הפוליגלוטה הקומפלוטנסית

הפוליגלוטה הקומפלוטנסית היא מהדורה רב לשונית של הביבליה, כתבי הקודש הנוצריים, הכוללת את נוסח התנ"ך בעברית ותרגומו ליוונית, לטינית וארמית ואת הברית החדשה עם המקור היווני ותרגום ללטינית. את פרסומו של הספר יזם ומימן פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס (1436–1517), הוא הודפס על ידי אוניברסיטת קומפלוטנסה. הספר כולל את הגרסה המודפסת הראשונה של הברית החדשה ביוונית, תרגום השבעים המלא ותרגום אונקלוס. מתוך 600 סטי שישה כרכים מודפסים, רק 123 ידועים שרדו עד כה.

Cisneros' original complutensian polyglot Bible -1
הדף הראשון של הפוליגלוטה הקומפלוטנסית

היסטוריה

עם עלייתו של הדפוס ב-1450, הביבליה הנוצרית יכלה להיות מופצת ביעילות רבה יותר. על חשבונו האישי, רכש דה סיסנרוס כתבי יד רבים והזמין את מיטב המלומדים, ביניהם הרנאן נונייס, "כדי להחיות את המחקר של כתבי הקודש". החוקרים נפגשו בעיר אלקלה דה אנארס (בלטינית: Complutum), באוניברסיטת קומפלוטנסה. העבודה על הפרויקט החלה בשנת 1502 בניהולו של דייגו לופס דה סונייגה, והמשיכה שם במשך חמש עשרה שנים. צוות העורכים של סונייגה כלל את היווני דמטריוס דוכס, ותלמידיו הרנאן נונייס, חואן דה ורגרה, אלפונסו דה סמורה ופבלו דה קורונל.

הברית החדשה הושלמה והודפסה ב-1514, אך פרסומה התעכב כאשר העבודה על הברית הישנה המשיכה, כדי שיוכלו להתפרסם ביחד כיצירה שלמה. הביבליה הקומפולניסטית הושלם ב-1517.

תוכן

הפוליגלוטה הקומפלוטנסית פורסמה בסט של שישה כרכים. ארבעת הכרכים הראשונים מכילים את הברית הישנה. כל עמוד מורכב משלושה טורים מקבילים של טקסט: עברית מבחוץ, הוולגטה הלטינית באמצע, ותרגום השבעים היווני בצד הפנימי. בכל עמוד של חמישה חומשי התורה, הטקסט הארמי (תרגום אונקלוס) והתרגום הלטיני שלה מתווספים בתחתית. הכרך החמישי, הברית החדשה, מורכב מטורים מקבילים של יוונית והוולגטה הלטינית. הכרך השישי מכיל עברית, ארמית, ומילונים יווניים ועזרי לימוד.

קישורים חיצוניים

אלפונסו דה סמורה

אלפונסו דה סמורה (בספרדית: Alfonso de Zamora; נולד בסמורה סביב שנת 1474, מת בשנת 1544) היה חכם יהודי שהמיר את דתו לנצרות. ערך את העמודות העברית והארמית במהדורת התנ"ך הרב-לשונית הקומפלוטנסית ("הפוליגלוטה הקומפלוטנסית").

הנוסח המקובל (הברית החדשה)

הנוסח המקובל (בלטינית: Textus Receptus, בעברית על דרך הלועזית: טקסטוס רצפטוס) הוא נוסח הברית החדשה בשפת המקור היוונית, כפי שנערך והוגה על ידי סדרת מלומדים באירופה הנוצרית בין 1516 ל-1633, מתוך מספר כתבי-יד ביזנטיים מאוחרים יחסית. הרצפטוס שימש בסיס לתרגומים הפרוטסטנטיים הקלאסיים של הברית החדשה ללשונות אירופה, ועד סוף ה-19 נחשב למוסמך ולקאנוני במערב. ביקורת המקרא הורידה את קרנו, אם כי חוגים אוונגליקלים שמרניים עדיין דבקים ברצפטוס ובתרגומיו. המונח "טקסטוס רצפטוס" או "נוסח מקובל" עשוי להתייחס גם לכל גרסה מסורתית-קאנונית של חיבור עתיק.

מאז נפילת האימפריה הרומית והנתק הגובר עם המזרח האורתודוקסי, הלכה ופחתה באירופה הקתולית הבקיאות בשפה היוונית. מהפכת הדפוס שפתח יוהאן גוטנברג, נפילת ביזנטיון ב-1453 והימלטות רבים ממלומדיה מערבה, והעניין בשפות הקלאסיות שהתלווה להומניזם של הרנסאנס, כולם שמו לכך קץ. במאה ה-15 יותר ויותר משכילים למדו יוונית על בוריה ולא הסתפקו עוד בתרגומים הלטיניים הנפוצים של הברית החדשה. הראשון לפרסם מהדורת דפוס שלה ביוונית היה ההומניסט ארסמוס מרוטרדם, שקרא לרפורמה בכנסייה והאמין שתרגום לטיני חדש וקולח יחד עם טקסט המקור יהיה אמצעי ראשון במעלה להפיץ את הנצרות בצורתה הטהורה. ארסמוס ניגש למלאכה בחופזה רבה, לאחר שקיבל את הצעתו של מוציא-לאור שווייצרי, משום שביקש להקדים את פרסומה של הפוליגלוטה הקומפלוטנסית שנערכה אז בספרד ביוזמת הארכיבישוף פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס. מהדורה רב-לשונית זו הושלמה כבר ב-1514 אך פורסמה לבסוף רק ב-1522. ארסמוס שקד על מהדורתו במשך חצי שנה בלבד, כשהוא מסתייע בשישה כתבי-יד יווניים שאף אחד מהם לא היה שלם ושהמוקדם שבהם הועתק באימפריה הביזנטית במאה ה-12. כתב-היד של חזון יוחנן חסר את הגוויל האחרון וארסמוס נאלץ לתרגם מן הוולגטה הלטינית את ששת הפסוקים החותמים את הספר. ה-Novum Instrumentum omne שלו יצאה לאור ב-1516. היא נחשבה בשעתו להישג גדול, אם כי בדיעבד הוכרה בתחום הביקורת הטקסטואלית כעבודה רשלנית שערבבה נוסחים ללא השוואה מספקת. מחברה הוציא עוד ארבע מהדורות נוספות, ב-1519, 1522, 1527 ו-1536, בשינויים קלים (בין הבולטים שבהם היה הכללתה מחדש של הפסוקית היוחננית השנויה-במחלוקת למן המהדורה השלישית). הוא מיקד את תשומת לבו בתרגום הלטיני, אך הטקסט היווני שערך זכה לבכורה בעיני משכילי זמנו.

ארסמוס, למרות ביקורתו על התנהלות הכנסייה, נותר קתולי נאמן ופולמוסיו נשארו כמעט אקדמיים. אך רק שנה לאחר צאת ספרו, פרצה הרפורמציה הפרוטסטנטית ושאלת תרגום הביבליה הפכה באחת לבעלת משמעות פוליטית עליונה. מרטין לותר ומרעיו, שיצאו נגד סמכות האפיפיור, ביססו את תביעותיהם על עליונות "כתבי הקודש לבדם", וביקשו לזקק את המקורות מתחת לשכבות הפרשנות המסורתית שנוספו עליהם. לותר תרגם את מהדורת ארסמוס השנייה לגרמנית כחלק מהביבליה שהפיץ לציבור הרחב. ויליאם טינדייל השתמש במהדורת ארסמוס השלישית כבסיס לתרגום המקיף הראשון של הביבליה לאנגלית מ-1526, והיא שימשה גם כמקור של מתרגמי ביבליית ז'נבה. בתגובה למרד בסמכותה, קידשה הכנסייה הקתולית את הוולגטה הלטינית בוועידת טרנטו ב-1546, וציוותה על מלומדיה להכין גרסה מוסמכת של התרגום הלטיני מאת הירונימוס. מדיניות זו הותירה את העניין הממשי במקור היווני של הברית החדשה כמעט רק בקרב הפרוטסטנטים.

העורך החשוב הבא של הטקסטוס רצפטוס היה רוברטוס סטפנוס (רובר אטיין) הפריזאי, שפרסם ארבע מהדורות בהתבסס על ארסמוס בין 1545 ל-1551. הוא השתמש במספר גדול יותר של כתבי-יד להשוואה, כחמישה-עשר. החשובה מבין מהדורותיו הייתה השלישית, ה-Editio Regia מ-1550, שהייתה גם הראשונה שהטקסט היווני חולק בה לפסוקים. ה-Regia התקבלה כמוסמכת באנגליה ושימשה בסיס לתרגום המלך ג'יימס הקאנוני, המוכר והחשוב מכל פרסומי הברית החדשה בשפה האנגלית. יורשו של קלווין, תאודור בזה, המשיך במפעלו של סטפנוס והוציא תשע מהדורות שונות של הטקסט בין 1565 ל-1604 עם דגשים שונים ושינויים מסוימים (לדוגמה: וְקָרְאוּ שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל במתי א' כ"ג, במקום ו"קִראו" בלשון ציווי; לְבֵית הַכְּנֵסֶת במקום "לבית כנסת" במרקוס א' כ"א, וכן הלאה). סמכותו הרוחנית והפוליטית של בזה העניקה לעבודתו משקל רב. ב-1633 הגיהו המדפיסים בונאוונטורה ואברהם אלזביר מליידן את מהדורת הברית החדשה היוונית השנייה שלהם, בהתבסס על הוצאותיהם של ארסמוס, סטפנוס ובזה, וכינו אותה בהקדמה "הנוסח שהתקבל על כולנו, ללא השחתה או סילוף." מהדורת אלזביר התקבלה במהרה כמוסמכת ביותר ונותרה כזו באירופה הפרוטסטנטית במשך למעלה ממאתיים שנה.

יוקרתו של הטקסטוס רצפטוס נותרה על עמדה גם כשמבקרים כמו ג'ון סטיוארט מיל, שהשווה למעלה מ-80 כתבי-יד יווניים, מצא אלפי הבדלים במהדורת הברית החדשה שלו מ-1707. אף על פי שהכליל אותם רק בהערות השוליים והדפיס למעשה את ה-Editio Regia, הוא הותקף על ידי אנשי כמורה באשמת כפירה; האמונה בכך שהאל הנחה את מתרגמי הביבליות בעת הרפורמציה, יותר מאשר עקשנות על ניסוח מסוים, הפכה את העמידה על טהרת הטקסטוס רצפטוס לעניין תאולוגי ולא אקדמי. ב-1831 החל מבקר הנוסח הגרמני קרל לכמן לפרסם מהדורה יוונית שנשענה לא על הנוסח המקובל אלא על כתבי-יד עתיקים ממצרים. גילוי הקודקס סינאיטיקוס על ידי קונסטנטין פון טישנדורף והעתקת הקודקס ותיקנוס והפצתו, הנחיתו מהלומה כבדה על הטקסטוס רצפטוס. נמצאו הבדלים מרובים בין הטקסטים העתיקים לבין "הנוסח המקובל", דוגמת תריסר הפסוקים האחרונים בבשורה על פי מרקוס שאינם מצויים בכתבים הישנים. בסוף המאה ה-19 התקבלה כקונצנזוס אקדמי המסקנה כי כתבי-היד הביזנטיים, שעמדו לרשות ארסמוס וממשיכיו, היו גרסאות מאוחרות וערוכות בכבדות, וכדי להגיע אל המלל המקורי היה צורך להיוועץ בנוסחים האלכסנדרוניים הקדומים שנמצאו. במהרה יצאו מהדורות ביקורתיות חדשות של הברית החדשה בשפת המקור, כמו הוצאת אלאנד-נסטלה, ששימשו בתורן בסיס לתרגומים מודרניים של כלל הביבליה (לצד עריכה-מחדש של הברית החדשה, ספרי הברית הישנה בתוך הוצאות אלו הכילו לבסוף גם גילויים ממגילות קומראן וכתבי-יד נוספים). "הנוסח המקובל" איבד כמעט לגמרי את מעמדו באקדמיה ובקרב מרבית הכנסיות הפרוטסטנטיות, אם כי שמרנים דוגמת "תנועת תרגום המלך ג'יימס לבדו" ממשיכים לייחס לו אמיתות דתית ולהתעקש על בכורתו.

הפסוקית היוחננית

הפסוקית היוחננית (בלטינית: Comma Johanneum) היא קטע קצר המופיע בחלק מנוסחי איגרת יוחנן הראשונה פרק ה' פסוקים ז'-ח': ""בַּשָּׁמַיִם הָאָב הַדָּבָר וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּשְׁלָשְׁתָּם אֶחָד הֵמָּה׃ וּשְׁלֹשָׁה הֵמָּה הַמְּעִידִים בָּאָרֶץ". הפסוקית היא ההתייחסות הישירה ביותר הקיימת לתורת השילוש הקדוש בכל הברית החדשה, אך איננה מופיעה כלל בכתבי-היד היווניים המקוריים של הטקסט ולא בתרגומים עתיקים לשפות אחרות שאינן לטינית. לפי הקונצנזוס המחקרי בביקורת המקרא, מקור המילים הוא בפירוש או הגהה חיצוניים, והן הוספו כטעות סופר או כזיוף מכוון, לא לפני סוף המאה הרביעית. לאחר שארסמוס מרוטרדם גילה את העדר הפסוקית ולא הכליל אותה במהדורת הברית החדשה שלו משנת 1516, התעוררה מחלוקת עזה באירופה הנוצרית בין מקבלי אמיתותה לשולליה, שנמשכה מאות שנים. כיום אפילו הכנסייה הקתולית בחרה להשמיט אותה, אם כי פרוטסטנטים קיצוניים ממשיכים לטעון בעדה.

מועדון דיומא

מועדון דיומא (בספרדית: El Club Dumas) הוא רומן מאת ארתורו פרס-רברטה, משנת 1993. הספר עוסק בעולמם של מוכרי ספרים עתיקים (ביבליופיליה), ובכך מזכיר את עבודתו הקודמת של הסופר, הצופן הפלמי.

הסיפור עוקב אחר הרפתקאותיו של סוחר ספרים, לוקאס קורסו, שנשכר כדי לאמת את מקוריותו של כתב יד נדיר המהווה חלק משלושת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא האב. חקירתו של קורסו מובילה אותו לחפש שני עותקים של ספר נדיר נוסף הידוע בשם "De Umbrarum Regni Novem Portis" ("על תשעת השערים לממלכת הצללים"). קורסו פוגש שורה של דמויות מרתקות במסע של חקירתו, לרבות עובדי שטן, אוהבי ספר אובססיביים ופאם פאטאל מהפנטת ומפתה. מסעותיו של קורסו נעים בין מדריד (ספרד), סינטרה (פורטוגל), פריז (צרפת) וטולדו (ספרד).

מועדון דיומא מעשיר את הקורא בידע, החל מהרגלי העבודה של אלכסנדר דיומא, דרך אמנות זיוף טקסטים מהמאה ה-17 ועד דמונולוגיה.

הסיפור מסופר על ידי מספר כל יודע בשם בוריס בלקן שבסוף מתגלה כמספר בלתי מהימן.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.