הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל[1] התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

הציונים הכלליים
General Zionists Letter
מנהיגים ישראל רוקח, פרץ ברנשטיין,
יוסף ספיר, שושנה פרסיץ
אפיון מפלגת מרכז ליברלית
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1, 2, 3, 4
ממשלות הממשלה הזמנית, 4, 5
אותיות צ
שיא כוחה 23 מנדטים* (הכנסת השנייה)
*נוספו שלושה מנדטים בעת כהונת הכנסת
נוצרה מתוך נוצרה כמפלגה עצמאית
התמזגה לתוך המפלגה הליברלית הישראלית
מיקום במפה הפוליטית מרכז
האתר הרשמי

היסטוריה

בתפוצות

הביטוי "ציונים כלליים" ניתן במקור לחוגים במסגרת התנועה הציונית ולצירי הקונגרסים שהיו במרכז המפה ולא היו חברים במפלגה כלשהי, חלקם חברי ההסתדרות. בשנת 1931 הקימו הציונים הכלליים מפלגה בוועידה בקרקוב, אליה הצטרפו "הציונים הרדיקליים" בפולין בהנהגת יצחק גרינבוים והם הפכו לתנועה גדולה בפולין ובתפוצות נוספות. תומכיה נמנו עם אנשי המעמד הבינוני והיא דגלה בציונות ראשית לכל, בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית ובהסרת מעורבות המפלגות במערכות החיים.

המפלגה התפלגה באמצע שנות השלושים לציונים כלליים א' (שתמכו במדיניות ויצמן ביחס לבריטניה ופעולה גם במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים) ולציונים כלליים ב' (שהתנגדו למדיניות ויצמן ותמכו בהקמת ארגון עצמאי של עובדים ציונים כלליים בארץ ישראל). המפלגה התאחדה מחדש רק ב-1946. ב-1968 חל פילוג נוסף לשלוש תנועות: "הברית העולמית של הציונים הכלליים" אליה הייתה שייכת המפלגה הליברלית, "הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים" שפעלה רק בתפוצות ו"הליברלים העצמאיים" שפעלו בישראל בנפרד.

ברומניה קמה מפלגת הציונים הכלליים ביום 24 בינואר 1947 ובוועד הפועל שלה היו עורך דין ז'אן כהן, דוקטור Marcu R. Cohin, לאון יצהר ומישל לייבה.[2]

מראשי התנועה העולמית: יצחק גרינבוים, אבא הלל סילבר, נחום גולדמן.

בארץ ישראל ובמדינת ישראל

Peretz Bernstein
פרץ ברנשטיין, אחד המנהיגים הבולטים של המפלגה עד שנות ה-60

מנחם מנדל אוסישקין נחשב כמשפיע מאוד על ראשית התנועה בארץ ישראל. המפלגה הוציאה עיתון בשם "הבוקר", החל משנות השלושים ועד לשנות השישים. שנים רבות היה עורך העיתון יוסף הפטמן.

המפלגה התמודדה בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, וזכתה לשבעה מנדטים. הסבר אפשרי לתוצאה הנמוכה יחסית הוא קשיי התארגנות המפלגה לקראת הבחירות עקב האירועים שליוו את הקמת המדינה.[1] המפלגה לא הייתה שותפה בממשלה.

את עיקר כוחה צברה המפלגה בשנים 19491950. ההתחזקות הגדולה הייתה תוצאה של מדיניות הקיצוב (הצנע) שהנהיגה הממשלה המכהנת בראשות מפא"י.[1] הציונים הכלליים דגלו במשק חופשי ובביטול הצנע ועל כן זכו לפופולריות רבה בתקופה זו. סיסמת המפלגה בבחירות 1951 הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", סיסמה שקסמה לרבים בתקופת הצנע. התמיכה הרבה לה זכו באה לידי ביטוי בבחירות לעיריות ומועצות המקומיות שנערכו בנובמבר 1950, הציונים הכלליים זכו ב-24.5%, רק 2.8% פחות ממפא"י - מפלגת השלטון. תוצאות הבחירות ערערו את היציבות בתוך מפא"י, שחששה מאיבוד ההנהגה בבחירות הבאות וממרי אזרחי בעקבות מדיניותה הכלכלית. בעקבות אירועים אלו יזמה מפא"י את תוכנית המדיניות הכלכלית החדשה שהתקבלה ב-1952.

בכנסת השנייה הצטרפה המפלגה לקואליציה בראשות מפא"י לאחר שממשלת ישראל השלישית התפרקה ב-23 בספטמבר 1952 עם עזיבת אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. עם הצטרפותה לקואליציה, הייתה המפלגה חברה בממשלת ישראל הרביעית. המפלגה קיבלה בסך הכל ארבעה תפקידי שרים: יוסף ספיר ויוסף סרלין כיהנו כשר במשרד הבריאות ובמשרד התחבורה ברוטציה, פרץ ברנשטיין הופקד על משרד המסחר והתעשייה, ישראל רוקח קיבל את משרד הפנים. זלמן סוזאיב היה סגן שר משרד המסחר והתעשייה.

הממשלה פורקה בעקבות תרגיל פוליטי פתאומי של בן-גוריון ושרת.[3] מפלגת הציונים הכללים שהגיעה לא מוכנה לבחירות לכנסת השלישית (יולי 1955) זכתה בהן ב-13 מנדטים בלבד. הרקע לירידת כוחה היו חוסר שביעות הרצון של הציבור מפעילותה בממשלה וחוסר המוכנות לבחירות בעקבות התרגיל הפוליטי של בן-גוריון ושרת. הפעם לא הצטרפה המפלגה לקואליציה בראשות מפא"י.

בבחירות לכנסת הרביעית (נובמבר 1959) זכתה המפלגה בשמונה מנדטים. היא לא הייתה שותפה לקואליציה.

ההתמזגות עם המפלגה הפרוגרסיבית

לקראת הבחירות לכנסת החמישית (1961) התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית לשם הקמת המפלגה הליברלית הישראלית. ב-1965 הקימה המפלגה הליברלית גוש פוליטי משותף עם חרות בשם גח"ל, שהיווה את הבסיס לליכוד שהוקם ב-1973.

אחת הקושיות ההיסטוריות שהותירו אחריהם הציונים הכלליים קשורה לכך שבפרקי זמן מסוימים היה כוחם האלקטורלי הפוטנציאלי שקול או קרוב לזה של מפלגות הפועלים ובכל זאת לא זכו להגמוניה הפוליטית לה קיוו. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בעובדה שלא הקימו מנגנונים יעילים בעלי עוצמה מגייסת כמו ההסתדרות ותנועות הנוער של יריביהם משמאל (ולמעשה גם של יריביהם מימין). הם גם לא הותירו אחריהם הגות או כתבים משמעותיים כיריביהם משני צדי המפה הפוליטית. למעשה, גם לא עמד בראשם מעולם מנהיג כריזמטי דוגמת דוד בן-גוריון משמאל, או זאב ז'בוטינסקי, ומאוחר יותר מנחם בגין מימין. המנהיג היחיד שעשוי היה להוות דגם למנהיג מעין זה עבור הציונים הכלליים היה חיים ויצמן, אולם הלה נמנע מעיסוק בפוליטיקה מפלגתית לשמה, והוא הנהיג את התנועה הציונית, ובמידה מסוימת אף את העם היהודי, מבלי להישען על מנגנון מפלגתי ומבלי להכפיף עצמו אל מנגנון שכזה.

מראשי התנועה בישראל: ישראל רוקח - ראש עירית תל אביב ושר הפנים בממשלת ישראל, פרץ ברנשטיין - שר בממשלת ישראל, יוסף ספיר - שר בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים.

אידיאולגיה

המפלגה הייתה בעלת צביון ליברלי-קפיטליסטי מובהק שייצגה את מעמד הביניים. אף על פי שהשתייכה לימין הפוליטי, פעלה המפלגה בתקופת היישוב במסגרת מוסדות היישוב וארגון ההגנה ובענייני ביטחון ומדיניות דגלה בקו מתון. בעיניני חברה וכלכלה דגלה המפלגה במשק קפיטליסטי וביוזמה חופשית והתנגדה למשק ההסתדרותי. מבחינות רבות תמכה המפלגה הליברלית בממלכתיות שהנהיג דוד בן-גוריון (שהפחיתה את השפעת ההסתדרות והמפלגות במשק), אולם, התנגדה להגברת השליטה של המדינה במשק.

נציגי המפלגה בכנסת

כנסת חברי כנסת הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948) 4 נציגים: דניאל אוסטר, אליהו ברלין, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים
הכנסת ה-1 (1949) 7 מנדטים: פרץ ברנשטיין, יעקב גיל, יוסף ספיר, יוסף סרלין, שושנה פרסיץ, יעקב קליבנוב, ישראל רוקח
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השנייה (1951) 20 מנדטים: עזרא איכילוב, אליהו אלישר, חיים אריאב, שמחה בבה, חיים בוגר, שמעון בז'רנו, פרץ ברנשטיין, שמעון גרידי, בן-ציון הראל, שלום זיסמן, נחום חת, בת-שבע כצנלסון, זלמן סוזאיב, אברהם סטופ, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ג'ורג' פלש, שלמה פרלשטיין, שושנה פרסיץ, יעקב קליבנוב, ישראל רוקח, אלימלך-שמעון רימלט, בנימין ששון
הכנסת השלישית (1955) 13 מנדטים: עזרא איכילוב, חיים אריאב, שמחה בבה, שמעון בז'רנו, פרץ ברנשטיין, בן-ציון הראל, זלמן סוזאיב, יוסף ספיר, יוסף סרלין, שלמה פרלשטיין, שושנה פרסיץ, יעקב קליבנוב, ישראל רוקח, אלימלך-שמעון רימלט ב-16 ביוני 1957 נפטר חיים אריאב. החליף אותו יעקב קליבנוב.

לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

הכנסת הרביעית (1959) 8 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, עזרא איכילוב, פרץ ברנשטיין, משה נסים, יוסף ספיר, יוסף סרלין, צבי צימרמן, אלימלך-שמעון רימלט ב-8 במאי 1961 התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית והקימו את המפלגה הליברלית הישראלית.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אמיר גולדשטיין, שקיעת הציונים הכלליים וכישלון האלטרנטיבה הליברלית, 1959-1961, עמ' 295
  2. ^ Buletinul Centrului Muzeului și Arhivei istorice a evreilor din România, עמוד 182 (ברומנית)
  3. ^ אמיר גולדשטיין, שקיעת הציונים הכלליים וכישלון האלטרנטיבה הליברלית, 1959-1961, עמ' 296
אברהם קריניצי

אברהם קריניצי (כ"ט בכסלו תרמ"ז, 26 בדצמבר 1886 - ד' בכסלו תש"ל, 13 בנובמבר 1969), מן הדמויות הבולטות ביישוב היהודי ערב קום המדינה ובדור הראשון שלה. ראש עיריית רמת גן מטעם הציונים הכלליים (מאוחר יותר המפלגה הליברלית), משנת 1926 ועד למותו בשנת 1969.

אלימלך-שמעון רימלט

ד"ר אלימלך-שמעון רִימַלְט (1 בנובמבר 1907 – 5 בנובמבר 1987) היה פוליטיקאי ישראלי, מראשי המפלגה הליברלית, גח"ל והליכוד, ציר בשני קונגרסים ציוניים, שכיהן כחבר כנסת במשך כ-26 שנים והיה לתקופה קצרה גם שר הדואר בממשלת ישראל החמש עשרה, תקופת האחדות הלאומית שלאחר מלחמת ששת הימים.

דניאל אוסטר

דניאל אוסטר (7 במאי 1893 – 15 בינואר 1963) היה ראש עיריית ירושלים בסוף תקופת המנדט ובמדינת ישראל עד 1950 (קודם לכן היה סגנו וממלא מקומו של ראש העירייה הערבי, חוסיין אל-ח'אלידי). חבר מועצת העם מטעם מפלגת הציונים הכלליים ומחותמי מגילת העצמאות. אוסטר היה ראש העיר במשך כארבע שנים, שהתחלקו בין שלוש תקופות כהונה לא רצופות (1937–1938, 1944–1945, 1949–1950).

הבחירות לכנסת השלישית

הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955 (ז' באב ה'תשט"ו). בבחירות אלו נראה היה בתחילה כי המתחרה הגדולה של מפלגת השלטון מפא"י תמשיך להיות מפלגת הציונים הכלליים, אך כאשר נספרו הקולות התברר כי כוחם של הציונים הכלליים ירד מאוד, וכן ירד כוחה של מפא"י, ולעומת זאת תנועת החרות בראשותו מנחם בגין הכפילה את כוחה והפכה למפלגה השנייה בגודלה.

הבחירות לכנסת השנייה

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז ה'תשי"א - 30 ביולי 1951. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל. תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י שמרה על כוחה, והציונים הכלליים אמנם שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו הציונים הכלליים מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליציית מפא"י-דתיים.

הבקר

הַבֹּקֶר היה עיתון יומי שיצא לאור בין השנים 1934‏-1965, וייצג את השקפת עולמם של הציונים הכלליים.

המפלגה הליברלית הישראלית

מפלגה ליברלית ישראלית או המפלגה הליברלית היא מפלגה שהתקיימה בין השנים 1961 עד 1988, ולבסוף התמזגה לתוך הליכוד.

המפלגה הליברלית קמה כתוצאה מאיחוד המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית ב-25 באפריל 1961, שני הפלגים ההיסטוריים של תנועת הציונות הכללית (ציונים כלליים א', האגף השמאלי, אשר יחד עם העובד הציוני ומפלגת "עליה חדשה" הקימו את המפלגה הפרוגרסיבית, וציונים כלליים ב', הימנית יותר).

העובד הציוני

העובד הציוני היא תנועת התיישבות שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1936 כתנועה פוליטית וכמפלגה על ידי יוצאי תנועת הנוער הציוני. העובד הציוני ראתה עצמה כחלק מהמחנה של הציונים הכלליים, ולמרות שלא ראתה עצמה כחלק מהמחנה הסוציאליסטי שבאותה תקופה הגורמים הציוניים בו - כמו 'השומר הצעיר' למשל - זיהו אותו עם המרכסיזם, היא פעלה לאור ערכי תנועת העבודה. כפי שהראתה ההיסטוריונית נעמי שילוח בספרה 'מרכז הולך ונעלם' (2001), 'הציונים הכלליים' היו מפולגים בין אגף 'אזרחי' (ימין) לאגף 'מתקדם' (שמאל). 'העובד הציוני' רובו ככולו השתייך לצד השמאלי ופעל כחלק מהאגף 'המתקדם' של הציונים הכלליים. כאמור, תנועת 'העובד הציוני' נחשבה גם לחלק מתנועת העבודה באגפה הימני. היא פעלה בעיקר כסיעה בהסתדרות. בשנת 1948 לקחה חלק בהקמת המפלגה הפרוגרסיבית.

ועדת החינוך, התרבות והספורט

ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת עוסקת בנושאי חינוך והשכלה, תרבות, ספורט ואמנויות.

חיים בוגר (בוגרשוב)

ד"ר חיים בּוֹגֵר (בּוֹגְרָשוֹב, בּוֹגְרָצ'וֹב, 25 בספטמבר 1876 – 8 ביוני 1963) היה מחנך עברי, ממקימי הגימנסיה העברית הרצליה, פעיל ציוני וחבר הכנסת השנייה מטעם סיעת הציונים הכלליים.

חיים לבנון

חיים יוסף לבנון (לוינשטיין) (25 במרץ 1899 – 21 באוגוסט 1986) היה איש ציבור ישראלי, חבר מפלגת הציונים הכלליים, ראש עיריית תל אביב-יפו בשנים 1953–1959.

יוסף ספיר

יוסף ספיר (27 בינואר 1902 – 26 בפברואר 1972) היה שר בממשלות ישראל, מראשי מפלגת הציונים הכלליים, ממקימי המפלגה הליברלית וגוש חרות ליברלים (גח"ל).

יוסף סרלין

יוסף סֶרְלִין (24 בפברואר 1906 – 15 בינואר 1974) היה פעיל ציוני יליד פולין, עורך-דין במקצועו, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

ישראל רוקח

ישראל רוקח (31 בדצמבר 1896 – 13 בספטמבר 1959) היה מהנדס חשמל, עיתונאי ופוליטיקאי ישראלי. כיהן בתפקידי ראש עיריית תל אביב בין השנים 1936 ל־1952 (החל משנת 1949 כראש העירייה המאוחדת תל אביב-יפו), חבר הכנסת ושר הפנים. השתייך לתנועת הציונים הכלליים.

מאיר דיזנגוף

מאיר דיזֵנגוף (25 בפברואר 1861, ט"ו באדר ה'תרכ"א, בסרביה (מולדובה כיום) – 23 בספטמבר 1936, ז' בתשרי ה'תרצ"ז, תל אביב) היה ראש העיר הראשון של תל אביב, שכיהן בשנים 1921–1925, ומ-1928 ועד מותו.

ממשלת ישראל הרביעית

ממשלת ישראל הרביעית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מ-24 בדצמבר 1952 עד 26 בינואר 1954, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

עובד בן עמי

עובד בן עמי (23 ביולי 1905 - 17 באוקטובר 1988) היה ראש עיריית נתניה ומייסד הערים נתניה ואשדוד. מראשי תעשיית היהלומים בארץ, ממייסדי העיתון מעריב.

פרץ ברנשטיין

פּרץ ברנשטיין (12 ביוני 1890 – 21 במרץ 1971) היה ממנהיגי הציונות הכללית, מחותמי מגילת העצמאות, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת מטעם המפלגה הליברלית.

שושנה פרסיץ

שושנה פֶּרְסִיץ (16 בנובמבר 1893 – 22 במרץ 1969) הייתה חברת הכנסת הראשונה עד השלישית מטעם סיעת הציונים הכלליים, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, מראשי הציונים הכלליים והאישה הבכירה במפלגה זו. מזכירת כבוד של האגודה הציונית 'חובבי שפת עבר', חברה במרכז ציוני רוסיה וצירה בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17, חברת מועצת עיריית תל אביב וראש מחלקת החינוך בה. מייסדת הוצאת הספרים העברית "אמנות", שהוציאה לאור ספרים בתרגום לעברית וספרי מקור לבני ובנות הנעורים. כלת פרס ישראל על פועלה בתחום החינוך (תשכ"ח).

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.