך משוער), בימי הח'ליף השלישי עות'מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفان). מוחמד עצמו נפטר בשנת 632 לספירה. עד לימי עות'מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות שזכרו כמה מתלמידיו של מוחמד. עות'מאן חשש כי מעבירי הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר חשש כי ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, בזמנו של הח'ליף עות'מאן קובץ נוסח אחיד ויצאה פקודה להשמיד את כל הנוסחים האחרים. במקורות המוסלמים, בעיקר בפרשנות, נשמרו קריאות שונות של מילים ופסוקים בקוראן, שהופיעו כביכול בנוסחים הלא-עות'מאניים.[3] הנוסח העות'מאני של הקוראן הוא הנוסח המקובל כיום.

הקוראן כתוב בעיקרו בפרוזה, אולם חלקים גדולים ממנו כתובים בסגנון המכונה בערבית "סג'ע" (سجع). ניתן לתאר את הסגנון הזה כ"פרוזה מחורזת", כלומר פסוקים הכתובים בלא משקל, אבל מתחרזים זה בזה. משערים שזה היה סגנון הנאום המקובל באותה תקופה. יש גם כמה סורות הכתובות כפיוטים. יש בקוראן תופעות דקדוקיות שאינן קיימות בערבית הספרותית המקובלת היום, ומקורן כנראה בניב הערבי של העיר מכה באותה תקופה.

מבנה

קוראן, סורת אל-פאתחה (פרק הפתיחה)
בשם האל הרחמן והרחום
השבח לאל רבון העולמים
הרחמן והרחום
המולך ביום הדין
אותך נעבוד ובך נסתייע
הנחה אותנו בדרך הישרה
דרכם של אלו אשר הענקת להם את חסדך,
לא של אלו שאתה כועס עליהם ולא של התועים

לפי הסברו של חנא זכריאס, הקוראן מורכב משני חלקים נפרדים: הראשון, חיבור המכיל לקט של סיפורי תורה בערבית שנכתב ותורגם על ידי המורה של מוחמד. לגביו אמר מוחמד: "הקוראן שלוח אליך מעם חכם ויודע", לפי המוסלמים ה"חכם ויודע" שהוריד ברוח הקודש את הקוראן היה המלאך גבריאל או אללה עצמו. השני יומן המכיל כתבים על מוחמד. מוחמד עצמו מעולם לא ראה את החלק השני על חייו, שחובר רק מאוחר יותר. מאחר שבתקופה המדוברת היו רק מעטים שידעו והכירו את "הקוראן", ישנן שתי השערות לגבי זהותו של מורו של מוחמד: או שהיה רב יהודי או שהיה כומר נוצרי; או שהיו למוחמד שני מורים כשאחד מהם בעיר מכה היה יהודי, והאחר בעיר מדינה היה נוצרי או יהודי מומר.[4]

הקוראן מחולק ל-114 פרקים, שכל אחד מהם קרוי "סורה" (سُورَة). לכל סורה ניתן שם, שבדרך-כלל אינו מעיד על תוכנה. סידור הסורות המקובל הוא טכני - מהסורה הארוכה ביותר עד הסורה הקצרה ביותר, אם כי יש חריגות משיטה זו. במסורת המוסלמית נהוג גם סידור חלופי, על פי המועד שבו הורדה כל סורה אל מוחמד, מועד שנקבע על-פי פרשנות חכמי האסלאם בדורות שונים. נהוג לחלק את הסורות בקוראן לשתי תקופות מבחינת זמן הופעתן: סורות של מכה (مكـّيـّة) וסורות של אל-מדינה (مدنيـّة). הראשונות נכתבו בעת שמוחמד התגורר במכה, ואילו האחרונות לאחר שהיגר לאל-מדינה (אם כי חלק מהאחרונות נישאו כנאומים במכה לאחר כיבושה בידי מוחמד ומאמיניו, ראו בערך מוחמד). הסורות של מכה, שהן המוקדמות יותר מבחינה כרונולוגית, נמצאות בדרך-כלל בסוף הקוראן, כיוון שהן קצרות יותר ונושאות אופי פיוטי ("לשון סג'ע"). הסורות של מדינה, שהן ארוכות בדרך-כלל, נושאות אופי יותר משפטי, וכוללות חוקים, דינים, פולמוסים גלויים עם דתות אחרות, וגם אזכורים לסיפורי התנ"ך והברית החדשה (ראו להלן).

לפני כל הסורות, למעט הסורה התשיעית, מופיעה ה"בסמלה", ביטוי שפירושו "בשם אללה הרחמן והרחום" (بسم الله الرحمن الرحيم). ביטוי זה אינו נמנה כפסוק, למעט בסורה הראשונה, שבה הוא נחשב לפסוק הראשון. מוסלמי שמצטט מן הקוראן מקדים את הביטוי הזה לציטוט (אף כשאינו מצטט סורה שלמה), בדרך כלל בתוספת "אללה יציל מהשטן הארור" ("أعوذُ بالله منَ ٱلشيطان ٱلرّجيم") ומסיים את הציטוט במילים: "דברי אללה העצום הם אמת" (صدّق الله العظيم). יש מוסלמים הנוהגים להקדים גם לדברים של חול (נאומים חשובים וכו'...) את ה"בסמלה" או אפילו את כל הסורה הראשונה, "סורת אל-פאתחה".

כל פסוק בקוראן מכונה איה (آية), מילה שפירושה בערבית "נס" או "מופת". ישנן כמה חלוקות לפסוקים, לכן מספר הפסוקים בקוראן אינו מוחלט. בגרסה הפופולרית ביותר של הקוראן, גרסת כופה, ישנם 6236 פסוקים.

הסורה הראשונה, המכונה "סורת אל-פאתחה" (سورة الفاتحة, קרי: סורת הפתיחה), נמצאת בראש הקוראן מפאת חשיבותה, אף על פי שהיא קצרה יחסית ושייכת לסורות של מכה. סורה זו משמשת כבסיס לתפילה המוסלמית (צלאת). בסורה זו שבעה פסוקים, ועניינה דבקות באללה וביום הדין.

הסורה השנייה בקוראן, שהיא הארוכה ביותר, מכונה "סורת אל-בקרה" (سورة البقرة, קרי: סורת הפרה). זוהי סורה מהסורות של אל-מדינה, ובה 286 פסוקים. הסורה הזאת כוללת את הדינים העיקריים של הדת המוסלמית.

היות שהקוראן אינו מסודר על פי סדר ההתגלות, אלא לפי סדר טכני, נוהגים המפרשים (مفسرون, "מוּפַסירוּן") לומר כי הפסוק המאוחר מבטל (תעתיק: נאסח') את המוקדם, המבוטל (מנסוח'), וכך גם יש בידם כלי נוח לפתרון סתירות בין פסוקים (איאת) ופרקים (סֻוַר) בקוראן.

מקטעאת

Qur'anic initial letters en
תרשים עץ המסדר את המוקטעאת לפי מבנה ושכיחות.

בראש עשרים ותשע סורות מופיעים צירופי אותיות חסרי-פשר (למשל: الم, يس, طه, كهيعص, ص ועוד), הנקראים מֻקַטַּעָאת (مقطعات) או פַוָאתִח (فواتح). חלק מן הסורות נקראות על שם הצירוף הפותח אותן. כמה מצירופים אלה משמשים כשמות מוסלמים, למשל טה חוסיין (צירוף האותיות طه) ואחמד יאסין (יא+סין).

המסורת המוסלמית רואה בהן "אותיות מסתוריות", ויש מוסלמים הטוענים כי הן מרמזות על מועד "יום הדין". חוקרי האסלאם משערים כי מדובר בסימני עריכה שנעשו בשעת העלאת הקוראן על הכתב, או שאלה ראשי התיבות של שמות המוסרים או העורכים, אולם אין הוכחה חד-משמעית להשערות אלה.

הורדת הקוראן

על פי התפיסה האסלאמית, הקוראן הורד פעמיים, והן:

ההורדה הראשונה: הורדת הקוראן בבת אחת בלילת "אל-קאדר" (ליל הכבוד), מהלוח השמור ברקיע השביעי אל הרקיע התחתון. אללה אמר בפסוק אחד בסורת אל-קאדר, ליל הגורל, פרק 97 "אנו הורדנוהו בליל הגורל".

ההורדה השנייה: הורדת הקוראן טיפין טיפין, פרקים פרקים, על מוחמד, מהרקיע התחתון במשך 23 שנים, בהתאם לצורכי האסלאם ולהתפתחויות.[5]

החוכמה שבהורדת הקוראן פרקים פרקים, על פי התאולוגיה האסלאמית:

1.   חיזוק לב הנביא: ההשראה נמשכת ובה פתרונות לבעיות הצצות, והודעות לנביא, ולמוסלמים שאללה שומר על נביאם ועל דתם.

2.   הקלה בהבנת הקוראן ושינונו בעל פה ויישומו.

3.   לצעוד צעד צעד בהלכות האסלאם וחוקיו.

4.   הקוראן הורד בהתאם לשינויים ולתנאים הנמצאים.

5.   התשובה לשאלות השואלים.

6.   בקוראן גם ההודעות על הצבועים והחנפנים שלא היו בתקופה הראשונה באסלאם במכה.

הפסוקים שהורדו במכה והפסוקים שהורדו באלמדינה

במכה: הפסוקים מהקוראן, שלפי התפיסה האסלאמית הורדו על מוחמד לפני ההגירה לאלמדינה, בין אם הפסוקים הורדו עליו במכה או בכל מקום אחר.

באלמדינה: הפסוקים מהקוראן, שלפי התפיסה האסלאמית הורדו על מוחמד מאללה באמצעות המלאך גבריאל לאחר הגירתו לאלמדינה, בין אם ההורדה הייתה באלמדינה או במקום אחר.

מאפייני פסוקי הקוראן שהורדו במכה:

1.   פסוקים קצרים

2.   בדרך כלל מתחילים בפניה לאנשים ("הוי האנשים")

3.   נושאיהם מתרכזים על הקריאה ליסודות האמונה.

4.   כל סורה שעוקבת אחרי הנביאים עליהם השלום ועמיהם, היא סורה שהורדה במכה, חוץ מסורת אלבקרה (פרק 2: הפרה)

5.   כל סורה שיש בה "השתחוות" (סג'דה) הורדה במכה.

6.   כל סורה שיש בה מילת "כָּלַא" (לא) הורדה במכה.

7.   כל סורה המתחילה באותיות מפוזרות כמו חא.מים. או אליף.לאם.מים הורדו במכה, חוץ מסורת אלבקרה (פרק 2: הפרה) ואל עמראן (פרק 3: בית עמרם).

8.   בסורות ממכה יש דוגמאות מופלאות היצירה לעולם.

9.   בסורות ממכה יש הרבה שבועות באללה, ברואיו, וביום הדין.[6]

מאפייני פסוקי הקוראן שהורדו באלמדינה:

1.   פסוקיו ארוכים.

2.   אם מתחילים בקריאה מתחילים ב"הוי המאמינים".

3.   כל סורה שיש בה מצווה (תפילה או צום או עליה או רגל) או עונש (עונשו של הגנב וכו')

4.   פסוקי הקוראן המדיני דיברו על הצבועים ועל הצביעות.

5.   כל סורה שיש בה זכר של ויכוח עם "עם הספר" .

התועלת שבהכרת ההבדלים בין מקומות הורדת הפסוקים על פי האסלאם[7]

1.   להיעזר בידיעה להסבר הקוראן והבנתו.

2.   להיעזר בידיעה להבנת שיטות הקריאה לדרך אללה (הקריאה לאסלאם).

3.   להיעזר בידיעה להבנת השתלשלות חיי מוחמד ושלביה.

מעמדו התאולוגי של הקוראן

AndalusQuran
דף קוראן מאל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) מהמאה ה-12

על-פי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא דבר אלוהים. על כן התנהל באסלאם ויכוח תאולוגי בשאלה האם הקוראן "קדמון (בא מן הנצח, או בערבית: أزلي "אזלי") או שהוא נברא. במילים אחרות, האם הקוראן נברא בידי אללה כמו כל ישות אחרת בעולם, או שמא הוא היה קיים מאז ומעולם כמו אללה עצמו. הרציונליסטים שבין חכמי האסלאם בימי הביניים, בעיקר אנשי זרם המעתזלה (المعتزلة) טענו כי מההנחה שהקוראן קדמון עולה כי הקוראן הוא מעין אל בפני עצמו, ולפיכך אללה אינו האל היחיד, דבר שהוא בגדר כפירה (شـِرْك "שִרְכ" - שיתוף, במובן של שיתוף אלים אחרים בפולחן, כפי שהיה מקובל בטרם האסלאם). לפיכך הם טענו שהקוראן הוא נברא. כנגדם טענו חכמי אסלאם אחרים, כי הקוראן הוא תואר של אללה וחלק ממנו, כלומר ביטוי של האל, ולפיכך הוא נצחי כמו האל עצמו, מבלי שתהיה בכך כפירה באחדותו של אללה. הדעה האחרונה היא זו המקובלת היום על רוב המוסלמים, ולפיכך רוב המוסלמים מאמינים כי הקוראן לא נכתב במועד כלשהו אלא היה קיים מאז ומעולם, והורד אל מוחמד בלשון בני אדם במועד שבחר אללה.

בקוראן עצמו כתוב כי מקורו הוא ב"לוח הגנוז" (اللوْح المحفوظ, אללוח אלמחפוט'), השמור אצל אללה, ואשר הורד בלשון בני-אדם אל נביאים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית. בין הנביאים האלה נכללים רוב נביאי ישראל, דמויות מקראיות כגון אדם הראשון, נח, דוד המלך ושלמה המלך, ישו הנוצרי, וכן נביאים שלא נזכרים במקום אחר מלבד הקוראן (למשל: הנביא הוד). (עוד בנושא, ראו בערך "נביאי האסלאם").

בתאולוגיה המוסלמית מקובלת ההנחה כי התנ"ך והברית החדשה היו בראשיתם ביטוי של "הלוח הגנוז" בדומה לקוראן, אולם הם שובשו וסולפו בידי היהודים והנוצרים, שסטו מדרך הישר, ועל כן נוצר צורך בהתגלות נוספת שבה הורד הקוראן אל מוחמד. לפיכך, לפי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא המקור האמין היחיד לדברי האל.

הקוראן לעומת כתבי הקודש היהודיים והנוצריים

Opened Qur'an
ספר קוראן פתוח

הקוראן מאזכר דמויות ואירועים אשר מסופרים גם בספרי הקודש היהודיים והנוצריים - התנ"ך, הספרים החיצוניים והמדרש - אם כי הוא שונה בפרטים רבים. מהתנ"ך מוזכרים אדם, חנוך, נח, אברהם, לוט, ישמעאל, יצחק, יעקב, יוסף, אהרון, משה, יתרו, דוד, שלמה, אליהו, אלישע, יונה, זכריה ואיוב. מהברית החדשה מוזכרים יוחנן המטביל וישו. ישו מוזכר בקוראן יותר פעמים מאשר מוחמד. בנוסף, מרים, אם ישו, מוזכרת בקוראן יותר פעמים מאשר בברית החדשה.

כל הדמויות שמוזכרות, מוכרות באסלאם כנביאים שתיקשרו עם אלוהים ונשאו את דברו לאנושות, יחד עם מספר גדול (עשרות, ולפי מסורות מסוימות מאות ואלפים) של נביאים. אולם 26 נביאים נזכרו בקוראן ומוחמד הוא חותם הנביאים, ולא צפוי לבוא נביא אחריו. השיעה טוענת כי בין הדורות מאז אדם הראשון ישנו ניצוץ אלוהי ביכולת לפרש את אלוהים באופן מיוחד, ואפילו שאין נביא אחרי מוחמד, היכולת המשיכה לאימאמים ולאייתולות.

על-פי הקוראן, הן הקוראן עצמו והן כתבי הקודש היהודיים והנוצריים הועתקו ממקור שמימי שמכונה "הלוח הגנוז" (اللَّوْح المحفوظ). הצורך בקוראן נבע, לדעת המסורת המוסלמית, משתי סיבות: תיקון שיבושים וסטיות שיצרו היהודים והנוצרים בטקסט המקודש, וכן הבאת הבשורה לשבטים הערביים שהיו עד אז עובדי אלילים. היות שהיהודים, וכן גם הנוצרים, קיבלו את הדברים הכתובים ב"לוח הגנוז" והעלו אותם על הכתב, הם נקראים "אהל אל-כתאב" (עם הספר, בייחוד יהודים) ואינם נחשבים כופרים גם אם הם ממאנים להתאסלם, ובלבד שיקבלו עליהם את השלטון המוסלמי, ואז הם הופכים ל"בני חסות" ("ד'ימה") של המוסלמים. בתור שכאלה, הם פסולים לעדות וצריך להתייחס אליהם במידה כלשהי של השפלה, אך מלבד זאת היחס כלפיהם במסורת ובחיי המעשה היה לרוב מתון. בניגוד לתפיסה הרווחת, הגדרת "אהל אל-כתאב" מבוססת על עצם קבלת הבשורה האלוהית והעלאתה על הכתב, יותר משהיא תלויה במונותאיזם.

חוקרי אסלאם רואים בדמיון הרב שבין הקוראן לתנ"ך ולברית החדשה, כמו גם למדרשי אגדה יהודיים, השפעה של היהדות והנצרות על מוחמד. ידוע כי מוחמד בא במגע עם יהודים ועם נוצרים שישבו בימיו בחצי האי ערב, ואכן אפשר למצוא הדים למסורות יהודיות מהתלמוד, וגם מסורות שהיו בידי אבות הנצרות.

ההתייחסות לדמויות המקראיות בקוראן אינה תואמת במקרים רבים את הטקסט המקראי, ודוגמה בולטת היא ההתייחסות אל מרים, אמו של ישו, כאחותו של אהרון הכהן (ככל הנראה כתוצאה מבלבול בין מרים הקדושה לבין מרים הנביאה). התאולוגיה המוסלמית מסבירה את השוני בכך שהקוראן בא לתקן עיוותים שהכניסו היהודים והנוצרים בכתבי הקודש. בקוראן מובאים גם סיפורים על עמים ודמויות שאינם מופיעים במקרא (עם עאד, בערבית "קדמון") אשר הוציא מתוכו את הנביא הוד, ועם ת'מוד (המזוהה עם תדמור המקראית) אשר הוציא מתוכו את הנביא צלאח), ואף על דמויות אלו ועמים אלו מספר הקוראן בדרך של משל ותוכחה.

יחס הקוראן ליהדות

היהודים נחשבים "עם הספר" ("אהל אל-כתאב") ולכן אינם מוגדרים ככופרים. משה נחשב אחד מהנביאים.

בתור ה"בשורה האלוהית", הקוראן מרבה להתייחס ליהודים, ומשה, לדוגמה, נזכר בקוראן 145 פעמים. יחסו של מוחמד ליהודים לא היה חד-משמעי. בתחילה חשב שהם יצטרפו אליו, לכן קרא לא לפגוע בהם ובפולחנם. אולם כאשר היהודים התנגדו לדרכו, הוא נלחם בהם וקרא לקחתם כבני חסות מושפלים. זו הסיבה שבקוראן קיימים פסוקים שחלקם מדברים בגנות היהודים וחלקם משבחים אותם. בסורות ש"נתגלו" למוחמד במכה, ניכר יחס של אהדה ליהודים ואף הכרה בדתם כ"דת של ספר" הקרובה לאסלאם. אולם בסורות שיצר במדינה, לאחר שהתאכזב מהדבקות העקשנית שלהם בדתם, יש ביטוי לשינוי יחסו אליהם ומרובים בהן הפסוקים המגלים שנאה עזה כלפיהם.[8]

עם זאת, יש להדגיש כי בקוראן, אלוהים החשיב את עם ישראל כעם הנבחר (לפני שאיבדו את מעמדם) מכל אומות העולם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים הבאים:

"הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם" (סורה 2, 122).
"ולפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם" (סורה 45, 16).

להלן ציטוטים נבחרים המדברים בשבחם ובגנותם של היהודים בעיני הקוראן.

  • "הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים... ואינם מחזיקים בדת האמת - אלה בהם אשר ניתן להם הספר - עד אשר ישלמו את מס הגולגולת בעודם מושפלים." (סורה 9, 29)
  • "לא היה אברהם לא יהודי ולא נוצרי ואולם היה 'חניף', תמים עם אלוהים ולא היה מן המשתפים" (סורה 2, 135, משמעות המילה "חניף" אינה ברורה, אולם מקובל להבין אותה כ"מונותאיסט". "משתפים" הוא כינוי מקובל לעובדי אלילים).
  • "[הם] הרגו את הנביאים בלא צדק. נאמר להם: טעמו את עונש השריפה" (סורה 3, 181)
  • "לאלה אשר שלחו יד ביום השבת (הכוונה ליהודים) אמרנו שיהיו קופים מאוסים. זאת עשינו כעונש וכלקח לבני דורם ולבאים אחריהם" (סורה 2, 65)
  • "אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל. האל לא ינחה את קהל בני העוולה" (סורה 62, 5)
  • "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם והקימו בריתי למען אקים בריתכם ואותי תיראו והאמינו באשר הורדתי לקיים את אשר בידכם ולא תהיו ראשונים לכחש בה" (סורה 2, 40).
  • "אם יש לך ספק כלשהו בדבר מה (מן הקוראן) שהורד אליך שאל את (בני ישראל) שקיבלו ולמדו את הספר לפניך." (סורה 10 פסוק 94).
  • "ובאמור ישו בן מרים: הוי בני ישראל, הנה אנוכי שליח אלוהים אליכם לקיים את אשר לפני מן התורה לבשר בוא שליח אחרי, אחמד שמו. וכאשר בא אליהם במופתים אמרו: אלה כשפים גלויים" (סורה 61, 6).
  • "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם" (סורה 2, 122).
  • "ולפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם" (סורה 45, 16).
  • המילה ירושלים אינה מוזכרת בקוראן ולו פעם אחת, יש הטוענים שה״מסגד המרוחק״ הכוונה למסגד בירושלים, אך זהו פירוש בלבד.

יחס הקוראן לקשר בין ארץ ישראל והיהדות

  • הקוראן מצטט את משה בכניסה לארץ ישראל: "משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים. בני עמי, הכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון" (סורה 5, 20-21). עם זאת, לפי חלק מפירושי החדית' לילה אחד טס מוחמד על גבי אל-בוראק ממכה להר הבית שבירושלים, שם נמסרה לידיו הדת החדשה - האסלאם - שביטלה את היהדות והנצרות. כך, על פי חלק מהמוסלמים, איבדו היהודים שלא הכירו במוחמד ובאסלאם כדת השמימית את זכותם על ארץ ישראל.[9]

היחס לנצרות

הנוצרים נחשבים כ"עם הזאב" ("אהל אל-זאבי") ולא מוגדרים ככופרים . ישו מוכר כאחד הנביאים.

הקוראן לא מקבל את התאולוגיה של השילוש הקדוש. הקוראן גורס כי ישו לא היה בן האלוהים, אלא נביא בשר ודם, אשר ירד מן השמים באחרית הימים ויבשר על יום הדין, ובמסורת המאוחרת יותר, על בואו של ה"מהדי": המשיח. יש זרמים אסלאמים הרואים בישו לא רק את מבשר בואו של ה"מהדי" אלא את ה"מהדי" עצמו.

  • "האומרים כי אלוהים הוא המשיח בן מרים, כופרים הם" (סורה 5, 17).
  • "כופרים הם אלה אשר אמרו כי אלוהים הוא משיח בן מרים" (סורה 5, 72)
  • "אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים הוא המשיח בן מרים. אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים שלישי הוא בשלושה. אין כל אלוה מבלעדי אלוה אחד ואם לא יחדלו מדבריהם, יבוא על הכופרים עונש דאבה. אין המשיח בן מרים בלתי אם שליח. וכבר עברו חלפו לפניו השליחים ואמו צדקת" (סורה 5, פס' 72–75).
  • "ואשר יאמר מהם לאמור: אנוכי אלוה זולתו - הנה זה גיהנום גמולו. כזאת נגמול את הפושעים" (סורה 21, 29).
  • "ואכן לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק כדמותו היה לפניהם" (סורה 4, 157).
  • "לפניו ניתן ספר למשה כהדרכה וחסד וספר זה מאשר אותו בשפה הערבית" (סורה 46,11).
  • "אללה הוא ריבוננו וריבונכם, אך לנו סדרינו לעבודתו ולכם סדרי עבודה שלכם" (סורה 42 פסוק 14).
  • "אל תתווכחו עם בני עם הספר אלא בצורה מהוגנת ואמרו להם: אנו מאמינים במה שהורד אליכם כי ריבוננו וריבונכם אחד הם ולו אנו מסורים" (סורה 29 פסוק 46).
  • "המאמינים, אל תקחו לכם את השומרונים ואת הנוצרים לבעלי ברית, בעלי ברית הם זה לזה" (סורה 5, 51).
  • "אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים. והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו. זאת באשר יש בקרבם כמרים ונזירים ובאשר לא גבה לבם, ובשמעם את אשר הורד אל השליח, תראה את עיניהם שטופות דמעה" (סורה 5, 82).

חקר הקוראן

חקר הנסיבות ההיסטוריות שבהן נכתב הקוראן מתבסס בעיקר על מחקר פילולוגי של הקוראן עצמו ושל מסורות מוסלמיות. הממצאים הארכאולוגיים הקשורים בהיסטוריה הערבית והמוסלמית אינם מספיקים כדי לקבוע איך נכתב הקוראן, ואפילו אינם מספיקים כדי לקבוע בוודאות שאמנם היה אדם ששמו מוחמד בן עבדאללה ממכה. גם מקורות היסטוריים זרים על-אודות ראשית האסלאם דלים מדי, ולפיכך מתרכזים ההיסטוריונים בחקר המסורות המוסלמיות, ומנסים באמצעות מחקר פילולוגי לברור מתוכן את העובדות ההיסטוריות.

המחקר הפילולוגי מאשר שלשונו של הקוראן ואופן הניסוח שלו מתאימים לשפה הערבית שהייתה מדוברת במכה במאה ה-7 לספירה. המסורת המוסלמית מספרת שהקוראן הובא כנאומים שנשא מוחמד בעל-פה, וכי הוא נשמר ברובו בעל-פה בזיכרונם של תלמידי מוחמד ששיננו אותו. היוזמה להאחדת הקוראן והעלאתו על הכתב מיוחסת לח'ליפה השלישי, עות'מאן בן עפאן. הערכת החוקרים, הנשענת על המסורות המוסלמיות, מתארכת את מפעל האיסוף, האחדה והעלאה על הכתב לשנים 656-650 לספירה, ומיחסות אותו לוועדה שאספה עדויות וחומר כתוב, וגיבשה נוסח כתוב וקאנוני של הקוראן.

איסוף הקוראן והעלאתו על כתב

הקוראן עבר שלושה שלבים בעת עלייתו על הכתב:

1.   השלב הראשון - תקופת הנביא מוחמד : שמירת הקוראן בשלב זה הייתה בשתי דרכים:

א.   שינונו בעל פה – רוב חברי הנביא, שיננו את הקוראן המבורך בעל פה.

ב.   שמירתו בכתב – הנביא אסף קבוצה מחבריו שידעו קרוא וכתוב, והיה מכתיב להם מיד מה שהורד לו מהקוראן והיה מדריך אותם איך לסדר את הפסוקים ואת הסורות, ואלה נקראים "כותבי ההשראה האלוהית", ומהם זיד אבן ת'אבת, אובי אבן כעב, עלי אבן אבי טאלב, אנס בן מאלכּ, והם היו כותבים את הפסוקים, את הסורות, על עורות, עצמות, ואבנים רכות.

2.   השלב השני - תקופת אבו בכר, שאללה יתרצה ממנו: לאחר מותו של הנביא מוחמד, קיבל את תפקיד הח'ליף, חברו, אבו בכר הצדיק. בתקופה זו, היו הרבה מלחמות הנקראות "מלחמות הרידא" ("מלחמות הרידא" – קרבות עם אלה שעזבו את האסלאם), ונהרגו רבים מחברי הנביא, אשר שיננו את הקוראן בעל פה. למשל בקרב אל-יממא, נהרגו יותר משבעים ממשנני הקוראן בעל פה, לכן עומר אבן אל-ח'טאב ייעץ לאבו בכר לאסוף את הקוראן בספר אחד, כדי שהקוראן לא יאבד. אבו בכר דחה את הרעיון, אך במהרה חזר בו והשתכנע ברעיון, והתיל על זיד בן תאבת לאסוף את כל סורות הקוראן המבורך בספר אחד. המשימה הייתה קשה מאוד, וזיד בן תאבת אמר "נשבע באללה, לו ביקשו ממני להעביר הר ממקומו, היה זה קל ממשימת איסוף הקוראן". זיד היה מכותבי ההשראה האלוהית, ומשנני הקוראן בעל פה, והיה חכם ירא אללה. בנוסף לזה הוא נכח בעת התגלות הקוראן לנביא מוחמד, והיה דורש ממי שרוצה לצטט לפניו את פסוקי הקוראן, שיהיה ממשנני הקוראן בעל פה, והפסוקים כתובים אצלו, ושיהיו לו שני עדים שיאשרו שכל פסוק שהוא בעצמו כתב את הפסוק שיקרא בפני הנביא, וכך נכתב הקוראן המבורך בספר אחד אשר נשאר אצל אבו בכר הח'ליף, אחר כך אצל הח'ליף עומר אבן אלח'טאב, אחר כך אצל חפסה, בת עומר אבן אלח'טאב.

3.   השלב השלישי – בזמן הח'ליף עות'מאן אבן עפאן: בתקופה זו, היו מחלוקות בין המוסלמים, איך לקרוא את הקוראן, בגלל שהממלכה האסלאמית התרחבה מאוד, והלהגים שבה התרבו. לכן הח'ליף השלישי ציווה על שלושה מחברי הנביא, את כתיבת ספר הקוראן במספר עותקים וחלוקתם בארצות האסלאם. כמו כן הוא ציווה על שריפת כל עותק אחר של הקוראן, וכך התאחדו המוסלמים סביב ספר קוראן אחד, אחיד ויחיד, וכך הסתיימה גם המחלוקת. זה נקרא "אלמוסחף אלאימאם" (הספר המנהיג).

תהליך נקדנות הקוראן וניקודו

מזמן הנביא, עד זמן הח'ליף עות'מאן בן עפאן, נשאר הקוראן המבורך בלי ניקוד, וללא נקודות. המוסלמים התרגלו לקרוא את הקוראן בלי נקודות ובלי ניקוד, וכשהאסלאם נפוץ בארצות רבות, בהתערבות הערבים המוסלמים עם העמים האחרים וכניסת הלא ערבים לאסלאם התרבתה, היה צורך בשימת נקודות והוספת ניקוד.[10]

אפשר לסכם את שלבי ניקוד הקוראן ושימת נקודות עליו, בפרוגרמה הבאה:

שלבי הניקוד והנקודות שלב א': נקודות הניקוד שלב ב': ניקוד האותיות הדומות שלב ג': שיטה חדשה לניקוד
ההתפתחויות בכתיבת ספר הקוראן המבורך בתקופה זו הנקודות נוספו על המילים, במקום "פתחה", היה נקודה מעל לאות, ובמקום "כסרה", נקודה מתחת לאות, ובמקום "דמא" נקודה בתוך האות. נקודות אלה היו באדום. האותיות הדומות, כמו ג'ים (ج), ח' (خ), ו-ח (ح), הושמה על האות השנייה נקודה באותו צבע. שמו א' (أ) קטנה על האות, על מנת להצביע שזה פתחה, או א' קטנה מתחת לאות, שזה כסרה. ושמו "וו" (و) קטנה מעל האות, להצביע שזה דמא.
סיבת ההתפתחות כניסת הלא ערבים לאסלאם הקושי בהבנת ההבדלים בין האותיות הדומות בגלל הקושי בשימוש בצבעים בכתיבה.
האיש שעשה את ההתפתחות אבו אל-אסווד אל-דוולי יחיא בן יועמר, נאצר בן עאסם אל-ח'ליל אבן אחמד אלפרהידי
בזמן הח'ליפה

באיזה מאה לאסלאם

זייד בן עבדאללה, מושל עיראק, בזמן השלטון האומווי הח'ליף עבד אלמאלכ בן מרואן המאה ה-2 להיג'רה.

תרגום הקוראן

דיני האסלאם אוסרים על תרגום הקוראן. הקוראן נחשב כיצירה מושלמת ומקודשת שבלתי אפשרי לחקות אותה, ואסור לנסות לכתוב יצירה הדומה לה (תפיסה המכונה בערבית: איעג'אז אל-קוראן إعجاز القرآن, "פלאיותו של הקוראן"). כיוון שתרגום הוא כעין ניסיון לחקות את הקוראן, נחשב הדבר אסור באופן עקרוני. עם זאת, רוב המוסלמים בעולם, החל מסוף ימי הביניים וגם כיום, אינם ערבים ואינם דוברי ערבית. לפיכך, תרגום הקוראן חיוני לשם העברת הטקסט לרוב המאמינים. הפשרה המקובלת באסלאם בסוגיה זו, היא ראיית התרגום כפרשנות לקוראן ולא כתרגום ממש. רוב המתרגמים המוסלמים של הקוראן נותנים לתרגומם את הכותרת "משמעות הקוראן" כדי להדגיש שהם מביאים מעין פירוש, ולא מנסים לחקות את הקוראן עצמו. בכל מקרה, בשעת התפילה חובה לצטט מן הקוראן בערבית, על פי הנוסח המקורי, ואסור להסתפק בתרגום לשפה המקומית. מרכזים מוסלמיים דתיים, כדוגמת אוניברסיטת אל אזהר במצרים, מקבלים תרגומים של הקוראן לשפות שונות ומאשרים אותם לאחר הכנסת תיקונים, כל זאת בכפוף לכך שהם יוצגו כפירושים ולא כטקסט הקוראני עצמו.

כיוון שכך, יש לשפה הערבית מעמד מיוחד בדת המוסלמית. לשפת הקוראן, השפה הערבית הספרותית הקלאסית, מיוחסת מידה של קדושה באסלאם. אסור לעטר את הקוראן באיורים, כיוון שהם מזכירים עבודת אלילים. לפיכך הקוראן מעוטר באמצעות כתיבה קליגרפית של חלק מהפסוקים, ועיטורי ערבסקות בשולי העמודים.

תרגומים חילוניים או מדעיים של הקוראן נעשו כבר בימי הביניים. מימי הביניים ידועים תרגומים של הקוראן ללטינית, לאיטלקית ולהולנדית, שנעשו בידי נוצרים, כנראה לצורכי פולמוס בין-דתי. בימינו תורגם הקוראן בידי חוקרי אסלאם לפי קריטריונים פילולוגיים מדעיים למספר שפות מודרניות. רוב התרגומים לעברית של הקוראן נעשו בידי יהודים חוקרי אסלאם, ואין נוסח מוסמך של הקוראן בעברית (ראו להלן). קטעים מן הקוראן תורגמו לעברית בידי אנשי העדה האחמדית (מרכזה של העדה בישראל הוא כבאביר שבחיפה), שרואים כמטרה את הפצת בשורת האסלאם בשפות שונות, אולם רוב המוסלמים אינם רואים בעדה זו חלק מן האסלאם.

תרגומי הקוראן לעברית

לקוראן נעשו מספר תרגומים לעברית.

במאות ה-17 וה-18 נכתבו באירופה הנוצרית תרגומים עבריים לקוראן בידי יהודים, אולם הם לא נעשו מהנוסח הערבי, אלא מתרגומים לאיטלקית ולהולנדית.

ב-1857 תרגם צבי חיים הרמן רקנדורף את הקוראן לעברית מהנוסח הערבי (הנוסח המלא, בפרויקט בן-יהודה). זהו כנראה התרגום המלא הראשון של הקוראן מערבית לעברית. הוא השתמש בשפה מקראית כמקובל בתקופתו, ויש המוצאים את התרגום קשה לקריאה. רקנדורף ליווה את תרגומו בביאורים, חלקם ענייניים, אך חלקם מכילי דברי לעג וביקורת על הדת המוסלמית.

התרגום הראשון שיצא לאור במהדורה מדעית הוא זה של יוסף יואל ריבלין, "אלקראן", תל אביב 1936. ריבלין נצמד בתרגומו לטקסט הערבי ולכן תרגומו מליצי וקשה לקריאה שוטפת, אולם הוא מעיד על עצמו שהוא נאמן לכתוב כמעט ללא סטייה.

תרגום נוסף הוא זה של ד"ר אהרון בן-שמש, "הקראן: ספר הספרים של האסלאם", הוצאת "קרני", תל אביב 1978 (מהדורה ראשונה הוצאת מסדה 1971). תרגומו של בן-שמש יצא במהדורה מדעית, הכוללת פרט לתרגום גם הערות שוליים המפרשות את הטקסט, ומוסיפות מראי מקומות למקורות יהודיים מקבילים בתנ"ך ובתלמוד. המהדורה היא בלשון עברית חופשית ושוטפת, ואינה צמודה למספור הפסוקים המקובל, אלא לחטיבות של חמישה פסוקים, זאת כדי ליצור תרגום בשפה קולחת. המהדורה כוללת מבוא העוסק בדת האסלאם.

בשנת 2005 יצא לאור על ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב "הקוראן", תרגומו של אורי רובין, ובו גם הערות, נספחים ומפתח.

בשנת 2015 יצא לאור "הקוראן בלשון אחר" - תרגום לעברית בידי סובחי עלי עדוי, מלווה בהבהרות ופירושים, בהוצאת מרכז בַּיִנאת.

בשנת 2016 יצאה לאור מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת של תרגום הקוראן מאת אורי רובין, בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2019 יצא לאור "הקוראן", תרגום של הקוראן לשפה העברית אשר תורגם על ידי צוות מתרגמים מישראל, ויצא לאור בהוצאת Goodword books הבינלאומית[11]

הקוראן באינטרנט

ב-25 באוקטובר 2009 הושק מנוע החיפוש הראשון בעולם לאתרי אינטרנט בנושאי קוראן. המנוע, שהקימה איראן, מאפשר לגולשים לחפש בקלות מידע העוסק בהלכות אסלאמיות. המנוע[12] נועד לטפח את התרבות האסלאמית באמצעות מתן גישה נוחה לאתרי אינטרנט העוסקים במדעי הקוראן, למעלה מ-360 אתרי אינטרנט שונים.

ראו גם

ספר: הקוראן

לקריאה נוספת

  • חי בר זאב. מאחורי הקוראן. הוצאת אוריון.
  • פרופ' אורי רובין תרגם את הקוראן לעברית, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2005
  • יוסף יואל ריבלין, אלקראן, תל אביב 1936
  • אהרון בן שמש, הקראן: ספר הספרים של האסלאם, הוצאת "קרני", תל אביב 1978
  • ניצה בינדר, מבחר מתוך הקוראן, רקע ופרשנות, הוצאת זק, ירושלים 2010
  • נסים דנה, מסע הליל של נביא האסלאם השמיימה וה"סימנים" שהותיר ביקורו בהר הבית: עיון מחודש בקראאן ובמקורות אסלאמיים, חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמ' 249-262
  • מאירה פוליאק, ובת שבע גרסיאל, "מקרא, מדרש וקוראן; עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים", בתוך: בית מקרא, נג, א, תשס"ח, עמ' 170-178 ‬
  • אורי רובין, תרגום הקוראן, מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 2016.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חי בר זאב. מאחורי הקוראן. הוצאת אוריון. עמ' 16,23.
  2. ^ חי בר זאב. מאחורי הקוראן. הוצאת אוריון. עמ' 29-31.
  3. ^ Leehmuis, Frederik. "Codices of the Qurʾān." Encyclopaedia of the Qurʾān. General Editor: Jane Dammen McAuliffe, Georgetown University, Washington DC. Brill, 2009
  4. ^ חי בר זאב. מאחורי הקוראן. עמ' 32-34.
  5. ^ Denffer, Ahmad von, 1949-, ʻUlūm al-Qurʼān : an introduction to the sciences of the Qurʼān, Leicestershire, United Kingdom: Islamic Foundation, 2011
  6. ^ Qadhi, Yasir, 1975-, An introduction to the sciences of the Qur'aan, Birmingham, UK: Al-Hidaayah, 1st ed, 1999
  7. ^ Hani, Suleiman B.,, 114 tips to help you finally memorize the Quran, CPSIA, Second edition, 2016
  8. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 29.
  9. ^ חי בר זאב. מאחורי הקוראן. עמ' 49.
  10. ^ Nawawī, 1233-1277., Etiquette with the Quran : al-tibyān fī ādāb ḥamalat al-Qurʼān, Islamosaic
  11. ^ "הקוראן", http://cpsquran.com, ‏2019
  12. ^ אתר הקוראן
אורי רובין

אורי רובין (נולד ב-1944) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב.

אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: השלמה, התמסרות) הוא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה כניעה מלאה לאל אללה והקפדה על סונת מוחמד, כלומר, משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם ("חותם הנביאים").

הדת מבוססת על סונת מוחמד כפי שהיא מתועדת בכל ספרי החדית' הנחשבים לאמינים (צחיח, صَحِيْح) כולל בספרות הסירה (سيرة رسول الله), וכן גם על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן על ידי אַלְלַּה, באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, במשך כ-23 שנים, אל מוחמד אשר הכתיב אותם למאמיניו.

ספרי החדית' והסירה, הם המקורות המדגימים למוסלמי איך לחיות ואיך לפרש את הקוראן, הנחשב לפי המוסלמים לדברו הישיר של האלוהים. מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, הנצרות, מסורות ערביות קדם אסלאמיות ועוד.

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והחַ'וַארֶג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ארג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, הזרם השיעי והח'אריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד, ועל פי המחקר הכי עדכני, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.8 מיליארד ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכון המחקר פו מצביע על כך שקצב הגידול של האסלאם גבוה משמעותית מדתות אחרות. הן במדינות אסלאמיות והן באוכלוסיות אסלאמיות בתוך מדינות בעלות רוב נוצרי או אחר.

אסלאם סוני

האסלאם הסוני הוא הזרם המרכזי באסלאם. מקור השם 'סונים' (בערבית: "أهل السنة والجماعة"; תעתיק מדויק: אהל א (ל)סֻנה ואלג'מאעה, ובקיצור: أهل السنة – אהל א (ל)סֻנה) לקוח מהמילה הערבית "סונה" ("سنة") שפירושו נוהג, דרך חיים.האסלאם הסוני מחולק לארבע אסכולות הלכתיות, אך כולן נחשבות לגיטימיות באורתודוקסיה הסונית. מקובל לראות באסלאם הסוני זרם מאוחד שלאורך ההיסטוריה שמר על בסיס פוליטי ודתי יציב, ועל כן הוא לא התפצל לכתות שונות מראשיתו ועד ימינו. בניגוד לאסלאם הסוני, האסלאם השיעי, הזרם השני בגודלו באסלאם, מפולג לכתות רבות.

אשעריה

האַשְעַרִיָה, או האסכולה האשערית (בערבית: الأشعريـّة או الأشاعرة), היא אחת מארבע האסכולות התאולוגיות באסלאם, על שמו של אבו אלחסן אלאשערי (أبو الحسن الأشعري, 873 -945 לספירה); חסידיה נקראים גם אשעריים. עיקר חשיבותה הוא בהרחקת המחשבה המוסלמית משמעותית מן העולם הנוצרי. לעומת גישתה של אסכולת המועתזילה, אשר הושפעה מן הפילוסופיה היוונית, האשערים ראו את טבע האלוהים כנשגב מיכולת בינת האדם. הם קבעו כי לאדם יש בחירה חופשית וכי אין לו יכולת לברוא דבר. זו גישה המבוססת על "השקפת בורות", לפיה האדם אינו יכול להבחין בין טוב לרע.

החל מן המאה ה-11, בתמיכתם של הסלג'וקים ובאמצעות המדרסות (בתי הספר) שהקימו, הפך הכלאם האשערי לנוסח האמונה המקובל באסלאם הסוני -עד לימינו אלה.

חמשת עמודי האסלאם

חמשת עמודי האסלאם (בערבית: أركان الإسلام الخمسة – ארכאן אל-אסלאם אל-ח'מסה) הם חמש מצוות מרכזיות שהמוסלמים חייבים בשמירה עליהן. חמש המצוות האלה הן העיקריות שבמצוות האסלאם הסוני. האסלאם השיעי מקבל על עצמו שמונה מצוות עשה אשר חופפות כמעט לחלוטין לחמשת עמודי האסלאם הסוני. התריסריים מחזיקים בחמש אמונות מרכזיות.

רעיון חמשת העמודים לקוח מהחדית'. הקוראן גופו אינו מזכיר את הרעיון כלל, אך ניתן למצוא בו הפניות רבות לריטואלים הקשורים בהם.

יום שישי

יום שישי הוא היום השישי מצאת השבת שלפניו, והוא ערב השבת שאחריו. בחלק ממדינות אירופה ובתקן ISO-8601, זהו היום החמישי בשבוע.

בכל מדינות אירופה ואמריקה זהו היום האחרון בשבוע-העבודה (למעט עסקים שפועלים שישה ימים בשבוע). באסלאם זהו יום המנוחה השבועי, והוא משמש ככזה במדינות מוסלמיות ברחבי העולם. בקרב היהודים יום שישי מתאפיין בהכנות לשבת.

כתבי קודש

לרבות מהדתות יש כתבי קודש משלהן, המהווים טקסט יסוד לדת, ופעמים רבות מיוחסת כתיבתם לכוח עליון (אלוהים), שהכתיב את כתבי הקודש לנביאו. התהליך שבו אוסף כתבים הופך למקודש ומחייב, כאשר אין לשנות בהם דבר, מכונה קאנוניזציה. על פי רוב נוצרת לכתבים מסורת פרשנית, לעיתים זאת עולה על הכתב והופכת לשכבה נוספת של ארון הספרים של אותה הדת.

כתבי הקודש של הדתות המרכזיות:

יהדות: התנ"ך, המשנה והתלמוד

נצרות: הביבליה (הברית הישנה (התנ"ך באחד מהקאנונים הנוצריים שלו) והברית החדשה)

אסלאם: הקוראן והחדית'

הינדואיזם: ודות, בהאגאוואד גיטה

בודהיזם: קאנונים, ובראשם הקאנון הפאלי

הדת הזורואסטרית: האווסטהכתבי הקודש זוכים לתפוצה רחבה ביותר, ומתורגמים לשפות רבות, כך שיהיו זמינים למאמינים בכל שפה שהם דוברים בה. דתות רבות מקדשות את הנוסח המקורי של הטקסט בשפה שבא הוא נכתב. לעיתים, בפרט בנצרות, מקודשים דווקא תרגומים מסוימים של הטקסט (לדוג': תרגום השבעים, הוולגטה), גם ביהדות נכנסו התרגומים הארמיים לקאנון אך הם תמיד נחשבו פחותים בקדושתם מהעברית. הנוסח המאושר לשימוש בבית התפילה הוא לרוב החלטה של הסמכות הדתית (כנסייה, פוסקים וכדומה).

ישנה הקפדה מיוחדת על האיות, פריסת העמוד ואופן הכתיבה או ההדפסה של כתבי קודש. ישנן דתות או זרמים דתיים המתייחסות בחשדנות לכל מעשה תרגום, אחרות מברכות עליו כשהוא משרת את הפצת הדת, או מאפשר להמון העם, שלא מכיר את שפת הקודש, להבין את הטקסט המכונן של אמונתם.

ישנה מידה שונה של התייחסות לכתבי הקודש כעצם פיזי כבעלי קדושה. שריפה והשחתה של ספר קודש נחשבת כעלבון לדת לה הוא שייך, ואלו שימשו בדיכויים דתיים ומלחמות דת לאורך ההיסטוריה, כמו גם בפשעי שנאה בימינו.

בנוסף לטקסים דתיים, שבהם מקומם של כתבי הקודש מובן מאליו, משולבים כתבי הקודש גם בטקסים חילוניים. דוגמה מובהקת לכך היא טקס השבעתו של טירון בצה"ל, שבסיומו מוענק לחייל עותק של התנ"ך. במדינות שונות נדרשים עדים להישבע בכתבי הקודש על אמיתות עדותם, ובעלי תפקידים על שמירת אמונם לציבור.

להט"ב ואסלאם

יחס האסלאם ללהט"ב הוא תוצאה של מספר גורמים בהם ההיסטוריה התרבותית-חוקית של המדינות בהן יש רוב מוסלמי, פרשנויות לפסקאות ספציפיות בקוראן וציטוטים המיוחסים לנביא מוחמד. הפרשנות הרווחת לפסוקי הקוראן מגנה את ההומוסקסואליות ולבוש בבגדי המגדר ההפוך ("קרוס-דרסינג"). פרשנות זו דומה לפרשנויות של דתות אברהמיות כמו היהדות והנצרות. לפי חדית' משכב זכור שקול לניאוף של הגבר האקטיבי והפאסיבי כאחד.הקוראן מספר את הסיפור של "אנשי לוט" (תושבי סדום ועמורה), שנמחו בזעמו של אללה כי עסקו ב"תאוות בשרים" בין גברים.

מלומדים גדולים באסלאם, כמו שייח' אלאסלאם אימאם מאליכ ואימאם שאפי, קבעו שהאסלאם אוסר על הומוסקסואליות והכריזו על עונש מוות לכל אדם שיורשע בכך. פעילות הומוסקסואלית נחשבת לפשע והיא אסורה ברוב המדינות המוסלמיות. במשטרים האסלאמיים באיראן, מאוריטניה, ערב הסעודית, סודאן ותימן, דינה של פעילות הומוסקסואלית הוא מוות. בניגריה ובסומליה עונש המוות קיים רק בחלק מהאזורים. העונש החוקי ל"מעשה סדום" משתנה בין אסכולות משפטיות: חלק קובעות עונש מוות וחלק קובעות עונשים פחותים יותר כמו כליאה. במדינות מוסלמיות חילוניות יותר כמו אינדונזיה, ירדן וטורקיה, זהו אינו המקרה.

בניגוד למקורות וביטויי יחס שלילי אלו, נושאים הומוארוטיים הופיעו גם בשירה ובספרות מוסלמית מתקופת ימי הביניים ואילך. מקורות אלו דווקא העלו על נס את האהבה בין גברים, ולמעשה ביטויי אהבה אלו היו שכיחים יותר במקורות מביטויי אהבה לנשים.

לילת אל-קדר

לַילת אל-קדר (בערבית: لیلة القدر משמעות בעברית: ליל הגורל, ליל הרוממות, מכונה גם שאבּ-אִ-קדר), הוא שמו של אחד הלילות האחרונים בחודש הרמדאן, ועל פי המסורת המוסלמית הוא הלילה שבו ניתנה הגרסה הראשונית של הקוראן, על ידי המלאך ג'יבריל, לנביא מוחמד. על פי אמונה זאת, לילת אל-קדר הוא לילה בו משפיע האל שפע של ברכה על המאמינים, ובלילה זה נפתחים שערי הרקיע לתפילתם, והם מקווים שכל בקשותיהם תתקבלנה.

הלילה מצוין באחד מהימים האי-זוגיים מ-21 בחודש עד סופו (על-פי המסורת המקומית, הרוב פסקו שמדובר בליל ה-27). על לילת אל-קדר נאמר שהוא "טוב יותר מאלף חודשים" (סורה 97, פסוק 3). יש מסורות ואמונות עממיות שונות לגבי לילת אל-קדר. יש המאמינים כי לילה זה מתאפיין תמיד בשמים נקיים מעננים, ובמזג אוויר נוח. יש המאמינים כי בלילה זה שורר שלום זמני בכל העולם: שבאותו לילה אין הרג, אונס, מעשי גנבה, וכל דבר רע אחר. אמונה נפוצה אחרת היא שלילת אל-קדר הוא מועד להבעת משאלות, ומשאלה שמובעת בו עתידה להתממש.

מעמד האישה בחברה הערבית

מיקומן הפיזי והתודעתי של נשים מוסלמיות במזרח התיכון מושפע מהיבטים שונים ומגוונים: חברתיים, פוליטיים, תרבותיים, כלכליים, גאוגרפיים, היסטוריים ובעיקר דתיים. תפיסות האישה במרחב הציבורי המוסלמי לעומת המרחב הפרטי, שונות באופן מהותי זו מזו ובאות לידי ביטוי בכל מעגלי החיים החל מחינוך, דרך כתבי הדת, ספרות, רפואה, אומנות, מחקר אקדמי ועוד.

ערכים ונורמות שעוצבו במשך השנים מנחים את האופן בו נשים מוסלמיות מתניידות במרחב הציבורי לעומת הפרטי ואף זה הווירטואלי שנוכחותו הולכת ומעמיקה בשנים האחרונות תוך שילוב הרשתות החברתיות באופן עמוק במהפכות החברתיות והפוליטיות כגון זו המכונה "האביב הערבי" שהחל בשנת 2010 בתוניס והתפשט במדינות ערביות רבות וכלל גל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא.

למרות שחלקן היחסי של נשים באוכלוסייה שווה בערך לחלקם של הגברים, לדוגמה חלקן של הנשים בישראל בשנת 2011 על פי הלמ"ס היה 50.6 אחוז, לא ניתן לומר ובוודאי לא בחברות מוסלמיות כי מעמדן של הנשים שווה למעמד הגברים בכל תחומי החיים בהשכלה, תעסוקה, פוליטיקה וכן ביכולת התנועה והנראות במרחב הציבורי.

למרות תהליכים חברתיים רבים שאירעו בשנים האחרונות בחברה המוסלמית, טרם נראה שינוי מהותי בתחום זה. לעיתים נהוג לחשוב כי ככל שחברה היא בלתי מפותחת וענייה, כך מעמד האישה בה הוא בעייתי, נחות ומורכב. מבט על ההתקדמות הטכנולוגית והקדמה הכלכלית במדינות המפרץ, סעודיה, איראן ואחרות מעיד כי קשר זה אינו המקור היחיד אם בכלל לפער בנראות הנשים במרחב הציבורי בחברה המוסלמית. כך ניתן לבחון את יחסי נשים ומגדר בערב הסעודית ולהביא את הדוגמה של מנאל אל שאריף הסעודית שנדונה למאסר בשנת 2011 בגין נהיגה במכוניתה, מכיוון שבארצה נשים אינן רשאיות לנהוג.

כיום, נשות אקדמיה מוסלמיות רבות יוזמות צעדים פורצי דרך לטובת השינוי, המכונה "הג'יהאד המיגדרי". על פי חוקרות ליברליות אלה, המסורת האיסלאמית נותרה ברובה פטריארכלית, כלומר מקורות הדת עליהם מבוססת המסורת האסלאמית מקבלים פרשנות שעל פיה נקבעים אמות מידה, חוקים והנחיות התנהגות במרחב הציבורי והפרטי יכולים להיות מפורשים רק על ידי גברים מוסלמים. גברים אלה מבקשים לשמור על הגדרות הקיימות של מעמד האישה המוסלמית, ולכן זו הסיבה ככל הנראה שנשים מוסלמיות אשר חיו בתנאי שיעבוד פיזי ורגשי במשך מאות שנים קיבלו את המצב כעובדה מוגמרת וכמצב טבעי.

סובלנות

סוֹבְלָנוּת, הוא מונח מילוני וערך אנושי, שמשמעותו הנוהג של אדם או קבוצה להתייחס בכבוד, בהבנה ובהיעדר אפליה כלפי השונים ממנו מבחינה חברתית, תרבותית או דתית, גם אם הוא אינו מסכים עם דעותיהם, התנהגותם או אמונתם.

סונה

סונה (בערבית: سنة, תעתיק מדויק: סֻנָּה) פירושה נוהג, אורחות חיים. בתקופה הקדם-אסלאמית ("ג'אהיליה", קרי, תקופת הבערות) ציין המושג "סונה" את אורחות החיים הראויים לחיקוי של אבות השבט. במסורת המוסלמית הפכה המילה למציינת את הרגלי החיים של הנביא מוחמד, ואת הטקסים הדתיים שהנהיג במהלך 23 שנות שלטונו, שכל מוסלמי מצווה לחקותם ולדבוק בהם.

בסונה נכללו המנהגים והדעות של העדה המוסלמית בראשיתה, ולמעשה היא התקבלה כתורה שבעל-פה של האסלאם, כפרשנות המוסמכת לתורה שבכתב, היא הקוראן. את תיאור מעשיו של מוחמד קיבלו המוסלמים דרך מלוויו של הנביא ("א-צַחַאבַּה"), שדיווחו על מעשיו ודבריו בחדית' אך גם במנהגים ומסורות שעברו מאב לבן לאורך השנים (כגון תפילות מיוחדות).

באסלאם השיעי ה"סונה" היא מעשיהם ודבריהם של הנביא מוחמד, בתו פאטִמה ושנים-עשר האימאמים השיעים.

הסונה היא אוסף של מסורות שהועלו על הכתב, המתארות את אורח החיים של הנביא מוחמד, אימרותיו ומנהגיהם של חסידיו הראשונים. המוסלמים הנוהגים על פי הקוראן והסונה נקראים "מוסלמים סונים". רוב המאמינים המוסלמים בעולם כיום הם סונים.

סורה

סוּרָה (בערבית: سُورَة. ברבים: سُوَر, סֻוַר) היא מילה בשפה הערבית שמשמעותה "פרק". יש המייחסים את המילה "סורה" למילים שונות בשפה העברית, כגון "בשורה" או "שורה". המילה בדרך כלל מתייחסת ל-114 הסורות אשר מרכיבות את הקוראן.

סורות הקוראן ערוכות לפי אורכן, מן הסורות הארוכות ביותר (סורת "הפרה" שאורכה 286 פסוקים) ועד לסורות קצרות שאורכן פסוקים מועטים. פסוק נקרא "איה" (פירוש המילה בערבית: "אות", "סימן") וברבים "אַיאַת". "איה" פירושו כל סימן לקיומו של אלוהים. הקוראן כולו מורכב מ-6235 איאת. הספירה הכוללת של איאת עשויה להשתנות. לפעמים זה תלוי בספירה של ה"בסמלה" ("בשם האלוהים") או לא. אם נספור את ה"בסמלה" נקבל יותר איאת.

עם זאת, יש כמה חריגות מכלל זה כפי שאפשר לראות בהמשך. הסורה הראשונה היא סורת הפתיחה - "סורת אל-פַאתִחַה", בת שבעה פסוקים - תפילה קצרה לאללה. סדר זה אינו תואם את סדר התגלות הסורות לנביא מוחמד.

הסורות מחולקות לסורות שנתגלו במכה, והן הראשונות בהתגלותן, ולרוב הקצרות יותר, ומכילות במיוחד את חזיונות הנביא, ועיקרי אמונה; ולסורות שנתגלו באל-מדינה, והן מאוחרות יותר, ארוכות יותר, ומכילות הוראות מעשיות, חוקים ומצוות. למעשה מתייחסת החלוקה לסורות שנתקבלו לפני ההג'רה, כלומר כשהיה מוחמד במכה, ולאלו שנתנו אחריה, עת שהה מוחמד רוב הזמן באל-מדינה. כך, סורות שקיבל מוחמד לאחר ההג'רה, גם אם שהה במכה, נחשבות כסורות שנתנו באל-מדינה. בנוסף, לא שוררת תמימות דעים בקרב מפרשי הקוראן השונים לגבי המקום בו ניתנו כמה סורות.

סורת א-צ'חא

סורת אל־צֻ֗חַא (בערבית: الضحى; ״אור היום״ או ״שעות הבוקר״) היא הסורה ה־93 של הקוראן, המכילה 11 אַיאַת.

על אף שיש ויכוח מסוים בין החוקרים, מקובל לומר שסורה זו היא השנייה שהורדה למוחמד. אחרי רדתה של הסורה הראשונה, סורת אל־עלק, הייתה תקופה של שקט שבמהלכה לא ירדו מסרים. בזמן זה תהה הנביא החדש על מעשיו, שמא עשה דבר מה שאכזב את אללה, כיוון שנראה שזה אינו שולח את מסריו שוב. סורה זו שברה את השתיקה, והבטיחה למוחמד שהכל יובן בזמן המתאים. הדימוי של אור היום היא המילה הראשונה בסורה, וניתן להבינה כדימוי ל״יומו החדש״ של מוחמד כשליח האל, וכן כמו ״השחר״ שתביא דרך החיים החדשה של האסלאם. לאחר ירידת סורה זו, הפכו ביקוריו של המלאך גבריאל עם מילות הקראאן לסדירות עד מותו של מוחמד.

בשל הנושא, האורך, הסגנון והמיקום בקראאן, לרוב מצמידים סורה זו לסורת אל־אנשראח. מאמינים לרוב[דרוש מקור: מי?] כי הן ירדו בערך באותו הזמן.

סורת א-תכאת'ר

סורת א-תַכּאתֻ'ר (בערבית: سورة التكاثر), היא סורה מספר 102 בקוראן. סורה קצרה זו מונה שמונה פסוקים (אַיאַת), ולפי האמונה המוסלמית היא הורדה למוחמד באמצעות המלאך גִ'בְּריל (جبريل) במכה. לפי ספרו של אבּן אלצֻ'רַיְס, פַצָ'אאִ'יל אלקֻראן (מהמאה ה-10), המיוחס לפרשן הקוראן עַטָאא' אלחֻ'ראסאני (בן המאה ה-8), הורדה סורה זו אחרי סורת אל-כות'ר ולפני סורת אל-מאעון.הסורה מזהירה חזור והזהר מפני תוצאותיה הרות האסון של רדיפת הבצע. ביום הדין, כך היא מתריעה, ישאלו רודפי הבצע אם הודו לאללה על מנעמיהם בעולם הזה, ויראו את אש השאול.

עיצור מכתשי, חוכך צדי, מסודק

עיצור מכתשי, חוכך צדי, מסודק הוא צליל עיצורי הקיים במספר שפות מדוברות. סימן ה־IPA לעיצור הוא /'ɬ/. עיצור זה קיים ברוב השפות הקווקזיות הצפון-מערביות (כמו צ'רקסית). עיצור זה היה קיים בפרוטו-שמית והיה אחד הצלילים של האות צד"י. ניתן היה לשמוע אותו בפרוטו-שמית במלים עץ, צֹאן, הֵצִיק, צָב, צָבַט, צָבוֹעַ, צָחַק, צָר, צָרָה, צָפוּף, צְפַרְדֵּעַ, צֵלָע וארץ. בלשנים מאמנים שזוהי צלילה הישן של האות הערבית ض בתקופה עתיקה ביותר, זמן רב לפני הערבית הקלאסית (ערבית של הקוראן).

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

רמדאן

חודש הרמדאן (בערבית: رمضان, תעתיק מדויק: רמצֿאן) הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית. בחודש זה חלה מצוות הצום במהלך היום, שהיא אחד מחמשת עמודי האסלאם.

הייחוד העיקרי של חודש רמדאן באסלאם הוא הצום (איסור אכילה ושתייה) שמקיימים המוסלמים בכל יום של החודש מעלות השחר ועד השקיעה. במהלך היום אסור גם לעשן ולקיים יחסי מין, ובמהלך החודש לא נערכות חתונות. בניגוד לימים, הלילות בחודש הרמדאן הם בעלי אווירת חג ופסטיבל. משכו של החודש 29 או 30 ימים (בתלות במועד ראיית מולד הלבנה בסיום החודש), ולקראת סיומו חל לילת אל-קאדר, שבו על פי המסורת המוסלמית ניתנה הגרסה הראשונה של הקוראן למוחמד. בסיומו של החודש חל עיד אל פיטר, מועד מוסלמי החל בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל.

חודש הרמדאן נחשב לחודש של קדושה, אחווה ושמחה בתרבות המוסלמית, ובנוסף מתאפיין בעידן המודרני בריבוי צרכנות ותכני בידור.

תפסיר

תפסיר (ערבית: تفسير משמעות: "פרשנות") היא המילה הערבית לפרשנות של ספרי הקודש של האסלאם, בדרך כלל של הקוראן. התַאְוִויל (تأويل), היא תת-מערכת של התפסיר, ומשמעותה היא שיבוץ משמעות מסוימת לפעמים על-פי חלום או השראה, לאיה. מחבר תפסיר נקרא מופסיר (בערבית: مُفسر, וברבים מופסירון).

ערכי אסלאם
אסלאם
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים • כל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צוםאלחאג'עלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמדח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהאל-קודסנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראן • חדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריה • ג'בריה • מאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.