הפלנגות הנוצריות

מפלגת הכּתאיבּ הלבנונית (בערבית: حزب الكتائب اللبنانية, בצרפתית: Les Phalanges libanaises), הידועה יותר בשם הפַלֵנְגוֹת, היא מפלגה נוצרית-מארונית וארגון גרילה לשעבר בלבנון.

ראשית המפלגה בארגון נוער שהוקם בידי פייר ג'ומאייל ב-1936 בהשראת מפלגת הפלנחות הספרדית הפשיסטית[1] ומפלגות אחרות שהוקמו לפי אותו דגם באירופה של שנות ה-30 של המאה ה-20. השם "כּתאיבּ" עצמו הוא תרגום לערבית של שמה של המפלגה הספרדית.[2] למפלגה נודעה השפעה רבה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) בזכות הכוח הצבאי המשמעותי שלה - הפַלֵנְגות, שהיו הלוחמים העיקריים ב"פלג השמרני".

עם הפלישה הישראלית ללבנון שיתפו הפלנגות פעולה עם ישראל, וכך הפכו למפלגה החזקה ביותר בלבנון. לאחר המלחמה, נוכח תדמית של "משתפי הפעולה עם ישראל" שדבקה באנשי הפלנגות, ומספר אירועי טבח שביצעו בפלסטינים בלבנון, בד בבד עם ירידת משקלם הדמוגרפי של הנוצרים בלבנון, ירד כוחה של המפלגה. בהתאם לתוצאות בחירות 2009 בלבנון מחזיקה המפלגה בחמישה מושבים בפרלמנט הלבנוני, ומאז 2015 עומד בראשה סאמי ג'ומאייל. המפלגה חברה בקואליציית 14 במרץ.

הכּתאיבּ
الكتائب اللبنانية‎, Phalanges libanaises
סמל הכתאיב
מדינה לבנון  לבנון
מנהיגים סאמי ג'ומאייל
תאריך ייסוד 1936
אידאולוגיות פלנגיזם, שמרנות, פדרליזם, נצרות, הפרדת הדת מהמדינה
מטה ביירות
מיקום במפה הפוליטית ימין
נציגויות בפרלמנטים
הפרלמנט הלבנוני
3 / 128
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
יחסי ישראל-לבנון
עימותים עיקריים:
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) | הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה | מבצע מגן צפוני
אירועים בולטים נוספים:
מבצע אביב נעורים | החלטה 425 | טבח סברה ושתילה
הסכם ישראל-לבנון 1983 | החלטה 1701
הכוחות הפועלים:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה
צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
מדינת לבנון החופשית | רצועת הביטחון | קו העימות | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

היסטוריה מוקדמת

רקע להקמת המפלגה

העֵדוֹת בלבנון של המאה ה-20

בלבנון של כמאה השנים האחרונות ישנן 18 עדות אתניות מוכרות, מאז קבלת החוקה הלבנונית בשנת 1926.[3] שלוש מהן מהוות את הקבוצות האתניות העיקריות - מוסלמים, נוצרים ודרוזים. אלו מתחלקים בתורם לעוד כשתי קבוצות נוצריות ושתיים מוסלמיות: הנוצרים - בעיקר מארונים אך גם קתולים (וגם לקבוצה די זניחה של נוצרים מן הכנסייה היוונית וכנסיות אחרות), והמוסלמים לסונים ולשיעים.

הנוצרים המארונים הם בני הלאום הארמי, והם עדה שנוצרה על פי מסורתם בין המאות ה-4 וה-5 לספירה, על ידי הקדוש מרון, שהיה נזיר ארמי מסתגף שהדריך נזירים רבים אחרים באזור סוריה של המאה ה-21. לאחר מותו של מרון חסידיו הקימו מנזר לזכרו שהיווה את הבסיס לקום העדה המארונית.[4] בשנים מאוחרות יותר המארונים נרדפו על ידי הכנסייה האנטיוכית, על ידי הכנסייה הקתולית ועל ידי המוסלמים והדרוזים. רדיפות חוזרות ונשנות אלו פסקו בהדרגה כשהוכרה הכנסייה המארונית על ידי הכנסייה האנטיוכית והקתולית בהפרש של כמילניום, אך השנאה בין המארונים למוסלמים והדם הרע בינם לבין הדרוזים הגיעו לכמה סכסוכים אתניים גדולים, שאחד מהם התגלם בדמות מלחמת האזרחים הגדולה הראשונה בלבנון.[5] מלחמה זו התרחשה באמצע המאה ה-19, והביאה בסופה אמנם ניצחון צבאי אך הפסד פוליטי - למוסלמים. מאז הנוצרים המארונים מהווים כוח פוליטי חזק, עקב תמיכתה של צרפת (הקתולית) בהם אחרי מלחמה זו, מה שגרם לניצחונם הפוליטי לאחר אותה מלחמה. עקב פחד מטיהור אתני, שוב, על ידי המוסלמים, עשו המארונים שינוי נרחב בתפיסתם ובזהותם והפכו אותה למקושרת יותר לזהות הערבית. מאז המארונים נאחזים בכוחם הפוליטי בלבנון כסממן חיוני של זהותם, שנפגעה עקב ההשפעות המוסלמיות.

בתקופה הקודמת לעצמאותה של לבנון הנוצרים היוו את הרוב הדמוגרפי, שנע בין 45% ל-55%, כשמתוכם הנוצרים המארונים הם מעט יותר מחצי,[6] ומהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. בחלוף השנים, עקב הגירה שלילית בהיקפים רחבים מצד הנוצרים בכלל והמארונים בפרט, ועקב ריבוי טבעי גבוה במיוחד מצד המוסלמים בכלל והשיעים בפרט, התרחשה טרנספורמציה במבנה הדמוגרפי של לבנון. לקראת קבלת העצמאות יחסי הכוחות שיקפו עלייה בכוחם של המוסלמים לעומת הנוצרים.[7] האמנה הבין-עדתית שהוסכמה בין העדות עם קבלת העצמאות של לבנון נתנה למארונים בלעדיות על התפקיד החשוב ביותר, נשיאות הרפובליקה, וגם את הפיקוד על הצבא, בעוד המוסלמים, הדרוזים והיוונים קיבלו תפקידים בכירים מעט פחות ל"בלעדיות": נשיאות מועצת השרים (ראשות הממשלה) - לסונים, נשיאות האספה הלאומית (תפקיד יושב ראש הפרלמנט) - לשיעים, תפקיד סגן נשיא האספה - ליוונים-אורתודוקסים ותפקיד שר ההגנה - לדרוזים.[8] מושבי הפרלמנט נפסקו לחלוקה ביחס של 6:5 לטובת הנוצרים על פני כל השאר. חלוקת המשרות הפוליטיות בדרגים הנמוכים יותר גם כן נפסקה לחלוקה על פי יחס ה-6:5, והנשיא נקרא למנות את שרי הקבינט על פי "יחס הוגן".

יחסי הכוחות בין העדות ותוצאותיהם

כפי שנראה מהחלוקה לעיל, המארונים קיבלו תפקידים פוליטיים בעלי השפעה נרחבת יותר. לעומת זאת, לבנון הייתה מחולקת לקרעים, והאמנה עשתה שלום יחסי ביניהם. סלע המחלוקת העיקרי היה דתי: שאלת זהותה של לבנון אמורה להיות מושפעת ישירות מזהותה הדתית. חברות בליגה הערבית[9] למשל, היא הצהרה שאותה המארונים נאלצו לקבל, על אף ראייתם בלבנון מדינה נוצרית (המארונים היו מוכנים, בסופו של דבר, לקיום יחסים עם הגוש המוסלמי באזור, אך לא הסכימו להגדרת לבנון כמוסלמית). על רקע השקפה זו הוקמה מפגלת הכתאיב.

הקמת המפלגה וימיה הראשונים

הפלנגות הוקמו על ידי פייר ג'ומאייל, שארל חילו, ג'ורג' נקאש ואחרים בנובמבר 1936, כארגון ספורט צבאי-למחצה לנוער מארוני. מרבית חבריה באותה עת היו בני נוער נוצרים מאזור הר הלבנון וסטודנטים נוצרים בביירות. במידה רבה, הקמת הפלנגות הייתה תגובת-נגד לקריאות להקמתה של ישות ערבית מאוחדת עם סוריה מצידם של מוסלמים סונים אך גם מצידה של המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית שרבים מחבריה היו נוצרים יוונים אורתודוקסים. הפלנגות נועדו להיות גוף לוחם להגנה על הישות הלבנונית המארונית.[10]

PhalangesMOAL
הצדעה במועל יד על ידי הפלנגות הנוצריות

פייר ג'ומאייל נפגש עם חברי ארגון הפלאנחות הספרדיות הפשיסטיות כשהשתתף באולימפיאדה בברלין כספורטאי, ובעקבות הפגישה הקים את הארגון. בראשית דרכה של התנועה התנהל מנהיגה כרודן, בהתאם לרוח הפשיזם, ועד היום ההצדעה במפלגה מתבצעת במועל יד.[11] לטענת מקורות מסוימים, במהלך מלחמת העולם השנייה תמכה התנועה בשלטון בתקופת צרפת של וישי.

בתחילה, תמכה התנועה בהמשך המנדט הצרפתי על לבנון, אולם לאחר מכן החלה לצדד בעצמאותה של לבנון, ולפיכך הורה הנציב הכללי הצרפתי על פירוק התנועה ב-18 בנובמבר 1938.[12] התנועה הוקמה מחדש עם עזיבת הצרפתים ב-1943. למרות היחסים המתוחים בין הממשל הצרפתי לפלנגות, התנועה המשיכה להיות "פרנקופילית" ופרו-מערבית. כך, למשל, ביטאונה של המפלגה יצא לאור במשך שנים בערבית ובצרפתית.

ב-1949, עם חשיפת שאיפתה של סוריה להשתלט על לבנון, נחרדו הנוצרים ממהלך זה, מתוך חשש מהפכתם למיעוט במדינה הסונית הגדולה. החל משנה זו גדל מספר תומכיה של התנועה, ובהתאמה מספר חבריה.[13] שנת 1952 סימנה את הפיכת התנועה למפלגה רשמית.

תפיסת העולם בעבר

מוטו המפלגה (גם בימינו) הוא "המולדת, האל, המשפחה" (בערבית: الوطن الله العائلة, תעתיק: "אל-וַטַן, אללה, אל-עַאאִילה"),[14] ומדיניותה הדגישה את לאומיותה של לבנון ואת שורשיה הפניקים, המבדילים אותה משאר מדינות ערב. מדיניותה הכלכלית יוצגה באנטי-קומוניזם, ובתמיכה ביוזמה פרטית ובכלכלה חופשית. הכתאיב נקטה תמיד קו אנטי-פלסטיני, והתנגדה גם לגל הפאן ערבי שסחף את המזרח התיכון החל משנות ה-50. אחרי חתימת האמנה הלאומית בלט במפלגה הסלוגן "גבולות 1920, חוקת 1936 ואמנת 1943", בהתייחס לגבולות לבנון הגדולה, לחוקת לבנון ולאמנה הלאומית.[15]

באותה עת, בהתאם לעמדה הנוצרית, הייתה המפלגה מעוניינת בשימור הסטטוס קוו העדתי, והתנגדה לעריכת מפקד אוכלוסין נוסף.[16] זאת, מכיוון שהמוסלמים, שהתרבו בקצב מהיר יותר, הפכו את הנוצרים למיעוט, אך בחלוקת השלטון עדיין היו הנוצרים רוב, מאחר שהחלוקה נקבעה על פי מפקד אוכלוסין מ-1932. מציאות זו של אי יציבות גרמה למתח רב בין הקבוצות העדתיות במדינה, ובמיוחד בין הקבוצות הנוצריות, שהכתאיב הייתה ביניהן, לבין הקבוצות המוסלמיות.

במהלך מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון העצמאית

השפעת הפלנגיסטים הייתה מוגבלת בימיה הראשונים של עצמאות לבנון, והיא נתמכה בעיקר על ידי תושבי הר הלבנון הנוצרים, מעמד הביניים והשכבות החלשות. במהלך שנות ה-50 הראשונות החלה הכתאיב בחימוש המיליציה שלה, הפלנגות. עם פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון ב-1958, הפכה הכתאיב למייצגת הראשית של הנוצרים הלבנונים, והצליחה לעשות שימוש בכוחה הצבאי כדי לשפר את מעמדה הפוליטי. כך, על רקע משבר שפקד את נשיא לבנון, דני שמעון, כאשר צבא לבנון סירב להתעמת עם המפגינים המוסלמים בביירות, התגייסו הפלנגות לעזרתו. הפלנגות פיזרו את ההפגנות תחת הנהגת ויליאם חאווי, האחראי על הכוחות הלוחמים של המפלגה באותה העת.

לאחר המלחמה, תוך שימוש באלימות ושביתות, הצליחו הפלנגות להפיל את ראש הממשלה רשיד כראמה, ולהביא למינויו של פייר ג'ומאייל לאחד מארבעת שרי הקבינט. שנתיים לאחר מכן נבחר ג'ומאייל לפרלמנט הלבנוני. עם תום העשור החזיקו הפלנגיסטים בתשעה מושבים בפרלמנט (מתוך 99), והיוו אחת מהקבוצות הגדולות בפוליטיקה הלבנונית, הידועה בפלגנותה הרבה.

עימותים עם אש"ף והתעצמות

Celebrating the anniversary of the Kataeb in 1971 (William Hawi and Pierre Gemayel)
חגיגות יום השנה להקמת המפלגה ב-1971, במרכז פייר ג'ומאייל.

בכתאיב התנהל ויכוח פנימי בנוגע ליחס שצריך להיות בין התומכים החמושים של המפלגה למפלגה עצמה. הוויכוח הוכרע בהחלטה להקים מיליציה רשמית וקבועה של המפלגה. ב-23 בינואר 1961 החליטה הלשכה הפוליטית על פירוק המיליציה, והכנסת החמושים למערך האנושי של מפלגת הפלנגות. ויליאם חאווי מונה לעמוד בראש הכוח הצבאי.[17] ב-1963 הוקמה "יחידת הקומנדו הראשונה", ולאחריה הוקמה "יחידת הקומנדו השנייה". מחלקת הכוחות המיוחדים (ערבית: مغاوير) הוקמה ב-1973. בנוסף הוקמו על ידי חאווי מספר מחנות אימונים,[18] סמוך לעיירה בשרי שבצפון המדינה. יחידות מיוחדות נוספות שהוקמו ולאחר מכן אוחדו היו יחידת "פייר ג'ומאייל" ובריגדת "בשיר ג'ומאייל". בפן הפוליטי, המפלגה רצה בבחירות 1964 ברשימה שאיחדה חלק מהמפלגות הנוצריות וזכתה להצלחה בקלפיות.

החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 התרחשו מספר עימותים חמושים בין הפלנגות ללוחמי אש"ף על רקע התבססות הארגון הפלסטיני בלבנון, ובייחוד לאחר אירועי ספטמבר השחור בירדן. גידול בכוחם של הפלסטינים בלבנון הביא לעלייה משמעותית במספר החברים במפלגה - בעוד שמספרם היה כ-36,000 בשנת 1964, בשנת 1971 מספר החברים במפלגה עמד על כ-65,000. בפן הפוליטי, לאור התמיכה הגוברת של פוליטיקאים מוסלמים בהסרת המגבלות על פעילות אש"ף בלבנון ב-1968, התאחדו חלק ממפלגות הנוצרים באופוזיציה נגד המהלך. כתאיב רצה ברשימה משותפת בשם "הברית המשולשת" (ערבית: الحلف الثلاثي, תעתיק לעברית: אל-חִלְף אל-תֻ'לאת'י) יחדיו עם המפלגה הליברלית הלאומית של כמיל שמעון והאיחוד הלאומי הלבנוני של ריימונד אדה וזכתה ב-30 מושבים (מתוך 99) בבחירות ב-1968. הצלחת האיחוד בבחירות, אלצה את הנשיא שארל חילו לנקוט בעמדה תקיפה יותר כלפי הפלסטינים.[19]

אף על פי שפייר ג'ומאייל קיבל את הסכם קהיר של 1969 עם אש"ף, במסגרתו הורשו הפלסטינים לפעול מלבנון ולהחזיק את נשקם בתוך המחנות, הרי שתמיכתו נבעה מהסעיף בהסכם שחייב את אש"ף לכבד את חוקי לבנון ואת ריבונותה. אולם, במהרה התברר כי אש"ף אינו מתכוון למלא את חלקו בהסכם, ומספר עימותים פרצו בין צבא לבנון למיליציה הפלסטינית. אש"ף החל לבסס נוכחותו באזורים בעלי רוב נוצרי, להקים מחסומים במקומות אלו, וב-1970 אף חטפו[20] אנשיו (ולאחר מכן שחררו) את בשיר ג'ומאייל, בנו של פייר ג'ומאייל, מנהיג הכתאיב.

בחשש גובר ראו הנוצרים את כניסתם ההמונית של פלסטינים אנשי אש"ף ללבנון, לאחר גירושם מירדן בעקבות אירועי ספטמבר 1970. הנוצרים חששו הן בשל הפרת האיזון הדמוגרפי לרעתם, והן בשל העובדה כי מרבית הבורחים היו חמושים, שיכלו להיות (ולבסוף כך היו) כוח-נגד למיליציות הנוצריות בלבנון. כתוצאה, הפלנגות החלו להבריח נשק צ'כי ואמריקני לתוך לבנון ולנהל אימונים צבאיים קבועים בשעות הערב. הודות למימון אמריקני, מערב-גרמני ושל השאה האיראני, הפלנגות השקיעו בין 200 ל-600 מיליון דולרים ברכישת נשק בשנים אלו.[21] מספר עימותים פרצו בתקופה זו בין הנוצרים לפלסטינים. גם מפלגות נוצריות אחרות, כדוגמת הנמרים של המפלגה הלאומית ליברלית, החלו לחזק את המיליציות שלהן. כך נכנסו הפלנגות מוכנות באופן יחסי לעימות עם המחנה הרדיקלי ב-1975 עם כ-5,000 לוחמים מאומנים ונשק קל רב.

במהלך מלחמת האזרחים השנייה בלבנון העצמאית

Bashir Gemayel and William Hawi inspecting the Kataeb troops
בשיר ג'ומאייל וויליאם חאווי בוחנים מסדר של לוחמי הפלנגות

היערכות צבאית

המיליציה של המפלגה, שנקראה הכוחות הסדירים של הכתאיב (ערבית: قوى الكتائب النظامية, צרפתית: Forces Regulatoires du Kataeb, הייתה ידועה גם בקיצורים KRF, RF ו-FRK), מנתה, כאמור, כ-5,000 חברים, מתוכם כ-2,000 בכוח סדיר ועוד כ-3,000 בכוח מילואים.[22] מקורות שונים אומדים את מניין החברים בכ-8,000.[23] החלוקה לקבוצות לחימה בתוך המיליציה נקבעה על ידי המחלקות המפלגתיות האזוריות, ה"קיסם" (ערבית: قسم). כל מחלקה הייתה אחראית באופן עצמאי לתפקוד הצבאי בשטחה, בכל האספקטים - ההגנתי וההתקפי. הכוחות המיוחדים, כגון הקומנדו והבריגדה, פעלו באופן חופשי בכל תחומי המדינה.

במאי 1975 נעשה ארגון מחדש ב-KRF, והוקמו ארבע יחידות ניידות נוספות: גדוד קשרים (ערבית: صلاح الإشارة), גדוד חמוש נוסף (ערבית: صلاح المدارة’أ), יחידת נשים (ערבית: نظامية) ויחידה ארטילרית. לקראת ינואר 1976 כבר מנתה המיליציה כ-10,000 חברים וחברות.[24]

יחידת הקומנדו SKS

ה-SKS (מצרפתית: Section Katâ'ib de Sécurité, מחלקת הביטחון של הכתאיב) הוקמה ב-1976 במימון סורי,[25] כיחידה מובחרת בת אלף לוחמים, הכפופה לבשיר ג'ומאייל. ג'ומאייל השתמש בה להכנעת מנהיגים מקומיים ולביסוס שליטתו במזרח ביירות. לאחר רציחתו של ג'ומאייל הפך סמיר ג'עג'ע למפקד היחידה. ה-SKS נלחמו בדרך כלל באזור הבירה הלבנונית (ובמחנות הפליטים הפלסטיניים הסובבים את העיר), אולם לעיתים "הושאלו" גם לזירות אחרות (למשל, לדרום לבנון). היחידה הייתה ידועה לשמצה בשל חבריה ה"בריונים", שהטילו את חיתתם על הלא-נוצרים בלבנון.[26]

חימוש וציוד

לפני המלחמה סופק למיליציה ציוד מצבאותיהם של לבנון, מצרים וירדן, כמו גם מארגונים ימניים קיצוניים אשר תמכו בארגון, ומקורם היה בספרד, צרפת, בלגיה, בריטניה ומערב גרמניה. הנשק ששימש את הכוחות הסדירים נרכש בשוק השחור הבינלאומי או ממדינות הגוש המזרחי, כגון צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה. מאז 1976 סופק למיליציה מימון ותמיכה חשאית בדמות נשק ותחמושת מישראל ומסוריה. התפרקות צבא לבנון וכוחות ביטחון הפנים של לבנון בינואר 1976 סייעה גם היא למיליציה להתחמש, כאשר היא מנכסת חלק מהנשק שנותר ללא בעלים.[27]

בעוד כוחות המיליציה העיקריים הורכבו מחיל רגלים המצויד בנשק קל, בתחילת 1975 נוספו לכוחותיו גם משאיות, טנדרים ורכבי שטח, מתוצרת לנד רובר, שברולט, טויוטה, GMC, דודג' ו-ויליס, חמושים בסוגים שונים של מקלעים בינוניים ותותחים ללא רתע אשר שימשו כנשק נגד טנקים. כמו כן, היו הכוחות מצוידים בתותחי נ"מ אוטומטיים,[28] כמפורט להלן. אחרי התפרקות צבא לבנון נוספו לכוחות המיליציה גם טנקים קלים כגון AMX-13 ו-M41 ווקר בולדוג, מערכות נ"מ אמריקאיות ניידות מסוג M42 דאסטר, טנקי צ'ריוטיר בריטיים, נגמ"שים קלים מדגם M-113 ופאנהארד M3 וגם BTR-152 שסופקו מישראל או הושגו מהכוחות הסוריים,[29] שריוניות פאנהארד AML צרפתיות ו-T17 אמריקניות, שלאחר מכן נוספו להם 20 טנקי M51 שרמן שיצאו משירות צה"ל.[30]

גם בפן הארטילרי חומשה המיליציה עקב התפרקות הצבא, וחלק מהנשק הארטילרי הושג גם מעסקאות בשוק השחור ומישראל ומסוריה. מאגר הנשק כלל תותחי 25 ליטראות ובופורס 40 מ"מ, הוביצרים בקוטר 155 מ"מ מודל 50 צרפתיים, הוביצרים מדגם M1938‏ 122 מ"מ סובייטיים ותותחי AA אוטומטיים מסוגי AZP S-60‏, ZPU‏, KPV‏, זסטבה M55 ו-ZU-23-2 מתוצרת סובייטית.[31][32] רוב הארטילריה הורכבה באופן מאולתר על טנדרים ומשאיות שהיו בשימוש אזרחי קודם לכן.

אירועי עין-רומאנה

ב-13 באפריל 1975 השתתף פייר ג'ומאייל, ראש המפלגה דאז, בטקס חנוכת כנסייה חדשה באחד מפרבריה הנוצריים של ביירות, עין-רומאנה. כדי לשמור על האזור ביצעו שומרי ראשו של ג'ומאייל שינויים בהסדרי התנועה. בסביבות השעה 11:00 הגיעו ברכב לאזור כשישה פלסטינים חמושים, אשר סירבו להישמע להוראותיהם של שומרי הראש ואף ירו באוויר. שומרי הראש חסמו את דרכם ופתחו לעבר הפלסטינים בירי. בקרב היריות שהתפתח נהרגו שלושה משומרי הראש ונהג הרכב הפלסטיני.

בשעות שלאחר מכן, עבר ליד הכנסייה אוטובוס פלסטיני.[33] על המאורעות המיידיים לאחר הגעת האוטובוס ישנן שתי גרסאות סותרות. אנשי הפלנגות גורסים כי באוטובוס נסעו פלסטינים חמושים אשר באו לנקום את מות חבריהם. מספר פלנגיסטים ארבו לאוטובוס וכאשר זה התקרב התפתח קרב יריות שבו נהרגו 14 פלסטינים. מנגד, גרס דובר אש"ף כי באוטובוס נסעו משפחות אשר הוחזרו אל מחנה הפליטים תל א-זעתר הסמוך וכי מאש הפלנגות נהרגו 27 מאנשיהם. עם זאת, הגרסה המקובלת היא שילוב של שתי הגרסאות. לפי גרסה זו נסעו באוטובוס בין 25 לבין 30 פלסטינים חמושים אשר חוסלו כולם בקרב עם הפלנגות.[34][35]

בין אם כך ובין אם כך, מאורעות אלה, אשר נודעו בשם מאורעות עין-רומאנה, גררו אחריהם קרבות נוספים בביירות ובסביבתה ותפיסת צמתים ואזורי שליטה אסטרטגיים על ידי הכוחות המזוינים, גם בערים נוספות. למרות מילוי בקשתו של יאסר ערפאת להסגרת האחראים להרג החמושים הפלסטינים, עין-רומאנה הופגזה במשך שלושה ימים על ידי הפלסטינים. הכוחות נחלקו במהרה לשני אגפים, השמאל יחד עם הפלסטינים מול הימין והשמרנים, והפלנגות תפסו צד במערכה שהחלה. אירועים אלו והסערה בעקבותיהם גרמו לפריצתה של המלחמה.[36]

הפלנגות במלחמה

בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות בלבנון ובתקיפת מעוזיהם של הפלסטינים באזור. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לביירות צברו הפלנגות, בהנהגת פייר ג'ומאייל ושני בניו, בשיר ואמין, כוח רב והרחיבו את מחנות האימונים. הפלנגות (והמילציות המארוניות האחרות) זכו לתמיכתן של בלגיה, מערב גרמניה ואיראן (תחת שלטון השאה).

בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו מנהיגי הפלנגות לקרוא לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מארונית נפרדת, אשר תכלול את הר הלבנון, לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המארונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית וגאוגרפית: החוף ומזרח ביירות. בהתבטאויות פומביות של בכירי המפלגה הואשמו הפלסטינים בגרימת מלחמת האזרחים והוצע פיזורם של הפליטים הפלסטיניים שבלבנון ברחבי מדינות ערב.[37]

על רקע התחממות היחסים בין ישראל לנוצרים בלבנון החל משנת 1975, בה ישראל פתחה במדיניות הגדר הטובה, החל צה"ל לסייע למיליציות הנוצריות ולחמשן. עם כניסת צה"ל למלחמת האזרחים במבצע שלום הגליל פעלו הפלנגות לצד ישראל, ולוחמיהן זכו לאימונים ונשק ממנה.

הפלנגות הפכו למפלגה החזקה בלבנון לאחר הפלישה הישראלית ב-1982, ובשיר ג'ומאייל נבחר לנשיא לבנון על ידי הפרלמנט באוגוסט 1982. בחירתו נתמכה בסיוע של ישראל, שקיוותה כי ג'ומאייל יחתום על הסכם שלום עמה. אולם ג'ומאייל נרצח בהתנקשות פחות מחודש לאחר בחירתו[38][39] (על פי מרבית ההערכות בהכוונת מנגנוני המודיעין הסוריים), בטרם הספיק להגיע להסכם, ואחיו אמין ג'ומאייל ירש אותו על כס הנשיאות. באותה תקופה סברו רבים כי אמין ג'ומאייל חסר את הכריזמה והיכולת הצבאית של אחיו בשיר, וגם את הניסיון הפוליטי העשיר של אביו פייר, והוא נקלע לקשיים בניסיון לאחד סביבו את העם הלבנוני ואת מפלגת הכתאיב.

התפתחות נוספת שהחלישה את מעמדן של הפלנגות וגרמה להן להצטייר כמשתפות פעולה עם ישראל, הייתה חתימת הסכם ב-17 במאי 1983 בין נשיא לבנון אמין ג'ומאייל לישראל בתיווכה של ארצות הברית[40][41] שקבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", ובכך נתפס כהסכם שלום בין המדינות; נטען כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר.[42] מוסלמים לבנונים רבים ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי.[43] ג'ומאייל נסוג מהסכם זה מאוחר יותר בעקבות לחץ מוסלמי וכלל ערבי שראה בו שליט בובה של ישראל ובוגד בעמו.

אירועי טבח שביצעו

דימוים של לוחמי הפלנגות כפושעים ורוצחים התחזק נוכח הרקורד הארוך של מעשי הטבח שביצעו במוסלמים לבנונים ובפלסטינים במהלך המלחמה. במהלך המלחמה בוצעו מעשי טבח רבים בחפים מפשע משני המחנות, ומניין ההרוגים במעשי טבח גדולים משני הצדדים הגיע לכ-5,100, מתוכם כ-4,400 מוסלמים לבנונים ופלסטינים, כל זאת מתוך כ-150,000 הרוגים במלחמה כולה.[44]

השבת השחורה
האירוע הבולט הראשון התרחש בביירות ב-6 בדצמבר 1975 וזכה לכינוי "השבת השחורה". בעקבות מציאת גופותיהם של ארבעה לוחמי פלנגות סמוך למחנה הפליטים תל א-זעתר, במהלך השבת עצרו אנשי פלנגות את העוברים והשבים במחסומים זמניים שהקימו, וערפו את ראשו של כל מוסלמי או פלסטיני שעצרו במקום.[45]
טבח כרנתינא
אירוע אלים נוסף התרחש זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בינואר 1976, בשכונת קרנטינה במזרח ביירות, שהייתה מובלעת של אש"ף באזור הנוצרי של העיר. באירוע שזכה לכינוי "טבח קרנטינה" השתלטו לוחמי הפלנגות על השכונה, שבה חיו בעיקר מוסלמים, כורדים וארמנים, טבחו כאלף מתושבי המקום וגרמו למנוסתם של השאר.[46]
William Hawi with Amine Gemayel at Tel al-Zaatar
אמין ג'ומאייל, ויליאם חאווי ולוחמי פלנגות בתל א-זעתר. בקרב במקום ימצא חאווי את מותו.
טבח תל א-זעתר
מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר בפאתי ביירות, שהיה מעוזו העיקרי של אש"ף, נהרס כליל בקרבות ארוכים במהלך שנת 1976. לטענת הפלסטינים, עם נפילת המחנה ב-12 באוגוסט 1976 נטבחו כאלפיים מתושבי המקום.[47]
טבח סברה ושתילה
מעשה הטבח המפורסם ביותר שביצעו הפלנגות הנוצריות התרחש בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982 במחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ואלפאכהאני במערב ביירות. אנשי הפלנגות רצחו כ-700 מתושבי המקום בסדרת אירועים שנודעה בשם "טבח סברה ושתילה" ואשר גררה תגובות בינלאומיות קשות ביותר. ייחודו של טבח זה היה היתפסותה של ישראל כמעורבת בו, לאור העובדה שצה"ל שלט באזור באותה שעה, וכי התיר לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים אף שידע על יחסי האיבה בינן לבין הפלסטינים. ועדת חקירה ממלכתית שהקימה ממשלת ישראל לחקר האירוע מתחה ביקורת קשה על הממשלה ועל צה"ל, כיוון שלא עשו די למניעת הטבח. ממצאיה של ועדת החקירה הביאו להתפטרותו של שר הביטחון המכהן, אריאל שרון.[48]

בעלי ברית במהלך המלחמה

בדומה למשתתפות אחרות במלחמת האזרחים בלבנון, שהתאפיינה בשינויי בריתות מהירים ובלתי צפויים, שינתה מפלגת הפלנגות את בריתותיה מספר פעמים במהלך המלחמה. חילופי בעלי הברית נבעו לעיתים משינוי עמדה בקרב גורמים אחרים, לפעמים בשל שינוי בנסיבות, ולעיתים בשל שינוי גישה בהנהגת המפלגה, שהפגינה מעשיות רבה בהקשר זה.

בתחילת המלחמה שללה המפלגה כל התערבות זרה בלחימה, אולם עם ניצחונותיהם הראשונים של הפלסטינים, ובייחוד הטבח שביצעו בדאמור, החלו הנוצרים (ובכלל זה הפלנגות) לתמוך במעורבות סורית. לאחר כניסתה של סוריה ללבנון לחמו הפלנגות יחד עם הסורים נגד הפלסטינים (לאסד היו אינטרסים משלו להתנגד לפלסטינים). ב-1976 אפשרה סוריה לפלנגות לתקוף אזורים שהיו בשליטתה ולהטיל מצור על מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר. ב-12 באוגוסט המחנה נפל, והפלנגות רצחו כ-2,000 איש במקום.[47]

אולם במהרה נעכרו היחסים בין סוריה לבין הפלנגות, על רקע התנגשות אינטרסים: שאיפותיו הפוליטיות הגדלות של בשיר ג'ומאייל מחד, ורצונה של דמשק להבטיח את שליטתה על המיליציות הנוצריות מאידך. כך, בתחילת 1978 פרצה "מלחמת מאת הימים" בין הצבא הסורי למיליציה. עימותים כבדים התנהלו בין הצדדים בפיאדיה ובאשרפיה, ולאחר מכן התפשטו למזרח ביירות ולהר הלבנון. לקראת הבחירות לנשיאות בפרלמנט הלבנוני ב-1982 החלה סוריה לבחוש בזירה הפוליטית בניסיון להבטיח את בחירתו של עושה דברה, סולימאן פרנג'יה. ג'ומאייל, שראה בעצמו מועמד לתפקיד הרם, היה זקוק לניצחון צבאי לפני הבחירות, והכוחות הלבנוניים (שבאותה העת כללו בעיקר לוחמי פלנגות) תקפו באפריל 1981 את זחלה, על מיקומה האסטרטגי בהרים המשקיפים על ביירות ועל כביש ביירות-דמשק. במהלך הלחימה נעזר ג'ומאייל בהפצצות אוויריות ישראליות שזימן.

עם כניסתה של ישראל למלחמה ב-6 ביוני 1982 איפשרו "הכוחות הלבנוניים" את ההתקדמות הישראלית לביירות, על רקע התנגדותם הגוברת לכיבוש הסורי. עם הגעת צה"ל לבירה ביצעו הפלנגות את טבח סברה ושתילה, שהטביע אות קין על המיליציה. ב-23 באוגוסט, לאחר התערבות ישראלית, נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא. ישראל גם הבטיחה את בחירתו של אחיו אמין ג'ומאייל תחתיו, לאחר ההתנקשות בג'ומאייל ב-14 בספטמבר.

עם נסיגתה של ישראל לרצועת הביטחון נחלשה המיליציה ככוח צבאי, במקביל להיחלשותה הפוליטית של המפלגה כשברקע הדימוי הבעייתי שדבק בה בעקבות הסכם האי-לוחמה עם ישראל ואירועי הטבח בפלסטינים. המיליציה ניסתה להתרחק מדימוי זה, ולטענתה ניתקה את קשריה עם ישראל.

בזירה הפנים-נוצרית

בתחילת הלחימה הצטרפה המפלגה לחזית הפוליטית של המחנה השמרני במלחמה, החזית הלבנונית, והמיליציה שלה - הפלנגות, הצטרפה למיליציה של החזית - הכוחות הלבנוניים, שהורכבה גם מבריגדת מרדה, שומרי הארזים והנמרים.

כפי שמצוי בפוליטיקה הלבנונית, במהרה התגלעו מחלוקות בין מרכיבי "הכוחות הלבנוניים". חלקן נבעו מקרבתה של משפחת ג'ומאייל לישראל, התנהלותה הפלילית של המשפחה,[49] ועמדתן הפרו-סורית של מפלגות מסוימות; אולם, הסיבה העיקרית הייתה נסיונותיו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על "הכוחות הלבנוניים". בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאוחדת, רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות.

ג'ומאייל גיבה ניסיון זה באלימות רבה. ב-13 ביולי 1978 תקפה יחידת ה-SKS את ביתו של סולימאן פרנג'יה, מנהיג בריגדת מרדה, ורצחה את בנו, טוני, ובני משפחה אחרים. נסיבות הרצח שנויות במחלוקת בין הצדדים.[50] ב-7 ביולי 1980 תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע, שכונה מאוחר יותר "יום הסכינים הארוכות", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל.

כך השיג ג'ומאייל את מטרתו - הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליציה אף המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.

המפלגה לאחר מלחמת האזרחים בלבנון

הפיצול

פייר ג'ומאייל מת ב-1984, ואלי כראמה הפך לנשיא הפלנגות. אולם בהיעדר כיוון והנהגה, התפצלה המפלגה למספר פלגים יריבים. ב-1985 עזבה המפלגה את החזית הלבנונית, אירוע שהחליש עוד יותר את השפעתה. התפטרותו של אמין ג'ומאייל מהנשיאות ב-1988 ועזיבתו את לבנון, הגבירה מגמה זו עוד יותר.

בסיוע סוריה לקח ג'ורג' סעדה ב-1986 את השליטה במפלגה. במהלך הנהגתו של סעדה קיבלה הכתאיב את הסכם טאיף,[51] אשר פגע בייצוגם של הנוצרים בפרלמנט והחליש את מוסד הנשיאות, המוחזק תמיד על ידי מארוני. מוניר אל-חאג' הפרו-סורי הפך לנשיאה החדש של המפלגה ב-1999 (שוב, בעזרת סוריה)[52] אחרי מותו של סעדה ממחלת הסרטן בנובמבר 1998.[53] בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-2000 התמודד אל-חאג' ברשימה פרו-סורית מובהקת.

מספר גורמים התייצבו נגד עושי דבריה של סוריה בהנהגת המפלגה, חלקם ממשפחת ג'ומאייל. נדים ג'ומאייל (יליד 1982), בנו של בשיר, יסד את "האופוזיציה של הכתאיב" עם אלי כראמה. תנועתו של נדים קרובה מאוד למפלגה הנוצרית הכוחות הלבנוניים.

חזרת אמין ג'ומאייל

עם חזרתו של אמין ג'ומאייל ללבנון ב-2000 התגלעו סכסוכים רבים, שגלשו לדיונים בבתי משפט ואף לאלימות בין תומכי הקו הפרו-סורי לבין תומכי ג'ומאייל. ג'ומאייל ראה עצמו כמנהיגה הלגיטימי של המפלגה, והיה מעוניין לנקוט קו פחות פרו-סורי, לאור הבנתו כי מצע זה פוגע במפלגה הנוצרית.

נוכח פעולותיו של ג'ומאייל להגדלת מספר תומכיו, החליטו חאג' וסגנו, כרים פקראדוני, להקדים את הבחירות לראשות המפלגה ממרץ 2002 לאוקטובר 2001, במטרה לקצר את השהות בה ג'ומאייל יספיק לפעול. בנוסף, "הועזבו" תומכים אחדים של ג'ומאייל מהפרלמנט של המפלגה (הבוחר את הנשיא), ומושביהם מולאו במתנגדים לג'ומאייל.[54] כמו כן, הוקטן משקלה של נפת אל-מתן - שנחשבת ל"פרו-ג'ומאיילית" עוד מימיה ראשונים של המפלגה - בבחירות. ג'ומאייל גינה צעדים אלו, והכריז כי יחרים את הבחירות.

ב-4 באוקטובר 2001, תוך מעורבות סורית ברורה בבחירות, נבחר פקראדוני לנשיאה של המפלגה (ברוב של 74 מתוך 90 חברי הפרלמנט שנכחו, 13 נעדרו), והמשיך לנקוט קו פרו-סורי ברור. פקראדוני שימש בעבר כיועצו של בשיר ג'ומאייל, ובמהלך מלחמת האזרחים שימש כערוץ הקשר בין הפלנגות למשטר הסורי. ג'ומאייל התבטא נגד המפלגה שלטענתו לא ייצגה את האינטרסים של לבנונים, ונגד ראשיה, שלדבריו פעלו לריסוקה של המפלגה; בסופו של דבר הביא ג'ומאייל את ועידת הנהגת התנועה ביולי 2002 להחליט על הדחתו מהמפלגה בכוח, נוכח סירובו לעזוב מרצונו.[55] בתגובה לסילוקו הקים אמין ג'ומאייל ב-29 ביולי 2002 אופוזיציה פנימית במפלגה בשם "תנועת הרפורמות בכתאיב", בניסיון להדיח את פקראדוני. במהלך תקופת הנהגתו של פקראדוני, וגם בתקופת חאג' קודם לכן, השתתפו ראשי הפלנגות בכל ההפגנות והמצעדים הפרו-סוריים. הנוצרים בלבנון, שמאז ומעולם חששו מסוריה הסונית, לא חלקו את עמדת המפלגה, והתמיכה בה הגיעה לשפל. פקראדוני, בקו לא אופייני למארונים, הביע תמיכה ב"התנגדות" החזבאללה ופעולות ארגוני הטרור הפלסטיניים נגד ישראל.

האיחוד החלקי

לאחר מהפכת הארזים שהפכה את עמדתו הפרו-סורית של פקראדוני ללא מקובלת בקרב מרבית הציבור הלבנוני, פסק בית משפט בלבנון ביולי 2005 כי הבחירות לראשות המפלגה ב-1989 היו לא-חוקיות, ועל כן יש לערוך בחירות חדשות במהרה.[56] בבחירות שנערכו נבחר אמין ג'ומאייל לנשיא המועצה העליונה של המפלגה, ופקראדוני הפך לראש הלשכה הפוליטית. הפלגים התפייסו והתאחדו ב-13 בנובמבר 2005.

אף-על-פי-כן, אלי כראמה ופואד אבו נאדר סירבו לחזור למפלגה. אלי כראמה הפך למנהיגה של "האופוזיציה של הכתאיב", ופואד אבו נאדר, שהיה יד ימינו של בשיר ג'ומאייל, הפך למנהיג "הכוחות הלבנוניים האותנטיים". השניים התנגדו לכיבוש הסורי, וטענו לתמיכת הציבור הנוצרי.

בבחירות מאי-יוני 2005, מועמדי המפלגה רצו במסגרת איחוד של עצמאים ואנשי פלנגות בשם "המפגש של קֻרְנָת שַהוּאָן" (ערבית: لقاء قرنة شهوان), ושניים מחברי הפלנגות - פייר אמין ג'ומאייל (בנו של אמין ג'ומאייל) ואנטואן ע'אנם נכנסו לפרלמנט ולקואליציית 14 במרץ. עד רציחתו ב-21 בנובמבר 2006 כיהן ג'ומאייל כשר התעשייה בממשלת סניורה. אביו, אמין, טען כי הרצח היה בהכוונה סורית.[57] בבחירות מיוחדות באוגוסט 2007 על מושבו של ג'ומאייל הבן בנפת המתן, הפסיד אביו של פייר ג'ומאייל, אמין, למועמד מטעם מפלגתו של מישל עון, כמיל ח'ורי.[58] כך נציגותה של המפלגה ירדה למחוקק אחד בלבד בפרלמנט, אולם ב-19 בספטמבר 2007 חוסל המחוקק האחרון מטעם המפלגה, אנטואן ע'אנם שיצג את מחוז בעבדא, על ידי פיצוץ מכונית תופת סמוך לשיירתו.[59] ע'אנם, שחשש מהתנקשות, היה נמצא מרבית הזמן מחוץ למדינה, אולם שב ללבנון כדי להשתתף בבחירת הפרלמנט את נשיא לבנון הבא. חברים בקואליציה, דוגמת רפיק אל-חרירי הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה, כשמדובר בהתנקשות השנייה בחבר המפלגה האנטי-סורית תוך פחות משנה.

המפלגה בעשור השני של המאה ה-21

עם השנים התמתנה מפלגת הכתאיב, מכורח נסיבות ההווה המשתנות. בעוד שבעברה דגלה בכינונה של מדינה לאומית עם זיקה נוצרית, כעת דוגל הארגון במדינה לבנונית פלורליסטית, חילונית ומערבית, שבה קיימת הפרדת הדת מהמדינה. זאת, מתוך הכרה כי המוסלמים הפכו לרוב מוצק בלבנון, ומדינה חילונית היא האפשרות הריאלית הטובה ביותר עבור המיעוט הנוצרי. המפלגה קראה באופן עקבי להחלת ריבונות המדינה הלבנונית על כל שטחה ופירוק ארגון החזבאללה מנשקו.[60] בבחירות 2009 המפלגה התמודדה כחלק מקואליציית 14 במרץ בראשות סעד אל-חרירי וזכתה בחמישה מושבים מנפות בירות, עליי, טריפולי, זחלה והמתן.

יחד עם רוב המפלגות בפרלמנט, תמכה הכתאיב בדחיית הבחירות הכלליות שנועדו להתקיים בשנת 2014 לשנת 2017 עקב כישלון הפרלמנט בבחירת נשיא. מאז 2015 עומד בראש המפלגה סאמי ג'ומאייל.

עמדת המפלגה בנוגע לפליטים פלסטינים, סורים ואחרים היא לדאוג לצרכיהם ולתנאי החיים הבסיסיים שלהם, אך לעומת זאת לא לאפשר שום סוג של הסכם קבע להסדרת מושבם בלבנון, כיוון שהסכם כזה יפגע במדינה מחד ובזכות השיבה של הפליטים מאידך. הכתאיב דוגלת באי-התערבות של לבנון בכל סכסוך מדיני באזורה, חוץ מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. המפלגה מנסה לקדם אימוץ שיטות כלכליות מודרניות ובכך לשפר את מצבה הכלכלי של לבנון ולמנוע הגירה שלילית. הכתאיב דורשת, כל מנת לייצר שלום בלבנון, לאמץ באופן מלא את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם הרלוונטיות בעניין לבנון (ביניהן 1559 ו-1701).

המפלגה רואה את ארגון החזבאללה כמכשול מרכזי בהשגת מטרותיה של לבנון, כשלטענתה הוא מפיץ ערכים שסותרים את הליברליות, החופשיות, הפתיחות ופיתוח קשרי החוץ שהתנועה הנוצרית תומכת בהם - ביניהם כפיית תרבות של מיליטריזם וג'יהאד והידוק התלות באיראן ובסוריה.[61] על כן הקריאה במפלגה היא לפרק את ארגון החזבאללה ואת כל שאר המיליציות האסלאמיות והפלסטיניות בלבנון, ולא להפריד בין זרועותיו הפוליטיות לזרועותיו הצבאיות.[61][62][63]

במרץ 2018 הציגה המפלגה את "תוכנית 131 הנקודות", העוסקת בעמדה ובתכנון של המפלגה במגוון רחב של נושאים: ריבונות, דמוקרטיה, כלכלה, חברה וסביבה. בין עיקרי התוכנית ניתן למנות חיוב של 30% ייצוג נשים ברשימת המפלגה לפרלמנט, ביטול אי-החוקיות של הומוסקסואליות בלבנון ויישום של ערכים פרוגרסיביים וליברליים אחרים.[64]

היחס למלחמת האזרחים בסוריה

כשאר חברי קואליציית ה-14 במרץ, מזוהה מפלגת הכתאיב כתומכת בארגוני המורדים באסד, וצעיריה אף השתתפו בהפגנות שקראו לסילוק שגריר סוריה מלבנון.[65] עם התגברות זרם הפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה הביעה המפלגה חשש מהתערערות יחסי הכוחות בלבנון, אך לא יזמה צעד משמעותי לעצירת הפליטים. עם זאת המפלגה מתנגדת לכל צורה של יישוב קבע של הפליטים בלבנון.

עם התחזקות הארגונים הג'יהאדיסטיים במזרח התיכון, ובייחוד לאור הצלחות דאעש במלחמת האזרחים בסוריה כמו גם זליגת המלחמה לשטח לבנון, החלו רבים מהנוצרים בלבנון לחשוש לביטחונם ולהצטייד בנשק, לעיתים תוך שיתוף פעולה מפתיע עם החזבאללה. מפלגת הכתאיב, המתנגדת באופן עקרוני לחימוש כל גוף או ארגון במדינה שאינו צבא לבנון, התנגדה בתחילה למהלכים כאלו, אך לא עמדה בפרץ הלחץ מצד הציבור של המפלגה שתמך בהתחמשות, וכעת עמדתה מאפשרת התחמשות ויצירת קשר עם כל הארגונים הפועלים בלבנון, גם אם אינה תומכת או מעודדת צעדים מעין אלו.[66]

ראשי המפלגה

מנהיג תחילת הכהונה סיום הכהונה
פייר ג'ומאייל 1936 1984
אלי כראמה 1984 1986
ג'ורג' סעדה 1986 1998
מוניר אל-חאג' 1998 2001
כרים פקראדוני 2001 2007
אמין ג'ומאייל 2005[א]-2007[ב] 2015
סאמי ג'ומאייל 2015 מכהן
  1. ^ ראש המועצה הגבוהה של המפלגה, חבר קבינט
  2. ^ ראש המפלגה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון

הערות שוליים

  1. ^ התקיימה מ-1933 עד 1977.
  2. ^ השם נגזר מהמילה היוונית Phalanx (פלנקס) - מערך צפוף של חיל רגלים. كتيبة ("כּתיבּה", בריבוי: كتائب, "כּתאאִיב") הוא תרגום לערבית של מילה זו. המפלגה הלבנונית נודעה גם בשמה הצרפתי Les Phalanges
  3. ^ ראו בחוקת לבנון
  4. ^ El-Hāyek, Elias. "Struggle for Survival: The Maronites of the Middle Ages", Conversion and Continuity, (Michael Gervers and Ramzi Jibran Bikhazi, eds.), Pontifical Institute of Mediaeval Studies, 1990 ISBN 9780888448095
  5. ^ Fawaz, L.T. (1994). An Occasion for War: Civil Conflict in Lebanon and Damascus in 1860. University of California Press. ISBN 9780520087828. בדיקה אחרונה ב-16 באפריל 2015.
  6. ^ "Contemporary distribution of Lebanon's main religious groups". Central Intelligence Agency. בדיקה אחרונה ב-15 בדצמבר 2013.
  7. ^ "2012 Report on International Religious Freedom - Lebanon". United States Department of State. 20 במאי 2013. בדיקה אחרונה ב-15 בדצמבר 2013.
  8. ^ יוסף אולמרט, מיעוטים במזרח-התיכון, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1991, עמ' 55
  9. ^ אביגיל אורן וחיה רגב, "מפת המדינות החברות בליגה הערבית", מסע אל העבר: לכיתות ט': תולדות המאה ה-20, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  10. ^ ז. אנטלס, Pluralism and Party Transformation in Lebanon (Leiden, 1974)‎ ו-פ. סטוקס, "The Supervigilantes: The Lebanese Kataeb Party as Builder Surrogate and Defender of the State:, Middle Eastern Studies, vol 11 (October 1975)‎, עמ' 215-236
  11. ^ IA logo.png Lebanon's Phalanges Party keeps "Nazi" Salute! בתאריך 13 בנובמבר 2016, בארכיון האינטרנט
  12. ^ הודעת פירוק מס' 1472, Dar El Amal Publishing, History of the Lebanese Kataeb, חלק 1, עמ' 348
  13. ^ הירו, עמ' 115
  14. ^ דיליפ הירו, (Inside the Middle East (Routledge Revivals, הוצאת רואוטלדג', 2013 (הוצאה מחודשת), עמ' 114
  15. ^ הירו, עמ' 114
  16. ^ Lebanon (10/08)‎, באתר מחלקת המדינה של ארצות הברית
  17. ^ החלטת הלשכה הפוליטית של מפלגת הכתאיב מס' 1633, פרוטוקול הפגישה 23.01.61. החלטת הלשכה הפוליטית מס' 1636.
  18. ^ נאום של סמיר ג'עג'ע ב-13 ביולי 1986.
  19. ^ דן קורנסטייג', LEBANON: The Party System from 1963 to 2000, באתר של פרופ' קנת ג'נדה, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, 2000
  20. ^ תיאודור הנף, Coexistence in Wartime Lebanon: Decline of a State and Rise of a Nation, הוצאת י. ב. טאוריס, 2015, עמ' 168
  21. ^ מייקל סי. הדסון, ‎"Palestinians in Lebanon: The Common Story", Journal of Refugee Studies כרך 10, מס' 3, 1997
  22. ^ 104 Report of the Commission of Inquiry into the events at the refugee camps in Beirut- 8 February 1983, באתר משרד החוץ (באנגלית)
  23. ^ פאריד אל-קאזן, The Breakdown of the State in Lebanon, 1967-1976, ‏ISBN 978-0674081055, ‏2001, עמ' 303
  24. ^ תומאס קולאלו, הארווי סמית'‏, Lebanon: a country study, ספריית הקונגרס, וושינגטון 1989, עמ' 157
  25. ^ בשיר ג'ומאייל התנגד לפלישה הסורית למזרח ביירות באותה העת, ואילו מנהיגים אחרים בפלנגות תמכו בה. על כן, המימון נועד לפייס את דעתו של בשיר בנושא. ראו מעבודת דוקטורט של פאואז טרבולסי בשם "Le long coup d’Etat phalangiste" ‏פה (בצרפתית)
  26. ^ כך יורם המזרחי, ממקימי צד"ל, תיאר את ה-SKS:

    שמעם מטיל האימה של SKS לא הרשים הרבה בגזרה המזרחית (שאז הייתה מובלעת) ואחרי שהלוחמים מביירות לא הוכיחו עצמם בתפקידי סיור או תפיסת מוצבים, הם שימשו מעין עתודה רכובת נגמ"שי שלל רוסיים BTR-152. כך קרה שכמה פעמים עלו למזרע'ה, סיירו בשטח ההררי בין שובא לשבעא'ה והתגלו... כמבריחי סיגריות ועראק, טיפוסים שליליים, שפעם אחר פעם סירבו להשתתף במבצעים "מסוכנים"... או שנמלטו כל עוד נפשם בם מיחידת צ'עיאקה שאחרי כיבוש מארון א ראס ביצעו התקפת נגד מוצלחת ועקרו כח נוצרי שהפקיר בשטח לא רק גוויות אלא גם שני זחל"מים, טנק שרמן וג'יפ... מספר פעמים הוזעקתי להר "להרגיע" אנשי SKS שאיימו לעלות על הכפר (חוות שבעא) בניגוד להוראות מפורשות של פיקוד הצפון. פעם מנעתי עימות חמוש בין "הנועזים" הביירותים לכח טנקי שרמן של רס"ן חדאד. אחדים מאנשי SKS נשלחו "לצינון" בכלא מגידו, שם המתינו למועד הפלגת נחתת שתחזירם לג'וניה, כל זה בניגוד לרצון השייח' בשיר...

  27. ^ פול א. ג'ורידיני, ר.ד. מק'לאורין, ג'יימס מ. פרייס, Military operations in selected Lebanese built-up areas, 1975 - 1978,‏ U. S. Army Human Engineering Laboratory, אלכסנדריה 1979
  28. ^ סאמר קאסיס, 1975 - 2005: 30 Years of Military Vehicles In Lebanon, ‏ISBN 9953-0-0705-5,‏ Elite Group, ‏2006
  29. ^ קאסיס, עמ' 58-60
  30. ^ ג'ורידיני, מק'לאורין, פרייס, נספח D, עמ' D-3
  31. ^ קאסיס, עמ' 27–28, 57
  32. ^ ג'ורידיני, מק'לאורין, פרייס, נספח A, עמ' A-10, נספח D, עמ' D-5
  33. ^ דניאל סובלמן, על סף תהום? לבנון בצל משבר פנימי, עמ' 2, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2007
  34. ^ נעמי ויינברגר, Syrian Intervention in Lebanon: The 1975-76 Civil War,‏הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1986, עמ' 147, ISBN 0195040104
  35. ^ סמיר כאלף, Civil and Uncivil Violence in Lebanon: A History of the Internationalization of Human Contact,‏ הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2003, עמ' 228f,‏ ISBN 9780231124775
  36. ^ קייס פירו, המזרח התיכון בימינו - לבנון: אתגר השונות, עמ' 176–177, האוניברסיטה הפתוחה, מסת"ב 978-965-06-1364-8 ISBN, רעננה 2013
  37. ^ למשל הצהרת פייר ג'ומאייל ב-6 בפברואר 1976. עמדה זו הייתה מקובלת בקרב המארונים, גם נשיא לבנון סולימאן פרנג'יה הביע דעה דומה ב-19 ביולי 1976, דורי שמעון ב-21 ביולי ואביו כמיל שמעון ב-16 בספטמבר
  38. ^ הודעת נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בנושא
  39. ^ ראו תומאס פרידמן, מביירות לירושלים
  40. ^ הסכם בין ממשלת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה של לבנון, 17 במאי 1983, באתר הכנסת
  41. ^ 114 Agreement between Israel and Lebanon- 17 May 1983 באתר משרד החוץ (באנגלית)
  42. ^ סינת'יה בראון, פרהד קארים, Playing the "communal Card": Communal Violence and Human Rights,‏ HRW 1995, עמ' 133
  43. ^ ראו Israel and South Lebanon, באתר Washington Report on Middle East Affairs,‏ 5 במרץ 1984
  44. ^
    אירוע הרוגים מוסלמים (משוער) הרוגים נוצרים (משוער) מקור
    השבת השחורה 110 - יא ביירות
    טבח כרנתינא 1,500 - האריס
    טבח דאמור - 600 ניסן
    טבח שכא - 120
    טבח תל א-זעתר 2,000 - [1]
    טבח סברה ושתילה 800 - שיף-יערי, עמ' 282
  45. ^ פירו, עמ' 187-188
  46. ^ ויליאם האריס, Faces of Lebanon. Sects, Wars, and Global Extensions ‏(1996) הוצאת מרקוס וינר, פרינסטון ISBN 1-55876-115-2 (עמוד 162) כותב כך: "the massacre of 1,500 Palestinians, Shi'is, and others in Karantina and Maslakh, and the revenge killings of hundreds of Christians in Damur" [2]
  47. ^ 47.0 47.1 האריס, עמוד 165
  48. ^ משרד ראש הממשלה, פרוטוקולי ישיבת הממשלה בהקמת ועדת כַּהַן ובקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצווייג, ארכיון המדינה
  49. ^ על-פי מספר עדויות, המשפחה הייתה מעורבת בהברחת סמים, ממנה עשתה את הונה הגדול. כמו כן, באזורי שליטה גבו לעיתים הפלנגות דמי חסות מעסקים מקומיים. לוחמי הפלנגות עצמם כונו לעיתים כ"גורמים מפוקפקים" ופושעים.
  50. ^ לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון ראשיד כראמה, כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדה של פרנג'יה החלה ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.
  51. ^ טקסט ההסכם (באנגלית)
  52. ^ רולה אל-חוסייני, Pax Syriana: Elite Politics in Postwar Lebanon, הוצאת אוניברסיטת סירקיוז, 2012, עמ' 47
  53. ^ Lebanon's Christian Party leader dies, באתר UPI‏, 17 בנובמבר 1998
  54. ^ אל-חוסייני, עמ' 47-48
  55. ^ ראו סבין דרוס Phalange leadership ready to expel Gemayel from party, באתר הדיילי סטאר, 8 ביולי 2002
  56. ^ ראו בדיווח חדשותי זה
  57. ^ ג'ומאייל מודה בתבוסתו ומאשים את הסורים, באתר אל-ג'זירה, 7 באוגוסט 2007 (בערבית)
  58. ^ רועי נחמיאס, לבנון: נציג האופוזיציה גבר על הנשיא לשעבר, באתר ynet, 6 באוגוסט 2007
  59. ^ רועי נחמיאס, התנקשות במזרח ביירות: חבר פרלמנט נרצח, באתר ynet, 19 בספטמבר 2007
  60. ^ Gemayel demands guarantees from Hezbollah to ensure safety of Lebanese citizens, ‏באתר NOW Lebanon,‏ 17 ביוני 2009
  61. ^ 61.0 61.1 אזמינה סידיק, Hezbollah Is a Terror Group. The West Needs to Wake Up, באתר מפלגת הכתאיב, במקור: CNN
  62. ^ Gemayel Voices Concern Over Hezbollah's Dominion, באתר מפלגת הכתאיב
  63. ^ Gemayel: Hezbollah Cannot Subdue the Lebanese People, באתר מפלגת הכתאיב
  64. ^ "Kataeb Party Unveils 131-Point Platform". Kataeb.org. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2018.
  65. ^ March 14 Student Bodies Rally at Foreign Ministry to Demand Syrian Ambassador’s Expulsion, אתר נהרת, ‏29 באוגוסט 2012
  66. ^ א. ב. פיקאליחרדת הנוצרים בלבנון מפני דאעש וג'בהת אל-נוצרה, אתר מכון ממרי - המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, ‏19 במאי 2015
ערך מומלץ
7 ביולי

7 ביולי הוא היום ה-188 בשנה (189 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 177 ימים.

בריגדת מרדה

בריגדת מרדה (בערבית: تيار المردة) הייתה מיליציה מארונית בזמן מלחמת האזרחים בלבנון. היא נקראה על שם לוחמי מרדה שפעלו בראשית ימי הביניים. בשיאה מנתה המיליציה כ-5,000 חברים. כוח צבאי זה היה המיליציה האישית של סולימאן פרנג'יה - נשיא לבנון בעת פרוץ מלחמת האזרחים. המיליציה כונתה גם צבא השחרור של זע'רתא, על שם עיר הולדתו של פרנג'יה. במהלך מלחמת האזרחים הייתה זע'רתא מעוז הנוצרים בלבנון וחזית הלחימה במוסלמים ובכוחות אש"ף שמעוזם היה בטריפולי השכנה.

בתחילה חברה בריגדת מרדה לכתאיב - הפלנגות הנוצריות, אך בשנת 1978 חל קרע בין התנועות, על רקע הקשרים של משפחת ג'ומאייל עם ישראל וגביית דמי חסות. מקורות לבנוניים טוענים שחולייה של הפלנגות, בהנהגת סמיר ג'עג'ע ואלי חובייקה, תקפה את בית הקיץ של טוני פרנג'יה (ככל הנראה בהוראת בשיר ג'ומאייל) ואנשיהם ניסו להשתלט על עיירת הקיט אהדן הסמוכה. טוני ומשפחתו נרצחו, ועוד 35 גברים, נשים וטף. בעקבות האירוע אימצה משפחת פרנג'יה קו פרו-סורי והפסיקה להשתתף בפגישות עם החזית הלבנונית.

לאחר הרצח נשארה בריגדת מרדה כוח עצמאי ולא חברה לכוחות הלבנוניים, והיא זוכה לתמיכה עד היום. שרידיה משמשים היום ככוח האישי של בנו של טוני פרנג'יה, סולימאן, ומרבית תומכיה דווקא מוסלמים שיעים ולא נוצרים.

בשיר ג'ומאייל

בשיר ג'ומאייל (בערבית: بشير الجميّل, תעתיק מדויק: בשיר אלגֻ'מַיְל) (10 בנובמבר 1947 - 14 בספטמבר 1982) היה מנהיג לבנוני נוצרי. נרצח לאחר בחירתו לנשיא לבנון. בנו של פייר ג'ומאייל, מייסד ארגון הפלנגות הנוצריות.

המפלגה הליברלית הלאומית (לבנון)

המפלגה הליברלית הלאומית (ערבית: حزب الوطنيين الاحرار) היא מפלגה לבנונית שנוסדה על ידי נשיא לבנון כמיל שמעון בשנת 1958. כיום, ראש המפלגה הוא דורי שמעון, בנו. מרבית תומכי המפלגה היו מאז ומעולם נוצרים ובפרט המארונים שבהם.

במהלך מלחמת האזרחים בלבנון המל"ל פעלה לצידן של מפלגות נוצריות אחרות נגד התנועה הלבנונית הלאומית של גוש השמאל. הכוח הלוחם של המפלגה הייתה מיליציית הנמרים שבראשה עמד בנו של כמיל שמעון, דני. ב-1976 הצטרפה המל"ל לצד מפלגות נוצריות אחרות כגון הפלנגות הנוצריות לחזית הלבנונית. בה בעת, הנמרים השתלבו בכוח הלוחם של החזית - הכוחות הלבנוניים, שהונהגה על ידי מפקד הפלנגות בשיר ג'ומייל. ב-1980 ניסה ג'ומייל לאחד את הנהגת הנוצרים ולחסל את יריביו, ובהתקפת פתע ב-7 ביולי 1980 שזכתה לכינוי "יום הסכינים הארוכות", על בסיס הנמרים בסאפרא חיסל המיליציה. עם זאת, המפלגה הצליחה לשרוד את המתקפה. מותו של כמיל שמעון ב-1987, ההתנקשות ביורשו ובנו דני ב-1990, התחזקות הכוחות הלבנוניים כמפלגה פוליטית, החלישו את התמיכה במפלגה.

כיום בראש המפלגה עומד דורי שמעון בנו הבכור, אך הפחות כריזמטי של כמיל. דורי מכהן כראש עיריית דיר אל-קמר. המפלגה נמנעה מלהשתתף בבחירות לפרלמנט הלבנוני במהלך שנות הכיבוש הסורי את לבנון, בדומה למפלגות נוצריות אחרות. תומכי המפלגה השתתפו במהפכת הארזים ב-2005. באותה שנה השתלבה התנועה ברשימת מפגש קרנת שהואן הנוצרית והאנטי סורית, אולם לאחר מכן פרשה ממנה בהאשמת האיחוד בשחיתות.

מצפת פעולה עם מחנה ה-14 במרץ.

הקו הירוק (ביירות)

הקו הירוק (בערבית: خط أخضر, תעתיק מדויק: ח'ט אחצ'ר) היה קו הפרדה אשר חילק את בירת לבנון, ביירות, לשני חלקים לפי חלוקה עדתית בתקופת מלחמת האזרחים הלבנונית. קו זה, נקבע באופן לא-רשמי עם תחילתה של מלחמת האזרחים בשנת 1975 והוא חדל מלהתקיים עם סיום המלחמה בשנת 1990. העיר אוחדה זמנית בשנת 1984 וקו הפרדה זה בוטל, אך האיחוד לא החזיק זמן רב והעיר חולקה מחדש.

ה"קו הירוק" חילק את ביירות לשני חלקים: החלק המזרחי - המאוכלס ברובו בנוצרים והחלק המערבי - המאוכלס ברובו במוסלמים ובו גם שכנו מחנות הפליטים הפלסטיניים. החלק המזרחי, נשלט על ידי המיליציה המארונית "הכוחות הלבנוניים" אשר מרבית לוחמיה נמנו עם לוחמי "הפלנגות הנוצריות" ואילו מערב העיר נשלטה על ידי פלגים של אש"ף. השכונות השיעיות בחלקו הדרומי של מערב ביירות נשלטו על ידי מיליציות שיעיות, בתחילה המיליציה "אמל" של האימאם מוסא א-צדר הנחשבת למתונה וחילונית יותר ומאוחר יותר על ידי חזבאללה, שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים על ידי משמרות המהפכה האיראניים ונחשבת למיליציה קיצונית.

על אף ששתי הקבוצות אשר שלטו בצידו המערבי של הקו הירוק, השיעים הלבנונים והפלסטינים, היו מוסלמים בדתם הם התחרו זה בזה על שליטה מלאה בחלק המערבי של העיר. מאוחר יותר, השיעים אף נלחמו בינם לבין עצמם על שליטה בדרום ביירות במלחמת המחנות. במהלך לחימה זו, גברה תמיכת האוכלוסייה השיעית בדרום ביירות בחזבאללה ושליטת המיליציה ברבעים השיעיים התחזקה, על חשבון אמל אשר נחלה מפלה ואיבדה תומכים רבים.

בשנת 1987, לאחר הרצחו של רשיד כראמי, התמנה מישל עאון המארוני לתפקיד ראש ממשלת לבנון וזאת על אף שלפי האמנה הלבנונית, תפקיד זה שמור למוסלמי סוני. מינויו של עאון חילק גם את השלטון בעיר: נוצריי מזרח ביירות, קיבלו על עצמם את עאון כראש הממשלה אך המוסלמים, תושבי מערב העיר, התנגדו למהלך וראו בו הפרה של האמנה הלבנונית, כך נוצר מצב בו עאון היה לסמכות ראש הממשלה במזרח ביירות בלבד. מאוחר יותר בשנה זו נכבש החלק המערבי של העיר על ידי צבא סוריה.

בשכונות הקרובות לקו הירוק התרחשו קרבות הצלפים הקשים ביותר בכל מלחמת האזרחים ובקרב קו ההפרדה פעלו גורמי טרור אסלאמיים רבים, בין השאר, החל ארגון הטרור חזבאללה את פעילותו הטרוריסטית בירי צלפים על אזרחים נוצרים שעברו בקרבת הקו הירוק, ושכונות אלו ספגו פגיעות והרס רב. המעבר בין שני צדי קו ההפרדה היה קשה ומסוכן ורבים נהרגו בדרכם מירי צלפים. בתום מלחמת האזרחים בלבנון החלה ממשלת לבנון לפעול לשיקום העיר וכללה בפעולות שיקום אלו גם את השכונות הקרובות לקו ההפרדה, אשר קיבלו את השם "שכונות הקו הירוק" בעגה המקומית. על אף מאמצי השיקום הרבים, שכונות אלו טרם שוקמו סופית ובחלקן אף מבנים הרוסים כליל. לאחר מלחמת האזרחים, התפתחה בלבנון "תיירות מלחמה" והשכונות ההרוסות בקרבת הקו הירוק מהוות את אחד מהאתרים הבולטים בסוגת תיירות זו, ובהן ניתן שרידים בולטים ביותר למלחמת האזרחים.

קו ההפרדה עבר בשכונות מרובות עצים וצמחייה ועל כך קיבל את השם "הקו הירוק".

התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון

התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון היא תקופה של כ-14 שנים שהסתיימה ב-1982, במהלכם הארגונים החמושים של הפלסטינים, ובראשם הפת"ח, אשר גורשו מירדן באירועי ספטמבר השחור ב-1970, התמקמו באזור הדרום-מזרחי של לבנון לעומק השטח ופעלו מול ארגונים לבנוניים מקומיים, מה שהיה מבין הגורמים העיקריים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ולמעורבות ישראלית בלבנון. אזורי השליטה של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון כונו בישראל פתחלנד, על שם ארגון הפתח בראשותו של יאסר ערפאת, שהיה לארגון הדומיננטי ביניהם, כמוביל בארגון לשחרור פלסטין.

התבססות ראשונית של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון החלה כבר בסוף שנות ה-60, אז הוציאו מלבנון מספר פיגועים לרבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה ותקיפת מטוס אל על באתונה, שהביאו לביצוע מבצע תשורה בדצמבר 1968. עם הגעתם בתחילת שנות ה-70 מירדן, ארגוני הטרור הפלסטיניים העיקריים מצאו בדרום לבנון אוכלוסייה תומכת - פליטים פלסטינים שממשלת לבנון התירה להם לשהות במחנות פליטים באזור, בתנאי שלא יירו משם לעבר ישראל. תמיכה זו אפשרה ליאסר ערפאת להתבסס במקום ולהקים תשתית ללחימה נגד ישראל. בשנת 1974, הצליח אש"ף להשתלט על בסיסי צבא לבנון באזור ודחק מיליציות אחרות, מה שלבסוף הביא לפרוץ מלחמת אזרחים במדינה. פעילות צבאית של הארגונים הפלסטיניים התגברה במהלך מלחמת האזרחים הכוללת בלבנון, ובעקבותיה קיבע ערפאת את מעמדו כשליט מעשי בשטח. משם ירו אנשיו קטיושות אל עבר יישובי צפון ישראל, ושלחו חוליות טרור לבצע פיגועים על אדמת ישראל, ביניהם: הפיגועים בכביש החוף ובמשגב עם. ממשלת לבנון, ללא צבא מסודר ומאורגן, לא יכלה למנוע מערפאת ומהארגונים לעשות כרצונם בכל השטח שעליו שלטו. ההתבססות הפלסטינית ספגה מכה עם מבצע ליטני בהובלת ישראל מחד ועם פעילות תקיפה של מיליציות לבנוניות נוצריות מאידך. ארגוני הטרור הפלסטיניים ספגו מפלה בשנת 1982 עם מלחמת לבנון הראשונה במהלכה פלשה ישראל ללבנון בברית עם מיליציות נוצריות (הפלנגות הנוצריות, החזית הלבנונית וצד"ל) והביסה את אש"ף.

ויליאם חאווי

ויליאם אמין חאווי (בערבית: وليم أمين حاوي, 5 בספטמבר 1908 - 13 ביולי 1976) היה ראש מועצת הביטחון של מפלגת הכתאיב הלבנונית, הידועה גם בשם "הפלנגות הנוצריות". חאווי הצטרף ללשכה הפוליטית של המפלגה ב-1952, וייסד את המיליציה החדשה של המפלגה ב-1961. נהרג מירי צלף פלסטיני בעת המצור שערכו הפלנגות על מחנה הפליטים תל א-זעתר.

טבח סברה ושתילה

טבח סברה ושתילה הוא טבח שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, בין ה-16 בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה, בורג' אל-בראג'נה ושכונת אל-פאכהאני שבמערב ביירות. כוחות הפלנגות נכנסו למחנה כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות.

טיים (מגזין)

טיים (באנגלית: Time, נכתב TIME) הוא שבועון אמריקאי, הראשון מסוגו בארצות הברית והנמכר ביותר מסוגו עד היום. שש שנים אחריו קמו שני שבועונים דומים אחרים, ניוזוויק ו-U.S. News & World Report, הדומים לו באופיים, אף כי נטייתו הפוליטית של הראשון היא מעט יותר שמאלית ממנו ואילו האחרון נחשב מעט יותר ימני ממנו. העורך הראשי של טיים מאז 2017 הוא אדוארד פלסנטל. מהדורה אירופית של השבועון מתפרסמת בלונדון (ומתרכזת אף בענייני המזרח התיכון, אפריקה ומאז שנת 2003 - אמריקה הלטינית) ומהדורה אסייתית מתפרסמת בהונג קונג.

יחסי ישראל–לבנון

היחסים בין ישראל ללבנון מעולם לא התקיימו במישור הכלכלי או הדיפלומטי, אף שלבנון הייתה המדינה הראשונה בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל בשנת 1949. לבנון לא השתתפה במלחמת ששת הימים ב-1967 או במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 באופן משמעותי, ועד שנות ה-70 המוקדמות היה גבול לבנון-ישראל הרגוע ביותר מבין שאר גבולותיה של ישראל עם מדינות ערב. קו הגבול בין ישראל ללבנון מכונה "הקו הכחול"ככלל, מרבית היחסים של ישראל עם לבנון נוהלו עם האוכלוסייה הנוצרית בלבנון, וכמעט שלא התקיימו יחסים כלשהם עם האוכלוסייה המוסלמית במדינה.

מחנה ה-14 במרץ

קואליציית 14 במרץ (בערבית تحالف 14 آذار, תחאלוף 14 אד'אר - נקראת על שם תאריך מהפכת הארזים), היא ברית בפרלמנט הלבנוני המורכבת ממספר מפלגות וחברי מפלגות הדוגלים בעצמאות וריבונות לבנון. ההתנגדות להשפעת סוריה בלבנון, עם אירועי מהפכת הארזים ויציאת סוריה מלבנון בשנת 2005, היוותה הבסיס להקמת הברית. רוב השותפים לה הם מוסלמים סונים ונוצרים ומיעוטם מוסלמים שיעים.

שמה של קואליציה זו נגזר מתאריכה של מהפכת הארזים, שבה צעדו למעלה ממיליון אזרחים לבנונים למרכז ביירות בתביעה לגרש את כוחותיה הצבאיים של סוריה משטח לבנון ב-14 במרץ 2005. זאת, בעקבות ההתנקשות בחייו של רפיק אל-חרירי, התנקשות שביצועה יוחס על ידי לבנון, צרפת ומרבית מדינות העולם לסוריה ולתומכיה בלבנון. הברית מונהגת על ידי זרם העתיד, הכוחות הלבנוניים ומפלגת הפלנגות הנוצריות. בחודשים מאי ויוני 2005 הפכה ברית זו לדומיננטית בפרלמנט הלבנוני. יריבתה הפוליטית היא קואליציית 8 במרץ בהנהגת חזבאללה, אמל והזרם הפטריוטי החופשי.

נדים ג'ומאייל

נדים ג'ומאייל (בערבית: نديم الجمّيل; תעתיק מדויק: נדים אלג'מיל; נולד ב-1 במאי 1982) הוא פוליטיקאי לבנוני, חבר פרלמנט מכהן מטעם מפלגת הכתאיב ("הפלנגות הנוצריות").

נשיא לבנון

נשיא לבנון הוא ראש המדינה הלבנונית על פי חוקת לבנון. על פי השיטה הפוליטית של לבנון, אחת לארבע שנים נערכות בחירות לבית המחוקקים, ובית המחוקקים בוחר את הנשיא לתקופה יחידה של 6 שנים. החוקה קובעת כי אף על פי שבלבנון רוב מוסלמי, הנשיא ימונה מקרב הנוצרים המארונים, זאת מפני שעם קבלת עצמאותה, בלבנון היה רוב נוצרי קטן, והאמנה הלאומית מ-1943 (עם שינויים אשר סוכמו בהסכם טאיף) היא זו שמגדירה את חלוקת המשרות הבכירות בלבנון עד היום.

סאמי ג'ומאייל

סאמי ג'ומאייל (בערבית: سامي الجميّل, תעתיק מדויק: סאמי אלג'מיל; נולד ב-3 בדצמבר 1980) הוא פוליטיקאי לבנוני וחבר פרלמנט מטעם מפלגת הכתאיב ("הפלנגות הנוצריות"). עורך דין במקצועו.

סמיר ג'עג'ע

סמיר ג'עג'ע (בערבית: سمير جعجع, נולד ב-25 באוקטובר 1952) הוא מנהיג המיליציה והמפלגה הלבנונית הימנית "הכוחות הלבנוניים".

ג'עג'ע נידון למספר עונשי מאסר עולם על פשעים שהורשע בביצועם במהלך מלחמת האזרחים בלבנון בשנים 1975–1990, אולם לאחר החלטת הפרלמנט הלבנוני ב-18 ביולי 2005 זכה לחנינה. הוא המנהיג היחיד מתקופת מלחמת האזרחים אשר הועמד למשפט בגין פשעים שביצע בזמן המלחמה.

סעד חדאד

סעד חדאד (בערבית: سعد حداد; 1938‏ - 14 בינואר 1984) היה איש צבא לבנוני ומייסדו של צבא לבנון החופשית שהפך ברבות הימים לצבא דרום לבנון.

פלאנגה

פלאנגה (בליטאית: Palanga, ביידיש: פּאַלאָנגע) היא עיר קיט השוכנת במערב ליטא לחוף הים הבלטי. העיר נחשבת כמרכז התיירות בליטא בעונות הקיץ ויש בה חופים רבים (18 ק"מ אורך ומעל ל-300 מטר רוחב).

פתחלנד

פתחלנד הוא כינוי ישראלי לשטח מאדמת לבנון אשר נשלט במשך כ-10 שנים על ידי ארגון הפת"ח ואחר כך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אין לשטח זה גבולות רשמיים, אך מדובר על האזור הדרום-מזרחי של לבנון (הבקאע), סמוך לגבול עם ישראל, בעיקר באזור החרמון.

הכינוי לאזור ניתן על ידי אלוף פיקוד הצפון הישראלי ב-1969, דוד אלעזר.

צבא לבנון החופשית

צבא לבנון החופשית (בערבית: جيش لبنان الحر, תעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלחֻר) היה מיליציה נוצרית, מארונית ברובה, שפעלה בדרום לבנון במלחמת האזרחים הלבנונית ונלחמה במיליציות אסלאמיות. המיליציה נודעה בשיתוף הפעולה שלה עם ישראל, ממנה זכתה לסיוע צבאי ואזרחי.

לאחר כניסת ישראל ללבנון התרחבה המיליציה לכדי שישה גדודים והפכה לצבא קטן, ובאותה העת החל גיוס לוחמים דרוזים ומוסלמים (שיעים וסונים) למיליציה. לאחר מותו של מפקדה, רב-סרן סעד חדאד, שונה שמה של המיליציה לצבא דרום לבנון ובשם זה היא פעלה עד לנסיגת ישראל מרצועת הביטחון בשנת 2000, כאשר חלק מלוחמיה הסגירו עצמם לשלטונות בביירות וחלק עזב את גבולות לבנון.

צבא לבנון החופשית היה מיליציה צבאית בלבד ולא מפלגה או גוף פוליטי, להבדיל מרובן המוחלט של המיליציות שנלחמו במלחמת האזרחים בלבנון. עם זאת, המיליציה אימצה קו אידאולוגי דומה למפלגות הנוצריות הימניות הלאומיות, איתן שמרה על ברית לאורך מלחמת האזרחים. המיליציה התנגדה לפלסטינים ולמיליציות האסלאמיות בלבנון, ויחסה אליהם היה תקיף מאוד. בשני גורמים אלו ראתה המיליציה טרוריסטים, ובפלסטינים בפרט פולשים. תומכי המיליציה נמנו מאז ומתמיד עם תומכי הקואליציה הנוצרית הכוחות הלבנוניים, והתמיכה התחלקה בעיקר בין הפלנגות הנוצריות לשומרי הארזים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.