הצבא הביזנטי

הצבא הביזנטי היה יורשו של צבא הקיסרות הרומית המאוחרת. לאחר חלוקתה של האימפריה הרומית לשני חלקים בערוב ימיו של תאודוסיוס הראשון בשנת 395. החלק המערבי הלך ודעך אך החלק המזרחי, שקיבל במחקר המודרני את השם "האימפריה הביזנטית", שרד את נדידות העמים ואת פלישות הברברים ונותר איתן על כנו.

בשלהי העת העתיקה ובתחילת ימי הביניים, הצליח הצבא הביזנטי לבלום את ההתפשטות האימפריה הסאסאנית, אך הובס על ידי הפולשים הערבים והצליח לבלום אותם רק בשערי קונסטנטינופול.

לכל אורך ימי הביניים היה מעורב במאבק נגד המוסלמים, פולשים אירופאים דוגמת סלאבים ובולגרים ובהמשך גם הנורמנים. הצבא הביזנטי הצליח לשמור על האימפריה הביזנטית, למרות תבוסות קשות שנחל מדי פעם. עם תחילת מסעי הצלב שיתף הצבא הביזנטי פעולה עם מסע הצלב הראשון, אך הפניית מסע הצלב הרביעי נגד הבירה קונסטנטינופול שברה את עוצמתו. אף על פי שהביזנטים הצליחו להחזיר לידיהם את השליטה בקונסטנטינופול, לא השתקם הצבא מעולם והתדרדר מדחי לדחי עד אשר הוכרע סופית במצור על קונסטנטינופול באמצע המאה ה-15.

התפתחות הצבא הביזנטי

הצבא הביזנטי במאות ה-4 עד ה-9

בראשית דרכו המשיך הצבא הביזנטי את המסורת הרומית - חיל רגלים חזק וחיל פרשים קטן יחסית. יחד עם זאת, בניגוד לצבא הרומי, הפרשים הביזנטים, אף שהיו מעטים במספרם היו בעלי חשיבות גדולה. גם חיל הרגלים הביזנטי התבסס יותר על המודל ההלניסטי דמוי פלנקס ולא על שיטת הלגיון הרומית. השורות הראשונות במערך הרגלי היו חמושות ברומחים ארוכים ואילו השורות האחרונות היו חמושים בקשתות וכלי הטלה אחרים. חיל הרגלים שימש כבסיס מוצק ממנו יצאו הפרשים להתקפה.

הצבא הביזנטי ירש את הבעיות שסבלה מהן האימפריה הרומית ערוב ימיה. השחיתות, המשבר הכלכלי ויתר הצרות פגעו באימפריה הביזנטית המוקדמת, אך במידה קטנה בהרבה מהפגיעה שהייתה בחלק המערבי. האימפריה הביזנטית הצליחה להשתקם ובימי שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון באמצע המאה ה-6 יצאה למתקפת נגד גדולה להשבת הפרובינציות האבודות. בתקופה זו הצליח יוסטיניאנוס לבסס צבא קטן, אך מאומן היטב, המבוסס בעיקר על שכירי חרב וגם מגויסים מקרב עמי האימפריה, שהיו מעטים יותר.[1]

הצבא חולק באופן גס לשני חלקים עיקריים: גיסות פנים שהוצבו ליד הבירה קונסטנטינופול ונקראו קומינטאטנסים (comitatenses) וגייסות שהוצבו לאורך הגבול ונקראו לימיטנים (limitanei). הלימיטנים היו אחראים על הביטחון בגבולות, שיטור, דיכוי מהומות וכיוצא באלה. אף שהלימיטנים הוצבו סביב הגבול, ניתן היה בעת הצורך להשתמש בהם גם למסעי מלחמה מחוץ לאזור שבו הוצבו.[2] הקומינטאטנסים היו העתודה העיקרית של האימפריה. אם הלימיטנים לא הצליחו להתגבר על האויב, נשלחו כוחות אלה כדי לתגבר אותם. כמו כן, הקומינטאטנסים היו אחד המרכיבים החשובים בצבא בעת פלישת האימפריה הביזנטית לאזורים אחרים.

הצבא התמתי

Byzantine Empire Themata-750-HE
התמות באסיה הקטנה

הפלישה הערבית זעזעה את האימפריה הביזנטית וקרעה ממנה חלק ניכר מהחזקותיה. כל אפריקה הצפונית, סוריה וארץ ישראל אבדו. בידי האימפריה נותרו רק אסיה הקטנה והבלקן. הצבא הביזנטי עבר רפורמה מקיפה והתחיל להתבסס על תמות- מחוזות. כל מחוז (θέμα תמה - מחוז) היה אחראי על גיוס צבא שהיה אמור להגן על המחוז מפלישות האויב. אם הפלישה הייתה גדולה והמחוז לא היה מסוגל להגן על עצמו בכוחות עצמו, נהגו הביזנטים למשוך את האויב לתוך השטח הביזנטי ובינתיים לגייס את הצבאות מיתר המחוזות וכך להתיש את האויב ולהכות בו כשהייתה אפשרות לכך. בנוסף לצבא התמתי הוצב בבירה כוח טגמתי חזק (τάγμα - גדוד) כח זה שמנה עם הזמן אלפי לוחמים היה הגרעין אליו התווספו הצבאות המחוזיים בעת צרה.

בצבא התמתי גדל מאוד מספרם ומשקלם של הפרשים. הפרשים התחלקו לשני סוגים עיקריים פרשים כבדים הקטפרקטים ופרשים קלים ביניהם קשתים רכובים מעולים. חיל הרגלים נותר חשוב, אך מספרו היחסי פחת.

הצבא הקומנני

המבנה התמתי החזיק מעמד כמה מאות שנים עד הפלישה הסלג'וקית. הסלג'וקים הצליחו לכבוש את מרבית אסיה הקטנה וכך אבדו לביזנטים התמות האלה. הקיסר אלכסיוס הראשון קומננוס העביר רפורמות בצבא וביסס אותו על הצבא הטגמתי הוותיק שגדל מאוד. צבא זה התבסס ברובו על שכירי חרב ולא על חיילים שגויסו מקרב אזרחי האימפריה. הצבא הזה היה יעיל, אך כשל בהגנת האימפריה בעת מסע הצלב הרביעי בשנת 1204, שבמהלכה נכבשה בירת האימפריה - קונסטנטינופול.

בתקופה זו עלתה חשיבותו של המשמר הוורנגי. המשמר הוורנגי הובס על ידי הצלבנים בעת מסע הצלב הרביעי ולא חזר לימי הזוהר שלו אם כי נמצאו אזכורים בודדים להמשך קיומו גם בתעודות מאוחרות יותר.

צבא האימפריה המאוחרת

המכה שספגה האימפריה הביזנטית מידי נושאי הצלב והרפובליקה הוונציאנית, והקמת האימפריה הלטינית פגעו בה קשות. הביזנטים הצליחו אמנם להחזיר לידיהם את השליטה בקונסטנטינופול, ובחלק משרידי האימפריה שלהם, אך לא הצליחו לחזור לימי הזוהר שלהם. הצבא הביזנטי היה חלש ומספר חייליו קטן. הצי חדל מלהתקיים. הטורקים העות'מאנים, הכח העולה החדש באסיה הקטנה ובמזרח התיכון, השתלטו בהדרגה על השטחים שנותרו בשליטת האימפריה הביזנטית, ולבסוף כבשו גם את קונסטנטינופול בשנת 1453, ובכך שמו קץ לקיומה של האימפריה הביזנטית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • John W. Birkenmeier, The development of the Komnenian army 1081 - 1180, Brill, 2002
  • John Haldon, Warfare, State and Society in the Byzantine World, 565–1204, UCL Press, 1999
  • John Haldon, Byzantium at War 600 - 1453 AD, ‏Osprey Publishing, 2002
  • Ian Heath, Byzntine Armies 886 - 1118 Osprey
  • David Nicolle, Romano-Byzntine Armies 4th-9th centuries, Osprey, 1992

הערות שוליים

  1. ^ Nicolle p 6
  2. ^ John Haldon (1999) p. 108
אפוקאפס

אפוקאפס או אפוקאפי הייתה משפחת אצילים ארמנית-גאורגית, שהיו ידועים כמי שהחזיקו בעמדות מפתח במנהלת הצבא הביזנטי במאה האחת עשרה.

הנציג המפורסם ביותר של המשפחה היה בסיל אפוקאפס, בנו של האציל מיכאל אפוקאפס או אבו ק'אב, ששרת כשומר אוהלו של הנסיך הבגרטי רב ההשפעה, דוד השלישי קורופלאטס (966-1000), ולאחר מכן היה מפקד העיר המסופוטמית אדסה (Eδεσσα) (כיום שנלאורפה שבטורקיה) תחת הקיסר הביזנטי, מיכאל הרביעי פפלגוניאן (1034-1041).

בשנת 1054, ליכד בסיל אפוקאפס את אנשי מנזיקרט והדף את הסלג'וקים בראשות טוגורול (Tuğril). מאוחר יותר, בשנים 1059-1065, הוא מתמנה לארכון (מגיסטרוס ודוקס) של פרדואונאבון (מילולית: "אדמות ליד הדנובה"). לאחר תבוסתו של רומנוס הרביעי בידי אנדרוניקוס דוקסוס בשנת 1071, הוא היה תחת פיקודו שלפילרטוס בראחמיוס (Φιλάρετος Βραχάμιος), גנרל ביזנטי ממוצא ארמני, שביסס את עצמו בקיליקיה, ושרת תחתיו כמושל אדסה בשנים 1077-1083

אררט

אררט (בטורקית: Ağrı Dağı, בארמנית: Արարատ) הוא הר געש רדום הנמצא בצפון מזרח טורקיה, סמוך למשולש הגבולות עם ארמניה ואיראן. להר יש שתי פסגות : הגבוהה מתנשאת לגובה של 5,137 מטרים ונקראת מסיס, הפסגה הנמוכה יותר מתנשאת לגובה 3,896 מטרים ונקראת סיס והוא המקום הגבוה ביותר בטורקיה המודרנית. הוא ממוקם 16 ק"מ מערבית לגבול עם איראן ו-32 ק"מ דרומית לגבול עם ארמניה. הר אררט מוכר בעיקר בשל אזכורו בתנ"ך כמקום עליו נחה תיבת נח, אך הקביעה כי הוא אכן הר זה שנויה במחלוקת.

לאורך ההיסטוריה עבר ההר בין מדינות ואימפריות שקמו ונפלו באסיה הקטנה והקווקז, בהן הסקיתים והמדים. במאה השלישית לפנה"ס גם אלכסנדר הגדול כבש את ההר בזמנו מהפרסים, והפך אותו לחלק ממוקדון, ממלכתו. לאחר כינונה של ממלכה ארמנית עצמאית בשנת 198 לפנה"ס, הר אררט היה חלק ממנה קרוב ל-600 שנה, למעט הפסקה קצרה בין השנים 114-118 לספירה, אז נכבשה הממלכה על ידי הקיסר הרומי טראיאנוס. לשנסתיימה תקופת שלטונה של ממלכת ארמניה על ההר, הפך המחוז כולו לשדה קרב בין האימפריה הפרסית לזו הרומית, ולאחר שזו האחרונה פוצלה לשתי קיסרויות נפרדות היה ההר בשליטת הקיסרות המזרחית, היא האימפריה הביזנטית.

בתחילת המאה התשיעית לספירה החילה הממלכה הארמנית מחדש את ריבונותה על האזור לתקופה קצרה. בשנת 1071 זכו בשטח הסלג'וקים לאחר שהביסו את הצבא הביזנטי, בקרב מנזיקרט, ששלט שם כ-25 שנה לאחר הארמנים. הממלכה הגאורגית המאוחדת השתלטה על השטח במאה השלוש עשרה עד לכיבוש ההר בידי העות'מאנים ב-1517 עד לתחילת המאה ה-20.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נשלט ההר על ידי הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה, עד לפלישת הצבא האדום - אז חולק הקווקז בין ברית המועצות לבין טורקיה. הגבול, לצערם של הארמנים, השאיר את הר אררט בשליטת הטורקים עד ימינו ואת מדינתם כחלק מהרפובליקות של ברית המועצות. ב-1991 קיבלה ארמניה את עצמאותה.

הראשונים לטפס על הר אררט בזמן המודרני היו ד"ר פרידריך פארוט - מגלה ארצות וחוקר טבע, והמשורר הארמני חצ'אטור אבוביאן. לפסגת ההר הגיעו השניים ב-1829. ב-1856 העפילה אליה משלחת נוספת, בראשה עמד האירי רוברט סטיוארט, וארבעה מחבריו (פרייז'ר, ת'רסבי, ת'יאובלד ואוונס).

למרות שאררט מצוי כיום בשטח טורקיה, הוא משמש סמל לאומי של ארמניה, ואף מופיע במרכזו של סמל ארמניה. בארמניה הוא מכונה גם "הר מיסיס".

בליסאריוס

פלביוס בליסאריוס (גם בליזריוס, ביוונית: Βελισάριος), (בערך: 565-500), היה מגדולי המצביאים הביזנטים, שהוביל את המערכה לכיבושה מחדש של הקיסרות הרומית המערבית.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים.

הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת

מקובל לתארך את תקופת הקיסרות המאוחרת מעלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס לשלטון בשנת 284 ועד לחלוקה הסופית של האימפריה הרומית לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית בשנת 395 לספירה. בין השנים 395 ו-476 האימפריה הרומית המערבית התפרקה לאטה עד שנכבשה ואילו לצבא הרומי באימפריה המזרחית מקובל להתייחס כאל הצבא הביזנטי המוקדם שפעל עד לרפורמה טריטוריאלית במאה ה-7.

הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית

הרקליוס (לטינית: Flavius Heracles Augustus, יוונית: Φλάβιος Ἡράκλειος, Flavios Iraklios. ‏575 - 11 בפברואר 641) היה קיסר ביזנטיון מ-5 באוקטובר 610 ועד מותו בשנת 641. הוא שינה את השפה הרשמית בביזנטיון ליוונית. בתקופת מלכותו היו מלחמות רבות עם האימפריה הסאסאנית במהלכן אבדו לביזנטיון כמעט כל הפרובינציות במזרח (כולל סוריה, מצרים וארץ ישראל). הרקליוס הצליח לשקם את הצבא ולנצח את הפרסים ולכבוש מידיהם מחדש את המזרח. אך בסוף ימי שלטונו אבדו שוב שטחי המזרח (הפעם לתמיד) לכוח העולה החדש של הכיבוש המוסלמי שבא מחצי האי ערב וניצח גם את ביזנטיון וגם את האימפריה הסאסאנית.

השושלת הסלג'וקית

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

טוטילה

טוטילה (Totila) היה מלך האוסטרוגותים בין השנים 541–552. שמו המקורי היה 'באדואילה' (Baduila). הוא כבש חזרה את רוב מרכז ודרום איטליה, אשר היו בידי האימפריה הביזנטית היא האימפריה הרומית המזרחית לאחר שנכבשה מהם.

בקיץ 541 נבחר טוטילה לתפקידו על ידי ראשי הגותים אחרי שהמלך הקודם, ויטיגיס (Witigis) נלקח בשבי לקונסטנטינופוליס. הוא הוכיח את עצמו כמנהיג וכמדינאי. הוא השיג את תמיכת העם על ידי שחרור עבדים וחלוקת אדמות לאיכרים. גם לנכבשים הוא התנהג בתבונה וברחמים ואלה הצטרפו אל צבאו.

בשנת 543 הוא כבש בחזרה את השטחים שנכבשו מקודמו. רק רומא לא הסכימה לשוב לשליטתו. הוא פנה לסאנט הרומאי בכתב והזכיר להם כי הם היו נאמנים לשליט האוסטרוגותי בעבר תאודוריק הגדול אך הם לא נענו להפצרותיו.

בסתיו 544 שלח יוסטיניאנוס הראשון שולח את מפקד צבאו בליזריוס לאיטליה לערוך לכבוד מחדש בעיר את הערים הראשיות.

בשנת 546 כבש טוטילה, בראש צבא של גותים ואיטלקים את רומא לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים. טוטילה פגש את הצבא הביזנטי באזור דרום איטליה, המגנה גרקיה (Magna Graecia), הכוללת את בזיליקטה (Basilicata), קלבריה (Calabria), פוליה (Puglia) וחלק מ קמפניה (Campania). האזורים דרומית לנאפולי. שיטתו של טוטילה הייתה להשתלט את השטחים הכפריים ולהשאיר לביזנטים את הערים. בינתיים המצביא הביזנטי בליזרוס כבש מחדש את רומא ובנה מחדש את ביצוריה.

בשנת 549 חזר בליזריוס לארצו. טוטילה חזר לרומא והשלים את כיבוש איטליה, סרדיניה, קורסיקה, וסיציליה. משימתו הבאה הייתה להגיע עד לחופי יון.

בשנת 550 הגותים שלטו בכל איטליה להוציא את ערי החוף והעיר רוונה. יוסטיניאנוס לא נשאר אדיש למתרחש באיטליה. הוא החליט לשלוח את צבאו בצי אוניות בפיקודו של נרסס לכבוש בחזרה את איטליה. הצי הפליג דרך הים האדריאטי ומגיע לעיר רוונה בצפון איטליה.

בשנת 552 נערך הקרב המכריע בין הביזנטים לבין הגותים, קרב טגינאה (Taginae או Busta Gallorum). הצבא הגותי ניגף וטוטילה מת מפצעיו. כך נשארה איטליה, לעת עתה, בשליטת ביזנטיון.

טוקט

טוקט (טורקית Tokat) היא עיר הבירה של נפת טוקט, במרכז מחוז הים השחור אשר באנטוליה. העיר מונה כ-128,000 תושבים (2007), והיא מפורסמת במבצר העות'מאני בן 28 המגדלים, שהוקם על גבעה הצופה על העיר. בעיר שוכן מבנה מדרסת גק, שהוקם בשנת 1270 והוסב למוזיאון, וכן נבנתה בשנת 1992 אוניברסיטה על-שם עות'מאן נורי פאשה (Osman Nuri Paşa), גיבור המלחמה העות'מאנית רוסית 1877–1878, אשר נולד בעיר.

העיר מתועדת עוד בראשית תקופתה של האימפריה הביזנטית, ונודעה בשם דוקיה (Dokia). במקורות ערביים ופרסיים נקראה דוקאט (Dokat). מהמאה ה-11 האזור היה נתון בעימותים בלתי פוסקים בין הסלג'וקים לבין הביזאנטים. לאחר קרב מנזיקרט בתאריך 26 באוגוסט שנת 1071, בו נוצח הצבא הביזנטי, על ידי כוחותיו של המצביא הסלג'וקי אלפ ארסלאן, נסוגו הכוחות הביזנטיים לעיר, שם התארגנו מחדש והצטרפו לקיסר רומאנוס הרביעי, אשר שוחרר משביו. טוקט עברה לחזקת האימפריה העות'מאנית בתקופת מהמט השני.

טורמה

טורמה (בלטינית: Turma – "להקה") הייתה יחידה צבאית בחילות הפרשים של הצבא הרומי והצבא הביזנטי.

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה, התבסס בעיקר על חיל רגלים כבד, אולם לכל לגיון צורפו 300 פרשים. על פי פוליביוס הפרשים חולקו ל-10 טורמות על אחת בת שלושים איש. אנשי הטורמה היו בוחרים מביניהם שלושה דקוריונים שיפקדו עליהם. הבכיר מביניהם היה המפקד העליון, והשניים האחרים שימשו כסגניו.לא ידוע על שינויים רבים שנערכו בחיל הפרשים הרומאי, זרוע זו נותרה הזרוע המוזנחת ביותר בצבא הרומי והרומאים העדיפו להשתמש בפרשים גאלים או נומידים. במהלך המאה ה-7, עבר הצבא הביזנטי רפורמות שנועדו לעקור את הבעיות שהיו בצבא הרומאי שהצבא הביזנטי ירש אותו. הצבא הביזנטי החל להתבסס על תמות. כל תמה (θέμα מחוז) היה אחראי על גיוס צבא שהיה אמור להגן על המחוז מפלישות האויב. הטורמה מתוארת כיחידה העיקרית של הצבא התמתי, אם כי הטורמות שילבו גם יחידות רגליות לפי הצורך.

כיבוש קונסטנטינופול

כיבוש קונסטנטינופול (ביוונית: Ἅλωσις τῆς Κωνσταντινουπόλεως או Άλωση της Κωνσταντινούπολης, "אלוסי טיס קונסטנטינופוליס", בטורקית: İstanbul'un Fethi) על ידי צבא האימפריה העות'מאנית בהנהגת הסולטאן מהמט השני ב-29 במאי 1453, נחשב לאקורד הסיום של האימפריה הביזנטית שהונהגה על ידי אחרון שליטיה, הקיסר קונסטנטינוס האחד עשר.

בנוסף לקץ האימפריה הביזנטית ולניצחון צבאי אסטרטגי רב חשיבות, היו לכיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים השלכות מרחיקות לכת, שנגעו כמעט לכל הפסיפס התרבותי של התקופה ושל התקופות הבאות אחריה. בשנת 1930 עדיין נשמע הד נפילת קונסטנטינופול, כששונה שמה באופן רשמי לאיסטנבול, שמונה שנים לאחר שהאימפריה העות'מאנית עצמה התפוררה.

יש הרואים בנפילת קונסטנטינופול, העיר ששמה המלא היה "עיר קונסטנטינוס, רומא החדשה", את סיום ימי הביניים וראשית הרנסאנס ויש התולים בה את הגירת המלומדים היוונים למערב והתחדשות הלימודים הקלאסיים. נפילת קונסטנטינופול סגרה סופית, עבור הנוצרים האירופאים, את הדרך הישנה דרכה ניהלו את המסחר עם המזרח הרחוק ובמיוחד את סחר התבלינים, שהיו מרכיבים חשובים במטבח ימי הביניים אצל השכבות האמידות. האירופאים המשיכו זמן מה במסחר דרך מצרים הממלוכית, אך המחירים המאמירים שנאלצו לשלם למוסלמים רוקנו את מאגרי הזהב והכסף של אירופה. מצב זה אילץ את האירופאים לחפש דרכים חלופיות, ותרם בעקיפין לגילוי העולם החדש על כל השלכותיו.

מאוריקיוס, קיסר האימפריה הביזנטית

פלביוס מאוריקיוס טיבריוס אוגוסטוס (ביוונית: Φλάβιος Μαυρίκιος Τιβέριος Αύγουστος) היה קיסר של האימפריה הביזנטית. נולד בשנת 539, הוכתר בשנת 582 והוצא להורג ב-27 בנובמבר 602. תקופת שלטונו הייתה סוערת והתאפיינה בלחימה בלתי פוסקת בכל החזיתות שעל גבולות האימפריה וחוסר שקט מבית.

מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

מנואל קומננוס הראשון (28 בנובמבר 1118 - 24 בספטמבר 1180), היה קיסר ביזנטי ששלט באמצע המאה ה-12 בזמן תקופת שינוי בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית, הים התיכון ואירופה. במהלך שלטונו הארוך הוא ניהל מדיניות חוץ שונה מזו של הקיסרים הביזנטיים שלפניו תוך כדי יצירת בריתות עם מעצמות שונות באירופה. הוא היה הקיסר הביזנטי ששלט בזמן מסע הצלב השני והפך למגינם של הצלבנים באזור מאוחר יותר. בין היתר הוא פלש לאיטליה וניסה לתקוף את מצרים ביחד עם ממלכת ירושלים הצלבנית. לאחר מותו התדרדרה האימפריה הביזנטית במהירות עד שנפלה לידי הצלבנים במהלך מסע הצלב הרביעי ב-1204.

סולטנות רום

סולטנות רום הייתה סולטנות סלג'וקית-טורקית ששלטה באסיה הקטנה החל בשנת 1077 ועד ל-1307, תחילה מאיזניק ולאחר מכן מקוניה. בשיאה השתרעה הסולטנות מהים התיכון בדרום ועד לים השחור בצפון.

קרב אג'נדיין

קרב אג'נדיין (בערבית: معركة أجنادين) הוא קרב שהתחולל בתאריכים לא ידועים, ככל הנראה במהלך החודשים יולי - אוגוסט 634 (או 636 על פי מקור אחר) בארץ ישראל בין צבא של האימפריה הביזנטית לצבא של האימפריה המוסלמית. מיקומו המדויק של שדה הקרב איננו ברור אך ההשערה היא כי נערך, ככל הנראה, באזור שפלת יהודה. הקרב הסתיים בניצחון מוסלמי והשמדת רוב הצבא הביזנטי שחנה בארץ ישראל.

קרב הירמוך

קרב הירמוך (בערבית: معركة اليرموك) היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות המוסלמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב - בסמוך לנחל הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. היסטוריונים בני זמננו מגדירים קרב זה כאחד המכריעים בהיסטוריה.בעקבות ההפסד בקרב הירמוך, נשבר הצבא הביזנטי ולא יכול היה לעצור את הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. תוך כשנתיים כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט, ואף חדרו לאסיה הקטנה. תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, שהיו מרכז רוחני חשוב של האימפריה. הניצחון המוסלמי היווה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית, שבשיאה שלטה על כל המזרח התיכון ועל צפון אפריקה.

קרב מנזיקרט

קרב מנזיקרט (בטורקית: Malazgirt Savaşı, ביוונית:Η μάχη του Μαντζικέρτ) בין האימפריה הביזנטית לכוחות הטורקים הסלג'וקים בראשות אלפ ארסלאן התרחש ב-26 באוגוסט 1071, ובמהלכו הובסה האימפריה הביזנטית והקיסר רומאנוס הרביעי דיוגנס נתפס על ידי הסלג'וקים.

קרב נינווה

קרב נינווה היה הקרב המכריע במלחמה בין האימפריה הביזנטית בראשות הקיסר הרקליוס לבין צבא האימפריה הסאסאנית בראשות כוסרו פרוויז. הקרב התרחש בשנת 627 בסמוך לחורבות העיר העתיקה נינווה, ניצחון הצבא הביזנטי ריסק מוקדי הכוח של האימפריה הסאסאנית וכפה על מנהיגיה כניעה. השפעות הקרב היו מרחיקות לכת, הכאוס השלטוני והתשישות המערכתית הכניסו את האימפריה לסחרור שהוביל להתפרקותה המוחלטת בידי לוחמי האימפריה המוסלמית.

תיאודבלד

תיאודבלד (Theudebald‏ 535–555) היה מלך אוסטרזיה בשנים 548 - 555.

אחרי מותו של תיאודברט ה-1 ב-547 או 548 עלה על כס השלטון בריימס בנו מדויטרה, תיאודבלד בן ה-13. נאמנותם של האצילים לזכר אביו שמרה על השקט בעת היותו קטין.

תיאודבלד נישא לדודתו החורגת, ולדרדה (Waldrada), בתם של ואקו, מלך הלומברדים ושל אשתו השנייה, אוסטריגוזה (Austrigusa). שהייתה אחותה של ויזידארד אשת אביו. כך חיזק את הברית בין אוסטרזיה לבין הלומברדים.

תיאובלד לא הצליח להחזיק בידיו את כיבושיו של אביו בצפון איטליה. ב-552 שלח יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, משלחת צבאית בהנהגת נרסס. תיאובלד, כאביו לפניו נמנע מעימות ישיר עם הצבא הביזנטי.

עם פטירתו של תיאודבלד ב-555 עברה הממלכה לידי דוד-אביו, כלותר הראשון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.