הפרקציה הדמוקרטית

הפרקציה (הסיעה) הדמוקרטית הייתה סיעה אופוזיציונית של אינטלקטואלים צעירים בהסתדרות הציונית שפעלה בין השנים 19011904. הסיעה הופיעה לראשונה בקונגרס הציוני החמישי, בדצמבר 1901, לאחר התפטרותו של יעקב ברנשטיין-כהן מראשות לשכת הדואר של התנועה הציונית הרוסית. חברי הסיעה, שבהם היו גם חיים ויצמן, מרטין בובר, ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, דייוויס טריטש ואחד העם, הציגו אלטרנטיבה לדרכו של הרצל, שהתבסס כמעט לחלוטין על מגעים מדיניים.

הפרקציה הדמוקרטית הייתה מושפעת מאחד העם ודגלה בהרחבת התנועה הציונית, והפיכתה לתנועה עממית ודמוקרטית המבוססת על הרעיון שהעם היהודי צריך לשחרר את עצמו במו ידיו. הפרקציה דרשה הדגשה והבלטה של היסודות הלאומיים בציונות, לא להיכנע לדעות קדומות דתיות ולשמור על הדמוקרטיה הפנימית בהרכב הקונגרסים ובמוסדות הציוניים.

הפרקציה הדמוקרטית הובילה את המאבק למען גיבוש תרבות לאומית חילונית, וחבריה היו הראשונים שהעלו לסדר היום את שאלת האמנות היהודית ואת מקומהּ בתהליך התחייה הלאומית. ביוזמת הפרקציה נכללה לראשונה האמנות במסגרת הדיון על התרבות בקונגרס הציוני החמישי. כהכנה לכך, ערכו אנשיה באחד מאולמות הקונגרס תערוכת יצירות של אמנים יהודים ובהם א.מ. ליליין, יהודה אפשטיין, יוסף ישראלס, אלפרד נוסיג, לסר אורי והרמן שטרוק, אשר נועדו להדגיש את המוטיבים הלאומיים-יהודים שביצירותיהם. בקונגרס זה נשא בובר את ההרצאה המרכזית על האמנות היהודית; לטענתו, טיפוח האמנות היהודית חשוב לא פחות מפעולות מדיניות, מפני שבכוח האמנות לחנך ולעצב את דמות היהודי החדש, שבכוחו יהיה לבנות את מולדתו. בהרצאתו סיפק בובר סקירה היסטורית, תיאר את המצב הנוכחי, הציג אידאולוגיה מנומקת ואף שורת הצעות מעשיות לטיפוח החינוך האסתטי של העם היהודי – בין היתר, עריכת תערוכות על טהרת האמנות היהודית והקמת הוצאות ספרים שיוציאו לאור אמנות יהודית. באותו נאום הכריז בובר על ייסוד הוצאת הספרים של הפרקציה הדמוקרטית, Jüdischer Verlag (שאותהּ הקים בשיתוף עם ברתולד פייבל ואפרים משה ליליין), אשר תקדיש חלק ניכר ממשאביה להפצת האמנות היהודית, וביקש את תמיכתהּ הכלכלית של ההסתדרות הציונית בהּ.[1]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אבנר הולצמן, מלאכת מחשבת: תחיית האומה: הספרות העברית לנוכח האמנות הפלסטית, תל אביב: זמורה-ביתן והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 1999, פרק שני: תמורות במעמדה של האמנות הפלסטית במחשבת הספרות העברית: ה. מקומה של שאלת האמנות בפולמוס התרבות הציוני, עמ' 78–82.
אליהו ברלין

אליהו מאיר ברלין (Berligne; י"ד באדר תרכ"ו, 1866, מוהילב, רוסיה הלבנה – י"ז באדר א' ה'תשי"ט, 25 בפברואר 1959, תל אביב) היה ממנהיגי היישוב; חבר אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת המדינה הזמנית, זקן חותמי מגילת העצמאות.

אפרים משה ליליין

אפרים משה ליליֶין (בפולנית: Maurycy Lilien;‏ 23 במאי 1874, דרוהוביץ', גליציה – 18 ביולי 1925, באדנוויילר, באדן-וירטמברג, גרמניה) היה צייר, צלם ותחריטאי יהודי, שפעל בגרמניה ובארץ ישראל, ממייסדי "בצלאל", המזוהה עם סגנון האר נובו. שמו יצא לפניו בשל יצירתו בנושאי יהדות וציונות; מכונה לעיתים "האמן הציוני הראשון".

ברתולד פייבל

ד"ר ברוך ברתולד פַיְיבֶל (בכתיב לועזי: Berthold Feiwel;‏ 15 באוגוסט 1875, מוראביה – 28 בדצמבר 1937, ירושלים) היה סופר, משורר, מתרגם, עורך, פובליציסט ועסקן ציוני, מראשוני הציונים. משפטן בהכשרתו, מילא תפקידי ניהול בכירים במוסדות הציוניים, בהם מנהל קרן היסוד ואוצר התיישבות היהודים.

דייוויס טריטש

דוד (דייוויס) טְרִיטְשׁ (בגרמנית: Davis Trietsch;‏ 4 בינואר 1870, דרזדן, ממלכת סקסוניה (גרמניה) – 31 בינואר 1935, כ"ז בשבט תרצ"ה, רמתיים, פלשׂתינה-א"י) היה סופר ופעיל ציוני מקסימליסט, שהאמין ביכולת הקליטה של ארץ ישראל.

הקונגרס הציוני העולמי החמישי

הקונגרס הציוני החמישי התקיים בבזל ב-26 בדצמבר 1901. לקונגרס עוצבה כרזה אמנותית מעשה ידיו של הצייר אפרים משה ליליין.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נשיאות הקונגרס כללה את ד"ר מקס נורדאו, ד"ר יחיאל צ'לנוב ופרנסיס מונטיפיורי (1860-1935).

הרמן שטרוק

הרמן (חיים אהרן) שְטְרוּק (Hermann Struck; נודע גם בשם העט חיים אהרון בן דוד; 6 במרץ 1876, ברלין – 11 בינואר 1944, חיפה) היה צייר ואמן הדפסים יהודי וציוני. מחשובי האמנים היהודים בגרמניה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1922. עבודותיו קובצו בספרי תחריטים והדפסים, שרבים מהם הוקדשו למראות ממסעותיו ברחבי העולם. בנוסף, שימש שטרוק כפעיל ציוני במסגרת תנועת המזרחי, השתתף במספר כינוסים של הקונגרס הציוני העולמי, היה חבר הוועד הפועל הציוני, וכיהן כחבר הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל.

ועידת מינסק

ועידת מינסק הייתה ועידה שנייה של כלל ציוני רוסיה. היא התקיימה בין 4 בספטמבר ל-10 בספטמבר 1902. זאת הייתה ועידה ציונית ראשונה שהתקיימה ברוסיה עם אישור מטעם משרד הפנים הרוסי. בוועידה נוכחו 526 צירים, 160 מהם השתייכו למזרחי, 60 לפרקציה הדמוקרטית והשאר היו עצמאיים.

זרמים בציונות

התנועה הציונית שנוסדה באופן רשמי בסוף המאה ה-19 איחדה בתוכה תפיסות שונות וזרמים שונים. הזרמים בתנועה הציונית יצגו העדפות שונות הן לגבי יעדי הציונות והן לגבי הדרך שבה יש להגשימם. המכנה המשותף לכולם היה השאיפה להתגשמות התחיה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. עם זאת, גם בשאלת יעד זה היו רבים (ביניהם הרצל עצמו) שצידדו בפתרון-ביניים טריטוריאליסטי זמני ("מקלט לילה"), כדוגמת תוכנית אוגנדה. גם כינון מדינה עצמאית לעם היהודי לא היה מקובל כמטרה על כמה חוגים ציוניים חשובים עד סמוך להקמת מדינת ישראל. מלבד המכנה המשותף הרחב, היו אופי הפתרון והשיטה בה יושג נתונים במחלוקת.

חיים ויצמן

חיים־עזריאל וַיצמן (בכתיב המקורי: וויצמן; 27 בנובמבר 1874, י"ח בכסלו ה'תרל"ה – 9 בנובמבר 1952, כ"א בחשוון ה'תשי"ג) היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, כימאי, מראשי הציונות.

ויצמן היה מנהיג זרם הציונות הסינתטית. ב-1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, והיה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה. ב-1920 נבחר לנשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.

לצד פעילותו המדינית והציונית היה ויצמן ביוכימאי. בשנת 1916, בעת ששימש כמרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, השתמש ויצמן בחיידק Clostridium acetobutylicum (שמכונה לעיתים "אורגניזם ויצמן" על שמו) בתור כלי ביוכימי, על מנת לייצר אצטון, אתנול ובוטנול מעמילן. על בסיס השיטה שהמציא, הוקמה תעשיית חירום צבאית. בשנת 1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות שאותו ייסד בשנת 1934 ואשר בשנת 1949 נקרא מכון ויצמן למדע על שמו.

יהושע בוכמיל

ד"ר יהושע הֶשֶל בּוּכְמִיל (Buchmil; כ"ד בטבת ה'תרכ"ט, 7 בינואר 1869, אוסטרהא, פלך ווהלין, רוסיה (אוקראינה) – ל' בתשרי ה'תרצ"ט, 25 באוקטובר 1938, ירושלים) היה עסקן ציוני, משפטן בהשכלתו. בלט ביכולת התעמולה שלו לקידום המחשבה הציונית ובמאבקיו לקידום התיישבות יהודית בארץ ישראל.

יודישער פערלאג

יודישער פערלאג ("יִידִישֶר פֶרלָאג", מגרמנית: Jüdischer Verlag, "ההוצאה היהודית") היא הוצאת ספרים יהודית שנוסדה בברלין בשנת 1902.

מייסדי ההוצאה היו חברי הפרקציה הדמוקרטית: מרטין בובר, חיים ויצמן, אפרים משה ליליין, ברתולד פייבל ודייוויס טריטש. בין השנים 1902–1907 עמד בראשה פייבל.

ההוצאה נוסדה חודשים אחדים לאחר שמרטין בובר הכריז על הקמתהּ בקונגרס הציוני החמישי, כחלק מן המאבק למען גיבוש תרבות לאומית חילונית ולמען קידום מקום האמנות בתהליך התחייה הלאומית היהודית. מטרת ההוצאה הייתה לתרום להפצת האמנות היהודית, ולשם כך ביקש בובר את תמיכתהּ הכלכלית של ההסתדרות הציונית.

בהוצאה יצאו לאור יצירות שנכתבו בגרמנית (פרוזה וספרי עיון) ותרגומים לגרמנית של ספרות ביידיש ובעברית. לאחר זמן החלה ההוצאה להדפיס גם ספרים בעברית.

בין מפעלי ההוצאה:

תרגום מלא של התלמוד הבבלי לגרמנית, בידי לזרוס גולדשמידט.

ספרו של שמעון דובנוב "דברי ימי עם עולם" (בעשרה כרכים), שנכתב במקור ברוסית, אך פורסם לראשונה בתרגומו לגרמנית.

יצירות מאת אחד העם, חיים נחמן ביאליק, בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, ארתור רופין וש"י עגנון (שגם עבד בהוצאה בצעירותו).בשנת 1931 יצאה לאור, בהוצאת שוקן, המהדורה הראשונה של כל סיפוריו של ש"י עגנון, בארבעה כרכים. ד"ר זיגמונד קצנלסון, מנהלה של "יודישער פערלאג" עצר את הפצתה של המהדורה, בנימוק שזכויות היוצרים על חלק מהסיפורים הן בידי "יודישער פערלאג". הסכסוך הסתיים כעבור כחמישה חודשים, לאחר שהוצאת שוקן רכשה את כל מלאי ספרי עגנון שבידי "יודישער פערלאג".

בשנת 1937 עלה קצנלסון לארץ-ישראל, הקים את "הוצאה עברית", והעביר אליה את נכסיה של היודישער פערלאג, ובעיקר את זכויות היוצרים שהיו בידי ההוצאה. בשנת 1938 נסגרה "יודישער פערלאג" על ידי המשטר הנאצי.

בשנת 1958 נפתחה ההוצאה מחדש, וב-1990 נרכשה השליטה בה על ידי Suhrkamp Verlag.

יוסף לוריא

ד"ר יוסף לוּריא (גם: לוריה; ברוסית: Лурье; ה'תרל"א, 1871, פּוּמפִּיַאן, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) – כ"ט בכסלו ה'תרצ"ח, 3 בדצמבר 1937, ירושלים) היה מחנך עברי ופובליציסט, עורך עברי ויידי, עסקן תרבות ופעיל ציוני, מראשוני התנועה הציונית. יליד ליטא, מ-1907 בארץ ישראל, מראשי החינוך העברי בארץ.

חבר אגודת בני משה, ציר לקונגרס הציוני הראשון ולקונגרסים אחריו, ומאנשי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית; עורך השבועונים היידיים "דער יוד" ('היהודי') ו"דאָס יִידישע פאָלק" ('העם היהודי') והמדור הספרותי של "דער פריינד" ('הידיד'); מנהל חדר מתוקן בוורשה ומורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ראש מרכז המורים ומ-1919 מנהל מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ואחר כך של הוועד הלאומי.

יוסף עזריהו

יוסף עזריהו (אוזרקובסקי) (22 בדצמבר 1873, סובאלק, רוסיה (ליטא) – 20 במרץ 1945, תל אביב) היה מורה ופעיל ציוני, ממייסדי תל אביב.

יעקב ברנשטיין-כהן

יעקב ברנשטיין-כהן (Jacob Bernstein-Kogan‏, 20 בספטמבר 1859, קישינב – 12 במאי 1929, דניפרופטרובסק) היה רופא יהודי, מנהל המרכז הציוני של ציוני רוסיה, חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם, מעוזריו הראשונים של הרצל, מראשי הפרקציה הדמוקרטית, רופא בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20, אביה של מרים ברנשטיין-כהן.

משה גליקין

משה גְליקין (19 בנובמבר 1874 – 2 ביולי 1973) היה מייסד חוות מגדל, חבר הוועד הלאומי באספת הנבחרים הראשונה, ציר לקונגרסים הציוניים, ממייסדי שכונת הדר הכרמל בחיפה ואזרח כבוד של העיר.

סופיה גצובה

סופיה (סוניה) גֶצוֹבָה (ו' בתשרי תרל"ג, 1872 – י"ב בתמוז תש"ו, 1946) הייתה רופאה פתולוגית, מחלוצי הפתולוגיה בארץ ישראל.

ציונות סינתטית

הציונות הסינתטית (סינתטי פירושו משולב, כלומר, במקרה זה שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) היא זרם בציונות, שהתגבש בעקבות ביטול תוכנית אוגנדה והתגברות חילוקי הדעות בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. הגישה החדשה לציונות ביקשה לאחד את הפעולה המדינית עם עבודה מעשית בארץ ישראל. בייסוד הזרם מונח הרעיון שאין להפריד בין הפעילות המעשית לפעילות המדינית. יש ליצור עובדות בשטח, להגשים את עקרונות הציונות המעשית לעלות לארץ ישראל וליישבה ולעבדה. עם זאת יש להמשיך בפעילות הדיפלומטית. שתי הפעולות קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים דיפלומטיים ואילו ההישגים הדיפלומטיים יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.

המושג ציונות סינתטית קיבל ביטוי לראשונה בוועידה השלישית של ציוני רוסיה ב-1899. מטרתה של הוועידה הייתה להתוות דרכים חדשות לתנועה הציונית בהתאם לנסיבות הזמן - בפעילותה בארץ ישראל ובגולה. בוועידה דובר על כך שתורת הצ'רטר שבה דגל הרצל, שהתוותה את השגת המטרה הסופית של הציונות על ידי מבצע דיפלומטי בלבד – אינה עולה בקנה אחד עם הרצוי והדגישו את חשיבותו המכרעת של תכנון ההתיישבות בארץ ישראל שמטרתה היא להכשיר את הקרקע לקליטת עלייה המונית. בוויכוחים בוועידה הדגישו שאין הם רוצים לשנות את תוכנית בזל מיסודה, אך בהסכמת המעצמות הם רואים לא את התחלת הדרך אלא את סופה.

בהחלטותיה קבעה הוועידה שפיתוח מלא של עמדות התנועה הציונית בארץ ישראל וכן הכשרה שיטתית של הארץ (עלייה, רכישת קרקעות וכדומה) מהווים בהתאם לסעיף א' של תוכנית בזל יסוד בתפיסה הציונות המדינית ושצפייה באפס מעשה בשטח זה עלולה להשפיע לרעה על יציבותה ויעילותה של התנועה הציונית ואשר ללא השגת תוצאות ממשיות יהיה המאבק הדיפלומטי לחינם.

צירוף המלים "ציונות סינתטית" נשמע בועידת הלסינגפורס בדצמבר 1906, אולם חיים ויצמן טען כי טבע את הביטוי בנאומו בקונגרס הציוני השמיני, שנערך באוגוסט 1907 בהאג. הוא טען שבאמצעות הביטוי הזה גייס אל המחנה שלו את "המעשיים" ובסופו של דבר אילץ את דוד וולפסון להתפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. ויצמן השמיע בקונגרס את התביעה להעביר את מרכז הכובד של פעולת ההסתדרות הציונית לארץ ישראל. הוא טען שאומנם יש לשאוף להשגת הצ'רטר אבל שאיפה זו תצליח אך ורק בשילוב המאמצים בארץ - גם אם הממשלות יתנו את הצ'רטר המבוקש, לא יהיה אלא רק פיסת נייר בלא עבודה מעשית בארץ ישראל. באותו קונגרס פירש ויצמן את המונח ציונות סינתטית כמזיגה של הציונות המעשית והמדינית. ויצמן היה כימאי שעסק בסינתיזה באופן מדעי, וכי השימוש במטאפורות אלה היה טבעי לדידו. כתוצאה מהחלטות אלו הוקם ב-1908 המשרד הציוני הארצישראלי שתפקידו היה לפתח את ההתיישבות בארץ ישראל על ידי רכישת קרקעות ויישובן.

אנשי הציונות הסינתטית, ויצמן ומרטין בובר, יצאו גם מקרב הפרקציה הדמוקרטית, אלו התנגדו לחיזוק השפעתם של הדתיים וראו בחילוניות את מהות התנועה. בנוסף זעמו על מנהיגותו המוחלטת של הרצל בתנועה, כמו כן התנגדו לפנייתו לעשירי עולם ותמכו דווקא בהדגשת פעילות חינוך ותרבות, שילוב ערכי התיישבות עם ערכי תרבות ובעד חיזוק הדמוקרטיה בתנועה ופנייה של המפלגה להמונים.

ציונות רוחנית

ציונות רוחנית היא זרם בתנועה הציונית, שגרס את התגשמות התחיה הלאומית של עם ישראל על ידי יצירת מרכז רוחני בארץ ישראל, שיהיה מרכז מחנך לתפוצות העם וישמש חוצץ מול סכנת ההתבוללות המאיימת על קיום העם. לדעת אחד העם (אשר גינצברג), אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים, ואינה אמורה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתה לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם.

שרה עזריהו

שרה עזריהו-אוזרקובסקי (מאירוב) (17 ביולי 1873, כ"ב בתמוז תרל"ג, דינאבורג (דווינסק), לטביה — 22 באוקטובר 1962, כ"ד בתשרי תשכ"ג, קיבוץ אפיקים, ישראל) הייתה פעילה ציונית, פמיניסטית, סופרז'יסטית ואשת חינוך, ממייסדי תל אביב. צירה בקונגרס הציוני, חברת אספת הנבחרים והוועד הלאומי, ממקימות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, ממובילות המאבק למען זכות בחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ-ישראל, לוחמת למען זכויות האישה ושחרורה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.