הפקר בית דין הפקר

בהלכה, הפקר בית דין - הפקר הוא כלל המופיע בתלמוד בהתבסס על המשנה והמקרא,[1] ולפיו בית דין יכול להפקיר רכוש מבעליו ללא הצדקה משפטית-פורמלית, לפי ראות עיניו.

לכלל זה תוצאות מרחיקות לכת, שכן על פיו ניתן פורמלית לעקור דברים להם תוקף מהתורה, באמצעות שינוי המצב הממוני שעליו חל דין התורה. לדוגמה: לפי אחת השיטות, הפקעת קידושין על ידי בית דין נעשית באמצעות הפקרת הכסף עמו קידש הבעל את האשה, וכך מתברר שהקידושין כלל לא חלו, כיוון שהאשה התקדשה בכסף שלא היה שייך לאיש המקדש. כמו כן חז"ל יכולים מתוקף דין זה לשנות את דיני הירושה הרגילים של התורה.

ישנו דיון הלכתי בשאלה האם בית דין יכול להעביר חפץ מאדם אחד לאחר, או שבכוחו רק להוציא חפץ להפקר.[2] דיון נוסף עוסק בשאלה האם מעשה קנין שתוקן על ידי חכמים ותקפו רק מדרבנן, יהווה קנין גם לגבי דינים מדאורייתא מכח הפקר בית דין, כך שאפשר יהיה למשל לקדש בו אשה.[3]

השיטה מקובצת מסביר, כי כוח בית הדין להפקיר דבר מסוים, עדיין אינו מקנה אותה להם, אלא בית הדין רק מפקיר את החפץ מבעליו הראשונים, ונותן רשות לשני לקנות את החפץ.[4]

הר"ן הסביר על פי כלל זה את האפשרות של דיינים שאינם סמוכים לדון חלק מדיני ממונות.

כלל זה אף אפשר להצדיק את התקנת תקנות הקהל בקהילות היהודיות מבחינה הלכתית. הצדקה זו נעשתה באמצעות מספר היקשים. ראשית, ל"בית דין" יכולת להחליט דברים שלא מתוקף דין קבוע - הפקרת רכוש מהווה רק דוגמה לכך. שנית, בית דין הוא דוגמה למוסד המוסכם על הקהילה ומכאן ניתן לומר שנבחרי הקהילה אף הם עונים על קריטריון זה ועל כן יכולים להוסיף דין על הכתוב בתורה. זאת, כל עוד אינם עוברים על איסורים מפורשים שכתובים בתורה (מלבד התנאות על דיני ממון, אשר מותרות).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת שקלים, פרק א', משנה ג'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ט, עמוד ב'.
  2. ^ ראו מחלוקת "קצות החושן" ו"נתיבות המשפט" ("קצות החושן", סימן רל"ה, סעיף ד'; "נתיבות המשפט", סימן רל"ה, סעיף י"ג).
  3. ^ ראו "קצות החושן", סימן קצ"ד, סעיף ג'.
  4. ^ שיטה מקובצת בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק', עמוד א', ראו את מלוא דבריו בערך קניין הילוך#דרך הרבים.
אין הולכין בממון אחר הרוב

אין הולכין בממון אחר הרוב הוא עיקרון במשפט העברי, לפיו בהכרעה לגבי עובדות הנוגעות לענייני ממונות אין משמעות לרוב ולמיעוט. הכלל קובע כי לא ניתן לסמוך על קיומו של רוב כדי להכריע בדין ו"להוציא" ממון מחזקתו של אדם.התלמוד מציג את העקרון כשנוי במחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, כאשר לדעתו של רב הולכים בממון אחר הרוב, אך ההלכה-למעשה נפסקה כדעת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב.כלל זה עורר פרשנים רבים לדון בתמיהה מה הסיבה שדווקא בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב למרות שהם אינם החמורים ביותר. כך לדוגמה בעלי התוספות מקשים על דברי התלמוד שאין הולכים בממון אחר הרוב, מהעובדה שבדיני נפשות החמורים פי כמה כן הולכין אחר הרוב. בקרב הפרשנים והפוסקים קיימות גישות שונות באשר להגדרת הכלל, כשחלקם מסייגים אותו מהותית וקובעים כי מדובר רק במקרים מיוחדים בהם הרוב חלש יותר מהרוב הרגיל. בכל מקרה, הנימוק הבסיסי שביסוד הכלל הוא שבדיני ממונות קיימת מוחזקות משפטית של הנתבע בממון או ברכוש, ולכן הכלל הרגיל לפיו יש ללכת אחר הרוב, אינו גובר על הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה העומד מולו.

אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה

אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה (בארמית: הפקיעו חכמים את קידושיו) הוא כלל הלכתי הקובע כי בידי חכמים עומדת הזכות להפקיע (לבטל) קידושין, ובכך לבטל את תוקפם של נישואים בין בני זוג.

הפקר

במשפט העברי, הפקר הוא מעמד קנייני של חפץ, או הליך קנייני שתוצאתו מעמד ההפקר.

חפץ המוגדר כהפקר הוא חפץ שכל המעוניין רשאי ליטלו לעצמו.

טעות סופר (משפטים)

במשפט, טעות סופר היא רישום מוטעה במסמך משפטי מחייב, המשפיע על משמעות המסמך, ומתבטל מאחר שהכוונה המקורית הייתה שונה. מקור מושג זה במשפט העברי. ישנן חילוקי דעות לגבי ההוכחות הנדרשות על מנת לבטל סעיפים בהם חלה טעות במסמך משפטי ומאופן ההתמודדות של שיטת משפט עם סוגיה זו ניתן להסיק על השקפתה בדבר חשיבות המסמך הכתוב ואף על המידה בה היא מאפשרת את התערבותה של מערכת המשפט בחוזה שבין הצדדים.

ערך זה עוסק בטעות הסופר כהגדרתה במסגרת דיני החוזים תוך בחינת משמעותה והשפעתה על תוקפו של החוזה, כמו גם את דרכי ההתמודדות עימה ותיקונה לפי הלכות המשפט העברי. ודן בשאלה עד כמה אחידה עמדת המשפט העברי בסוגיה ובאילו נושאים מתעוררת מחלוקת בין הפוסקים.

למשפט העברי ולעומתו למשפט הישראלי כללים שונים להתמתמודדת עם טעות מעין זו.

מיסים ביהדות

מערכת המיסים ביהדות עברה שינויים במשך הדורות, מ"מיסים" הניתנים מבחירה חופשית (וולונטריים) ועד למיסי חובה. הערך מתאר את המיסים השונים הנזכרים במקורות היהדות - בתורה, בנביאים, במשנה ובתלמוד, וכן את הדיונים העקרוניים על הסמכות לגבות מיסים.

סיטומתא

סיטומתא (בארמית: "חותמת") הוא הכינוי התלמודי למנהג הסוחרים לקנות סחורה בדרך מסוימת.

מעבר לקניינים הידועים שנקבעו בתורה או בחז"ל, כגון קניין חצר, קניין הגבהה וקניין משיכה, יש קניין נוסף, "קניין סיטומתא", שתוקפו נובע מעצם העובדה שנהגו במקום מסוים לבצע קניין באמצעותו. קיימת תפיסה הרואה בקניין זה את הבסיס הקנייני-הלכתי לביצוע רכישה באמצעות רשת האינטרנט, לפיה הקלקה על לחצן התשלום, נחשבת כמעשה קניין, מדין סיטומתא, מאחר שנהגו לבצע קניין באמצעי זה.גם שיטות קניין הנהוגות בימינו, יש להן דין של קניין סיטומתא, כגון גיהוץ כרטיס אשראי.

קניין ארבע אמות

קניין ארבע אמות במשפט העברי הוא תקנה שקבעו חז"ל, לפיה חפץ של הפקר שייך לאדם שחפץ זה נמצא בקרבתו (במרחק עד שני מטרים) והוא רוצה לזכות בו.

שודא דדייני

שׁוּדָא דְּדַיָּנֵי היא הכרעה במשפט העברי, הנעשית במקום שממון מסוים מוטל בספק, ולא ניתן לברר של מי הוא, וככל הנראה גם לא יהיה ניתן לברר עוד של מי הוא.

תקנות הקהילה

תקנות הקהילה (לעיתים הסכמות הקהילה או הקהל) הוא מונח מקובל בספרות ההלכה והשו"ת לתקנות שתוקנו בקהילות יהודיות מקומיות או במסגרת-גג של מספר קהילות, החל מסוף תקופת הגאונים שהביאה לסיום תיקון תקנות הגאונים ופיזור מרכז התורה שבבבל. הסמכות ההלכתית לתיקון תקנות אלה נתונה בידי שני גורמים קהילתיים: בית-הדין המקומי בראשות המרא דאתרא, וההנהגה האזרחית המקומית - פרנסי הקהילה, או בכינויים הנפוץ "שבעת טובי העיר", וזאת על אף שסמכותם ההלכתית אינה חלק מההיררכיה ההלכתית-יהודית הלאומית. תקנות אלו מטבען תקפות לתחומי הקהילה בלבד, ואינן כפופות לסדר הדין שעל פי ההלכה. התקנות עוסקות בענייני אדמיניסטרציה חברתית, כוחן יפה אף בנושאים של משפט אזרחי ופלילי, ולעיתים אף מוטלים במסגרתן עונשים פיזיים. אחד היסודות החשובים בגינם הפכו תקנות הקהילה למשמעותיות עבור הקהילות, הוא ההכרה של השלטונות המקומיים בסמכותן של הקהילות לנהל את חייהן באופן עצמאי מבחינות רבות. הכרה זו גם הפכה את הקהילות לבעלות סמכות אכיפה של התקנות על העבריינים, וקיים תיעוד בהיסטוריה של ההלכה על מקרים בהם הופעלה סמכות זו, לעיתים גם עד כדי עונשים קיצוניים.

בהשוואה לתקנת חכמים, שעל פי ההלכה מקור כוחה שאוב מהמקרא, מקור סמכותן ההלכתי של רשויות הקהילה לתקן תקנות אינו ברור, ומשחר תקופת הראשונים התייחסו פוסקים לבעיה זו; הידוע שבהם היה רבנו גרשום, מתקן תקנות ידוע וחשוב ביותר. יש שכתבו כי מקור סמכות זה נובע מדין "הפקר בית דין הפקר" או "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה", אך עם זאת תוקפן של תקנות אלה חלש יותר, עד שלדעתו של רבנו תם, שהייתה אמנם דעת מיעוט, אין לקהילות יכולת לכפות תקנות על כלל הציבור, אלא אם כן הושגה עליהן הסכמה פה-אחד.על קיומן של תקנות ממין זה ביהדות ידוע כבר מתקופת התנאים, כפי שנאמר בתוספתא: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים."

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיה • הפקר בית דין הפקר • חזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.