הצנזורה הצבאית

הצנזורה לעיתונות ולתקשורת המוכרת יותר בשם "הצנזורה הצבאית", היא יחידה השייכת לאגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל שמטרתה ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל.

הצנזורה הצבאית, שמקום מושבה בקריה, פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שפרסם המנדט הבריטי, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית אחראית לכך שחומר כתוב או מודפס, המופץ בציבור או המגיע מידי אדם אחד לידי אחר, לא יכיל בתוכו ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. הצנזורה הצבאית בודקת שידורי טלוויזיה ורדיו, עיתונים וספרים, מוחקת בעצמה קטעים או מורה למחברים להשמיטם. בעבר, בדקה גם מכתבים (הן מכתבי חיילים והן מכתבי אזרחים לחו"ל), אך כבר אינה עושה זאת כיום.

בראש הצנזורה הצבאית עומד הצנזור הראשי לעיתונות ולתקשורת המוכר יותר בשם "הצנזור הצבאי הראשי" הואיל ולתפקיד ממונה באופן מסורתי קצין צה"ל, אף כי הדבר אינו הכרחי. על הצנזור הצבאי הראשי מוטלת החובה לאזן בין שני ערכים שמתנגשים לפעמים: האחד הוא "זכות הציבור לדעת" כחלק מהערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, והשני הוא הערך הביטחוני המחייב פיקוח על חשיפת מידע שפרסומו יגרום לנזק ממשי לביטחון המדינה. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי אין הצנזור מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

הצנזורית הצבאית הראשית הנוכחית היא תת-אלוף אריאלה בן אברהם, שמכהנת בתפקיד מ-2015.

Cenzuralogo
הלוגו המופיע על הודעות ומכתבים של הצנזורה הצבאית
MilitaryMailIsrael
מעטפת מכתב שנשלח בדואר הצבאי מחייל בשרות פעיל (1968). על המדבקה בצד ימין מצוין כי המכתב נפתח ונבדק על ידי הצנזורה הצבאית.

הצנזור הצבאי הראשי

הצנזור הצבאי הראשי מתמנה על ידי שר הביטחון. במקביל למינוי על ידי השר לצנזור צבאי ראשי, ממנה אותו הרמטכ"ל למפקד היחידה של הצנזורה הצבאית באמ"ן. תקנה 86 מאפשרת, אומנם, לשר הביטחון למנות כצנזור "כל אדם", אולם הנוהג הוא שמתמנה לתפקיד קצין צבא בכיר. הצנזור הראשי אינו כפוף לאחר מינויו לשר הביטחון, לרמטכ"ל או לדרג צבאי או מדיני כלשהו. הצנזור יכול להתייעץ עם ראשי מערכת הביטחון אך זכותו וחובתו להפעיל שיקול דעת עצמאי. מלבד הצנזור הצבאי הראשי ישנם גם שני קצינים בדרגת סגן-אלוף המשמשים כצנזורים מחוזיים ויושבים בירושלים ובתל אביב. מתוכנן בסיס אחוד חדש לצנזורה אשר ככל הנראה ימוקם בתל אביב.

סמכויות הצנזורה הצבאית

סמכויות הצנזורה הצבאית מוגדרות בחלק ח' של תקנות ההגנה (שעת חירום). על-פי התקנות, רשאי הצנזור הצבאי הראשי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי. הצנזור רשאי לדרוש הצגת כל חומר טרם פרסומו, אולם כדי למנוע הצפת חומר התפתח הנוהג של קביעת רשימת נושאים שכתבות שעוסקות בהם יוצגו לצנזור. רשימה זו נקבעת לרוב בתיאום עם ועדת העורכים. חל איסור על פרסום מאמר שמתאר אפילו את עצם העובדה שהצנזור שינה או התערב בפרסום. לצנזור סמכות מנהלית להורות על החרמת מכונות דפוס או לאסור על הפעלת מכונות דפוס ששימשו להדפסת "פרסום בלתי מותר" הכולל פרסום המכיל חומר שלא הוגש לצנזורה או פרסום שהתפרסם למרות פסילתו בידי הצנזורה או פרסום שהוכרז על ידי הצנזור כפרסום אסור או פרסום שהתפרסם תוך הפרת תקנה 94 המחייבת עיתונים בקבלת היתר להופעתם מן הממונה על המחוז במשרד הפנים והנותנת בידי הממונה סמכות לבטל היתר שניתן, וזאת מבלי לתת טעם לדבר.

הצנזורה הצבאית מוסמכת גם לפסול פרסומים של חיילי צה"ל שעלולים לפגוע בשמו הטוב של צה"ל.

הבסיס החוקי לצנזורה הביטחונית בישראל וסמכויותיה

סמכותה של הצנזורה נובעת מתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945.

  • תקנה 86 קובעת הגדרות, ביניהן: "'צנזור' פירושו כל אדם שמינה אותו שר הביטחון לכך בכתב".
  • תקנה 87 – קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.
  • תקנה 88 – עוסקת ביצוא ויבוא של חומר. תקנה זו דומה לתקנה 87 ומשלימה את הסמכות הרשומה בה. המשמעות היא שסמכות הצנזור חלה גם על כלי תקשורת זרים.
  • תקנה 89 - מרחיבה את סמכותו של הצנזור לחבילות שנשלחו בדואר או עברו דרך המכס, וכן לכל חומר מודפס העובר במכס.
  • תקנה 90 - מסמיכה פקידי דואר לבדוק, כנציגי הצנזורה, תכולת חבילות.
  • תקנה 91 - מרחיבה את הסמכות לתעודה, דמות, תמונות, תצלום, וקובעת דרכי פיקוח עבורם.
  • תקנה 92 - מרחיבה את הסמכות לאנשים היוצאים מהארץ וחפציהם, כולל סמכות לביצוע חיפוש גופני.
  • תקנה 93 - בחינת משלוחים, מתן זכות חיפוש בכל חבילה הנכנסת או יוצאת מהמדינה, כולל חיפוש בכלי רכב, מטוסים, אוניות ושאר אמצעי תובלה.
  • תקנה 94 - הבסיס החוקי לפיקוח על העיתונים: לפני הוצאה לאור של עיתון יש לקבל היתר בכתב של הממונה על המחוז, אשר רשאי לתת או לא לתת אישור כזה על פי שיקול דעתו, וכן לבטל על פי שיקול דעתו היתר שניתן בעבר.
  • תקנה 95 -הרחבת התקנה הקודמת לגבי פרסום הודעות רשמיות.
  • תקנה 96 - הרחבת תקנה 94 לגבי חוברות, מודעות, כרוזים ושאר אמצעי פרסום.
  • תקנה 97 – קובעת שהצנזור רשאי לדרוש כל חומר טרם פרסומו בכל דרך, וזאת על מנת שהצנזור יוכל לממש את סמכותו לאשר או לא לאשר חומר לפרסום.
  • תקנה 98 – קובעת שאם צונזרו חלקים מסוימים בידיעה או בפרסום, יש לוודא שאי אפשר יהיה להבחין בכך שהפרסום עבר טיפול צנזוריאלי (לדוגמה, אסור לפרסם ידיעה שמופיעים בה סימני מחיקות), וכן אסור להוסיף הערה שחלקים מסוימים נמחקו על ידי הצנזורה.
  • תקנה 99 - מסמיכה כל פקיד מורשה להחרים פרסומים שלא אושרו.
  • תקנה 100 – אם עיתון עובר עברה צנזוריאלית, רשאי הצנזור להחרים כל ציוד דפוס ששימש להדפסת פרסום שלא אושר, או להורות על סגירת בית הדפוס, או לאסור על הפעלת ציוד אחר ששימש להוצאת הפרסום האסור. מתוך סעיף 100 משתמע שאם עיתון עובר עברה צנזוריאלית רשאי הצנזור לסגור אותו.
  • תקנה 101 - מקנה לצנזור סמכויות חיפוש (באמצעות המשטרה) כולל חיפוש גופני, וכן סמכויות החרמת ציוד.

סעיף 113 לחוק העונשין (ריגול חמור) - לפני ששונה, החוק קבע שכל מי שמוסר ידיעה סודית יואשם בריגול חמור. סעיף זה בוטל וכיום צריכה להיות כוונה לפגוע בביטחון המדינה. הגדרה למונח "ידיעה סודית" מופיעה בסעיף 113(ד) – זוהי ידיעה שהממשלה הכריזה עליה בצו שהיא עניין סודי. באופן כללי, צו ממשלתי נעשה תקף רק לאחר שפורסם ב"רשומות". ישנו צו הקובע שכל ידיעה הקשורה לישיבות הקבינט הביטחוני היא ידיעה סודית. עקב כך הצנזור חייב לאסור פרסום ידיעות העוסקות בישיבות של הקבינט הביטחוני. אם עיתונאי מפרסם ידיעה מודלפת מישיבת קבינט, הוא עשוי להיות מואשם בריגול (אם יראו שהתכוון לפגוע בביטחון המדינה). עולה מכך בעיה – ניתן לדון בהחלטות פוליטיות במסווה ביטחוני, אף על פי שאין להן כל קשר לנושא ביטחוני, ובכך למנוע את פרסומן.

בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי

בבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי עמד לראשונה לביקורת שיפוטית היקף סמכותו של הצנזור הצבאי הראשי. בפסיקת השופטים שניתנה פה-אחד ב-10 בינואר 1989 נקבע הכלל לפיו אין הצנזור הצבאי הראשי מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. השופטים קבעו כי החלטתו של הצנזור הצבאי הראשי, תא"ל יצחק שני, לפסול כתבה במקומון "העיר" המותחת ביקורת על תפקודו של ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, תוך ציון שהדבר בא לרגל חילופים קרובים בראשות הארגון אינה עומדת במבחן זה.

הצנזורה הצבאית בשנות הארבעים

הצנזורה הצבאית הונהגה בארץ ישראל לראשונה בשנת 1939, בראשית ימי מלחמת העולם השנייה. שני נימוקים רשמיים נלוו לה: מניעת פרסום מידע העשוי להועיל לאויב, ומניעת הפרעת השלום והביטחון הפנימי בארץ ישראל. הפעלת הצנזורה זכתה לשיתוף פעולה מצד העיתונות בתקופת המלחמה, אך עם סיומה, התחדדו הקונפליקטים.

באוקטובר 1945 בוטלה הצנזורה על הדואר והטלגרף, אך נמשכה הצנזורה על העיתונות.[1] ממלא מקום הנציב העליון הכריז ביוני 1945 שהצנזורה על העיתונות תימשך, בגלל המצב במזרח התיכון, אך תנהג בליברליות יתרה. למרות ההצהרות, נסגרו בנובמבר 1945 העיתונים היומיים "דבר" ו"המשקיף" על ידי השלטונות לשבעה ימים, צעד שעורר התמרמרות רבה.[2][3]

לאחר קום המדינה הופעלה הצנזורה הצבאית באופן מוסכם על ידיעות עיתונאיות הנוגעות לענייני ביטחון, בפועל היה תחום פעולתה רחב יותר. ביולי 1948 נסגר העיתון "על המשמר" ליום אחד בשל תמונות שלא הוגשו לביקורת. חודש אחר כך נסגר בית הדפוס של "ידיעות אחרונות" לשלושה ימים על פרסום רשימה בניגוד לתקנות הצנזורה. בתגובה מחתה ועדת העורכים של העיתונות על הניסיון להטיל צנזורה פוליטית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הבטיח לפעול לחקיקה בעניין.[4]

במאי 1949 הוסרה הצנזורה הצבאית מישיבות הכנסת.[5]

ועדת העורכים

ועדת העורכים גוף המתאם בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה.

בוועדה חברים נציגים של כלי התקשורת בישראל, היא נפגשת באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שמעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.

הוועדה נוסדה בשנת 1942, ביוזמת עורכי העיתונים, שביקשו לקבל הכוונה מהנהגת היישוב בכל הקשור לפרסום מידע על נושאים רגישים. בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, הושג הסכם בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית. לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים.

בשנת 1992, בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת אסון צאלים ב', הודיע עיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. בין השאר הוא הגביל את סמכות הצנזורה, והתיר לה לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, והבטיח את זכות אמצעי התקשורת לעתור לבג"ץ נגד החלטות הצנזורה.

למרות שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את הכוח שהיה לה בעבר. הכינוס השנתי של הוועדה הוא למעשה מסיבת עיתונאים שתוכנה מדווח באופן פומבי.

האזנות סתר לשיחות בינלאומיות

עד שנת 2004 ביצעה הצנזורה הצבאית האזנות סתר לשיחות טלפון בינלאומיות שיצאו מישראל. ההאזנות נועדו לפקח על המידע המועבר על ידי הכתבים הזרים שדיווחו מישראל, אך בפועל בוצעו האזנות לכל שיחות הטלפון הבינלאומיות שיצאו מישראל. לא אחת נותקו שיחות על ידי הצנזורים המאזינים לאחר שנמסרו בהן מידע שהצנזורה קבעה כי הוא אסור לפרסום או מידע בנושאים ביטחוניים שלא הוגש לצנזורה מוקדמת כנדרש. כך למשל, ב-22 במאי 1967, במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, איש-צנזורה שקיים האזנה לשיחת טלפון של כתב צרפתי עם מערכת עיתונו ניתק את השיחה לאחר שהכתב מסר בה ידיעה שנפסלה קודם לכן במברק ששלח - על אונייה שעברה במצרי טיראן והגיעה לאילת.

עקב הגידול במספר קווי התקשורת לשיחות בינלאומיות מישראל, הוקם מתקן האזנה חדש ומשוכלל בקומת המרתף של בניין הנמצא ברחוב קרליבך 7 במרכז תל אביב, שבנייתו הושלמה באוגוסט 1973. לטענת צה"ל, "לאורך שנות הפעלתו התערב המתקן מספר פעמים בשיחות ומנע פגיעה בביטחון המדינה. על מנת למנוע שימוש לרעה ביכולת ההאזנה, התקיים נוהל פנימי של ניתוק וירידה מהאזנה בכל עת כשלמאזין התברר כשמדובר בשיחה אזרחית או פרטית". המתקן נסגר ב-2004 לאחר שהצנזורית הצבאית הראשית רחל דולב החליטה, בתמיכת ראשי מערכת הביטחון, אנשי מודיעין וביטחון מידע, כי אין הצדקה לקיומו.[6]

עקיפת הצנזורה

מבחינתם של העיתונים והעיתונאים, הצנזורה היא מחסום לפרסום המידע שהצליחו לחשוף, לעיתים מחסום שאין ביכולתם לשאתו. לפיכך עוקפים לעיתים העיתונים את הצנזורה, בדרכים שונות.

סיפור בדיוני לכאורה

אחת הדרכים לעקיפת הצנזורה היא פרסום סיפור בדיוני לכאורה, ששמות גיבוריו בדיוניים, המרמז למעשים ולאנשים מציאותיים לחלוטין (לעיתים תוך שינוי פרטים מסוימים).

דוגמאות:

  • בשנת 1960 ניצל העיתונאי זאב גלילי את סדרת סיפורי ההרפתקאות לילדים "דן טרזן" שאותה כתב, כדי לפרסם לראשונה פרטים, כסיפור בדיוני בשם "דן טרזן והפושע הנאצי" אודות "רודולף טייכמן", על נסיבות לכידתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל.[7]
  • בשנת 1964 פרסם אורי אבנרי מידע מרומז על "העסק הביש" ו"הפרשה". הוא עשה זאת בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות "הפרשה" והאישים שנטלו בה חלק.[8]
  • בתחילת שנות ה-80, לקראת פרוץ מלחמת לבנון ולאחריה, נהג יעקב ארז, הכתב הצבאי של מעריב, לכתוב פינה בשם "אגדה לילידים" או "אגדה לילדים", ובה סיפר בדרך של משל על אירועים אקטואליים ביטחוניים ועל התדרדרות המצב הביטחוני לקראת מלחמת לבנון ואחריה. באמצעות ה'אגדה' היה מביע את ביקורתו על אריאל שרון שאותו כינה "צחור השיער". את הטור היה חותם באמירה "כל מי שמאמין כי יש דמיון בין סיפור זה לבין מאורעות אמיתיים בסביבתנו - עושה זאת על אחריותו האישית".[9]
  • בעקבות הריגתו של המחבל סמיר קונטאר אמר השר יובל שטייניץ: "יכול להיות ששירותי המודיעין של פינלנד פעלו כאן ועשו עבודה טובה".[10] בעקבות אמירה זו פרסם אתר "אנשים ומחשבים" כתבה נרחבת שכותרתה "כך סייע ה-IT 'של פינלנד' לחסל את סמיר קונטאר" ועסקה למעשה בצה"ל.[11]

ציטוט מקורות זרים

נוהג מקובל בעיתונות בישראל להתגברות על מגבלות הצנזורה הוא ציטוט "מקורות זרים" או "פרסומים זרים" - אמצעי תקשורת הפועלים בחו"ל, ולכן אינם כפופים למגבלות הצנזורה בישראל. לאחר שמידע פורסם במקור זר, קשה לאסור את פרסומו גם בישראל.

דוגמאות:

  • תחילתה של פרשת קו 300 בחטיפתו של אוטובוס על ידי מחבלים שבאו מרצועת עזה, והריגת שניים מהם, לאחר לכידתם ובעת שהיו כבולים, על ידי אנשי שב"כ. לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים פרסם העיתון "חדשות", ידיעה שצוטטה מהעיתון "ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה, ולפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהמחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. העיתון נסגר בשל כך לארבעה ימים, ב-29 באפריל 1984.
  • בשנת 2007 אסרה הצנזורה לפרסם פרטים על תקיפת חיל האוויר הישראלי בסוריה, ורק במרץ 2018 התירה לפרסם פרטים על הפעולה. העיתונות הזרה פירסמה פרטים רבים על תקיפה זו, ופרטים אלה צוטטו בהבלטה בתקשורת הישראלית.
  • בעקבות ניסוי בטיל שנערך בינואר 2008 דיווח "הארץ":

ל"הארץ" נודע כי מדובר בשיגור של טיל בליסטי שבו על-פי פרסומים זרים מצוידת ישראל. על פי אותם פרסומים, בשנים האחרונות פותח דגם מתקדם יותר של הטיל - יריחו- 3 - הנחשב לבין-יבשתי. על-פי פרסומים זרים בעבר, טילים אלה מסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים. עוד מציינים אותם פרסומים כי בבסיס של חיל האוויר מערבית לבית שמש נמצאות שלוש טייסות של טילים אלה.[12]

כולכם שמעתם ממקורות זרים על מה שהיה בתחילת ספטמבר על-פי מקורות זרים. מה שהיה, על-פי מקורות זרים, היה כתוצאה מתהליך מסוים של קבלת החלטות, ותהליך קבלת החלטות לקראת האירוע שהיה, היה יוצא דופן לדעת כל מי שהיה מעורב בו, במחשבה ובסדר בהכנות, באלטרנטיבות, בהכל, ולכן אני לא מדבר על משהו תאורטי שאתה שאלת, אני מדבר על משהו שהיה מעשי לפי מקורות זרים.[13]

התעלמות מהצנזורה

במקרים קיצוניים מסתכנים עיתונים בפרסום מידע תוך ידיעה ברורה שמידע זה אסור בפרסום.

דוגמאות:

  • ב-1966 עברו מקסים גילן ושמואל מור על חוקי הצנזורה בחשיפת הפרשה שנודעה בשם "פרשת בן ברקה", כאשר פרסמו, בכתב העת שלהם, "בול", את הידיעה ששירותי הביטחון הישראליים השתתפו ברציחתו של האופוזיציונר המרוקני מהדי בן ברקה. מור וגילן נדונו למאסר, שבמהלכו המשיכו וערכו את "בול" לפי דרישת שירות הביטחון, לבל ייוודע דבר המאסר וכך תתאשרר הידיעה המביכה. אף על פי כן, התקפה זו של ישראל על חופש הביטוי והעיתונות נודעה ברחבי העולם והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם של מור ושל גילן, שעליה חתמו גם ברטרנד ראסל וז'אן פול סארטר.

עידן האינטרנט

בעידן האינטרנט הפך תפקידה של הצנזורה לקשה ומורכב הרבה יותר, שכן מידע על נושאים חסויים מתפרסם באתרים השוכנים במדינות אחרות.[14] הצנזורה לא יכולה לשלוט על אתרים אלו, כיוון שאינם תחת שיפוטה, ולרוב גם לא יכולה לחסום גישה אליהם.

בעידן זה ישנו כרסום גדל והולך במעמדה של הצנזורה הצבאית. דוגמה לכך היא פרסום של פרופסור אבנר כהן על תולדות תוכנית הגרעין של ישראל: הצנזור הצבאי אסר ב-1997 על פרסום האתר, ואולם כתב קול ישראל באותה עת, אלי הכהן, עמד על כך שהוא יתפרסם. הכהן טען כי לא ייתכן שבכל רחבי תבל יוכלו לגלוש ולדלות מידע מן האתר ורק בישראל לא. הצנזור קיבל טענה זו. גם במבצע חומת מגן ובמלחמת לבנון השנייה, במקרים שבהם הצנזורה אסרה על פרסומים מסוימים הופץ המידע כשמועות במקום שיפורסם באופן ממוסד (ראו: רב-סרן שמועתי).

בדו"ח ועדת וינוגרד יש המלצות להגברת הפיקוח של הצנזורה הצבאית על מקורות מידע באינטרנט. הן בזמן מלחמה והן בשגרה.

על צנזורת האינטרנט אמרה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל:

בגדול, לא מעניין אותי מה נמצא בבלוגים או בפורומים. היתרון המרכזי של האינטרנט זה גם החיסרון המרכזי שלו, והיכולת שלך כקמ"ן לברור עכשיו מבליל המידע שנמצא ברשת את הדברים הרלוונטיים, היא קשה מאוד. לכן גם אני, כצנזור, מתמקדת יותר בכלי תקשורת שיש להם אמינות גבוהה יותר, ובאלה שפוטנציאל החשיפה שלהם הוא גבוה יותר, בגלל הקרבה של כתבים או פרשנים לגורמים ממסדיים אלה או אחרים.[15]

במאי 2012 הודיעה וואקנין-גיל שהצנזורה הצבאית החלה לנטר בלוגים ורשתות חברתיות מקוונות כגון פייסבוק וטוויטר,[16] ובפברואר 2016 פנתה הצנזורה לעשרות פעילי אינטרנט בדרישה להגיש לה ידיעות ביטחוניות לאישור.

לאחר פרישתה מתפקידה בשנת 2015, פרסמה וואקנין-גיל מאמר בכתב העת "משפט וצבא", בו טענה שצריך לבטל את מוסד הצנזורה ושהדבר לא יפגע אנושות בביטחון המדינה. המאמר נכתב בתמיכתו של שר הביטחון דאז, משה יעלון, והוצג לראשי מערכת הביטחון ומערכת המשפט. יעלון הנחה את גופי הביטחון לבצע בהדרגה את השינויים שהוצעו במאמר.[17]

צנזורים צבאיים ראשיים

שם תקופת כהונה
גרשון דרור (שוולבה) 19481951
אבנר (ולטר) בר-און 19511953
אורי וולש 19531955
אבנר (ולטר) בר-און 19551977
יצחק שני 19772000
רחל דולב 20002004
מירי רגב 20042005
סימה וואקנין-גיל 20052015
אריאלה בן אברהם 2015 ואילך

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אבנר (וולטר) בר-און, הסיפורים שלא סופרו - יומנו של הצנזור הראשי, ספרי ידיעות אחרונות/הוצאת עידנים, ירושלים, 1981
  • דוד רונן, דיני צנזורה - תקשורת, חופש הביטוי וביטחון המדינה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2011
  • עוזי אלידע, לידת הצנזורה הישראלית, תקשורת המון בישראל, עורכים דן כספי, יחיאל לימור, ת"א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998, עמ' 111 - 138

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הצנזורה בארץ ישראל, דבר, 6 בספטמבר 1945
  2. ^ "חופש העיתונות", "הארץ", 27 בנובמבר 1945
  3. ^ מקרה בולט נוסף: באוגוסט 47 נאסרה הופעתו ברדיו של ד"ר י. גולדשטיין, יו"ר ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים, כמה שעות לפני השידור, "בגלל המצב בארץ", לאחר שכתב היד של דבריו כבר אושר על ידי הצנזורה
  4. ^ "בן-גוריון: צנזורה רק בענייני ביטחון", "הארץ", 29 באוגוסט 1948
  5. ^ רויטל בלומנפלד, הוסרה הצנזורה מהדיונים בכנסת, באתר הארץ, 30 במאי 2012
  6. ^ שי חזקני, צה"ל האזין לשיחות מישראל לחו"ל במשך 30 שנה, חדשות 10 באתר נענע
  7. ^ אלי אשד, דן טרזן -תשובה ישראלית לשואה יהודית, באתר "המולטי יקום של אלי אשד"
  8. ^ תקציר הסיפור
  9. ^ רפי מן, בלי חיבוקים, באתר העין השביעית, 2 בספטמבר 2013
  10. ^ משה שטיינמץ‏, השר שטייניץ על חיסול קונטאר: עבודה טובה של המודיעין של פינלנד, באתר וואלה! NEWS‏, 20 בדצמבר 2015
  11. ^ יוסי הטוני, כך סייע ה-IT "של פינלנד" לחסל את סמיר קונטאר, "אנשים ומחשבים", 20 בדצמבר 2015
  12. ^ יובל אזולאי, מערכת הביטחון שיגרה בהצלחה טיל ניסוי בפלמחים, באתר הארץ, 17 בינואר 2008
  13. ^ ערוץ 10, כפי שצוטט באתר ynet
  14. ^ אלי הכהן, איך האינטרנט החליש את הצנזורה הצבאית, באתר ynet, 24 באוקטובר 2004
  15. ^ ראיון לניר נוימן ונעמה פרי, "הסודות של סימה", במחנה, 25 בינואר 2008
  16. ^ ספי קרופסקיהצנזורה החלה לנטר רשתות חברתיות ובלוגים, באתר הארץ, 2 במאי 2012
  17. ^ סימה וואקנין- גיל, הצנזורה בישראל – התאמת דגם הצנזורה והתשתית החוקית לנורמה הנוהגת בישראל, בכתב העת משפט וצבא, ‏ינואר 2015.
Isayeret.com

isayeret.com הוא אתר אינטרנט ישראלי בתשלום, העוסק בכוחות המיוחדים של מדינת ישראל ובהן סיירות צה"ל ויחידות הלוחמה בטרור של משמר הגבול, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר.

האתר כולל סקירות מפורטות על עשרות היחידות המיוחדות השונות בישראל, וכן על נושאים קשורים רבים כגון: אמצעי הלחימה, ציוד טקטי, כלי רכב, בתי ספר לסיירות, ועוד. בנוסף, כולל האתר גלריות תמונות נרחבות של לוחמי היחידות באימונים ופעילות מבצעית, כמו גם גלריות של קטעי וידאו ושל סיכות היחידות.

האתר הוקם בשנת 1997 על ידי לוחמים לשעבר יוצאי צה"ל ונכתב באנגלית כיוון שהוא מיועד גם לגולשים שאינם מישראל, המתעניינים ביחידות המיוחדות הישראליות. עד 2016 פעילות האתר מומנה על ידי מנויים חודשיים אשר גולשיו משלמים, כאשר לבני נוער וחיילים בצה"ל מוצעות הנחות. ב-2016 עבר האתר למודל עסקי חדש בו התוכן פתוח לכולם וההכנסות מגיעות מפרסום.

קיימת ביקורת כלפי האתר בדבר אי-דיוקים בחלק מהמידע המופיע בו, בעיקר במידע על היחידות. בעבר היה גם חשש להפרת כללי ביטחון מידע על ידי חשיפת מידע על יחידות שונות, אך חשש זה כיום אינו רלוונטי שכן האתר עובד בשיתוף פעולה עם הצנזורה הצבאית ותכניו מאושרים על ידה.

בשל התמחותו בתחום והמגוון הרחב של התכנים הייחודים הנכללים בו הפך isayeret עם השנים לאחד ממקורות המידע המובילים בתחום היחידות המיוחדות של ישראל והציוד והנשק בו הן משתמשות.

איסור פרסום

איסור פרסום הוא איסור המוטל על הציבור, ובפרט על אמצעי התקשורת, לפרסום מידע מסוים. האיסור מתנגש בעקרונות של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, ולכן הוא חל רק על מידע שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים של הציבור, כגון פגיעה בחקירה משטרתית או פגיעה בביטחון המדינה, או מידע שפרסומו עלול לפגוע באדם מסוים, כגון פגיעה בשמו הטוב או סיכון חייו. איסור פרסום מיושם בשתי דרכים:

איסור כולל על פרסום מידע מסוג מסוים. איסור מסוג זה נקבע בחקיקה או בתקנות שהותקנו מכוחה.

איסור על פרסום מידע הנוגע לפרשה מסוימת. איסור כזה מוטל בצו איסור פרסום, שהוא צו המוצא על ידי הגורם שהוסמך לכך: בית המשפט או הצנזורה הצבאית. צו איסור פרסום נשלח עם הוצאתו למערכות העיתונים הגדולים ולאמצעי התקשורת העיקריים.

אל-קודס (עיתון)

אל-קודס (בערבית: القدس; תעתיק מדויק: אלקדס) הוא יומון פלסטיני ערבי, הנפוץ ביותר בשטחים, היוצא לאור בירושלים מאז שנת 1968. ייסד אותו מחמוד אבו זלף, ששימש כעורכו מהיווסדו ועד מותו. כיום עורך אותו בנו, ואליד אבו זלף. העיתון יוצא בפורמט ברואדשיט ומופץ בכ-20,000 עותקים. בנוסף להפצה זו מפורסם העיתון באינטרנט בפורמט HTML ו-PDF. החל משנת 2008 מפרסם אתר האינטרנט של העיתון גם בפרסית.

עד לשנת 1985 ביטא העיתון עמדות פרו-ירדניות, אז החל לתמוך בקו המדיני של אש"ף והפת"ח. העיתון היה נתון להשפעה ישירה של יאסר ערפאת שנהג להעביר מדי חודש תמיכה לעיתון של כ-55,000 דולר. אבו זלף עצמו שימש כיועץ תקשורת של ערפאת במהלך שנות ה-90.הפוליטיקאי הפלסטיני, זיאד אבו זיאד הוא בעל טור בעיתון.

העיתון מתפרסם בירושלים ומשום כך הוא חייב לקבל את אישור הצנזורה הצבאית בלשכת העיתונות הממשלתית של ישראל על בסיס יומי.לפי סקר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה נקרא העיתון על ידי 81.1% מן הקוראים מעל גיל 18, והוא הפופולרי שבעיתונים הפלסטיניים.

באוקטובר 2016, התראיין שר הביטחון אביגדור ליברמן לעיתון, ואמר כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות וכי ישראל תהיה מוכנה להסיר את המצור מרצועת עזה ולפעול לשיקומה, בתנאי שחמאס יוותר על התוכנית הצבאית שלו.

אמצעי תקשורת

אמצעי תקשורת הם ערוצים שונים המשמשים לתקשורת המונים, ובאמצעותם מועבר מידע לציבור הרחב. כינוי מקובל נוסף לאמצעי התקשורת הוא מדיה, כינוי שהגיע לשפה העברית מלטינית דרך האנגלית, צורת הרבים של מדיום.

אמצעי התקשורת כוללים את האמצעים הבאים:

עיתונות כתובה

רדיו

טלוויזיה

אינטרנט

טלפוניה

שלטי חוצות: משמשים לפרסומת.בהתייחסות לכל אחד מאמצעים אלה יש להבחין בין האמצעי, כלומר התשתית הטכנולוגית, ובין התוכן המועבר באמצעות האמצעי. תפעול התשתית הטכנולוגיה הוא עיסוק נפרד לחלוטין מיצירת התוכן, אם כי מובן שמתקיימת אינטראקציה בין השניים.

מודל היסטורי נפוץ להתפתחות של אמצעי תקשורת כולל ארבעה שלבים. בשלב הראשון, שלב הפריצה, מופיע מדיום חדש כמו למשל הקולנוע. בשלב השני, שלב ההתמסדות האופן בו הוא מאורגן הופך לקבוע ולחלק בלתי נפרד מחייו של הקהל. כפועל יוצא, החברה מפתחת תלות במדיום. בשלב השלישי, שלב ההתגוננות מופיע אמצעי תקשורת חדש, למשל, הטלוויזיה, המאיים על אמצעי התקשורת הממוסד. אמצעי חדש זה מפר את האיזון הקיים, ומושך אליו חלק מהקהל. בשלב הרביעי, שלב ההסתגלות, אמצעי התקשורת הוותיק משתנה, ומנסה לבסס חלוקת תפקידים בין השניים. כך, למשל, לאחר הופעת הטלוויזיה, תעשיית הקולנוע שיפרה את אולמות הקולנוע ובייחוד את ציוד ההקרנה והחלה להפיק ולהקרין סרטים בצבע כדי לייחד את חוויית הצפייה בסרטים מהצפייה בטלוויזיה בבית.

בול (כתב עת)

בול הוא שבועון שיצא לאור בישראל בשנים 1965 עד 1989.

"בול" היה בעל אופי "אנטי מימסדי", עסק בפורנוגרפיה ובאקטואליה וניסה להתחרות ב"העולם הזה" באמצעות פורנוגרפיה בוטה יותר.

הכתבות והידיעות שפורסמו בו נכתבו בשפה ייחודית תוך שימוש רב בסלנג ונחשבו לבעלות מהימנות בינונית.

המוציאים לאור של השבועון היו שמואל מור, יצחק גוטמן ומקסים גילן.

שמואל מור עבד לפני כן כעיתונאי ועורך ב"העולם הזה" ופוטר על ידי אורי אבנרי, בעליו.

בתחילת דרכו התקשו עורכי בול לאתר ישראליות שיסכימו להצטלם בעירום, אולם לאחר פרסום של כחמישים גליונות, נמצאו גם ישראליות שהסכימו להצטלם בעירום ל"בול" תמורת תשלום, חלקן היו קטינות שהוריהן נתנו הסכמתם בכתב. צילומים אלה נפסקו לאחר שצילומי קטינות הוצאו מחוץ לחוק בישראל. השבועון פרסם פרשיות מין שהיה מעורב בהן לכאורה שר הביטחון משה דיין.

בדצמבר 1966 עברו גילן ומור על חוקי הצנזורה הצבאית בחשיפת הפרשה שנודעה בשם "פרשת בן ברקה", כאשר פרסמו בגיליון 74 את הידיעה ששירותי הביטחון הישראליים השתתפו ברציחתו של האופוזיציונר המרוקני מהדי בן ברקה (ידיעה שהתבררה בדיעבד כידיעת-אמת).

מור וגילן נעצרו והואשמו בריגול חמור. במשפטם טענו שהסיפור בדוי כדי להתחמק מעונש אך לבסוף הורשעו בעבירה כנגד חוקי הצנזורה ונדונו לשנת מאסר במסגרת עסקת טיעון. השניים שוחררו ממאסרם כעבור 135 ימים, בעקבות חנינה מהנשיא זלמן שזר. במהלך המאסר המשיכו וערכו את "בול" לפי דרישת שירות הביטחון, לבל יוודע דבר המאסר וכך תתאשרר הידיעה המביכה. אף על פי כן, דבר המאסר נודע בעולם, והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם של מור ושל גילן, שעליה חתמו גם ברטרנד ראסל וז'אן פול סארטר.

לאחר פרשה זו פרש מור זמנית מן השבועון ושב אליו בסוף שנות ה-60. "בול" המשיך להופיע, אך בהיקף מצומצם יותר.

המערכת עברה מקומה אחת בבניין, לדירת שני חדרים ברחוב טיומקין בתל אביב.

רמי ליבנה והסופר מנחם פורטוגלי, בעלה של מזכירת העורך, הצטרפו גם הם לצוות השבועון. רוב הכתבות תורגמו ושוכתבו מכתבי עת זרים שונים בידי צוות של ארבעה עובדים והופיעו תחת שמות עט קבועים כמו "ד"ר מאיר" ו"משה כרובי".

תצלומי העירום נלקחו גם הם מעיתונים זרים, אולם לנשים ניתנו שמות עבריים ונוצרה להן ביוגרפיה בדויה.

במקביל ל"בול" הפיק הצוות גם את חוברת הבידור "לאב", את העיתון הפורנוגרפי "איקס" ואת עיתון הנשים "יסמין".

בשנת 1972 הפסיק מור באופן בלתי-רשמי את פעילותו כעורך ונותר הבעלים עד סגירתו ב-1989.

האנציקלופדיה העברית

האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית, שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים.

ועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאיים

ועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאיים (לשעבר: ועדת המשנה למודיעין ולשירותי ביטחון) היא ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת, העוסקת בפיקוח על גופי המודיעין והשירותים החשאיים של ישראל. הוועדה מונה שישה חברים לכל היותר, ובראשה עומד יו"ר ועדת החוץ והביטחון. הוועדה מתכנסת בחשאיות, פרוטוקולי דיוניה אינם מתפרסמים ברשומות, וכל דיווח על פעולותיה טעון אישור מראש של הצנזורה הצבאית.

ועדת העורכים

ועדת העורכים היא גוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה. בוועדה חברים נציגים של כלי התקשורת העבריים בישראל ושל ה"ג'רוזלם פוסט", והיא נפגשת באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שמעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.

חדשות (עיתון)

חדשות היה עיתון יומי שיצא לאור בישראל בין השנים 1984–1993.

ליבליך-מוזר, משרד עורכי דין

ליבליך-מוזר, משרד עורכי דין הוא משרד עורכי דין השוכן בתל אביב ומתמקד בדיני תקשורת וקניין רוחני, ובפרט בייצוגם של אמצעי תקשורת ועובדיהם בתביעות לשון הרע ותביעות נוספות הקשורות בפעילות העיתונאית, כגון הגנת הפרטיות, איסור פרסום, חופש המידע, צנזורה וזכויות יוצרים. במשרד מחלקות נוספות העוסקות בתחומים שונים של משפט מסחרי.

המשרד הוקם בשנת 1962 על ידי עו"ד שלמה ליבליך. כעבור שלוש שנים הצטרף למשרד עו"ד מיבי מוֹזר כמתמחה וב-1973 הפך לשותף. המשרד נוהל על ידי שני השותפים עד מותו של ליבליך בשנת 2001, ומאז מוזר הוא מוביל המשרד. עם השותפים במשרד נמנים גם בני דור ההמשך של המייסדים, עורכי הדין טל ליבליך ופז מוזר.

המשרד הגיע לפסקי דין תקדימיים אחדים בתחום עיסוקו, ובהם:

זכותו של עיתונאי לשמור על חסיון מקורותיו.

הגבלת יכולתה של הצנזורה הצבאית לפסול כתבה רק למצבים שבהם יש הסתברות קרובה לוודאי לפגיעה ממשית וקשה בביטחון המדינה (בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי).

קביעת השיקולים למתן צו מניעה האוסר פרסום ידיעה עיתונאית.כן היה המשרד מעורב בתביעות נודעות, ובהן:

ייצוג "הארץ" בתביעת הדיבה של בצלאל מזרחי על תיאורו כמנהיג ארגון פשע.

ייצוג "הארץ" ועוזי בנזימן בתביעת הדיבה שהגיש נגדם אריאל שרון.

פרסום תמצית נימוקיה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל, לעמדתה שיש מקום להעמיד לדין את בני הזוג נתניהו בעבירות של מרמה והפרת אמונים בעניין עמדי.

ייצוג אילנה דיין וטלעד בדיון בבית המשפט המחוזי בפרשת סרן ר'.

ייצוג "הארץ" ואורי בלאו בדרישת השב"כ להחזיר מסמכים סודיים שהגיעו אל בלאו.

ייצוג "ידיעות אחרונות" מוטי גילת ומיכל גרייבסקי בתביעת לשון הרע שהגישה נגדם בתיה כרמון.

מידע מסווג

מידע מסווג הוא מידע שנקבע על ידי בעליו ככזה שאין לגלותו לציבור, משום שחשיפתו עלולה לפגוע בארגון שהמידע בבעלותו. הסיווג מהווה חלק מפעילות ביטחון מידע של הארגון. סיווג מידע נפוץ בארגונים ביטחוניים, כגון צבא, בהם המניע העיקרי לסיווג הוא הגנה מפני פגיעה בביטחון המדינה. הסיווג מקובל גם בארגונים עסקיים, בהם שמור מידע המהווה סוד מסחרי, או שיש להגן עליו מסיבות אחרות (למשל, לשם הגנת הפרטיות).

איסוף מידע סודי וניתוחו הם מטרותיהם העיקרית של ארגוני מודיעין, המשתמשים לצורכי השגתה בשלל אמצעים ושיטות. הצבא וגורמי ביטחון אחרים, בעיקר אלה העוסקים בסיכול ריגול, משקיעים מאמץ רב בהתגוננות מפני ביון.

חשיפתו של מידע צבאי מסווג, ובפרט מסירתו בזדון לאויב, נחשבים בישראל לעבירה פלילית שהעונש בגינה עשוי להיות חמור ביותר, עד כדי עונש מוות.

מכתב

מכתב הוא מסר כתוב, מאדם אחד למשנהו. בעת האחרונה נהוג שמכתב יהיה כתוב על נייר, ויישלח במעטפה. תפקיד המכתב בתקשורת האנושית השתנה באופן מהותי מאז המאה התשע-עשרה. באופן היסטורי מכתבים היוו את דרך התקשורת האמינה היחידה בין שני אנשים המרוחקים זה מזה. עם התפתחות אמצעי התקשורת פחתה חשיבותם של המכתבים כדרך תקשורת שגרתית. המצאת הטלגרף, טלפון והאינטרנט השפיעו, כל אחד בתורו, על מנהגי כתיבת המכתבים ושליחתם. במדינות תעשייתיות מודרניות, חליפת מכתבים הפכה למעשה נדיר יותר, אשר הוחלף ברובו על ידי טכנולוגיות מתקדמות כמו הטלפון ודואר אלקטרוני. כתיבת מכתבים פחתה עד כדי כך שלעיתים עושים שימוש במונח "מכתב" כאשר מתכוונים למסר רשמי יותר, בדואר אלקטרוני.

באופן היסטורי, מכתבים קיימים מימי מצרים העתיקה ושומר והם היו חלק מתרבות יוון, רומא, וסין, עד לימינו אלה. מכתבים מרכיבים את תוכנם של כמה מספרי הברית החדשה. ארכיבים של התכתבויות, פרטיות, דיפלומטיות או עסקיות, משמשים כמקור מידע ראשוני להיסטוריונים.

ממשל צבאי

ממשל צבאי הוא שלטונו המאורגן של צבא באוכלוסייה אזרחית, בדרך כלל לאחר מלחמה וכיבוש. לרשות הממשל עומדת מערכת משפטית, הכוללת חוקים, תקנות ומוסדות, והיא מופעלת על ידיו.

ממשל צבאי מונהג בנסיבות הבאות:

הפיכה צבאית, שבה משתלטים קציני צבא על השלטון במדינה כלשהי.

תפיסה לוחמתית או כיבוש של שטח בידי צבא של מדינה זרה.

החלטה של ממשלה חוקית להעביר חלק מסמכויותיה לצבא הכפוף לה, עקב מצב חירום או משיקולים אחרים.ממשל צבאי מתאפיין בקשיחות יחסית, ובשיתוף מועט (אם בכלל) של הציבור הנשלט בהחלטות השלטון. כמו כן, בממשל צבאי אין הפרדת רשויות מלאה. מאז מלחמת העולם השנייה רואה הקהילה הבינלאומית בממשל צבאי כורח בל-יגונה שנועד למצבי חירום בלבד ואשר יש לסיימו במהירות האפשרית.

ממשל צבאי מבטל תמיד חלק מזכויות האזרח. ממשל כזה מגביל את זכות הקניין, את חופש התנועה, מקצר הליכים משפטיים מקובלים, מחמיר את הענישה, ולפעמים אף מחמיר את נטל המיסים. במדינות רבות, הממשל הצבאי מטיל עונש מוות גם על פשעים שעליהם בדרך כלל לא מוטל עונש כזה.

במדינות רבות ממשל צבאי אוכף חוקים מיוחדים, למשל עוצר. לעיתים קרובות, בממשל כזה, מערכת המשפט מוכפפת לצבא, כך שגם אזרחים נשפטים בבתי דין צבאיים. ממשל צבאי עשוי להנהיג מעצרים בלא משפט, ולהשעות צווי הביאס קורפוס.

עוד יסופר

עוד יסופר הוא שיר מאת נתן אלתרמן המתאר את תחושותיו מליל ה-14 ביולי 1956, בו נכח המשורר בעת פריקתם החשאית של כלי שריון שהגיעו לישראל מצרפת ערב מבצע סיני במסגרת מבצע יונה. הצנזורה הצבאית אסרה את פרסום השיר, אך המשורר מסר עותק לראש הממשלה דוד בן-גוריון. בעת פרסום המבצע לציבור, ב-15 באוקטובר הקריא בן-גוריון את השיר המלא מעל בימת הכנסת, בכך היה זה השיר העברי הראשון שהוקרא במלואו מעל בימת המשכן. למחרת נדפס השיר במדורו של אלתרמן הטור השביעי ב"דבר" ובמקביל בעיתונים "למרחב" ו"הארץ" (תחת הכותרת "לילה ללא תואר ושם") השיר שב ונדפס עם תיקונים בכרך השני של שירי "הטור השביעי" תחת הכותרת אחד הלילות.

פקודת העיתונות

פקודת העיתונות הייתה פקודה אשר נחקקה בשנת 1933 על ידי השלטון המנדטורי בארץ ישראל, במטרה לתת לשלטונות מכשיר פיקוח יעיל על העיתונות היהודית והערבית ובכך לדכא גילויים של מחאה ומרי נגד השלטון. הפקודה ספגה ביקורת על פגיעתה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, ולכן בוטלה בשנת 2017.

פקודת העיתונות קבעה שעל מנת להוציא עיתון נדרש רישיון מהממשל. בנוסף, פקודת העיתונות העניקה לשלטון את הסמכות לסגור עיתון, אם פורסם בו חומר כלשהו העלול לדעתו "לסכן את שלום הציבור", וכן ניתנה סמכות לסגור את בית הדפוס שבו הודפס העיתון.

תקנות ההגנה (שעת חירום) שנחקקו בשנת 1945 על ידי השלטון המנדטורי מחזקות עוד יותר את הפיקוח של הממשל. גם הן, כמו פקודת העיתונות, חייבו הגשה לביקורת מוקדמת של הצנזורה הצבאית כל פרסום בכתב, בין עיתון ובין ספר. סעיף 87 בתקנות קובע כי "הצנזור רשאי לאסור בצו, בדרך כלל או במיוחד, לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי". בסעיף שלאחריו, סעיף 88 נאמר: "הצנזור רשאי לאסור בצו לייבא או לייצא, להדפיס או לפרסם, כל פרסום... שיבואו או יצואו, הדפסתו או פרסומו היו, או עלולים להיות או להיעשות, פוגעים, לדעתו, בהגנתה של ישראל, בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי".

פרש (אתר אינטרנט)

פְרֶש (מאנגלית: fresh - "רענן") הוא אתר אינטרנט ישראלי שמארח פורומים במגוון נושאים, וכן בעל מערכת המציגה מבזקי חדשות מאתרי חדשות ישראליים באינטרנט. האתר הושק ב-2001.

צנזורה

צֶנְזוּרָה (מלטינית: censere להעריך) היא פיקוח ושליטה על הפצת מידע, דעות וספרות; היא מוטלת לרוב על ידי גופי ממשל. לעיתים קרובות צנזורה מופעלת על ניסיונות תקשורת הפונה לציבור, תוך דיכוי של דעות. הדיון סביב הצנזורה, כולל לעיתים קרובות אמצעים פחות רשמיים של שליטה בתודעה, כגון הדרה של רעיונות מסוימים מאמצעי תקשורת ההמונים. המידע המצונזר נע בין מילים מסוימות למושגים ורעיונות שלמים.

הצנזורה הייתה נפוצה בתרבות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו. הדתות השונות ובמיוחד הנצרות בתקופת האינקויזיציה, עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהן.

כיום יש חמישה סוגי צנזורה עיקריים:

מוסרית (סרטים, מחזות), כשהנימוק הוא "מניעת תועבה" מהצופים.

מדינית, בנוסף לסרטים ולמחזות גם ספרים, כתבי-עת, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת, לשם מניעת ביקורת על המשטר.

ביטחונית (צבאית), שמטרתה למנוע חשיפת סודות צבאיים וביטחוניים.

משפטית, המתבטאת בצווי איסור פרסום (של שמות חשודים, מהות העבירה, או הגנה על פרטיותו של הקורבן).

צנזורה כלכלית, המוטלת על ידי גופים מסחריים, במטרה לשרת אינטרסים כלכליים או עסקיים.לעיתים מתקיימת צנזורה פנימית שאותה מטיל אמצעי התקשורת על עצמו, על-פי אינטרסים שלו, שעומדים בסתירה לעיקרון של זכות הציבור לדעת.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הציע הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי תחת המילה צנזורה את המילים בּידוּק או בִּדֹּקֶת – ותחת צנזוֹר הציע בַּדָּק; תחת הפועל מצנזר חידש מְבַדֵּק, ותחת משרד הצנזוֹרים – מִבְדקה. כיום משמשת המילה בידוק במיוחד במשמעות בידוק ביטחוני.

תיקון עולם (בלוג)

תיקון עולם (באנגלית: Tikun Olam) הוא בלוג פוליטי שהקים ריצ'רד סילברסטיין, תושב סיאטל שבארצות הברית, בשנת 2003. הבלוג עוסק בעיקר במערכת הביטחון הישראלית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך הישראלי-ערבי, הימין הקיצוני ביהדות ארצות הברית, מתנחלים, ויחסי יהודים-מוסלמים. הבלוג חושף פרשיות שאינן מתפרסמות בכלי התקשורת בישראל בשל הוראת הצנזורה הצבאית או עקב צו איסור פרסום. בשנת 2010 היוו הדיווחים בבלוג אחת הסיבות העיקריות שגרמו לשלטונות ישראל להסיר צווים כאלה. חלק מהסיפורים שנחשפו בידי סילברסטיין צוטטו באמצעי תקשורת גדולים.

תקיפת הכור הגרעיני בסוריה

תקיפת הכור הגרעיני בסוריה על ידי חיל האוויר הישראלי (מבצע מחוץ לקופסה) בוצעה ב-6 בספטמבר 2007, כ"ג באלול ה'תשס"ז, לאחר חצות הלילה. התקיפה נעשתה תחת מעטה של חשאיות, שנשמר גם לאחריה. כשישה חודשים לאחר מועד התקיפה, הודיעו גורמים בממשל האמריקאי כי היעד שהותקף והושמד היה כור גרעיני לייצור פלוטוניום, שנבנה בסוריה בעזרת קוריאה הצפונית. העיתון הגרמני "דר שפיגל" פרסם כי גורמי מודיעין טענו שהכור בסוריה שימש לסייע לתוכנית הגרעין האיראנית וכי עבדו בו גם מדענים צפון-קוריאניים. העיתון "הארץ" דווח גם כי איראן מימנה את בניית הכור שהופצץ.ב-2011 אישרה גם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שהמטרה שהופצצה אכן הייתה כור גרעיני בשלבי בנייה. העיתון "דר שפיגל" דיווח כי שם הקוד של הפעולה היה "מבצע בוסתן", ומקורות אחרים דיווחו כי שם הקוד היה "מבצע אריזונה", אך, כאמור, השם הרשמי היה "מבצע מחוץ לקופסה". ב-21 במרץ 2018, לאחר יותר מעשר שנים, אישרה ישראל רשמית שהפציצה את הכור, ופרסמה פרטים על המבצע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.