הצבא הרומי

הצבא הרומילטינית: Exercitus Romanus) כלל את הכוחות של רומא העתיקה. הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים (המאות ה-8 - תחילת 6 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באופן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.

אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היא יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר בתחילת דרכם למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון כן כמו מגן וחרב והפילום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.

Roman army in nashville
לגיונרים בחימוש מלא (שיחזור)
Roman Army & Chariot Experience, Hippodrome, Jerash, Jordan (5072083097)
לגיונרים בהיפודרום בגרש, ירדן (שיחזור)
קסדת חייל רומאי
קסדת חייל רומאי, כפי שמוצגת במוזיאון ישראל

ענפים עיקריים

כוחות היבשה

Caligae from side
קליגה - סנדלים שנעלו חיילי הצבא הרומי

כוחות היבשה של הצבא הרומי היוו את מוקד הכוח של צבא זה ושל המדינה הרומית בכלל. כבר משלב מוקדם בהיסטוריה של רומא התבססה מכונת הלחימה הרומית על חיל רגלים כבד. החיילים הרומים נלחמו במסגרת הלגיון, ובמסגרת יחידות המשנה של הליגיון, הקנטוריה, הקוהורטה והמניפול. הלגיונרים הרומים היו חיילים רגליים מצוינים שאומנו באופן נוקשה והיו בעלי משמעת סדר וכוח סיבולת גבוה במיוחד.

חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי. בשלבים מאוחרים של התפתחותו של הצבא הרומי גויס צבא זה מקרב בעלי הברית של רומא, כגון הפרשים הנומידים וההיספנים.

במקביל לכוחות של אזרחי רומא, שלחמו במסגרת הלגיונות, עמדו לרשות רומא גדודי צבא שגויסו מקרב בעלות הברית הלאטיניות והאיטלקיות. מספרם של אלה נקבע ככול הנראה לפי כוח האדם הפנוי של מדינות אלה וצרכיה המלחמתיים של הרפובליקה. כוחות אלו באו לעיתים קרובות בתור חיילים קלים, פרשים וקשתים, אם כי גויסו לגיונות גם מקרבם.

במאה הראשונה לספירה הוכנסו חיילים זרים קלי נשק כגון זורקי כידונים, קלעים וקשתים לתוך מערך הלחימה הרומי. הלגיון הרומי נשאר היסוד השליט בכוחות הקרקע, אבל מימיו של יוליוס קיסר הוא החל להלחם בכוחות משולבים של רגליים כבדים קלים ופרשים.

גודלו של הצבא היבשתי של רומא השתנה באופן דרסטי במהלך ההיסטוריה. בעוד בראשיתו כוח זה היה מבוסס על לגיון אחד, שכלל כ-3300 איש וגויס רק במקרה הצורך ולמשך עונת המלחמה, בשיאה של האימפריה הרומית מנה הצבא הרומי כ-28 לגיונות קבע, שמנו כל אחד בסביבות 5000 עד 8000 חיילים רגלים. בנוסף לגיונות אלו לוו בכוחות עזר, שגודלם הכולל היה שווה לזה של הלגיונות.

הצי הרומי

בתחילת דרכם לא היה לרומא צי צבאי, אך כשהתמודדו עם קרתגו ביקשו מבני בריתם האיטלקים לספק להם ספינות, ובקיץ 260 לפנה"ס סופקו ספינות אלה. הרומאים הצליחו לתפוס ספינה קרתגנית ובנו על פי הדגם שלה צי שלם. בספינות אלה הוצב גשר נחיתה שהרומאים קראו לו "עורב" - מעין גשר עם דוקרן שמסתובב על צירו, ואפשר להפיל אותו על ספינת אויב ולהעלות חיילים, בהמשך הוחלף בהרפקס שהיה עוגן בעל קרסים שיורים בעזרת בליסטרא, העוגן נתפס בספינת האויב ומושכים אותה אל הספינה הרומאית.

היסטוריה של הצבא הרומי

תקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת

הצבא הרומי התאפיין מאז ראשית דרכו ביכולת להשתנות, ולהסתגל בצורה טובה לתנאים חדשים שנוצרו בשדה הקרב. לעיתים קרובות, השינויים והרפורמות התבצעו בעקבות תבוסות גדולות שנחל הצבא. הכמות העצומה של כוח האדם שעמד לרשותה, נתנה לרומא את היכולת להשתקם גם לאחר תבוסות גדולות (כמו למשל בקרב קאנאי), ולהשמיד לבסוף את האויב.

בתקופת המלוכה, ובתחילת דרכה של הרפובליקה, הצבא הרומי היה מבוסס על המעמדות החברתיים-כלכליים הגבוהים בחברה. המשרתים בצבא היו אזרחים רגילים, והתגייסו למספר שנים קטן לשירות צבאי. החיילים היו אחראים על קניית החימוש והציוד, ורק אלו שיכלו להרשות זאת לעצמם יכלו להצטרף לצבא. הצבא בתקופה זו היה מבוסס על מבנה הפלאנקס, שהיה מקובל בעולם העתיק באותה תקופה.

הרפובליקה התיכונה

במאה הרביעית לפני הספירה, לאחר מספר תבוסות שספג הצבא הרומי (וביחוד לאחר ביזת רומא בידי הגאלים) נעשתה רפורמה בשיטת הלחימה. המבנה שבו נעשה שימוש החל מתקופה זו נקרא המבנה המאניפולרי, על שם המאניפולוס, שהיווה את יחידת הבסיס בצבא. המאניפולוס הורכב מקבוצת חיילים רגלים הומוגנית, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים בקבוצה). בתקופה זו התפתחו בצבא ארבעה סוגי חיילים. האסטאטים, פרינקיפים וטריאריים, שהיו מאורגנים במאניפולים, ווליטים, ששימשו כחיל רגלים קל. הלגיון היה מאורגן בארבעה קווים, בקו הקדמי היו הוליטים, ומאחוריו שלושה קווים, כאשר כל קו מורכב מעשרה מאניפולים זהים.

המבנה המאניפולרי הוכיח את עצמו במשך למעלה ממאתיים שנה, עד לקרבות נגד חניבעל במלחמה הפונית השנייה. למרות כל גמישותו, המאניפולוס היה פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. הכמות הגדולה של האבדות גרמה למחסור חמור בכח אדם בצבא, מה שגרם להורדה משמעותית של הסטנדרטים הנדרשים לגיוס לצבא. בתקופת המלחמה הפונית השנייה הופיע לראשונה הקוהורטה, כתחליף למאניפולוס. לאחר מכן, התפתחה הקוהורטה ליחידת המשנה העיקרית של הצבא. הקוהורטה הייתה יחידה הומוגנית, ונתנה ללגיון את היכולת להיערך במספר קווים משתנה.

הרפובליקה המאוחרת

בשנת 107 לפני הספירה, ביצע גאיוס מריוס מספר רפורמות משמעותיות במבנה הצבא וביחס שבין צבא לחברה. גאיוס מריוס נתן לכל אזרח רומאי את הזכות להתנדב לצבא, והאריך את תקופת השירות ל-25 שנים. הוא נתן להמונים את היכולת לשפר את מצבם, ולשרת כחיילים מקצועיים. מכיוון שהחיילים העניים לא יכלו לרכוש לעצמם את הציוד, מריוס הנהיג שיטה שבה המדינה נתנה לחייל את ציודו. כמו כן, הוא הנהיג שיפורים בחימוש ובשיטת הלחימה. לבסוף, מריוס נתן אזרחות רומית לכל האזרחים של בעלות הברית האיטלקיות, לאחר השלמה של תקופת השירות בצבא.

תקופת הקיסרות המאוחרת

טכנולוגיה והנדסה

כלי נשק בצבא הרומי

Replica catapult
קטפולטה אופיינית לצבא הרומי

הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריבהם. רומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת - גלדיוס שהגיעה מספרד. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.

העליונות הטכנולוגית של כלי הנשק הרומיים, ביחד עם פתיחותו של הצבא הרומי לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, היו מהגורמים החשובים בהפיכתו לצבא יעיל ואימתני, בעל האמצעים לנצח במלחמות הרפובליקה והאימפריה הרומית.

הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית

בהתחלה הצבא הרומי לא היה שונה בהרבה מצבאות האטרוסקים והיוונים. המערך הרומי האופייני היה פלנקס. עם הזמן הפיתוחים הטכנולוגיים שיכללו את תורות הלוחמה הרומיות ונוצר הלגיון.

קרב התחילו הולטיס שהתגרו באויב על ידי זריקת אבנים וכידונים, יחידות ההסטאטי ופרינציפה זקופים, והטריארי כרעו ברך והתכסו במגינהם. הראשונים שתקפו היו ההסטאטי. אם האויב גבר עליהם הם נסוגו והשאירו את הפרינציפה בקו הראשון. אם גם הפרינציפה נכשלו הם נסוגו והטריארי התקדמו לחזית. בינתיים השאר נערכו מחדש ועלו שוב לחזית. אחרי הניצחון הולטיס והפרשים רדפו אחרי האויב.

לאחר הקרב הרומאים ערכו בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. במהלך המלחמה הרומים בדרך כלל ניסו להתיש את האויב. הם שלחו צבאות חזקים המונים בדרך כלל כמה עשרות אלפי לוחמים.

בתקופת הרפובליקה הרומית והשושלת היוליו-קלאודית הכוחות הרומים היו מפוזרים במעגל רחב סביב איטליה, בריכוזים של מספר לגיונות בכל כוח. משנת 69 לספירה ועד אמצע המאה ה-3 לספירה החלה להתבסס מערכת אסטרטגית חדשה. הכוחות הצבאיים היו ממוקמים בגבולות (לימס), והגמישות הקודמות שלהם נעלמה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Benjamin Isaac, The Limits of Empire: The Roman Army in the East, Oxford, 1990 pp. xiv, 495;[1] revised edition 1992;

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ביקורת בעברית: חנה כותן, ‏שלטון ללא גבולות – Imperium sine fine, קתדרה 60, יוני 1991, עמ' 105-99
גאלים

גאלים היו עם בעת העתיקה ממוצא קלטי, ששמו מוזכר בראשונה בכתבים רומיים במאה ה-4 לפנה"ס. תחילה כינו הרומים את כל הקלטים בשם גאלים, אך בתקופות מאוחרות יותר יוחד השם לתושבים הקלטים של גאליה.

במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס שבטים גרמניים דחקו את הגאלים מאזור הדנובה. הגאלים שנאלצו לחפש לעצמם אזור מחיה חדש, הכירו את אזור עמק נהר הפו באיטליה ממסחר שערכו עם האטרוסקים שישבו שם, וידעו שהשטח ריק יחסית.

במהלך המאות ה-5 וה-4 לפנה"ס יושב חלק הארץ שבין הרי האלפים לבין עמק נהר פו בשבטים גאליים. חלקם התיישבו כחקלאים ורועי בקר שלווים וחלקם, בהם שבט Senones בהנהגת ברנוס, פלשו דרומה ומוטטו את האומה האטרוסקית. כאשר הגיעו לעיר קולסיום (Clusium) קראו תושבי העיר לעזרת רומא. על פי טיטוס ליוויוס, הרומים שלחו משלחת בת שלושה נציגים, האחים Fabii, שהפרו את כללי Ius Gentium המקובלים לגבי שגרירים, תקפו בנשק את הגאלים, פגעו באנשי המשא ומתן מהצד הגאלי ונמלטו חזרה לרומא. הגאלים ביקשו את הסגרת אנשי המשלחת ונדחו. הצבא הגאלי הגיע למרחק של כ-15 ק"מ מצפון לרומא, ושם הצליחו הגאלים להביס את הצבא הרומי, בקרב אליה שנערך ב-387 לפנה"ס, (על פי גרסאות אחרות נערך הקרב ב-390).

מגיני העיר התבצרו בגבעת הקפיטולין והגאלים נכנסו לרומא, בזזו אותה ושרפו אותה. על פי האגדה הרווחת, באחד הניסיונות לכבוש את גבעת הקפיטולין העירו האווזים של מקדש יונו את הרומאים וכך נמנע כיבוש המקום. אולם, האספקה של הנצורים נגמרה והם נאלצו לשלם לגאלים כופר בסך 1,000 ליבראות זהב (327 ק"ג).

ליוויוס מספר כי בעת ביצוע התשלום התברר לרומאים שהגאלים משתמשים במשקולות מזויפות. הרומאים פנו לברנוס שיכבד את ההסכם ויושיעם, אולם הוא השליך את חרבו על כף המאזניים בה היו המשקלות וקבע: Vae victis – "אבוי למנוצחים" והרומאים הביאו עוד זהב כדי לשלם את המחיר המופקע.

אירוע זה היה הזרז להקמת הצבא הרומי החזק, במטרה למנוע השנות מקרים כאלו.

במאה ה-2 לפנה"ס נכבשו רוב שטחי הגאלים באיטליה על ידי הרומים, ובשנת 51 לפנה"ס נכבשה גאליה עצמה.

עמים קלטיים נוספים כונו לעיתים גאלים.

דוכס

דוכס הוא תואר אצולה אירופי. בהיררכיה של תוארי האצולה נמצא הדוכס מעל למרקיז ונופל בחשיבותו ממונרך, היסטורית ניתן לשולט בדוכסות.

מקור המילה בלטינית - Dux ("מנהיג"). בתואר נעשה שימוש לראשונה ברפובליקה הרומית כדי להתייחס למפקד צבאי שאינו בעל דרגה רשמית. תואר זה שימש גם לתיאור מפקדים של צבאות זרים. בספר על מלחמת גאליה, יוליוס קיסר השתמש בתואר דוכס רק כאשר התייחס למפקדים קלטים.

בתקופה בה שלט הצבא הרומי על ארץ ישראל, שימש התואר דוכס הן לתיאור פיקוד על כוח צבא והן כדי להתייחס למושל רומי של פרובינקיה. מהרומית הגיע הביטוי גם לעברית וכך נאמר באיכה רבה א, פרק ל"א "שלש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלם והיו עמו ארבעה דוכסין, דוכס דערביא, דוכס דאפריקא, דוכוס דאלכסנדריא, דוכוס דפלסטיני".

בימי הביניים נעשה שימוש בתואר "דוכס" בקרב מונרכיות גרמאניות.

הדוכסים היו שליטי הפרובינציות, מעל לרוזני הערים, ולאחר מכן, במונרכיות הפאודליות, הדוכסים היוו את עמיתיו רמי המעלה של המלך. גם במאה ה-19 מדינות גרמניות ואיטלקיות רבות נשלטו על ידי דוכסים או ארכידוכסים, אך כיום הדוכסות היחידה בעולם היא לוקסמבורג, ורק אנרי, הדוכס הגדול של לוקסמבורג, מחזיק בסמכויות שלטון.

התואר "דוכס" הוא תואר האצולה הרם ביותר בצרפת, באיטליה, בפורטוגל, בספרד ובממלכה המאוחדת. בסמכותו של האפיפיור להעניק תוארי דוכס ודוכסית למשרתי הכס הקדוש, אך פעולה זו אינה שכיחה. כאשר אישה נשואה לדוכס היא נקראת "דוכסית". כאשר תואר הדוכס עובר בירושה בשושלת, נהוג להוסיף מספר לשם הדוכס. לדוגמה, ג'ון ספנסר-צ'רצ'יל, הדוכס האחד-עשר ממרלבורו, שהיה לאדם ה-11 שמחזיק בתואר דוכס מרלבורו.

המשמר הפרטוריאני

המשמר הפרטוריאני (בלטינית: praetorianī) היה כוח מיוחד המורכב משומרי הראש של קיסרי רומא. המשמר הוקם על ידי אוגוסטוס, ופוזר על ידי קונסטנטינוס במאה הרביעית לספירה.

הצבא הרומי בתקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת

הצבא הרומי היה אחד היסודות העתיקים ביותר של רומא העתיקה, שהחלה את דרכה כמונרכיה מהווסדה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס ועד נפילת משטר המלוכה בשנת 509 לפנה"ס וראשית הרפובליקה הרומית, שהייתה בעלת מאפיינים דמוקרטיים רבים. הגאלים שרפו את רומא באחת מפלישותיהם בשנת 390 לפנה"ס וכתוצאה מכך אבדו הארכיונים המתארים תקופות הקודמות לשריפתה. כתוצאה מכך, קיים מידע מועט מאוד אודות הצבא הרומי שקדם לשנה זו.

הצבא הרומי לא היה גוף סטטי, אלא הוא התפתח באופן תדיר. מפלנקס בסגנון יווני שהביאו עמם האטרוסקים התפתח הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה ללגיון מניפולרי ובהמשך ללגיון אימפריאלי בעל חיילים המשרתים בו באופן קבוע. בהתחלה רק בעלי הממון שירתו בצבא היבשה הרומי ואילו האזרחים העניים איישו את הצי (מרגע הופעתו במלחמה הפונית הראשונה). הסדר זה בוטל על ידי גאיוס מריוס שפתח את שורות הצבא לבני כל המעמדות ואף הנהיג תשלום שכר שאיפשר לאזרחים העניין לראות בצבא מקור לפרנסה ולא רק שירות למולדת.

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת התחיל את דרכו ברפורמה המריאנית, אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בהתפתחות הצבא הרומי. יוזם הרפורמה הוא גאיוס מריוס שעל שמו קרויה הרפורמה. מריוס, שהיה בין הבולטים במנהיגה הצבאיים והפוליטיים של רומא, ערך שינוי יסודי ביחס בין צבא לחברה ברומא העתיקה בסוף המאה ה-2 לפנה"ס. בנוסף, הוא ארגן מחדש את מבנה הצבא, שינה את שיטת האימונים הישנה ושיפר את החימוש באופן משמעותי. אף שמריוס יזם את הרפורמה שורשיה ותיקים בהרבה. השינוי במבנה הלגיון הרומאי היה הדרגתי ונמשך לאורך המאה ה-2 לפנה"ס ומריוס לא המציא משהו חדש, אלא שיפר והתאים את השינויים ארוכי הטווח לדרישות הזמן.הרפורמות המריאניות החזיקו מעמד כ-80 שנים (107 לפנה"ס - 27 לפנה"ס) ללא שינויים גדולים עד הרפורמות שערך אוגוסטוס במבנה הצבא הרומי. הרפורמה של אוגוסטוס לא שינתה באופן יסודי את מבנה הצבא הרומי והמבנה שהגה מריוס המשיך לתפקד עם שינויים מסוימים עד סוף תקופת הפרינפיקט ומשבר המאה ה-3.

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה (315 לפנה"ס - 107 לפנה"ס; ידוע גם בשם "הצבא הפוליביאני" על שמו של ההיסטוריון פוליביוס שתיאר אותו) עבר שינויים רבים. ללוחמה בשיטת הפלנקס היו מספר חסרונות גדולים. בשטח הררי התקשה הפלנקס לשמור על מערך מסודר, וכוח המחץ שלו נפגע משמעותית. כמו כן, הייתה יכולת התמרון של הפלנקס מוגבלת מאוד, ולכן הייתה פגיעה מאוד להתקפה מן האגף או מהעורף. התבוסה שספגו הרומאים בקרב נהר אלייה, והצורך להילחם בשטחים הרריים בעקבות הפלישה הקלטית לחלקים נרחבים של איטליה בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס גרמו לפיתוח תורת לחימה חדשה.

התורה החדשה הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה, שנקראה מאניפולוס (Manipuli). המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה.

וליטים

וליטים (בלטינית: Velites, ולס, Veles ביחיד) הוא סוג של חיל רגלים קל שהיה בשימוש בצבא הרומי בתקופת הרפובליקה הרומית התיכונה. השימוש בחיילים אלו החל עם המעבר של הצבא הרומי משיטת הפלאנקס לשיטה המאניפולוס במהלך המאה ה-4 לפנה"ס. הווליטים הורכבו מהאזרחים הצעירים והעניים ביותר שהיו חייבים בשירות צבאי ברפובליקה הרומית.

חיל עזר בצבא הרומי

חיל עזר (בלטינית: Auxilia - אַאוּקְסִילִיָה, אוקסיליה) היה שמן של יחידות צבא ששירתו ברומא העתיקה לצידו של הצבא הרומי.

טסטודו

הטסטודו (בלטינית: Testudo; מילולית: צב) הוא מבנה קרבי שהיה מקובל בצבא הרומי. זה היה מבנה פופולרי בקרב הלגיונרים באימפריה הרומית, יעיל במיוחד כנגד ירי חצים.

בטסטודו, הלגיונרים סגרו את הפערים ביניהם; החיילים בשורה הראשונה שמו את מגיניהם לפניהם, להגן עליהם מכף רגל ועד ראש, הלגיונרים בצדדים שמו את מגיניהם לימינם או לשמאלם, ושאר הלוחמים, אשר נמצאו באמצע המבנה, החזיקו את מגיניהם מעל ראשם. החסרונות של הטסטודו הם פגיעותו הרבה מצד תוקפים למיניהם, במיוחד חיל הפרשים, העדר היכולת ההתקפית בגלל המבנה הצמוד והתנועה האיטית והמסורבלת. צדו האחורי היה חשוף ופגיע במיוחד.

בדרך כלל המבנה שימש בעת הטלת מצור יותר מאשר בשדה הקרב באזור פתוח.

טריומף (מצעד ניצחון)

טריומף, או טריומפוס (triumphus), היה טקס מדיני דתי ברומא העתיקה, שבמהלכו ערכו מצביא וצבאו תהלוכת ניצחון ברחובות העיר רומא.

כלי נשק בצבא הרומי

הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריביהם. הרומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת - גלאדיוס שהגיעה מהיספניה. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.

לגיון

לִגיוֹן הוא שמה של היחידה הצבאית הבסיסית שהרכיבה את הצבא הרומי. הלגיון הורכב מגרעין גדול של חיל רגלים כבד, מלווה בכוחות עזר של פרשים וחילות קלים.

גודלו של לגיון טיפוסי השתנה באופן דרסטי לאורך ההיסטוריה הרומית. הלגיון בימיה הראשונים של רומא מנה, לפי המסורת הרומית, כ-3,300 איש. בתקופת הרפובליקה הרומית מנה הלגיון בין 5,000 ל-6,000 חיילים. בתקופת הקיסרות הרומית המוקדמת והאמצעית הוא מנה כ-5,400 חיילים, ובתקופה הקיסרית המאוחרת מנה הלגיון בין 1,000 ל-2,000 איש.

לגיון התחלק לקוהורטות, בדרך כלל ל-10 קוהורטות, ובנוסף להם היו אנשי השירותים, פרשים וארטילריה. הקוהורטה עצמה התחלקה לשש קנטוריות בנות 80 חיילים כל אחת, וכל קנטוריה התחלקה ליחידות משנה שמנו 8 חיילים כל אחת.

כיוון שעד הרפורמות של גאיוס מריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס לא היווה הלגיון יחידה צבאית סדירה, אלא יחידה שגויסה ופוזרה לפי הצורך, היו קיימים מספר רב מאוד של לגיונות רומיים לאורך ההיסטוריה הרומית.

בתקופת הקיסרות הרומית המוקדמת (בזמנו של אוגוסטוס) היו קיימים כ-28 לגיונות קבע, ולגיונות נוספים גויסו לפי הצורך או על פי היכולת של האימפריה. לשיא הגיע מספר הלגיונות בתקופתו של ספטימיוס סוורוס שהעלה את מספר הלגיונות ל-33.

הלגיונות הורכבו באופן בלעדי ממגויסים שהיו בעלי אזרחות רומאית, אולם בעתות חרום היה אפשרי לגייס ללגיונות חיילים שלא החזיקו באזרחות רומאית ואף ידוע על לגיונות שלמים שהורכבו מחיילים חסרי אזרחות.

בשל הצלחתה הצבאית האדירה של המדינה הרומית, נחשב מבנה הלגיון לאחד המודלים העתיקים המוצלחים ביותר של יעילות ויכולת צבאית.

לוחמה רומית

רומא נוסדה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס והחזיקה מעמד עד אמצע המאה ה-5 לספירה. נהוג לחלק את תולדות רומא לכמה פרקי משנה: רומא המלוכנית, רומא הרפובליקנית ורומא הקיסרית. לעיתים יש חלוקת משנה כמו הרפובליקה המוקדמת והמאוחרת והקיסרות המוקדמת והמאוחרת.

(הערה:הערך מתאר את האירועים רק עד המאה ה-2 לספירה)

מגיסטר מיליטום

מגיסטר מיליטום (בלטינית: magister militum, מפקד החיילים) היה תואר באימפריה הרומית בתקופותיה המאוחרות, בערך מתקופת קונסטנטינוס בראשית המאה הרביעית. התואר התייחס לקצין צבא בכיר. המגיסטר מיליטום היה בדרך כלל הכוח שמאחורי הכתר ושלט בפועל באימפריה המערבית.

בין השאר החזיקו בתואר אנשים כסטיליקו, ריקימר, אודואקר ואחרים. לעיתים, היה התואר משמש עם ציון פרובינקיה, כמו per dalmatia, אדון החיילים בדלמאטיה, כדי לציין פיקוד על אזור מסוים. במקרים רבים, הקביל תואר זה לתואר פטריקיוס ורבים מהמגיסטר מיליטום של רומא נשאו בתואר הכפול.

מלחמת גאליה

מלחמת גאליה (בלטינית: Bellum Gallicum) הייתה מלחמת כיבוש שניהלה הרפובליקה הרומית המאוחרת כנגד השבטים הקלטיים השונים בשטח גאליה העתיקה בין 58 ל-50 לפנה"ס. היא הסתיימה בניצחון רומאי ובכיבושה של גאליה על ידי הרפובליקה הרומית. יוליוס קיסר, שפיקד על הצבא הפולש, יזם את המערכה במטרה להאדיר את שמו ולזכות ביוקרה הפוליטית המתלווה לכיבוש ולסיפוח שטחים חדשים. במהלך המלחמה ניצל קיסר לתועלתו את הסכסוכים בין השבטים השונים. גאלים רבים שירתו בצבאו, בעיקר בחיל הפרשים, שיתפו עמו פעולה וסיפקו אספקה לצבאו.

המלחמה ארכה תשע שנים, ובמהלכן הצליח יוליוס קיסר לכבוש את כל שטחה של גאליה, לפלוש פעמיים לאי הבריטי, ואף לחצות את נהר הריין ולהפיל את חיתתו על השבטים הגרמאניים. המלחמה לוותה בהרס רב וגרמה לפגיעה קשה באוכלוסיית גאליה. הצבאות הגאלים הובסו, והתושבים שהתנגדו לכיבוש הרומי נטבחו או נמכרו לעבדות. ההשתלטות על גאליה הסתיימה אמנם בשנת 51 לפנה"ס, אך קיסר נותר בה גם במהלך שנת 50 לפנה"ס. האוצרות שנשדדו מגאליה, ומכירת מקומיים רבים לעבדות העשירו את קיסר ואת מקורביו.

כפי שציפה יוליוס קיסר, המלחמה העלתה את קרנו בעיני הרומאים ושימשה לו קרש קפיצה לעמדת מתחרה בכיר על השלטון. הצבא, שאיתו כבש את גאליה, ראה בו מנהיג נערץ והעניק לו גם את הניצחון במלחמת האזרחים שפרצה שנה מתום המערכה. כתוצאה מכך הפך קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו.

מלחמת יוגורתה

מלחמת יוגורתה (112 - 104 לפנה"ס) התנהלה בין הרפובליקה הרומית לנומידיה (כיום שטחן של לוב ואלג'יריה), עליה מלך באותה התקופה יוגורתה. המלחמה נמשכה כ-8 שנים ובמהלכה התגלו פגמים רבים בניהול הצבא הרומי ובמדיניות החוץ והפנים של הרפובליקה.

במהלך המלחמה (בשלב השני) התבלטו המצביאים הרומים קוינטוס קיקיליוס מטלוס, גאיוס מריוס ולוקיוס קורנליוס סולה בכשרונם. הצבא הרומי עבר מהפך לצבא חדש, יעיל ומיומן יותר, אך גם נאמן למפקדיו ולאו דווקא לרפובליקה אותה הוא משרת.

המלחמה הסתיימה עם לכידתו של יוגורתה על ידי הכוחות הרומים בשנת 105 לפנה"ס.

פרובינקיה רומית

פרובינקיה רומית היה שמה של יחידה מנהלתית בתחום שלטון החוץ של הרפובליקה הרומית ולאחר מכן של הקיסרות הרומית. כל השטחים שהיו תחת שליטת המדינה הרומית מחוץ לחצי האי האפניני חולקו למספר פרובינקיות, בצורה שאפשרה לרומא לשלוט על שטחים נרחבים אלה. שמות הפרובינקיות, מספרן, ושטחם השתנו לאורך ההיסטוריה של רומא, בייחוד לאחר המעבר משלטון הרפובליקה לשלטון הקיסרות.

בהוראתו המקורית שימש המונח "פרובינקיה" לציון מרחב סמכות של פקיד שלטון או מצביא. מרחב זה לא היה בהכרח מרחב גאוגרפי. ברבות הימים נעשה שימוש נפוץ יותר במונח לציון הוראתו הגאוגרפית-מנהלית.

בפרובינקיה משל בדרך כלל פוליטיקאי רומי בעל מעמד סנאטורי, כלומר קונסול או פראיטור לשעבר, שכיהן כנציב בפרובינקיה מתוקף היותו פרומגיסטראט.

בתקופת הרפובליקה הרומית מושלי הפרובינקיות מונו לתקופה של שנה אחת. בתחילתה של כל שנה חולקו הפרובינקיות השונות למושלים העתידיים על ידי הגרלה או מינוי ישיר של הסנאט הרומי. בדרך כלל הממשל בפרובינקיות הבעייתיות יותר, בהן הייתה סכנה למרידה פנימית או פלישה של כוח חיצוני, ניתן לקונסולים לשעבר, אישים בעלי ניסיון ויוקרה רבים. בהתאמה חולקו לגיונות הצבא הרומי בפרובינקיות השונות לפי מידת הסכנה הצבאית שהייתה טמונה בהם.

גודלן ומספרן של הפרובינקיות השתנה בהתאם למצב הפוליטי הפנימי של רומא. לדוגמה, בתקופת הקיסרות הרומית פוצלו פרובינקיות בהן הוצבו כוחות צבא גדולים על מנת למנוע ריכוז כוח אצל הנציב המקומי, כוח שיכול לשמש אותו נגד הקיסר.

עם ייסוד משטר הפרינקפס של אוגוסטוס ותחילת עידן הקיסרות הרומית, ריכז אוגוסטוס בידיו את הסמכויות למנות נציבים לפרובינקיות מסוימות. למעשה הפרובינקיות החשובות של האימפריה מבחינה אסטרטגית, אלו ששכנו בגבולות האימפריה, או היו בעלות חשיבות כלכלית כמו מצרים, הפכו לפרובינקיות קיסריות, שבהן לקיסר הייתה סמכות ניהולית וצבאית עליונה, דרך הנציב שמינה ששימש כבא כוחו. שאר הפרובינקיות זכו למעמד של פרובינקיות סנאטוריות, פרובינקיות שבהם הסנאט הרומי היה בעל זכות למנות את הנציבים. חלוקה זו לא מנעה מהקיסר להתערב בענייני הפרובינקיות הסנאטוריות כשראה צורך בכך, אולם היא נתנה לסנאט מידה מסוימת של השפעה, או לפחות מראית עין של כזו.

מצרים עצמה הייתה פרובינקיה מיוחדת במעמדה בתקופת הקיסרות, פרובינקיה אשר הייתה למעשה רכושו הפרטי של אוגוסטוס ולאחר מכן יורשיו, ונשלטה על ידי נציב ממעמד הפרשים.

עם מהלך השנים הלך ופחת מספר הפרובינקיות שנשלטו על ידי אנשים ממעמד סנאטורי, והתפתחו מעמדות חדשים של נציבים שמונו על ידי הקיסר הרומי מקרב הצבא, מעמד הפרשים ומקורביו. במהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית ניצלו נציבים רבים את הכוח הצבאי שעמד לרשותם בניסיון למרוד בקיסר הרומי ולמלוך במקומו. אחת הדוגמאות הבולטות לניסיון מוצלח כזה הוא של אספסיאנוס, מדכא המרד הגדול ונציב סוריה, שניצל את משאביו הצבאיים והטלטלה שעברה על רומא כדי להשתלט עליה.

הפרובינקיה הרומית הראשונה הייתה סיקיליה (האי סיציליה) שסופחה לשטחה של הרפובליקה בשנת 241 לפנה"ס, לאחר שנכבשה מידי קרתגו במהלך המלחמה הפונית הראשונה. הפרובינקיה השנייה שנוסדה הייתה קורסיקה וסרדיניה בשנת 231 לפנה"ס.

בזמן עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון היו קיימות בתחומה של הרפובליקה 14 פרובינקיות, 7 באירופה, חמש באסיה ושתיים באפריקה. קיסר ייסד בתקופת שלטונו עוד שלוש פרובינקיות חדשות. ב־120 לספירה היו קיימות באימפריה הרומית 49 פרובינקיות, מספר השיא של האימפריה. בימי הרפורמות של דיוקלטיאנוס בוטל הסדר הישן של הפרובינקיות ורוב הפרובינקיות עברו חלוקה מחדש לפרובינקיות קטנות יותר.

קנטוריון

קנטוריון (מלטינית: centurio) או שר-מאה הייתה דרגה צבאית בצבא הרומאי.

בתחילה הייתה הקנטוריון דרגה במערך המניפול, שהורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת שישים או מאה ועשרים חיילים, שעליהם היו מופקדים שני שרי מאה – אחד שימש כמפקד היחידה, והאחר כסגנו.

לאחר הרפורמות של גאיוס מריוס פיקד שר המאה על הקנטוריה, יחידה שהורכבה משמונים חיילים, כל קוהורטה הורכבה משש קנטוריות. בקוהורטה הראשונה היו רק חמישה שרי מאה, וכל לגיון הורכב מעשר קוהורטות, כך שבכל לגיון היו 59 שרי מאה.

בדרך כלל היו הקנטוריונים חיילים שקודמו משורות הלגיונרים הפשוטים על ידי הטריבונים הצבאיים. פרימוס פילוס (מילולית: הכידון הראשון) נחשב לדרגה הגבוהה ביותר שקנטוריון יכול להגיע אליה. הקנטוריונים הוצבו בקוהורטות לפי בכירותם: שרי המאה הבכירים ביותר היו חלק מן הקוהורטה הראשונה והזוטרים ביותר - חלק מן הקוהורטה העשירית. כאשר קנטוריון קודם, הוא הועבר לקוהורטה הבכירה הבאה.

בתחומי אחריותו של הקנטוריון היו ענייני השגרה של החיילים: לאמן אותם לקרב, לוודא שהם שומרים על הציוד שלהם במצב תקין ועל התנהגות ממושמעת. לקנטוריון הייתה סמכות שיפוט על חייליו במקרים של עברות פעוטות והוא יכול היה להטיל עונשים גופניים. ההיסטוריון צבי יעבץ מתאר את תפקיד הקנטוריון כרב-סמל מקצועי.

השירות כקנטוריון נתן לחייל אפשרות לניידות חברתית והזדמנות לשפר את מצבו באזרחות, עם השחרור הפך הקנטוריון לשעבר למגיסטראט בכיר במוניקיפיות ועלה בסולם החברתי לדרגת פרש. אחדים מהקנטוריונים אף הפכו לחברי הסנאט.

קרב קאנאי

קרב קאנאי (ידוע גם בתעתיק שגוי מלטינית כקרב קנה) היה אחד הקרבות הגדולים והחשובים ביותר, שנערכו במסגרת מלחמה הפונית השנייה. הקרב נערך ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס, בין צבא הרפובליקה הרומית ובעלות בריתה לבין צבא קרתגני בפיקודו של המצביא חניבעל. הקרב נערך ליד העיירה הרומית קאנאי על גדת נהר אַוּפִידוּס (כיום אופנטו - Ofanto), בחבל הארץ אפוליה (כיום פוליה) בדרום מזרח חצי האי האפניני. הצבא הרומאי נחל תבוסה ניצחת בקרב והושמד כמעט לחלוטין.

הקרב נערך בשנה השלישית של המלחמה הפונית השנייה, לאחר מספר קרבות קודמים, בהם הביס צבאו של חניבעל כוחות צבא רומיים. הרומאים, שהכירו בעליונותו הטקטית של חניבעל כמצביא, גייסו כוח חסר תקדים בגודלו במטרה להבטיח את השמדת צבאו של חניבעל, אולם הדבר לא מנע את ניצחונו של האחרון בקרב, ורק תרם להגדלת היקף האבדות של הצבא הרומאי.

ניצחונו המכריע של חניבעל בקרב, למרות נחיתותו המספרית הניכרת, הקנה לו מקום של כבוד בקרב המצביאים הגדולים בהיסטוריה, וקרב קאנאי הפך למטבע לשון ולמודל חיקוי בזכות התמרון שהביא לחניבעל את הניצחון בקרב - איגוף כפול של כוחות האויב באמצעות כוחות ניידים, כיתורם והשמדתם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.