הקונגרס הציוני העולמי

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

Zionist Congress
הרצל נואם בקונגרס הציוני השני בבזל, 1898.
7th World Zionist Congress
תצלום קבוצתי של קבוצת צירים מקרב ציוני רוסיה, משתתפי הקונגרס הציוני השביעי בבזל, 1905. צירים אלה הצטלמו על רקע הבניין שבו נערך הקונגרס. בשורה הראשונה, יושבים, מימין לשמאל: ישראל יסינובסקי, יעקב ברנשטיין-כהן, יחיאל צ'לנוב, ולדימיר זאב טיומקין, צבי בילקובסקי. בשורה השנייה עומדים, מימין לשמאל: מנחם שיינקין, יצחק ליב גולדברג, צבי ברוק ושלושה צירים נוספים

הקונגרסים עד הקמת המדינה

מהקונגרס הראשון ועד החמישי התכנסו הקונגרסים מדי שנה, ולאחר מכן-כל שנתיים, באחת מהערים: בזל, לונדון, האג, וינה, קרלסבאד, ציריך, ז'נבה, המבורג, פראג ולוצרן.

  • הקונגרס הראשון - בזל - 1897. השני מבין הקונגרסים הציוניים (הראשון היה קונגרס פוקשאן ברומניה). ראשון לקונגרסים הציוניים העולמיים. אושרה תוכנית בזל.
  • הקונגרס השני - בזל - 1898. הוחלט על ייסוד בנק ציוני לצורך קבלת ערבות (צ'רטר) על ארץ ישראל - אוצר התיישבות היהודים.
  • הקונגרס השלישי - בזל - 1899. נדונה ההחלטה על קבלת צ'רטר ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית.
  • הקונגרס הרביעי - לונדון - 1900. הקונגרס שאף להשיג את תמיכתה של אנגליה ברעיון הציוני.
  • הקונגרס החמישי - בזל - 1901. התגברה האופוזיציה להרצל למען "פעולה מעשית" בארץ ישראל, ליותר דמוקרטיזציה בהחלטות ובנושאי תרבות עברית. הוחלט על הקמת הקרן הקיימת לישראל.
  • הקונגרס השישי - בזל - 1903. מוכר כ"קונגרס הבוכים" או "קונגרס אוגנדה", לאחר שתוכנית אוגנדה נתקבלה בה ברוב, החלטה שנתקלה בפרישה של צירים רבים. הקונגרס נערך מספר חודשים לאחר פרעות קישינב.
  • הקונגרס השביעי - בזל - 1905. הקונגרס הראשון לאחר פטירתו של הרצל, שבו דוד וולפסון תפס את מקומו כנשיא. בקונגרס זה נדחתה תוכנית אוגנדה.
  • הקונגרס השמיני - האג - 1907. התלהט ויכוח בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. כמו כן הוחלט על הקמת המשרד הארצישראלי למימון וניהול פעילות ההתיישבות ורכישת קרקעות בארץ ישראל.
  • הקונגרס התשיעי - המבורג 1909. הקונגרס עמד בסימן הוויכוח בין הציונים המדיניים לציונים המעשיים.[1]
  • הקונגרס העשירי - בזל - 1911. הקונגרס נסב סביב ההחלטה לעסוק בנושאי תרבות, החלטה שהביאה למתיחות בין הדתיים לבין שאר הצירים. סוף למאבק בין הציונות המדינית למעשית, בהחלטה לאחד את שתי הגישות לציונות הסינתטית.
  • הקונגרס ה-11 -וינה - 1913. הוחלט על הרחבת לימוד העברית במוסדות החינוך בעולם היהודי. הוחלט להקים אוניברסיטה עברית בירושלים.
  • הקונגרס ה-12 - קרלובי וארי (קארלסבאד) - 1921. הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בו אושרה הצהרת בלפור, וכן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל. במהלכו הוקמה קרן היסוד. הקונגרס קיבל החלטה הקובעת כי "רצונו המוחלט של העם היהודי לחיות עם הערבים בתנאים של אחדות וכבוד הדדי ולהפוך ביחד איתו את המולדת המשותפת לארץ פורחת שבניינה יבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע".[2]
  • הקונגרס ה-13 - קארלסבאד- 1923. החלה ביקורת על ההנהגה הציונות בנוגע ליחסה המתון לשלטון הבריטי בארץ.
  • הקונגרס ה-14 - וינה - 1925. גברה הביקורת על ההנהגה הציונית שהחלה בקונגרס ה-13. דיונים סביב המשבר הכלכלי שפקד את הארץ לאור העלייה הרביעית. 4 צירים לרבזיוניסטים.[3]
  • הקונגרס ה-15 - בזל - 1927. 9 צירים לרוויזיוניסטים.[3]
  • הקונגרס ה-16 - ציריך - אוגוסט 1929. אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית. 21 צירים לרוויזיוניסטים.[3] זאב ז'בוטינסקי קרא בנאומו להקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן.[4]
  • הקונגרס ה-17 - בזל - 1931. לקונגרס נבחרו 254 צירים. סיעת הפועלים הייתה הגדולה ביותר (75 צירים, 29%). מספר הצירים של "הציונים הכלליים ב'" (שהתפלגה בתקופה זו) ירד ל-59. הרוויזיוניסטים הפכו לסיעה השלישית בגודלה (52 צירים, 21%), כמו צירי תנועת "המזרחי".[5] נחום סוקולוב מונה במקום ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית ברוב של 118 נגד 98. נדחתה הצעת הרוויזיוניסטים להצהיר על השאיפה להקמת מדינה עברית משני צידי הירדן, לאחר שצירי "הציונים הכלליים ב'" ו"המזרחי" שינו את עמדתם בעד ההצעה, בעקבות מברק שהתקבל ממפקדת "ההגנה", שבו הזהירה כי החלטה כזו עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ ישראל. הפועלים הציעו שלא להעלות להצבעה את נוסחת "המטרה הסופית" של ז'בוטינסקי וזכו ברוב של 121 נגד 57. בתגובה לכך, קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו. הפועלים השיגו שניים מתוך חמישה מקומות בהנהלה הציונית: ברל לוקר וחיים ארלוזורוב. הקונגרס ננעל ב-15 ביולי בשעה 02:00 אחר חצות.[6]
  • הקונגרס ה-18 - פראג - אוגוסט 1933.[7] בבחירות ביולי זכו תנועות הפועלים ביותר מ-44%. הרוויזיוניסטים ב-16%.[8] הקונגרס התנהל בסימן רצח ארלוזורוב. בעת נאומיהם של נציגי הרוויזיוניסטים, קמו כל נציגי סיעת הפועלים ועזבו את האולם בהפגנתיות. הרוויזיוניסטים לא נבחרו לנשיאות הקונגרס והצעות החלטה שלהם לא הובאו להצבעה. עקב כך, ז'בוטינסקי סירב לנאום. הנשיאות אישרה הקמת ועדת-חקירה שנתמנתה לבדוק ו"לעקור נטיות, העומדות בסתירה לעקרונות היסודיים של המוסר היהודי", כלומר רעיונות הרוויזיוניסטים.[9] התקווה נקבעה באופן רשמי כהמנון של התנועה הציונית.
  • הקונגרס ה-19 - לוצרן - 1935. מספר הצירים של סיעת הפועלים הגיע לכ-50%.[10] לאור עליית היטלר לשלטון, נסוב הקונגרס סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
  • הקונגרס ה-20 - ציריך - 1937. להלכה, בתגובה לוועדת פיל, ייפה הקונגרס את כוחה של ההנהלה הציונית לנהל משא ומתן עם הממשלה הבריטית על הקמת מדינה יהודית ולא על חלוקת ארץ ישראל המערבית אולם, למעשה, משום שוועדת פיל לא העמידה חלופה להקמת מדינה יהודית שאינה כרוכה בחלוקה, אימץ הקונגרס את עקרון החלוקה אף שהדבר נעשה בעקיפין ובהתניה מסוימת.[11]
  • הקונגרס ה-21 - ז'נבה - 1939. נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. הקונגרס נערך מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
  • הקונגרס ה-22 - בזל - דצמבר 1946. הקונגרס התחדש לאחר מלחמת העולם השנייה ועמד בסימן השואה. מספרם של צירי מזרח אירופה ירד ואילו מספרם וכוחם של צירי אמריקה עלה.[12] הרוויזיוניסטים שבו להסתדרות הציונית לאחר 11 שנה.[13] הוחלט על דחיית תוכנית מוריסון גריידי לחלוקת הארץ ומאבק כנגד שליטת הבריטים בארץ ישראל. חיים ויצמן התנגד למאבק נגד בריטניה והוקיע את פעולות ארגוני המחתרת הפורשים. הוא התפטר מנשיאות הקונגרס. הקונגרס הצביע נגד השתתפות בוועידת לונדון ברוב של 171 נגד 154, והדגיש את תביעת היהודים לכלול את כל ארץ ישראל המערבית בשטח המדינה היהודית.[14] מתוך כבוד כלפי ויצמן, החליט הקונגרס שלא לבחור בנשיא חדש במקומו. הוקמה הנהלה ציונית בת 19 חברים (ששה מתוכם מארצות הברית), שבראשה שוב עמד בן-גוריון, שקיבל על עצמו עתה גם את תיק הביטחון.[15]

דיוני הקונגרסים ותרומתם

Group
קבוצת צירים בקונגרס הציוני השמיני, 1907.
בין היושבים: הרב קובלסקי, הרב יצחק ניסנבוים, ה. פרבשטיין, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר)
Zionorg
המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה
21st Zionist Congress 1939 Geneva
חיים ויצמן נואם בפני הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה

ההחלטות שהתקבלו בקונגרסים קבעו במידה רבה את דרכה של התנועה הציונית. בין היתר הוחלט בהם על הקמת מוסדות חינוך שונים בארץ ובראשם – האוניברסיטה העברית בירושלים, ייסוד ארגונים כלכליים והתיישבותיים כגון בנק "אוצר ההתיישבות היהודית", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות בה. בקונגרס ה-12 אושרה הצהרת בלפור ובקונגרס ה-16 (1929) אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית לניהול חיי היישוב העברי בארץ. בקונגרס ה-21, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. בקונגרס הבא, ה-22, אושרה התוכנית להקים מדינה יהודית.

הקונגרסים דנו במהלך השנים בנושאים רבים הקשורים ליהודי העולם, להתיישבות בארץ והקמת מדינה יהודית. לא מעט ויכוחים התגלו בהם. העיקריים שבהם:

  • הפולמוס סביב קבלת תוכניות מדיניות - בקונגרס השלישי התקיים ויכוח על קבלת ערבות (צ'רטר) ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי טורקיה. הקונגרס השישי (1903) התמקד בוויכוח החריף סביב תוכנית אוגנדה, להתיישבות יהודית באוגנדה אותה הציע הרצל. לאחר ויכוח סוער ומתנגדים רבים, נדחתה לבסוף התוכנית בקונגרס השביעי. לאחר דחיית תוכנית אוגנדה, עזב ישראל זנגוויל את התנועה הציונית וייסד את הארגון הטריטוריאלי שחיפש בית לאומי לעם היהודי לא בהכרח בארץ ישראל.
  • ויכוחים על נקיטת פעולות מעשיות או מדיניות. הוויכוח התלהט בעיקר בקונגרס השמיני (1907), בין תומכי הציונות המעשית שדגלו ביישוב הארץ באופן מיידי, לבין אנשי הציונות המדינית, שרצו השגת ערבויות לכך מידי מעצמות העולם. חיים ויצמן תבע הצעת שילוב בדמות הציונות הסינתטית.
  • דיונים סביב רדיפת קהילות יהודיות בעולם - בין הדיונים שהתקיימו על כך היה הדיון בקונגרס הרביעי (1900) על רדיפת יהודי רומניה והדיון בקונגרס ה-19 (1935) לאחר עליית היטלר לשלטון, סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
  • הוויכוח על הגדרת הציונות - התגלעו חילוקי דעות בין הציונות הרוויזיוניסטית לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית, בתביעת הרוויזיוניסטים בהגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. לאחר שנדחתה ההצעה לדון בכך בקונגרס ה-17 ב-1931, פרשו הרוויזיוניסטים והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. הם חזרו לקונגרס הציוני ב-1946.
  • דיונים סביב חלוקת ארץ ישראל המערבית - הדיונים נסובו בקונגרס ה-20 (1937) סביב אישור תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לבסוף גברה דעת המצדדים בתוכנית העקרונית. הוחלט לדחות את גבולות הצעת החלוקה המסוימת של הוועדה אולם לראות בעקרון החלוקה של ארץ ישראל המערבית בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית.
  • הוויכוח סביב דרכי המאבק בשלטון הבריטי בארץ - עמדתו של ויצמן למאבק לא מזוין בבריטים לא התקבלה בקונגרס ה-22 (1946) והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.

הקונגרסים שלאחר הקמת המדינה

World Zionist Congress 'Shekel' - front
שקל ציוני לקונגרס הכ"ג - שקילת השקל השנתית היוותה תנאי לחברות בהסתדרות הציונית ולבחירת הצירים לקונגרס

לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה בהרבה השפעתם של הקונגרסים הציוניים. הם הועברו לירושלים ומתכנסים אחת לקדנציה בבנייני האומה למשך 3 ימים. הקונגרס הראשון בירושלים לאחר הקמת המדינה נפתח ב-1951 (הקונגרס ה-23 במניין הכולל). הקונגרסים עמדו בסימן דאגה לביטחון ישראל וקליטת העלייה, פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, עצירת יהדות התפוצות מהתבוללות ועוד. יושבי ראש הקונגרסים בשלושים השנים האחרונות הם יושבי ראש הסוכנות היהודית.

ב-1964, ערב הקונגרס הציוני ה-26 בירושלים, התייחס יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית וראש ממשלת ישראל לשעבר, משה שרת, לשאלת הצורך בקיומו של קונגרס ציוני לאחר הקמת מדינת ישראל:

"הקונגרס הציוני הינו הפורום העולמי היחיד, שעל במתו מופיעים יהודים מכל חלקי העולם... כדי לתת ביטוי לזיקתם-הם, ולזיקת המוני העם היהודי, שהם נציגיו, למדינה; כדי לטכס עצה על חובתם להבטיח את המשך קיומו של העם, ולרכז את מעייניו סביב המדינה... אין עוד במה עולמית כזאת!".[16]

הרכב הקונגרס

חוקת ההסתדרות הציונית העולמית קובעת שמספר צירי הקונגרס מטעם הבריתות העולמיות הלוקחות חלק בבחירות לקונגרס הציוני, מלבד אלה הנבחרים לפי רשימות עולמיות וצירים מטעם הארגונים היהודיים הבין ארציים, לא יעלה על 500. הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית רשאי להחליט, לא יאוחר משנה לפני כינוס הקונגרס, להגדיל את המספר ב–5% לכל היתר, כך שמספר הצירים מקבוצה זו יגיע עד ל-525. מספר צירי הקונגרס מחולק כדלקמן: ישראל 38% (190 צירים), ארצות הברית 29% (145 צירים), ויתר ארצות התפוצה 33% (165 צירים)[17].

הצירים מישראל נבחרים על-פי מפתח תוצאות הבחירות לכנסת, כאשר בפועל רוב המפלגות בישראל ממנות לתפקיד חברי הקונגרס נציגים זוטרים.

נשיאי הקונגרסים הציוניים

לקריאה נוספת

תעודות

  • בנימין זאב הרצל, איגרות הרצל, (עורכים: א' ביין ואחרים), ירושלים : הספרייה הציונית בשיתוף עם הוצאת מ. ניומן, תשי"ז-תשי"ח.

היסטוריוגרפיה

  • אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, (עורך: עבר הדני; מבוא: יוסף קלוזנר), תל אביב: הוצאת מ' טברסקי, 1951.

פובליציסטיקה

  • ליב יפה : כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים, ירושלים : [חמו"ל], תשכ"ח.
  • ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה, (פרק ב: מקאטוביץ עד בזל), ירושלים : הספרייה הציונית, תשכ"ב-תשכ"ה 1962–1965.
  • הקונגרס הציוני: תולדותיו, מבנהו, מקומו בתנועה הציונית, ירושלים: מרכז ההסברה, 1981.
  • Heiko Haumann (Ed.), The first Zionist Congress in 1897: causes, significance, topicality, Basel: Karger, 1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות: תולדות התנועה הציונית 1881-1914, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 312
  2. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 119.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 255.
  4. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 218.
  5. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יא, עמ' 236.
  6. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יא, עמ' 243.
  7. ^ הקונגרס הציוני הי"ח בפראג, דבר, 23 באוגוסט 1933
  8. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 277.
  9. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יג, עמ' 285.
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק טו, עמ' 321.
  11. ^ עיונים בתקומת ישראל, יצחק גל-נור, חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל: ההכרעה ב-1937, עמ' 231
  12. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 557.
  13. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 558.
  14. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 263–264.
  15. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 562–563.
  16. ^ ידין דודאי, משה שרת על ישראלים ויהודים ועל דמוקרטיה, 22.12.1964, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 543.
  17. ^ הרכב הקונגרס הציוני העולמי, אתר ההסתדרות הציונית העולמית
  18. ^ במהלך אותן שנים לא נבחר נשיא חדש לקונגרס ודוד בן-גוריון שימש כיו"ר ההנהלה הציונית.
  19. ^ אברהם דובדבני נבחר ליו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית, באתר הסוכנות היהודית
דוד וולפסון

דוד וולפסון (בכתיב יידי: וואָלפסאָן; ‏ 9 באוקטובר 1856, דורביאני, פלך קובנה, האימפריה הרוסית – 15 בספטמבר 1914, באד הומבורג, הקיסרות הגרמנית) היה איש עסקים, מנהיג ועסקן ציוני ונשיאהּ השני של ההסתדרות הציונית העולמית.

הקונגרס הציוני העולמי החמישי

הקונגרס הציוני החמישי התקיים בבזל ב-26 בדצמבר 1901. לקונגרס עוצבה כרזה אמנותית מעשה ידיו של הצייר אפרים משה ליליין.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נשיאות הקונגרס כללה את ד"ר מקס נורדאו, ד"ר יחיאל צ'לנוב ופרנסיס מונטיפיורי (1860-1935).

הקונגרס הציוני העולמי הראשון

הקונגרס הציוני העולמי הראשון הוא הכינוס הגדול הראשון של צירי התנועה הציונית והוא ראשון הקונגרסים הציונים העולמיים. הקונגרס התקיים בעיר בזל שבשווייץ בין 29 ל-31 באוגוסט 1897 - א עד ג באלול תרנ"ז. יוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל.

הקונגרס הציוני העולמי הרביעי

הקונגרס הציוני הרביעי התקיים בלונדון בימים 13 – 16 באוגוסט 1900.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל.

הרצל הגיע לעיר שבוע לפני פתיחת הקונגרס ונתקף צמרמורות קשות וחום גבוה, והיה נתון בהזיות. ביום פתיחת הקונגרס ב-13 באוגוסט, נשא את נאום הפתיחה, בו אמר: "אנגליה הגדולה, אנגליה החופשית, אנגליה השליטה על כל הימים – היא תבין אותנו ואת מטרתנו". היה זה הקונגרס הציוני הגדול והמאורגן ביותר עד אז. השתתפו בו כ-400 צירים, כמעט מחצית מהם מעיירות תחום המושב הרוסי.

בקונגרס השתתפו, בין השאר, נחום סוקולוב, מנחם שינקין, ד"ר הלל יפה, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, ד"ר חיים ויצמן והרב יצחק יעקב ריינס. לכבוד הקונגרס חובר "שיר החלוץ" מאת יוסף אברהם.גורלן של קהילות ישראל ברחבי העולם היו במרכז תשומת הלב של באי הקונגרס.

מצבה של יהדות רומניה והרדיפות האנטישמיות מהן סבלה העסיקו את צירי הקונגרס ואורחיו.

ערב הקונגרס שלח הרצל "קול קורא" אל יהדות צפון אפריקה וקרא להצטרפותה אל התנועה הציונית בשפות עברית, ערבית, לדינו וצרפתית.צירי הקונגרס ואורחיו עסקו בשתי שאלות עיקריות: האחת, ההתפתחויות בזירה המדינית; והשנייה, שאלת התרבות העברית החדשה בארץ ישראל.

המיקום של הקונגרס בבירת הממלכה המאוחדת נבחר כדי להשפיע על ממשלת בריטניה ודעת הקהל בממלכה המאוחדת, מתוך כוונה להשפיע עליה לעזור לתנועה הציונית להקצות שטחים באזורים הנתונים לשליטתה והקרובים לארץ ישראל.

שאלת התרבות, בחברה היהודית שתתכונן בארץ ישראל, הייתה מנושאי הדיון העיקריים בקונגרס. אנשי המזרחי ובראשם הרב יצחק יעקב ריינס, עמדו על כך שהתנועה הציונית לא תקבע בעניינים אלו, ותעסוק בסוגיות ופעולות מדיניות והתיישבותיות בלבד. הקונגרס הכריז על תחרות חיבור המנון עברי לאומי, שלבסוף לא יצאה לפועל.מצבם של 532 משפחות הפועלים במושבות העבריות, מיעוט קטן ויצרני בקרב היישוב היהודי הקטן, שמנה אז כחמישים אלף נפש, הועלה לדיון ולמודעותם של הצירים; קיומם של הפועלים ומשפחותיהם "היה בסכנה לרגל העברת המושבות (מאפוטרופסותו) של הנדיב ליק"א" באותה שנה.

הקונגרס הציוני העולמי השישי

הקונגרס הציוני השישי התקיים בבזל ב-23–28 באוגוסט 1903. בקונגרס השתתפו כ-600 צירים, ובראשו ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נודע כ"קונגרס אוגנדה".

הקונגרס הציוני העולמי השלישי

הקונגרס הציוני השלישי של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבזל בימים 15 - 18 באוגוסט 1899.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. השתתפו בו, בין השאר, נחמן סירקין, חיים ויצמן ויהודה ליב מוצקין. נבחר "ועד פועל" שחבריו היו י' יאסינובסקי, זאב טיומקין, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, ד"ר יחיאל צ'לנוב, מנחם אוסישקין, פרופ' צבי בלקובסקי, הרב שמואל יעקב רבינוביץ, ד"ר שלמה בנדרסקי, ד"ר צבי ברוק, אביגדור יעקובסון, ד"ר ישראל ילסקי וד"ר י' ברנשטיין-כהן.

עד לקונגרס השלישי נפגשה משלחת ציונית ובראשה בנימין זאב הרצל, עם קיסר גרמניה וילהלם השני, ועם הסולטאן העות'מאני באיסטנבול. ונערך ביקור המשלחת הציונית בארץ ישראל. מאמצים אלו לא נשאו פרי מדיני מעשי, אבל היו בעלי משמעות רבה למעמדה הבינלאומי של התנועה הציונית.

החל בקונגרס השלישי, הוענקה זכות בחירה לנשים לקונגרס הציוני העולמי.דיוני הקונגרס עסקו במוסדות וארגונים של התנועה הציונית, אשר הוחל בהקמתם בשני הקונגרסים הראשונים, בהם:

הוכן תקנון ההסתדרות הציונית.

אוצר התיישבות היהודים – הבנק של התנועה הציונית. הוחלט כי כספיו יושקעו אך ורק בארץ ישראל ובסוריה.

הקמת אוניברסיטה עברית בארץ ישראל.הצירים דנו רבות על ענייני התרבות העברית החדשה ועל מקומה של הדת היהודית בחברה החדשה שתתכונן בארץ ישראל. אולם הרצל ביקש למקד את הדיונים של הקונגרס בהישגי התנועה הציונית בזירה המדינית בין הקונגרסים.

ציוני רוסיה היו רוב הפעילים בקונגרס ומוסדותיו. הם הודיעו על היקף תרומתם הפיננסית לתנועה הציונית: "מ-300,000 מניות הבנק נאספו 200,000 אצלנו; אנו מונים 818 אגודות ב-617 ערים לעומת 373 אשתקד".

הקונגרס הציוני העולמי השני

הקונגרס הציוני השני של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבית הקזינו בבזל בימים 31-28 באוגוסט 1898.

השתתפו בקונגרס 385 צירים ו-531 אורחים.

צירי הקונגרס נבחרו הפעם על ידי משלמי-מס (שוקלי השקל הציוני) בכ-400 "מחוזות בחירה".

בראש הקונגרס עמד בנימין זאב הרצל. השתתפו בו המנהיגים מרדכי אהרנפרייז, מנחם אוסישקין, מכס בודנהיימר, מרקו ברוך, דוד וולפזון, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, מכס נורדאו, נחמן סירקין, יחיאל צ'לנוב ויצחק רילף.

מרקו ברוך חצה את הרי האלפים ברגל כדי להגיע לקונגרס. בקונגרס נכחו בפעם הראשונה גם חיים ויצמן, סטפן וייז וברנאר לזר.מספר שעות לפני הפתיחה החגיגית, עברו מתחת לחלונות הקונגרס כמה עשרות סטודנטים שווייצרים בלבוש ססגוני בתהלוכה לכבוד קדוש מקומי. כאשר הבחינו בדגל הציוני הכחול-לבן המונף על הבניין, קראו בקול "הידד ליהודים!" (!Hoch die Juden). מקס נורדאו התרגש מאד ואמר: "דבר מעין זה לא נתרחש בעולם כולו אלפיים שנה". הרצל הזכיר את התקרית הזו בנאום הפתיחה שלו. הקונגרס נפתח לצלילי "טנהויזר" של ריכרד וגנר. הרצל התייחס בנאומו לביקור קיסר הגרמני בארץ ישראל בחודש הבא וטען כי זו הוכחה לחשיבותה של ארץ ישראל לאנושות כולה.

הרצל התייחס בנאומו להתנגדות שקמה לתנועה הציונית, אצל מנהיגים בקהילות היהודיות בעולם, וקרא לפעילות הסברה ותמיכה לתנועה הציונית, וזאת במקביל להכנות ולהתארגנות להתיישבות בארץ ישראל.

אחרי הרצל נאם נורדאו, שאמר כי מאז הקונגרס הקודם מצב היהודים בעולם "לא נשתפר בשום מקום. במקומות מסוימים אף הוחמר".בקונגרס נבחר "ועד פועל" להסתדרות הציונית, שבו היה רוב לציוני רוסיה. חברי "הוועד הפועל" היו הרב שמואל יעקב רבינוביץ, מנחם אוסישקין, פנחס יאמפולסקי, ד"ר ישראל ילסקי, ד"ר יחיאל צ'לנוב, זאב טיומקין, יהושע סירקין, ישראל יסינובסקי, פרופ' עמנואל מנדלשטאם וד"ר יעקב ברנשטיין-כהן.

בקונגרס הציוני השני הייתה הפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית של הרצל, שבה דובר בפומבי על נושא הימצאותה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל. ליאו מוצקין, שחזר מארץ ישראל בשליחות הוועד הפועל הציוני, מסר לקונגרס דוח רשמי על המצב בה. הדוח שלו דן בעניינים כלכליים, והוא הדגיש בו את "העובדה כי החלקים הפוריים ביותר של ארצנו תפוסים על ידי הערבים". הוא מסר גם שבשנים האחרונות "אירעו הרבה התנגשויות בין יהודים וערבים מוסתים". מוצקין תיאר את הארץ כ"תערובת ססגונית של שממה, תיירות וצליינים". ציר אחר ציין כי אוכלוסיית הארץ דלילה ו"שמית, כלומר קרובה לנו קרבת דם" ולכן "בלי ספק יעלה בידנו לחיות אתם בשלום".הקונגרס וההכנות להקמתו היו המסגרת למיזמים חדשים ותקדימיים אחדים בתנועה הציונית ובעם היהודי:

ועידות: ועידת נשים ציוניות ראשונה, ועידת רבנים ייחודית לדיון בשאלות הציונות, ועידה לשאלות התרבות העברית העתידית.

הקמת בנק של ההסתדרות הציונית בשם אוצר התיישבות היהודים, לקראתה נבחרה ועדה מכינה.

הופעתה בראשונה של קבוצת ציונים סוציליסטים מאורגנת אשר חתרה להשתתפות בהנהגת ההסתדרות הציונית.

יואל חסון

יואל חסון (נולד ב-2 באפריל 1973) הוא פוליטיקאי ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת קדימה ומפלגת התנועה בכנסת העשרים כיהן כיושב ראש סיעת המחנה הציוני סגן יושב ראש הכנסת ומרכז האופוזיציה עד הודעת אבי גבאי על פירוק המחנה הציוני . קודם לכן שימש יו"ר צעירי הליכוד, נשיא הקונגרס הציוני ויו"ר ההנהגה הארצית של בית"ר.

יוסף לוריא

ד"ר יוסף לוּריא (גם: לוריה; ברוסית: Лурье; ה'תרל"א, 1871, פּוּמפִּיַאן, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) – כ"ט בכסלו ה'תרצ"ח, 3 בדצמבר 1937, ירושלים) היה מחנך עברי ופובליציסט, עורך עברי ויידי, עסקן תרבות ופעיל ציוני, מראשוני התנועה הציונית. יליד ליטא, מ-1907 בארץ ישראל, מראשי החינוך העברי בארץ.

חבר אגודת בני משה, ציר לקונגרס הציוני הראשון ולקונגרסים אחריו, ומאנשי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית; עורך השבועונים היידיים "דער יוד" ('היהודי') ו"דאָס יִידישע פאָלק" ('העם היהודי') והמדור הספרותי של "דער פריינד" ('הידיד'); מנהל חדר מתוקן בוורשה ומורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ראש מרכז המורים ומ-1919 מנהל מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ואחר כך של הוועד הלאומי.

יוסף קלוזנר

יוסף גדליה קלַוְזְנֶר (נהגה "קלאוזנר"; 20 באוגוסט 1874 ז' באלול תרל"ד – 27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

ליאו מוצקין

ליאו (יהודה/אריה לייב) מוֹצקין (ברוסית: Лео (Арье Лейб) Моцкин;‏ 6 בדצמבר 1867, ברובארי, אוקראינה - 6 בנובמבר 1933, פריז) היה איש פוליטי יהודי-רוסי, יליד אוקראינה, לוחם למען הזכויות הלאומיות של היהודים, מאבות הציונות ומיוזמי הקונגרס הציוני, יושב הראש השני של הוועד הפועל הציוני. רוב חייו חי בגרמניה שם רכש השכלה מתמטית ופילוסופית.

מנחם אוסישקין

אברהם מנחם-מנדל אוּסישְקין (ברוסית: Усышкин;‏ 14 באוגוסט 1863 - 2 באוקטובר 1941) היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים, יזם וניהל את "הכנסייה הארצישראלית" והקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש קרן קיימת לישראל.

מקס נורדאו

מקס נוֹרְדַאוּ (Max Nordau, לעיתים נהגה בטעות על דרך היידיש: נוֹרְדוֹי (נאָרדוי); 29 ביולי 1849, בודפשט - 23 בינואר 1923, פריז) היה הוגה דעות, נואם וסופר, רופא, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית, הוגה חזון "יהדות השרירים".

נחום גולדמן

נחום גולדמן (10 ביולי 1895 – 29 באוגוסט 1982) היה מנהיג יהודי וציוני, ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי ונשיאו שנים רבות, ומן הפעילים הבולטים למען הסכם השילומים.

נחום סוקולוב

נחום ט' סוקולוב (בכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק – 17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

נתן בירנבוים

נתן בירנבוים (לעיתים: בירנבאום; בגרמנית: Nathan Birnbaum‏; י' באייר ה'תרכ"ד, 16 במאי 1864 – כ"א בניסן ה'תרצ"ז, 2 באפריל 1937), שנודע, בין היתר, בשם העט מתתיהו אחר, היה הוגה דעות יהודי. בירנבאום החל את הקריירה שלו כציוני, לאחר מכן נעשה יידישיסט ובסופו של דבר חזר בתשובה ומונה למזכירה של אגודת ישראל. בין היתר, התפרסם כמי שטבע את המונחים ציונות ואוסטיודן.

סלי מרידור

סלי משה מרידור (נולד ב-22 בספטמבר 1955) הוא איש ציבור ישראלי שהיה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, ושגריר ישראל בארצות הברית.

שמואל יוסף פבזנר

שמואל יוסף פֶּבְזְנֶר (בכ"א בכסלו תרל"ט, 17 בדצמבר 1878 – 7 במאי 1930) היה סופר, מצירי הקונגרס הציוני הראשון (1897), מחלוצי המהנדסים והתעשיינים בארץ ישראל, מבוני חיפה העברית ומנהל הטכניון בשנים 1927–1929.

שמחה דיניץ

שמחה דיניץ (23 ביוני 1929 - 23 בספטמבר 2003) היה חבר הכנסת, דיפלומט ויו"ר הסוכנות היהודית.

הקונגרסים הציוניים העולמיים לפני הקמת המדינה
הראשוןהשניהשלישיהרביעיהחמישיהשישי • השביעי • השמיני • התשיעי • העשירי •
ה-11 • ה-12 • ה-13 • ה-14 • ה-15 • ה-16 • ה-17 • ה-18 • ה-19 • ה-20 • ה-21 • ה-22
ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.