הפילוסופיה הרביעית

הפילוסופיה הרביעית הוא הכינוי שהעניק יוסף בן מתתיהו[1][2] (והמקובל כיום) לאסכולה של כת יהודית, שהתקיימה לצד שלוש הכיתות המוכרות של תקופת בית שני: הצדוקים, הפרושים והאיסיים; כת זו נוסדה בידי יהודה בן חזקיה הקנאי הגלילי בשנת 6 לספירה.

הקבוצה ראתה בחתירה לחרות מדינית חזות הכל, עד כדי העלאתה לדרגת ערך דתי. היא האמינה אך ורק במנהיגותו של אלוהים עד כדי מוכנות לסבול כל עינוי, עד מוות, ובלבד שלא תאלץ להכיר באדנותו/סמכותו העליונה של מנהיג בשר-ודם. כניעה לקיסר הרומי נתפשה אצלם כעבירה דתית חמורה; הם האמינו כי מלכות האל בוא-תבוא, בהתערבות האדם. מתוקף קנאותה גיבשו לעצמם אנשי הקבוצה את דרכי הפעולה הבאות: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת נפשם על מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העקרון על כל אחד אחר כדי לצרפו אליהם. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול, ובפרט לסיקריים.

הפילוסופיה הרביעית וקשיי שיוכה

בין המאפיינים המרכזיים של המרד הגדול היה העדר מנהיג אחד, מוסכם ומקובל על כל המורדים, וזאת בהשוואה למרד החשמונאים שקדם לו, ולמרד בר-כוכבא שאירע אחריו. אופיו של המרד השתנה ממקום למקום, ובחלוף הזמן, וכן לפי תפיסת עולמם של מנהיגי המורדים. נמצאו בקבוצה כהנים, ממשלת המרד המתונה, יוסף בן מתתיהו, יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, אלעזר בן יאיר, מנחם בן יהודה ועוד, וביניהם נמנו פרושים, קנאים, סיקריים ועוד - כמסגרות קבוצתיות-כיתתיות גדולות יותר.

הקבוצות הקיצוניות מכונות בפי יוסף בן-מתתיהו (ההיסטוריון היחיד שתיעד את המרד ממקור ראשון) בכינויים שונים: "קנאים" ("זאלוטאי" ביוונית), "סיקריים" ("סיקאריאוי" ביוונית) ו"שודדים" ("לאסטוי" ביוונית). החוקרים חלוקים ביניהם באשר למאפיינים המיוחדים של כל אחת מכתות-המישנה, ויש הטוענים לחיבור מכליל של כל הקבוצות הללו גם יחד. בהקשר לקבוצות אלה, מציג יוסף בן מתתיהו את כת "הפילוסופיה הרביעית", ששמשה אולי כאורים-ותומים, כמסד הרעיוני לכל הקבוצות הקיצוניות המרדניות:

ואין פורענות שלא צמחה מאותם אנשים ולא פשטה במלוא העם יותר מכפי שאפשר לספר. מלחמות שהתרגשו ואי-אפשר היה להפסיק את חוזקת ידן, אובדן ידידים, שהיה בהם כדי להקל על הסבל, פשיטות ומעשי שוד גדולים ורצח אנשים נכבדים, למראית עין לשם תיקון ענייני הכלל ולמעשה מתוך תקוות בצע לעצמם. מכל אלה נולדו מאליהן מהומות והרג אזרחים – מצד אחד על ידי טבח אחים ... ומצד שני בידי האויבים. ורעב גרם לחוסר בושה גמור ולכיבוש ערים והריסתן, עד שמריבה זו איכלה גם את מקדש אלוהים באש האויב

יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יח, 8-6

בהאשמה חמורה וכבדה זו מפי יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המתונים במרד הגדול, יש הכללה והפרזה, אך יש בה גם כדי להציג את הסכנות לכאורה במסריה של "הפילוסופיה הרביעית".

יסודות הכת

"הפילוסופיה הרביעית" קמה והייתה לכת, לקבוצה אמונית-אידאולוגית, בשנת 6 לספירה (לדברי יוסף בן מתתיהו), כפועל-יוצא ממהלך רומי פרובינקיאלי לאחר פטירת בני הורדוס המלך, אז ניסו הרומאים לקיים מיפקד אדמות לצורך הטלת מס, מה שהביא להתמרמרות רבה בציבור היהודי.

מייסד הכת היה יהודה הגלילי, בנו של חזקיה איש הגליל. חזקיה אביו עמד בראש חבורה מרדנית שפעלה בגליל, בדומה לקבוצות מרדניות אחרות, ונהגה להציק ולהטריד את הורדוס, כשהיה בראשית דרכו מושל הגליל מטעם הרומאים. הורדוס לכד את חזקיה, "ראש השודדים אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה"[3], והמית אותו. ייתכן שלמעשה חבורה זו, וחבורות כמותה, היוו את הבסיס לכת הפילוסופיה הרביעית, בניגוד לדברי יוסף בן מתתיהו.

בנו של חזקיה, יהודה הגלילי, שהתחנך על ברכי המרדנות, ההתנגדות לשלטון הרומי, הקנאות הדתית ולא פחות מזה המשיחיות והמלכותיות, ניצל את המיפקד הרומי הפרובינקיאלי בשנת 6 לספירה, שתכליתו הייתה שמאות קרקע ונכסים למטרות מיסוי ("קנסוס" – census בלטינית), כדי לקרוא למרידה ברומאים. יהודה טען כי המיזם הרומי מסמל את ראשית השיעבוד היהודי, לכן אין לשתף פעולה עם הרומאים ולעשות מעשה, וכלשון יוסף בן מתתיהו: "הם (יהודה, הנקרא שם "איש הגולן", ועמו צדוק הפרושי) אמרו, ששומה (הקנסוס) זו אינה מביאה לשום דבר אלא לעבדות גלויה, וקראו לעם להילחם על חירותו"[4]. אפשר להניח שמודל ההסתייגות העממית, המודרך על ידי הנבואה, למיפקד שיזם דוד המלך (שמ"ב כד; דברי הימים א' כא), עמד לנגד עיניו של יהודה הגלילי (או איש הגולן), מתוך הנחה דתית-קדמונית שחטא הוא לפקוד - כמותית - את בני ישראל על ידי מנהיג בשר-ודם, כפי שדוד המלך עצמו התייסר על כך, וביקש סליחה ומחילה.

בכל מקרה היה הקנסוס הרומי, שסימל את ראשית הפיכת יהודה לפרובינקיה רומית (הגם שמסופחת לסוריה), אות וסימן ליהודה לרכז סביבו חבורת מתנגדים ולמרוד ברומאים.

בספרו "מלחמות היהודים" מוסיף יוסף בן מתתיהו פרט חשוב בקשר להתנגדותו של יהודה הגלילי לקנסוס הרומי, ואומר: "ובימיו (של קופוניוס – הנציב הרומי שנשלח ליהודה) הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד (ברומאים), באומרו כי חרפה תהיה להם אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים, ישאו עליהם גם עול בשר ודם"[5]. באמירה אחרונה זו הבדיל עצמו יהודה משאר הקבוצות המרדניות בכך שהכריז על התנגדות לכל צורה של שלטון בני אדם, ורמז, כפי שנראה בהמשך, על השאיפה להשליט מלכות שמים, מלכות האל, על הארץ.

האידאולוגיה של הכת

יוסף בן מתתיהו מכנה את הכת בשם "פילוסופיה", "אסכולה" או רעיון ("אידיה אייראסיס" – רעיון עצמי), כדי להציגה, חרף הסתייגותו ממעשי אנשיה, כאידאולוגיה וכחוכמה לעיני קוראיו היוונים והרומים. היא קרויה "הרביעית", לצד שלוש הכיתות הידועות – פרושים, צדוקים ואיסיים (כת מדבר יהודה), כאשר פעם הוא מקדים אותה לשלוש האחרות, ופעם מאחר אותה, בהערה שיש דמיון בינה לבין כת הפרושים.

"מנהיגה של הכת הפילוסופית הרביעית" – מדווח יוסף בן מתתיהו – "נעשה יהודה הגלילי. בכל שאר הדברים (הכת) מסכימה לדעתם של הפרושים, אולם אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי (הכת הזאת), והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי נקמה בקרוביהם ובידידיהם (ובלבד) שלא לכנות שום אדם בשם אדון"[2].

יש להניח, אם כי אין לכך הוכחות מוצקות, כי לנגד עיניהם של חברי הכת הנידונה ניצבו דמויותיהם של שלושה אישים קנאים בהיסטוריה היהודית שקדמו להם: הראשון – פנחס בן אלעזר ששחט את זמרי בן סלוא, מי שביקש לסגוד לבעל-פעור במדבר; פנחס נחשב לאבי-אבות הקנאים. השני – אליהו, אשר שחט את כוהני הבעל בהר הכרמל וניהל מסע של התנגדות למלכות אחאב ואיזבל וצידד בשלטון האל. השלישי – מתתיהו החשמונאי, אשר שחט את היהודי המתיוון בבואו להקריב לאלוהות הפגאנית-הלנית במודיעים; מתתיהו נהג, ואף התבטא בצורה גלויה, בתמיכה במעשה פנחס וב"מי-לה'-אלי!".

יהודה ומנחם מתמרדים

גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה, בן ראש השודדים חזקיה, אשר מילא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו, ויחד עמו פרץ למחסן הנשק המלכותי, ובציוד המלחמה שנתפש חימש את תומכיו המורדים שבאו להילחם כנגד כל תומכי השלטון הרומי.

(יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ב' ד' א')

ציטוט זה מתאר את מה שקרה ארבעים שנה מאוחר יותר, אז הוצאו שניים מבני יהודה הגלילי, יעקב ושמעון, להורג - בהוראת הנציב טיבריוס יוליוס אלכסנדר - על שום חלקם בהתססה אנטי-רומית. עשרים שנה אחר-כך, עם פרוץ המרד הגדול ברומאים בשנת 66 לספירה, מדווח יוסף בן מתתיהו כי קבוצת "הפילוסופיה הרביעית" נטלה מקום בולט במרידה. יוסף בן מתתיהו טורח להדגיש את הקשר והגשר על פני אותם שישים שנה, כשמול גזירותיו ומדיניותו האכזרית של הנציב הרומי האחרון, גסיוס פלורוס, הניפו יורשי-יורשיהם של מניחי היסוד ל"פילוסופיה הרביעית" את נס המרד "בטירוף דעתם" (כך בלשונו).

הדמות הרלוונטית בתקופת המרד הייתה מנחם (בן יהודה) הגלילי, אחד מבני יהודה הגלילי, ומעניין לבחון את מהלכיו ותוכניותיו, הדומות להפליא לאלו של אביו: "ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם, והוא בן יהודה המכונה 'הגלילי', אשר היה חכם ("סופיסטאס" ביוונית) גדול, וייסר בימי קוויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על פני האלוהים, ולקח עמו את רעיו ומיודעיו ועלה על מצדה. שם פתח בחוזק יד את בית הנשק אשר למלך הורדוס, והוציא משם את כל כלי הנשק וחילק אותם לעם הארץ ולשודדים אחרים ושם אותם לנושאי כליו. ובראשם בא בשערי ירושלים והתייצב בראש המורדים לנהל את המצור"[6].

אין לדעת האם הדמיון בין פעולות האב והבן מקורו בסיפור מסגרת מיתולוגי, או שמא פעל כאן חיקוי ואולי נסיבות האירועים הכתיבו מהלך דומה. בכל מקרה שני המנהיגים המורדים ביקשו לממש את תורתם – "הפילוסופיה הרביעית" – בדרך של פעילות מרדנית כנגד הרומאים. מנחם הזדרז להגיע לירושלים כדי להנהיג את קבוצות המורדים שהתארגנו בעיר ולהפיץ בקרבם את תורת החירות ושלטון האל - בכל.

שובו של מנחם לירושלים לווה בהדרת מלכות, כזו שיש בה כדי להציגו, על-פי פרשנות תורת הכת, כנציגו של האל עלי אדמות. בירושלים הפך מנחם למנהיג זמני של המרידה ופיקד על ניהול המצור על ארמון המלך הורדוס, שם התבצרו חיילי אגריפס השני והרומאים. חבורתו של מנחם השליטה בעיר טרור ואלימות - כך למשל חיסלו את חנניה, הכהן הגדול לשעבר, ואת אחיו חזקיה. כמיטב המסורת של "ריב האחים" קרא אלעזר, בנו של חנניה הכהן, תיגר על מנחם וסיעתו הקיצונית. לטענתו של אלעזר שגו כל אלה שהלכו בעקבות מנחם בן יהודה הגלילי, בכך שהחליפו עריץ (הנציב הרומי) בעריץ (מנחם). שתי הסיעות התנגשו ביניהן ובמהלך העימות האלים נהרג מנחם כשהוא לבוש בגדי מלכות.

שרידי הכת במצדה

Vista general de Masada
מבט על מצדה מצפון.

לאחר מות מנחם חברו חלק מחסידיו לסיקריקים שבהנהגת אלעזר בן יאיר (שהיה, על פי אחת המסורות, יוצא חלציו של יהודה הגלילי) והתבצרו במצדה. מידת השפעת חברי "הכת הרביעית" על הסיקריקים במצדה עשויה להתבהר משבודקים את נאומיו המרגשים של אלעזר בן יאיר ערב פרשיית ההתאבדות במרומי המצדה. בפתח נאומו הראשון, ובבואו לשכנע את הציבור לשלוח יד בנפשו, אמר אלעזר את הדברים הבאים:

"הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את האלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק... ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי עבדות עם שפטים נוראים, והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם ניפול חיים בידם... והנה אני חושב כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידינו למות מות גיבורים בני חורין"

מלחמות היהודים ז' ח' ו'

בהמשך הבליט אלעזר בן יאיר את מעורבות האל בכל מעשי הבריאה, לטוב ולרע מבחינת המתבונן. כלומר, בדמיון מפליא לעקרונות "הפילוסופיה הרביעית" – שלטון האל, אהבת החירות, הנכונות לשאת סבל ועינויים וקידוש המרדנות ברומאים – הציג אלעזר בן יאיר את ליבת האידאולוגיה הסיקרית, ולפחות את משנתו האישית הסדורה.

סאגת ההתאבדות, אגב, עשויה להתחבר לדבריו של יוסף בן מתתיהו, כי אנשי "הפילוסופיה הרביעית" היו נכונים להתייסר קשות למען אמונתם, ובכלל זה למסור נפשם על מימוש מטרותיהם. וכך הציע אלעזר בן יאיר לנוכחים: "על-כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות"[7]. בנאומו השני, שהוא הרבה יותר פילוסופי-הגותי, ומתקשר עם "הפילוסופיה הרביעית", דיבר אלעזר בן יאיר בשבחי המוות בנסיבות מסוימות: "השעה מצווה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המוות בלב נכון, כי רצון אלוהים הוא, ולא נוכל להימלט מן הגזירה"; וכן: "הן למוות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו"[8]. קידוש המוות מהווה חוליה חשובה המחברת בין חוליות שרשרת "הפילוסופיה הרביעית".

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיף 9.
  2. ^ 2.0 2.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיף 23.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק י, פסקה ה.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיף 4.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק ח, פסקה א.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק יז, פסקה ח.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז, פרק ח, פסקה ו.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז, פרק ח, פסקה ז.
איסיים

האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות ים המלח, הגם שאחרים חולקים על כך.

אלעזר בן יאיר

אלעזר בן יאיר היה צאצא של יהודה הגלילי, מנהיג קנאי בתקופה שקדמה למרד הגדול. הוא היה ממנהיגי הסיקריים בתקופת המרד הגדול ומנהיג המעוז האחרון במרד – מצדה.

בייתוסים

הבייתוסים היו כת דתית ביהדות בימי בית שני. כת זו הייתה במחלוקת מתמשכת עם הפרושים אודות התורה שבעל פה.

יש שמזהים את הבייתוסים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית בייתוס ויש חולקים על זיהוי זה.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

המצור על ירושלים (70)

הַמָצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם שהתרחש בשנת 70 לספירה (י"ד בניסן - ח' באלול ג'תת"ל), היה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, שהתרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה. המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה לאחר תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד כלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדיּ.

ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

יהודה בן חזקיה

יהודה בן חזקיה, הידוע גם כ"יהודה הגלילי" (המאה ה-1 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה), היה מנהיג כת דתית יהודית בסוף תקופת בית שני, אשר מרדה נגד האימפריה הרומית. האידאולוגיה של הכת כונתה על ידי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית", וממנה צמחה מאוחר יותר תנועת הסיקריים. התנועה תמכה בפעולות אלימות כנגד הרומאים כמו גם נגד מתנגדים פוליטיים מקרב היהודים.

זיהויו של יהודה בן חזקיה (המוזכר במקומות מסוימים) עם יהודה הגלילי (ממקומות אחרים) הוא נסיבתי, בשל אופי המקורות מאותה תקופה, אך מקובל כיום במחקר.

מרבית המידע על יהודה בן חזקיה מסתמך על רשימותיו של יוסף בן מתתיהו.

לאחר שנתמנה הורדוס למושל הגליל (47 לפנה"ס) בחסות רומא, פנה לטפל באי השקט ששרר באזור. בין הגורמים לאי השקט היה חזקיה הגלילי, אביו של יהודה: הורדוס "תפס את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו". היה זה בשנת 45 לפנה"ס.לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, בזמן שבנו-יורשו ארכלאוס ממתין לאישור הקיסר אוגוסטוס לשלטונו, פתחו היהודים במרד (פולמוס של ורוס), ובתוך אי הוודאות השלטונית ששררה, קמו מהומות בכל רחבי הארץ. לדברי יוסף בן מתתיהו, "הרבה אנשים מצאו שעת כושר לעשות מלוכה", ובהם שמעון מעבר הירדן ואתרונגאיוס, ו"גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה". אל יהודה הצטרף המון גדול ויחד איתו ביצע פשיטה מוצלחת על מחסני הנשק של הצבא וחימש את לוחמיו בשלל". לדברי יוסף, יהודה חימש את חבריו במטרה "להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה". אלא שיהודה הובס על ידי חיילי צבאו של נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס, שהחריבו את ציפורי. למרות התבוסה, הצליח יהודה להימלט ולהציל את חייו.

בשנת 6 לספירה, הגלה אוגוסטוס את ארכלאוס לגאליה והפך את יהודה לנציבות רומאית. יחד עם הנציב קופוניוס הגיע קוויריניוס, שבא להעריך את שווי נכסי הממלכה לשעבר ולעשות מפקד אוכלוסין לצורך גביית מיסים.

יהודה הגלילי הסית את בני ארצו למרד, בטענה שתהיה זו חרפה אם "ישלמו מס לרומאים ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עול בשר-ודם".

בעוד שבספרו "מלחמת היהודים", מתייחס אליו יוסף בן מתתיהו בנוגע לאירוע הזה כ"איש מהגליל ושמו יהודה", בספרו המאוחר יותר, "קדמוניות היהודים", מכנה אותו יוסף בנוגע לאותו אירוע: "יהודה איש הגולן מעיר ששמה גמלא". אלא שלפעמים צורף הגולן אל הגליל וגם במחקר מקובלת ההשערה כי מדובר באותו אדם.

אזכור נוסף לפעילותו של יהודה הגלילי "בימי מפקד התושבים" ניתן למצוא בברית החדשה, בספר מעשי השליחים, שם הוא נזכר על ידי גמליאל הזקן בדבריו אל חברי הסנהדרין.אבדן הריבונות היהודית הניע את יהודה הגלילי להקים תנועה חדשה. יוסף בן מתתיהו מספר כי יחד עם פרושי בשם צדוק, היה יהודה מנהיגה ומייסדה של הפילוסופיה הרביעית - כת מיוחדת "שלא דמתה ליתר הכתות", ושתורתם לא הייתה מקובלת קודם לכן, אולם היא זכתה לאוהדים רבים ש"מילאו את המדינה מהומות".

יוספוס מתאר את אופי השקפתם של חבריה: "אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי הכת הזאת, והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי-נקמה בקרוביהם וידידיהם ובלבד שלא לכנות שום אדם בשם אדון".יוסף בן מתתיהו מכנה את יהודה וגם את מנחם בנו, בתואר "חכם" (ביוונית: סוֹפיסטֶס), מה שמעיד על כך שהנהיגו זרם רעיוני.

שני אחיו של מנחם, יעקב ושמעון, הוצאו להורג בתלייה על ידי הנציב הרומאי ביהודה (46-48 לספירה), היהודי לשעבר טיבריוס אלכסנדר.

מנחם עצמו היה מנהיג הקנאים בתחילתו של המרד הגדול ברומאים והוא נרצח בשנת 66 לספירה. יהודה היה גם סבו של מנהיג הסיקריים אלעזר בן יאיר, שהנהיג את הקבוצה שהתבצרה והתאבדה במצדה בשנת 73 לספירה.

יוסף בן מתתיהו לא מציין מה עלה בגורלו של יהודה, אולם מתוך דבריו מתברר שגם לאחר מותו של יהודה הוא המשיך להשפיע על הלכי הרוח של האומה.

יוספוס רואה השפעה ישירה של רעיונות הפילוסופיה הרביעית על מעשיהם של הקנאים בזמן המרד הגדול ברומאים (73-66 לספירה): "בטירוף הדעת שבא מכך התחיל עמנו לחלות מאז הניע אותם גסיוס פלורוס...למרוד בייאושם ברומאים".

כפועל יוצא מכך, הוא רואה ביהודה הגלילי ותורתו, בין האחראים לחורבן הבית השני: לדבריו, יהודה וצדוק נטעו באמצעות תורתם "את שורשי הפורענויות שהתרגשו ובאו אחר-כך" ולטענתו "חורבן המדינה נגרם גם על ידי התלהבותם של הצעירים לאנשים אלה".

יהודים-נוצרים

יהודים נוצרים או יהדות נוצרית הם מונחים שנטבעו במחקר ההיסטורי לתיאור הכיתות הנוצריות העתיקות שהתקיימו במאות הראשונות לספירה, ושילבו אמונה בישו עם מחויבות לשמירת התורה, בטרם השלמת הפילוג היהודי-נוצרי והתעצבותה של הנצרות כדת השוללת את קיום המצוות. היהדות הנוצרית מונגדת ל"נצרות הגויית" או ה"פאולינית" בתוך הכנסייה הקדומה, ששללה את התורה ואפשרה לגויים להתנצר מבלי למול או לקבל עול מצוות. באופן מקובל הרבה פחות, משמש המונח "יהודים נוצרים" במחקר עבור כל מאמיני ישו היהודים בטרם הפילוג, כולל הפאולינים. הכיתות המסווגות תחת כותרת זו קיימו מגוון של תפישות לגבי שמירת התורה, טבעו של ישו ומעמדם של נוצרים גויים. הן נעלמו לבסוף בערך במאה החמישית, תחת הלחץ הכפול מצד האורתודוקסיה הנוצרית שבחרה בפאוליניות, מחד, והיהדות הרבנית המתגבשת מאידך. הספרות שהותירו הוטמעה בכתבי הקודש הנוצריים הכלליים או נשכחה, אם כי המחקר המודרני שפך עליה מעט אור. מורשתן העיקרית היא ההתנגדות החריפה ל"התייהדות" במסורת הנוצרית.

ירושלים בתקופת בית שני

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

מנחם בן יהודה

מנחם בן יהודה הגלילי (? - 66 לספירה) היה מראשי המורדים וממנהיגיו הראשונים של המרד הגדול.

כרבים ממנהיגי המרד הגדול, כל הידוע על מנחם לקוח מכתבי יוסף בן מתתיהו ואין מקורות נוספים המעידים על חייו.

משיח שקר

משיח שקר הוא אדם שנחשב בעיני עצמו או תומכיו למשיח, בניגוד להשקפת הציבור הדתי אליו הוא משתייך. תופעה זו של הכרזה על אדם כמשיח, קיימת בדתות שונות, וקרויה בשפה מדעית "טוענים למשיחיות" או "פסאודו-משיח" (משיח כביכול). הגדרתו של משיח כמשיח שקר אינה חד-משמעית, ולרוב ההיסטוריה שופטת את הטוענים למשיחיות במבט לאחור.

סיקריים

הסִיקָרִיִים (מלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים קיצוניים שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.

פרושים

פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה בפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות המוכרת בימינו.

צדוקים

הַצַּדּוֹקִים (צְדוֹקִים) היו כיתה יהודית מרכזית בימי בית המקדש השני. עקב מיעוט מקורות ידוע עליהם מעט בוודאות, אך מוסכם כי החזיקו בפרשנות שונה למקרא, דחו את התורה שבעל פה בפרשנותה הפרושית ושללו את האמונה בתחיית המתים. הם היו מזוהים עם האריסטוקרטיה ומעמד הכהונה, ונראה שהיו קרובים מאוד ואולי זהים עם כיתת הביתוסים. הם היו יריביהם העיקריים של הפרושים ובין הכיתות החשובות ביהודה בתקופת בית שני ומיד אחריו, לצד האיסיים, הנוצרים וקבוצות אחרות.

קופוניוס

קופוניוס היה הנציב הראשון של השלטון הרומי ביהודה, בשנים 6 עד 9 לספירה. מינויו שם קץ לתקופת שלטונו של בית הורדוס בשטחה העיקרי של יהודה, כשאחרון שליטיו היה ארכלאוס. בשנה זו הוגלה ארכלאוס ללוגדונום (כיום העיר ליון) שבגליה (כיום צרפת) ונכסיו הרבים הוחרמו לטובת הרומאים, בשל חוסר יכולתו, לטענת הרומאים, לנהל כראוי את אזורי שלטונו. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, בגלל נסיבות היסטוריות וכמקובל בהיסטוריה הרומית, שרומא תכננה ממילא להפוך את יהודה לפרובינקיה, ותוך כדי כך להשתלט על נכסיו האדירים של בית הורדוס.

תקופת הנציבות הראשונה אמורה הייתה לממש את הטמעתה של יהודה באימפריה הרומית.

קנאים (בית שני)

קנאים (ביוונית: ζηλωτής) הוא שם כולל למורדים שפעלו בירושלים בתקופת המרד הגדול ברומאים. בין קבוצות אלו היו הסיקריים, אנשי הפילוסופיה הרביעית, וכן קבוצות לוחמים בעלות מנהיגים שונים, ללא קשר ארגוני ביניהן.

במסגרת האידאולוגיה הקנאית, ראו הקנאים במעשה פינחס המקראי מודל לחיקוי. בעקבותיו, ויותר קרוב לזמנם שלהם, נטלו הקנאים כדגם את מתתיהו החשמונאי, שמעון בן שטח ואחרים.

הקנאות הייתה מעוגנת בהווי חיים פרושי, תוך הקפדה על חסידות יתרה. קיום הקנאים באופן מובהק כפלג של הפרושים החל מימי הורדוס ואילך, כאשר הנסיבות השונות הגבירו והפחיתו את פעילות הקבוצות הקנאיות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.