הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

השנים הראשונות של "הצפירה"

Slonimski Chaim Zelig
חיים זליג סלונימסקי, היוזם והעורך הראשון של הצפירה

העיתון החל לצאת לאור בעיר ורשה שבפולין בשנת 1862 על ידי חיים זליג סלונימסקי, (חז"ס) שהיה גם עורכו הראשון של העיתון, והתמחה במתמטיקה, מדעי הטבע וטכנולוגיה. מטרתו העיקרית של העיתון הייתה לקדם את רעיונות ההשכלה בקרב הציבור היהודי. כותרת המשנה של העיתון מסבירה את המגמה הכללית שלו:  "מכתב עתי משמיע חדשות בקרב עם ישרון מכל הדברים הנוגעים להם בענייני המדינה, דברי חכמה ומדע, ידיעות העולם והטבע". מנוחה גלבוע סבורה, שסלונימסקי הושפע מכתבי עת גרמניים שפרסמו מאמרים מדעיים בניסוח פופולרי והוציא עיתון, שאינו מסתכן בכתיבת מאמרים אידאולוגים, לא נכנס לעובי הקורה שבין חסידים ומשכילים, לא מתעסק בפוליטיקה ומכריז במפורש שאינו מפרסם שירה. כך הבטיח לעצמו העורך מגמה מתונה שלא תפגע בקהל החסידים, בקהל המשכילים ובצנזורה הרוסית כאחד.[1]

השבועון עמד במטרות שהציב סלונימסקי ופרסם בעיקר מאמרים מלווים ברישומים העוסקים במדע, ידיעות הכוללות פקודות ממשלה, שתורגמו בעיקר מהעיתונות הפולנית, ידיעות וקוריוזים מארצות שונות, חידות הנדסיות וכדומה. מחוץ לחז"ס המשתתף הבכיר והפורה ביותר בשנה הראשונה היה ש"י אברמוביץ, שלימים נודע בכינויו: מנדלי מוכר ספרים.  מנדלי פרסם ב"הצפירה" חלקים מספרים שתרגם מגרמנית "תולדות הטבע" של הרולד אוטמר לנץ ו"חכמת הכעמיה". מקום זניח ניתן בעיתון גם לחכמת ישראל ואף פורסמו כמה פרקים שתורגמו מההיסטוריה של צבי גרץ.

לאחר 25 גליונות שיצאו – הודיע חז"ס על "עת האסף הצפירה", מאחר שהוא מונה לצנזור הספרים העבריים והוכרח לעבור לז'יטומיר. נעשו מספר ניסיונות לחדש את "הצפירה" בעריכה שונה וכנספח לעיתון "המליץ" – אך הם לא צלחו, ורק לאחר כעשר שנים, בשנת 1874, הצליח חז"ס להוציא שוב את העיתון בברלין. בין המשתתפים בעיתון: פרץ סמולנסקין, קלמן שולמן, ראובן אשר ברוידס, אברהם בר גוטלובר, יל"ג ואחרים.  גם ב"הצפירה" המחודשת היו רובם של המאמרים בתחום המדעים, אך בהדרגה החלו גם להופיע מאמרים בחכמה והשכלה, כמה רשימות אקטואליות ואף מדור פוליטי בשם: "דברי הימים".  בספטמבר 1875 חזרה ההוצאה לוורשה. חודשים ספורים לאחר מכן החלו להופיע בעיתון מאמריו של נחום סוקולוב.

נחום סוקולוב עורך "הצפירה"

Nahum Sokolow
נחום סוקולוב

במהלך השנה הראשונה לכתיבתו ב"הצפירה" פרסם סוקולוב שפע של מאמרים בנושאים שונים. למעט הפסקה של שנה וחצי, עת עבר למאקוב לרגל חתונתו, המשיך סוקולוב לפרסם את סקירותיו, השקפותיו, דיווחיו, פיליטוניו ורשמי מסעיו בעיתון "הצפירה", הן כעיתונאי, הן כעורך והן כאיש ציבור – עד יומו האחרון. 

בסוף אוגוסט 1880, פרסם סוקולוב (שכונה גם 'הנ"ס') בעיתון "הצפירה" מאמר ראשון בסדרה:  "הצופה לבית ישראל", שהיה, לדברי הסופר וההיסטוריון גצל קרסל, אחד המאמרים הבודדים שחוללו מפנה בתולדות העיתונות העברית.[2]  המאמר הבודד הפך במהרה לאחד המדורים הפופולריים בעיתון. תחילה הסתפק סוקולוב בנתינת מידע אינפורמטיבי, כשמדי פעם נשזרה בו גם נימה פובליציסטית. אך בהדרגה השתלטה הפובליציסטיקה על המדור וסוקולוב החל דן ומביע את דעתו באירועים החולפים. הסופר שמואל ליב ציטרון מסביר שמתינותו של הכותב, נימוסיו, בקיאותו העצומה בגרסה דינקותא מחד גיסא ובתרבות אירופה מאידך, סגנונו העשיר ועולמו המגוון – כבשו את העולם היהודי. [3] "הצופה לבית ישראל" שינה באחת את אופיו של העיתון "המדעי" והפך אותו לעיתון חי ותוסס, שמרבה להתעסק בענייני דיומא וממעט לכתוב על המדע, למגינת לבו של חז"ס. אלא שגם הוא לא יכול היה להתעלם מן הפופולריות העולה של העיתון עקב כתיבתו השופעת של העיתונאי הצעיר, שהפך לעוזרו של חז"ס. בורשה התלוצצו, אומר פיכמן,  שבעיתון "הצופה" יש משוררים בלי חזן ואילו ב"הצפירה" – חזן בלי משוררים.[4]  הוא היה "עיתונאי עליון" מסכים דב סדן,[5] ואילו מרדכי אהרנפריז מודה שסוקולוב יצר תקופה חדשה בעיתונות העברית. הפופולריות של "הצפירה" בניצוחו של סוקולוב הרקיעה שחקים ואף גלשה אל מחוץ לגבולות אירופה.  פלוריאן סוקולוב, בנו של נחום סוקולוב מספר, שכאשר התלווה לאביו במסעותיהם במקומות מרוחקים, כמו דרום אפריקה, התפעל מקבלות הפנים החמות של קוראי "הצפירה", שהיו נרגשים מאוד לפגוש את העיתונאי הידוע.[6]

 עם הגידול בתפוצת העיתון, הצליח סוקולוב לשכנע את חז"ס להפוך את "הצפירה" משבועון לעיתון יומי, והחל מה-13 באפריל 1886 החל העיתון להופיע במתכונתו היומיומית החדשה. בקול קורא לקראת השינוי הציג העיתון את יעדיו: "הצפירה היומית תאצור בקרבה את כל החדשות הנכבדות האצורות מכתבי העת היוצאים לאור בשפת המדינה, עניינים מדיניים ועניינים הנוגעים אל משטרי ממשלה, סדרי דת ודין והליכות המסחר ונתיבות חרושת, מעשה ומלאכת מחשבת וכל הידיעות הדרושות לצורכי כל אדם מישראל". הפיכת העיתון ליומון רק סייעה להגדלת תפוצתו, שהגיעה לאלפי מנויים. אלא שחילוקי הדעות והמתיחות שהיו קיימים בדרך טבעית בין העורך ויורשו הפופולרי הגיעו בסופו של דבר לערכאות, ובשנת 1894 נמסרה גם ההנהלה האדמניסטרטיבית לידי נחום סוקולוב, שהפך להיות העורך והמוציא לאור היחיד של העיתון.

סוקולוב היה אחראי לכך, שהצד הספרותי של ה"צפירה" התפתח בצורה משמעותית. פיליטונים, סיפורים קצרים, שירים ומאמרי ביקורת החלו להופיע בעיתון היומי בצורה סדירה. העיתון בהנהגתו, הפך ליותר ויותר יהודי ופחות ופחות פולני, תוך הצבת המטרה של השימוש בשפה העברית ויצירת אוטונומיה תרבותית יהודית בין דפי העיתון.[7] בראשית תרמ"ט נסגרה "הצפירה" לשלושה חודשים בהוראת הצנזורה, ועם התחדשותו נאלץ העיתון להיות מתון יותר בענייני מדיניות והשקיע אף יותר במדוריו הספרותיים.  בין הכותבים בעיתון נמנו: שלום עליכם, יוסף ברדיצ'בסקי, ישראל חיים טביוב, ד"ר שמריהו לוין נחום סלושץ, י.ל. פרץ, ד"ר יוסף קלוזנר ורבים אחרים. 

מקום מיוחד קיבל בעיתון הפיליטון, סוגה שהפכה להיות פופולרית בעיתונות העברית, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בסוף שנות השמונים של המאה, החל להופיע במשך כעשר שנים מדור הפיליטונים הקבוע "בראש הומיות", שכתב נפתלי הרץ נימנוביץ, הידוע בשמו הספרותי "הנ"ץ". המדור זכה לפופולריות רבה בקרב הקוראים, ולאחר פרישתו של הנ"ץ, החל סוקולוב בעצמו לפרסם פיליטונים במדורו "משבת לשבת", עליהם חתם בכינוי: אורח לשבת. הפיליטונים סייעו רבות להפיכתה של "הצפירה" לעיתון עממי יותר ונפוץ מאוד בקרב הקהילה.

פולמוסים שונים התנהלו בציבוריות היהודית בתקופה זו של תחיה והתחדשות, ולדברי גלבוע, נתנה "הצפירה" במה הוגנת למחנות השונים ולדעות המנוגדות, כאשר העורך משתדל למצוא את הפשרה ושביל הזהב בין הניצים. ביניהם: הפולמוס החריף בין יל"ג לבין אר"ז (אלכסנדר הלוי צדרבוים, עורך "המליץ"), הפולמוס על מעמד היידיש בספרות בעקבות כתביהם של שלום עליכם וי.ל. פרץ, הוויכוח בין הוצאת אחיאסף (אודסה), שהקפידה על הוצאת ספרים ביהדות לבין "תושיה" שדגלה בהוצאות של ספרים כלליים, הפולמוס בין נורדאו לאחד העם בנושא הציונות המדינית, פולמוס אוגנדה וכדומה. המגמה המתונה שהנהיג חז"ס המשיכה לאפיין את כתב העת גם בימיו של סוקולוב, מעיד יצחק גרינבוים.[8]  קורא העיתון לא היה הצעיר שתעה בדרכי החיים וחיפש את דרכו, אף לא המשכיל המקטרג, אלא החסיד המתון דובר העברית שהתעניין בנעשה בעולם. העיתון לא ניסה להחריב עולמות, אלא לדבר רכות, בשכל ובדעת אל השכל הישר. 'הצפירה בעריכתו של סוקולוב הפך לעתון העברי בה"א הידיעה של אותם הימים.  שום עיתון עברי אחר לא הצליח להפוך לכלי תקשורת המוני מודרני כפי שזכה הצפירה בהנהגתו של נחום סוקולוב.  הוא הפך את הצפירה לסמכות של ממש בקרב יהדות פולין", מסכמת הד"ר אלה באואר את פעולתו של נחום סוקולב כעורך עיתון "הצפירה".[9]

תעמולה ציונית ב"הצפירה"

אל הקונגרס הציוני הראשון בא סוקולוב, לא כציר, אלא כעורך של עיתון "הצפירה", שבא לסקר את האירוע החשוב. סוקולוב כבר פרסם מספר מאמרים קודם לכן כנגד הרצל והציונות המדינית שלו, אך מן הקונגרס חזר ציוני. "סוקולוב בא, ראה ונוצח" היטיב ציטרון לתאר את המהפך שחל בגישתו של סוקולוב אל הציונות.[10]  מיד לאחר הקונגרס  הפכה "הצפירה", שהייתה קודם נייטרלית בדעותיה ללא כל אידיאל מוצק – לעיתון בעל מצע אידיאי שיש לו כיוון ומורה דרך. בשנת 1899 החל סוקולוב לפרסם את המדור "למרנן ולרבנן" שהכיל כ-40 מאמרים בנושא התנועה הציונית למול היהדות. מטרתו של המדור הייתה לדבר על לבם של החרדים ולפקוח את עיניהם בהקשר הציוני והעולם היהודי המודרני.  

לדברי העיתונאי גדעון קוץ, סוקולוב היה בין היוצרים החשובים של התעמולה וההסברה הציונית, ומהר מאוד הוא הבחין בכוחה של העיתונות לשמש כלי ראשון במעלה עבור מטרה זו.[11] וכך הפך עורך "הצפירה" את העיתון לבטאונה של התנועה הציונית. לאבחנתו של קוץ מצטרפים גם חוקרים אחרים.[12]  אין אפשרות לטעות במטרה שהציב לעצמו סוקולוב לאחר הקונגרס הראשון, בו הכיר את הרצל; חלק משמעותי מן המאמרים שלו, ובמיוחד הפיליטונים שלו מעידים על ה"מחשבה חדא" הזו, כפי שהוא כינה אותה, האובססיה הזו שהשתלטה על חייו של סוקולוב, ושמה: הציונות המדינית. "מצמצם אני כל הויתי הרוחנית בנקודה האחת, בנקודת תחית לאומנו..." מתוודה "האורח לשבת", גיבור מדור הפיליטונים הפופולרי של סוקולוב: "משבת לשבת". כך הפכה "הצפירה" לאחת מן הפלטפורמות החשובות בתעמולה הציונית של בנימין זאב הרצל.

עורכים נוספים בהצפירה

ב-1906 פסקה "הצפירה" מלהופיע לתקופה של כשלוש שנים, עקב המצב הפנימי ברוסיה, וסוקולוב עבר לקלן כדי לכהן כמזכיר ההסתדרות הציונית ואף ערך את הביטאון שלה: "העולם". הצפירה התחדשה אמנם בשנת 1910, אך העריכה בפועל עברה כבר לידיים אחרות, על אף ששמו של סוקולוב המשיך להופיע כעורך והוא המשיך להיות משתתף פעיל בעיתון. משנת 1917 נהנה העיתון מתמיכת ההסתדרות הציונית.

עיתון "הצפירה" חדל להופיע סופית באוגוסט 1931 משום שלא נשא את עצמו מבחינה כלכלית. עורכו האחרון של העיתון היה יוסף הפטמן. במהלך השנים האחרונות לקיומו חלו מדי פעם הפסקות ארוכות יותר או פחות בתדירות הופעתו. הן בשל אירועים פוליטיים, והן מסיבות כלכליות.

עורכים נוספים של העיתון היו: דוד פרישמן, פישל לחובר, יצחק גרינבוים, עזריאל נתן פרנק, שמואל רוזנפלד ואחרים.

כותבים נוספים בעיתון היו: ש"י עגנון, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, יהודה שטיינבג, זלמן שניאור, יעקב פיכמן ורבים אחרים.

לקריאה נוספת

  • אורן סופר, אין לפלפל! עיתון 'הצפירה' והמודרניזציה של השיח החברתי הפוליטי, הוצאת מוסד ביאליק והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2007.
  • מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, פרק "הצפירה", מוסד ביאליק, 1922, עמ' 167–181
  • גדעון קוץ, חדשות וקורות הימים, מחקרים בתולדות העיתונות העברית והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית ואוניברסיטת תל- אביב, 2013 (ראו במפתח).
  • גדעון קוץ, "המיזוג שנכשל: המליץ והצפירה בכפיפה אחת", קשר 44 (2013), אוניברסיטת תל אביב, עמ' 39–44
  • גדעון קוץ, "התנועה הציונית, העיתונות העברית ודגם 'האחריות הלאומית', עם וספר, (1998), חוב' י', 199–212
  • עוזי אלידע, "הצפירה – לידתו של השיח 'האובייקטיבי' בעיתונות העברית", קשר, 37, אביב-קיץ 2008, עמ' 139–141.
  • אלה באואר, "המרוץ אחר העיתון העברי היומי; כיצד הפך 'הצפירה' ליומון", קשר, (2002), 32, עמ' 87–96
  • שושנה שטיפטל, "נחום סוקולוב כעתונאי וכעורך", קשר (1990) 8, עמ' 55–63
  • שושנה שטיפטל, דרכו של נחום סוקולוב מן הפוזיטיביזם היהודי-פולני אל התנועה הציונית, דיסרטציה, אוניברסיטת תל אביב, 1994
  • אליקים גצל קרסל, "נחום סוקולוב, דרכו ופעלו, בתוך: נחום סוקולוב, הצופה לבית ישראל, הספרייה הציונית, תשכ"א, עמ' 11–97
  • שמואל ליב ציטרון, רשימות לתולדות העיתונות העברית: 'הצפירה', העולם (1928–1939), כר' ט"ז - כר' י"ח, גל' מ"ט - ל"ג
  • תמימה אידלסון, "משבת לשבת: פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד, 23 (תשע"ג).
  • נחום סוקולוב " 'הצפירה' וה'מבקרים מטעם' ", בתוך במראות הקשת, הספרייה הציונית, ירושלים, 1960, עמ' 207–237.   
  • אליעזר רפאל מלאכי, "מאה שנה ל'הצפירה' ", בצרון, (תשכ"ג), כר' מ"ז, חוב' א' (תשרי), עמ' 82–86.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, פרק "הצפירה" עמ' 167 - 181, מוסד ביאליק, 1992
  2. ^ אליקים גצל קרסל, נחום סוקולוב, דרכו ופעלו, הצופה לבית ישראל - נחום סוקולוב, עמ' 11 - 97
  3. ^ שמואל ליב ציטרון, רשימות לתולדות העתונות העברית: "הצפירה". 19.4.1929, העולם, (1928–1930), כר' ט"ז - כר' י"ח, גל' מ"ט - ל"ג
  4. ^ יעקב פיכמן, נחום סוקולוב, בתוך: רוחות מנגנות; סופרי פולין, עמ' 19, מוסד ביאליק, 1996
  5. ^ דב סדן, פרקי קריאה וניתוח; שיעורים בסוגיה: מבוא לספרות בדורות האחרונים, עמ' 111, אוניברסיטת תל-אביב, תשט"ו
  6. ^ פלוריאן סוקולוב, אבי, נחום סוקולוב, עמ' 55, הספרייה הציונית, 1970
  7. ^ שושנה שטיפטל, דרכו של נחום סוקולוב מן הפוזיטיביזם היהודי-פולני אל התנועה הציונית, 153, אוניברסיטת תל-אביב, 1994
  8. ^ יצחק גרינבוים, נחום סוקולוב, בתוך: פני הדור, עמ' 71, הספרייה הציונית, תשי"ח
  9. ^ אלה באאור, המרוץ אחר העיתון העברי היומי,, קשר (2002) 32, עמ' 93
  10. ^ שמואל ליב ציטרון, ראו לעיל, 27.12.1929
  11. ^ גדעון קוץ, "נחום סוקולוב וה'פונקציה הרשמית' של העתונות העברית", קשר (1987), 2 בנובמבר, עמ' 66
  12. ^ ראו במאמרים של קרסל, שטיפטל ובאואר למשל. פרטים לעיל.
גירוש יפו (1914)

גירוש יפו היה אירוע בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בו גורשו מיפו למצרים יהודים בעלי אזרחות רוסית.

הוצאת שטיבל

הוצאת א. י. שטיבֶּל הייתה הוצאת ספרים עברית שנוסדה במוסקבה בשנת 1917 על ידי הסוחר והנדבן היהודי-פולני אברהם יוסף שטיבל (אי"ש; 1885–1946).

היינט

הַיְינְט (בכתיב יידי: הײַנט; יידיש: "היום") היה עיתון יומי ביידיש שיצא לאור בוורשה בין השנים 1906–1939.

העיתון נוסד בשנת 1906, תחת השם "יידישעס טאַגעסבלאַט" (ביידיש: "הדף היומי היידישאי"), על ידי שמואל יעקב יצקאן, לשעבר כותב בעיתון העברי "הצפירה".

ב-1908 שונה שם העיתון ל"היינט", ועד מהרה מיצב את עצמו כעיתון היידיש הגדול בפולין הקונגרסאית. העיתון פרסם סיפורים בהמשכים, וקבע שיא בתפוצת עיתון ביידיש. עד שנת 1913 הגיע העיתון להיקף של 150,000 גיליונות. מתחרהו העיקרי היה היומון הוורשאי היידי "דער מאָמענט", שנוסד ב-1910.

עד 1932 פעל "היינט" כחברה פרטית. באותה שנה הקימו עובדי העיתון קואופרטיב בשם אלט-נוי, אשר הוציא את העיתון. בשנת 1932 מונה אלפרד קיטנר לעורך העיתון.

באוקטובר 1938 פרסמו שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל איסור על הפצת העיתון בתחומי ארץ ישראל למשך 3 חודשים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגר העיתון. המהדורה האחרונה של העיתון הודפסה ב-22 בספטמבר 1939, וכללה פרק מספר תהילים בתרגום ליידיש.

המשרד הארצישראלי

המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, רכישת קרקעות, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.

הבניין ההיסטורי של המשרד הארצישראלי שכן ביפו, ברחוב רזיאל 17, ונהרס בשנת 2001 על ידי בעליו, הכנסייה המארונית, על אף שהיה מבנה לשימור.

חיים זליג סלונימסקי

חיים זליג (בן יעקב) סְלוֹנִימְסקי (בכתיב היידי שנהג בזמנו: חיים זעליג סלאָנימסקי; בראשי תיבות: חז"ס או רחז"ס; 31 במרץ 1810, ביאליסטוק, פלך גרודנו, רוסיה – 15 במאי 1904, א' בסיוון ה'תרס"ד, ורשה, פולין הקונגרסאית) היה מוציא לאור עברי, אסטרונום, ממציא, עורך מדעי, מייסדו ועורכו הראשון של עיתון "הצפירה" (השבועון ואחר כך היומון העברי הראשון בפולין), צנזור רשמי מטעם השלטון הצארי בעיר ז'יטומיר וראש בית המדרש הממשלתי לרבנים בז'יטומיר.

חסידות גור

חסידות גור היא החצר החסידית הגדולה בישראל. החסידות קרויה על שם העיירה גורה קלוואריה הסמוכה לוורשה שבפולין, שבה ישב בסוף ימיו מייסד השושלת, הרב יצחק מאיר אלתר. מרכז החסידות היה בפולין עד השואה והיא כללה כ־100,000 חסידים בגוונים שונים. חסידות גור נפגעה קשות בשואה ומרכזה עבר לישראל, שבה הצליחה להשתקם.

חסידות גור מתאפיינת בהשפעה פוליטית, תקשורתית וחינוכית רבה (הבאה לידי ביטוי בעיקר במפלגת אגודת ישראל, בכלי תקשורת חרדים ובחינוך העצמאי), ובסדרת תקנות ונוהגים בנושאי אירועי שמחה, דיור, זוגיות, הפרדה מגדרית ומיניות. מאפיינים נוספים של החסידות הם נאמנות ומשמעת לציווי האדמו"ר, פעילות ציבורית רחבה, מוסדות קהילתיים רבים, רווחה כלכלית יחסית ובהמשך החסידות על ידי אדמו"ר אחד, ללא פיצולי משנה המאפיינים חסידויות אחרות. בעבר הכילה החסידות גם אנשי פא"י וחסידים בלבוש מודרני, אך עם השנים התמעטו חסידים אלו וכיום החסידים משויכים ברובם המוחלט לאגודת ישראל ולבושים בלבוש האופייני לחסידות גור. הערך המוביל את החסידות הוא ערך ה'קדושה', שמשמעו פרישות מינית.

האדמו"ר הנוכחי הוא רבי יעקב אריה אלתר. האלפון של החסידות בשנת תשע"ח כלל כעשרת אלפים וחמש מאות משפחות, ובהן כ-50 אלף נפש.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה לעיתים בקיצור גם כיום השואה, מצוין בישראל מדי שנה בכ"ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. מועד זה הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל.

יחיאל צ'לנוב

יחיאל יפים ולדימירוביץ' צְ'לֶנוֹב (נכתב גם צ'לינוב, טשלנוב, טשלינוב; בכתיב יידי: טשלענאָוו; בכתיב רוסי: Иехиэль (Ефим Владимирович) Членов; בכתיב לטיני: Efim Wladimirovich (Yehiel) Tschlenow, או Chlenov; ט"ו בתשרי תרכ"ד, ספטמבר 1863, קרמנצ'וג, פלך פולטבה, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – י"ט בשבט תרע"ח, 31 בינואר 1918, לונדון, בריטניה) היה רופא ומנהיג ציוני, אשר שימש במשך שנים רבות יושב ראש הקונגרסים של ציוני רוסיה.

יסוד המעלה

יְסוּד הַמַּעֲלָה היא מושבה ומועצה מקומית בדרום עמק החולה. היא הוקמה בשנת 1883 והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. מקור השם, שהוצע על ידי פישל סלומון, מן הפסוק: "כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל" (עזרא, ז',ט'). בשטח המושבה נמצאו שרידי בית כנסת המתוארך בין המאה ה-4 למאה ה-6 לספירה, וכן כתובת הקדשה בארמית.לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2018, מתגוררים ביסוד המעלה 1,719 תושבים (מקום 251 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.3%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, ליסוד המעלה דירוג של 8 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 10,048 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח). תוכנית המתאר הארצית מספר 35 (תמ"א 35) מציבה יעד שאפתני ליישוב: 20,000 משפחות עד שנת 2030.

יעקב נפתלי שמחוני

יעקב נפתלי הרץ שמחוני (שמחוביץ) (על פי רוב י. נ. שמחוני; 20 בינואר 1884, כ"ב בטבת תרמ"ד, סלוצק, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 21 במאי 1926, ח' בסיוון תרפ"ו) היה משכיל יהודי, היסטוריון ומתרגם, בקי במזרחנות ומדעי היהדות.

כפר אוריה

כְּפַר אוּרִיָּה הוא מושב בשפלת יהודה ליד העיר בית שמש השייך למועצה אזורית מטה יהודה.

מחניים

מַחֲנַיִם הוא קיבוץ בצפון רמת כורזים, כשלושה ק"מ מצפון-מזרח לראש פינה, בתחום המועצה האזורית הגליל העליון.

נחום סוקולוב

נחום ט' סוקולוב (בכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק – 17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

עבר הירדן

עבר הירדן או עבר הירדן המזרחי הוא חלקה של ארץ ישראל המקראית הנמצא ממזרח לנהר הירדן. מאז הקמתה של ממלכת ירדן בשנת 1946, מרבית שטחו של עבר הירדן נמצא בשליטתה.

עלה בקנה אחד

עָלָה בְּקָנֶה אֶחָד - הוא ניב עברי שמקורו בספר בראשית, בחלום פרעה על השיבולים העולות בקנה אחד, ומשמעותו: 'התאים', 'התיישב עם'. למשל: המשכורות הצנועות שניתנו באותן השנים עלו בקנה אחד עם ערכי הצניעות והשוויון.קנה הוא גבעול גבוה, עמוד חלול הנושא בצמחים מן הדגנים והגמאים את העלים והפרחים. שיבולים העולות בקנה אחד משלימות ותואמות זו את זו.הניב השתרש בשפה העברית לתקופותיה, ומרבים להשתמש בו גם במאה ה-21, והיפוכו: "לא עלה בקנה אחד".

פיליטון

פיליטון (נהגה בעברית גם פליטון או פוליטון; מצרפתית: feuilleton – "פייטון" = דף קטן, עלון, דף מצורף) הוא מאמר, המופיע בדרך כלל בעיתון, שדן בצורה קלה, הומוריסטית ושווה לכל נפש בנושא מקומי, חברתי, תרבותי ואף פילוסופי. הפיליטון הופיע על פי רוב במדור מסוים בדף העיתון, לרוב בחלקו התחתון מתחת לקו הפרדה.

צפירת זיכרון

צפירת זיכרון או צפירת דומייה היא קול צופר המושמע לזמן קצוב של דקות אחדות אשר באה לציין אבל ציבורי. במהלך הצפירה נוהגים השומעים לחדול מכל עיסוק (דוגמת עבודה או נסיעה) ולעמוד במקומם. אף כי ציון דקת דומייה הוא נוהג מקובל בעולם, בפרט בארצות המערב, הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה נעשה נדיר בשנים האחרונות. בארצות בעלות מסורת נוצרית יש נטייה להחליף את צפירת הזיכרון בצלצול פעמוני הכנסיות, שהוא נוהג נוצרי ותיק לציון אירוע בעל אופי ציבורי, בפרט אבֶל ציבורי. ביפן נהוג להכות מכות קצובות בגונג בעת דקת דומייה, בהתאם למסורת המקומית.

קלמן שולמן

קַלמַן שוּלמַן (שולמאן; ‏1819 – 2 בינואר 1899) היה סופר ומתרגם עברי, מאנשי תנועת ההשכלה היהודית בווילנה.

קרן קיימת לישראל

קרן קיימת לישראל (קק"ל) היא חברה לתועלת הציבור. נוסדה כארגון ציוני בקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית ב־1901 כאמצעי לאיסוף כספים מיהודים לשם קניית קרקעות בארץ ישראל והכשרתן להתיישבות יהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל התאגדה קק"ל כחברה ישראלית ובתזכיר התאגדותה משנת 1954 נוסחו מטרותיה ובהן קניה וחכירת קרקעות ליישוב יהודים. בשנת 1961 נחתם "כתב האמנה" בין מדינת ישראל וקק"ל, המעניק לקק"ל ייפוי כוח להיות המוסד הממונה על פיתוח אדמות הארץ וייעורן ועל ההסברה החינוכית-ציונית.

לפני קום המדינה עסקה קק"ל בעיקר ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן. עם זאת, רוב קרקעות קק"ל נמכרו לקק"ל על ידי ממשלת ישראל לאחר קום המדינה מתוך "נכסי הנפקדים" - נכסי דלא ניידי שבעליהן נטשו אותם במלחמת השחרור. בתחילת המאה ה-21 מרוכזת פעילות הקרן סביב פיתוח, השבחת והכשרת קרקעות לעיבוד ולהתיישבות, ובתחומים כגון סלילת דרכים, בניית סכרים וניקוז.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.