הצהרת בלפור

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. בעשותה כן הגיעה ממשלת בריטניה למסקנה, שיהיה זה יותר מעשי לתמוך בשאיפות הציוניות כהצדקה לפירוק הקיסרות העות'מאנית, מאשר כמשענת לחיזוקה.

ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, והוא התבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית. היא ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

בעקבות פרסומה של הצהרת בלפור כתב העיתון הבריטי The Spectator: "יישוב יהודי גדול ומשגשג בארץ הקודש תחת פיקוחה של בריטניה, בעלות-בריתנו ואמריקה, יתרום לשלום וקידמה במזרח הקרוב, ויעלה אפוא בקנה אחד עם מדיניות בריטניה."

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב[1]. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.

ברחבי ישראל נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה.

Balfour portrait and declaration
ההצהרה והלורד בלפור
שולחנו של בלפור
שולחנו של בלפור, עליו נכתבה ההצהרה

רקע

ביולי 1917 הגישו ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי של עם ישראל ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב מקרא, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' (שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים אסטרטגיים ודתיים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו מארק סייקס שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם הרברט סמואל.

כנגדם פעלו כוחות אנטי-ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל הקשר עם הערבים, או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים בריטים שראו עצמם "אנגלים בני דת משה", שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד אדווין מונטגיו (בן דודו של הרברט סמואל[2]), יהודי מתבולל, חבר פרלמנט והשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויותיהם של יהודים בארצות העולם, סוגיה שיש לה ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה.

ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהשוו את ההצהרה להצהרת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו מלחמה עליה ועל הציונות. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף איימו במהומות דמים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.

כדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי מינו הבריטים ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

נוסח ההצהרה

ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של לורד ארתור ג'יימס בלפור ונמסר ללורד ליונל וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

Foreign Office,

November 2nd, 1917.

Dear Lord Rothschild,

I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty's Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet:

"His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country".

I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation.

Yours sincerely Arthur James Balfour

סוגיות סביב הניסוח

להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. הנקודות העיקריות שדרשו ליבון היו:

  • רצונה של ממשלת בריטניה להימנע מהתחייבות נחרצת. על-פי ההיסטוריון ניר מן ומקורות אחרים[3][4], הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. ההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine), ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נובע גם שההצהרה אינה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל.
  • הכרה במוסדות התנועה הציונית כישות פוליטית. על-פי ההיסטוריון ניר מן, העובדה כי ההצהרה אינה כוללת הכרה בהסתדרות הציונית כישות פוליטית בעלת מעמד סוֹבֵרֵני אינה מקרית, ונבעה מרצון מודע של ממשלת בריטניה להימנע מהכרה כזאת[דרוש מקור].
  • פרסום ההצהרה באמצעות מכתב ללורד רוטשילד: המכתב מטעם בלפור, שכלל את הצהרת ממשלת בריטניה, נשלח לברון וולטר רוטשילד. חיים ריינהולץ, הביוגרף של חיים ויצמן, מציין כי על הצעת הנוסח הסופית היה חתום הלורד רוטשילד ולכן התשובה הסופית נשלחה אליו.
  • הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל. ההצהרה אכן שימשה בסופו של דבר בסיס לכתב המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה. באותו זמן היה חבר הלאומים מעוניין בהקמת מדינות-לאום או קונפדרציות שיממשו את זכות העמים להגדרה עצמית, במקום אימפריות רב-לאומיות שנחשבו מקור לסכסוכים כגון אלה שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפיכך, ההצהרה מדגישה את האופי הלאומי של הישות שתוקם בארץ ישראל, וקובעת בנוסף כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא-יהודים של הארץ.
  • מעמדם של יהודים ברחבי העולם. הצהרת בלפור הייתה עלולה להתפרש כניסיון של ממשלת בריטניה להתנער מעקרון האמנציפציה, כלומר כקריאה לוותר על ניסיונותיהם של יהודים להשיג שוויון זכויות בארצות שבהן הם חיים, וכקביעה כי זכויות אזרחיות יינתנו ליהודים רק בבית הלאומי שיוקם להם בארץ ישראל. כדי להימנע מפרשנות כזאת, נאמר בהצהרה במפורש שהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בשאר העולם.

פרופ' אביבה חלמיש מצביעה על ההבדל בין ההתייחסות ליהודים בהצהרה, לבין ההתייחסות לערבים:

  • בכל הנוגע ליהודים מנוסחת ההצהרה בלשון פעילה, בעוד שלגבי שאר יושבי הארץ מדובר ב"הגנה על הזכויות", כלומר בשמירת הזכויות שכבר קיימות.
  • כלפי היהודים יש הכרה בזכות עצמם. הלא-יהודים מוגדרים על דרך השלילה, "עדות לא יהודיות".
  • היהודים מוגדרים כ"עם יהודי" שזה מונח לאומי. "עדות לא יהודיות" הוא מונח דתי ולא לאומי.
  • ליהודים ניתן "בית לאומי". כלפי הערבים מדובר על הגנה על הזכויות "האזרחיות והדתיות" שפירושו זכויות ברמת הפרט ולא ברמת הלאום[5].

המונח "בית לאומי"

המונח המוזכר "בית לאומי" שנכלל בהצהרת בלפור הוא אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדע המדינה. הביטוי אינו נותן מושג מוחלט לגבי מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (National home), ונמנעת משימוש מפורש במונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (State), "מולדת" (Homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (Commonwealth) וכיוצא באלה.

מצד שני, אין בהיסטוריה הידועה מקרה מקביל של הכנת ארץ מולדת לעם, שעדיין אינו נמצא בה (ברובו הגדול). השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג מסוים, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (National) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון מנחה במדיניות הבינלאומית. להערכת החוקרים, כוונת ההצהרה הייתה למסגרת מדינית שבהמשך תתפתח למדינה ריבונית[6].

המונח Palestine

אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה המונח "פלסטיין" מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה לא כללה מחוז או שטח שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת. הסכם סייקס-פיקו שקבע את חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה לאחר המלחמה עדיין היה סודי בעת מתן ההצהרה, וממילא בריטניה שאפה לשינוי הגבולות שהוגדרו בו.

הגורמים למתן ההצהרה

  • שיקול ערכי – שלפיו יש למצוא פתרון לבעיית העם היהודי הנרדף, ולתת לו את ארצו היעודה, בדומה לנפוליאון במכתבו אל היהודים (1799). ברברה טוכמן, בספרה "המגדל הגאה", טוענת כי בלפור חש שהעולם חייב ליהודים חוב מוסרי גדול, ולכן על הנוצרים לסייע בידי היהודים להקים מדינה.
  • זהות ההנהגה הבריטית – הממשלה הבריטית החדשה משנת 1916 בראשות לויד ג'ורג', ביחד עם אלפרד מילנר, ארתור ג'יימס בלפור ומארק סייקס, נטתה להיות קשובה לדרישות התנועה הלאומית הציונית משיקולים אסטרטגיים ואמוניים-נוצריים.
  • יהודי ארצות הברית – ההצהרה נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארצות הברית עם בריטניה, ולחזק את הלחץ מצדם על הממשל האמריקאי לסייע לבריטניה במלחמת העולם הראשונה[7].
  • השגת שליטה על ארץ ישראל – לארץ ישראל הייתה חשיבות אסטרטגית עבור בריטניה, בשל קרבתה לתעלת סואץ המאפשרת מעבר ימי מהים התיכון לכיוון הודו. על פי הסכם סייקס-פיקו (1916) הייתה ארץ ישראל מיועדת להינתן לשלטון צרפתי-אנגלי ("האזור החום") לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרה פרו-ציונית הייתה אמורה לעזור לבריטניה לזכות בשליטה על השטח. בסופו של דבר העניק חבר הלאומים אפוטרופסות על שטחי ארץ ישראל לידי בריטניה בועידת סן רמו ב-1920. בהצהרה היה משום ניסיון להתחמק מההתחייבות סותרת לשריף של מכה אשר ניתנה במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, שלא התגבשו לכלל הסכם רשמי, ולפיה ערביי המזרח התיכון יזכו בעצמאות אם יצדדו בבריטניה במלחמת העולם הראשונה.
  • יהודי בריטניה – ההצהרה נועדה להמתיק את עוקצו של "חוק הזרים" שהגביל כניסה של יהודים ומהגרים אחרים לבריטניה מעבר למכסה קבועה שנקבעה. כדי שלא לעורר את כעסה של הקהילה היהודית ניתנה ההצהרה הפרו-ציונית.
  • חיים ויצמן – מעמדו הרם של חיים ויצמן בקרב ההנהגה הבריטית, בין השאר כממציא הטכניקה להפקת אצטון ששימשה את הבריטים במלחמה, ויכולותיו הדיפלומטיות. היו שתלו בהסבר זה אשר התפרסם בזכרונותיו של לויד ג'ורג' את הגורם המרכזי למתן ההצהרה, אך לדעת ברברה טוכמן והיסטוריונים אחרים, שיקולים מדיניים, כלכליים ואסטרטגיים הם שהביאו להצהרת בלפור. לשיקולים אלה הצטרפה גם אהדתם הטבעית של כמה ממנהיגי בריטניה לציונות[8].
  • אהדה לציונות – לורד בלפור עצמו נודע באהדתו לציונות, וכך גם ראש ממשלת בריטניה דאז לויד ג'ורג'. בנוסף, רבים בממשל האמינו כחלק מאמונתם הנוצרית, בזכות היהודים על ארץ ישראל. ההיסטוריון מאיר ורטה אשר חקר את המדיניות הבריטית רואה באמונה הנוצרית חוגים מילינאריסטיים את המניע המרכזי להצהרה[9].
  • הפרדה בין ארץ ישראל לבין סוריה – לפי ההיסטוריונית אניטה שפירא, לבריטים היה אינטרס אסטרטגי שארץ ישראל וסוריה יהיו מדינות נפרדות. לכן היה להם אינטרס שהשטח יהיה בידי יהודים ולא בידי ערבים שעשויים להקים בו את "סוריה רבתי"[7].
  • הגישה הצרפתית - ב-4 ביוני 1917 שלח ז'יל קמבו (צר'), ראש האגף המדיני במשרד החוץ הצרפתי באותה שעה, מכתב לנחום סוקולוב, בו הוא מבטיח לו את תמיכת ממשלת צרפת במיזם הציוני:
Jules Cambon
ז'יל קמבו

הצגת לי את המיזם בו אתם משקיעים מאמצים רבים, ואשר מטרתו היא לפתח התיישבות יהודית בארץ ישראל. אתם מעריכים שאם הנסיבות יאפשרו, ותתקיים שמירה של המקומות הקדושים, יהיה זה אך מן הצדק והפיצוי, לתמוך, בעזרת המעצמות, בהחייאתו של הלאום היהודי על אותה ארץ ממנה גורש לפני מאות בשנים. ממשלת צרפת, שהצטרפה למלחמה הנוכחית בכדי להגן על עם שהותקף בזדון, ונלחמת למען נצחון הצדק על הכוח, אין לה אלא לתמוך בנצחונכם, שעולה בקנה אחד עם נצחונן של בעלות הברית. אני שמח להבטיח לך זאת במכתבי זה[10].

מכתב קמבו התברר כחיוני להמשך תהליך ההכרה בציונות. החוקר ישעיהו פרידמן אף ייחס לו משקל מכריע וקבע כי ללא מכתב קמבו, לא הייתה ניתנת הצהרת בלפור.[11].

פרשנות פוליטית למתן ההצהרה

David Lloyd George
דייוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה ומנהיג הסיעה ה"רדיקלית"

לטענת פרופ' דני גוטוויין, הצהרת בלפור הייתה תולדה של מאבק שהתנהל בין שתי גישות מתחרות בממשל הבריטי באשר לעתידו של המזרח התיכון: גישה אחת, "הרפורמית", חתרה לסיים את המלחמה בהסכם שלום שיאפשר לאימפריה העות'מאנית לשמור על שלמותה, תוך מודרניזציה של המשטר שנהג בה; גישה שנייה, "הרדיקלית", חתרה לפרק את האימפריה העות'מאנית ולהחליפה באימפריאליזם בריטי שישלוט במזרח התיכון באמצעות מדינות חסות יהודית, ערבית וארמנית, שכך תממשנה את השאיפות הלאומיות של עמים אלו. בראש הסיעה "הרדיקלית" עמד דייוויד לויד-ג'ורג', שהתמנה בדצמבר 1916 לראש הממשלה. הוא קידם את מדיניותה בסיועו של סיר מרק סייקס, בין השאר אל מול התנגדותו של שר החוץ ארתור בלפור, איש הסיעה "הרפורמית", שלו הדבר היה תלוי בו ההצהרה הנושאת את שמו לא הייתה באה לעולם. באביב-קיץ 1917, התעצם המאבק ה"רפורמי"-"רדיקלי", ומבחינת "הרדיקלים" פרסומה של הצהרת בלפור, נועד להכריע את המאבק. ואכן, מבחינה פוליטית לא פחות משהצהרת בלפור הבטיחה "בית לאומי" ליהודים, היא היית הצהרה בריטית בזכות חלוקת האימפריה העות'מאנית[12].

המחלוקת בין "הרפורמים" ל"רדיקלים" פילגה גם את ציוני בריטניה. בסוף 1914, בהשראתו של הברון רוטשילד, אימץ חיים ויצמן את העמדה "הרדיקלית", וראה בה את המסגרת היחידה שתאפשר את הגשמת הציונות בארץ-ישראל. תמיכתו במדיניות "הרדיקלית", גרמה להתקרבות רבה בינו ובין לויד-ג'ורג'. במהלך המלחמה, לצד היותו מנהיג ציוני, הפך ויצמן כאזרח בריטי לאחד מראשי הסיעה "הרדקלית". מעמדו הכפול של ויצמן כמנהיג ציוני וכמדינאי רדיקלי הפכו אותו לגורם מרכזי במהלכים שהובילו לפרסומה של הצהרת בלפור.

חשיבות ההצהרה מבחינת היהודים

Historical ads in Tel Aviv P1170851
מודעה שפורסמה ביפו בעקבות ההצהרה.
Ben yehuda grave
שימוש בהצהרת בלפור כתארוך על קברו של אליעזר בן יהודה

הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה עולמית זרה בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל באמצעות מסמך רשמי. ההצהרה, המבטאת במשתמע גם הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר יותר למסמך יסודי במתן המנדט על ארץ ישראל לבריטניה על ידי חבר הלאומים בועידת סן רמו 1920, והיא מוזכרת בפתיח לכתב המנדט[13]. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939.

ההצהרה העניקה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים בתפוצות שונות, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, וסייעה להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו"[14].

כאמור, היו שהשוו את ההצהרה להצהרת כורש, שאפשרה את שיבת ציון והקמת בית המקדש השני. יום ההצהרה נחשב יום חשוב ביישוב העברי ונקראו על שמו רחוב בחיפה ("שניים בנובמבר") וכיכר בתל אביב ("כיכר ב' בנובמבר")[15]. על שמו של בלפור נקראו רחובות בערים העבריות, ואף המושב בלפוריה.

יום פרסום ההצהרה, 2 בנובמבר, נחוג בשנים הראשונות בטקסים בארץ ובעולם (למשל, יובל הכסף ב-1942 נחוג חודש שלם). עם זאת, יום השנה השלושים, שצוין ימים מעטים לפני פרסומה של תוכנית החלוקה של האו"ם, לא נחגג ביישוב. תאריך זה גם לא צוין לאחר מכן. עם זאת, טקסים חגיגיים נערכו ביום היובל להצהרה (ב- 1967)[16]. בנובמבר 2017 ציינו ישראל והממלכה המאוחדת מאה שנים להצהרת בלפור בשורת טקסים במעמד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי.

תגובות הערבים להצהרה

מיד לאחר מתן הצהרת בלפור החלו מנהיגים יהודיים בפעילות מדינית בקרב מנהיגים ערביים במטרה לממש את ההצהרה ולהסיר את התנגדות הצד הערבי. ב-4 ביוני 1918 נפגש חיים ויצמן עם האמיר פייסל. מפגש זה, שגרר מפגשים נוספים, הביא לחתימת הסכם ויצמן-פייסל בראשית 1919, שנועד להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין מדינה ערבית עצמאית שתקום בראשות פייסל. הסכם זה לא יצא לפועל.

ערביי ארץ ישראל התנגדו להצהרת בלפור וראו בה פגיעה בזכויותיהם. לאחר מתן ההצהרה החלו להתארגן בקרבם ועדים ואגודות מחאה שונות. ב-2 בנובמבר 1918, יום השנה הראשון להצהרת בלפור, שבתו בתי העסק הערביים ונערכה הפגנה בירושלים שבה הוכרז על הקמת האגודה המוסלמית-נוצרית, שפעלה במטרה לשכנע את הבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולכונן בארץ ישראל משטר שייתן ביטוי לזכותם של הערבים על הארץ. הערבים טענו לבעלות מוחלטת על הארץ, והשתמשו בנימוקים היסטוריים (ישיבתם הארוכה בארץ), דמוגרפיים (היותם רוב של 90% מיושבי הארץ ב-1918), משפטיים (אי-חוקיותה-לכאורה של ההצהרה וסתירות פנימיות בתוכה), מדיניים (מכתבי חוסיין-מקמהון, בהם הובטחה ארץ ישראל לערבים) ואחרים, כדי לבסס את עמדתם. בנוסף, הם טענו כי היהדות היא דת ולא לאום וטענתם של היהודים בדבר חזרה לאדמתם לאחר אלפיים שנה, אינה רלוונטית כיוון ש"אין אפשרות לשרטט את מפת העולם מחדש על סמך טענות משכבר ימים"[17].

הערבים השתמשו בדרכים שונות על מנת להיאבק במימוש ההצהרה - הם הגישו תזכירים לשלטונות, הופיעו בפני ועדות בריטיות ובינלאומיות ואף נקטו באלימות כנגד יהודים ויישובים עבריים בארץ. בהקשר הזה יש שרואים בסוף מלחמת העולם הראשונה ובהצהרת בלפור את תחילתו של הסכסוך הערבי-ישראלי.

בשנת 1945 ציינו ערבים את יום השנה להצהרת בלפור בפרעות ביהודים, ובמיוחד בקהיר, באלכסנדריה ובטריפולי.

לקריאה נוספת

  • From Palmerston to Balfour: collected essays by Mayir Verete, edited by Norman Rose, with an introduction by Albert Hourani, London: Frank Cass, 1992.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מטח - ירושלים, 2009, עמוד 139.
  2. ^ ליאונרד שטיין, מסד למדינת ישראל, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1962, עמ' 404.
  3. ^ הצהרת בלפור - מושג מאתר רשת אמי"ת
  4. ^ השוואת נוסח הצהרת בלפור לטיוטת התנועה הציונית - מתוך את "מילונית" בארכיון האינטרנט
  5. ^ קציעה אביאלי-טביביאן, (ייעוץ מדעי: אביבה חלמיש ורפי ואגו), לאומיות במבחן, הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמ' 138-137.
  6. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 136.
  7. ^ 7.0 7.1 ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 139.
  8. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, כרך א', עמ' 86–88.
  9. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 139.From Palmerston to Balfour: collected essays by Mayir Verete/ edited by Norman Rose; with an introduction by Albert Hourani. London: Frank Cass, 1992
  10. ^ French support for the Zionist cause in 1917, באתר "The Balfour Project",‏ 1 בספטמבר 2014
  11. ^ Martin Kramer, The Forgotten Truth about the Balfour Declaration, באתר "Mosaic Magazine",‏ 5 ביוני 2017
  12. ^ דני גוטוויין, הגורמים לפרסום הצהרת בלפור: חיים ויצמן, התנועה הציונית והאימפריאליזם הבריטי, ישראל (כתב עת) 24, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, 2016
  13. ^ The Palestine Mandate, The Council of the League of Nations.
  14. ^ אגרות הראי"ה, ג' קנה.
  15. ^ כ"ט בנובמבר – תאריך לועזי בלבוש עברי, באתר האקדמיה ללשון העברית, 29 בנובמבר 2013
  16. ^ אלי פודה, שונּות בתוך מפגן של אחדות: חגיגות יובל הזהב להצהרת בלפור (1967) בישראל, ישראל 17 - 2010 ,59
  17. ^ ראו בהרחבה: יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד, 1976.
ארתור ג'יימס בלפור

הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרוזן ה-1 לבית בלפור (באנגלית: Arthur James Balfour, 1st Earl of Balfour;‏ 25 ביולי 1848 – 19 במרץ 1930) היה מדינאי בריטי וראש הממשלה של הממלכה המאוחדת.

בלפור היה שר השלטון המקומי, שר הבריאות, השר הממונה על סקוטלנד, השר הממונה על אירלנד, שר האוצר, ראש הממשלה של בריטניה בתאריכים 11 ביולי 1902 - 5 בדצמבר 1905, הלורד הראשון של הימייה ושר החוץ מטעם המפלגה השמרנית. הוא היה חבר מסדר הבירית, מסדר ההצטיינות ומועצת המלך של הממלכה המאוחדת.

בהיסטוריה של הציונות נודע לבלפור מקום חשוב, כאביה של הצהרת בלפור ה"רואה בעין יפה" הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

בית לאומי לעם היהודי

בית לאומי הוא מושג מפתח בתולדות התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל.

הביטוי הופיע באופן רשמי בפעם הראשונה כאשר הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897, במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט היכן יוקם ומתי.

בהצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917 אימצה בריטניה את הרעיון במילים:

ממשלת בריטניה ערפלה במכוון את מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (national home), ונמנעת ממונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (state), "מולדת" (homeland) או קומונוולת' (commonwealth, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי). במסקנות ועדת פיל (1937) הוצעה פשרה על פיה תחולק ארץ ישראל המערבית בין מדינה יהודית למדינה ערבית.

בלפוריה

בַּלפוּרְיָה הוא מושב בעמק יזרעאל, 3 ק"מ צפונית לעפולה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. הוא קרוי על שמו של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, החתום על הצהרת בלפור, ונוסד ב-2 בנובמבר 1922, במלאת 5 שנים למתן ההצהרה.

המנדט הבריטי

המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), המוכר בעברית בשם המקוצר "המנדט הבריטי" או פשוט "המנדט", הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948.

"שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לשלטון הבריטי בארץ ישראל, שפעל מתוקף המנדט שקבלה מחבר הלאומים.

"ממשלת המנדט" היא הממשלה הבריטית שפעלה בארץ תחת המנדט שקיבלה מחבר הלאומים החל ב-1923.

"תקופת המנדט" היא התקופה שמאז כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בקיץ 1917, ועד לסיומו בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948.

הסכם ויצמן-פייסל

הסכם ויצמן-פייסל היה הסכם שנחתם בלונדון ב-3 בינואר 1919 בין חיים ויצמן בשם התנועה הציונית, לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, בשם הממלכה החיג'אזית. ההסכם היה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת (על פי חזון סוריה הגדולה) בראשות פייסל, שהייתה אמורה לקום בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי.

כבר במרץ 1918 פרסם "אל-קיבלה", עיתונו הרשמי של המלך חוסיין במכה, הצהרה המביעה את נכונות הערבים לקבל בברכה את אחיהם היהודים השבים לארץ ישראל.

ויצמן ופייסל נפגשו לראשונה בעקבה שבעבר הירדן ב-4 ביוני 1918, כאשר ויצמן ביקר בארץ בראשות משלחת ציונית, ופייסל עמד בראש הכוחות המורדים הערביים שנעו צפונה. הפגישה עלתה בהצלחה, והולידה פגישות נוספות בין השניים בהמשך השנה. בנובמבר הם הגיעו להסכמה שנחתמה בתחילת 1919.

הסעיפים המרכזיים של ההסכם הם:

היחסים העתידיים שבין המדינה הערבית העתידית לבין פלשתינה (במסגרת המנדט הבריטי), יושתתו על הבנה הדדית ושיתוף פעולה בין הערבים במדינה הערבית ליהודים בפלשתינה.

הבטחה שסדרי השלטון בפלשתינה יכללו "הצהרת הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור)".

קריאה לעודד הגירה יהודית לפלשתינה במהירות ובהיקף נרחב וליצור התיישבות צפופה, תוך שמירת מעמדם של החקלאים והאריסים הערבים.

הבטחה של חופש הדת ושל שליטה מוסלמית על המקומות הקדושים לאסלאם.

הסכמה על משלחת שתשלח התנועה הציונית לפלשתינה כדי לערוך סקר על האפשרויות הכלכליות של הארץ וכדי להמליץ על דרכים לפיתוחה. המשלחת תעמוד גם לרשות המדינה הערבית ולרשות התנועה הציונית לעזור להן ליישם את הפוטנציאל הכלכלי של הארץ.

חילוקי דעות בין הצדדים יועלו לבוררות בפני הממשלה הבריטית.פייסל הוסיף בכתב ידו נספח, שנחתם גם הוא על ידי שניהם, שאמר שההסכם יהיה בתוקף רק אם ייתמלאו דרישות הערבים מן הבריטים לעצמאות. עוד נכתב בנספח, שאם יחולו אפילו שינויים קטנים במילוי דרישות אלה ההסכם יבוטל.

לאחר חודשים ספורים התברר שחלום סוריה הגדולה נגוז משום שסתר את האינטרסים של בריטניה ושל צרפת באזור. פייסל שהיה מלך הממלכה הערבית של סוריה למשך ארבעה חודשים ב-1920 והיה נתון בצבת בין הלאומנים הערביים לצרפת, החל להתנער מההסכם. כאשר הוא הודח על ידי שלטונות המנדט הצרפתי והפך למלך עיראק, איבד ההסכם את שארית חשיבותו.

גם בקרב התנועה הציונית לא הייתה התלהבות מההסכם שלא הבטיח הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אם כי רוחו של הרעיון למדינה ערבית פדראטיבית שתקל את הלחץ הערבי מעל ארץ ישראל ותאפשר בה התפתחותו של בית לאומי לעם היהודי שורה על דבריו של אליהו אילת בשולי ועידת בלודאן (1937).

הסכם סייקס–פיקו

הסכם סַייקְס–פּיקוֹ (Sykes–Picot) הוא הסכם מדיני סודי שנחתם ב-16 במאי 1916, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, בין צרפת לממלכה המאוחדת בהסכמתה של האימפריה הרוסית, שהייתה הצלע השלישית להסכמה המשולשת. ההסכם נערך על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי ומטרתו הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

הספר הלבן (1939)

הספר הלבן של 1939, הידוע גם בכינויים ספר המעל, הספר הלבן של מקדונלד, הספר הלבן השלישי או הספר השחור, הוא קובץ תקנות שפורסם על ידי ממשלת בריטניה מתוקף המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-17 במאי 1939. ספר זה היה השלישי במספר, וקדמו לו הספר הלבן הראשון שפורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1922, והספר הלבן של פאספילד משנת 1930.

הספר הלבן של מקדונלד פורסם בעקבות כישלון ועידת השולחן העגול ועל רקע המשך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הספר נקרא על שם מלקולם מקדונלד, שר המושבות הבריטי באותה עת.

הספר הלבן הראשון

הספר הלבן הראשון, הנקרא גם הספר הלבן של צ'רצ'יל (באנגלית: Churchill White Paper), הוא ספר לבן שפורסם בחודש יוני 1922 על ידי שר המושבות של בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ותיאר את הכוונות המדיניות של בריטניה בנוגע לעתידה של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. ב-24 ביולי 1922 קיבלה מועצת חבר הלאומים את נוסח כתב המנדט המתוקן - הספר הלבן הראשון, ובכך היה למסמך בינלאומי מחייב.

שמו של הספר נגזר מכינויו באנגלית: "White paper" - כינוי למסמך המוצג בפני הפרלמנט, לשם אישור המדיניות המפורטת בו. את התואר "ראשון" קנה לו הספר הלבן מפאת היותו הראשון מבין שלושה מסמכים אשר פורסמו בנושא.

הצהרת בלפור (1926)

הצהרת בלפור הוא שמו של נייר עמדה משנת 1926 הקרוי על שם הלורד ארתור ג'יימס בלפור. ההצהרה התבססה על מסקנות הוועידה הקיסרית של האימפריה הבריטית שהתכנסה באותה שנה בלונדון ואשר הלורד בלפור עמד בראשה.

ההצהרה קובעת כי כל אחד והאחד מהדומיניונים של האימפריה הבריטית הוא שווה במעמדו לממלכה המאוחדת וכי הממלכה המאוחדת אינה מעל הדומיניונים האחרים, אף שכל הדומיניונים מאוחדים בנאמנותם לכתר הבריטי. עוד קובעת ההצהרה שלכל דומיניון אוטונומיה מוחלטת בענייני הפנים והחוץ שלו, וכי הדומיניונים הם חברים מרצון בחבר העמים הבריטי. ועדה זו התכנסה ביוזמתם של ראש ממשלת דרום אפריקה ג'יימס ברי מוניק הרצוג וראש ממשלת קנדה באותה עת ויליאם ליון מקנזי קינג.

ההצהרה אושרה על ידי ראשי הממשלה של הדומיניונים ב-15 בנובמבר באותה שנה.

ההצהרה הייתה צעד נוסף ומשמעותי לעצמאות הדומיניונים מהאימפריה הבריטית ושלטון ממשלת הממלכה המאוחדת - עצמאות שהחלה והתרחבה מאז תרומת הדומיניונים לניצחון מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה.

בעקבות ההצהרה מונו נציבים עליונים לדומיניונים - שלמעשה היו בעלי תפקיד המקביל לשגריר של הממלכה המאוחדת בדומיניון. הראשון שמונה היה הנציב העליון הבריטי לאוטווה בשנת 1928.

מסקנות הוועידה נוסחו מחדש בשנת 1930 והובילו לחוק וסטמינסטר, 1931.

הקונגרס היהודי האמריקאי

הקונגרס היהודי האמריקאי (באנגלית: American Jewish Congress, גם AJCongress או AJC) הוא ארגון שהוקם בשנות מלחמת העולם הראשונה, לאחר שמגעים להקמתו החלו עוד קודם לכן על ידי יהודים אמריקאים כדוגמת לואי ברנדייס, פליקס פרנקפורטר, לואי מרשל, שמואל בלום ואחרים, שהיו פקידי ציבור אמריקאים רמי מעלה (ברנדייס היה שופט שהתפרסם ב-1906 בסכסוך עובדי סדנאות-היזע בניו יורק; הוא ואחרים שימשו בתפקידים בכירים בממשל רוזוולט בשנות השלושים). בראש הקונגרס היהודי עמד תחילה לואיס ברנדייס, שנבחר בבחירות דמוקרטיות של הקהילה היהודית בארצות הברית. הוא הוקם בשל הרצון, בעיקר של יהודים יוצאי מזרח-אירופה, לייצוג דמוקרטי יותר של יהדות ארצות הברית, מאשר זה של הוועד היהודי-אמריקני ה"אריסטוקראטי". אז גם נבחר השם "קונגרס", בהיותו נושא אסוציאציות אמריקניות חיוביות. לאחר מלחמת העולם נוסף גם צורך קונקרטי לייצוג היהודים בוועידת השלום בפריס.

ב – 1918 נערכו בחירות כל-ארציות בהשתתפות כ - 335,000 מצביעים. תחילה סוכם כי הארגון יתפזר לאחר סיום ועידת השלום. כאשר הגיע מועד הפיזור ב – 1920 החליטו חלק מן הארגונים היהודיים, בעיקר ארגוני המהגרים ממזרח אירופה וארגונים ציוניים, להקים קונגרס קבוע, ואילו חלקים מן הקונגרס, כמו נציגי הוועד היהודי-אמריקני פרשו. הקונגרס, אשר חדל להיות אחרי וועידת השלום גוף המייצג את מרבית יהדות ארצות הברית, שם לו למטרה לפעול הן בענייני יהודי ארצות הברית, הן בענייני בניין הבית הלאומי וענייני יהדות העולם. AJCONG גילה נטייה ציונית מאז היווסדו, ובין ההוראות שניתנו ב - 1918 למשלחתו לוועידת השלום, היו כאלה הנוגעות ליישום הצהרת בלפור. כדוגמה אחרת לנטייתו הציונית של הקונגרס, לראש הארגון נבחר החל מ-1930 הרב הרפורמי סטיבן שמואל וייז שהיה גם נשיא הפדרציה הציונית האמריקנית.

ו' באייר

ו' באייר הוא היום השישי בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש השני

למניין החודשים מניסן. ו' באייר לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

ועד הצירים

ועד הצירים לארץ ישראל (נודע גם בשמות הוועדה הציונית או הקומיסיה הציונית, וכן "הקומיסיה הציונית לפלשתינה" ו"הוועדה הארצישראלית"), שנודע בקיצור בשם ועד הצירים (באנגלית: Zionist Commission), היה משלחת מנהיגים ציוניים לארץ ישראל. הוא הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918–1921, בראשותו של חיים ויצמן. מטרותיו העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין ההסתדרות הציונית והיישוב העברי לבין השלטונות הבריטים בארץ ישראל.

הוועד כלל קבוצה של שמונה מנהיגים ציונים שבאה מטעם ההסתדרות הציונית לארץ ישראל באפריל 1918, לאחר כיבוש חלקה הדרומי על ידי הבריטים והתייצבות הכוחות הלוחמים משני עבריו של קו שתי העוג'ות, על מנת לקשר בין השלטון הבריטי לבין היישוב היהודי ולייעץ לו על יישום הצהרת בלפור. הוועד עסק גם בתחומי בריאות, חינוך, סעד והתיישבות יהודית. בין היתר פעל לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. הוועד אף פעל להחזרת פליטים ומגורשים ואף גישר לקיום יחסים טובים בין היהודים לערבים ובין שאר האוכלוסייה הלא-יהודית שגרה בארץ ישראל.

הוועד מנה 11 שליחים. בראש עמד חיים ויצמן, ואחריו מנחם אוסישקין. מזכירו היה משה שרת, ועם אישיו הבולטים נמנו אהרן אהרנסון, איש ארץ ישראל, שהיה עוזרו של חיים ויצמן, והמייג'ור ויליאם אורמסבי-גור, קצין בריטי אוהד הציונות. כמו כן היו חברים בוועד: סילוואן לוי מכי"ח, לא ציוני שהצטרף על פי מינוי של הממשלה הצרפתית, זלמן דוד ליבונטין, ז'יל רוזנהק (פקיד יק"א), ישראל זיו, דוד אידר מאנגליה (נציג הארגון הטריטוריאליסטי היהודי, ITO), ג'יימס דה רוטשילד, אלטר מאיר, אמריקאי שנלווה לוועד כיועץ כלכלי לויצמן, מ. אלוני ורב החובל אנג'לו לוי-ביאנקיני מאיטליה. בראש הוועד עמדו אישים חשובים ובעלי יוקרה, דבר שהגדיל את השפעתו.

לפי מעמדו הרשמי היה הוועד רשאי לעסוק בעניינים ארגוניים, כלכליים ומדיניים, אך בסופו של דבר מיעט לעסוק בהתיישבות, בשל חילוקי דעות פנימיים רבים. השלטון הבריטי לא אהד את פעילותו ובמקומו נוסד הוועד הלאומי.

ועידת סן רמו

ועידת סן רמו הייתה ועידה בינלאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שהתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה.

כ"ד בתמוז

כ"ד בתמוז הוא היום העשרים וארבעה בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים וארבעה בחודש הרביעי

למניין החודשים מניסן. כ"ד בתמוז לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

מנדט

מנדט הוא ייפוי כוח הניתן למעצמה כלשהי לשלוט באופן זמני או חלקי על טריטוריה שאוכלוסייתה עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי או שהוטלו עליה סנקציות מסוימות. משימת הנאמן להדריך, לחנוך, ולפתח את הטריטוריה כך שיתאפשר לאוכלוסייה לכונן שלטון עצמי בר קיימא. המנדט אינו מוגבל בזמן ואמור להסתיים כאשר התושבים מסוגלים לנהל את ענייניהם באופן עצמאי ולהקים מדינה.

לרוב מתייחסים למושג זה בהקשר לשיטת משטר המנדטים שפיתח חבר הלאומים, על פי סעיף 5 לאמנת חבר הלאומים. במסגרת מנדט חבר הלאומים נמסרו לניהול המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, בריטניה וצרפת, טריטוריות שהיו בשליטת מדינות שהובסו במלחמה זו, במיוחד האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית. כתב המנדט שהיווה בסיס למנדט הבריטי על ארץ ישראל שונה מהמנדטים האחרים שנוצרו על שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר בכך שהוא כלל בתוכו גם את הצהרת בלפור, שהבטיחה הקמת בית לאומי לעם היהודי. צרפת ובריטניה הן דוגמה למדינות עם מנדט.

סדר הירושה לכתר הבריטי

סדר הירושה לכתר הבריטי (באנגלית: Succession to the British throne) הוא רשימת האנשים המצויים בתור לזכות העלייה לכתר הבריטי וכתרן של יתר ממלכות חבר העמים הבריטי. במטרה למנוע מחלוקת על הזכות על כס המלוכה, העביר הפרלמנט את חוק ההסדר 1701.

חוק ההסדר מגביל את רשימת היורשים לצאצאיה של האלקטורית סופיה מהנובר, נכדתו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. הגבלות והעדפות נוספות הכלולות בחוק זה הן כדלקמן:

צאצאיו החוקיים של כל אדם הם עוקביו המיידיים בסדר הירושה, למעט אלו המופיעים כבר בדרגה ראשונית יותר. זכות הקדימות לירושה היא לפי הסדר הבא: הצאצא הבכור (וכל צאצאיו), ולאחריו שאר הצאצאים (ולאחר כל אחד כל צאצאיו) מהמבוגר לצעיר. בעבר הייתה זכות הקדימות לבנים, אולם באוקטובר 2011 זכות זו בוטלה.

על המלך, או המלכה, להיות פרוטסטנטי/ת בעת העלייה לכתר, ואם לא הי/ת/ה אנגליקני/ת לפני כן, להצטרף לכנסייה האנגליקנית לאחר ההמלכה.

אדם אשר הוא קתולי או נהייה קתולי, מוצא לאלתר ולתמיד מסדר הירושה.

אדם שנולד להורים שאינם נשואים זה לזה בעת לידתו, אינו נכלל בסדר הירושה. דבר זה לא ישתנה גם אם לאחר מכן הוריו יינשאו.מכיוון שהכתר הבריטי נמצא באוניה פרסונלית עם ממלכות חבר העמים הבריטי וכל ממלכה שווה במעמדה לחברתה וזאת לפי הצהרת בלפור, חוק וסטמינסטר קבע שלא ניתן לערוך שינויים בסדר הירושה לכתר מבלי לקבל את הסכמת כל הפרלמנטים במדינות שהמונרך מולך עליהם.

פאן-ערביות

פאן-ערביות (בערבית: الوحدة العربية) היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד לשושלת האומאית הראשונה.

הרעיון נוסח לראשונה בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905, "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי חוסיין בן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית בדמות מדינה ערבית, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה, ירדן, ישראל, לבנון והרשות הפלסטינית. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים הנרי מקמהון, שהתנהלה בשנים 1915–1916, שנודעה כ"מכתבי חוסיין-מקמהון", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות ייפוי כוח מחבר הלאומים - שיטת המנדטים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך 4 חודשים הממלכה הערבית של סוריה בראשות פייסל בנו של חוסיין בן עלי שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.

גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבדל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי, מכאן המונח "נאצריזם" ראה באיחוד הסורי־מצרי (הריפובליקה הערבית המאוחדת - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־אסלאמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, טארק עזיז, נוצרי קתולי ששימש סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, היה פאן־ערביסט מובהק.

מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בתום מלחמת עיראק. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותו של רעיון הנרטיב הפלסטיני לצורך מימוש האידאולוגיה בא"י וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם.

רחוב המלך ג'ורג' (תל אביב)

רחוב המלך ג'ורג' בתל אביב (הידוע גם בשם קינג ג'ורג') הוא אחד מהרחובות המרכזיים בעיר. הרחוב משתרע מכיכר מסריק בצפון ועד כיכר מגן דוד בדרום, שם הוא נפגש עם הרחובות אלנבי ושינקין, שוק בצלאל, שוק הכרמל ומדרחוב נחלת בנימין. הרחוב נקרא על שמו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת בתקופת המנדט הבריטי.

עד לרכישת אדמות האזור, נקראה הדרך עליה הוקם הרחוב "דרך סומייל" היות שהיה זה הציר המקשר בין יפו ובין הכפר ששרידיו מצויים כיום לצד רחוב אבן גבירול. לאחר שנרכשו קרקעות האזור בידי יהודים בראשית שנות ה-20, נקרא "רחוב הכרמל", ובשנת 1935 שונה שם הרחוב לרחוב המלך ג'ורג' החמישי, לרגל יובל הכסף למלכותו של מלך בריטניה. עם קום המדינה הושאר שמו של הרחוב על כנו, אך בשילוט הודגש כי בימי מלכותו ניתנה הצהרת בלפור. קטע הרחוב המערבי לאלנבי נקרא עדיין "רחוב הכרמל" ובו גם נמצא שוק הכרמל.

ברחוב מרכז מסחרי שוקק חיים, לאורכו חנויות רבות, מסעדות ובתי קפה, והוא סמוך לשני שווקים ולמרכזי הקניות ברחוב דיזנגוף.

רמת דוד

רָמַת דָּוִד הוא קיבוץ בצפון-מערב עמק יזרעאל, הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק יזרעאל ומשתייך לתנועה הקיבוצית.

קרוי על שם דייוויד לויד ג'ורג', שבעת כהונתו כראש ממשלת בריטניה ניתנה הצהרת בלפור.

רמת דוד נוסדה על ידי קבוצת "שרונה", שהתיישבה ב-1926 ליד עין בֵּידָה (כיום עין סיפן) שמדרום לנהלל וממערב למקום הקיבוץ כיום. עם התיישבותה שינתה הקבוצה את שמה ל"עיינות", על שם המעיינות הסמוכים. בסוף אותה שנה התיישבה סמוך לעיינות גם קבוצת השרון.

קרקעות הגבעה שעליה שוכן הקיבוץ כיום נרכשו מידי משפחת סורסוק הלבנונית עוד בשנת 1921, אולם האריסים הערבים שישבו בהן סירבו לעזוב, ולכן לא התאפשרה העברתן למוסדות המיישבים היהודיים. לאחר משא ומתן שנמשך שנים אחדות, עלו אנשי קיבוצי הסביבה על הקרקע במחרשות ב-1931, ובכך אילצו את הממשל המנדטורי להתיר להם לעבד את הקרקע ולבנות עליה. עוד לפני ההתיישבות על הגבעה, במרץ 1931, התקיים טקס בנוכחות חיים ויצמן ונציגי יהדות אנגליה, בו נקרא היישוב רמת דוד. במהלך השנה שלאחר מכן הוקם במקום גן משותף לשתי הקבוצות. בשנת 1932 הוחל בבניית רפת ולול עבור קבוצת השרון שהתיישבה בצד המזרחי. עיינות התמקמה לידה בצד המערבי. ביוני 1933 זכה הקיבוץ לחשמל.

במשך כ-20 שנה שכנו ברמת דוד שתי הקבוצות זו ליד זו, אך ניהלו כל אחת חיי קהילה ומשק נפרדים. עם זאת, גן הילדים ועדר הצאן היו משותפים.

ב-1953 התחברה קבוצת השרון, עד אז חברת חבר הקבוצות, עם אנשי מפא"י שפרשו מקיבוץ גבת הסמוך בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, והקימה עימם את קיבוץ יפעת. ברמת דוד נותרה קבוצת עיינות לבדה, ושמה הוסב לשם המקום.

כלכלת הקיבוץ מבוססת על חקלאות (רפת, גידולי שדה) ועל מפעל מתכת שבבעלותו. בסמיכות לקיבוץ נמצא בית הספר האזורי לחינוך מיוחד "קישון", ובקרבתו גם בסיס חיל האוויר רמת דוד.

המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
כללי חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונהגירוש יפוגירוש תל אביבקו שתי העוג'ותתעופה צבאיתהרכבת הצבאית
הגנרל אלנבי מגיע לירושלים
קרבות תעלת סואץרומנימגדבהרפיחעזה הראשוןעזה השניעקבהפעולת החבלה במסילת הברזל הטורקית לקסיימהבאר שבעתל חווילפהתל א-שריעהעזה השלישימרדף פלשתגבעות מע'ארעיון קראואדי צרארכיבוש ירושליםצליחת מעברות הירקוןיריחובקעת הירדןעבר הירדן הראשוןעבר הירדן השנימגידועבר הירדן השלישינחל תרצהכיבוש חיפהסמח'גשר בנות יעקבדמשקחלב
יחידות הצבא הבריטיחיל המשלוח המצריאנזא"קהגדודים העברייםניל"יהבריגדה הארצישראליתהפרשים האוסטרלים הקלים
אישים ארצ'יבלד מאריאדמונד אלנביאחמד ג'מאל פאשהאוטו לימן פון זאנדרספרידריך קרס פון קרסנשטייןאריך פון פאלקנהייןג'ון פטרסוןזאב ז'בוטינסקייוסף טרומפלדורטהאקור דלפט סינגאדוארד צ'ייטורפיליפ צ'טוודג'ורג' בארואדוארד באלפיןהנרי הודג'סוןניל פרימרוזאוולין דה רוטשילד
אתרים בית הקברות הצבאי הבריטי בירושליםבית הקברות ההודי בתלפיותבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבעבית הקברות הצבאי הבריטי בעזהבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלהבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפהבית הקברות לחיילים הגרמנים בנצרתהמרכז להנצחת חיילי אנז"ק בבאר שבעעמודי הזיכרון לצליחת מעברות הירקוןמצבת הזיכרון הטורקית בבאר שבעיד אנזא"קגשר הרכבת על נחל הבשורמצבת הפועלים המצרים בלטרוןאבן הזיכרון לחייל האוסטרליכיכר אלנבימסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימהמסילת הרכבת מנחל שורק לעזהשלוחת הרכבת לכפר הוג'מסילת הרכבת רפיח - באר שבעמסילת הרכבת לכפר א-לובן
תוצאות הפסקת האש של מודרוס • הצהרת בלפור • הגעת ועד הציריםהמנדט הבריטי על ארץ ישראלמצב היישוב היהודיתוצאות הרעב בארץ
ראו גם פורטל היישוב
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור • 1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה
ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.